שם משמואל, משפטים י״אShem MiShmuel, Mishpatim 11
א׳משפטים שנת תרע"ט.
1
ב׳במדרש פיסקא ט"ו אתה מוצא משפטים הרבה יש בענין הזה לפי שאמר הקב"ה אנכי ה"א אשר הוצאתיך מאמ"צ מבית עבדים, מהו אומר על עבד עברי כי תקנה עבד עברי, אמר הקב"ה כשם שבראתי את העולם לששה ימים ונחתי בשביעי, כך יעשה עמך ששה שנים ויצא בן חורין, מהו שכתב לפניו אם בגפו יבוא אם נכנס יחידי יצא יחידי, אם באשתו יצא עמה, אם אדוניו יתן לו אשה וגו' ואין ישראל נכנסים למדה הזו אא"כ פשעו במצות וכו' עכ"ל:
2
ג׳ולכאורה הלשון מגומגם מאד, גם בעיקר הדבר שנראה שתולה ענין ע"ע בדיבור אנכי, שבפשיטות משמע משום שהוציאם מבית עבדים נעשו עבדים לו ית"ש, איננו מובן למה אינו מביא קרא דמפורש יותר כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארמ"צ לא ימכרו ממכרת עבד, כי בדיבור אנכי איננו מפורש שבשביל יצי"מ מבית עבדים נעשו עבדים לו ית"ש, ועוד א"כ לא יהי' נמכר כלל, וכמו שמפורש שם לא ימכרו ממכרת עבד כלל כלל לא, ובהכרח אתה צ"ל שזהו איננו מצילו מעבדות אלא שלא ימכר ממכרת עבד וא"כ שוב אינו מובן מה מביא מקרא דדיבור אנכי, ועוד יש לדקדק מ"ש מהו אומר על ע"ע כי תקנה ע"ע ולא מייתי הא דהכתוב מסיים שש שנים יעבוד וגו', לכה"פ הי' המדרש צריך לכתוב וגו' והי' משמע שמדבר מסיפא דקרא, אבל באשר לא כתוב במדרש תיבת וגו' משמע שמדבר רק מרישא דקרא, ואינו משמע מרישא מידי, וגם מה שמדמה שש שנים יעבוד לששת ימי בראשית שבהם ברא הקב"ה את עולמו, אינו מובן מה ענין זה לזה, ואין במשמע שתהי' כוונת המדרש שיהי' זכר למע"ב, שהרי לא הזכיר הלשון זכר כלל, וגם מה שמסיים ואין ישראל נכנסין למדה זו אא"כ פשעו במצוות מה השמיענו בזה, ומי לא ידע שהעונשים אינם באים אלא על עבירות, ועוד הרי בנמכר בגניבתו הכתוב מדבר הרי שהעונש בשביל העבירה שבידו:
3
ד׳ונראה דהנה בטעם יציאת ע"ע בשש הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה משום דנקודה הפנימית שבישראל אין בה ענין שעבוד, וכל השעבוד הוא בחלקי החיצוניות, וע"כ שש שנים יעבוד כמספר ששה קצוות שמתייחס לחיצוניות כדי שימורק החיצוניות המסתיר את נקודה הפנימית ואחר שנשלמו שנות מירוק מתעורר כח הפנימי שבו שמתייחס לשביעי כנקודה שבתוך שש קצוות, ואז שוב אין בו ענין השיעבוד ויצא לחפשי חנם עכ"ד, ויש להבין שבזה שרבו מוסר לו שפחה כנענית והבנים ישארו עבדים מוכח שיש עליו שיעבוד גם בפנימית שבניו של אדם הם הפנימיית שלו כמ"ש מהר"ל ז"ל:
4
ה׳ויש לומר דהנה יש לדקדק שבתורה שבכתב מתייחסת יציאת ע"ע לשנה שביעית כמ"ש ובשביעית יצא וגו', ובתורה שבע"פ מתייחסת היציאה לשש כאמרם ז"ל בכל מקום הלשון יוצא בשש או אין יוצא בשש, הלוא דבר הוא, ונראה עפמ"ש מהר"ל בענין מלקות ארבעים שבתורה שבכתב הזכיר ארבעים ובתורה שבע"פ ל"ט מלקיות, וכותב הטעם כי מלקות ארבעים הוא מירוק לאדם שנגמר יצירתו בארבעים יום, והנה היצירה בארבעים יום הוא באופן זה שבל"ט יום נגמר יצירת הגוף וביום הארבעים יצירת הנפש, וכשהאדם חוטא אף שהנפש בעצמה טהורה מ"מ באשר היא מחוברת לגוף החוטא הרי היא כמוה שכל המחובר לטמא טמא, וע"כ הוא נצרך מירוק כננד היצירה שבכל הארבעים יום, אך כאשר נלקה ל"ט מלקיות וכיון שנלקה הרי הוא כאחיך ממילא נטהר גם בחי' הנפש שבו שלא הי' בו חטא אלא מחמת שהי' מחובר לגוף החוטא, וכשהגוף נתמרק שוב אין כאן חטא לנפש, וע"כ בתורה שבכתב נזכר ארבעים יכנו, שטרם שנלקה הוא נצרך מירוק כנגד יצירת כל ארבעים יום אך תורה שבע"פ מבארת שמירוק כל הארבעים תלוי בל"ט מלקיות ודפח"ח, וכדוגמא זו נאמר גם בע"ע דבעוד לא נתמרקה גם נקודה הפנימית שייך בו שעבוד, משום שכל המחובר כו' כנ"ל, אבל כיון שנתמרק בחי' החיצוניות שבו בשש שנים אז שוב א"צ יותר שנקודה הפנימית בעצמה אין בה שעבוד, וזה שבתורה שבכתב מתייחסת היציאה לשביעית משום שכל השבע בחי' צריכין מירוק, אבל תורה שבע"פ ביארה שא"צ מירוק אלא שש שנים, וזהו שבדקדוק אמרו ז"ל יוצא בשש היינו במירוק שש:
5
ו׳ויש להוסיף ולומר דהנה ישראל בעצם הם בעלי סוד, וזה נצמח מפני שהם פנימיים היפוך מהות זולתינו, כאמרם ז"ל בש"ם עירובין סתם גוי מפעי פעי [ועי' בספר גבורות למהר"ל בהא שראה מרע"ה שהי' בהם דלטורין] וע"כ גנב זה שפעולתו בהעלם דבר מזולתו ובסוד, הרי השתמש במעלה זו שבישראל לרוע, ע"כ נתקלקל גם הפנימית שבו בהיותו מסייע להחיצוניות, וכל עוד שהחיצוניות איננו נתמרק גם הפנימיות עמו בהקלקול ורק כאשר נתמרק החיצוניות אז הפנימית ממילא שב לטהרתו, וע"כ תורה שבע"פ הוסיפה לבאר באמרם ז"ל יוצא בשש וכדרך הנ"ל, ולפי האמור יובן שבעוד החיצוניות טרם נתמרק גם הפנימיות בשעבוד וע"כ רבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד ממנו עבדים:
6
ז׳ובאמת שבפשיטות אינו מובן איך אפשר שישראל שהם לגמרי פנימיים יבואו לידי מדה זו, עד שגם הפנימית ישתמש להחיצונית ויהי' שייך שעבוד גם להפנימיות, אבל ידוע שעבירה גוררת עבירה שתחילה ע"י עבירות נעשה מקולקל בחיצוניותו לבד, אבל מחמת שהרבה לפשוע בחיצוניותו עד שהפנימיות המחובר לו נעשה כמוהו, ועוד גוררת יותר עד שלא לבד שנתקלקל הפנימיות מחמת החיבור אלא שנחשב הפנימיות מצד עצמו מקולקל, עד שלולא הפנימיות שבו לא הי' כ"כ מקולקל כגון זה שגנב ולקח את המעלה לחסרון עד שיעשה את עין שלמעלה כאלו אינו רואה ח"ו:
7
ח׳והנה עודנה פש גבן לברורי הא דהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דהפנימיות אין שייך לו שעבוד בעצם, דלכאורה הטעם משום שהפנימית היא שכלי, ושעבוד אינו שייך אלא בחומר כמ"ש שבו לכם פה עם החמור ופירשו ז"ל עם הדומה לחמור, איברא כד דייקת איננו מספיק, דאם איתא אפי' על ידי שחטא נמי, שעדיין מהותו שהוא שכל לא נשתנה, ולמה בשעה שהוא מחובר להחיצוניות יהי' שייך בו שעבוד אפי' בפנימיותו עד שרבו מוסר לו שפחה כנענית והבנים שבאים ממוח מקור השכל יהיו עבדים כנ"ל:
8
ט׳אך עיקרן של דברים י"ל דהנה הא"ע הביא קושיית הר"י הלוי בעל הכוזרי בהא דכתיב אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארמ"צ למה לא אמר אשר בראתי את השמים ואת הארץ שהוא רבותא יותר שברא יש מאין, ותירץ שבשביל בריאת שמים והארץ הי' כל הנבראים שוים כגרמני ככושי ואלקי כל הארץ יקרא ולמה יחד שמו על ישראל לקרוא אלקי ישראל ביחוד אלא משום שהוציא אותם מארמ"צ עכ"ד, וכשאני לעצמי הי' נ"ל דהקושיא מעיקרא ליתא דא"צ לפרש דיצי"מ הוא סיבה שבעבורו יחד שמו על ישראל ביחוד, אלא להיפוך, והיינו דהנה ידוע שישראל היו צריכין להתמרק במצרים ד' מאות שנה, אך מפני שלא יכלו להתמהמה דילג על החשבונות והוציאם קודם זמנם, ומ"מ עדיין צריך להבין איך נסתלק השעבוד, וכמו שקטרג המקטרג ארבע מאות שנה אמרת לשעבדם ועדיין לא שלמו, והרי ה' אוהב משפט, אך י"ל שזהו עצת ה' אשר יעץ להקרא שמו עליהם והקדישם והזמינם להיות שומרי מצוותיו, וע"כ כמו הדין הקדש חמץ ושיחרור מפקיע מידי שעבוד, כן נמי במה שהקדיש את ישראל לשמו כלשון הרי את מקודשת, שפירושו מזומנת לי, כן ישראל מחמת שהם זמונים לעבודת ה' נקראים קודש ישראל לה', וזה הפקיעם מידי שעבוד:
9
י׳ובזה יש לפרש מה שאמר מרע"ה מה זכות יש לישראל להוציאם ממצרים והשיב לו הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, כי מרע"ה לא הי' כמקטרג ח"ו על ישראל אלא ביודעו שכל מקטרני עולם יעמדו ויקטרגו ת' שנה אמרת להשתעבד ועדיין לא שלמו, וקב"ה האוהב משפט לא ידחם בגילא דחיטתא, ע"כ נצרך לידע מהו הזכות ללמד עליהם, אבל הקב"ה השיב שא"צ לזכות אלא זה עצמו שיעבדו את האלקים על ההר הזה, א"כ הרי הם מקודשים לשמו וההקדש מוציאם מידי שעבוד, וכה הי' דיבור הראשון לפרעה שלח את עמי ויחוגו לי במדבר, כי בזה מסלק כל קטרוג למעלה ולמטה, וזשה"כ בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים שפירש"י והא"ע בשביל שאקיים מצוותיו, וכן מ"ש אשר הוצאתי אותם מארמ"צ לשכני בתוכם, שפירש"י והא"ע שהוא ע"מ לשכני בתיכם, כי זהו סיבה להיציאה ואם לאו עדיין יש שעבוד עליהם:
10
י״אוזהו פירוש הכתוב אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארמ"צ מבית עבדים שבמה שהקריתי שמי עליך להקרא אלקיך זהו הסיבה אשר הוצאתיך מארמ"צ מבית עבדים, שהי' עליכם שעבוד עד תום ארבע מאות שנה, וע"כ לא הספיק לומר מארמ"צ לבד בלי מבית עבדים, כי לולא שעדיין נזקקתם להיות שמה עוד עבדים לא הי' זקוק להקרא שמו עליהם לקרותם עמו ע"ש העתיד עוד במצרים, והי' די שיהי' זה במ"ת כמ"ש ולקחתי אתכם לי לעם, ומעתה קושיית הכוזרי מעיקרא ליתא דבריית שמים וארץ אינו ענין לי כלל:
11
י״בוי"ל שזה עצמו הענין מה שאמרו ז"ל חירות משעבוד מלכיות וחירות ממה"מ, ששני דברות הראשונות עשו להם זאת שמחמת שהקריא שמו עליהם להיות קרוא אלקיך זה הפקיעם משעבוד מלכיות שידוע ששעבוד כל המלכיות הוא להשלים את הארבע מאות שנה, והרי ההקדש הפקיעם מידי שעבוד, ובדיבור השני לא יהי' לך שאמרו ז"ל שבשעה שאמר לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם, שוב אין צורך עוד למיתה וקבורה, שידוע בספה"ק שכוונת הקבורה שחלקי הרע יתבלו וירקבו בעפר ויקום לתחי' בגוף נקי זך ומצוחצח בלי חלקי הרע כלל, וישראל במ"ת שנעקר יצה"ר מלבם, הכוונה חלקי הרע שהיו בתוך תוכם, א"כ שוב אינן נזקקים למיתה וקבורה:
12
י״גוממוצא הדברים שכל חירות ישראל תלוי במה שהם מקודשים ומזומנים לעבודת ה', ובאם ח"ו ישראל אינם מקודשים ועומדים הכן לעבודת ה' אלא עובדים לעצמם ולא לכוונת צורך גבוה באותה מדה מתפשט עליהם שעבוד מלכיות להשלים הארבע מאות שנה:
13
י״דובזה יתיישב לנו הא דאמרו ז"ל במדרש שבמעשה העגל בטלו שתי דברות הראשונות אנכי ולא יהי' לך, שלפי דברי הראשונים ז"ל כולם פה אחד שישראל לא חשבו במעשה העגל לצאת מתחת רשות ה', ובכוזרי משלו משל להרואה בית ע"ז וקסבר בהכ"נ הוא והשתחוה לה, א"כ היו שוגגין ומוטעין, ולמה יֵאָמר עליהם שבטלו דיבור אנכי, בשלמא דיבור לא יהי' לך הי' בטל ע"י שוגג והטעה עכ"פ, אבל דיבור אנכי הרי לא בטלוהו כלל, אך לפי דרכנו הנ"ל יתבאר, דהנה ישראל היו מוטעין מהשטן שהראה להם חושך ואפילה ודמות משה מוטל במטה לומר משה מת, והנם צפויין להיות לברות למלתעות כחות רעות השולטים במדבר, ואין להם עצה אחרת אלא לעשות את העגל למנהיג ומורה דרך המדבר, אך לו השכילו ישראל אז לומר לנפשם הלוא כל הוייתינו הוא צורך גבוה, ה' הוא יודע דרכינו ומה שייטב לפניו יעשה, אם יצטרך למשה יחייהו או יברא לנו משה אחר, ומה איכפת לנו לבקש עצות ותחבולות עבור השי"ת שיודע יותר ממנו וביכולתו לעשות הכל כרצונו, ובהכרח לומר שאז נפלו ממדריגה זו שיהי' כל מהותם צורך גבוה אלא חששו צורך עצמם וקיומם, א"כ זה עצמו הוא ביטול דיבור הראשון אנכי ה' אלקיך וע"כ מאחר שבטלו דיבור אנכי שוב חזר והתפשט עליהם שעבוד מלכיות להשלים הארבע מאות שנה:
14
ט״ווזה נשאר לדורות, שלעומת שישראל אינם עובדים עבודתם צורך גבוה אלא לתועלת עצמם, בה במדה מתפשט כח שעבוד מלכיות, ומ"מ באשר כל ישראל יש להם לב אחד לאביהם שבשמים וכמ"ש לעשות רצונך אלקי חפצתי, ואף שבחיצוניות בקצת אנשים איננו נרגש, מ"מ ידוע מכחות הנפש שיש בה רצון נעלם שאף האדם עצמו אינו מכיר בה, ובפנימית הנעלם כל ישראל עובדים עבודתם צורך גבוה, אלא שבחיצוניות הרצון יש בהן אתם שהכוונה צורך עצמיי בלתי צורך גבוה, ע"כ כח השעבוד נמי הוא רק בחיצוניות, אבל בפנימיות קדושה שבהן מוציאן מידי שעבוד, ולעולם נאמר על ישראל מקרא שבירמי' קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו רעה תבוא אליהם נאום ה', ועל דרך זה יובנו אמרי קודש אבי אדמו"ר זצללה"ה, שגנב אף שקלקל הפנימיות שבו, מ"מ לאחר שנות מירוק החיצוניות מתעורר הפנימיות הוא רצון הנעלם שבישראל, וזה מוציאתו מידי שעבוד, אף שבחיצוניות עדיין לא בא לידי מדה זו להיות כל עבודתו צורך גבוה, מ"מ מאחר שנסתלק שעבוד האדון בפנימיותו שוב אין זה כאותו שמכרוהו לו עם שעבוד הפנימי, כענין אמרם ז"ל במק"א מאחר שהותר מקצתו הותר כולו:
15
ט״זודוגמא זו הוא ששת ימי המעשה ושבת, שבששת ימי המעשה האדם עבד מכודן לעצמו כלשון המדרש בראשית, כי בבריאת העולם היו שמים וארץ מתפשטין [והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכל שהיו מתרחקים מהשורש היו מתגשמים] והולכים עד שביום השבת גער בהם הקב"ה ואמר די, והיינו שהבריאה שבה למקורה ונתגלה הפנימית, וע"כ כל ששת ימי המעשה שמתגשמים והולכים הי' גובר החיצוניות, וע"כ גורם השעבוד, אך ביום השבת שמתגלה הפנימית ומסתלק הסתר החיצוניות מסתלק עמו ג"כ השעבוד, ויובן ביותר עפ"י דברי זוה"ק שכל ימות השבת היחוד במט"ט שהוא בחי' עבד כידוע, ובשבת ע"י צדיק חי עלמין, וע"כ בימות החול שליטת מט"ט גורם נמי באדם בחי' עבד, אבל בשבת הוא בחי' בן והדברים עתיקים:
16
י״זוי"ל שכל ענין מציאות ע"ע ויציאתו בשביעי, משום התגלות נקודה הפנימית אחר שש שנות מירוק מענין מציאות השבת מוצאו, והפרט הוא דוגמת הכלל, ולולא מציאות ימות החול והשבת, לא הי' כלל במציאות ענין ע"ע, שנות שעבודו וחירותו:
17
י״חולפי האמור יש לפרש כל דברי המדרש בפתח מאמרינו זה, אתה מוצא משפטים הרבה יש בענין הזה לפי שאמר אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארמ"צ מבית עבדים, פירוש שמשפטים שנאמרו בפרשה זו מסתעפים משום שאמר ה' אנכי וגו' והיינו שהקריא הקב"ה שמו עליהם, ובשביל זה ישראל מופקעים מידי שעבוד, וע"כ אחר שש שנות מירוק מתעורר הפנימית שבו, וזהו ובשביעית יצא לחפשי חנם כנ"ל באריכות:
18
י״טעוד שם במדרש מהו אומר על עבד עברי כי תקנה עבד עברי, פירוש דהנה כבר דקדקנו הלא עדיין איננו עבד עד לאחר המכירה, ויותר הי' צורך הלשון כי תקנה עברי לעבד, ועוד שבלשון עבד עברי הי' יכול לפרש עבד של עברי והוא כנעני שלקחו מישראל עד שהוצרך להביא מקרא אחרינא כברש"י, אבל באם הי' הלשון כי תקנה עברי לעבד לא הי' כלל מקום לטעות, אך לפי דרכינו הנ"ל שעוד ממצרים מוטל העבדות והשעבוד להשלים הארבע מאות שנה, אלא שזה שהקריא הקב"ה שמו עליהם הוציאם מידי שעבוד, וע"כ זה שגנב והוציא א"ע מהיות מוקדש ומזומן לצורך גבוה, ואדרבה עשה להיפוך עושה עין של מעלה ח"ו כאילו אינו רואה, ע"כ נופל שוב תחת השעבוד מהעבדות דמעיקרא, ע"כ שפיר נקרא עבד עוד קודם שמכרוהו ב"ד, תיכף משעה שגנב ולהורות ע"ז הענין אמר הכתוב כי תקנה עבד עברי, וזה עצמו הוא דברי המדרש מהו אומר על עבד עברי כי תקנה עבד עברי, פירוש שזה שהכתוב קוראו עבד מעיקרא הוא מורה על ענינו שהוא קלקול דיבור אנכי ה"א כנ"ל:
19
כ׳עוד שם במדרש אמר הקב"ה כשם שבראתי את העולם לששה ימים ונחתי בשביעי כן יעשה עמך ששה שנים ויצא בן חורין, זה מבואר בדברינו הנ"ל שכל עצמו של ענין מציאות הע"ע שאחר שש שנות מירוק תתגלה נקודה הפנימיות ממציאות השבת מוצאו, כי הפרט הוא דוגמת הכלל כנ"ל:
20
כ״אעוד שם במדרש מהו שכתוב לפניו אם בגפו יבוא וכו' אם אדוניו יתן לו אשה ואין ישראל באין למדה זו אא"כ פשעו במצות, פירוש לפי דרכינו הנ"ל שרבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים הוא מורה שהאדון יש לו שעבוד גם בפנימיותו, ע"ז אמר שאין ישראל נכנסין למדה זו שתתקלקל אצלם הפנימיות, היינו שיהי' נעשה גנב ועושה את העין של מעלה כאילו אינו רואה, אא"כ פשעו במצוות מקודם, שא"א שיפול בפעם אחת מאיגרא רמה לבירא עמיקתא אלא מחמת שכבר הרבה לפשוע במצות, ועבירה גוררת עבירה שתחילה נתקלקל אצלו החיצוניות והפנימיות שבו הי' כמחובר לטמא שהוא טמא עד שהפנימיות נתקלקל אצלו בעצם כנ"ל ואתיא כל דברי המדרש כמין חומר בלי שום גמגום:
21