שם משמואל, משפטים י׳Shem MiShmuel, Mishpatim 10

א׳משפטים ושקלים שנת תרע"ה

ב׳בש"ס מגילה אר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, וכבר פרשנו זה המאמר בעזהי"ת בכמה אנפי, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה, דהנה בירושלמי כל העובר על הפקודים ר' יהודה ור' נחמי' חד אמר כל דעבר בימא יתן וחרנא אמר כל דעבר על פקודייא יתן, ובתוס' מנחות (כ"א:) דלאדנים כל דעבר על פקודייא ולקרבנות כל דעבר בימא:

ג׳ובטעמו של דבר נראה דהנה בגור ארי' למהר"ל ריש פ' תרומה שבשקל עשרים גרה שהם נגד עשרה כחות שבגוף ועשרה כחות שבנפש שבשניהם יחד הוא אדם שלם, נגד עשרה כחות שבגוף הי' המצוה מחצית השקל עשר גרה לאדנים, ונגד עשרה כחות שבנפש הי' מחצית השקל לקרבנות, כי האדנים הם בית קיבול שבו היו עומדים הקרשים דוגמת החומר והגוף שהוא הנושא את הנפש, ע"כ העשר גרה שהם לעומת כחות הגוף ניתן לאדנים, אבל הקרבנות הם מכפרין על הנפשות וכמ"ש לכפר על נפשותיכם, ע"כ העשר גרה שהם לעומת כחות הנפש ניתן לקרבנות עיי"ש:

ד׳וי"ל עוד בלשון אחר עפ"י דרכו ז"ל, שעשר גרה הם לעומת עשר כחות שבנפש הבהמית, ועשר גרה הם לעומת עשר כחות שבנפש השכלית והאלקית שבה, נמצא נמי עשר כחות כידוע, והעשר גרה שלעומת כחות נפש הבהמית ניתנו לאדנים, והעשר גרה שלעומת נפש השכלית והאלקית ניתנו לקרבנות, והטעם י"ל דהנה ידוע דיסוד וראשית העבודה הוא לזכך את נפש הבהמית, שבלתי זיכוך נפש הבהמית היא מושכת את האדם לתאוות החומר, והשכל בלתי אפשר להתקומם כ"כ נגדה כי השוחד של התאוות מעוור את עיני השכל, וכן הי' בעת מ"ת שהוצרכו לספור חושבנא לדכיותא מ"ט ימי הספירה וזיכוך נפש הבהמית, דאל"ה גם התורה לא היתה מועלת, כי עובית הזוהמא של נפש הבהמית היתה מחשכת את עיני השכל, ולא הי' אפשר התורה להנתן:

ה׳ויש להעמיס זה בדברי המדרש פ' כ"ח כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים וכו' ותגיד לבני ישראל אלו האנשים וכו', ד"א למה לנשים תחילה כו' א"ר תחליפא דקסרין אמר הקב"ה כשבראתי את העולם לא צויתי אלא לאדה"ר ואח"כ נצטוית חוה ועברה וקלקלה את העולם עכשיו אם איני קורא לנשים תחילה הן מבטלות את התורה לכך נאמר כה תאמר לבית יעקב, ע"כ במדרש, וידוע דאיש ואשה הם חומר וצורה, ולעומתם בכל איש נפש הבהמית ונפש השכלית, וכמו שבכלל הציווי לנשים הי' תחילה כן בכל פרט הזיכוך לנפש הבהמית היא תחילה:

ו׳ולפי"ז האדנים שהם יסוד המשכן וקודמים לכל הוא בהתדמות נפש הבהמית שבאדם, ע"כ נעשים מעשר גרה שהם לעומת כחות הנפש הבהמית, אבל הקרבנות שהם להגביה את נפש השכלית, וכמ"ש הכוזרי ח"ג סי' י"ג שכל איש שהי' מקריב קרבן הי' מרגיש הגבהת הנפש שנעשה רוח אחרת עמו וצלחה עליו רוח טהרה עיי"ש ובמפרש, שזהו ענין נפש השכלית, וע"כ בכל מקום מתייחסים הקרבנות להנפש לכפר על נפשותיכם וכדומה בכל ספר ויקרא המדבר ממצות הקרבנות ע"כ באים מעשר גרה שהם לעומת עשרה כחות נפש השכלית:

ז׳והנה בש"ס יומא (כ"ב:) ארשב"נ ר' יונתן רמי כתיב והי' מספר בנ"י כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר, לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, ויש להבין דאם אין עושין רצונו של מקום כתיב עליהם ונשארתם מתי מספר, והרי כאן כתיב והי' מספר בני ישראל כחול הים, ונראה דהנה נפשות השכליות של ישראל באמת אין שייך בהם מנין ומספר לגובה מעלתם הרוחנית כי הרוחניים אין לומר בהם פירוד כדי שתוכל לומר מספר כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' יסה"ת במלאכים וז"ל, ובמה יפרדו הצורות זו מזו והרי אינם גופים לפי שאינם שווין במציאותם אלא כל אחד מהם למטה ממעלתו של חבירו, עכ"ל, ומובן לנפש השכלית מישראל שגבוהים הרבה ממלאכים, וכמ"ש בנים אתם לה' אלקיכם, וכל נפשות השכלית שבישראל מתאחדים כאיש אחד ממש שאין שייך בהם ענין המספר ומנין, אלא בנפש הבהמית והגוף שייך לומר בהם מספר, ובאמצעות הגופים ונפש הבהמית נתפס המספר גם בנפש השכלית, ומ"מ אם נפש הבהמית והגוף בטלין לגמרי לנפש השכלית, ואינם תופסין מקום להחשב ליש ונפרד בפ"ע, שוב אין שייך לומר בהם מנין ומספר כי כל דבר המנוי הוא שיש לו חשיבות בפ"ע כאמרם דבר שבמנין אינו בטל, ומובן שה"ה להיפוך שדבר הבטל לזולתו ואיננו יש ונפרד בפ"ע אין שייך בו מנין:

ח׳ולפי האמור יתבארו דברי ש"ס יומא הנ"ל, דבזמן שישראל עושין רצש"מ, היינו שהם בטלין לגמרי להשי"ת, וכל המצות שעושין הוא לא מדעת עצמן אלא מצד רצון ה', כאמרם ז"ל אדם ובהמה תושיע ה' אלו בנ"א שהם ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה, וכאמרם ז"ל בהמה אדעתא דמרה קא אזלא, וזה אי אפשר אלא ע"י ביטול וזיכוך נפש הבהמית, כי נפש השכלית והאלקות לעולם מהותה להתבטל ולהשתפך אל חיק אבי' שבשמים, וכל העדר הביטול נצמח רק מפאת נפש הבהמית שאיננה מזוככת כראוי, וע"י כן היא בעיני עצמה כיש ונפרד וחולקת רשות לעצמה, וע"כ כשנפש הבהמית מבטלת דעתה ורצונה ובטילה לנפש האלקית והשכלית, זהו נקרא שעושין רצון אביהם שבשמים, וכלשון מאמרם ז"ל בטל רצונך מפני רצונו, אז באמת אין להם מספר ומנין ומטעם הנ"ל, אך כשאין עושין רצש"מ, אין הפי' שעושין עבירות ח"ו, אלא שהעבודה איננה בתכלית הביטול אלא מחמת רצון עצמם באלקית ביודעם שכך ראוי וכן צריך להיות, ובכלל זה אפי' להיות בן עוה"ב וכאמרם ז"ל אל תאמר וכו' כדי שאהי' בן עוה"ב, ואף דצדיקים גמורים נינהו מ"מ אינן נקראים עושין רצש"מ, שהרי עושין מצד רצון עצמם, ובאשר אינם בתכלית הביטול שוב שייך בהם מספר, אבל מחמת שעכ"פ צדיקים נינהו מספרם כחול הים:

ט׳ולפי האמור יובנו דברי התוס' מנחות שהשקלים להאדנים הם מאותן דעבר על מניניא, עפ"מ שהגדנו לעיל דענין האדנים הם לזיכוך נפש הבהמית שבאדם, ולפי דברינו הנ"ל הוא שתהי' בטלה בתכלית לנפש האלקית, ומאחר שהכוונה לנפש הבהמית שבעצמה שייך בה מנין, ע"כ נאות לענינה שקלים שע"י מנין ולעשותם מכולם גוש אחד ע"י היתוך, והוא ביטול צורת הפרטי של כל שקל לעשות מכולם נושא אחד להמשכן, והוא דוגמת ביטול נפש הבהמית לנפש האלקית שהם כולם אחד כנ"ל, ע"כ לאדנים כל דעבר על מניניא יתן:

י׳אבל לקרבנות שבאים להגבהת נפש השכלית ואלקות שכולם מתאחדים לעולם כאיש אחד אין שייכות בהם מנין וא"צ היתוך לעשותם גוש אחד אלא כמו שהם תורמין מהם התרומה, ולדידהו כל דעבר בימא יתן, והיינו דהנה ישראל נקראים ע"ש עברי ים, והטעם י"ל דהנה ישראל אז לא היו עוד מזוככים כראוי ועדיין היו צריכין חושבנא לדכיותא עד מ"ט ימים לזכך את נפש הבהמית, ומ"מ הי' להם התגלות אלקית בשער הגבוה מאד והיו כולם רואים את הדמות ואמרו זה אלי, וראתה שפחה על הים וכו', וענין זה נשאר טבע בישראל שאפי' בעודם עדיין בלתי מזוככים, אם רק נותנים דעתם להזדכך וללכת ישר, שוב ביכלתם להתלהב ולקבל הארות גדולות מאד, וזה עצמו מסייע להם לבוא להזדכך, וזהו טבע מהות ישראל לעולם, וע"כ אעפ"י שחטא ישראל הוא, ומעלה זו השיגו ישראל על הים ונשארה בהם טבע קיים לעולם, וע"כ נקראים בשם עברים ע"ש העברת הים, וענין זה עצמו הוא השקלים לקרבנות שהוא לצורך הגבהת הנפש כנ"ל, שאפי' ישראל בבחי' שינה שנפש האלקי איננה מתעוררת מעצמה לעבודה, קול דודי דופק על מיתרי לבם ונותן בהם הארות גדולות מאד אף שעדיין נפש הבהמית מושלת ומפלת שינה על נפש האלקית, לא יעצרנה הגשם, והארות גדולות באות ודופקות על מיתרי הלב להתעורר לעבודה, וזהו כל דעבר בימא יתן, שבחי' זו שתהי' קדמה שכינה ואתיא בעוד לא הטהרו זכו ישראל מן הים, ונתבארו דברי התוס':

י״אומעתה יש לפרש דברי הגמ' הנצבים פתח דברינו שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים, דהנה יש לדקדק דמשמע משום דשקלי ישראל מתחילין מאדר מקמי מעשה המן ששקל השקלים בניסן, והלא אף אם לא היו מקדימין מאדר נמי, הלא באחד בניסן תורמין את הלשכה, ומעשה דהמן הי' בי"ג בניסן כמ"ש במגילה, ולעולם שקלי ישראל קודמין, ועוד דאפי' אם היו שקלי ישראל אחר ניסן נמי דמ"מ ישראל שקלו השקלים מאז הי' לגוי שנאמר להם פרשת שקלים, ומעשה דהמן הי' מאוחר יותר מתשע מאות שנים, ובגוף הענין יש להבין מה ענין שקלי ישראל שיגינו על שקלי המן יותר מכל מצוות שבתורה ולמה לא יגינו הקרבנות עצמן, וכי לישנא דשקלים קא גרים, אתמהה:

י״בונראה דהנה המן אמר לאחשורוש ישנו עם אחד ואמרו ז"ל ישנו מן המצות, והיינו כי המן לא הי' שוטה כ"כ שרצה שאחשורוש ימכור לו את ישראל להריגה, כי אין אדם מוכר מה שאינו שלו, וישראל לא ניתנו ביד אחשורוש אלא בגופם לשעבוד ולמסים ולארנוניות, אבל לא בנפשם הנבדלת, וכמו שאמרו חמשו"ע לנבוכדנצר או למסים ולארנוניות מלכא את ואם לדבר הזה את וכלבא שוין, וכבמדרש ריש מגילת אסתר שכן אסתר אומרת לאחשורוש ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו וגו' שכן כתוב לנו משה רבינו ע"ה בתורה והתמכרתם שם לאויביכם לעבדים ולשפחות ואין קונה שמא להשמיד להרוג ולאבד, ורשע הי' המן אבל לא שוטה גמור שיחשוב שיצליח במעשה זה לקנות מה שאיננו ביד המוכר למכור כי המלכות אין לה שעבוד אלא על החומר, אך זהו שהקדים לומר ישנו מן המצות דודאי על שאר אומות שהם חומריים יש למלך רשות עליהם אפי' עד הריגה כאמרם ז"ל מלכותא דקטלי חד משיתא בעלמא לא מיענשי, אלא על ישראל שהם בלתי חומרים אין למלכות רשות עליהם אלא לעבדים ולשפחות שהוא החומר לבד, אבל לא על הנפש מפני שנפשם היא אלקית, אבל הם ישנו מן המצות, היינו שכל עשייתם כאלו מתוך השינה שלא נשאר מהנפש בהאדם אלא קיסטא דחיותא, כך אמר אשר ישראל כל עשייתם הוא בלתי חיות ובלתי רגש הנפש, ונפש השכלית נרדמת ושוכבת לעפר ובטילה לנפש הבהמית ונחשבת כאלו איננה, וא"כ מה יתרון לישראל מיתר האומות שיש למלכות רשות אפי' על חייהם כנ"ל, ואין ראי' מדברי משה שכתוב והתמכרתם שם לעבדים ולשפחות, כי משה מיירי מישראל שהי' להם רגש הנפש ונחשב הנפש במציאות, אבל לא אלו שאין בהם בחי' הנפש כלל, וכבר אמרנו שנסתייע ממה שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ומה שנהנו מסעודתו של אותו רשע שנעשתה בשביל דאמר השתא ודאי תו לא מיפרקי, וישראל שהלכו לסעודה זו נחשב כאלו מודים לו בזה, מורה שנכבה בהם שביב אש הנפש, וא"כ שוב ככל הגוים בית יהודה ח"ו, ויכול אחשורוש למוכרם והוא לקנותם:

י״גאך המן שקר וכל דבריו שקר, דישראל אף שהם ח"ו בשפל המצב אין נפש האלקית שבהן בטלה לנפש הבהמית, והיינו הנה הא דמשמיעין על השקלים מאדר כבר דקדקנו למה לי' להקדים כולי האי, כי זה אינו צריך להכנה דרבה, ולא עוד אלא דבש"ס ריש ע"ז דשלשים יום קודם החג משום הקרבה הוא, דלדידן דפסול מומין בדוקין שבעין ובניב שפתים צריכין שלשים יום, ולדידהו דלא פסול בהו מומין אלו סגי בתלתא יומי, מכ"ש בשקלים דלא צריכין לאקדומי כולי האי:

י״דוהגדנו עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דאדר קודם ניסן הוא כענין אלול קודם ר"ה, עכ"ד, והיינו דהנה בר"ה ישראל מעוררין באתערותא דלתתא בשופר וצלותין ובעותין, אתערותא דלעילא, אך ידוע בדברי האריז"ל דלכל אתערותא דלתתא בא מקודם אתערותא דלעילא וזה נותן כח לעשות אתערותא דלתתא, לעורר לעילא ביתר שאת, וכן הוא בא"ע בפסוק ולו נתכנו עלילות, ובאלול נפתחו לישראל י"ג מכילין דרחמי וכמים פנים אל פנים מביא התעוררת אהבה בלב ישראל להכין לבבם לעבודת ירחא שביעאה, וכר"ת אלול אני לדודי ודודי לי, אך ידוע דלכל הארות הבאות מלמעלה צריכין לעשות לו חפץ של מצוה שזה יהי' כלי להחזיק הארה ההיא, ואם לאו לעומת שבא כן ילך, וזהו שהתקינו באלול לתקוע בשופר כדי שיהי' כלי לההארה, ובדוגמא זו היא אדר קודם ניסן, דניסן הוא זמן שישראל עושין אתערותא דלתתא בעבודתם וכמ"ש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה בפסח מצה ומרור והשבתת שאור, ומה"ט נמי אמרו ז"ל חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, שאז הוא זמן התחדשות עבודה לעשות אתערותא דלתתא, וכמ"ש בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, פירש"י בשביל שאקיים מצוותיו, והיינו דהמצות צורך גבוה, אך כמו באלול בא אתערותא דלעילא לעורר את הלבבות להכין עצמן לתשרי, כן נמי באדר בא אתערותא דלעילא וקול דודי דופק על מיתרי לב ישראל לעורר ישינים ולהקיץ נרדמים, וכמו שבאלול תקנו כלים לההארה תקיעת שופר של אלול, כן נמי תקנו באדר ההשמעה על השקלים והוא בגוונא חדא, אלא ששם משמיעין בכלי הוא השופר, וכאן משמיעין בפה:

ט״וובאמת כל הארבע פרשיות שנוהגות באדר נמי מה"ט הוא, וכבר אמרנו שארבע פרשיות אלו מקבילים לד' אותיות הוי' ב"ה, שקלים לאות יוד שהוא ראשית הגילוי ואז בא ההארה לישראל מראשית הגלוי, ובר"מ פ' תשא המדבר מהשקלים אמר אבנא למשקל בי' דא יוד, והגם שאין לנו עסק בנסתרות, מ"מ הוא נאות לפי דרכנו, זכור לאות ואו כי עמלק הוא תכלית השקר, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעמלק הוא היפוך יעקב שמדתו אמת, ובזוה"ק ונתתם לי אות אמת דא אות ואו, וע"כ זכור שהוא מחיית עמלק שהוא השקר בא ההארה מאות ואו אות אמת, פרה וחודש הם שתי ההין, וכבמדרש משל לשתי מטרונות שהיו מהלכות, וא"כ בד' פרשיות אלו בא ממעלה הארה מד' אותיות הוי', כעין שבאלול נפתחו י"ג מכילין דרחמי, וממוצא הדברים ששקלים הם הארה גבוה מאות יוד שבשם הוי' עמוק עמוק מי ימצאנה, ולעומת עומקו הוא חודר נמי לנקודה הפנימית שבלב בתכלית העומק לעורר אותה מתרדמתה, וזהו נוהג בכל עת אפי' בזה"ז שאפם כסף שקלי כפורים, קריאת הפרשה היא במקום הדבר הזה, וכבפייט צחות שפתינו ישולם פרים:

ט״זולפי האמור מובן איך זה מקביל לעומת שקלי המן לקנות את ישראל להריגה, משום שחשב שנפש האלקית שבישראל כרעה ונפלה לפני נפש הבהמית, ושוב יש לאחשורוש שליטה עליהם למכרם אליו, אבל הקב"ה הקדים שקליהם לשקליו היינו משום דבכל אדר קול דודי דופק על מיתרי לבם ובא בלב ישראל הארה גבוה מאד, והכלי לזה הוא מה שמשמיעים על השקלים, וא"כ לעולם נפש אלקית שבישראל אף שלפעמים היא בבחי' שינה מ"מ היא מתחדשת בכל אדר, וא"כ שוב אין לאחשורוש שליטה על ישראל כלל וכלל ומתקיים בישראל ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, וע"כ הכרזה זו היא שעמדה לישראל בימי המן יותר מכל המצוות ומכל הקרבנות, שלאו משום זכות אתי עלה אלא חידוש חיות מראשית הגלוי שהוא בכל אדר:

י״זובדוגמא זאת איתא בעבד עברי שיוצא בשש וביובל, דהנה כבר דקדקנו הלשון שאמרו חכז"ל שיוצא בשש מי סני לישנא דאורייתא ובשביעית יצא ולמה נקטו שש ולא ובשביעי, והגדנו עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דענין יציאת עבד עברי בשש משום שבישראל לא שייך שעבוד, כי השעבוד מגיע לחומר כמ"ש שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, וישראל הם פנימיים ושכלים, אלא מחמת עוונות שגנב או שקנה אדון לעצמו נדחה לחיצוניות, וכאשר נמלא לו שש שנות מירוק לעומת החיצוניות שהוא במספר שש כי כל חיצוניות יש לה שש קצוות והשביעי היא נקודת המרכז, אז נתגלה הפנימית שבו ושוב אין שייך בו שעבוד, עכ"ד, אך לפי"ז תגדל הקושיא שאין שש מוציאתו אלא הארת נקודה הפנימית שהיא השביעית כלישנא דקרא ובשביעית יצא, אך י"ל עפ"י דברי הגו"א בטעם מלקות דבתורה כתיב ארבעים וחז"ל אמרו ל"ט מלקות, כי יצירת הוולד הוא בארבעים, ובכל יום נשלם חלק אחד, ול"ט חלקים הם חלקי החומר שנשלמו בל"ט ימים וביום הארבעים נשלם הצורה שהיא הנשמה, וכל החטא הוא מפאת החומר כי הנשמה אינה חוטאת אלא שבעודה מצטרפת לגוף הרי הוא חייבת כמו הגוף שכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, וע"כ כתיב בתורה ארבעים כנגד כל הארבעים חלקים שצריכין מירוק, אבל אחר שנלקה ל"ט ונתמרק החומר נשארת הנשמה ממילא נקי' וא"צ עוד מירוק, עכ"ד, ובדוגמא זו נאמר בע"ע שאחר שש שנות מירוק החיצוניות שוב נשארה נקודה הפנימית ממילא בלי שעבוד, וע"כ תורה שבע"פ שמבארת דברי תורה שבכתב אמרו יוצא בשש להורות טעמו של יציאה זו שהיא בשביל שש שנות מירוק, ולא נאמר שצריך מירוק גם בשביעית, אלא שמקצתו ככולו, ע"כ ביארו דבריהם ואמרו יוצא בשש, ותורה שבכתב שאמרה בשביעית משום דקודם לכן גם השביעית צריכה מירוק, ודומה ממש להא דמלקות ארבעים:

י״חאך אם אמור יאמר העבד וגו' לא אצא חפשי הנה זה האות שנפש האלקית והשכלית שבו נשתקע בשינה ואינה מתעוררת אף לאחר שני המירוק להחיצוניות, ע"ז אמרה תורה שיובל מוציאתו, והיינו שביובל באה הארה גדולה מעולם החירות היא מעוררת את נפש האלקית משינתה ומקיצה מתרדמתה, ואז יצא לחפשי שאחר הקיצת נפש האלקית מתרדימתה שוב אין שייך בו שעבוד, והוא כענין הארת חודש אדר [אלא ששם היא מהארת יוד שבשם הוי' ב"ה ובכאן מהארת אות הא ראשונה שהם תרין רעין דלא מתפרשין, והדברים עתיקין] וכמו שבהארת חודש אדר צריכין כלים להארה זו, והיא ההכרזה שמשמיעין על השקלים, כן נמי ביובל היא התקיעה שנעשית כלי להארת היובל, וע"כ אף שמר"ה חייל יובל מ"מ אין עבדים נפטרים לבתיהם עד התקיעה שבעשור לחוש מטעם הנ"ל:

י״טוי"ל שדוגמא זו היא התקיעות של כל ערב שבת, דהנה בשבת כתיב וקראת לשבת עונג, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלשון וקראת הוא כאלו קורא את חבירו שיתקרב אליו, כן ישראל קורין את העונג מעולם העליון שיתקרב אליהם, עכ"ד, וזה אתערותא דלתתא שישראל מעוררין בקידוש היום, וזהו במקום קריאה שם תהא עונג, אך ידוע ששבת קבועה וקיימא, והיינו שבראשונה באה האתערותא דלעילא, והיא המעוררת את ישראל שיעשו אתערותא דלתתא, וזהו וכלהון מתעטרין בנשמתין חדתין כדין שרותא דצלותא לברכא לה בחדוה יכו', אבל צריכין לזה כלים כדי לקבל אותה הארה, לזה באין התקיעות של ע"ש דומיא דתקיעות היובל ושל אלול ומשמיעין על השקלים, ולפי האמור יומתק מנהג ישראל הקדמונים שמכריזין בע"ש להדליק הנרות, שלא להזכיר לבד הנהיגו כן, אלא שעם ההזכרה הפשוטה לוטה פה עוד ענין נכבד דומה להא דמשמיעין על השקלים:

כ׳וממוצא דברינו הנ"ל יובן הסדר שסדרו לנו בקריאת הפרשיות שעפ"י רוב קריאת פ' משפטים הוא יחד עם פ' שקלים, וי"ל עוד דכל ענין משפטים וסדר נזיקין יסודם בחכמה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מהא דכתיב בשלמה המלך ע"ה כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט, וכאמרם ז"ל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, ע"כ זה מתאים לענין השקלים שאמרנו לעיל שהיא הארה מאות יוד שבשם הוי' ב"ה שסודו בחכמה כידוע למבינים:

כ״אבמדרש ד"א ואלה המשפטים הה"ד מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות חקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים וכו' לא נתתי' לאחד מן האומות אלא לישראל שכיון שעמדו ישראל ואמרי כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע מיד נתנה להם הוי מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי אלא למי ליעקב וכו', ויש להבין תינח כל התורה כולה אבל משפטים שב"נ נצטוו על הדינים, ודעת הרמב"ן שלאו משפט נמוסי אלא לדון בדיני התורה ובמשפטיו א"כ בהכרח להודיעם את דיני התורה שבמשפטיו ישפטוהו:

כ״בונראה דהנה יש לדקדק בלשון מגיד ולא הודיע או דיבר, ועוד מה זה שמסיים לא עשה כן לכל גוי מה עשי' שייך הכא, והול"ל לא דיבר או לא אמר, ונראה לפרש עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בדברי הש"ס שבת ותגיד לבנ"י דברים הקשים כגידין, ופירש משום דכתיב ותגיד דמתורגם ותחוי, היינו שתראה להם הדברים באופן שיראו בעיניהם ממש, וזה עצמו הוא דברים קשים כגידין, שיראו בעצמם עד היכן הדברים מגיעים, הן לטוב והן ח"ו להיפוך עכ"ד, וגם אנו נאמר שזהו הפירוש מגיד דבריו ליעקב, היינו שיראה להם עד שיהיו רואים בעיניהם ממש, והיינו דמצד השכל והבנה בדבר המשפט עוד יש מציאות לעוות אדם בריבו כאשר יהי' שום צד נגיעה השוחד יעור את עיני השכל, ולפעמים יהי' צד נגיעה אשר האדם בעצמו איננו מרגיש שהוא נוגע בדבר, וכענין ששמעתי מכ"ק אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר שצריכין שלא יהי' נגיעה אפי' מחמת העולה שעשה זה לבעל דינו בהשקפה ראשונה אלא יהי' כאלו עומד מרחוק ורואה דבר שאינו נוגע אליו כלל עכ"ד, והדברים מבוארים בס' דרך חיים למהר"ל שהדיין צריך שיהי' נבדל מבע"ד עיי"ש, וזהו הפי' מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, שזה מעלה יתירה בשופטי ישראל שהשי"ת מראה אותם הדין כאלו רואים בעיניהם, וכענין שאמרו ז"ל אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך, וז"ש אלקים נצב בעדת אל וכמ"ש ועמכם בדבר המשפט שצריך שיהי' השי"ת עמהם להראותם הדברים כמו שהם, ולא סגי להו שיקיל דעתם לבד, וזהו שבמדרש שכיון שעמדו ישראל ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע מיד נתנה להם, והיינו שלעומת שבטלו את שכלם לרצון הש"י שזהו ענין קדימת נעשה לנשמע כמו שדברנו בזה בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה במק"א, זכו לעומתו למעלה גבוה מהשכל שיהיו כאלו רואים בעיניהם, וזהו מגיד דבריו ליעקב אלו הדברים שהראה להם את הדיבור למראית עיניהם כבמדרש, וכן חקיו ומשפטיו לישראל הי' באופן זה שלא לבד שאמר להם או הודיעם אלא הגיד להם שפירושו שהראה להם וז"ש לא עשה כן לכל גוי, שלהם לא הי' בבחי' ראי' אלא בחי' ידיעה לבד לידע לשפוט את חבירו, וע"כ אמר בלשון עשי' לא עשה כן לכל גוי שזה הענין שהוא מראה את זולתו עד שבעיני עצמו יראה יצדק בו לשון עשי' שבזה אין אומר ואין דברים אלא שעושה את זה לראות:

כ״גוי"ל שכענין זה עצמו היא מצוות השקלים לישראל, שיהי' ביד האדם לשקול בפלס ומאזני משפט צדק את כל מעשיו ותהלוכותיו, לא לפי שטחיות הענין אלא לחדור עמוק עמוק לתוך פנימיותו של דבר ולחפש בחפש מחופש אולו סופו של דבר יש בו נגיעת עצמו, ואף שבשטחיות נראה שכוונתו לשמים, מ"מ כשידקדק בפלם ומאזני משפט צדק יבחון וימצא מעט צביעות או התפארות או לתועלת עצמו בזה שעי"ז יפיק את רצונו בדברים חומרים, ואפי' ע"מ שאהי' בן עוה"ב נמי אין בו שבח כאמרם ז"ל אל תאמר אקרא בשביל שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא, ובאמת שאין זה בטבע בו"ד שיהי' היכולת בידו למצה עד סוף כוונתי של עצמו אלא מתת אלקים הוא זה, והוא כענין מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לפי דרכנו הנ"ל, וזהו שרמז במצוות שקלים לצמצם המשקל העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ושתהי' תכלית הכוונה לצורך עבודת השי"ת לחדש מעשיו כאמרם ז"ל חדש והביא קרבן מתרומה חדשה:

כ״דולפי האמור יש לפרש הא דש"ס מגילה גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, דהנה המן לא הי' שוטה כ"כ שיחשוב לכלות את ישראל, ויהי' כל פעל ה' מיצי"מ וכל האותות והמופתים הכל למגן, ולחנם ברא הקב"ה את עולמו שלא ישאר אלא הרשעים המורדים והפושעים, כי רשע הי' אבל לא שוטה גמור, וכבר הגדנו שכל הרשעים דרך אחד להם, ובמדרש משלו משל כמו גלי הים שכל אחד רואה את מה שלפניו נשבר על שפת הים מ"מ הבא אחריו אינו לוקח מוסר ומתנשא לאמר שהוא יעלה בידו לשטוף העולם יתר מן הראשונים, וע"ז נרמז בפסוק והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט, כן כמו בלעם שאמר מוטב שיהי' הקב"ה נעבד משבעים אומות ולא מאומה יחידה, כן חשב המן שמה שלא עלה ביד בלעם הי' מפני שישראל עמדו אז במצב עליון וטוב ומרע"ה ע"ג, אבל בימיו שישראל במצב מוזר מאד נדמה כישן כאמרו ישנו מן המצוות והשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ונהנו מסעודתו של אותו רשע, הגיעה העת שחפצו יצליח בידו שח"ו יחליף ה' את ישראל בכל שבעים אומות, אחר שכבר נתפרסם האלקית ע"י ישראל שוב אין בהם צורך עוד ויעלה בידו לכלותם, ושבעים האומות יבחרו במקומם, וזהו הענין ששקל שקלים על ישראל, הורה בזה שנותן את כל הון עתק זה עבור ישיג את חפצו להחליף את ישראל ולהכניס את או"ה במקומם, וחשב לעשות מעין שקלי ישראל הניתנין לצורך עבודת ה', כן גם הוא נותן את כל אלה לצורך גבוה שיהי' נעבד משבעים אומות, שזה יותר טוב וכבוד לגבוה מלהיות נעבד מאומה יחידה שישנה מן המצוות, ולכאורה בהשקפה שטחיות שבח הי' לו להמן בזה וכפי' הזוה"ק בפסוק בשוא גליו אתה תשבחם שבחא הוא להון כידוע:

כ״האך ע"ז כתיב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, ובמדרש אם יתן איש זה ס"ם, ולפי דרכינו ס"ם רכב על המן, והיינו שבפנימית רצונו של המן לא הי' רוצה האלקית אלא נטל לו זה אמצעי שבאמצעית מעשיו זה יעלה בידו לשפוך את חמתו לכלות את ישראל, וא"כ הוא להיפוך מישראל שישראל אפי' כשמבקשים צרכי עוה"ז תכלית כוונתם הוא האלקית כגון שיהי' לבו פנוי לתורה ועבודה או להשיא את בתו לת"ח או לעשות מצוות וצדקות ומעש"ט וכמו שהגדנו במק"א שזהי הפירוש שאנו מתפללים זכרנו לחיים וכו' למענך אלקים חיים, ובזוה"ק צווחין ככלבין זכרנו לחיים, וא"כ למה אנו מתפללין ככה, אך פירוש דברי הזוה"ק צווחין ככלבין שטבע הכלב ליהנות מזולתו ולא לההנות את זולתו, כבש"ס נדרים לאו כלבא אנא דאיהני מינך ואת לא מתהנית מינאי, א"כ המבקש זכרנו לחיים לצורך עצמו לבד, היינו שתהי' תכלית כוונתו ליהנות הוא לבדו זה נקרא צווחין ככלבין, אבל אנחנו מסיימים למענך אלקים חיים שכל שאנו מבקשים חיים הוא למענך וכדרך הנ"ל ושיצמיח מזה כבוד ה' בעולם, זהו תפילה הנרצית, אך המן הי' להיפוך לגמרי שביקש צורך גבוה ותכלית הכוונה למען הפק זממו, ובזה יש לפרש הלשון בוז יבוזו לו כעין גנב הנתפס בגניבתו כלשון לא יבוזו לגנב כי יגנוב, וזה נתפס בגניבתו שחשב לגנוב דעת המקום ודעת הבריות ולהתחפש בלבוש דורש צורך וכבוד גבוה, והנה נתפס בגניבתו, וזהו בוז יבוזו לו:

כ״ווהנה זהו היפוך שקלי ישראל שענינם לשקול בפלס ומאזני משפט אם הכוונה צחה ונקי' ולא ימצא בה בתכלית הדקות עירוב מחשבה לצורך עצמו כנ"ל, וזה כולו צביעות ופיגול לא ירצה, וזהו שהקדים שקליהם לשקליו, ונסתלקה טענת המן ונתקיים בו בוז יבוזו לו, ויצא דינו להמיתו בתלי' שהיא מיתה מגונה ובזוי' כמ"ש כי קללת אלקים תלוי, כן יאבדו כל אויביך ה':

כ״זבפייט בשמעו אומר ונתנו איש כופר, פץ במה יתרצה אשכול הכופר, יציר מה יתן פדיון נפשו, וימצא חנינה פני שם נפשו, קדוש כחפץ להצדיק עם זה, כמין מטבע של אש הראהו במחזה, פירוש כי מרע"ה בידעו את יוקר כל נפש מישראל אשר כל העולם ומלואו איננו כדאי עבור נפש אחת, ובמדרש ויקרא, ישראל ביוקר עמדו לי אלו רצה פרעה משקל כל אחד זהב לא הייתי נותן לו, ע"כ תמה אם יהי' לאיש שקלקל את נפשו כופר, כי ערך הקלקול לפי ערך יופי ושיווי הדבר, כי אבנים יקרות מאד במעט שכהה אורם יחשב קלקול ויפחת עד חצי שוויו, מה גם אם יעשהו חושך משחור תארו, כמה יגדל הקלקול והחסרון אלף אלפי אלפים פעמים לעומת שיוויו של עכשיו, וע"כ תמה איך אפשר שיתן איש כופר נפשי, ע"ז הראהו השי"ת מטבע של אש, והוא רמז על התלהבות האדם בתירה ועבידה רשפי' רשפי אש, אש הזה הוא מלבן ושורף את כל לכלוך וכל שחרות, מה שאין בכח שום מצוה בלתי התלהבות ואש דת לעשות ואין שום ערך ודמיון לתורה ועבודה הנעשה בהתלהבות, להנעשה בלתי התלהבות, וזה יסוד ימים הקדושים המתעלין והולכין, ולא יעבור יום בלתי התעוררות אש להבה בקרב לבו: