שם משמואל, משפטים ו׳Shem MiShmuel, Mishpatim 6
א׳משפטים ושקלים שנת תרע"ד.
1
ב׳כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בטעם יציאה זו, כי ישראל הם פנימיים ולא ראוי להם שעבוד, אלא זה שגנב ועשה עין של מעלה כאלו אינו רואה ח"ו, והסתיר את מעשיו הרי קילקל את הפנימיות שלו [וכן נמי צריכין לומר בענין מוכר עצמו למ"ד שיוצא בשש ובסתמא לכ"ע יוצא בשש נמי אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים וזה הפנימית של ישראל שהם חלק השי"ת, והלך וקנה אדון לעצמו קילקל את הפטמית שלו] ע"כ עובד שש שנים כנגד שש קצוות, ובשביעית שהיא נגד נקודה הפנימית יצא לחפשי חנם, עכ"ד, ויש לבאר הדברים דהנה לפי"ז יש להבין למה שינו חכז"ל מלשון תורה ואמרו יוצא בשש ולא אמרו יוצא בשביעות שהרי אמרת דשביעית שהיא נקודה הפנימית היא המוציאתו לחירות ולא השש, ועוד אחר שקילקל הפנימית שבו איך תוציאנו שביעית שהיא נקודה הפטמית, ולעולם התיקון צריך להתחיל ממה שעדיין לא נתקלקל, והי' בדין שיובל תוציאנו ולא שביעית, וכענין אין חבוש מתיר עצמו:
2
ג׳אך יש לומר עפ"י דברי המהר"ל בגור ארי' פ' תצא בהא דכתיב ארבעים יכנו ואין לוקין אלא שלשים ותשע כי בודאי הי' ראוי ללקות ארבעים כנגד ארבעים יום של יצירת הוולד, וביום האחרון הוא יום הארבעים מקבל הולד הנשמה, ובכל ל"ט יום הוא בריאת הגוף, ובגוף הוא החטא שבו יצה"ר והנשמה חוטאת עמו שכל המחובר לטמא הרי הוא כמוהו בעודה עם הגוף, ולפיכך אמרה תורה ארבעים יכנו שאף הנשמה שהיא עם הגוף חייב מלקות שכל אשר הנשמה עם הגוף שהוא החוטא הרי היא כמוהו, אכן כשמכין אותו ל"ט מכות, ובזה שב יצירת הגוף נקי מן החטא, שכן אמרו חכמים כל חייבי כריתות נפטרו מידי עונשן ע"י מלקות, והרי בל"ט מכות הוסר החטא מן הגוף וממילא נמצאת הנשמה טהורה שאין בה פחיתות בעצמה, רק כאשר היא מצורפת לגוף החוטא וכאשר הגוף נקי מן החטא אין כאן פחיתות וחטא בנשמה ואין צריך להלקות עוד, עכ"ל, וכן יש לומר דמה שאנו אומרים שהגנב או מוכר עצמו קילקל הפנימית שבו, נמי באופן זה, שהרי הפנימית שהיא הנשמה טהורה היא ואינה מתקלקלת והיא נקראת בתולה ואיש לא ידעה, ואעפ"י שחטא ישראל הוא, אלא שהקילקול הוא בשש קצוות לבד הסובבות את כח הפנימי שבו, וממילא נמשך הקילקול גם על כח הפנימי שכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, ואף שאיננו מתקלקל בעצם, מ"מ נעשית אטומה וכלא היתה, וכענין חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, אף שהוא מצוי תחת הגל והמפולת, כן נמי להיפוך כאשר הנשמה אטומה והיא כאלו תחת הגל והמפולת הרי היא כאלו איננה, ועל כן כאשר נתמרק בששה שנות שעבוד ונטהרו בשש קצוות הסובבים שוב אין כאן קילקול בנקודה הפנימית והופיע בטהרתה, והיא כאלו נפקח ממנה הגל ושוב אין ראוי לו השעבוד, ולפי"ז בתורה שבע"פ שמבואר יותר אמרו הלשון יוצא בשש שמירוק הששה גורם שיצא בשביעית, וכמו במלקות שבתורה שבכתב כתיב ארבעים ובתורה שבע"פ מבואר יותר שהארבעים ל"ט הם, כן נמי בנידון דידן שבתורה שבכתב כתיב ובשביעית יצא ביארה התורה שבע"פ שהשש גורמים להשביעית כנ"ל:
3
ד׳ולפי האמור יובן הטעם דשביעית דידי' מיציאתו לחירות ולא שביעית של שנות העולם דהיינו שמיטה, דאלו בפשיטות שהשביעית שהוא נקודה הפנימית מוציאתו הי' בדין ששביעית תוציאנו וכמ"ש בזוה"ק ח"ג (ק"ח.) שענין היציאה בשביעית הוא ענין שמטה עיי"ש, וא"כ למה לא נאמר ג"כ שנחשב שביעית דשנות עולם, וכמו יובל שמוציא עבדים לחירות ואין ממתינין לחמשים דידי', אך הוא הדבר שאמרנו שמבלעדי מירוק שש שנות שעבוד הפנימית שבו אטום וכלא הי' ואינו מועיל כלום ואין שביעית מועלת כלום אלא אחר המירוק של שש שנים נתגלה נקודה הפנימית שלו וכנ"ל, ואינו דומה ליובל שיובל באשר רומז ליובל הגדול שתכלה כל הרע בהכרח ונשגב ה' לבדו ביום ההוא ונסתלק הפגם, אבל היציאה בשביעית אין השביעית מוציאתו אלא מפני שהוא אחר שש שנות מירוק:
4
ה׳ובזה יש לפרש נמי הא דנמכר לנכרי אינו יוצא בשש אלא ביובל, דנמכר לנכרי פגם ביותר שקנה מדעתו אדון נכרי לעצמו, וכביכול גרם לעבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה, ואינו נתמרק בשש שנות שעבוד, ע"כ אין שנת השביעית מועלת לו מאומה, אלא ביובל כנ"ל ונשגב ה' לבדו ביום ההוא ולא שייך עוד עבד כי ימלוך וגו' נסתלק גם פגם זה ויוצא ממילא לחירות י
5
ו׳ובדוגמא זו י"ל ביום הש"ק שכבר דקדקנו למה בכ"מ שמזכיר שבת מזכיר מקודם ששת ימי המעשה, אך י"ל עפ"י מה שאמרנו כבר דששת ימי המעשה הם בחינת עבד, וכבמדרש בראשית עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגיס, וכמו שבגשמיות כן ברוחניות לדחות ממנו את כל המניעות ולברור הטוב מרע, והוא דוגמת עבד עברי שש שנים יעבוד, ולפי מה שאמרנו דשש שנים יעבוד הוא המירוק לשש קצוות אז מופיע נקודה הפנימית, כן הוא בששת ימי המעשה שכל הטרדות וכל המניעות שעוברין על האדם לבלבלו ולהטרידהו, והוא מתחזק כנגדן הוא מירוק לשש קצוות שבו, ולעומת המירוק שבששת ימי המעשה נתקיים בו ובשביעית יצא לחפשי חנם, וע"כ מקדים הכתוב ימי המעשה תמיד קודם השבת להורות כי השבת היא לעומת המירוק של ששת ימי המעשה:
6
ז׳ולפי האמור יש ליתן טעם למספר שני הגלות שבמצרים מאתים ועשר שנה, כעין האי טעמא הוא דישראל הם פנימיים ואין ראוי להם השעבוד, אלא שהיו צריכין מירוק, כענין שש שני עבד עברי, והנה ידוע ששבעים שרי האומות הם ל"ה מימין וממונה עליהם רהב ול"ה משמאל וממונה עליהם ס"ם, והנה שר של מצרים רהב שמו ובמדרש לא פנה אל רהבים, אל מצרים שנקראים רהב, ובודאי שהוא בשם שר שלהם, וכתיב ובתבונתו מחץ רהב, וא"כ ל"ה שרים תחת שררתו, ואף דאיתא במדרשים שפרעה הי' מושל על כל שבעים אומות ובודאי כן למעלה שהשר שלו הי' מושל על כל שבעים, מ"מ יש לומר שהיו השמאלים כלולים בימניים, אמור מעתה שהי' כח מצרים כפול ל"ה, וכאשר תחשוב שש שני שעבוד לכל כח וכח שהי' במצרים שהיו משתעבדים בישראל כשש שני העבד הם ל"ה פעמים ששה עולים מאתים ועשר:
7
ח׳ולפי הדברים הנ"ל יש לפרש דברי הירושלמי שקלים בטעמא דמחצית השקל לפי שחטאו בשש שעות יביאו מחצית השקל דעביד שיתא גרמיסין, היינו דוודאי הא דחטאו בשש שעות לאו במקרה הי', ויש לומר דודאי פנימיות ישראל לא נתקלקל ח"ו דבפנימית נשארי ישראל דבקים בהשי"ת, אלא שחשבו זה למנהיג ומורה דרך במדבר, וכבר האריכו בזה הרמב"ן והכוזרי, ועכ"פ אין לחשוב החטא רק בחיצוניות ולא בפנימית, והיינו שאז עת רעה היתה שניתנה שליטה להחיצונים לעשות חושך וערבוביא בעולם להטעות את ישראל שבאמצעות העגל יתקרבו להשי"ת, והי' להם שליטה רק על כתות החיצונים שהם כנגד שש קצוות כנ"ל, וכאשר החושך גבר אז בעולם כל שש שעות כנגד שש קצוות נעשה חושך ואפילה לגמרי, ורק אז נעשה מה שנעשה, והוא ממש להיפוך ממה שאמרנו שלאחר שש שנות מירוק יוצא הפנימיות בטהרתה, וכאן הוא להיפוך אחר שש שעות של חושך ואפילה נעשה הפנימית כאלו נפל עלי' הגל שהוא כמבוער כנ"ל, ולזה באה כפרת השקלים דעביד שש גרמיסין היינו למסור גם כל כחות החיצונים שבו שהם במספר שש לעבודת השי"ת והשקלים הם פועל דמיוני לזה, ע"כ הוא תיקון על מעשה העגל והוא כענין שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם:
8
ט׳באחד באדר משמיעין על השקלים, והוא להכין השקלים הנצרכים באחד בניסן לתרום התרומה, ויש להבין למה הקדימו כולי האי, ובש"ס ע"ז (ה':) דהא דשואלין ודורשין שלשים יום קודם החג משום קרבן הוא דאנן דשכיחי מומין דפסלי אפי' בדוקין שבעין בעינן תלתין יומין, אבל להכין מחצית השקל שאין כאן דבר הפוסל בו למה לי כולי האי, ובש"ס מגילה (כ"ט:) הקשה הש"ס מכאן לרשב"ג דאמר דקודם החג סגי בשתי שבתות ומשני כיון דאמר מר בחמשה עשר בו שולחנות יושבין במדינה וכו' משום שולחנות מקדימינן, הרי דהקדמה זו היא כעין הקדמה דקודם החג, והרי אין כאן דבר הפוסל בו, ועוד יש לדקדק דהנה בתורה שבכתב לא נזכרו השקלים רק לצורך מנין, ולקרבנות הוא ברמז בעלמא, אלא שנתבאר מצוה זו לקרבנות רק בתורה שבע"פ, ולמה לצורך מנין שלא הי' אלא שלש פעמים כל ימי העולם במדבר [כי בימי שאול הי' רק בבזק או בטלאים] נתבאר בתורה שבכתב, וצורך הקרבנות שהוא בכל שנה ושנה לא נתבאר כלל בתורה שבכתב וסמך הכל על תורה שבע"פ:
9
י׳ונראה דהנה בפסוק ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר, פירש"י ויירא משה כפשוטו ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל אכן נודע הדבר כמשמעו ומדרשו נודע לו הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדין בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויין לכך, עכ"ל, והדבר יפלא וכי בכל ע' אומות לא נמצא דלטורין אתמהה, והקושיא במקומה עומדת מה חטאו ישראל מכל ע' אומות, והפי' הוא דישראל הם פנימיים ולאו בני שיעבוד נינהו, ולמה יהפוך הדבר שיהיו משועבדין יותר מכל ע' אומות שהם חיצוניים, אלא שראה שהי' בהם דלטורין היפוך מעלתם שהם פנימיים, וא"כ פגמו בפנימיות, ונסתלק מהם מעלתם זה, ושוב שורה עליהם מה שהוא היפוך מזה, וכמו שפנימית מסלק השעבוד כן מה שהוא לעומתו מביא השיעבוד, וכטעם הזוה"ק בטומאת מת שמת נכרי אינו מטמא וישראל מטמא, משום דנתרוקנה ממנו הקדושה שורה בו לעומתו דבר ההיפוך, כן הוא בנידון דידן, ע"כ צריכין מירוק להשיב למעלתם להיות פנימיים, אך הדברים תמוהין וכי בשביל שהי' בישראל שני אנשים דלטורין כל ישראל מה חטאו שהרי לא ראה דלטורין יותר משנים אלו והם דתן ואבירם ברשעם מתחילתן ועד סופן וכל ישראל הרי הם זכאין, ולמה יסבלו ישראל בשביל שני רשעים אלו, ועוד כי לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, ואמרנו לפרש עפ"י מה דאיתא במקובלים שנשמות ישראל במצרים היו מגולגלים בדור המבול ודור הפלגה ופגמו אז בברית המעור והלשון שהוא פנימית האדם, זה פנימית מצד המוח כי הזרע יורד מהמוח, וזה פנימית מצד הלב כי לישנא קילמוסא דליבא, והיו צריכין ליבון ומירוק במצרים, והנה עבירה גוררת עבירה, ואפי' עבירות שמגלגול הקדום מושכין לבו של אדם בגלגול זה לעבירות האלו עצמן או בדומה להן, וידוע דדילטוריא הוא פגם ברית הלשון שדומה לפגם ברית המעור, וע"כ כשראה משה בישראל דלטורין הי' בעיניו דבר של חידוש הלא ישראל הם פנימיים ומאין יבוא להיות בהם דלטוריא, וזה הי' תמוה בעיניו יותר משאר עבירות שזה היפוך מהותם לגמרי, וכשהעמיק להסתכל בשורשם ראה ברוה"ק שעליו מי המה אלה, כי משה רבע"ה גם אז שימש ברוה"ק כמו שאמרו ז"ל וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר, ובזוה"ק (י"ב:) חמא ברוח קודשא דלא זמין לנפקא מיני' ברא מעליא, ונתוודע לו ברוה"ק כי נשמותיהן היו בגלגול דור המבול וחטא הקדום מושך לדומה לו, ומפאת זה הוא הדלטוריא שנמצא בהם, וע"ז אמר אכן נודע הדבר היינו מה שהוא סוד כמוס וחתום ולא נודע לאיש מי המה אלה ועתה נודע, ומובן ממילא שהשעבוד הוא בשביל חטא הקדום שבחיקם, ומעתה מיושב הקושיא איך בשביל שני דלטורין ישתעבדו כל ישראל בעבודת פרך, והלא לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, כי לאו בשביל הדלטוריא משתעבדין אלא בשביל חטא הקדום, והדלטוריא הי' לאות ולמזכיר עון כי הם שחטאו בגלגול הקדום, ופגמו אז בפנימיות שלהם צריכין מירוק, וכאשר נשלם המירוק שבו למעלתם להיות פנימיים ושוב אין ראוי להם השעבוד ויצאי:
10
י״אולפי האמור יתיישב לנו קושיא אהא דאמרו ז"ל בשביל ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים ואחד מהם שלא הי' בהם דלטורין, והרי דתן ואבירם עודנה שם היו, ואם תאמר שעשו תשובה הלא הם ברשעם מתחילתן ועד סופן, אך להנ"ל מובן בפשיטות דבאמת בשביל שנים לא היו סובלים כל ישראל והעולם נידון אחר רובו, והא דאמר מקודם אכן נודע הדבר ואמר שמא אינם ראויין להגאל לאו בשביל דלטוריא של אלו שנים אלא בשביל חטא הקדום, אך עתה שנתמרק חטא הקדום שוב אין דלטוריא של שנים אלה מעכבין, ועוד נראה לי שגם דתן ואבירם עצמן אף שרשעים היו מ"מ באשר הם מכלל ישראל הפנימיים לא היו ראויים שיהיו דלטורין אלא שחטא הקדום משכם לזה, ועתה אחר המירוק שבו גם מהיות עוד דלטורין, ויש ראי' לזה שהמדרש דייק לה שלא הי' בהם דלטורין שהי' מופקד בידם הציווי דוישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ולא גילה אחד מהם, ולמה דתן ואבירם עצמן לא גלו את דבר הזה, אלא ודאי כדאמרן, ואף שבשאר דברים עדיין רשעים היו מ"מ הדלטוריא פסקה מהם:
11
י״בויש לומר דבשביל שנשלם המירוק מישראל ושבו להיות פנימיים ונתקן פגם ברית המעור והלשון זכו למצות פסח ומילה, מצות הפסח פה סח והלל המצרי והשיר ליל התקדש חג הי' לעומת תיקון ברית הלשון, ומצות מילה לעומת תיקון פגם ברית המעור, וכבר דברנו מזה:
12
י״גויש לומר עוד עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם שמחת יו"ט דבזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר קדשים, כי שמחת יו"ט שנצטוונו עלי' היא שמחה פנימית של הנפש, ולא שמחה חיצונית של הגוף, וכן בבשר קדשים הקדושה היא בפנימיותה דבחיצוניות אין שינוי בין בשר זה לבשר חולין, וזה מעורר זה שבדומה לו, עכת"ד הצריך לענינינו, וע"כ מצות פסח דעיקרו לאכילה עורר בקרב ישראל שמחה פנימית ודביקת הנפש באביהן שבשמים, וע"כ לא הקריבו ב"נ שלמים שהם חיצונים ואין להם ענין עם קדשים הנאכלין, ונתגלה אז בחינת ישראל שהם פנימיים וראויין לאכילת קדשים, ומחמת זה שנתגלה שהם פנימיים היתה הגאולה, וזה עצמו היא מצות מילה להסיר הפסולת שהיא החיציניות וע"כ ערל אסור בפסח ובקדשים:
13
י״דקיצור הדברים שגלות מצרים היתה מירוק לפגם הפנימיות ברית המעור וברית הלשון, וכאשר נשלם המירוק נתגלה הפנימית וזכו לשתי מצות אלו פסח ומילה, ושבו למעלתם להיות פנימיים, ושוב אין ראוי להם להשתעבד, והוא ממש כענין שאמרנו בדיבור הקדום בטעם שש שנים יעבוד הנאמר בעבד עברי למירוק פגם הפנימית, וכאשר נשלם המירוק נתגלה הפנימית וזה ובשביעית יצא לחפשי חנם:
14
ט״ווהנה בכל שנה בימי ניסן ופסח נתעורר ענין יציאת מצרים לנפשות, והעיכוב הוא פגם ברית המעור וברית הלשון, והנה בירושלמי ובמדר"ת איפלגי בטעם השקלים, וכבר אמרנו לפרש שמר אמר חדא שהיא כפרה לחטא העגל ומר אמר שהוא כפרה לחטא מכירת יוסף, וכבר אמרנו דלא פליגי דהא והא איתנייהו כבתורת כהנים ריש פרשת שמיני שהי' על ישראל שני חטאים אלו, אלא שגם חטא העגל נסתעף מחטא מכירת יוסף, וע"כ מר אזיל בתר שורש החטא שהוא מכירת יוסף ומר אזיל בתר המסתעף ממנו כמו שכתבנו בזה באריכות, והנה חטא מכירת יוסף הוא פגם ברית המעור שגרם יציאת עשרה טיפין מצדיק יסוד עולם כידוע, וחטא העגל הוא פגם ברית הלשון, שאמרו לעגל אלה אלהיך ישראל, אף שלא תעו מאחרי השי"ת כמ"ש בספרים מ"מ היא פגם ברית הלשון, והשקלים מכפרין על שני מיני פגמים אלה כמו שהגדנו באריכות בשנים הקודמות:
15
ט״זומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש ונאמר עוד טעם מדוע שקלים מכפרין על שני פגמים אלה, עפ"י מה שאמרנו לעיל ששני פגמים אלה הם פגם הפנימיות, דהנה ידוע שבשורש ופנימית ישראל כולם כאיש אחד, והפירוד הוא מצד הגופים, והנה בש"ס מנחות (ס"ה.) שהיו הצדוקין אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד מאי דרוש את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים [פירש"י תעשה לשון יחיד] מאי אהדרו את קרבני לחמי לאשי תשמרו שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה [פירש"י תשמרו לשון רבים], ונראה דטעות שלהם נצמח ממהותם, דהנה תורה שבע"פ היא נשמת ופנימית תורה שבכתב כמובן, ופנימית ישראל היא התורה, וע"כ הצדוקין שאינם מאמינים בתורה שבע"פ וחסר להם הנשמה והפנימיות, וע"כ אי אפשר לשיטתם שיהי' הציבור כולו כאיש אחד, שכל התאחדות הוא מכח התגברות כח הפנימית על החיצונית, ומאחר שבפנימית הם אחד ע"כ נעשו כולם כאיש אחד, והם שחסר להם הפנימית אי אפשר שיהי' הציבור לפי שיטתם כאיש אחד, וע"כ הוקשה להם הלשון תעשה לשון יחיד שלדידהו הי' צריך לכתוב לשון רבים, וע"כ דייקו שקרב משל יחיד כי אחת הוא להם היחיד או הציבור, כי הציבור נמי כיחידים השותפין דמו להו, אך באמת לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, כי תורה שבע"פ היא נשמת ישראל ופנימיותם ומצד הפנימית כל הציבור כאיש אחד, וא"כ לדידן ניחא לשון תעשה לשון יחיד שכל הציבור הם כאיש אחד, ואין התמיד קרב אלא דווקא משל ציבור הנעשים כאיש אחד כדדייק מלשון תשמרו, כי הציבור יוצדק בהם שתי הלשונות לשון יחיד ולשון רבים שבפשיטות המה רבים, וע"כ נכתב בהם שתי הלשונות להורות שדווקא ציבור ולא יחיד, דאלו לשון יחיד לחוד הי' מקום לומר דגם איחיד קאי ואלו לשון רבים לחוד הי' מקום לומר דאשותפין קאי:
16
י״זעוד יש לומר כי הצדוקין באשר הם חיצוניים כנ"ל אין להם ענין בהקרבן אלא חיצוניותו, היינו שיהי' גוף הקרבן קרב, אבל ישראל באשר הם פנימיים הם רודפין אחר פנימית ענין הקרבן שהוא רצון ונפש המקריבים, ומובן שהצורך שכל קהל עדת ישראל יתקרבו בו בכל לב ונפש לאביהן שבשמים ולא סגי לי' ביחיד, אבל הם החיצוניים שכל ענין הקרבן אצלם שיהי' המזבח שבע בקרבנות אין נ"מ להם מאין הוא בא מהיחיד או מהציבור:
17
י״חולפי האמור יובן ענין השקלים לקרבנות ציבור, לאחד רצון ונפש כל קהל עדת ישראל בעבודת הקרבנות, וזהו מצות מחצית השקל שהוא עשר גרה רומז לכל כחות הנפש השכל שבמוח והמדות שבלב שבכל איש ואיש לעשות הסכמה בכל כחות נפשו בעבודה, וכבר אמרנו הרמז שאמרו ז"ל כמין מטבע של אש הראה לו למשה, כי מטבע הוא כסף כדקי"ל כספא טבעא, וכסף הוא אהבה מלשון נכסוף נכספת שהוא אהבה רבה שמשכנה בלב והוא של אש רומז לרשפי' רשפי אש שלהבתי', ומ"מ הוא מחצית רומז שעדיין צריך השלמה מזולתו, ומחמת שאין לאיש השלמה כי אם ע"י זולתו, עי"ז נעשו כולם כאיש אחד, היינו אחר שנתעורר הפנימות של כל אחד ואחד הפנימית מאחד את כל הפרטים לעשותם כאיש אחד עד שיוצדק לאמר על הציבור בלשון יחיד כנ"ל:
18
י״טולפי האמור שעשר גרה הם עשר כחות הנפש שהם השכל והמדות שהם במוח ולב יחדיו, ע"כ הוא תיקון על פגם ברית המעור וברית הלשון כנ"ל:
19
כ׳ויש לומר עוד דהתאחדות כל קהל עדת ישראל שיהי' להם לב אחד לאביהן שבשמים הוא רק בבחינת לב, שכולם יש להם מטרה אחת כמ"ש לעשות רצונך אלהי חפצתי, אבל במוח ושכל אין דעתן של בני אדם שוות, זה נדמה לו וישר בעיניו זה הדרך להתקרב לאביו שבשמים וזה ישר בעיניו זה הדרך, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד וחד לפי מה דמשער בלבי', ע"כ התאספות של כל איש ואיש כל כחות שלו ורמ"ח אבריו מתייחסים למוח, ולפי"ז התאספות האדם הפרטי כל כחות נפשו הוא תיקון לפגם ברית המעור המתייחס להמוח כנ"ל, וכמו שהחטא הי' בהרגש כל אבריו. כאמרם כל ש"ז שאין כל רמ"ח אבריו מרגישין וכו', צריך נמי התיקון להיות באופן זה מדה במדה, אך התאספות כל קהל עדת ישראל ע"י צירוף כל השקלים יחד הוא מתייחס ללב שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים הוא תיקון פגם ברית הלשון המתייחס ללב כנ"ל:
20
כ״אהנה נתבאר שמצוות השקלים שהם התאספות כל כחות הנפש של כל אחד ואחד והתאספות כל קהל עדת ישראל לעבודה לעבדו שכם אחד הוא תיקון פגם ברית המעור והלשון, ונתגלה פנימית ישראל ויוצאין בניסן ופסח נפשות ישראל לחירות בלי עיכוב, דוגמת ובשביעית יצא לחפשי חנם:
21
כ״בולפי האמור יובן הא דבאחד באדר משמיעין על השקלים ולא עוד אלא שמקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת הקדום, דהנה כבר אמרנו דאדר הוא מלשון אדיר או מים אדירים שהוא לשון חיזוק, והיינו שהזמן מסייע להתחזק אדם בכל כחות הנפש ובפנימיותו, כי התחזקות האדם הוא מחמת כח הפנימי שלו שהוא הנשמה, שהחומר הוא מתפעל ומשתנה בנקל, ובזוה"ק כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה דא נשמתא דב"נ, ויש לומר עוד דמזל חודש זה הוא דגים שהמים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת עליהם, הרי שמהות חודש זה פנימית, ע"כ אז משמיעין על השקלים להתחזק בהתאספות כל כחות נפשו, ומקדימין לשבת כי שבת היא יומא דנשמתא, ופנימית ישראל שבאמצעות השבת היכולת לאדם להתאחד בכל כחות נפשו ולהיות נעשים כולם כאיש אחד כנ"ל, ולפי"ז מובן שההקדמה חודש ימים לאו להכין בגשמיות את מחצית השקל כסף, אלא להכין נמי את הלבבות, שיהיו מוכנים לענין רם ונשא זה, וכולי האי ואולי, והא דבש"ס מגילה דהקשו לרשב"ג דבחג די שתי שבתות, היינו דכל חג דצריכין לקרבן דפוסל בהם מום בדוקין שבעין ובניב שפתים דהוא נמי רמז על אדם המקריב כידוע בספרים, ומ"מ סגי לי' בשתי שבתות ה"נ בנידון דידן:
22
כ״גולפי האמור יש לפרש נמי מאמר הש"ס מגילה אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים וכו', והיינו דהמן שחשב לקנות את ישראל מאחשורוש בודאי הי' דעתו שיש לאחשורוש שליטה על ישראל, וכענין שאמרו ז"ל מלכותא דקטלו חד משיתא בעלמא לא מיענשו, דאל"ה אין אדם מוכר מה שאינו שלו, אך זה ניחא בחיצונית הגופים שיש למלך שעבוד עלייהו, אבל ישראל שהם פנימיים אנשי קודש אין למלך שום שייכות להם, ק"ו ממה שאמרנו לעיל שאין הפנימיות ראוי להשתעבד מה גם להיות תחת שליטת המלך להכחידו, ולא שוטה הי' המן לחשוב לשליט על פנימית ישראל, אך יובן במה שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, ובגמ' ישנו מן המצות, ועוד אמרו ז"ל שאמר אלהיהם של אלו ישן הוא, והיינו שבראותו שנהנו מסעודתו של אותו רשע חשב שנמשכו לגמרי אחר החומריות ונתפתו לקליפת אחשורוש וכל הסעודה היתה תכלית הכוונה להמשיך את ישראל לתאוות רעות כבמדרש, מה גם שכל הסעודה היתה מפני שחשב דמטו שבעין ולא אפרקו בודאי תו לא מיפרקי, וישראל שהיו שם על הסעודה הי' נראה בהשקפה השטחיות שהם מודים לו בזה, ע"כ חשב המן שישראל אינם עוד מתחזקין ואבדו את הפנימיות שלהם ונמשכו אחר החיצונית, וזה שאמרו ישנו מן המצות שכאדם ישן נסתלקה ממנו הנשמה, והם בבחי' שינה שאפי' אם עושין הוא בלי חיות ובלי רגש הנדרש, וכן שאמרו אלהיהם של אלו ישן הוא נמי כן הפי' הכח שלהם, כי הוא לשון כח ואילות כמו שאמרו ז"ל ויתן לך האלהים יתן לך אלהותא עיי"ש שפי' כח ואונים, וזה שאמר שכח ואון של ישראל דהוא פנימית של ישראל הוא בבחי' שינה, וזהו מה שאמר עוד מפוזר ומפורד פרשנו במק"א כפל הלשון מפוזר קאי על האדם עצמו שהכחות שלי מפוזרין, ומפורד קאי על אחד מחבירו, והכל מפני שחסר להם כח הפנימי, כי התאחדות ישראל הוא מפאת כח הפנימי, כי החיצוניות מחליק כל גוי' וגוי' לעצמה, וזהו שחשב המן שמאחר שאין בישראל רק כח החיצוניות כי את הפנימיות אבדו, ועל כח החיצוני שוב יש לאחשורוש שליטה ויכול למוכרם לו, וזהו שאמר שהקדים שקליהם לשקליו, שענין שקלים הוא כנ"ל לעורר כח הפנימית ולהתאחד בכח הפנימית הן כל איש ואיש כל כחות נפשו והן בכלל הציבור, על היפוך מפוזר ומפורד כנ"ל, וזה הוא לאות נאמן כי ישראל לא אבדו ח"ו פנימיותם, ואף שנראה בשטחיות הענין שח"ו אבדו פנימיותן ונמשכו אחר החיציניות אין הדבר כן, כי זה המצוה נוהגת לדורות, ואם אין בזה"ז לא מקדש ולא שקלים, נוהגת קריאת הפרשה שהיא במקום שקלים וכמו שאנו אומרים בפייט למוסף צחות ניב שפתינו ישולם פרים, כי אפס כסף שקלי כפורים, וכן הוא בפסיקתא שבכל שנה שקורין הפרשה משרע"ה עומד וזוקף את ראשם, וזהו שהקדים שקליהם לשקליו:
23
כ״דומאחר שביארנו ענין השקלים לקרבנות, נשוב להתבונן בענין השקלים הנצרך למנין, דהנה בזוה"ק דענין מה שהנגף שולט ע"י מנין משום דישראל שריא עלייהו ברכה, ואין הברכה שולטת אלא בדבר הסמוי מן העין, וע"י מנין נעשים בלתי סמוי מן העין, ע"כ נסתלק מהם הברכה, וכיון שנסתלקה הברכה שורה במקומה דבר שהיפוך הברכה, וכטעם הזוה"ק בטומאת מת, אך למה ע"י השקלים מתקנין זה עדיין צריך להבין, כי מה לי אם נודע מנין ישראל ע"י המנין לגלגלותם או ע"י המנין את השקלים, סוף סוף נעשו בלתי סמוי מן העין:
24
כ״האך י"ל דהנה בזוה"ק (רכ"ה.) ר' יצחק שאיל לר"ש א"ל הא אקמהו דברכתא לא שריא במלה דקאים במדידו ובמלה דקאים בחושבנא הכא במשכנא אמאי הוה כלא בחושבנא אמר לי' וכו' אי ההוא חושבנא אתיא מסטרא דקדושה ברכתא שריא עלי' תדיר ולא אתעדי מני' מנלן ממעשר בגין דאתיא חושבנא לקדשא ברכתא אשתכחת בי' וכו', ושם עמוד ב' אמר ר' אבא הא אוליפנא דבכל אתר דסטרא דקדושה שריא עלוי אע"ג דקיימא בחושבנא ברכתא לא אתמנע מתמן וכו' אמר לי' ישראל אינון קודש ואתיין מסטרא דכתיב קודש ישראל לה' וכתיב והייתם קדושים כי קדוש אני אמאי כד עביד דוד חושבנא לישראל הוה בהון מותנא אמר לי' משום דלא נטל מנייהו שקלים וכו', עכ"ל, ועדיין צריך ביאור דסוף סוף הקושיא במקומה עומדת דלמה צריכין שקלים מ"ש ממעשר, וכמו כל מילי דמשכן דקיימא בחושבנא, ונראה דאה"נ אם היו ישראל בתכלית השלימות כמו שהיתה הכוונה אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם, אבל לא נשארו באותה מעלה, ויש לבאר יותר שלולא חטא מכירת יוסף שממנו נסתעף גם חטא העגל, כמו שכתבנו במק"א, והי' חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות חירות ממלאך המות חירות משעבוד מלכיות לא הי' יכול שום דבר חיצוני לדבק בישראל, אבל נפלו מזו המעלה, וע"כ שקלים המתקנין פגם ברית המעור והלשון שהוא חטא מכירת יוסף וחטא העגל מסלקין את כחות החיצונים, וע"כ שוב אינן מתייראין מהנגף, והנה ענין שקלים לקרבנות קודם ניסן ושקלים למנין ישראל ענין אחד להם, אלא שהענין לסלק הנגף שע"י המנין שהוא דבר הנרגש ונראה לעין נכתב בתורה שבכתב להדיא, וענין שקלים לקרבנות שהוא בשביל נפשות ישראל היוצאים לחירות בימי ניסן ופסח שהוא דבר בלתי נרגש לחוש הראות, ע"כ נכתב בתורה שבכתב רק ברמז, ונתפרש בתורה שבע"פ:
25
כ״ובירושלמי חד אמר כו' דעבר בימא יתן וחד אמר כל דעבר על מניניא יתן, ובתוס' דלקרבנות כל דעבר בימא, ולהאדנים כל דעבר על מניניא, נראה לפרש דענין קריעת ים סוף הוא שמחמת התגלות אלקית הים ראה וינס, ובזוה"ק דבעתיקא תליא מילתא ואתם תחרישון לא תתערו מלה, וע"כ ראתה שפחה על הים וכו', כי לעולם אין רוה"ק שורה על הנביאים אלא כפי הכנתם להיישיר את כחות הטבעים שיהיו נכנעים להשכל, כמ"ש הר"ן ודרשותיו, אבל בים שמחמת התגלות אלקית בלי אתערותם נכנעו כחות הטבעים, כמו שהים ראה וינס, ובלשון מהר"ל שהמים הם חומרים ונדחה החומר מפני השכל, ע"כ הי' רוה"ק שורה על כולם ואפי' על השפחות שלא הי' אז החומר למסך מבדיל, ומזה נשאר רושם בלב ישראל אפי' כשהם בשפל המצב ח"ו הם מוכנים לקבל את הארה אלקית, ומפני הארה האלקית שבאה בהם אף בהיותם בשפל מצבם, ומצד זה עצמו נדחו כחות החומריים ושוב הם כלים לקבל האלקית, בקיצור שההארה אלקית קדום, וזה שאמר כל דעבר בימא יתן, היינו דענין שקלים הוא התעוררות להתחיל מחדש בעבודה, וזה התעוררות בא מלמעלה בחסדי השי"ת אפי' לאנשים שהם נרדמים בהבלי הזמן קול דודי דופק על פתחי לבם, והשקלים הם כלים לקבל את התעוררות הלז שיבוא לכלל מעשה שיהי' לו קיום, והוא כדמיון אלול קודם ר"ה שבכתבי האר"י ז"ל שאלול קודם תשרי הוא אתערותא דלעילא ברישא, דלעולם קודם אתערותא דלתתא בא אתערותא דלעילא לעורר שיעשו אתערותא דלתתא, ובכח אתערותא דלעילא שבאדר ישראל מכינים לבבם להיות נכונים להתחיל בעבודה מחדש בניסן:
26
כ״זאך הנה בזוה"ק ריש פ' בהר דברישא צריכין לקבל עול מלכות שמים כהאי תורא דיהבין עלי' נורא בקדמיתא, וידוע דקבלת עול הוא יראה, דדביקת אהבה אי אפשר לקרוא אותו עול, ומחמת יראה וקבלת עול מלכות שמים נכנעו כחות הטבעים, וזה הי' ענין הליכת ישראל במדבר מקום נחש שרף ועקרב, לכתתא רישא דסט"א כמ"ש בזוה"ק פ' תצוה, והיינו שכמו שהאדם מכניע את כל כחות הטבעיים לה' כן לעומתו נכנעו כל כחות הסט"א בכלל העולם, וזה הי' ענין מנין של ישראל במדבר כל יוצא צבא שכמו מלחמה הגשמית כן מלחמה הרוחנית, ובמה שהכניעו כחות טבעם נכנעו לעומתם כל כחות הטומאה, ובאמת זה הוא דרך הנרצה לכל איש הבא לטהר שיעשה לבו כחלמיש ויכניע את כחות חומרו, וכמ"ש הזוה"ק הנ"ל כהאי תורא וכו' ואז לעומתו בא הארה אלקית למשוך לבו באהבה, וזה יש לו קיום כי כל דבר הבא מצד האדם יש לו קיום ביותר, וכידוע דברי הרמב"ן דרוח יתירה אינו מסתלק אחר יו"ט משום דבי דינא מקדשין לי' והוא בא מכח התעוררת האדם, וזהו נמי הרמז במשכן שיסוד המשכן היו האדנים מלשון אדנות שהוא עול מלכות שמים, ועל יסוד זה עומד המשכן שהוא אהבה ודביקות כמ"ש תוכו רצוף אהבה:
27
כ״חולפי האמור דלאדנים כל דעבר על מניניא שהוא ענין יראה ועול מלכות שמים ברישא ולזה יש קיום וע"כ לא נפל דבר מכל כל' המשכן בידי האויבים וכאמרם ז"ל שעומדים לעד ולעולמי עולמים, אבל יש זמנים מיוחדים שמצד מדת החסד מקדימין ההארה אלקית כנ"ל, וזהו ניסן זמן התגברות החסדים מקדימין באדר ההארה אלקית והשקלים הם כלים, ע"כ כל דעבר בימא יתן, והמשכילים אינם מסתפקין עצמן בזה אלא ע"י התעוררות מלמעלה מתעוררין מלמטה, וזה ממשיך הארה אלקית עוד יותר מבראשונה ושוב יש לזה קיום:
28
כ״טההפטורת שקלים מתחלת לספרדים ויכרות יהוידע את הברית בין ה' ובין המלך ובין העם, והוא להורות ענין השקלים לכרות ברית חדשה לעבוד ה' בחיות חדש, וזה רמזו במה שאמרו חדש והביא קרבן מתרומה חדשה, ומשמיעין על השקלים באחד באדר, היינו שמתחיל התחדשות הברית מאדר, וזה שכתוב זה יתנו ברש"י כמין מטבע של אש הראה לו וכו' כזה יתנו, ולמה לא כתיב כזה, ויש לומר דהנה אמרו ז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה, ופירש מהר"ל דנביאות משה היא התורה והתורה היא נצחית יוצדק בו הלשון זה ששמעו דבר הקיים לעולם, עכ"ד, ומדאמר זה יתנו ולא כזה הוא להורות שהמטבע של אש שנראה אז למשה לעולם קיימת, וכבר אמרנו שמטבע של אש רומז לרשפי' רשפי אש שלהבתי', והוא אש האהבה לעולם קיימת בין ישראל לקב"ה, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ואף שנראה שנתקרר לשעתו אינו אלא כפתיל הנעורת משוח בשמן שיתלהב בקל בהריחו אש, וזה שבמדרש תנחומא אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע משאני מת איני נזכר אמר לו הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשם כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשם וכו', א"כ הקריאה בהפרשה היא הניצוץ שממנה מדליק ומתלהב לב בני ישראל ומתראה המטבע של אש שהי' טמונה עד הנה, והוא שלשלת ארוכה מימות משרע"ה עד סוף כל הדורות, אלא שבכל שנה ושנה חוזר ומתחדש כברית חדשה שהיא חביבה על בעלי', ובזה יש ליתן טעם מה שמקדימין וקורין בשבת, ששבת נקראת ברית, וכמו שני האוהבין שכורתין ברית שתהי' האהבה שביניהם לעולם קיימת, ובודאי שהברית איננה צריכה בעוד האהבה תקוע בלבם כמאז, אלא שצריכה אפי' כשיתרחקו זה מזה וריחוק מקום גורם שכחת האהבה או ענינים צדדיים הגורמים שכחת האהבה, לזה נצרך כריתת הברית שלא ישתנה, וכן הענין בשבת שכל ישראל דבקים באהבה ורצון, ויש לחוש שכשיגיע ימי חול יתקרר ויחליש האהבה, וזה הוא ברית שבת שישאר הרושם אף לימי החול וכבזוה"ק (קי"ד.) פתח ר"ח ואמר שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וכו' אורחא דחותם כיון דאתדבק בההוא אתר דאתדבק שביק בי' כל דיוקני' אע"ג דההוא חותם אזל הכא והכא וכו' אוף הכי תהא דיוקני חקיק תמן ובכן אהא מתדבקא בך לעלמין ולא אתנשי מנך וכו', וכענין זה הוא ברית שבת, וע"כ מקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת שיהי' ענינו שהוא כריתת ברית חדשה מסתייע משבת שיהי' לו קיום:
29