שם משמואל, משפטים ט׳Shem MiShmuel, Mishpatim 9

א׳משפטים ושקלים שנת תרע"ז

ב׳במדרש אמר להם הקב"ה לישראל אני קניתי אתכם במצרים בעשר מכות שהראיתי שנאמר (תהילים קל״ט:י״ד) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד, כשם שאתם מצווים לא תעבוד באחיך יותר משש שנים שלא בראתי את העולם אלא לששה ימים לפיכך נתתי לך ששה שנים שתהא רשאי לעבוד בעבד עברי, עכ"ל, ודברי המדרש בלתי מובנים מרישא לסיפא, מי סני פרשיות מפרשיות שבתורה שהביא במצרים עשר מכות, עד שהוצרך להביא מקרא דתהלים, ועוד ששם לא נזכר כלל ממספר עשרה מכות, ועוד דהלשון כשם משמע שתלוי הקני' ממצרים בעשר מכות בהא דעבד עברי, ואינו מובן מהו, גם המספר אינו מתאים שזה בעשר וזה בשש, ואם בא ליתן טעם בע"ע כענין שאמר הכתוב כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, הי' לו לומר לפיכך אתם מצווים ולא כשם שאתם מצווים, ועוד דפתח ביציאת מצרים וסיים בבריאת העולם, וכל המפרשים שלחו יד להגיה, ועדיין נשאר הלשון מגומגם, עיין עליהם:

ג׳ונראה לפרש בעזהי"ת עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם עבד עברי שיוצא בשש, כי כל שעבוד הוא מצד החיצוניות והחומר שבאדם כמ"ש שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, הרי שמהות העבד שהוא חומרי, וישראל שהם פנימיים אין ראוי להם השעבוד, אלא מחמת עונות נדחה לחיצוניות, וידוע שהחיצוניות הוא במספר ששה לעומת ששה צדדים, וע"כ כאשר עובד שש שנים נתמרק החומר והחיצוניות שבו, שוב אין עליו שעבוד, וזהו ובשביעית שהוא הארת נקודה הפנימית יצא לחפשי חנם עכ"ד:

ד׳ויש לומר שבדוגמא זה הי' במצרים שנגזר עליהם גלות ארבע מאות שנה לכלא פשע ולהתם חטאת, אף שע"ע יוצא בשש ובמצרים נגזר עליהם ד' מאות שנה, יש לומר היות ידוע שנשמת ישראל היו מגולגלים בארבע דורות, דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה, ובסדום, והמירוק לא הוצרך להחיצוניות והחומר בלבד אלא גם בפנימית שנשתאבו בהם בחינות רעות, וע"כ אמרו ז"ל שנסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרות השעבוד, וכבר אמרנו פי' עיניהם ולבם שהגלות היתה כפולה, עיניהם כינוי לשכל, ולבם הוא כינוי להמדות, ואף שאז לא הי' עליהם השעבוד בפועל עד אחר שמת יוסף ואחיו וכל הדור ההוא, מ"מ שעבוד הפנימי התחיל אחר שנפטר יעאע"ה, והנה שני הגלות בכל בחינותם, הן בכחות הגוף, והן בעשר כחות הנפש שהם שלשה בשכל ושבע במדות, ע"כ אינו דומה לע"ע שאין לי שעבוד אלא בחיצוניות שהוא בכחות הגוף, וכלשון אמרו ז"ל עבד עברי גופו קנוי, היינו הגוף לבד שהוא חיצוניות ולבוש האדם וכל חיצוניות הוא במספר ששה וכנ"ל, אבל במצרים שהיו משועבדים בכל עשר בחינותיהם הי' במספר עשר, וכבר אמרנו שבאמת שעבוד שבכחות הגוף נשלם ברד"ו שנה שהיו שם, היינו שידוע ששבעים שרים ל"ה מימין ול"ה משמאל, ורהב שר של מצרים מושל על ל"ה הימינים, ולעומת כל שר ששה שנים כשנות ע"ע עולה מאתים ועשר שנים, אך מירוק הנפש הי' זקוק ד"מ שנה, כי עשרה כחות הנפש הם והם כלולים זה בזה, והם עשר פעמים עשר עולה מאה, ולעומת ארבעה דורות שהיו מגולגלים ונשתאב בהם החטא עולה המספר ארבע מאות, והי' בדין שאחר כלות ארבע מאות שנות המירוק, יצאו לחפשי חנם, כמו שהענין עבד עברי אחר כלות שש שנות המירוק, אך באשר היו במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להתמהמה במצרים יותר כי היו ח"ו נשקעים בשער הנ' שבטומאה באין מרפא כידוע בספה"ק, והי' מוכרח להוציאם קודם הזמן, ע"כ הוצרך ליד חזקה וזרוע נטוי', ולעומת שבאם היו כל ד"מ שנה במצרים היו יוצאים מאליהם כמו עובר שנשלם ימי הריון ויוצא מאליו, וכמו פרי הגדל באילן כשנשלם היניקה נופל מאליו ונתפרק מהאילן ואינו נזקק לתלישה, או גלד שעל המכה כשנתרפא נופל מאליו, אבל כשבא להוציאם קודם הזמן הי' כדמיון השומט עובר ממעי אמו קודם שנשלם ימי הריון, וכתולש פרי מהאילן קודם שנשלם הגידול שזקוק לתלוש בכח, כן הוצרך ליד חזקה וזרוע נטויה, והיינו דהנה ידוע דכל מכה ומכה היתה משמשת דו פרצופין נגוף למצרים ורפוא לישראל, וע"כ במכת בכורות שהיא הראשית מכה העשירית, נפתח לישראל אור גדול מרישא דכל דרגין הוא המעלה העשירית הידוע הנקרא פלא עליון שהוא תכלית החירות שאין שם שום תערובות דין ונקרא לובן העליון, ואז נתגלה פנימית שבפנימית שבישראל, ע"כ בהכרח נסתלק השעבוד מצרים גם מכחות הנפש, וכמו עבד עברי שלא הי' לו שעבוד אלא בהחיצוניות כמספר ששה צדדים, יוצא בשביעית שנתגלה הפנימית, כן במצרים שהי' השעבוד בכל עשר בחינותיהם בכחות הנפש יצאו בהתגלות הפנימית שבפנימית:

ה׳ולפי האמור יבואו דברי המדרש כפשטן אני קניתי אתכם במצרים בעשר מכות שהבאתי, והיינו משום דע"י עשר מכות להמצרים נפתח לישראל הפנימית שבפנימית שהוא פלא עליון, וזה שהביא קרא דנפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד, היינו שנתגלה הפלא עליון עד שנפשות ישראל ידעו והרגישו זה, מחמת זה יצאו, וע"כ לא סגי לי' בפרשות שבתורה ששם איננו מבואר ענין היציאה כמו בקרא זה, וזה שבמדרש "כשם שאתם מצווים לא תעבוד באחיך יותר משש שנים מפני שלא בראתי את העולם אלא לששה ימים" כי איתא במדרש שכל ששה ימים היו שמים וארץ נמתחין והולכין עד שגער בהם הקב"ה, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכל שהיו נמתחין והולכין באשר התרחקו מהשורש היו מתגשמים והולכין עכ"ד, וע"כ כל ענין הגשמיות והחומר הוא במספר רק ששה כמספר הימים שהיו שמים וארץ מתגשמים, ובשביעי שבו למקורם שהוא הפנימית, והרי המדרש מבאר בזה טעם ע"ע שיוצא בשש משום שלא בראתי את העולם אלא לששה ימים, ומזה שהחומר והחיצוניות הוא במספר ששה ע"כ במירוק ששה שנות ע"ע יוצא לחפשי, באשר מאיר שביעי שהוא הפנימית, כן הענין בדומה לו מה שקניתי אתכם במצרים בעשר מכות שהאיר לישראל מפלא עליון ואתי שפיר דברי המדרש, בלי הגהה ובלי דוחק:

ו׳ולפי האמור יש ליתן טעם השקלים לקרבנות ציבור מחצית השקל שהוא עשר גרה, שבאמת כל ישראל בשורש נשמותיהם הם כאיש אחד ממש, אך הפירוד שביניהם מסתעף בגופים מצד הגשמיות ועכירת החומר שכל חומר מושך לגרמי', ובשכל מצד שאין דעתן של בני אדם שוות, ולרגלי זיכוך הגופים וביטול השכל להשי"ת להיות נמשך לגמרי אחר דעת התירה מתאחדים ישראל ונעשים כאיש אחד, וע"כ במעמד הר סיני שפסקה זוהמת הגופים, ובטלו את שכלם להשי"ת ואמרו נעשה ונשמע, וקבלו עליהם מצות הגבלה שזה מורה על ביטול שכלם להשי"ת כמו שכתבנו במקומו, נעשו ישראל כאיש אחד בלב אחד, ואף שתיכף בבואם לסיני מקמי דכל הני נעשו כאיש אחד בלב אחד, מ"מ כתיב כי ביאתם למדבר סיני בתשובה, והיינו דתשובה היא בלב, ובלב היו מאז מוכנים לקבל עליהם כנ"ל, וע"כ תיכף ע"י התשובה נעשו כאיש אחד בלב אחד, ויותר מזה יהי' לעתיד כמ"ש והיו לאחדים בידי, אפרים לא יקנא את יהודה וגו' ואף שקנאת איש מרעהו הוא בטבע, מ"מ ע"י שיהיו כאיש אחד יסיר מהם הקנאה, כמו שאין אברי האדם מקנאים זה בזה, אף הנקלה בהנכבד, כי הקנאה מסתעפת מצד הפירוד, והפירוד הוא מצד חוסר הזיכוך וחוסר הביטול, וע"כ לקרבנות ציבור שנדרש התאחדות ישראל שלא יהי' כקרבן השותפין, אלא כמו אחד המקריב וכמו שכתוב את הכבש האחד תעשה לשון יחיד, וכבר הגדנו הטעם שכתוב בלשון יחיד להורות על מעלת הציבור שהם כאיש אחד, וזה אי אפשר מפאת חוסר הזיכוך וחוסר הביטול כנ"ל, לזה בא מצות השקלים במספר עשר גרה, והיא פועל דמיוני שישראל נותנים את כל עשר כחותיהם שהם כל המדות והשכל להשי"ת, כמו שכבר דברנו שמטבע כסף רומז לכוסף ורצון אדם המונח בו, וכמ"ש בכל מאודך שפירשו ז"ל בכל ממונך, ובמהר"ל בכל ממונך הוא לעומת השכל, והיינו המספר עשר לעומת כל כחות הנפש, לעומתם זוכין שנפתחו להם עשר כחות הקדושה עד פלא עליון, וע"י זה לשעתו עכ"פ נפתח ונתגלה פנימית שבפנימית שבישראל, למעלה מהשכל, והוא נקרא גלגולת המקיף על המוח, וכשמאיר זה שהוא למעלה מכל הכחות, ממילא נסתלקו כחות הגורמים הפירוד, וכענין שאמרנו שעל ידי העשר מכות נפתח לישראל פלא עליון ונסתלקו כחות שעבוד מצרים, ונעשה מכל השקלים אחד ומהם נקח אח"כ קרבנות הציבור:

ז׳ונראה עוד לומר, שמטעם זה יובן ענין שני זמנים הללו, שבאחד באדר משמיעין על השקלים ובאחד בניסן תורמין את הלשכה, משום חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, ולמה באלו זמנים דווקא, ובירושלמי הטעם משום דתרומת המשכן כתחילתה שבאחד בניסן נתרמה התרומה, אבל גם זה צריך טעם, כמו שנגמר המשכן מקמי הכי והי' הכל עומד ומוכן עד שיבוא הצווי להעמידו כן הי' נמי צריך להיות מוכן השקלים והתרומה מקמי ניסן:

ח׳ולהנ"ל יש לומר דכמו ביציאת מצרים שבניסן נפתח לישראל מפלא עליון כנ"ל, ואף שבפועל לא הי' עד מכת בכורות, מ"מ בפנימית הי' הדבר נגמר מעת אמירת הפרשה של החודש הזה לכם, הנאמר בר"ח, כן בכל שנה הזמן מסוגל לזה באשר נשאר מאז רושם בהזמן, והנה ידוע שלכל דבר הבא ממעלה צריכין אתערותא דלתתא, וידוע דצריכין אתערותא דלתתא מקודם שבא ממעלה, וזה שבמעשה המצוה גורם אתערותא דלעילא להשפיע, וכן גם אחר שבא ממעלה הארות עליונות צריכין לעשות לו כלי ע"י מעשה המצוה בכדי שיתקיים, ולא יהי' כענין לעומת שבא כן ילך, וכידוע פי' הרמב"ן בפסוק אם תעירו וגו' עד שתחפץ, היינו להניח בחפץ של מצוה, ולדעתי עוד זה מפורש בכתוב כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ולחדר הורתי, והיינו עשיית המצוה בפועל, וכידוע דעשי' תלוי' בהאי אתר והוא בית אמ' וחדר הורתי כפל הלשון מורה על שני ההין והבן, וזהו שתי זמנים הללו באחד באדר משמיעין על השקלים, ובזה מעוררין למעלה להאיר לישראל מפלא עליון כנ"ל שיקוצו מתרדמתם, ועי"ז ביכולת ישראל להתאחד וליתן השקלים ברעותא דליבא, וכענין מטבע של אש כמו שפירשנו שהכוסף לעבודה יהי' ברשפי אש שלהבתי', אף שאנשים מצד עצמם המה רחוקים מכמו אלה וקול דודי דופק על מיתרי לבם, וכמו במצרים עוד קודם ניסן בשליחות הראשונה קול דודי הנה זה בא וברש"י נואש הייתי אומרת לגאולה עד תם ד' מאות שנה שנאמרו בין הבתרים וכו' הנה זה עומד וגו' סבורה הייתי לישב עגונה עוד ימים רבים, והנה הוא הודיע שהי' עומד ומציץ מן חלונות השמים את העשוי לי שנא' ראה ראיתי את עני עמי וגו' כן בכל אדר באתערותא דלתתא נעשה אתערותא דלעילא עכ"פ, ואח"כ כשמגיע ניסן זמן המסוגל כנ"ל נפתחו לישראל אורות העליונים, וכמו אז שנאמרה פרשת החודש הזה לכם שנעשה לישראל התגלות ממש אור אלקי מפלא העליון ולא אתערותא לבד כבאדר אלא התגלות ממש, וישראל עושין כלים לזה האור, וזהו שתורמין את התרומה שעושין מכל רצוניות ישראל ומכל ההתעוררות תרומה אחת ממש, ואפי' על העתיד לגבות לקנות הקרבנות בפועל ואז נתקיים עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי, ואז נדחה מנפשות ישראל שעבוד הסט"א ויוצאין לחירות כמו אז במצרים, וזהו ענין שני זמנים הללו ר"ח אדר וניסן:

ט׳ולפי האמור יש לפרש הלשון כי תשא את ראש, ובתנחומא שאמר הקב"ה למשה כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן כך בכל שנה שקורין לפני כאלו אתה עומד שם וזוקף את ראשן וכו' שא את ראש לא נאמר אלא כי תשא, ויש להבין מ"ש מכל הקרבנות שאין צריך שיהי' משרע"ה עומד שמה, ונאמר עוד לאאע"ה שהתקין להם סדר הקרבנות שבזמן שיהיו קורין בהם יהא נחשב כאילו הקריבם כבש"ס מגילה, ולמה לא יהיו השקלים בכלל הזה, אך להנ"ל יש לומר דהנה ישראל הם ממעטין את עצמן וכופפין את קומתם לפני השי"ת ומבטלין את דעתם ורצונם אליו ית"ש, ולעומתם הש"י זוקף כפופים, והיינו שמאיר עליהם מרישא דכל דרגין הוא פלא עליון כנ"ל, וזה נקרא שזוקף את ראשן היינו הראשית שלהם, ואף כי אפס כסף שקלי כפורים בפועל, מעוררים זה בקריאת הפרשה, אך הנה ידוע כי במקום גבוה מאד אין בכח הדיבור לעורר שמה וצריכין דווקא למעשה בפועל כמ"ש הרמ"ק הובא באור החמה פ' בשלח, וע"כ אינו דומה לסדר כל הקרבנות שהבטיח לאאע"ה שיהי' נחשב כאלו הקריבום בפועל, ששקלים צריכין לעורר את רישא דכל דרגין פלא עליון כנ"ל, ע"ז היתה ההבטחה למשה שיהי' חשוב כאלו הוא עומד שמה וזוקף את ראשן, והיינו רבותא דמשה:

י׳ולפי האמור יש לפרש נמי הענין שלמנות את ישראל צריכין שקלים, דהנה בזוה"ק מותנא אמאי סליק במנינא אלא בגין דברכתא לא שריא במנינא כיון דאסתלק ברכתא סט"א שריא עלי' ויכול לאנזקא בגין כן נטלין כופרא ופדיונא לסלקא עלי' מנינא עכ"ל, ועדיין אינו מובן למה נתבקש מחצית השקל ולא סגי לי' בדנקא חדא, אך לפי האמור יש לומר דהנה באמת ישראל הם פנימיים למעלה מן המספר מקום שלא יוכל לשלוט שם שום דבר רע וכח חיצוני, וכענין בית הסתרים שאינו מקבל טומאה, אך ע"י המנין שנפקד כל איש ואיש לעצמו הרי הם יוצאים מן ההעלם אל הגלוי, וע"כ נסתלק מהם מעלה הנעלמת, ושוב יכולים לשרות לעומתם כחות חיצונים כטעם הזוה"ק בטומאת מת ויכול לבא לידי נגף ח"ו, וזהו העצה ע"י השקלים מחצית השקל שהוא עשר גרה להיות פועל דמיוני להאיר עליהם כל עשר דרגין קדישין מרישא דכל דרגין ונתגלה שישראל הם פנימיים שבפנימיות, ועי"ז נסתלקו כחות החיצונים וכענין במצרים שנסתלקו מהם כחות של מצרים, וכענין ע"ע היוצא בשש כנ"ל, ובזה יש לפרש לשון הכתוב לכפר על נפשותיכם, אף שלא הי' חטא כלל, וכפרה זו מה עבידתייהו, ועוד דאין כפרה אלא בדם, ולהנ"ל יש לומר דרש"י פירש לשון כפרה מלשון קנוח והסרה, והיינו שמסלקין את כחות החיצונים, וזה עצמו הוא הלשון בפסיקתא אמר הקב"ה צפה לפני שכל מנין שעתיד ישראל להמנות שיש בהם חסרון אלא מה אני עושה הרי מתקן להם רפואה שכל מנין שיהיו נמנין שיהי' להם כפרה ומהו כפרתם זה כפרת השקלים עכ"ל, והיינו כנ"ל שלשון חסרון פירושו כחות חיצונים שכחות חיצונים קרוים חסרון והשקלים שהם במספר עשר גרה מסלקין את כחות אלו כנ"ל:

י״אולפי האמור יש ליתן טעם שמקדימין וקורין פ' שקלים בשבת שלפני ר"ח ולא סגי להו בר"ח עצמו, דהנה בשבת מצינו נמי עשר מצות, שביתה ממלאכה, ארבעה תפלות, שלש סעודות, קידוש, והבדלה, ויש לומר שקדושת שבת שהיא קדושה היותר עליונה מכל הזמנים נמי יש בה הארה ממעלה העשירית כנ"ל בענין השקלים, ולעומת שהשקלים הם עשר גרה, יש בשבת עשר מצוות הנ"ל, וע"כ ענין השמעת שקלים מסתייע נמי בשבת, ובזה יובן מה דשבת היא גאולה ואלמלי שמרו ישראל וכו', שע"י הארה ממעלה עשירית כנ"ל שהיא פנימית שבפנימיות, נסתלק כל ענין השעבוד, וכמו ביצי"מ כנ"ל באריכות, וזהו צווחין אף עקתין בטלין ושביתין, ברם אנפין חדתן ורוחין עם נפשין, דבשביל סילוק כחות הרעות שהם מפרידין בין אדם לחבירו כנ"ל נעשה שבת רזא דאחד, וכמו בכלל כן בכל פרט, רוחין עם נפשין בלי פירוד, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ענין נר של שבת משום שלום ביתו, דקאי על האדם עצמו וכבר הזכרנו זה פעמים רבות ואין להאריך:

י״בבש"ס מגילה (י"ג:) אמר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, נראה לפרש דהנה בירושלמי כל העובר על הפקודים, חד אמר כל דעבר בימא יתן וח"א כל דעבר על מניניא, ויש להבין דהרי מפורש בכתוב על הפקודים, אך יובן עפ"י דברי התוס' מנחות (כ"א:) דלקרבנות כל דעבר בימא ולאדנים כל דעבר על מניניא, וא"כ יש לומר דמאן דאמר דעבר בימא ס"ל דבקרא נכלל תרתי, וכך שיעור הכתוב כל העובר והיינו בימא, יתן לקרבנות, ועוד על הפקודים והיינו מניניא, לאדנים כך פי' התוס', ויש להבין למה תלה הקרבנות בימא והאדנים בפקודיא, דודאי לאו לסימנא בעלמא אתנחי קרא, ונראה דהנה ענין הקרבנות וענין האדנים למשכן שונים המה, דהקרבנות העיקר הוא שבירת הלב, כמ"ש זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, ובזוה"ק ח"ג (ר"מ.) האי קרא אוקמוה דקב"ה לא אתרעי בקרבן דב"נ על חובוי אלא רוח נשברה עכ"ל, ויש לומר דהיינו טעמא דאנשי מעמד היו מתענין כבש"ס תענית, אך ענין האדנים למשכן מדה אחרת היתה בו, היינו ע"פ מ"ש מלכים א' (ח' כ"ז) כי האומנם ישב אלקים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וגו', כי זה דבר פלא לא יאומן כי יסופר, ונרתע לאחוריו, וצריך לזה הגסת דעת והגבהת הלב בדרכי ה', וידועין דברי הזוה"ק בפירוש ויקחו לי תרומה אותי אתם לוקחים, וכן בפ' ויקהל ויבואו כל אשר נשאו לבו וגו', וכן הנשים אשר נשא לבן וגו', וכן כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, וא"כ זה הי' יסוד המשכן התנשאות הלב בדרכי ה', ולזה מרומזים האדנים של כסף, היינו היסוד יהי' אהבה עזה העובר כל חוק וגבול וחשבון, ובאם לא ישים האדם ליסוד בתחילת עבודתו להתלהב ולנשאות את לבו לאמר נעשה וגם נוכל א"א שלא ירתע לאחוריו וירבץ תחת משאו ויפול בחולי היאוש הנורא:

י״גוהנה לעומת שתי מדות האלה היינו הכנעה ושבירת הלב, והתנשאות והגבהת הלב בדרכי ה', היו שני ענינים שהיו לישראל, הים, והמנין, היינו שעל הים היו ישראל בתכלית הביטול ושבירת הלב, השונא רודף מאחריהם, והים סוער והולך לפניהם, וחיות רעות מן הצדדין ולא הי' להם שום דרך הצלה, ונכנסו לים עד חוטמיהם, ועל צעקתם על הים כתיב הראיני את מראיך השמעיני את קולך, וכבר פרשנו שהי' נתבקש מהם מדת שבירת הלב עד התכלית, אך ענין מנין של ישראל במדבר מדה אחרת היתה בו, וענין המנין והפקודים כבר אמרנו במקומו שהי' להגבהת הלב בדרכי השי"ת לאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, וענין זה הי' מתבקש מהם בעברם במדבר הגדול והנורא לכתתא רישא דסט"א נחש שרף ועקרב וצמאון כידוע, וכן מנין השני לפקד צבא המלחמה ללחום עם מלכי כנען שהי' נדרש מהם להיות תקיף בדעתם ואמיץ לב בגבורים, היפוך המרגלים שנמס לבבם מפחד הכנענים כמ"ש אחינו המסו את לבבנו וגו':

י״דולפי האמור מתפרש בטוב דברי התוס' שלקרבנות כל דעבר בימא יתן, כי בים השיגו ישראל זאת המדה שיהי' ביכולתם לשבור את לבם ולבטל עצמם, ועל שם זה נקראו ישראל עברים עברו ים, כי אתם המעט מכל העמים, ופרשו שאתם ממעטין עצמיכם, וזה הענין נתבקש לקרבנות, אבל לאדנים כל דעבר על מניניא יתן, כי כמו המנין במדבר שהי' להגבהת הלב בדרכי השי"ת, כן הי' המנין אחר שנפלו בעגל שהיו ישראל כמתיאשים בעיני עצמם, והמנין הגביה את לבם, כי כל דבר שבמנין חשוב הוא ולא בטל, ויש לומר שהכל בסדר נפלא עפי"מ שאמרנו לעיל שבתחלת הכנסת האדם לעבודה נתבקש הגבהת והתנשאות הלב דווקא, ולא ביטול ושבירת הלב, רק אח"כ שכבר טעם טעם עבודה ונתרגל בה אז הזמן לחזור על הראשונים ולהתאונן גבר על חטאיו ולשבור לבו בקרבו, וכן הוא הסדר אפי' בבעל תשובה שהרבה לפשוע לא יהי' תחלת ענינו התמרמרות ושבירות הלב, אלא אדרבה נתבקש שיצייר בנפשו מעלות רמות ואהבה ודביקות המעותד להבא לחסות תחת כנפי השכינה, ולא לחשוב על העבר כלל, אלא יהי' בעיני עצמו כקטן שנולד ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב, רק אח"כ כשחזר לדרך הישר אז רק אז הזמן להתמרמר על חטאות נעורים וכדומה, וכך הי' סדר ישראל אחר שעשו אותה מעשה, תחילה הי' המנין לאדנים תיכף שהתחילו במלאכת המשכן אחר יוהכ"פ, שהוא התנשאות והגבהת הלב, וקודם ניסן היו השקלים לקרבנות שהוא התמרמרות ושבירת הלב כנ"ל:

ט״ווהנה ישראל בימי אחשורוש שנהנו מסעודתו של אותו רשע שעשה בשביל שהגיע שבעין שנין ולא אפרקו ואמר בודאי תו לא מפרקו, וישראל שבאו לסעודה זו הי' מורה שהודו לו בזה הוא היפוך מה שמורה עליו המנין לאדנים כנ"ל, והוא שפלות רוח וכפיפת קומת הנפש, היפוך התנשאות והגבהת הלב, והוא כענין רפידים שרפו ידיהם מן התורה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שנגזר מלשון לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים, וע"ז בא עמלק בראשונה וקרר אותם עוד יותר כמו שפירשו ז"ל בהא דאשר קרך בדרך מלשון קרירות, כן הי' בימי אחשורוש בשביל שפלות ידים בא עליהם המן, ואמר לאחשורוש ישנו עם אחד ישנו מן המצות, וכבר פרשנו שלא אמר שאינם עושין מצות, אלא כל מה שעושין הוא בבחי' שינה שלא נשאר אלא קוסטא דחייתא, וכן מה שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר שפי' התוס' שלא הי' ע"ז אלא אנדרטא של מלכים, וההשתחואה אליו הי' מורה כניעת הנפש אליו ביותר עד שבטלו מפניו צורת אדם גבוה קומה, היפוך מה שאמרו אליו חמ"ו אם למסים וארנוניות מלכא את ואם לדבר הזה להשתחוות להצלם נבוכדנצר את וכלבא שווין, כי אין לו ממשלה אלא על הגופים ולא על הנפשות, וישראל שהשתחוו לצלם וכפפו את קומתם הורו את שפלת רוחם וכפיפת קומת הנפש, ושני החטאים השתחוואת הצלם ומה שנהנו מסעודתו של אותו רשע בני בקתא חדא נינהו:

ט״זוהנה בתורה שבכתב אינו מפורש השקלים לקרבנות אלא השקלים למנין, והשקלים לקרבנות הוא בתורה שבע"פ והוא רק ברמז בתורה שבכתב כמו כל תורה שבע"פ שהיא מרומזת בתורה שבכתב, וידוע שאומה"ע אינם נותנים לב לתורה שבע"פ ואינם מאמינים בו, ובק"ע שלכן נקראת מסכת, שתורה שבע"פ הוא מסך המבדיל בפני האומות, וע"כ המן לא ידע מענין השקלים לקרבנות, וחשב שכל ענין שקלים אינם אלא למנין, והיינו שחשב שכל מהות ישראל שהם נרצים להשי"ת אינו אלא מצד התנשאות והגבהת הלב, וכאשר חשב שישראל אבדו מעלה זו שוב יהי' ביכולתו לשלוט בהם לכלותם ח"ו, כי בלא"ה גם המן לא הי' שוטה גמור לחשוב שיהי' ביכולתו לעמוד נגד השי"ת אשר כבר ידוע הי' לכל העולם מנפלאותיו שבמצרים, ורשע הי' אבל לא שוטה גמור, ודרך אחד לכל הרשעים, וכמו בלעם שרצה לבטל הבחירה בישראל ואמר מוטב שיהי' השי"ת נעבד מכל שבעים אומות ולא מאומה יחידה, כן הי' ענין המן שחשב שישראל אבדו כל מעלתם והגיע הזמן לבקש להחליפם בשבעים אומות, והי' ענין שקלי המן התנשאות והגבהת הלב במקום ישראל:

י״זאך באמת אף שישראל מהותם בהתנשאות והגבהת הלב כאמרם ז"ל ג' עזים הם ישראל באומות, ואי יהודאי או צלב, מ"מ ישראל עם כל עזותם הם בטבע נכנעים כאמרם ז"ל כי אתם המעט מכל העמים שאתם ממעטים עצמוכם, אבל המיעוט והביטול הוא להשי"ת ובשביל זה הם עזים מכל האומות, שבשביל ביטול להשי"ת כל מה שהוא נגד רצון השי"ת הוא בעיניהם כאפם ותוהו, וע"ז מורים השקלים לקרבנות שהוא כניעה וביטול להשי"ת, וע"כ אף שמצד הגלות לא עצרו כח להתקומם נגד האומות בריש גלי, מ"מ עצם מעלתם שהוא הביטול והמיעוט לפני השי"ת לא אבדו, והכניעה לפני האומות לא היתה בעצם מהות נפשם אלא פרי הגלות לבד, ותדע שבהגיע הצרה של הגזירה לא נפלו בבור היאוש אלא התעוררו מאד בצום ותענית ותפילה, ומסרו נפשם עבור כבוד שמו שלא ימירו באל אחר, כי גזירת המן לא היתה אלא על היהודים, וכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, ואם היו ח"ו מודים בע"ז לא הי' חל עליהם הגזירה כן איתא בספה"ק, ולא שמעו אליו ולא פנו לבם מהשי"ת ונתגלה מצפון עצם לבם שהם עזים נגד האומות ואומרים או יהודאי או צלב, היפוך מחשבת המן שמהות ישראל הם התנשאות לבם בעצם ולא ענין הביטול והכנעה להשי"ת, כי לא ידע מהשקלים לקרבנות, וזהו שאמר ר"ל שהקדים שקליהם לשקליו, כי שקלי ישראל לקרבנות שהוא הכניעה הם קודמים לשקליו שהם התנשאות והגבהת הלב ע"י חוצפה וגסות הרוח, וישראל שקליהם לקרבנות הוא בעצם, וההתנשאות והגבהת הלב איננו גסות הרוח אלא פרי הכניעה והביטול להשי"ת, וא"כ שקליהם לקרבנות קודמין:

י״חהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, נראה בטעם מצוה זו עפ"י מ"ש הרמב"ם בשמונה פרקים דבכל המדות צריך האדם לילך בדרך הממוצע, לבד כשקלקל ונטה לאחד הקצוות, אז צריך להתנהג בקצה האחר ולהתנהג ככה עד שיתרגל לשוב לדרך הממוצע, והנה מצות העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט הוא רמז לילך בדרך הממוצע שקבעה התורה, ואם יוסיף או ימעיט הוא נטי' לאחד הקצוות, אך באשר כתיב לכפר על נפשותיכם, ומכלל שצריכין כפרה, ונתקלקל ממה שהי' ראוי להיות, אם בפועל או בהרהור או בהעדר רעותא דליבא, או בקוצר עבודה, דאל"ה לא שייך לשון כפרה דלא מצינו אלא אצל חטא, וכמו שאמר מרע"ה לשרי הצבא במלחמות מדין באמרם ונקרב את קרבן וגו' לכפר על נפשותינו, שמא חזרתם לקלקלותכם הראשון, אמרו לו לא נפקד ממנו איש, אמר להם א"כ כפרה זו למה, אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, וא"כ לכאורה הי' ראוי לנטות לקצה האחר, אך נראה דהנה ארבע פרשיות שקלים זכור פרה חודש, מקבילים לד' אותיות הוי', ונראה דכך סדרן שקלים לעומת אות יוד, וע"כ הוא במספר עשר גרה, ובזוה"ק (קפ"ז.) אבנא למשקל בה דא יוד עשרים גרה השקל דא יוד, זכור היא לעומת אות ואו, עפ"י שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דעמלק הוא היפוך יעק"א ע"ה שיעקב נקרא ישרון מלשון ישר ועמלק מלשון עיקול ועקלקלות, עכ"ד, ויש להוסיף ולומר כי יעקב מדתו אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב, ועמלק הוא שורש השקר, וכסות ולשון שינה וע"כ אם שקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגירוי האויב, ובזוה"ק ונתתם לי אות אמת זה ואו, וע"כ פרשת זכור מחיית עמלק הוא באות ואו שהאמת דוחה את השקר, ופרה וחודש הם לעומת שתי ההין, ובמדרש משל לשתי מטרונות שהיו מהלכות, בזו זאת חוקת התורה ובזו זאת חוקת הפסח [אף שראיתי בקדושת לוי שמחליף שקלים וחודש ממה שכתבנו, הרבה פנים לתורה], וממוצא הדברים ששקלים מתייחסים לאות יוד שבשם הוי' ב"ה, וידוע שאות יוד רומז לראשית המציאות, וכנגד פ' שקלים הוא ראשית התעוררות מזמנים המקודשים הבאים לקראתינו לשלום שמתעלים והולכים עד חג השבועות, והיינו שרמז לאדם שיתחיל לגמרי מחדש כקטן שנולד, ומה דהוה הוה ומכאן ולהלן חושבנא, ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב:

י״טולפי האמור יובן אשר כמו טרם שקלקל צריך לילך בדרך הממוצע, כן הוא ענין שקלים אף שהם כפרה על לשעבר, מ"מ באשר מתחיל לגמרי מחדש אינו צריך לנטות אל אחד הקצוות אלא לילך בדרך הממוצע, ולהורות ענין זה באה המצוה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט:

כ׳במדרש תנחומא תשא אמר הקב"ה למשה מנה את ישראל, אמר לפניו כתיב והי' זרעך כעפר הארץ וכתיב ושמתי את זרעך כחול הים ועכשיו אתה אומר כן, אמר לו אם בקשת לעמוד על מנינם טול ראשי אותיות של שבטים ותעמוד על מנינם וכו', וכן הוא בפייט, ויש להבין הרי יכולים למנות המטבעות, והזית רענן מפרש שאינו רשאי שהבטחתם שלא ימנו, וזה קשה מהראשונות, שמאחר שהקב"ה צוהו איך שייך לומר שאינו רשאי, ואפי' כל נביאים יכולין לצוות בהוראת שעה, כ"ש שהקב"ה בכבודו ובעצמו, והפה שאסר הוא הפה שהתיר, ועוד א"כ חצאי שקלים למה הם באים שהרי נודע מנינם מראשי אותיות, דאין לומר שבאו לידע כמה מנין כל שבט ושבט, שבמנין הראשון לא נמצא מנין השבטים בפרט אלא כולם כאחד, ועוד שאין החשבון מכוון דראשי אותיות עולים רק חמש מאות תשעים ושבעה אלף וצירוף השלשת אלפים שנפלו בעגל להשלים למנין ת"ר אלף שיצאו ממצרים, והרי הי' עוד שלשת אלפים חמש מאות וחמשים, ונראה שלוטה כאן כוונה פנימית, דבאמת ישראל הם למעלה מהמספר, כי מהות איש ישראל הוא רם ונשא וגבה מאד, והגוף אינו נקרא אלא בשר האדם, אבל צורת האדם בעצמו שהוא חלק אלקי ממעל והם כאיש אחד ממש אין שייך בהם מספר, וכמ"ש הרמב"ם בשכליים הנבדלים שאין שייך לומר בהם עצמם מספר אלא המעלות שזה גבוה מזה והוא באיכות אבל לא בכמות, כ"ש בישראל שהם חלק אלקי ממעל, וע"כ כשנאמר לו למשה כי תשא את ראש בנ"י שמשמע עצם ישראל, הי' תמה שהרי כתיב והי' זרעך כעפר הארץ וגו', ופי' שגם ריבוי ישראל בכמות כעפר הארץ נצמח ג"כ מכח גודל מעלת הנשמות שכמו שהם בלי מספר, כ"כ הגופים שהם מלבושיהם יכולים להתפשט בלי גדר וגבול, ואף שעדיין לא הי' כ"כ, מ"מ מאחר שיכולין להתפשט כ"כ הרי זה מורה על מהות הנשמות שהם למעלה מענין מספר, וזה שהשיב לו הקב"ה טול ראשי אותיות של שבטים, והיינו שבאמצעות השמות יש בהם מספר, כי באמת שם של דבר הוא רק סי' בעלמא על האיש שנדבר ממנו, כמו שתאמר או שתכתוב שם ראובן אין הדיבור או האותיות ההם עצם ראובן, אלא סי' בעלמא על ראובן, ובהשמות יש מספר, ע"כ באמצעות השמות שייך לומר על ישראל מספר:

כ״אובסגנון זה יש לפרש דברי התנחומא עוד שם וכשאמר ונתנו איש כופר נפשו תמה ואמר מי יוכל לתת פדיון נפשו שנאמר ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלקים כפרו, אמר לו לא כמו שאתה סבור אלא זה יתנו, כזה יתנו, וכן הוא בפייט פץ במה יתרצה אשכול הכופר יציר מה יתן פדיון נפשו, וימצא חנינה פני שם נפשו וכו' כמין מטבע של אש הראהו במחזה, ויש לפרש שבאמת כל חללי דעלמא וכל העולם ומלואו אינם שוים כנפש אחת מישראל, ובויק"ר פ' בא אלו ביקש פרעה משקל כאו"א מישראל אבנים טובות ומרגליות לא הייתי נותן לו וכו', הוי ישראל ביוקר עמדו לי ע"כ, וזהו שתמה מרע"ה איך אפשר שיתן איש כופר נפשו והיינו כמה הוא שוה, וזה א"א, אך השי"ת השיב לו, זה יתנו כזה יתנו היינו מטבע של אש הראהו, ויתבאר עפ"י דברי הגו"א בפ' תצא בהא דבכתוב נאמר ארבעים יכנו ובאת הלכתא וגרעה חדא, ופי' שבאמת ראוי ללקות ארבעים כנגד ימי יצירת הולד שבל"ט ימים הוא יצירת הגוף וביום הארבעים מקבל הולד כח הנשמה, והגוף הוא החוטא, והנשמה מפני שהיא מחוברת עם הגוף הרי היא כמוה, א"כ כל הארבעים ראוי ללקות, אכן כשמלקין אותו ל"ט מכות שוב הגוף נקי, ממילא נמצאה הנשמה טהורה, וא"צ להלקותו עוד עיי"ש, כן יש לומר נמי בענין הכופר שמאחר שנתן הכופר בעד הגוף ונסתלק ממנו החטא, נעשית ממילא הנשמה טהורה ונקי', וזה הרמז מטבע של אש הראהו, כי אש הוא שורף את כל סוגים ונשאר הכסף נקי ומצורף: