שם משמואל, משפטים ז׳Shem MiShmuel, Mishpatim 7
א׳משפטים ושקלים שנת תרע"ה
1
ב׳זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל וגו', ויש להבין למה מנה שאול את ישראל בחרסים ובטלאים, הלא מצוה היא מחצית השקל דווקא, וכן משמע בזוה"ק (רכ"ה.) דנצרך כסף דווקא בגין דאיהו מסטרא דימינא ובכל אתר דסטרא דימינא אשתכח עינא בישא לא שלטא בי', עיי"ש:
2
ג׳ונראה דהנה יש להתבונן בענין שקלים שנכללו שתי מצוות בציווי אחת, השקלים בכל שנה לקרבנות, והשקלים למנין, והם ענינים מתחלפין לגמרי, ובאו בציווי אחת, ועוד יש להבין למה הקדימו להשמיע דבר השקלים לקרבנות מאחד באדר חודש שלם טרם נצטרכו, וכי דבר גדול הוא כ"כ מחצית השקל שיהי' הכנתו כ"כ מרובה, וכבר דברנו מזה, ובעיקר הדבר דחדש והבא קרבן מתרומה חדשה שבר"ח ניסן יש להתבונן בו:
3
ד׳ונראה דהנה בריאת העולם עלה במחשבה בתשרי ולא נברא עד ניסן, כן כתבו התוס' ר"ה, והטעם פשוט כי עלה במחשבה לברא במדת הדין אלא שראה שאין העולם מתקיים הקדים למדת הרחמים ושתפה למדה"ד, ותשרי הוא זמן ששולט מדת הדין, כבזוה"ק שאותיותיו למפרע, וברמב"ן שיש בו אות בשמים שמזלו מאזנים רמז שפלם ומאזני משפט לה', וניסן הוא זמן שליטת מדת הרחמים, ונקרא אביב שאותיותיו כסדרן, וע"כ המחשבה שהיתה לברא במדה"ד היתה בתשרי, אך מעשה הבריאה שהי' במדה"ר הי' בניסן, היינו שבכ"ה באדר התחיל להבראות, ואדה"ר שהוא חותם הבריאה נברא באחד בניסן, והנה בריאת העולם לא הי' ע"י אתערותא דלתתא שהרי לא הי' מי שיעורר, ובמדרש בראשית שהכל מודים שלא נבראו המלאכים ביום הראשון שלא יאמרו מיכאל הי' מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו, יש לפרש שלא יאמרו שהי' אתערותא דלתתא ע"י המלאכים, אלא מחמת שהקב"ה צפה והביט עד סוף כל הדורות וראה שסוף כל סוף עתיד לשמוח במעשיו, זה הי' התעוררת לבריאת עולם, כן נשאר לדורות באותו זמן נפתח אוצרות השפע חיים ברכה ושלום בלי אתערותא דלתתא אלא ע"י זכות העתיד, וכמו במצרים שהיו ישראל במ"ט שערי טומאה, וכאשר שאל משה רע"ה מה זכות יש לישראל שמא אינן ראוין להגאל השיבו הש"י בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, וכן יצחק רצה לברך את עשו אף שבודאי לא הי' חשבו לצדיק, מ"מ חשב באמצעות הברכות אח"כ יהי' נעשה ראוי, אבל באמת עשו ברשעתו לא הי' דעתו להטיב מעשיו ולא הי' לו זכות העתיד, ע"כ הסבו הברכות ליעקב, וכמו שהגיד כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה בדברי הפייטן חודש אשר ישועות בו מקיפות, היינו מלשון חנוני מקיף, וע"כ כמו שבבריאת העולם באחד בניסן כתיב ויפח באפיו נשמת חיים, כן היו ישראל במצרים שהיו במ"ט שערי טומאה וטומאה היא מלשון טמטום היינו שהיו הלבבות אטומים כאבן וכבשר המת שאינו מרגיש באזמל, וכמ"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, קול דודי דופק על מיתרי לבבם, ובהפרשה של החודש הזה לכם הנאמר בר"ח ניסן נפח בהם רוח חיים חדשים, וכל זה בהלואה ובהקפה למען העתיד, כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, וכן נשאר לדורות בכל שנה ושנה בר"ח ניסן ניתן בלב ישראל חיים חדשים על סמך העתיד ובהקפה כנ"ל, וע"כ ישראל מתאמצים ומתחילים בעבודה מחדש, וזה הענין חדש והבא קרבן מתרומה חדשה:
4
ה׳אך כמו במצרים אותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה ולא המתין להם עד ניסן שישיגו חיים חדשים, מוכרח לומר שלא הי' להם תועלת, כי חיים חדשים האלה מועילים רק להרוצים לצאת מטומאתם, אלא שאין בהם כח כי האבן גדולה על פי הבאר, אבל למי שאינו רוצה לצאת מטנופי דהאי עלמא אין החיים חדשים מועילים כלום, וממילא אין לקוות זכות על העתיד, וכמו שהענין בעבד עברי, אף שירד כ"כ פלאים שגנב או קנה אדון לעצמו ואבד את רגשי חיי יהודי, מ"מ שביעית מוציאתו, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל שביעי הוא נקודה הפנימית בתוך שש קצוות, ושעבוד אינו שייך אלא לחיצונית, ובהתעורר נקודה הפנימית יצא לחפשי, עכת"ד, ומ"מ אם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי אין השביעית מוציאתו, כן הי' במצרים שמחמת שהי' להם פטרונים מן המצרים הי' אהוב להם שררתם ולא היו רוצים לצאת חפשי לא היו חיים החדשים שהוא התעוררת הפנימית עוררם לצאת ולא היתה להם תקנה ומתו בשלשת ימי אפלה, וכן הענין בהארת ניסן שניתן חיים חדשים, אינם מועילים אלא לרוצה לצאת מטנופא דהאי עלמא, אבל מי שדרכו זה ישר בעיניו אין בו תועלת, ולפי"ז יש לומר שלאו דווקא למי שאינו רוצה כלל לצאת, אלא שלעולם חיים החדשים מועילים רק לפי מסת הרצון לצאת אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, וע"כ נראה התעוררת האנשים בימי ניסן לאו כל אנפי שוין, והסיבה לזה הוא מסת התשוקה מקודם לצאת שמי שמשתוקק מאד לצאת מטומאתו ולגולל את האבן מעל פתחי לבו באותה מדה מועילה לו הארת ניסן:
5
ו׳אך יש להתבונן איך אפשר שיבוא איש ישראל לידי מדה זו להיות ערב לו לחם שקר ולא יהי' רוצה לצאת, הלוא ברית כרותה בין הש"י ובין ישראל, וברית היא למשל בין שני אוהבים שבעוד שניהם יחדיו והאהבה בוערת ביניהם אינם צריכין לברית, אלא לעת יתפרדו איש מאחיו, וברבות הימים יכולה האהבה להתקרר עד שישכחו האהבה לזה מועלת הברית, וא"כ ישראל שהקב"ה בא בברית אתם עוד בימי אברהם איך אפשר שישתכח כ"כ מלב איש ישראלי עד שלא יהי' רוצה לצאת, ונראה שהגורם לזה הוא פגם ברית ח"ו, ושומר הברית כראוי באמת אי אפשר לבוא לידי מדה זו, כי שמירת הברית נקרא חי כידוע, ובזה תלוי כל חיות האדם, ומחמת פגם הברית הולך חשכים והחיות נתקרר ונסתלק עד שאפשר לבוא לידי שכחה ח"ו ולהיות מהאינם רוצים לצאת, וזה הי' במצרים מחמת שבטלו ברית מילה לכן הי' אפשר להם השכחה עד שלא היו רוצים לצאת, וכענין שאמר הכתוב ירמי' י"א ט"ו ובשר קודש יעברו מעליך כי רעתכי אז תעלוזי, והפירוש שמחמת ביטול מצות מילה הי' להם שמחה וחדוה ממעשים הרעים, והי' כענין מאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי, וזהו מכה המהלכת על פני כל הדורות, ולפי מדת שמירת הברית כן מדת הקשר בין ישראל לבין אביהם שבשמים, אם הרבה הרבה, ואם מעט מעט, ומה שאפשר שימצא בישראל פוגמי ברית ח"ו ברב או במעט כבר אמרנו שנמשך מחטא מכירת יוסף שפגמו בצדיק יסוד עולם, וכבר דברנו בזה באריכות ואין מהצורך לכפול הדברים:
6
ז׳ולפי האמור יובן ענין שקלים לקרבנות, דהנה בפסיקתא ובירושלמי אתם מכרתם בכורה של רחל בעשרים כסף שהגיע לכל אחד טבעא [היינו מטבע של מחצית השקל] לפיכך יהי' שוקל כל אחד מכם מחצית השקל, הרי שהשקלים הם לכפרה על חטא מכירת יוסף, ויש להסבביר הדברים כי השקלים הם קיבוץ כל כחות ישראל לעבודה בכלל ובפרט, היינו שהוא עשר גרה רומז לעשרה חלקי הנפש שבאדם, והוא של כסף שהוא רומז לאהבה, והיינו שכל אחד מקבץ כל כחות נפשו ומסרם לעבודת הש"י באהבה, ולא בפ"ע לבד אלא כל ישראל יחד כענין ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, זהו נשמת המצוה, והפועל דמיוני הוא גוף המצוה, כמו גוף שנושא את הנשמה כן גוף המצוה נושא את נשמת המצוה, והוא תיקון לחטא מכירת יוסף צדיק יסוד עולם המאחד את כל קהל ישראל שפגמו בזה, וע"כ אחר המכירה כתיב וירד יהודה מאת אחיו, והתיקון הוא התאספות כל ישראל ע"י השקלים לקרבנות ציבור שאין דינם כקרבנות השותפין אלא כמו איש אחד, ובפרט נמי הוא תיקון לפגם ברית היינו התאספות כל החושים וכל האברים, כמ"ש כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך והוא תיקון לחטא שכל אבריו מרגישין בו, שהחטא נמשך ג"כ מהחטא של מכירת יוסף כנ"ל, והיינו הא דפסיקתא וירושלמי הנ"ל, וכל זה הכנה לניסן להשגת חיים חדשים, וע"כ הזמן לשקלים הוא כל חודש אדר וכולי האי ואולי יספיק לזה כל החודש:
7
ח׳ויש לומר עוד טעמא דחודש אדר דווקא מסוגל לזה, דהנה בחטא מכירת יוסף איתא בספרים שגם ליוסף עצמו יש חלק בו שהוא הי' הגורם במה שהביא את דבתם רעה, אך בנימין הוא הי' נקי לגמרי מחטא זה, והנה לפי סדר הראשונים המחלקים את החדשים לשבטים לפי סדר תולדותם מתיחס חודש אדר לבנימין, ע"כ לתיקון חטא זה מסוגל חודש הזה דווקא, ע"כ באחד באדר משמיעין על השקלים:
8
ט׳והנה לעומת שפגם ברית מסלק החיות והשמחה מהאדם וכופפין את הקומה, התיקון לחטא זה מביא חיות ושמחה וזוקפין את הקומה, וזה משנכנס אדר מרבין בשמחה, אך גם זאת לאחד כל הרצון וכל כחות נפשו לה' בעוד טמאתו בשוליו איננו דבר קל, לזה אמר במדרש תנחומא אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע משאני מת איני נזכר אמר לו הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשם כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו את עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן, ויש לפרש שבעוד משה רבינו חי ושקול משה כנגד כל ישראל הי' הוא המאחד את כל ישראל בפרט ובכלל, מה גם שדבריו היו דברי ה' ששכינה מדברת מתוך גרונו, היו דבריו מביאין חיות בלב ישראל וזוקפין את הקומה, וזה שאמר משאני מת איני נזכר, היינו שדבריו יהיו נשכחין מלב ישראל ותתקרר האהבה והלבבות יתפרדו, וזה שהשיבו הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו וכו' ואתה זוקף את ראשם, היפוך ממה שפגם ברית כופף את הקומה כנ"ל, כך בכל שנה שקוראין אותה לפני כאלו את עומד שם וזוקף את ראשם, היינו שקריאת הפרשה נותנת כח בישראל לאחד את כל הכחות ולזקוף את הקומה כנ"ל:
9
י׳ולפי האמור במהות השקלים יש לפרש נמי השקלים שע"י מנין, והנה מה שמנין מביא לידי נגף עד שנצרך שקלים לסלק את הנגף, לכאורה נראה מאמרי הזוה"ק מתחלפין, דבדף (קפ"ז:) איתא וז"ל מותנא אמאי סליק במנינא אלא בגין דברכתא לא שליט במנינא, כיון דאסתלק ברכתא סט"א שריא עלי' ויכיל לאנזקא, הנה מפורש דמאחר שנסתלקה הברכה ע"י המנין כאמרם ז"ל שאין הברכה שורה בדבר המנוי מצאה הסט"א מקום למושב לה ויכיל לאנזקא, והוא כעין טעם טומאת מת שבמקום שהי' שורה נשמה קדושה, מצאה הטומאה מקום מושב לה והיא מטמאה, כי הסט"א והטומאה חפצים במקום שנתרוקן מהקדושה, והאור החיים משלו משל לזבובים ששורין בכוס שנתרוקן מהיין, וא"כ סילוק הברכה שמקודם ע"י המנין הוא סיבה שישרה בהן הסט"א, אך בדף (רכ"ה.) איתא בזה"ל, אבל כל שאר מילי דעלמא דלא אתיין מסטרא דקדושה ברכתא לא שריא עלייהו כד אינון בחשבנא, בגין דסט"א דאיהו רע עין יכיל לשלטאה עלי', וכיון דיכיל לשלטאה עלי' ברכתא לא אשתכחת בי' בגין דלא ימטי ברכאן לההוא רע עין, ומשמע דשליטת רע עין הוא סיבה לסילוק הברכה, היפוך ממה שנאמר לעיל בדף (קפ"ז:), אך נראה דלא פליגי והם דברים אחדים, שרע עין איננו אותו סט"א שיש לה רשותא לאנזקא, וכך הוא הסדר שבסבת המנין יש רשות לההוא רע עין לשלוט, וכענין שאמרו ז"ל אין לך יפה מן הצניעות, ושליטת רע עין הוא סיבה לסילוק הברכה כדי שלא ימטי ברכאן לההוא רע עין, ושוב סילוק הברכה הוא סיבה לשליטת הסט"א דיכול לאנזקא, ובאמת גם בטומאת מת כה"ג הוא דבליקוטי תורה מהאר"י ז"ל שענין מיתה הוא מחמת ששורין עליו כחות הטומאה עד שאין הנשמה יכולה לסבול ונסתלקת, עכ"ד, והיינו נמי שהשראת כחות הטומאה הם סיבה לסילוק הנשמה, שהוא לכאורה היפוך מדברי זוה"ק הנ"ל, שהטומאה אוה למושב לה במקום שהי' מקודם השראת קדושה שנסתלקת, וצריכין לומר ששני מיני כחות הטומאה הם, הראשונים שורין בעוד הנשמה איתא ומפני' הנשמה נסתלקת, אך כחות הטומאה אלו אין בהם כח לטמאות באוהל ולהיות בוקעת ועולה עד לרקיע, שטומאה כזו באה רק אחר סילוק הנשמה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שענין בוקעת ועולה עד לרקיע מצינו רק ברשות היחיד שעולה עד לרקיע, ורה"ר תופסת רק עד עשרה, אלא מחמת שהוא תמורת הנשמה שהיתה מקודם במקום הזה, וכמו שהנשמה הי' לה ענין זה שעולה עד לרקיע, כן טומאה הבאה היא לעומתה נמי בוקעת ועולה עד לרקיע, וא"כ טומאה זו בהכרת לומר שבאה אחר סילוק הנשמה, והנגף שע"י המנין וטומאת מת בחד גוונא נינהו:
10
י״אוהנה אמרו ז"ל וידגו לרוב בקרב הארץ מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם, ונראה לפרש דהנה מים הם מקום טהרה, ובזוה"ק דאף שאין הנבואה שורה בחו"ל, מ"מ על המים יכול לשרות הנבואה אפי' בחו"ל וזה שנאמר בנבואת יחזקאל על נהר כבר, ובש"ס סנהדרין דכשפים נמחו במים, יש לומר נמי דמה"ט הוא דכשפים הם מחמת כחות חיצונים המכחישים את פמליא של מעלה, ועל המים שהם מקום טהרה אין ענין לכשפים, וע"כ דגים שבים שהוא מקום טהרה אין עין הרע שהוא נמי מחמת כחות חיצונים שולטת בהם מפני שהמים שהם טהרה מכסים עליהם ואין עין הרע יכול להיות בוקעת דרך המים אף שהמים צלולין והדגים נראין מתוכן נמי אין לרע עין שליטה עליהם, וזהו נמי ענין זרעו של יוסף שמחמת שלא רצה להתחבר להחיצונים, אין החיצונים יכולין להתחבר אליו אדרבה טהרתו וקדושתו מבריח את החיצונים, וזה הנחיל לזרעו אחריו:
11
י״בולפי דברי הזוה"ק דכל עצמו של הנגף הבאה ע"י מנין הוא מחמת שליטת רע עין בקדמיתא, ממילא מובן אשר זרעו של יוסף שאין רע עין יכול לשריא עליהון, שוב אי אפשר שהמנין יביא נגף עליהם, וכן משמע מזוה"ק שם בדף (רכ"ה.) בהא דברכתא לא שריא עלייהו כד אינון בחושבנא, ותא חזי בזרעא דיוסף לא שלטא בי' עינא בישא בגין דאתי מסטרא דימינא ועל דא אתעביד משכנא על ידא דבצלאל דהא איהו ברזא דיוסף קאי דאיהו רזא דברית קדישא וכו' עיי"ש שזה תירוץ על מה דאתפקד כל עבידתא דמשכנא, והנה כל ישראל נקראו ע"ש יוסף כבמדרש וכמ"ש אולי יחנן ה' צב' שארית יוסף, ולכאורה הי' בדין שבכל ישראל נמי לא יכיל רע עין לשריא עלייהו, ונראה שזה שיכול רע עין לשריא עלייהו נמשך נמי מפאת חטא מכירת יוסף ומצד פגם ברית שהוא היפוך מדתו של יוסף:
12
י״גולפי"ז מובן אשר שקלים שהם תיקון על חטא זה כנ"ל אינו מניח לרע עין לשלוט על ישראל אפי' ע"י מנין, ושוב אין הברכה מסתלקת ולא יכול הנגף לשריא עלייהו, ומעתה יובן למה שתי מצות אלו השקלים לקרבנות והשקלים למנין באין בציווי אחת דבני בקתא חדא נינהו:
13
י״דולפי האמור יש ליישב מה שלא מנה שאול ע"י שקלים אלא ע"י חרסים או טלאים, דשאול מבנימין קאתי ובנימין לא הי' לו חלק במכירת יוסף יותר מיוסף עצמו כנ"ל ושוב אין רע עין שריא עלוהי אפי' ע"י מנין, וע"כ בימי מלוכת שאול שהיו כל ישראל תחת רשותו וכענין אמרם ז"ל אי רישי דעמא זכאי כולן זכאין, היו כל ישראל נמי במדריגה זו שלא יכול עין רע לשלטאה עלייהו אפי' ע"י מנין, ע"כ לא הי' צריך לשקלים, ומ"מ הי' צריך לחרסים או לטלאים, דהנה בש"ס יומא ריש פ"ב המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר והי' מספר בנ"י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר וחד אמר שעובר בשני לאוין, והמאמר הזה סמוך להא דשאול שמנה ע"י חרסים או טלאים, ולכאורה יש להבין דהוצרכו להביא קרא מדברי קבלה, ומי סני מה דכתיב באורייתא ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, דליכא למימר דלמלקות איירי דלא מפורש אזהרה בהאי קרא, הלוא אין לוקין על לאו דמדברי קבלה, וע"כ לאיסורא איירי, וזה מבואר יותר בהאי קרא מקרא דדברי קבלה דיש לומר דלהבטחה קאי, אך לפי דרכנו יובן דקאי אפי' היכא דליכא משום חשש נגף כמו שאול כנ"ל או המונה זרע יוסף לבדם, אשמעינן דמ"מ אית בהו לאו דולא ימד ולא יספר, ולפי"ז מובן אשר שאול שלא הוצרך לשקלים משום שלא הי' חשש נגף מ"מ הוצרך לחרסים או לטלאים משום לאו דלא ימד ולא יספר:
14
ט״ובש"ס מגילה אמר רשב"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים ואינו מובן מה ענין שקלים אלו שהם לשמים לשקלים דרך מקח וממכר להפיק רצונו מאחשורוש ואינם בסוג אחד:
15
ט״זונראה לפרש דהנה מצות שקלים הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהיא למסור את כל עשרה כחות נפשו הרמוזים בעשר גרה באהבת ה', עכת"ד, ונראה לומר דענין המן שנתן עשרת אלפים ככר כסף בעד ישראל להריגה, אין סברא לומר שחשב שישאר כל בריאת שמים וארץ וכן כל מעשה ה' הגדול ואת נסיו עם ישראל ממצרים ועד הנה שהתפרסם בכל העולם הכל להבל ולריק, כי רשע הי' אבל לא שוטה גמור, ובוודאי היתה כוונתו כמו טענת בלעם שאמר מוטב שיהי' הקב"ה נעבד משבעים אומות ולא מאומה יחידה לבדה, ככה אמר נמי המן ולא הכחיש המפורסמות, אלא אמר שכל הנסים שעשה הקב"ה עם ישראל הכל הי' כדי לפרסם אלקותי, כי בימים ההם לא היו מכירים האומות את אלקותו, ומעתה שכבר נתפרסם האלקית ואף נבוכדנצר הרשע הודה באלקותו כמפורש בדניאל שוב אין לו עוד צורך בישראל, ומאחר שישראל נהנו מסעודתו של אותו הרשע שנעשה בשביל דמטו שבעין שנין ולא אפרקי תו לא מפרקי, חשב שנתקררה אהבת ישראל לאביהן שבשמים ונתפרדה החבילה, והנה ידוע שלפי טבע המזל לא הי' נמצא ישראל בעולם, שהרי לפי המזל אברהם ושרה עקרים היו, וכל מציאות ישראל בעולם הוא רק ברצון אלקי למעלה מהמזל, ואם יעלה על הדעת לצייר ח"ו ביטול בחירת ישראל אין להם מציאות בעולם, וע"כ ביטול הבחירה והשמדה דא ודא אחת היא, לכן יעלה בידו להשמיד את ישראל ח"ו ולהביא במקומם כל שבעים אומות, וכל הרשעים דרך אחד להם שחשבו לבטל בחירת ישראל, והשקלים ששקל היינו שהראה בפועל רצון לבו שמסר לאחשורוש הון עצום כזה הכל בשביל שיצמח מזה התקרבות שבעים אומות ע"י ביטול בחירת ישראל שהוא מצורף לההשמדה כנ"ל, ולמראית עינים הי' להם ענין דומה לשקלי ישראל שישראל מוסרים כל עשרה כחות נפשם בעבור אהבת הש"י, ולהבדיל המן מסר הון עתק כזה שבודאי כל חפץ לבבו הי' מונח בהון זה ומסרהו בשביל להשיג ההתקרבות כנ"ל:
16
י״זאך הוא רק על צד הדמיון ואחיזת עינים, שבאמת הרשעים האלה שהיו רוצים קרבת אלקות לא הי' הרצון בשביל האלקות אלא שע"י קרבת אלקים יפיקו זממם בתאוות עוה"ז או פשוט שנאת ישראל כמו בלעם שהי' שונא ישראל בעצם יותר מבלק, שבלק הי' שונא תלוי בדבר כמ"ש ויגר מואב, אבל בלעם הי' שונא בעצם בלתי תלי' בדבר כלל, וכן המן מזרע עמלק הי' צר ואויב בעצם בלתי תלוי' בדבר, ורצונו לקרב כל שבעים אומות לא הי' בשביל שרצונו בקרבת אלקים, אלא כדי שישמיד את היהודים שנואי נפשו, אך ישראל שמסרו נפשם באהבה לא הי' אלא מחמת רצונם באלקות בעצם לא בשביל שום צורך אחר, וכה הי' ענין השקלים, וזה שנקראו שקלים על שם המשקל לשקול את הכוונה אם היא צחה ונקי', כענין פלס ומאזני משפט לה' וגו', וזה שבמשנה משמיעין על השקלים ועל הכלאים הנה צרפו כלאים לשקלים רומז שישקלו שלא תתערב כוונה אחרת שהוא כדמיון כלאים, אך האומות כולם עירוב מחשבות שתכלית הכוונה היא מחשבת פיגול, וכבמדרש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם הה"ד מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, והיינו דהמדרש הוקשה לו שהרי גם הגוים מצווין על הדינין ולדעת הרמב"ן צריכין לדון כפי דיני התורה ולא דין נימוסי, א"כ בהכרח להודיעם דיני המשפטים, ולמה כתיב אשר תשים לפניהם ולא לפני האומות, ע"ז השיב המדרש מקרא דמגיד דבריו ליעקב וגו', היינו דהנה דיין צריך שלא יהי' לו שום נגיעה ואפי' אוהב ושונא פסול לדון, אך לישראל ניתנה מתנה זו מן השמים שיהי' בכוחם להפשיט עצמם משום שמץ כוונה אחרת אלא לרדוף אחר אמיתת האמת והצדק, אבל אומה"ע אינם כן ובלתי אפשר שלא תתערב כוונת נגיעה במעט אי רב ואין בהם כח זה, וזה מרומו בפסוק מגיד דבריו ליעקב, היינו דלשון מגיד מתרגם מחוי, שלשון ראי' שרואה הדברים כמו שהוא באמת וצדק בלתי שום נגיעה המעור את עיני השכל ואין רואה נכוחו, לא עשה כן לכל גוי, ולא כתיב לא דיבר כן לכל גוי היינו עשיי' זו שעשה לישראל שהי' מראה להם כנ"ל, ובשביל זה ומשפטים בל ידעום, וזה נמי הלשון אשר תשים לפניהם היינו עשי' כנ"ל:
17
י״חוזהו שהקדים שקליהם לשקליו שישראל כוונתם צחה וחפצים באלקות בשביל האלקות, ונשקל בפלס ומאזני משפט כנ"ל, ונקרא שקלים בהחלט, משא"כ ענין שקלי המן שהכוונה להיפוך כנ"ל:
18
י״טוימתקו הדברים עוד יותר על דרך האמת שארבע פרשיות הם לעומת ד' אותיות הוי' ופרשת שקלים נגד היוד שהיא סוד המחשבה וכאמרם ז"ל ישראל עלו במחשבה, ובפרשת שקלים מעוררים הבחירה, והבן:
19
כ׳במדרש תנחומא כופר נפשו וכו' אמר ר' יהודה בר' אלעי כששמע משה ירד להורות ואמר בלבו מצאנו שפדיון נפש אדם ככר כסף שנאמר והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול כל אחד מישראל יהא נותן ככר כסף, אמר ר' יוחנן ממי למד ממוציא שם רע אמר הכתוב וענשו אותו מאה כסף, רשב"ל אמר מן האונס למד משה שנאמר ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וכו' וי"א מן המפתה וכו' לפיכך יתן כל אחד ואחד חמשים כסף ר' יהודה בר' סימון אמר משור נגח למד שנאמר אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים וכו' כל אחד יתן שלשים שקלים, יודע הי' הקב"ה מה בלבו של משה והראהו באצבעו זה יתנו כזה יתנו:
20
כ״אנראה לפרש דהנה החטא לעולם הוא בכפלים שמשחית נפשו היא יעשנה, וגם פוגם את כל הכלל כבמדרש משל לבני אדם שהיו באין בספינה ונטל אחד את המקדח וקדח את הספינה תחתיו התחילו צווחין עליו אמר מה אכפת לכם תחתי אני קודח, אמרו לו שוטה שבעולם שעל ידך כולנו בסכנה, והא דאיפלגי התנאים במה שירד משה להורות איפלגי אם עיקר הוא תיקון למה שפגם בהכלל או למה שפגם את עצמו, כי יש סברא לכאן ולכאן, וכשיתקן את העיקר ימשכהו שוב לתקן את פגם השני, ואמר ר' יהודה בר' אלעי שדעתו היתה שהעיקר הוא הכלל, ולתקן את פגם הכלל אמר בלבו מצאנו שפדיון נפש אדם ככר כסף, ששמה הי' פגם בענין המלחמה שדבר נוגע להכלל, וע"כ מספרו ככר כסף שהוא ששים מנה, וידוע שמספר ששים הוא מספר הכלל כמ"ש מהר"ל, וכן הוא מספר כלל ישראל ששים רבוא, וששים רבוא אותיות לתורה, וששים אותיות של ברכת כהנים הנאמר לכל הכלל, וששים גבורים סביב למטתו של שלמה שהוא דוגמת כנסת ישראל:
21
כ״בור' יוחנן דאמר ממוציא שם רע למד ורשב"ל דאמר מן אונס ומפתה למד משה ור' יהודה בר' סימון דאמר משור שנגח את העבד למד כלהו סבירא להו שהעיקר היא לתקן מה שפגם את עצמו ואז ממילא יהי' נמשך תיקון הכלל, וכמה שתירץ הזוהר בפ' נשא איך מועלת תשובה אחר שקילקל את הכלל ותירץ שבמה שיעשה תשובה ויתקן את עצמו יתוקן כל הכלל, אך איפלגי בנקיון האדם את עצמו היות בהאדם יש שלשה חלקים גוף ונפש ושכל, איזה חלק יתקן תחילה ויהיו חלקים האחרים נגררין ונתתקנין עמו:
22
כ״גר' יוחנן אמר שעיקר הוא תיקון השכל וזה ממוציא שם רע למד, והיינו היות ידוע שהנשמה שבאדם אינה נפגמת, והפגם הוא רק בהצירוף שבין גוף והנפש להנשמה וממנו כח הדיבור, כי הדיבור בא מחמת צירוף שלשה החלקים כידוע מספרי מהר"ל, ובאשר שיש בהדיבור כח הנשמה ע"כ החמיר במדבר מעושה מעשה, ובאשר נכללים בו כל חלקי האדם ע"כ מחמת פגם הדיבור מוציא שם רע ענשו מאה כסף, כי כחות האדם הם עשרה וכל אחד כלול מעשרה הוא מאה, וכנגדן תקני מאה ברכות בכל יום להשלמת כח הדיבור:
23
כ״דורשב"ל אמר שמאונס ומפתה למד שהוא פגם בנפש, וע"כ ענשו חמשים כסף כמספר ערכין של זכר, כי בערכין כתיב נפשות ובש"ס ערכין למדו מזה שמוכה שחין ושוטה יש להם ערך, אף דמוכה שחין הגוף מקולקל שאינו שוה כ"כ והשוטה השכל מקולקל, אלא משום דזה וזה נפש יש להן ע"כ יש להם ערך, הרי שהערך הוא מצד הנפש, ומספר הערכין חמשים שקל כסף, ומוכח שמספר חמשים מתיחם לנפש, והטעם יש לומר כי לנפש יש חמש הרגשות וכל כח כפול עשר לעומת עשרה חלקי הנפש הוא חמשים, [ועי' דרך חיים אבות במשנה חמשה תלמידים הי' לריב"ז]:
24
כ״הור' יהודה בר' סימון אמר משלשים של עבד למד, כי עבד הוא גופני לגמרי כמ"ש שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, ושור נגח שהמית את העבד ענשו שלשים סלע הרי שמספר שלשים מתיחס לגוף, וע"כ כופר תיקון הגוף סבר שהוא שלשים כסף, אך באמת לא כדברי כולם היתה הכוונה אלא זה יתנו כזה יתנו והיינו מחצית השקל והראהו לו כמין מטבע של אש, והייני דבמה שהוא מחצית מורה על לב נשבר וכמו כלי חרס ששבירתן מטהרתן, וזה תיקון לכל הפגמים, כי כל תיקון שהוא בחיוב והוא דומה לזה, הוא תיקון רק לזה, אבל התיקון שע"י שבירת הלב שהוא בשלילה, הוא תיקון לזה ולזה, כי השלילה הוא שלילה מהכל, ע"כ הוא תיקון על הכל, אך שבירת הלב צריך שמירה לבל יפול בנופלים ויתיאש בעצמו ויסתפק בשפלותו, וזה גרוע מהכל, וכלב חי הוא טוב מארי' המת, וזה כמת הוא חשוב, אלא שעם שבירת הלב יהי' לבו בוער כאש ושלהבת העולה למעלה, ויהי' מתאוה ומשתוקק להתתקן ולאור באור החיים, ובשניהם יחד היינו שבירת הלב כחרם הנשבר, וההשתוקקות להתתקן לעלות במעלות גבוהות ורשפי' רשפי אש, זהו דרך הנרצה, ולזה רמז מטבע מחצית השקל והוא של אש:
25