שם משמואל, משפטים ח׳Shem MiShmuel, Mishpatim 8
א׳משפטים שנת תרע"ו.
1
ב׳ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם, ויש להבין למה הקדים הכתיב משפט שאינו שכיח, ועוד שאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ושמיטין ויובלות לא התחילו לחשוב עד אחר י"ד שנה מעת ביאתן לארץ, ועוד יש לדקדק בלשון כי תקנה עבד עברי הרי עדיין אינו עבד ומה הי' המקרא חסר אם הי' כתוב כי תקנה עברי, וכמ"ש כי ימכר לך אחיך, ולא עוד אלא במה שהוסיף תיבת עבד נתן מקום לפרש עבד כנעני שלקחו מישראל עד שנצרך לראי' מהכתוב כי ימכר לך אחיך העברי לא אמרתי אלא באחיך כמו שפירש"י, אבל באם הי' כתוב כי תקנה עברי הי' מבואר מעצמו, ואם הי' רוצה לפרש יותר הי' לו להוסיף ולאמור כי תקנה עברי לעבד, ועכ"פ לשון כי תקנה עבד עברי צריך להשים עליו לב:
2
ג׳ונראה לפרש דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בטעם שעבד עברי יוצא בשש, כי נקודה הפנימית שבישראל לא יתכן בה שעבוד אלא בחיצוניות המתייחס למספר ששה כידוע, כי שש קצוות הם הסובבים את המרכז, וע"כ בשביעית שמאיר הפנימית שבו אז יצא לחפשי, עכ"ד, ויש לבאר הדברים דהנה בדיבור הראשון אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, הקשו הראשונים ז"ל למה לא אמר אשר בראתי את השמים והארץ יש מאין שזה רבותא יותר, והכוזרי תירץ שמצד בריאת שמים וארץ אלקי כל הארץ יקרא כגרמני ככושי ולא אלקי ישראל ביחוד, וע"כ במה שאמר ה' אלקיך בא שפיר הטעם אשר הוצאתיך מארמ"צ, עכ"ד, והנה לדבריו ז"ל אשר הוצאתיך מארמ"צ הוא סיבה וטעם למאמר ה' אלקיך, ויש לפרש בהיפוך שמה שה' הוא אלקיך הוא סיבה וטעם לזה שהוצאתיך מארמ"צ, ועם זה לא יהי' התחלה להקושיא לכתוב אשר בראתי את השמים והארץ, והיינו עפ"י מאמרם ז"ל הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד, וע"כ במה שהשי"ת הקריא שמו עליהם ועשה אותם עמו ואמר לפרעה ביד משה שלח את עמי ויחוגו לי במדבר, בזה עצמו נסתלק מהם השעבוד של מצרים, וכאשר סירב מלשלחם נתקיים בו הכתוב קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו וגו', ואף שעל מ"ת כתיב ולקחתי אתכם לי לעם מכלל דמעיקרא לא הוה הכי, מ"מ הרי כתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה וכל היציאה משום הכי הוא, ע"כ נקראו תיכף עם ה', והיינו שאצל השי"ת העבר והעתיד וההוה בבחי' אחת והתיצב השי"ת לנגד עיניו את מצב ישראל בעת מ"ת, ע"כ אמר שלח את עמי ובזה נסתלק השעבוד, וזהו פירוש הדיבור אנכי ה' אלקיך אשר זה שאני אלקיך הוציא אותך מארץ מצרים מבית עבדים, ולפי"ז אין מקום להקשות שלכתוב רבותא יותר אשר בראתי שמים וארץ, שאין זה מענין הדיבור כלל:
3
ד׳ולפי האמור דיבור זה נוקב ויורד עד התהום לכל הזמנים ולכל העתים שאי אפשר שיהי' שעבוד על ישראל שההקדש מפקיע אותם מידי שעבוד, וזה עצמו היו השני כתרים שנכתרו ישראל באמרם נעשה ונשמע, דמשמע במדרש פ' ל"ב ופ' מ"ה דבשעה שאמרו נעשה ונשמע נעשו בני חורין מן המלכות וממלאך המות, ואף דחרות על הלוחות דדרשו בי' חרות משעבוד מלכיות וממלאך המות משמע דעם נתינת הלוחות הי', מ"מ מדברי המדרש מבואר דמשעה שאמרו נעשה ונשמע זכו לזה, והייני ע"י שיאמר להם אנכי ה' אלקיך, ובמדרש שכל דיבור ודיבור נחרת תיכף על הלוחות, אך מחמת חטא העגל נפלו ישראל ממדריגה זו וכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, ומ"מ נראה היות כתיב וירא העם כי בושש משה ואמרו ז"ל בא שש ולא בא, וכבר פרשנו דכל אותן שש שעות הי' החושך מכסה ארץ בכל פעם יותר ויותר עד שבשש שעות עלה ביד השטן להביא חושך לגמרי בעולם עד שנדמה להם דמות משה מוטל במטה לומר מת משה, והטעם במספר שש שעות שלא הי' להשטן שליטה אלא בחיצוניות שהוא במספר שש כנ"ל ששש קצוות סובבים את נקודה הפנימית, אבל בפנימיות של ישראל לא הי' להשטן ח"ו שום נגיעה כלל וכלל, ולבם הי' לשמים אף בכל מה שעבר עליהם כמ"ש המפורשים הראשונים ז"ל, וע"כ אף שנפלו ישראל ממדריגתם לא נפלו אלא במה שהי' להם מדריגות גבוהות, שאפי' בחיצוניותן היו קודש קדשים ופסקה זוהמתן עד שהי' גופם נקי בלי פסולת, כמו שיהי' אחר תחיית המתים, ולא היו צריכין תיקון מיתה וקבורה לעכל זוהמת הנחש, וממדריגה זו נפלו במעשה העגל, וכן מה שהיו בני חורין משעבוד מלכיות שאי אפשר להם לבוא לכלל חטא שבאמצעות החטא יהי' למלכיות שליטה עליהם, ובחטא העגל שהי' בחיצוניות שוב אפשר להם חטא בחיצוניות בדומה לו כדבעינן למימר לקמן שבאמצעותו יהי' שליטה עליהם שעבוד חיצוני, אבל בפנימית ישראל נשארו במדריגתם שאי אפשר לחול עליהם שעבוד שההקדש מפקיע אותם מידי שעבוד:
4
ה׳והנה בהא דבמעשה עגל נפלו ממדריגתם מהיות עיד בני חורין משעבוד מלכיות וממלאך המות, י"ל עפי"מ דאיתא במדרש דבמעשה העגל בטלו דיבור אנכי ולא יהי' לך, וע"כ לפי"מ שהגדנו לעיל שדיבור אנכי ה' אלקיך זה עצמו הוציאם מידי שעבוד, מובן שכאשר פגמו בדיבור זה שוב יכול לחול עליהם שעבוד וכשם שהם לא בטלו אלא בחיצוניות כי לבם הי' לשמים, כן נמי השעבוד שאפשר לחול עליהם הוא נמי רק בחיצוניות, וכן נמי יש לומר שבדיבור לא יהי' לך שנעקר יצה"ר מלבם זה הדיבור עשה אותם בני חורין ממלאך המות, שמאחר שנעקר יצה"ר מלבם שוב אין מהצורך למיתה וקבורה לעכל זוהמת הנחש שהוא אל זר שבגופו של אדם, וכן משמע ברש"י תהלים (ע"ח ל"ח) שע"י המיתה רוח יצה"ר הולך ולא ישוב עוד בתחיית המתים, ומכלל שתועלת המיתה לכלות ולסלק היצה"ר מגוף האדם עיי"ש, וממילא שבדיבור לא יהי' לך שנעקר היצה"ר שהוא אל זר שבגופו של אדם נסתלק אז מהם ענין המיתה:
5
ו׳קיצור הדברים שבדיבור אנכי נסתלק מהם שעבוד מלכיות, ובדיבור לא יהי' לך נסתלק מהם ענין המיתה, אך במעשה העגל שפגמו בשתי דברות אלו התנצלו את עדים מהר חורב, ואפשר להם לבוא ע"י עבירות בדומה לפגם דיבור אנכי לשעבור מלכיות, ונצרכים לתיקון המיתה, ועד שנזכה לתיקון הכללי שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבוליך הוא החירות משעבוד מלכיות, ובלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים הוא החירות ממלאך המות:
6
ז׳והנה זה שגנב ועשה עין של מעלה כאלו ח"ו אינו רואה, כאמרם ז"ל שמה"ט החמירה התורה בגנב יותר מבגזלן, הרי זה פגם בדיבור אנכי, והיינו שפירוש שם הוי' הי' הוה ויהי' וכל הנמצאים נמצאים רק מאמיתת המצאו, א"כ אם הי' האמונה זו בשלימות אצלו לא הי' אפשר שיחשיך עיניו מראות ודעתו מהבין שבלתי אפשר שיהי' שום דבר מציאות נעלם מעיני כבודו ית"ש, וכמו שהשכילו זה כל המחקרים וכתבו בלשונם שבידיעת עצמו ידע כל המציאות באשר הכל נמצא מאמיתת המצא, וכן כתיב בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו וגו' אם יוצר עין הלא יביט, וא"כ זה שעשה עין של מעלה כאלו ח"ו אינו רואה, פגם בשם הוי' ב"ה וב"ש, וכן זה שמכר את עצמו וקנה אדון לעצמו פגם בשם אלקיך, שפירש, שהשי"ת אלקינו והוא אדון לנו ולא זולתו, וזה שקנה אדון לעצמו פגם בשם זה, א"כ גנב ומוכר עצמי שניהם פגמו בשני שמות המוזכרים בדיבור אנכי ה' אלקיך, ע"כ לעומת שדיבור זה הפקיע את ישראל מיד שעבוד, אלו שפגמו בדיבור זה משכו עליהם את השעבוד, וכמו שבמעשה העגל מחמת ביטול דיבור זה ניטל מהם כתר של חירות משעבוד מלכיות, כן גנב אי מוכר עצמו שפגמו בדיבור זה משכו עליהם את השעבוד, ונראה לומר שמה שבא לידי כך להיות גנב או מוכר עצמי זה נמשך משיורי הפגם מחטא העגל שלא נתמרק לגמרי, וכמ"ש וביום פקדי ופקדתי וגו', אך אמרנו לעיל שבמעשה העגל נמי לא ניטל מהם הכתר אלא בחיצוניות באשר החשיך עיניהם בששה שעות כמספר שש קצוות, אבל בפנימית המתייחס למספר שביעי נשארו ישראל בכתרם ואי אפשר שיחול עליהם שעבוד בפנימית, ע"כ אפי' זה שגנב או קנה אדון לעצמו שנמשך משיורי חטא העגל כנ"ל, אי אפשר שיחול עליו שעבוד אלא בחיצוניות, וע"כ שש שנים יעבוד למרק את החיצוניות שבו שנפגם, ושוב מאיר בו הפנימית המתייחס למספר שביעי, וע"כ ובשביעית יצא לחפשי חנם:
7
ח׳ויש להוסיף ולומר שזה שגנב ונמכר לעבד בגניבתו או שהלך וקנה אדון לעצמו לא בנקל בא ישראל לידי מדה זו, אלא מחמת עונות הקודמים שהרבה לפשוע ואבד אמונתו במה ששני שמות אלו שבדיבור הראשון מורים, אז האלקים אנה לידו שיגנב ולא יהי' לו לשלם וימכר בגניבתו, או שיענה כ"כ עד שלא יכול לסבול את דחקו וילך ויקנה אדון לעצמו, והכל בחסד ה' שחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אנה לידו שיבוא לידי מדה זו ויעבוד שש שנים למרק את החיצוניות כנ"ל, למען שבשביעית ישוב לאור באור החיים, וזהו שבמדרש פיסקא ט"ו לפי שאמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארמ"צ מבית עבדים מה אומר על עבד עברי כי תקנה עבד עברי וגו', ואין ישראל נכנסין למדה זו אלא א"כ פשעו במצות וכו', והיינו דמחמת שפשעו במצות ופגמו בדיבור אנכי כנ"ל השי"ת מסבב סיבובים ומגלגל גלגלין שיבוא לידי כך בכדי להתמרק כנ"ל:
8
ט׳ולפי האמור יובן מה שהכתוב הוסיף לאמר כי תקנה עבד עברי אף שעדיין אינו עבד, שהכתוב בא להורות שכל מה שבא לידי מדה זו הוא מחמת שכבר נחרץ משפטו להיות עבד, והיינו שמשך עליו השעבוד ע"י שהרבה לפשוע ופגם בדיבור אנכי כנ"ל:
9
י׳ומעתה מובן למה פתח הכתוב במשפט עבד עברי, באשר שהיא לעומת דיבור הראשון אנכי ה' אלקיך, והוא ראשית וכלל כל התורה:
10
י״אוהנה במדרש פסקא ט"ו אמר הקב"ה כשם שבראתי את העולם לששה ימים ונחתי בשביעי כן יעשה עמך ששה שנים ויצא בן חורין, עכ"ל, ולפי דרכנו הרי זה בא ללמד ונמצא למד והיינו דשבת הוא מעין עוה"ב, ועוה"ב נמצא גם עכשיו כמ"ש הרמב"ם והוא במדרש תנחומא ס"פ ויקרא, והיינו אלמלא חטא אדה"ר אחר הבירור שנשתלח לעשות בעוה"ז כמ"ש לעבדה ולשמרה, ובמדרש זו מצות עשה ומצות ל"ת, והי' נתמרק החיצוניות הי' מתגלה עליו הפנימיות שהוא עוה"ב והי' נתעלה בגוף ונפש לעוה"ב, אך מחמת החטא א"א שהגוף בעוד נשתאב בו זוהמת הנחש לזכות להזדכך להיות ראוי לפנימיות שהוא עוה"ב, וצריך מקודם תיקון מיתה וקבורה עד שהגוף יקום לתחי' מזוכך בלי זוהמא כעין אדה"ר קודם החטא או עוד יותר, ואז יתמרק ויזדכך עוד יותר עד שיעלה בגוף ונפש לעוה"ב, וטרם תחיית המתים הנשמה לבדה בלי הגוף היא זוכה לעוה"ב, ושבת שהיא מעין עוה"ב היא נמי בדוגמא דידי' שאחר המירוק והזיכוך בששת ימי המעשה, וכאמרם ז"ל עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגיס, וכמו שהוא בגשמיות כן הוא ברוחניות לעבוד עבודת הבירור בכל ששת ימי המעשה שהוא כדמיון שש שנים יעבוד דע"ע, אז ביום השבת שהיא יומא דנשמתא מתגלה הפנימית ונעשו ישראל קודש לה', ובזוה"ק ח"ג (צ"ד.) וע"ד כלהון זמינין בקודש ומתקשרן בשבת ומתעטרין בי' עכ"ד, והוא מפקיע אותם מידי שעבוד, ולפי האמור יש לפרש הא דאמרו ז"ל אלמלי שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בהם אומה ולשון ובאם שמרו שתי שבתות מיד נגאלין, שבאם היו שומרין שבת הראשונה היו נקלטין בשבת גם בחיצוניות הי' השבת מפקיע אותם מידי שעבוד, אך אף אחר שכבר באו לידי מדה זו ונשתעבדו למלכיות, בשבת הראשונה הי' מתגלה הפנימית כנ"ל, ואח"כ ששת ימי המירוק, שאחר שבשמירת שבת הראשונה הי' מתגלה הפנימיות כדבעי למהוי אף שאחר השבת נסתלק הפנימית ונסתם, מ"מ הי' נשארה הארה גדולה לששת ימי המעשה והי' עולה המירוק ביתר שאת, אז נתקיים בשבת שני' ובשביעית יצא לחפשי חנם כנ"ל:
11
י״בהתנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי, נראה כי הענין לבוש הוא אמצעי בין נושאים מתחלפים, כענין הנשמה שהיא רוחנית בבואה לעולם הזה שהוא היפוך לה לגמרי צריכה להתלבש בגוף המסודר ברמ"ח אברים ושס"ה גידים שהם משל לאברי וגידי הנפש, וכל צורת הגוף היא רמזים לעליונים וגבוהים מעל גבוהים כידוע ליודעים, ע"כ לבוש הזה דהיינו הגוף הוא אמצעי בין הנשמה לעולם הזה, וכן הנשמה בצאתה מהגוף בעלותה לראות את פני ה' צריכה ללבוש שיהי' אמצעי בינה לבין קונה, ולבוש הזה הוא נארג מתורה ומצות והוא חלוקה דרבנן וטלית נאה, חלוקה דרבנן מתורה, וטלית ממצות, וכן נמי להיפוך כשהיא צריכה כיבוס ומירוק בגיהנם, לרגלי הריחוק שבין נשמה שהיא מרום המעלה לבין הגיהנם שהוא פסולת הבריאה מטה מטה אי אפשר שתצמד שמה אלא ע"י לבוש, והם הנקראים בגדים הצואים רח"ל [זולת רשעי אומה"ע כנבוכדנצר וחביריו שמשורש נחש מוצאם וממקום הטנופת באו למקום הטנופת ילכו הם אינן צריכין ללבוש ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו ז"ל שהרשעים בגיהנם נידונין ערומים], ובזה יובן הלשון בבגדו בה לפי"מ דאיתא בזוה"ק דמפרש כל הפרשה על הנשמה, וזה נמי הענין בשבת שלרגלי גודל הריחוק של ימי החול משבת קודש צריך ללבוש שיהי' לאמצעי כאופן הנ"ל, וזה שאנו אומרים התנערי מעפר קומי, שבשביל שאתה קם מעפר שהיא מדיוטא תחתונה, לבשי בגדי תפארתך עמי, היינו שאתה צריך ללבוש בכדי שהנפש תוכל להתדבק בשורשה, וידוע דמחשבה דיבור ומעשה הם נקראין לבושי הנפש, והמחשבה היא הרעותא דליבא שיש לכל איש ישראל בהכנסת שבת בצירוף הדיבור בשירות ותשבחות בקבלת שבת, ומעשה הוא סילוק המלאכה ושיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי', בזה הנפש זוכה להתדבק בשורשה, ולהשיג נשמה יתירה, ועלמין דכסיפין, היפוך מ"ש ואם שלש אלה לא יעשה לה, ויצאה חנם, אין כסף, אלא כמ"ש ורחצת וסכת ושמת שמלותיך ואמרו ז"ל אלו בגדי שבת:
12
י״גובשביעית יצא לחפשי חנם, ובזוה"ק ח"ג (ק"ח) ובגין כך ושבתה הארץ [הנאמר בשמטה] בההוא נייחא דארעא אצטריכו עבדין נייחא ובג"כ ובשביעית יצא לחפשי חנם, עכ"ל, ומשמע דהאי ובשביעית אף דלאו שביעית דשנות עולם אלא שביעית דידי' הוא, מ"מ ענין אחד לזה עם שביעית דשנות עולם דהיינו שמיטה, ונראה לפרש דהנה אמרו ז"ל ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, והטעם איתא בספה"ק דבפנימיות כל ישראל הם כאיש אחד ממש אלא שבחיצוניות הגופים מחולקים, וע"כ כל כך שהאדם נמשך אחר החיצוניות, כן באותה מדה נתרחק ונפרד מאת רעהו, ולהיפוך כשהאדם נמשך אחר הפנימית שבו באותה מדה הוא מתאחד בכלל ישראל והוא אוהב ישראל באמת ושמח בשמחתם, וח"ו בכל צרתם לו צר הן בכלל והן בפרט, וע"כ ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, שזה הוא אמת הבנין כמה הוא נמשך אחר הפנימית שזהו מטרת התורה כולה, ואפשר דהיינו הך דבש"ס גיטין דכל התורה כולה מפני דרכי שלום נתנה, והפי' להיות נמשך אחר הפנימית ואז שלום על ישראל, כי נעשו כולם כאיש אחד חברים, ונראה שזה נמי בכלל טעמי מצות השמיטה שלא יעבוד את האדמה כבעה"ב ושלא יתנהג בפירות שביעית כדרך בעה"ב אלא יהי' מופקר לכל, באשר כל חיי האדם תלוי ביבול הארץ וכשכל אחד מחזיק שדהו לעצמו כבעה"ב, זה עצמו מפרידו מזולתו, ע"כ באה המצוה לסלק שם בעלים מיבול הארץ, ולהיות כל ישראל מתאחדים כאיש אחד חברים נמשכין אחר הפנימית, ויש לומר שמטעם זה החמירה תורה מאד במצות השמיטה וחייבה גלות עלי', אף שאין בה כריתות ומיתת ב"ד אלא לאו בעלמא, אלא מחמת שהיא עיקר וכלל גדול בתורה שזהו מטרת כל התורה כולה, והנה בטעם שמיטת כספים הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי עבד לוה לאיש מלוה, ובשביעית נעשו כל ישראל כאיש אחד, וע"כ כמו שבאיש אחד לא שייך לומר שקצתו הוא עבד לקצתו, כן הוא בשביעית כל הכלל כולו, וע"כ משמט כספים, עכ"ד, ולפי דרכנו הנ"ל הוא מתאים למצות שמיטת הארץ:
13
י״דוהנה בטעם יציאת עבד עברי בשש הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה משום דבשביעית מאיר בו נקודה הפנימית והוא מתאחד עם כלל ישראל, ושוב כמו שלא שייך שעבוד באדם אחד קצתו על קצתו כן נמי לא שייך שעבוד על אחיו שהוא כגופו, וע"כ הזכיר בטעם שילוח עבדים לשון אחוה, כי ימכר לך אחיך העברי, וכן בירמי' לבלתי עבוד ביהודי אחיהו איש, וע"כ נמכר לנכרי שאין שייך לומר שנעשה כאחד עם הנכרי, ע"כ אינו יוצא בשש, ודפח"ח, ויש לבאר דבריו עפ"י דרכנו הנ"ל דבאמת כל ישראל הם כאיש אחד אלא שבחיצוניותם הגופין מחולקין, וזה שהי' לו מירוק שש שנים כמספר הקצוות שהיא החיצוניות הסובב את הנקודה, שוב נתגלה נקודה הפנימית שבו, היינו שנמשך אחר הפנימית ומזה בא להתאחד בכלל ישראל ולקיים ואהבת לרעך כמוך, וכמים פנים אל פנים כו' נתעורר בזולתו אהבה אליו, ועי"ז ממילא נסתלק שעבוד רבו ממנו שהרי נעשה עם רבו כאיש אחד וכנ"ל:
14
ט״וולפי האמור מובנים דברי הזוה"ק שהא דובשביעית יצא לחפשי חנם, שביעית זו ענין אחד לה עם שנת השמיטה:
15
ט״זויש לומר דזה נמי הוא ענין שבת שאחר ששת ימי המעשה, שהוא מירוק החיצוניות נתגלה הפנימית, ועי"כ נעשים כל ישראל כאיש אחד, וזה שאמרו בזוה"ק דשבת היא רזא דאחד, וכאשר נסתלק החיצוניות נתגלה הפנימיות מתאחדין ישראל ומתקשרים בשורשם, וזהו רבו יתיר יסגא לעילא מן דרגי' ויסב בת זוגי' דהות פרישא, היינו הפרישות של ששת ימי המעשה שעי"ז נתמרק החיצוניות והפנימיות עולה ומתקשר למעלה למעלה:
16