שם משמואל, נשאShem MiShmuel, Nasso

א׳שנת תר"ע

ב׳להבין ענין מחנות לוים, גרשון, קהת, ומררי, ואמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שעבודת כולם הוא סור מרע, יש שאין מניח כלל להיצה"ר לבוא למחשבתו וזה קהת מלשון הקהה את שיניו, ויש שמגיע אליו למחשבתו אבל מגרש אותו ממנו תיכף עד שאינו יכול אפי' לבלבלו וזה גרשון, ויש שבא אליו במחשבה לבלבלו אבל עכ"פ רואה שלא יבוא לידי מעשה וזה מררי שממרר ומסגף את עצמו עכתדה"ק:

ג׳ויש להוסיף בזה, דהנה כתב הרח"ו דגרשון קהת ומררי הם חסד דין ורחמים קהת חסד מררי דין גרשון רחמים ממוצע בין חסד לדין [ובודאי כוונתו חסד שבגבורה גבורה שבגבורה תפארת שבגבורה] והנה כבר כתבנו עפמ"ש הזוה"ק תצוה דמסעות ישראל במדבר הי' לכפיא סט"א נחש שרף ועקרב וצמאון והם בקליפה לעומת מדת אברהם יצחק ויעקב דוד בקדושה, וע"כ קהת מדת החסד מדתו של אברהם שלעומתו בקליפה הוא עקרב וע"כ חנייתו בדרו' בקו הימין, ומררי מדת גבורה מדתו של יצחק ולעומתו בקליפה הוא שרף ולכן חנייתו בצפון בקו השמאל, גרשון מדת הרחמים מדתו של יעקב ולעומתו הקליפה הוא נחש ולבן שרצה להתגבר על יעקב אמר נחשתי וגו' וכתיב כי לא נחש ביעקב וכבר כתבנו זה, וע"כ חנייתו במערב בין צפון לדרום, והחונים לפני המשכן קדמה משה אהרן ובניו שעבודתם דביקות וצמאון דקדושה מדתו של דוד צמאה נפשי לאלקים וגו' לעומת צמאון דקליפה וד' מחנות אלו הם מקיפים את אוהל מועד שהם מכניעים את הד' קליפות הנ"ל, וידוע ששלשה קליפות הראשונות הם קשות ואינם ממותקות אלא בשורשן גבורות, והקליפה הרביעית נמתקת ע"י משה אהרן ובניו, והנה ידוע דכמו שהוא בכלל כן יש בפרט בכל איש ואיש, וזה שאמרו ז"ל אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה כו' ואם לאו יקרא ק"ש כו' ואם לאו יזכיר לו יום המיתה, והנה עסק בתורה זה מדתו של אאע"ה שבו נכתב ביותר לימוד התורה והתורה נקראת תורת חסד ועי' במהר"ל שהאריך בזה, וע"כ קהת שמדתו כנ"ל הם מטועני הארון שבו התוה"ק ותורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגינא ומצלא עד שאינו יכול היצה"ר לבוא כלל למחשבתו וכנ"ל שם קהת מלשון הקהה את שיניו, יזכור לו יום המיתה זה פחד יצחק והוא כנגד מררי שנא' ואחריתה כיום מר, יקרא ק"ש הוא כנגד יעקב וזו שמע ישראל ובמ"ר מהיכן זכו ישראל לק"ש מיעקב, וע"כ יש בק"ש שני ענינים פרשה ראשונה הוא אהבה ושני' ושלישית נקראת עול תורה ועול מצוות כי יעקב כלול בתרין כנודע וזו כנגד משפחות בני גרשון וק"ש מגרש המזיקין:

ד׳בזוה"ק האיך מועיל תשובה הלא בחטא פגם את הכלל כולו, והתיקון הוא רק לעצמו, ותי' שמתקן ג"כ את הכלל כולו, וצריך להבין דבתחילה מאי קסבר המקשן דבודאי כמו שהי' הפגם שוב הוא התיקון, ונראה הכוונה דכל איש ישראל יש לו כח כללי וכשחטא עדיין הי' לו כח הכלל וא"כ הפגם עצום מאד, אבל אחר החטא שכבר נדחה מהכלל ומעשיו הם מעשה איש פרטי לבד, איך יכולה תשובתו שהיא מעשה אדם פרטי לתקן את הפגם שעשה בעודו איש כללי, וע"ז תי' דתיכף כשמהרהר לעשות תשובה הוא נקלט בהכלל אף שעדיין לא עשה תשובה, וכעין שאמרו ז"ל ברות כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי, וא"כ חזר להיות לו כח כללי ואז יכול לתקן כל מה שפגם, וזהו שאמרו ז"ל ידיו של הקב"ה פרושות תחת כנפי החיות כדי לקבל בע"ת מפני מה"ד, וכבר הקשו הלא תשובה קדמה לעולם, ולמה צריכין לקבלם בחשאי תחת כנפי החיות, ולהנ"ל יובן שמאחר שנדחה מהכלל שוב אינו יכול לבוא לתשובה, אך זהו מחסד ד' לקבלהו להכלל מתחת כנפי החיות, וזה שסמך פ' תשובה לענין שילוח טמאים ממחנה ישראל להורות נתן שאעפ"י שבודאי החוטא נדחה מכלל ישראל ברוחניות כמו שטמא גופני נדחה מכלל הגופני, מ"מ מועיל תשובה וכטעם הזוה"ק, ובשבת נקל לבוא לתשובה וכמ"ש שבת בו תשוב דשבת הוא רזא דאחד וכל אחד בא להכלל, ואז א"צ שיהי' בחשאי מתחת כנפי החיות:

ה׳בגמ' הוסיף משה יום אחד מדעתו הנה כ"ק אאמו"ר זצללה"ה אמר שדרך היותר נקל ליכנוס לגבול הקדושה שהוא גבוה ורם ונשא מגדר האדם הוא רק ע"י סור מרע ואז יבוא לעומתו בקדושה כמ"ש ויברח משה מפני פרעה וישב על הבאר ובאה"ק שהוא מלכות דקדושה יע"ש עכתדה"ק, וזה בעצמו הי' ענין מצוות פרישה בסיני מחמת שלהיות ראוי לקבלת התוה"ק הוא כמעט בגדר הנמנע כבש"ס יבמות וכי הגון הי' מרע"ה ללמוד תורה מפי הגבורה, רק ע"י מצוות פרישה שהיא להיות נבדל מהחומר כבתרגום לא תקרבון לצד איתתא, עי"ז בא לעומתו בקדושה, וזה הכנה למתן תורה, והנה במ"ר ויקרא ת"ח שאין בו דעה נבילה טובה הימנו תדע לך שהוא כן שהרי מרע"ה לא נכנס לאוה"מ עד שקרא לו יע"ש כי דעת הוא מבדיל וכמ"ש אם אין דעת הבדלה מנין, ומרע"ה שהי' בחי' הדעת הי' יודע שאין לו שום שייכות לאוה"מ ולא נכנס עד שקרא לו, והנה כמו כן הי' בסיני דמחמת גודל דעתו של מרע"ה הי' יודע יותר גודל מעלת קבלת התוה"ק שאין להגיע אלי' רק ע"י תוספת פרישה וזה שהוסיף משה יום אחד מדעתו, מחמת דעתו, ועפ"י דרך זה יובן מה שדיברו אהרן ומרים במשה, שהם חשבו שפרישת מרע"ה היתה מחמת ענותנותו הגדולה שהחזיק א"ע לשפל שבאנשים, ובאדר"נ כ"ד מוכה שחין היו בירושלים ונפשו של משה הי' שפלה מהם, וברמב"ן שלח נא ביד תשלח היינו שלכל מי שישלח יהי' מי שיהי' יהי' יותר ראוי ממנו, ע"כ החזיק א"ע שאין לו שום מבוא לבוא לנבואה רק ע"י פרישה שפירש לגמרי מן האשה, וז"ש הלא גם בנו דיבר, כי גם הם לא החזיקו א"ע לאנשי מעלה כמ"ש ואהרן מה הוא כי תלינו עליו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' קרח דאהרן הי' מחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו, ואעפי"כ הגיעו לנבואה, ע"כ חשבו שענותנותו של מרע"ה הוא יותר מדאי ולא הוצרך לפרישה לגמרי עד שאמר להם השי"ת פא"פ וגו' דלאו מש"ה פירש א"ע רק טעם אחר יש בו, וזה בעצמו הי' תשובת מרע"ה להמלאכים בשעה שא"ל הקב"ה החזר להם תשובה, מה כתיב בה לא תרצח וכו', ולכאורה אינו מובן כי בודאי המלאכים לא רצו לקבל התורה כמו שהוא רק פנימיות התורה וע"ז לא הספיק תשובה זו אך להנ"ל יובן שמאחר שאין אצלם עניני החומר וחלק הרע א"כ שוב אין להם דרך להגיע למעלת התוה"ק וכנ"ל שאין דרך אחר רק ע"י סור מרע:

ו׳ובזה נבין ענין נזיר שמעלתו גדולה עד מאוד ונאמר בו כי יפליא שמגיע לפלא עליון ומדת פלא עליון ידוע וקדושתו חמורה שאין מטמא למתים ככה"ג, ומפורש בכתוב ואקח מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, הרי שגדלה מעלתם ממעלת נביאים ולזה נאמר מבחוריכם ממובחרים שבכם, אך לבוא לזה המעלה א"א כי אם בסור מן הדבר ההיפוכו, כי הנה יין שורשו בינה רק כשיורד למטה מטה נתגשם ומשחית הדעת ומגלה הנסתרות שבלב כמ"ש נכנס יין יצא סוד, וע"כ כשפורש א"ע מן היין, בא לעומתו בקדושה לשורש היין שהוא בינה, ומצוה השני' שבנזיר הוא תגלחת כמ"ש ותער לא יעבור על ראשו ובש"ס נדרים (ט':) רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבואה שלי ופחז עלי יצרי וביקש לאבדני מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך וכו' העבודה שאגלחך לשמים וכו' הרי שנזיר הוא שפורש א"ע מגאות וע"כ בא לעומתו בקדושה שהוא ענוה למעלה מבחי' חכמה וכמ"ש מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסנדלה, וזה שמסיים הש"ס שם עליך הכתוב אומר איש כי יפליא וגו', וע"כ נקדשו אצלו השערות שעל הגלגולת המקיף על המוח והבן, מצוה שלישית של נזיר הוא לפרוש מטומאת מת והנה כתיב ימותו ולא בחכמה, וההיפוך החכמה תחי' את בעלי', וע"כ במה שפורש א"ע מטומאת המת שממנה בא לאדם עצלות ומרה שחורה וטומטום הלב בא לעומתו בקדושה בבחי' חכמה שממנה בא אל החיות בעבודת השי"ת כדכתיב החכמה תחי' את בעלי' והבן כ"ז:

ז׳ענין השלש דברים שנצטוה הנזיר יין תגלחת טומאה הם נגד שלשה חלקי האדם מחשבה דיבור מעשה, תגלחת שער הגלגולת שעל המוח ששם הוא מחשבה שבאדם, יין חלק הדיבור שנא' ותירוש ינובב בחולות ואמרו ז"ל נכנס יין יצא סוד, טומאה היא נגד חלק המעשה, וזה הוא הג' קרבנות חטאת עולה ושלמים, להשאר מקושר בהקדושה, עולה מתיחסת לחלק המחשבה, דעולה באה על הרהור הלב, וחטאת מתיחסת לחלק המעשה, ושלמים הם נגד חלק הדיבור דדיבור הוא כלול מתרין מחשבה ומעשה נפש וגוף, שבלעדי מחשבה אין בו כח הדיבור, וגם עקימת שפתיו הוי מעשה, ושלמים זוכין בו כולם מזבח כהנים ובעלים, וע"כ לא מצינו שלמים באברהם ויצחק רק ביעקב דיעקב כלול בתרין כמ"ש בזוה"ק ובב"ר פ' צ"א מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה, וע"כ עושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכך לא הקריבו שלמים עד אחר מ"ת דע"י הדברות זכו לשלמים והבן:

ח׳במדרש משמע דהא דקרבן נשיא יום השביעי דוחה את השבת הוא משום שהקדים יעאע"ה את אפרים לפני מנשה, ואלו הי' מנשה קודם אפרים, ובא יומו להקריב בשבת לא הי' דוחה את השבת ויש להבין למה, ועוד שבספרי נאמר בכולם שדוחה את השבת ואת הטומאה [היינו באם הי' מתחילין בשאר הימים מימי השבוע ואירע לאחד הנשיאים יומו בשבת הי' דוחה שבת] ונראה דהנה שם מנשה ע"ש כי נשני א' את כל עמלי, והוא הסרת כחות המעיק נמשך מן סור מרע, כמו שהאיש מתרחק א"ע מרע, מרחיקין ממנו לעומתו כחות החיצונים המעיקין ומטרידין אותו מהשיג שלימותו, ושם אפרים ע"ש כי הפרני א' בארץ עניי הוא התרחבות גבול הקדושה, נמשך מן עשה טוב, וע"כ הי' דעת יוסף להקדים מנשה לאפרים ע"ש סדר הכתוב סור מרע ואח"כ ועשה טוב, וכמו שהי' עבודת יוסף בעצמו שזכה למעלתו ע"י סור מרע, אך יעאע"ה שם את אפרים לפני מנשה, היינו שמחמת התרחבות גבול הקדושה ממילא נתבטלו כל כחות החיצונים כהמס דונג מפני האש, וזהו עבודה יותר גבוה וזאת עצה היעוצה לאיש הישראלי שבל ימתין בעשיית התורה ומצוות עד שיבער הרע מקרבו רק ראשית דבר להתאמץ בלימוד תוה"ק ועשיית מצוותי', ולעומת שיכנסו ד"ת לתוך מעיו יתבערו כחות הרע מתוך מעיו, וכענין שבת דקביע וקיימי שבא על האדם קדושת שבת אף בעודו בלתי מוכן, דבאם לא הי' בא השבת רק אחר טהרת הלב שיהי' ראוי לקבל קדושת שבת לא הי' נעשה שבת לעולם, כי מי יכול לומר זכיתי לבי שיהי' ראוי לקבל קדושת שבת שהוא מעין עוה"ב, רק שבהתגלות קדושת שבת כל דינין ערקין ואתעברו כו' ואז נעשו נפשות ישראל מוכן בצד מה, ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, וכעין זה הם יו"ט פסח ושבועות שבלתי אפשר הי' להם לטהר לבבם להיות ראוי לקבל התורה רק כשניתן להם בפסח הארות גדולות ועצומות מאד אז בהכרח נעתק מהם הזוהמא בצד מה למען יהי' ביכולתם להכין לבבם אח"כ בימי הספירה, וכעין שבת כנ"ל, וע"כ נקרא יו"ט ראשון של פסח שבת בכתוב, מחמת שיו"ט א' של פסח הוא כעין שבת, וע"כ יובן שבשביל שהמשיך יעאע"ה כח עבודה זו היותר גדולה להתחיל בעשה טוב מקודם כעין קדושת שבת ע"כ דוחה שבת, אבל לפי דעתו של יוסף שהעבודה תהי' כסדר הכתוב, אז לא הי' דוחה שבת, ובזה יתיישב עוד לשון הספרי שבכל נשיאים קרבנם דוחה שבת וטומאה [היינו באם היו מתחילים בשאר הימים מימי השבוע ואירע קרבן של נשיא זה בשבת] היינו שלאחר ששם יעאע"ה אפרים לפני מנשה, שוב כל הנשיאים עבודתם גבוה לדחות שבת, שהרי עשה אותם כולם יונקים זמ"ז, אבל באם לא המשיך יעקב עבודה זו לא הי' קרבן שום נשיא דוחה שבת והבן:

ט׳שנת תרע"א

י׳במד"ר דבבני קהת ובני גרשון נאמר נשיאת ראש ולא בבני מררי משום דבני קהת יש להם מעלת התורה ובני גרשון משום הבכורה אבל בבני מררי שאין בהם לא זה ולא זה לא נאמר בהם נשיאת ראש, ויש להבין הלוא גם בפשוטי ישראל נאמר נשיאת ראש בריש במדבר ולמה יגרעו בני מררי מפשוטי ישראל:

י״אונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש את ג' מחנות לוים אף שכולם עבודתם במדת הגבורה בסור מרע, מ"מ יש בהם ג' בחינות, יש שהרע אינו יכול לקרב אליו אפי' לבלבלו במחשבתו כלל, ויש שמבלבלו אבל עכ"פ מגרשהו ממנו, ויש שלפעמים אינו יכול לגרשהו ממחשבתו לגמרי אבל עכ"פ הוא מתמרמר על רוע מצבו ולאט לאט מסלקהו ממנו, ובחי' הראשונה הם בני קהת שמקהים את שני יצה"ר כענין שכתב רש"י בחקותי אדם זרע וחרש וכסח ועודר ובא שדפון והלקה אותו הרי שניו של זה קהות, וכן זה היצה"ר שאחר כל תחבולותיו לא הועיל כלום אפי' לבלבלו במחשבתו, בחי' השני' הם בני גרשון שמגרשין היצה"ר כנ"ל, בחי' השלישית הם בני מררי להתמרמר על רוע מצבו, עכת"ד:

י״בוהנה ידוע דעיקר מסעות ישראל במדבר להכניע את כחות הרעות נחש שרף ועקרב, ואלמלא חטאו במדבר היו מבטלין את כחות הרעות כבזוה"ק תצוה, ואף שלא השלימו הכוונה בודאי לא הי' לריק ועכ"פ הועיל שהבא לטהר לא יעמדו הכחות הרעות ככותל לפניו, וכבר כתבנו שכמו במלחמה גשמית העיקר חוזק הלב ואמיץ לבו בגבורים וכמאה"כ והי' כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ואמר אל העם וגו' אל ירך לבבכם וגו' ותחילת נפילה ניסה, כן הוא במלחמה הרוחנית העיקר חוזק הלב לאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה ולא יירא ויפחד מתחבולת היצה"ר, כי ה' אתנו, אף כי באמת אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, יבטח בשם ה' וישען באלקיו, וזהו ענין נשיאת ראש שנאמר בישראל וכבמד"ר ריש במדבר נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי העולם שנאמר לך ה' הגדולה וגו' כך אף לכם עשיתי להיות לכם תלוי ראש, ויש לומר שזה עצמו הי' הענין נשיאת ראש שבבני קהת ובני גרשון, קהת בכח התורה שנקראת עוז היא נותנת עוז ותעצומות להתגבר על יצה"ר, גרשון בכח הבכורה, וכ"כ כל ישראל שנאמר בהם בני בכורי ישראל והם בני אברהם יצחק יעקב, זה נותן עוז בלב איש לגרש היצה"ר ממנו, והכל הוא להיות תלוי ראש בשמחה לקיים ויגבה לבו בדרכי הש"י, אבל בני מררי שכל עבודתם במרירות הלב זה הענין הוא היפוך של תלוי ראש ע"כ לא נאמר בהם נשיאת ראש:

י״גיש להתבונן מדוע לא מצינו שהצרכו הלוים לשקלים במנינם, וי"ל דהנה בזוה"ק שהנגף בא ע"י מנין משום שאין הברכה שורה בדבר המנוי וכיון שנסתלקה הברכה שוב שורה במקומה מה שהוא להיפוך, וע"כ צריכין לשקלים, ויש לומר הטעם דע"י מנין מסתלק הברכה, משום שהמנין הוא צמצום והוא מדת הדין היפוך התפשטות, וברכה היא תוספות בהתפשטות ע"כ מנין מסלק הברכה, והנה הלוים שזכו למעלתם משום שהרגו עובדי העגל שנאמר מלאו ידכם ה' לה' כי איש וגו' ולתת עליכם היום ברכה, והנה ברכתם באה ע"י מדת הדין ע"כ אינה מסתלקת מכח מדת הדין והצמצום:

י״דועוי"ל כי מאחר שהם מדת הגבורה לרחקא סטרא בישא ומבטלין ומכלין את כל כחות הרעות אין הנגף שהוא כח רע יכול לדבק בהם, אדרבה הם מכלים ומבטלין את כל כחות הרעות, וכידוע מהמגיד זצללה"ה מקאזיניץ שהוא לא הי' נזהר מדברים שת"ח צריך שימור באמרו אדרבה יבואו ויתקרבו ויבא הקץ שלהם:

ט״ובש"ס פ' המצניע (שבת צ"ב.) ילפינן ממשא בני קהת את הארון, וקשה שהרי הארון הי' נושא את עצמו כאמרם ז"ל נושאיו נשא עצמו לא כ"ש, ובד"ה א' ט"ו כ"ו ויהי בעזור אלקים את הלוים ופירש"י בשם רבותינו ז"ל מכאן שהארון נשא את נושאיו וברד"ק שמואל ב' וא"ו, כלומר כיון שנשאוהו בכתפים במוטות ולא הרגישו בו כאלו אין משא בכתפיהם ידעו כי אלקים עזרם, ועיין תוס' שבת צ"ד, וא"כ הכא נמי הרי כח אחר מעורב בו, וצ"ע כעת:

ט״זבהא דהקשו האחרונים בשבעת ימי המלואים שהעמיד משה את המשכן ופירקו בכל יום, הלוא אין שבעת ימים בלי שבת, ומשכן אינו דוחה שבת, ויש ליישב לר' יוסי בירושלמי, מה בנין הי' במשכן שהי' נותנים קרשים ע"ג האדנים, ולא לשעה היתה א"ר יוסה מכיון שהי' חונין ונוסעין עפ"י הדיבור כמי שהוא לעולם, ע"כ והפירוש שהרי לא ידעו מתי יסעו משם שהרי הי' חנייתם גם לזמן מרובה כמפורש בפ' בהעלותך, א"כ בכל פעם קבעו המשכן לזמן מרובה, וכ"ז ניחא בחניית המשכן, אבל מרע"ה שהעמידו ופירקו בכל יום או שני פעמים ביום א"כ לא הי' בנין דאורייתא לר' יוסה, אך לר' יוסי ברבי בון דאמר שם מכיון שהבטיחן הקב"ה להכניסם לארץ כמי שהוא לשעה הדא אמרה בנין לשעה בנין עדיין קשה, ואפשר כה"ג שיודע בבירור שתיכף יסתור אפי' בנין לשעה אינו, ואינו דומה לשם שלא הי' יודעין בבירור שתיכף יסעו משם, וצ"ע:

י״זיש להתבונן בענין שילוח טמאים מן המחנה, טמא מת משתלח ממחנה שכינה לבד, זב וכל מי שטומאה יצאה עליו מגופו משתלח גם ממחנה לוי', מצורע גם ממחנה ישראל, הנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר כי גם באדם יש ג' מחנות מוחא כבדא וליבא מקבילין לג' מחנות ישראל, שהכבד שואב כל ליחות המאכל עם כל הפסולת, ואת הצלול שבו שולח להלב והלב בעצמו אין בו פסולת אך צריך שמירה שלא יתקרב אליו פסולת מהטחול והמרה כמ"ש בתקה"ז זכאה ליבא דלא אתקרב בהדי עציבא דטחול וכעס דמרה, מכלל דיכול לקרב ללב, והלב משלח הצלול והברור שבו למוח ובהמוח שוב אין בו פסולת לא מעצמו וגם איננו מקבל פסולת משאר האברים, וע"כ מחנה שכינה שהוא כנגד המוח משתלח ממנו טמא מת אף שאין טומאה יצאה עליו מגופו ואינו רק מקבל טומאה מאחר מ"מ זה מזיק למקום שאין בו שום פסולת גם ממקום אחר, מחנה לוי' כנגד הלב אין טומאת המת מזיק לו שהרי בלב נמי שייך פסולת הבאה לו ממקום אחר ואינו מזיק לו רק טומאה שיצאה עליו מגופו שפסולת מגופו אין להלב, מחנה ישראל שהוא נגד הכבד שיש בו פסולת מגופו ע"כ אינו מזיק לו טומאה אפי' שיצאה עליו מגופו, רק מצורע כשם שהוא הבדיל כך הוא יבדל שהוא מזיק לכלל שהוא ענין מחנה ישראל ודפח"ח:

י״חולי יש להוסיף בזה דברים דהנה האדם נברא בלי פסולת כמאה"כ אשר עשה את האדם ישר, אך ע"י אכילת עץ הדטו"ר נשתאבו בתוכו כחות רעות, והנה בעץ הדעת נאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה היא לעינים ונחמד העץ להשכיל ואלו ג' ענינים מתיחסים לגוף ונפש ושכל, טוב העץ למאכל הוא עריבות הטעם והמאכל נכנס לתוך הגוף ע"כ הוא מתיחס לגוף, וכי תאוה הוא לעינים הוא מתיחס לנפש שהרי אינו נכנס המראה לגוף כלל רק הוא מכחות הנפש שמתפעלת ממראה נאה, ונחמד העץ להשכיל הוא בשכל, וע"כ נשתאבו כחות רעות הן בגוף והן בנפש והן בשכל וכבר דברנו מזה, ומשכן השכל הוא במוח, והנפש [או קרא אותה רוח] משכנה בלב, והגוף או נפש החיונית משכנה בכבד, והתיקון לגרש את כחות הרעות מהמוח ולב וכבד, הוא ע"י מחשבה דיבור ומעשה, והוא תורה, תפילה, מצות מעשיות, תורה, שהיא במחשבה שבמוח מנקה את השכל שבמוח, תפילה שהיא בדיבור והיא מתיחסת לנפש כמאה"כ ואשפוך את נפשי לפני ה', וכל דיבור מתיחס לנפש כמאה"כ ויהי האדם לנפש חי' מתרגם לרוח ממללא ומשכן הנפש הוא בלב, וע"כ כתיב צעק לבם אל ה', ע"כ מבערת את חלק הרע מהנפש שבלב, מצות מעשיות שהם בגוף מבערים את חלקי הרע שבגוף:

י״טויש לומר עוד דהנה אמרו ז"ל ותלמוד תורה כנגד כולם, כי בתורה לבד יש ג"כ ג' חלקים מושכל, ויגיעה, ולימוד המבערים את כחות הרעות מכל שלשה מקומות מוח ולב וכבד, מושכל התורה הוא מנקה את השכל, יגיעת התורה הוא מנקה את הנפש כי כל יגיעה הוא בנפש כמ"ש המהר"ל, לימוד וידיעה פשטות מנקה את הגוף, ובאמת שבמוח עצמו יש ג' חללים דגלגלתא וכמו במחנה שכינה יש כל ג' בחינות, ק"ק, היכל, חצר, כ"כ בנפש ג' חללים דגלגלתא, ע"כ תורה שהוא לנקיון המוח יש בו ג"כ הג' בחי':

כ׳והנה ידוע שעולם שנה נפש הם בבחי' אחת, וג' מחנות שבעולם הם מחנה שכינה מחנה לוי' מחנה ישראל, ולעומתם בנפש מוח לב וכבד, ולעומתם יש בשנה, שבת, יו"ט, ר"ח, שבת הוא יומא דנשמתא הוא לעומת המוח וקראת לשבת עונג ועונג הוא במוח כידוע, יו"ט הוא בנפש לעומת הלב וע"כ יש בו מצות שמחה שהוא בהתפעלות הלב, ר"ח הוא בגוף ונפש החיוני, וזהו מדתו של דוד המע"ה ומדתו של מלך המשיח להכניס הכל להקדושה כמו שיהי' הענין לעתיד ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו וגו', ודבר זה שמדתו של דוד הוא כנגד הגוף עוד ידוע למבינים, וכמו שבנפש בהמוח יש ג' חללים כנ"ל והתורה שהיא לנקיון המוח יש בה כל ג' בחי' הנ"ל, כן בשבת שהוא יומא דנשמתא והוא מוח של שנה יש בו ג"כ ג' בחי', שבת יעשה כולו תורה הוא במוח, ותפילה בנפש, וסעודות שבת בגוף:

כ״אנמצא לפי האמור הכל מקבילים, ג' מחנות בעולם, ג' זמנים בשנה, מוח ולב וכבד בנפש, וגם הג' זמנים שבשנה מיישרים ומנקים את מוח ולב וכבד שבנפש:

כ״בוכנגד אלו שלשה הם ג' מיני טומאות, טומאת המת היא מזקת לשכל, כי חכמה שבמוח הוא חיים כמאה"כ והחכמה תחי' את בעלי' וכתיב ימותו ולא בחכמה, וע"כ משתלח ממחנה שכינה שהוא לעומת השכל שבאדם, טומאה יצאה עליו מגופו מזיק לנפש שמשכנה בלב כי טומאת יצאה עליו מגופו באה מפאת כחות הנפש הדמיון וההירהור בזמת אולת ועיין ספורנו סוף פ' מצורע וע"כ משתלח גם ממחנה לוי' לעומת הנפש שבאדם, מצורע הוא קילקול הגוף שהרי נעשה שינוי בגוף האדם ע"כ משתלח ממחנה ישראל שהוא לעומת גוף ונפש החיונית שמשכנה בכבד:

כ״גוממוצא הדברים נשמע ששילוח טמאים הוא דבר הנוהג בכל אדם ובכל זמן לבער הרע מג' חלקי האדם גוף ונפש ושכל, ע"י תורה תפילה ומצות מעשיות, ושמירת שבת ויו"ט ור"ח:

כ״דולפי האמור יובן סמיכת הפרשיות שאחר מצות שילוח טמאים נאמרה פרשת התשובה, כי כבר אמרנו שבשביל חטא אדה"ר בעץ הדטו"ר נשתאבו כחות הרעות בכל ג' חלקי האדם, וכל עבירות יש להם שייכות לחטא אדה"ר ע"כ מצא מין את מינו וניער כל כחות הרעות שבכל ג' חלקי האדם, וזה אשר יעשו מכל חטאת האדם דא אדם קדמאה, וכאשר יחפוץ לשוב אל ה', צריך ג' תיקונים לג' חלקי האדם שבהם נשתאבו כחות הרעות, והוא חרטה במחשבה, ודוי בדיבור שכבר אמרנו שהוא לעומת הנפש שבלב, השבת האשם והקרבן הוא המעשה, ואם שלש אלה יעשה לה להנפש, תיקון מחשבה דיבור ומעשה, אז מובטח שתשובתו נתקבלה הרחמן יזכינו להיות מהשבים אליו בכל לב:

כ״הבענין פרשת סוטה כתב הרמב"ן שאין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי ענין הזה שהוא פלא ונס קבוע, עכ"ל, ויש ליתן טעם למה משפט זה תלוי בנס, דהנה אמרם ז"ל דשם י"ה הוא בין איש לאשה יוד באיש והא באשה, וידוע שהשם יו"ד ה"א הוא עלמא דאתכסיא ומעלמא דאתכסיא באים הנסים כידוע. וע"כ אשה כי תמעול מעל באישה היא פוגמת בשם זה, וע"כ העונש שהוא לעומת הפגם בא ג"כ מעלמא דאתכסיא הוא עולם הנסים לעולם הזה, וע"כ נעשים נסים במשפט הזה, ואף דכל עריות הפגם בשם הזה והוא מרומז במשנה כריתות שמונה חמש עשרה עריות וכן ריש יבמות אף שנמצא יותר ונראה שהתנא רומז בזה שהפגם בשם הזה, מ"מ אינו דומה לכאן דשם הפגם הוא למעלה, וכאן הפגם הוא בשם זה שהוא למטה בין איש לאשה וע"כ בא העונש ג"כ למטה, אבל בכל עריות שהפגם הוא למעלה בעלמא דאתכסיא נשאר העונש ג"כ למעלה בעלמא ואינו בא העונש לעלמא דאתגליא, והבן:

כ״וברש"י כל כסף הכלים למדך שהיו כלי המקדש מכוונים במשקלם שוקלם אחד אחד ושוקלן כולם כאחת לא ריבה ולא מיעט, והרמב"ן כתב שהי' זהב מזוקק מאד, והענין נראה עפי"מ שכתב הרמב"ן בפ' נצבים בפסוק פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, כלומר שורש רע שיפרה וישגה ובימים הבאים יוציא פרחים רעיים ויצמיח מרורות עכ"ד, וע"כ כל התחלות צריכין שמירה יתירה שלא יתגנב לתוכו רע אפי' משהו כי בימים הבאים יכול לפרות ולרבות אשכלות מרורות, וע"כ בחנוכת הנשיאים השתדלו שלא יהי' בהכלים שום פסולת כדברי הרמב"ן או ריבה ומיעוט כדברי רש"י, כי כמו שהי' החנוכה בהכלים בגשמיות הי' ג"כ בנפשות ברוחניות, ואולי יש לומר כי היינו טעמא דהצרכו פרישה קודם מתן תורה כי במדרש שאפי' חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהי' בו צד אחד מעון כמ"ש הן בעוון חוללתי, כי בלא"ה לא היו מולידין, והנה ראשית והתחלת קדושת ישראל הי' במתן תורה והי' צריך שיהיו נקיים לגמרי בלי שום פסולת כמ"ש הרמב"ן הנ"ל ע"כ נאסר להם אז דבר זה לגמרי, והנה כמו כן בשבת דמיני' שתא יומין מתברכין והוא כמו התחלה לששת ימי המעשה ובשבת הזמן לקבל על עצמו כל הנהגת ששת ימי המעשה שיהי' על טהרת הקודש, ע"כ צריכין לדקדק מאד מאד שיהי' הלב טהור בלי שום פסולת אפי' משהו, וביותר בזמן מנחה רעווא דרעווין שאז ביותר נותן כח ועצמה לכל ששת ימי המעשה כמו שכתבנו במק"א, צריכין לדקדק ביותר להיות בטהרת הלב ובדביקות עצום כל מה דאפשר:

כ״זכוונת הנשיאים שהקריבו עגלות לשאת את המשכן, שלכאורה אינו מובן שמאחר שלא נצטוו על עגלות ע"כ היתה הכוונה לשאת הכל בכתף, וא"כ הנשיאים חשבו לגרע המצוה, ועכ"פ לכהות אורה, כי באם היתה הכוונה בכתף הי' הנשיאה בעגלות מגרע גרע, וכמו שבבני קהת שהי' המצוה באמת לשאת בכתף, ודוד המע"ה שהרכיב את ארון האלקים בעגלה חדשה נאמר כי לא דרשנוהו כמשפט, ובמד"ר חייך שאני מכשילך בדבר שהתינוקת של בית רבם יודעין אותו דכתיב כי עבודת הקודש עליהן בכתף ישאו:

כ״חונראה דכוונת הנשיאים היתה להמשיך קדושה אפי' לדברים נמוכים ואפי' בהמות יערה עליהם רוח קדושה, וע"כ לא הזקינו הפרים ויש אומרים שעדיין קיימים, וע"כ משום הקדושה ששרה עליהם, וזה הי' פתח שיזדכך נפש הבהמית שבישראל עד שיהי' יכולת כל איש ישראל להגיע עד מדריגה עליונה, כי הנפש הבהמית שלו לא יעכב באשר הוא כולו קודש וכמו שיהי' הענין לעתיד בב"א, וזה היו יכולין לעשות רק הנשיאים, כנודע שנשיאים הם בכתר כבתקה"ז שיש בישראל מלכים צדיקים חוזים נביאים מארי תורה גבורים חסידים נבונים חכמים ראשי אלפי ישראל וזה מדוקדק כפל הלשון ויקריבו הנשיאים ראשי בית אבותם:

כ״טשנת תרע"ב

ל׳ענין ג' מחנות לוים, וכבר אמרנו בפ' במדבר שענין לוים לקשר את ישראל באביהן שבשמים, ויש להוסיף בה דברים דהיינו ענין ג' מחנות שיתקשרו בגוף ונפש ושכל, קהת עבודת הקודש עליהם וטועני ארון שהיא התורה שכולה שכל, גרשון נושאי היריעות שהם המשכן כאמרם ז"ל משכן קרוי משכן ואין הקרשים קרואים משכן והמשכן הוא בנפש ותוכו רצוף אהבה שהוא התלהבות שבלב מכחות הנפש, מררי נושאי הקרשים שהם נגד הגוף נושא הנפש, ובכח עבודתם שבשיר ששוה בכולם שהוא דביקות ממטה למעלה המשיכו את ישראל אתם להתקשר ולהדבק בשורשם, זה בשכל וזה בנפש וזה בגוף:

ל״אוהנה סמוך לו פרשת שלוח טמאים מן המחנה, ויש לומר שג' מחנות, שכינה, לוי', ישראל, הם נמי נגד גוף ונפש ושכל, שכל איש ישראל ישר הולך יש לו הארה אלקות בכל ג' אלה, אך מי שעושה מעשים טובים ולימוד התורה רק עפ"י סדר טבעי בקרירות רוח בלי חיות ובלי התלהבות, זה לאות שהוא בלתי כח הנשמה שהיא ממקור החיים מוצאה, וזהו שבזוה"ק בכחך דא נשמתא ובהעדר כח הנשמה מזדווג לו כח רע לעומתה, וזהו ממש כענין ט"מ לפי טעם הזוה"ק ומשתלח ממחנה שכינה שדוגמת הנשמה שבאדם, ומי שהוא חוטא, וביותר בפגם ברית ר"ל, וברמב"ם שעושה מצוה וטורפין לו בפניו שכבר פרשנו שהסט"א חוטפין אותם מלשון טרף טורף יוסף, זהו דמיון זבים שכח הולך לאיבוד כידוע בטבעיים ומשתלח ממחנה לוי', שלוי' הוא לשון חיבור ובמקום חיבור הקדושה שנאבד ממנו נתלוה עמו חיבור הסט"א ומאחר שהסט"א יש להם חיבור עמו למצוץ את לשד חייתם א"א לו להיות לו חיבור ודביקות קדושה, ומ"מ עדיין יש לו מקום התעוררות מצד הכלל, כי לעולם אין הקב"ה מואס בתפילתן של ציבור וכתיב השוכן אתם בתוך טומאתם, אעפ"י שהם טמאים שכינה עמהם, וזהו מצד מעלת כלל ישראל, אך מי שפורש בכללו מעדת ישראל הכשרים, או חטא לה"ר ומשלח מדנים בין אחים שפוגם בכנס"י, וכן פגם הברית שהפגם מגיע לכנס"י כידוע ליודעים זהו דמיון המצורע המשתלח חוץ משלש מחנות, ובלתי שיתעורר מעצמו בתשובה אין לו לקוות התעוררת מצד הכלל, וסמיך לי' פ' התשובה שאף איש כזה אל יאמר ח"ו נואש, ולעומת ג' אלה הם ג' חלקי התשובה עזיבת החטא להבא שלא יוסיף לעשות מעשים מכוערים זהו תיקון פגם הגוף, חרטה הוא במחשבה הוא תיקון פגם השכל, ווידוי דברים הוא תיקון פגם הנפש שהדיבור מתיחס לנפש שהוא חיבור גוף ושכל כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' ומתרגמינן לרוח ממללא, וא"כ בתשובה שהיא כוללת ג' דברים, עזיבת החטא חרנוה ווידוי מתקן ג' חלקי האדם שהם גוף ונפש ושכל:

ל״בויש לומר שג' תיקונים אלו הם בכל שבת, ערב שבת הוא תיקון פגם הברית כידוע בסה"ק, והוא תיקון פגם הגוף כנ"ל, שבת דמעלי שבחא שהאדם משליך מעליו כל מחשבת עבודה וכסופין דהאי עלמא וכאלו כל מלאכתו עשוי' בא לעומתו בהשתוקקות הקדושה, וכמו ששמעתי מכ"ק אדומו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר שאמר אזמר בשבחין למיעל גו פתחין, כשהוא עדיין מבחוץ היאך יכול לזמר ואמר שהוא כמו העומד לפני החנות של בושם שקולט הריח ומחמת התשוקה שהוא נדבק אחר הריח הרי הוא כאלו הוא שם ויכול לזמר, וזהו שמסיים דבחקל תפוחין דאינון קדישין וזהו תיקון פגם הנפש, שבת דיממא הוא זכור שהוא במוח והוא תיקון השכל:

ל״גענין סוטה, למה עוד כי נקתה נזרעה זרע, הלא סוף כל סוף עברה על יחוד, ועוד קושיית זוה"ק למה בא ע"י כהן איש החסד, ונראה ליישב עפ"י מאמר כ"ק אבי זצללה"ה בענין סוטה שהעלה אותה למקום גבוה שאם נטמאה לא יכלה לסבול, עכ"ד:

ל״דויש לבאר הדברים עפ"י דברי המדרש ששם י"ה בין איש לאשה ע"כ, ואם הכל ביושר הרי הם דוגמא שם שלם, ובמדרש הארץ מהיכן נבראת תחילה נטל עפר מתחת כה"כ וזרק על המים, ומהם נעשה ארץ, ויש לפרש שזה צירוף שני אותיות י"ה שהוא עלמא דאתכסיא, ובדוגמא זו עפר אשר יהי' בקרקע המשכן על מים קדושים, ובכח שם הקדוש הנמחק על המים מעורר בה את כח שם י"ה עלמא דאתכסיא עולם הנסים. ואם טהורה היא הרי היא כמו ארץ שנבראת כנ"ל וע"כ נתוסף בה כח הבריאה והתולדה ונזרעה זרע, ובאם לאו אין הקדושה יכולה לסבול ובורחת ממנה ונדבק בה מה שהוא לעומתם והוא כענין טומאת מת וכמו שע"י צירוף שני אותיות הנ"ל נבראה הארץ כן כאשר נדבק בה דבר שהוא לעומתם היא נשחתת, ומכח זה צבתה בטנה ונפלה יריכה וכענין שכתב מבטן מי יצא הקרח, ואמרם ז"ל מה ירך בסתר והבן הדברים, וזה שכתב הרמב"ן שאין במשפטי התורה תלוי' בנס כמו זה, והטעם מפני שהוא לעומת שם י"ה עלמא דאתכסיא עולם הנסים, והנה הכהן לא עשה בה שום דינים רק להיפוך שעורר בה כח שני אותיות כנ"ל, ואם נטמאה ופרחה ממנה הקדושה ונדבק בה כח רע לעומתה, זה לא עשה הכהן:

ל״הברש"י למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, נראה לפרש עפ"י מה שאמרנו דענין סוטה הוא מחמת שפרחה ממנה הקדושה נדבקו בה כחות רעות לעומתה, והנה בענין נזיר שהוא מעלה גבוה מאד יש להתבונן, שהרי לפי פשטות הדברים איננו כ"כ דבר גדול שיפריש מן היין והתגלחת והטימאה רק שלשים יום, ומה עינוי הוא זה כ"כ עד שהוא נקרא קדוש וכתיב ואקח מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים שהוא מעלה גדולה מן הנביא, אבל הענין הוא עפ"י מה שכבר אמרנו ששלשה דברים האלו הם נוגעים לדברים עליונים מאוד, שערות הם על מוח הראש למעלה מן הכל, טומאה היא טמטום הלב, היפוך חכמה, יין הוא התגלות הנעלם משנכנס יין יצא סוד, וכשהוא פורש מדברים אלו שורה עליו לעומתם בקדושה, וזהו הרואה סוטה בקלקולה מה שאירע לה בשביל שפרחה ממנה הקדושה באו לעומתה כחות רעות שהם משחיתים אותה, מזה יקח מוסר להיפוך לפרוש משלשה דברים אלו אף שנראה קטן בעיניו, מ"מ יבוא לעומתם בקדושה עליונה:

ל״וסמיכת פ' ברכת כהנים לנזיר נראה ששלשה ברכות שבברכת כהנים הם ממקום גבוה מאד, וכענין נזיר דכתיב כי יפליא ופלוני אלמוני מתרגם כסוי וטמור וע"ז באו שלשה מצות שבנזיר יין תגלחת טומאה והוא עולם הנעלם ומשם זוכין לברכת כהנים שהיא שלשה ברכות:

ל״זוהענין מה שהנשיאים השיגו כולם רוח הקודש בסגנון אחד והשוו כולם בקרבנותיהם מה שאין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד, עפ"י המדרש ויהי ביום כלות משה אותו יום נמסרו ישראל למשה כמו כלה לחתן, נמסרו פירוש שנמסרו ונתבטלו מכל וכל בדעתם וברצונם ולא הי' להם שום גוון בפני עצמם, כמו דמצינו לענין קידושין משויא עצמה כהפקר, משום זה השיגו כולם כאחת, אבל גבי נביאים מצינו הלשון קבלו נבואתם, שכ"א יש לו גוון שלו, למשל כמו השמש שזורח על הכל בשוה אכן כל גוון מקבל האור כפי גוון שלו, משום זה אין מתנבאים בסגנון אחד, ובשבת יש ג"כ זה הענין בהכנת שבת בא האור לכולם בשוה, וישראל נקראו כלה מלשון כלתה נפשי ע"י התשוקה שיש להם להשבת, ובשבת עצמו כל אחד הוא כפי מדריגתו:

ל״חברש"י וימשחם ויקדש אותם שנמשחו ואח"כ הקריבו, הענין הוא דבכל מקום מעלין בקודש, והנה המשיחה בשמן המשחה הביא בהן קדושה, וקרבן נשיאים נמי משך להם קדושה, ואם המשיחה היתה מקודם ואח"כ הקרבת הנשיאים זה מורה שקרבן הנשיאים הוא יותר במעלה עוד משמן המשחה, וזהו שבמדרש פ' צו שקרבן של נשיאים חביב לפני הקב"ה כשני לוחות הברית:

ל״טשנת תרע"ג

מ׳במד"ר הה"ד יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה תמן תנינן חכם קודם למלך מת חכם אין לנו כיוצא בו מת מלך כולן ראוין למלכות המלך קודם לכ"ג וכו' עד מה טעם יקרה היא מפנינים אפי' מזה שנכנס לפני ולפנים, ונראה דהמדרש דקדק דאין שייך לומר שזה יקר מזה רק כשהם תחת סוג אחד כמו זהב יקר מכסף ששניהם מין מתכות, או כששניהם מין אוכל, אבל כשזה רוחני וזה גשמי אין שייך לומר שזה יקר מזה, אלא כשדנין על כלל רוחני וכלל גשמי, לומר שהרוחני יקר מגשמי, אבל לא יתכן לומר שהרוחני זה יקר מגשמי זה, ואפי' כששניהם גשמיים לא יתכן לומר כן אם אינם בסוג אחד, כמו שלא יתכן לומר שטעם של בשר יקר ממראה זו, ומה גם בגשמי ורוחני בודאי שלא יתכן לומר כן, ע"כ הוציא הדברים מפשטן ומפרש ששניהם ענין רוחני ובסוג אחד, והיינו דהנה כל אבנים טובות נקראים פנינים כבמדרש ויקרא יש זהב ורב פנינים הכל הביאו נדבתן למשכן זהב ורב פנינים אלו הנשיאים שנאמר והנשיאים הביאו את אבני השוהם וגו', הרי שהאבנים טובות נקראים פנינים, והוא מחמת שענינם ומהותם שוה שכמו אבנים טובות נולדים מחמת הכאת ניצוצי השמש על חומר העכור ופועלים בתוך תוכו להתהפך כולו מגוש עכור לחומר זך ומאיר כידוע בטבעיים, כן הפנינים שהם מרגליות שבים נמי נולדים מהכאת ניצוצי השמש, וע"כ נקראו פנינים מלשון פנים, שניצוצי השמש מהפכין אף את פנימותו ועצם מהותו כמו שכתב הרבינו בחיי בענין סגולת האבנים טובות, וע"כ כולם נקראו פנינים, וזהו שדורש המדרש נמי מלשון פנים כ"ג שנכנס לפני ולפנים:

מ״אוהנה זקיני זצללה"ה מקאצק אמר כי נקודה של אמת הי' רק לכ"ג בשעה שנכנס לקה"ק עכ"ד, ביאור הדברים, דהנה אמת אמר אל יברא שכולו מלא שקרים, והיינו שמטבע הבריאה אין בה מדת אמת מאחר שכל הבריאה הי' רק ע"י צמצום והסתר דאל"ה הי' מתבטל במציאות וזה ההסתר וההעלם איננו מדת אמת כי באמת אין עוד מלבדו, ועיין נתיבות העולם נתיב האמת פרק א', וע"כ הטבע מושכת בהנבראים היפוך מדת האמת, אך האמת נסתר וא"א למצוא מדת האמת אלא במה שהוא תכלית הפנימית, ויש נקודה הפנימית בכל אדם שכמעט אין האדם מרגיש והיא נקראת בתולה ואיש לא ידעה, והנה ידוע שכהנים הם פנימים וכ"ג הוא פנימית שבפנימית וכמ"ש ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים, והיא הפנימית שבנפש, ויש פנימית בעולם הוא קה"ק שעשר קדושות הם וקה"ק הוא פנימי שבכולם, וכן יש פנימית בשנה, ובתדב"א ימים יצרו ולא אחד בהם זה יום הכפורים לישראל שבאשר הוא פנימית שבשנה מתיחס ביותר להש"י, וע"כ ביוה"כ כשנכנס כ"ג לבית קה"ק נקבצו באו כל הפנימית שבעולם שנה נפש, ונתעורר תכלית הפנימית שטמון בתוך תוכו של הכ"ג ומאירה בו מדת האמת כאילו הוא איש אחר וטבע אחרת בו כמו טבע אבן העכור הנתהפך כנ"ל מחמת ניצוני השמש, וע"כ דורש המדרש מפנינים מכ"ג הנכנס לפני ולפנים, וזה לשון פנינים תכלית שבפנימית כמו ירקרק אדמדם תיבות הכפולות ובת"כ ירוק שבירוקין אדום שבאדומים, כן נקרא אז כ"ג פנינים שאז היא תכלית הפנימית, וע"ז אמר הכתוב בשבח התורה שהיא יקרה מפנינים שהתורה נקראת תורת אמת, ובש"ס ע"ז ג' שעות הראשונות שהקב"ה יושב ועוסק בתורה שנקראת אמח אינו עושה לפנים משורת הדין, דהתורה היא למעלה מטבע הבריאה שאין בה מדת האמת בהתגלות, וטבע הבריאה נבראת בשבעת ימי בראשית, ובתורה כתיב בה מזוקק שבעתים שבעה שבועות, ואחר הצירוף זוכין להארה משער החמשים שהוא למעלה מסדר הבריאה, ונתנה להארץ להאיר את חשכת הטבע המסתיר את מדת האמת, והיא מהפכת את טבע האדם מרע לטוב ומשקר לאמת, ע"כ היא יקרה מכ"ג הנכנס לפני ולפנים שהוא רק לשעתו מתעורר בו נקודת האמת הטמון להתהפך מטבעו והתורה כולה אמת ומהפכת את טבעו לגמרי ולא לשעתו לבד, וא"כ בפרט זה הם בסוג אחד התורה וכ"ג שנכנס לפני ולפנים והתורה יקרה ממנו:

מ״בעוד שם במדרש ד"א יקרה היא מפנינים מדבר בקהת וגרשון אעפ"י שגרשון בכור ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור לפי שהי' קהת טוען הארון ששם התורה הקדימו הכתוב לגרשון שבתחלה אמר נשא את ראש בני קהת ואח"כ נשא את ראש בני גרשון וגו' הוי יקרה הוא מפנינים מבכור שיצא ראשון ואין פנינים אלא תחילה כמ"ד וזאת לפנים בישראל עכ"ל:

מ״גהנה ענין ג' מחנות לוים הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אף שכולם היתה עבודתם בסור מרע מ"מ שונים הם שקהת הוא לשון קהי' שנים, וכמ"ש שני רשעים תקהינה, והיינו שהיצה"ר פורש מצודים וחרמים על איש ללכדו, וכשלא עלה בידו מאומה אפי' לבלבלו במחשבתו הרי שניו של היצה"ר קהות, וכענין שכתב רש"י פ' בחקותי אבל אדם שחרש וזרע וכו' ובא שדפון ומלקה אותו הרי שניו של זה קהות, כן הענין ביצה"ר אחר כל התחבולות והעצות שבא עליו בעקבה לא הועיל כלום, ויש מדריגה פחותה ממנה אבל עכ"פ מגרשהו ממנו וזה גרשון, ויש מדריגה פחותה עוד ממנה שאין בכחו לגרשהו לגמרי ממחשבתו, אבל עי"ז מר לבו בקרבו ועושה כל טצדקי להפטר ממנו, והש"י עזרהו לאט לאט, וזה מררי מלשון מרירות עכת"ד:

מ״דולי י"ל בלשון אחר כי לשון קהת הוא מלשון אסיפה מלשון ולו יקהת עמים שפירושו אסיפת עמים, וכל לשון אסיפה הוא מחוץ לפנים אל המרכז וכמ"ש ואספתו אל תוך ביתך, והיינו שמהפך את היצה"ר שהוא חיצון ליצה"ט שהוא פנימי, וגרשון מלשון ויגרשהו וילך אף שאין בו כח להפכהו לטוב מ"מ מגרשהו ממנו מלהיות עוד עמו במחיצתו, ומררי היינו אף שלא יכול לגרשהו שלא יהי' עמו במחיצתו כלל מ"מ מדחהו ע"י שישכיל וידע שאין בו רק מר המות ומרורת פתנים בקרבו ולא יתאו למטעמותיו, והנה זה שצריך לכנוס עמו בטענות ולגלות את מצפוניו כי ברע הוא ומחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה, הנה הוא זוכה מפאת רעת שכנגדו ולא מפאת עצמו כמו יתרון אור רק מן החושך, אבל גרשון שמגרשהו ממנו, היינו שאין פנימית נפשו סובלת כל חיצון כלל ופולטת אותו לחוץ, הנה הוא זוכה מצד מעלת נפשו ואינו צריך כלל לחשבונות, וזהו נקרא ראשית שאינו צריך אל זולתו כמו בכור שכתב מהר"ל שמעלתו מפני שאינו נצרך אל האחים שהרי הי' במציאות קודם האחים, אבל הזוכה מצד רעת ההיפוך הנה זוכה מצד שניות שאינו מכיר את האור אלא מצד החושך, וע"כ גרשון בכור, אבל קהת הוא עד יותר שבכח התורה שמהפך גם הרע לטוב הוא יקר עוד יותר, וזה יקרה היא מפנינים, שאינו צריך למעלת פנימית נפשו שאינו סובל כל חיצון, וכמו מי שאכל מאכל שאינו נאות לפי מזג אצטמכו הוא מקיאו לחוץ, אבל זה כחו יפה לעכל גם מאכל זה וגם ממנו שואב חלקי הזן:

מ״הוהנה בדוגמא זו יש לומר שהי' מדת ג' אבות, אברהם האיר מתוך החושך וכמ"ש מי העיר ממזרח שהבחין שכל באי עולם עובדין לדבר שאין בו ממש, וכבזוה"ק פ' לך שראה את השמש זורח בתקפו חשב שזה אלקים וכיון שראה ששקע בערב ראה שאין בו ממש, ושוב ראה את הירח יקר הולך חשב אולי זה הוא וכו' וכמו שכתבנו באריכות בפרשת לך, עד שהשכיל וידע שאין עוד מלבדו, והוא כענין יתרון האור מן החושך והוא כעין מדת מררי, יצחק נאמר עליו אשר קידש ידיד מבטן ונגמל מיצה"ר, והיינו שמצד מעלת נפשו לא סבל בטבעו שום דבר רע, ולא הי' צריך שילמד מן ההיפוך יתרון אור מן החושך, ובזה יש לפרש מאמר שרה גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם יצחק, ואברהם הי' קשה עליו, כי ידוע דבדרך שאדם זוכה לשלימות חביב עליו דרך זה להנהיג לזולתו כמאמר הכתוב כל דרך איש ישר בעיניו, ולא בשופטני עסקינן שדרכו דרך חיצונים אלא באנשי מעלה שדרכו ישר בעיניו יותר מדרך אנשי מעלה זולתו, וכמו שפירש אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור מאמר המדרש שיתרו התנה עם משה, שהבן ראשון יהי' לע"ז, היינו כמו שיתרו זכה לשלימות ע"י שמקודם לא הניח ע"ז שלא עבדה, ובאשר ראה שאין בהם ממש השכיל לדעת כי גדול ה' מכל אלהים, כן רצה שזרעו אתריו יזכו באופן זה, וזהו הבן שיולד ראשון יהי' לע"ז ומזה עצמו יבין וידע כי אין עוד מלבדו, וכעין זה יש לומר שכולם ידעו בישמעאל שהוא פסולת, אך אברהם חשב שיצחק יהי' לו לימוד ממנו להבין ולהשכיל יתרון האור מן החושך, ואם הי' כן הי' לישמעאל נמי קצת זכות בזה, מאחר שהוא הי' הגורם לשלימתו של יצחק אף שלא התכוין לזה, כי מדה טובה מרובה, ואם במדת פרענות הגורם נענש ק"ו במדה טובה, ואפי' נפל סלע מידו ומצאו עני ומתפרנס בה הרי זה מתברך עלי' כיון שמ"מ הוא הי' סיבה לזה, ע"כ הרע לאברהם לגרש את ישמעאל, אבל טענת שרה היתה כי לא יירש בן האמה הזאת, שיצחק איננו נצרך לו כלל וכנ"ל, וא"כ לא יהי' לו זכות עמו וזה הפירוש כי לא יירש וגו', והנה הוא מעין מדת גרשון, יעקב אע"ה לא הי' בו שום פסולת ולא נדחה ממנו לחוץ כלל, ויש להבין מאחר שלא הי' בו שום פסולת למה הי' נצרך מירוק בעשו ובלבן, וכל ימיו הי' בצער, אך י"ל שמה שלא נדחה ממנו פסולת לחוץ היינו שהפך הכל להקדושה ועשה מיצה"ר יצה"ט, והוא כענין קהת:

מ״וובדוגמא זו יש לומר ענין ג' סעודות בשבת שהם לעומת ג' אבות כידוע, שבת דמעלי שבתא שיוצאין מימי החול לשבת בא ההתעוררות מצד היפוך שהם ימי החול וכמו שאמר זקיני זצללה"ה מקאצק כיון ששבת וי אבדה נפש, היינו דבימי החול הוא ימי ההסתר יכול אדם לדמות בנפשו שיש לו מציאות בצד מה, אבל כיון ששבת ומרגיש יתרון האור מתוך החושך, אז מרגיש שנפשו נאבדה מפאת מעשי' שבימי החול, עכת"ד, ואין הפירוש שמתיאש ח"ו, אלא שידע וישכיל שצריך להתחיל מחדש, וא"כ יתרון האור מן החושך כנ"ל, וזה שאנו אומרים צוחין אף עקתין בטלין ושביתין ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין, היינו שאינו נשאר מהצווחין וכו' אלא שמתחיל מחדש שהצווחין שבימי החול גורמים לזה, ובאמת בשביל זה נצמח תיקון גם להצווחין כנ"ל שחשב אברהם שכן יהי' בישמעאל, שבת דיממא הוא עתיקא קדישא וכמו שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלשון עתיקא קדישא הוא שאין לו שום צירוף וחיבור אל העולם מלשון המעתיק הרים, וזה גורם נמי באדם התעוררות מצד עצמו ולא מצד ההיפוך, סעודתא תליתאה נחלת יעקב רעוא דרעוין יש לפרש שכל הרצוניות וכל רעותין נהפכין לרצון דקדושה וזה רעיוא הבא מכל רעוין, שכולם נתוספו על רצון דקדושה וזהו מובחר שבאבות, ובדוגמתו קהת בבני לוי שהי' לו תוספת מעלה של גרשון אף שגרשון הי' בכור:

מ״זיש ליתן טעם למה שבת עוד במרה נצטוו, דהנה לכ"ע בשבת נתנה תורה, והטעם יש לומר עפ"י מה שאמרנו במאמר הקדום שתורה היא מהפכת היצה"ר לעשותו יצ"ט, וע"כ בשבועות באו שתי הלחם חמץ ששתי הלחם רומזין לתורה כמ"ש בזוה"ק והם חמץ הרומז ליצה"ר, כי ע"י התורה נתלבן גם היצה"ר ומאספין אותו לקדושה, ונסתייע משבת ששבת נמי נמצא בו ענין זה כנ"ל במאמר הקדום שזה הוא נחלת יעקב, אך לאו כל אדם זוכה שהשבת תקלטנו, ואינה קולטת אלא שומרי ברית כמו שאמרנו במק"א והוא ר"ת שב"ת שבת ברית תורה שהם מתאחדין, והנה בזוה"ק שמי מרה היו כענין מי סוטה שנבדקו ישראל אם הם שומרי הברית ונתברר שהם שומרי הברית ע"כ ניתן להם שבת תיכף שיהי' להם לסיוע לקבלת התורה:

מ״חיש להתבונן מדוע חלוקין הלוים בעבודתם ומשורר ששיער במיתה, ואין הכהנים חלוקין בעבודתם, שכל כהן ראוי לכל עבודות ולברכת כהנים, ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הענין שהכהנים צריכין לבגדי כהונה בעבודתם ואם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, ואין הלוים צריכין לבגדים בעבודתם, כי הכהנים הם פנימיים ביותר וכל עבודתם בחשאי, וכל דבר פנימי צריך כיסוי והסתר, וזהו ענין הבגדים אבל לוים שעבודתם בהתגלות לארמא קלא אין להם צורך לבגדים, עכת"ד, ולפי"ז יש לומר נמי בטעם חילוק עבודות, דידוע דבפנימית כולם אחד וההתחלקות הוא בחיצונית, וכל דברים שהם פנימים ביותר מתאחדים ביותר, וע"כ כהנים שמהותם פנימית אין שייך חילוק שזה יוכשר לזה וזה לזה כי כולם הם כאיש אחד, אבל לוים שהם בהתגלות שייך אצלם חילוק עבודות:

מ״טובזה יש לפרש דברי המדרש ורחצת וסכת ושמת שמלותיך, האמור ברות, ורחצת מטנופת עבודה זרה וסכת אלו מצות ושמת שמלותיך אלו בגדי שבת, כי שבת הוא רזא דאחד וכל ישראל מתאחדין בו, והטעם מפני שהוא יומא דנשמתא שהוא פנימית כי בפנימית יש עליות עולמות אבל בחיצונות אין שום שינוי, ובאשר כל מהותו פנימית ובפנימית כל ישראל אחד ע"כ מתאחדין בו כל ישראל, וע"כ צריכין לבגדי שבת כי הפנימית צריך כיסוי כנ"ל ובהאר"י ז"ל ללבוש בשבת ד' בגדי לבן ולהנ"ל יובן כי טעם אחד הוא בגדי שבת עם בגדי כהונה:

נ׳והנה בכהאריז"ל שנשמות הגבוהות שצריכין להוציא מתחת יד החיצונים שנשבו בחטא אדה"ר, צריך להיות שהחיצונים לא יבינו, וע"כ נשמת דוד המע"ה הי' צריך להוציא ע"י ענין תמר ויהודה ורות ובועז שחשבו החיצונים שודאי הוא ענין חטא ובודאי הנשמה בבואה לעולם ע"י חטא תתקלקל עוד יותר ותשוב לידם מקולקל מבראשונה, וזהו שזירזה נעמי לרות בבואה להוציא נשמת דוד המע"ה שעם רחצת וסכת, היינו סור מרע ועשה טוב עדיין איננו מספיק אלא עוד זאת תעשי ללבוש בגדי שבת, היינו שכוונתה יהי' בפנימית הענין ויהי' מוסתר ומכוסה בבגדי שבת שהוא הסתרת הפנימית כנ"ל:

נ״אשמואל שקול כמשה ואהרן, ויש להבין הלוא לא קם בישראל עוד נביא כמשה, אך נראה דהנה אמרו ז"ל שמואל נזיר עולם הי', ובנזיר שלשה מצות יין ותגלחת וטומאה, וכבר אמרנו שהם נגד מחשבה דיבור מעשה, מצד קדושת המחשבה נעשים שערות הראש קדוש, ומצד קדושת הדיבור נאסר ביין המביא לידי מותרות הדיבור ומשנכנס יין יצא סוד כדכתיב ותירוש ינובב בתולות, ומצד קדושת המעשה נאסר בטומאת מת, כי קדושת המעשה היא שתהי' המעשה קשורה בשכל שהוא החיות שבאדם ובכלל שיהי' הגוף נצמד לשכל ויהיו לאחדים והמת הוא להיפוך מזה, והנה משה ואהרן משה הוא המוח מישראל ואהרן הוא הלב ושניהם המשיכו קדושת המוח והלב בישראל כי משה עבודתו במוח ואהרן בעובדא, והדיבור הי' כלול בשניהם במשה מצינו שדיבר עם ישראל כל התורה ואהרן ברכת כהנים, והנה המשיכו בישראל קדושת מחשבה דיבור ומעשה, והנה שמואל הי' נזיר עולם והי' בו קדושת מחשבה דיבור ומעשה כנ"ל והי' לוי וכבר אמרנו במק"א שעבודת הלוים הוא להעלות את ישראל ולקשרם בהש"י כמו שהם נקראים לוים מלשון חיבור, ובאשר שמואל בנזירותו הי' בו מחשבה דיבור ומעשה כשחיבר את ישראל באביהן שבשמים הי' נמי בג' בחי' אלה וע"כ שקול כמשה ואהרן והיינו בענין המשכה לישראל קדושת מחשבה דיבור ומעשה, אבל במהות עצמיי שבהן בודאי לא קם בישראל עוד נביא כמשה:

נ״בוכפר עליו מאשר חטא על הנפש ר"א הקפר אומר שציער עצמו מן היין, והאבן עזרא הקשה כי אלו הי' שחטא על נפשו לא הי' השם מצוה אותו שיחזור לחטאתו, ונראה דלק"מ דהנה ענין הנזיר שחל עליו קדושה עליונה, והרי זה דומה לאיש המבזבז ממונו למצוה אף שאדם חייב להיות חס על ממונו, מ"מ המצוה היא במעלה יותר מממונו ורשאי להפסיד מממונו כדי להשיג המצוה, וכן הוא לענין צער הגוף אף שאין אדם רשאי לחבול בעצמו, מ"מ כדי להשיג תכלית יותר נכבד מגופו רשאי לצער א"ע, ע"כ רשאי אדם להתענות באשר ע"י התענית משיג חיות ממקום גבוה יותר, ועיין בזוה"ק ח"ב (כ':) ובדף (ס"ב.), וע"כ בשבת אסור להתענות ולבטל מעונג שבת כי אין למעלה מעונג, ואין לקוות להשיג ע"י התענית דבר נכבד מעונג שבת, וזהו ענין הנזיר שמצער את עצמו כדי להשיג קדושה עליונה כי השגת קדושה עליונה כזו יותר נכבדת מגופו, וכל זה כשהשלים ימ' נזירותו, כי הקדושה שחלה לעולם הוא אחר עשיית המצוה וכמו שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף, אבל כשנטמא בנתים הרי הי' הצער בלתי השגת התועלת וזה הוא חטא:

נ״גבענין קרבנות הנזיר שיש שני מיני לחם חלות ורקיקין, נראה דהנה כבר אמרנו ששלשה קרבנות עולה חטאת ושלמים הם מקבילים לעומת ג' מצות שבנזיר יין תגלחת וטומאה שהם קדושת מחשבה דיבור ומעשה עיי"ש מלתא בטעמא, והקרבנות אלו באים לקשרו בקשר אמיץ שישאר בקדושת מחשבה דיבור ומעשה, והנה כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק אמר כי יש הרבה דרכים לקרב עצמו להש"י אלא שכל הדרכים בחזקת סכנה אלא דרך אחד שהוא התורה הוא דרך הבטוח עכת"ד, והנה שתי הלחם איתא בזוה"ק שהם לעומת התורה דכתיב לכו לחמו בלחמי, ואיפסק הילכתא כרע"ק דהלחם עיקר ואבד לחם אבדו כבשים, כי עיקר הוא התורה והכבשים שהם קרבן מבע"ח ואמרו ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, רומז על כחות וחיות הנפש שצריכין לתורה, אהבה ויראה, ואורייתא בלא דחילא ורחימא לא סלקת לעילא, מ"מ יראה ואהבה נקראים תרין גדפין, אבל העיקר הוא התורה, ולמשל עוף אף שניטלו כנפיו מ"מ עדיין שמו עליו וגם עדיין כשר לאכילה, אבל כשניטל הגוף אף שהכנפים קיימין אין זה כלום, כ"כ יש לומר דשני מיני לחם שבנזיר יש בהם ענין שתי הלחם ורומז נמי לתורה, ובא לרמז דאף שקרב עולה חטאת ושלמים שהם מחשבה מעשה ודיבור עדיין לא יצא ידי חובתו בלי לחם שהוא התורה, ומ"מ אינן שוים לגמרי ששתי לחם אם אבדו לחם אבדו כבשים ואין הדין כן בנזיר, שכבשי עצרת שרומזין ליראה ואהבה ויראה ואהבה בלי תורה אינם כלום, אבל קרבנות הנזיר שהם רומזים למחשבה דיבור ומעשה אף שבלי תורה לא יצא ידי חובתו, ומ"מ לא נאמר שאינו כלום והוא בכלל ישראל הכשרים אחר ששומר מצותיו במעשה מה גם מצורף לדיבור ומחשבה טהורה:

נ״דבענין עגלות של הנשיאים שלא קיבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום כמ"ש רש"י, והספורנו כתב שחשב משה שיהי' כל משא הלוים בכתף, וא"כ יש להבין למה לא הי' כן דעת הנשיאים והקב"ה הסכים על ידם, ונראה דהנה ברש"י א"ר נתן מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחילה ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחלה אלא כך אמרו הנשיאים יתנדבו ציבור מה שיתנדבו ומה שמחסרין אנו משלימין כיון שראו שהשלימו ציבור וכו' אמרו מה לנו לעשות הביאו אבני השוהם והמלואים לאפוד ולחושן לכך התנדבו כאן תחלה, וכבר אמרנו שברמז הדברים שהנשיאים חשבו אולי תחסר הכוונה או אהבה או יראה ישלימו הם כידוע מענין צדיקי הדור שמעלין את עבודת בני ישראל ותפילתם, וכיון שהשלימו ציבור את הכל מבלעדם הבינו שאין זה תכלית דרך הנרצה אלא שצריכין הם עוד לפתוח את הפתח שישראל מעצמם יעשו אח"כ עבודותיהם ע"צ השלימות, ע"כ בהחנוכה קיימו הנדרש מהם והם עשו החנוכה שהוא פתיחת ענין העבודה במשכן שהרי הקריבו כל מיני קרבנות כמ"ש הרמב"ן, ובזה יתיישב לי דקדוק שם נשיא שלכאורה פירושו מענין נשיאת ראש על זולתם, וא"כ הי' לו להיות נשוא בואו, מזה נראה שאין הפירוש נשיאת ראשם על זולתם אלא שהם מנשאים את ראש ישראל, וכענין שאמרו ז"ל במגילה (יו"ד:) הוא אינו שש אבל אחרים משיש ודיקא נמי דכתיב כן ישיש ולא כן ישוש, וע"כ הבינו הנשיאים משמם מה שעליהם לעשות:

נ״הוהנה אם באנו לחשוב את משא הלוים על העגלות נראה שהי' נס מפורסם מיעוט מחזיק את המרובה, צא וחשוב מ"ח קרשים ארכן עשרה ורחבן אמה וחצי, ועובין אמה, ותשעה עמודים גובהן עשרה ועובין אמה, וששים עמודים עובין אמה וגובהן חמש אמות, ולר' יוסי גובהן חמשה עשר אמות, והעגלות היו מהלכים שתים אחר שתים זה בצד זה והקרש הי' מונח על שתי העגלות אורך הקרש על רוחב שתי העגלות, וכל אורכו של העגלה הי' חמשה אמות לבד כמבואר בש"ס פ' הזורק, וא"כ בשני סדרים של רוחב חמשה אמות הי' מונח את כל אלה, ואין זה לפי חשבון אלא שהי' מיעוט מחזיק את המרובה, וכן המשא הי' גדול מאד והמדבר כולו חול ואיך משכו כל אלה שמונה בקר, וע"כ לומר כמ"ש הצרור המור והיפה תואר שהי' בהם כעין רוח חיים ונשאו את עצמם, א"כ כל ענין העגלות הי' נס מפורסם מאוד שאין זה מדרך הטבע כלל, אבל אם נשאו בכתף אף שלא הי' מכביד על כתפות הלוים לא הי' כ"כ ניכר להדיא כי הרבה נושאים היו ומטו לכל אחד שיבא מכשורא, ולפי"ז יש לפרש שהנשיאים חדשו דבר גדול להראות לכל להדיא שכל ענין המשכן הוא בנס, וידוע דהמשכן וכליו הם בדוגמת אדם כמו שכתב הכוזרי ויתר המפרשים, וא"כ הראו לכל שגם האדם שהמשכן נעשה בדוגמתו כל עניניו בנס ואפי' בדברים שאינם עיקר, ואין בהם דרך הטבע כלל, ומעתה יבינו שאין שום דבר קשה על האדם לעשותו אף שלפי ראות עיניו כבד ממנו הדבר, כי מאחר שכל ענינו בנס הוא עומד, האומר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק, וזה גורם חיזוק גדול ביד המתרשלים או מתיאשים, וא"כ החידוש הלז נאה להנשיאים כשמם כנ"ל:

נ״ושנת תרע"ד

נ״זנשא את ראש בני גרשון גם הם וגו', יש לדקדק דמשמע דבני גרשון טפלים לבני קהת בזה, ובבני מררי לגמרי לא נאמר נשיאת ראש וכבר דברי המפרשים ובמדרש, ואענה חלקי בזה בעזה"י, הנה כבר אמרנו בענין שלשה מחנות לוים גרשון קהת ומררי ששלשה מדריגות הם, יש שמהפכים הרע לטוב ועושין מיצה"ר יצ"ט כאמרם ז"ל בכל לבבך בשני יצריך ובלשון זוה"ק דמהפכין חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, ויש שאינם מגיעים למדה זו, ומ"מ אין נפשם סובל את חלקי הרע ואין נצרך לחשבונות לחשוב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, אלא מחמת שעצם נפשו מטוהרה וסולדת מדבר חיצוני ומגרש היצה"ר ממנו כמו מפונק שאינו יכול לסבול דבר מאוס ומקיאו מתוך מעיו, ויש שאינו מגיע גם למדה זו, אבל משכיל על דבר טוב להעריכו לעומת דבר רע וכענין דעו את מי אתם מחליפין במי וכמ"ש כי שתים רעות עשו עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברות אשר לא יכילו המים, ורואין את יתרון האור מתוך החושך, ובלעדי מציאת החושך לא הי' ניכר מעלת האור וכ"כ להיפוך אלמלא שיש במציאות אור לא הי' מרגיש חסרון החושך, וכמו חשבון השקר שמתברר האמת ע"י שמבחין ששקר זה נוטה לצד זה ושקר זה נוטה לצד ההיפוך מובן שהאמצעי הוא דרך האמת:

נ״חושלשה מדות אלו היו בשלשת האבות אברהם יצחק ויעקב, יעקב הי' בו מדת אתהפכא חשוכא לנהורא, וזה הי' עבודתו בבית לבן שהי' רכושו מצד הטומאה ונעשה ממנו רכושו של יעקב מצד הקדושה, וזהו שצווחו בני לבן לקח יעקב את כל אשר לאבינו. יצחק נגמל מיצה"ר לשמנה כמו שדרשו הגמל הג-מל, ודרשו נמי שנגמל מיצה"ר, אף שקטן הי' ולא הי' לו לב לחשוב חשבונות, כמו שכבר דקדקנו מדברי המדרש פ' מילה שאפי' בדורות הראשונים בן שמונה אינו יכול לחשוב, ומ"מ נגמל מיצה"ר, הטעם משום שעליו נאמר אשר קידש ידיד מבטן והיתה נפשו מטבעו מטוהרה שלא היתה יכולה לסבול את יצה"ר, אברהם קנה שלימותו מחמת שראה את כל העולם הולכים חשכים התעורר להכיר את בוראו והנה הוא יתרון האור מן החושך, וע"כ מחמת שהי' לו החושך לתועלת להכיר על ידו את האור לכן הי' בכחו למשוך אחריו רבים עד שאיחה את כל העולם להש"י:

נ״טולפי האמור יש לפרש שלשה מחנות הלוים, קהת הוא מלשון אסיפה כמו שפרש"י בפסוק ולו יקהת עמים אסיפת עמים ולשון אסיפה הוא מחוץ לפנים כמ"ש ואספתו אל תוך ביתך, והיינו שמהפך את יצה"ר לטוב ומאספהו מן החוץ לפנים להתוסף על היצ"ט והוא בחי' אתהפכא חשוכא לנהורא כנ"ל, גרשון כפשוטו מלשון ויגרשהו וילך כמו שמגרשין דבר מאוס מן הבית שאינן יכולין לסבול, ואין צריכין לחשבונות להתודע חסרון יצה"ר מפאת ההיפוך כנ"ל, אלא אפי' לא הי' דבר ההיפוך במציאות נמי לא הי' יכול לסבול אותו, מררי הוא שמשכיל ע"י חשבונות כנ"ל כי טמון מרורת פתנים בקרבו, והוא שמכיר יתרון האור מתוך החושך וכן להיפוך חסרון החושך מתוך האור וכבר כתבנו בזה ואין לכפול הדברים עוד:

ס׳ולפי האמור יש לפרש נשיאת ראש האמור בענין שבודאי המהפך חשוכא לנהורא זה הוא נשיאת ראש בתכלית על כחות הרעות להפכם כחומר חותם, וכלשון שמצינו ברש"י והמתנשא לכל לראש, וזהו מדת קהת, ע"כ נאמר בו עיקר נשיאת ראש, אבל בני גרשון אין בהם מדה זו, ומ"מ באשר אין צריכין לשלימותם ליקח יתרון האור מתוך החושך, אלא מצד עצם מעלת נפשם נופל ג"כ לשון נשיאת ראש כמו עשיר גדול שאינו נצרך לזולתו כלל יש לו נמי נשיאת ראש, אבל אין דומה לנשיאת ראש של קהת שמושל על זולתו כנ"ל, אך בני מררי שיתרון האור שלהם מתוך החושך והם נצרכים להחושך כדי להכיר ממנו את האור אין בהם נשיאת ראש כלל:

ס״אויש לפרש דהיינו הך דסמיך לי' שלוח טמאים משלשה מחנות ישראל, מחנה שכינה, מחנה לוי', מחנה ישראל, דשלשה מחנות ישראל מקבילים לשלשה מדות הנ"ל, מחנה שכינה מקביל למדת אתהפכא חשוכא לנהורא, והיינו דבזוה"ק ח"ג (כ"ז.) והאש על המזבח תוקד בו אמאי, וביער עלי' הכהן עצים בבוקר אמאי, וכהנא אמאי, והא חזינן אשא בכל אתר דינא הוא וכהנא מסטרא דימינא קאתי רחוק הוא מן דינא דהא כהנא לא אזדמן בדינא לעלמין והכא הוא בעי לאוקדא דינא בעלמא דכתיב וביער עלי' הכהן, אלא הכי אוליפנא בר נש דאתי למחטי קמי מארי' הוא אוקיד גרמי' בשלהוביתא דיצה"ר ויצה"ר מסטרא דרוח מסאבא קא אתיא והא שריא בי' רוח מסאבא וכו' ולא אשתצי ולא אתבטל ההוא רוח מסאבא בין מב"נ ובין מההוא סטרא דאתי מני' אלא באשא דמדבחא דהוא אשא מבערת רוח מסאבא וזינין בישין מעלמא וכו' וע"ד תנינין אית אשא אכלא אשא אשא דלעילא אכלא אשא אחרא אשא דמדבחא אכלא אשא אחרא, עכ"ל. ועדיין אינו מובן דהא דמבערת רוח מסאבא הוא דינין קדושים ולא שייך לכהנים, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דאשא אכלא אשא הוא מהפך הנאכל להאוכל, עכ"ד, פירוש לפירושו עפ"י הש"ס יומא (כ"א.) יש אש דוחה אש דגבריאל ויש אש אוכל אש דשכינה, והיינו דגבריאל משמאל הוא שמאל דוחה אבל אש דשכינה איננה דוחה אלא אוכלת, וכמשל האוכל שהנאכל נכלל בהאוכל והוא מדת אתהפכא כנ"ל, וע"כ נאות לכהן שהוא מדת ימין מקרבת, ולפי האמור מובן שמחנה שכינה יש בה מדת אהפכא חשוכא לנהורא מקביל למחנה קהת, מחנה לוי' מדת הגבורה שמאל דוחה אש דוחה אש, שאינה סובלת מה שאינו ראוי מקביל למחנה גרשון שמגרש ומדחה את כחות חיצונים, מחנה ישראל יתרון אור מן החושך קיסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמין חרבו שתיהן אל תאמין ישבה זו וחרבה זו תאמין, ולעולם ירוץ אדם אפי' לקראת מלכי אומה"ע שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומה"ע:

ס״בולפי האמור יש ליתן טעם על סדר שילוח טמאים ג' מיני טמאים לג' מחנות דממחנה ישראל אינו משולח שום טמא אלא מצורע ומטעם כשם שהוא הבדיל כך יבדל, אבל כל טמא יש לו מקום במחנה ישראל שיש בו תועלת כמו תועלת החושך להכיר ממנו את האור כי טוב, וכבר אמרנו שבשביל זה גם החושך יש לו תיקון שהרי בסיבתו ניכרת מעלת האור, וכעין נטפל לעוברי עבירה שנענש כעושי העבירה וק"ו למדה טובה המרובה, ואפי' בלי כוונה בשביל יתרון האור נמי וכמו נפלה סלע מחיקו ומצאה עני ונתפרנס ממנה הכתוב קובע לו ברכה וכמו שאיתא בזוה"ק על היצה"ר משל לזונה עם בן המלך, שאם האדם אינו שומע לו יש ליצה"ר תועלת מזה שבשבילו זכה למה שזכה, וע"כ אין הטמא נדחה ממחנה ישראל אלא מצורע לבדו ומטעם אחרינא כנ"ל, וממחנה לוי' נשתלח מי שטומאה יוצאה עליו מגופו שהרי מהות מחנה לוי' שמעצמה אינה סובלת שום דבר רע אף בלי הערכה זה לעומת זה, שהערכת זה לעומת זה נחשב שמקבל תועלת משכנגדו, ומחנה לוי' איננה מקבלת תועלת משכנגדה, וע"כ אין מזיק לה טומאה אלא טומאה עצמית ולא המקבל טומאה מזולתה, כי דבר שאינו בעצם אינו תופס מקום להזיק לקדושת מחנה לוי', אך מחנה שכינה אשא אוכלא אשא כמו אש המזבח שהי' מהפך הכל לקדושה והמזבח מקדש אפי' פסולין לקרב, ומ"מ אינו מקדש אלא הראוי לו, וע"כ כל מין טומאה שנקרא אינו ראוי לו כי טומאה היא היפוך קדושה אינו מקבלת אותה, וע"כ נדחה ממנה כל מין טמא יהי' מה שיהי':

ס״גויש לומר שכן נמצאו השלשה מדות אלה בכל פרט ופרט בשלשה חלקי הנפש, נפש, רוח ונשמה, שבחי' הנפש שבאדם אין בה מעצמה כ"כ דעת וצריכה ליקח דעת ותבונה מההיפוך יתרון האור מן החושך, האמת ע"י חשבון השקר, מקביל למחנה ישראל, ובחי' הרוח שבאדם הוא במעלה יותר אשר מעצמו אינו סובל כח חיצוני ומגרש ממנו כחות הרעות ואינו נצרך לחשבונות, וידוע שרוח משכנו אחר המות בג"ע התחתון ששם אין שום דבר חיצוני, וע"כ מהותו נמי שאינו סובל שום דבר חיצוני מקביל למחנה לוי', ובחי' נשמה שבאדם היא אשא אוכלא אשא מהפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, מקביל למחנה שכינה:

ס״דוכי יש לומר ששלשה מדות אלו נמצאים בזמנים מקודשים שהם שלשה ר"ח יו"ט ושבת, ר"ח בנפש, יו"ט ברוח, שבת בנשמה, ר"ח בנפש בה יתרון האור מן החושך, בגשמיות וברוחניות כידוע, יו"ט ברוח ויש בו מהאור שנברא ביום ראשון שלא הי' סובל את הרשעים וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא ובכל יו"ט מתגלה קצת ממנו, וע"כ נקרא יום טוב ואינו סובל מעצמו שום רע, שבת הוא יומא דנשמתא מהפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, וע"כ איתא בהאריז"ל שמאכל שבת אינו מגשם:

ס״הולפי האמור סדר אחד לעולם שנה נפש, בעולם השלש מחנות מחנה שכינה מחנה לוי', מחנה ישראל, בשנה ר"ח יו"ט ושבת, בנפש נפש רוח ונשמה:

ס״וויש לומר עוד שכן נמי מסודרות הפרשיות אחר פרשת שילוא טמאים שכולל שלשתן איתא פרשת תשובה, סוטה, נזיר, בפ' תשובה כתיב ואשמה הנפש ההוא והפי' כמ"ש בהושע (ה' ט"ו) עד אשר יאשמו ובקשו פני שפירש"י יחזיקו עצמם כאשמים והיינו שמתבונן בחשבון נפשו ומכיר את חטאו יתרון האור מן החושך והוא בנפש מקביל למחנה ישראל, פרשת סוטה כתיב בה או עבר עליו רוח קנאה היינו שברוח שבאדם אינו יכול לסבול דבר רע כזה, וע"כ אם הי' רואה ומעמם אין המים בודקין את אשתו, ובדיקת המים נמי הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהקדושה שבמים, שם הקדוש שנכתב בקדושה ועפר שהוא מקרקע המשכן, אינן סובלים הטומאה וע"כ אם נטמאה נדחתה לבלהות, ולהיפוך אם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע שהקדושה שבמים מביאין לה ברכה, עכת"ד, ולפי דרכנו יובן שהוא מקביל למחנה לוי', פרשת נזיר היא קדושה עליונה מאד מהפך חשוכא לנהורא, וע"כ שערות ראשו שהם מותרי הגוף וגם אין שהם הרגש וחיות נהפכים לקדושה וניתנו על האש אשר תחת זבח השלמים, וכן כתיב ואחר ישתה הנזיר יין והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבא לדרגא גבוה שאפי' עם שתיית היין נקרא נזיר, וכעין שאמרנו לעיל שמאכל שבת אינו מגשם משום מדת אתהפכא כן נמי בנזיר אחר השלימו את נזירותו והוא מקביל למחנה שכינה:

ס״זוהביא האיש את אשתו אל הכהן, ובזוה"ק הכא אית לאסתכלא הא כתיב ושחט את בן הבקר ושחט אחרא ולאו כהנא דכהנא אסיר לי' בדינא בגין דלא יפגום ההוא אתר דאחיד בי' ואת אמרת והביא האיש את אשתו אל הכהן למידן דינהא, והתירוץ אינו מובן כ"כ, ויש לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ענין בדיקת המים שהמים הי' בהם קדושה מקדושת הכיור ושם הקדוש שנכתב בקדושה נמחה לתוכן, וניתן בהם עפר מקרקע המשכן העלו את האשה למדריגה גבוה מאד וע"כ אם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע כי תיכף לקדושה ברכה, אך אם נטמאה והיא היפוך קדושה היתה הקדושה מדחית ומבערת אותה שאין הקדושה סובלת דבר טמא, ודפח"ח:

ס״חובזה מתורץ קושית הזוה"ק שאין הכהן עושה בה דין כלל אלא אדרבה מעלה אותה למדריגה גבוה אחר שהיא אומרת שטהורה ותוכל לסבול, ויש להעמיס זה בדברי התירוץ של הזוה"ק עיי"ש:

ס״טויש לתרץ עוד דהנה בתוס' סוטה (כ"ח.) דהכתוב אוסרה קודם שתי' כאלו היא ודאי וכו' ואפי' היא טהורה נענשה בב"ד של מעלה אם בא עלי' כמו על חייבי עשה ולא כשאר ספיקות כגון ספק חלב ספק שומן ואכלו ונודע שהיא שומן אע"ג דצריך כפרה וסליחה מיהו לא חמיר כחייבי עשה, עכ"ל, והטעם יש לומר דהנה יש להתבונן בשם סוטה שקראה חכז"ל, ורש"י פירש כי תשטה תט מדרכי הצניעות ותחשד בעיניו, והנה שאחר שנחשדה בעיניו קינא לה ונסתרה שיש רגלים לדבר שנטמא, למה נקראה רק סוטה שמשמעה שנטתה מדרכי הצניעות לבד, כאלו אין בה רק העדר דרכי הצניעות אתמהה:

ע׳אך נראה עפי"מ שפירש רש"י שנו רבותינו אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות, הפירוש הוא, שבודאי לא נפלה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ברגע אחת אלא שתחילה נטתה מדרכי הצניעות בחשבה מה בכך אם לא אהי' צנועה מ"מ עדיין הנני ככל בנות ישראל הכשרות, ודרכי הצניעות בעינה לפנים משורת הדין, וחשבה שדי לפני' כאשר תעשה כשורת הדין, ולא תהי' חסידה העושות לפנים משורת הדין, אך הנה ישראל הם פנימיים ולהם נאות ענין צניעות, כי כל דבר פנימי צריך העלם והסתר [היפוך מדות אוה"ע שהם חיצוניים ובש"ס עירובין סתם גוי מפעי פעי], וע"כ זו בשביל שנטתה מדרכי הצניעות ואבדה מעלה זו שורה עלי' לעומתה דבר שהוא היפוך צניעות והוא כח רע המושך לג"ע כי ערוה פירש"י לשון גילוי, והוא כעין טעם זוה"ק בטומאת מת הידוע, וכא זה מקשקש בה עד שמביאה לידי עבירה בפועל ממש, וזהו הרוח שטות שאמרו רבותינו ז"ל, ולפי"ז מובן שעיקר העונש בא על הטי' ראשונה שנטתה מדרכי הצניעות שמאז והלאה הרוח רע שנתלבש בה תוקפתה בסוד עבירה גוררת עבירה, וע"כ קראו רבותינו ז"ל אותה סוטה להורות על ענין זה שכל מה שנעשה אח"כ בפועל הי' בא בכח ע"י הנטי' כנ"ל, וזהו השם רע שקנתה לעצמה:

ע״אולפי"ז יובן הטעם דהכתוב אוסרה קודם שתי' כאלו הוא ודאי ואפי' אם באמת לא נטמאה, שהרי נשתאב בה כח מושך לערוה והיא טמאה בכח אף שעדיין אינה טמאה בפועל, וזה שבירושלמי שהכתוב קוראה טמאה מפני שיצא עלי' שם רע, היינו השם רע שקנתה לעצמה, ונשתאב בתוכה, אך לפי"ז יש להבין למה אחר שתי' מותרת, שהרי אמרת שאפי' לא נטמאה בפועל נמי, והמים אין מבררין אלא שלא נטמאה בפועל ועדיין טומאתה בשולי' בכח:

ע״באך יש למר שענין מים המאררים ומנחתה מנחת שעורין שפירש הרמב"ן שיהא סערת ה' חמה יצאה על ראש רשעים תחול, ומדיח ברוח משפט וברוח בער את כחות הרעות, ואם נטמאה שהטומאה נשתאבה לתוך תוכה עד שהטומאה קשורה בה ככלב ונעשין היא והיא דבר אחד נדחית היא עם הטומאה יחד למלך בלהות, אך אם טהורה היא והטומאה ששרה מפאת היפוך דרכי הצניעות כנ"ל איננה נשתאבת לתוך תוכה אלא כמו מרחפת עלי' שוב ע"י המים המדיחין כנ"ל פרחה טומאתה ממנה ונשארה טהורה, ומובן אשר קנתה מעלה יתירה ממה שהיתה קודם שתי' שהי' רוח טומאת ערוה מרחף עלי' ועתה שבה להיות טהורה לגמרי, ולפי"ז מובן אשר עיקר תועלת המים הוא כשהיא באמת טהורה היא צריכה למים, אבל כשהיא טמאה ועברה על עבירה שמגיע לה עונש מיתת ב"ד דין ד' מיתות לא בטלו וגם מבלעדי מים המרים תקחי' אופל וצלמות, גם אם אמרה אינני שותה שוברת כתובה ויוצאה, וא"כ אי אפשר לומר שלעונש ניתן שהרי בידה שלא תשתה ובודאי בשביל מעות כתובתה לא עשתה התורה נסים, ועוד למ"ד כתובה דרבנן מא"ל, אלא ודאי שעיקר תועלת המים הוא להדיח כתמי', וממילא אם טמאה היא נדחית עם הכתמים והטומאה יחד, ולפי האמור יובן שפיר שנאות ענין זה ע"י כהן העוסק בטהרתן של ישראל:

ע״גולפי האמור יש לפרש מאמרם ז"ל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, הגם שבפשיטות ניחא שהיין מביא לידי ניאוף ויין עמוני של שטים לעד, מ"מ הלוא יש ויש כמה עוברי עבירה שאינם שותין יין כלל, אך יש לומר ג' דברים שבנזיר יין ותגלחת וטומאה אינם דבר שכ"כ קשה לאדם ואין היצה"ר כ"כ מחמדתן ואיננו רבותא ושבח כ"כ לאדם הנזהר מהם, ומהו הרעש הגדול שנקרא קדוש והוא במעלה עוד יותר מנביא כמ"ש ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, מורה שהנזירים הם המובחרים שבבנים, אך כלפי שנאמר בענין סוטה הנקראת בשם נטי' מדרכי הצניעות, משום שכל הרע שנעשה אח"כ נמשך מנטי' ראשונה כנ"ל באשר שורה עלי' דבר ההיפוך שהוא כח ערוה והוא התוקף אותה בכח עד שהפילה לבאר שחת, כן נמי נאמר להיפוך וכ"ש הוא שמדה טובה מרובה והאיש שנטה מדרכי המון בשביל כבוד ה' אף שאיננו כ"כ רבותא, מ"מ שורה עליו דבר שהוא להיפוך מג' דברים הנ"ל וכמו שהגדנו כבר שלעומת שפורש מן היין שמשבש כוונת הלב זוכה ללב מבין וזוכה לבינה, ולעומת שפורש מטומאת מת שהוא ענין טמטום והעדר החכמה כמ"ש ימותו ולא בחכמה זוכה לחכמה, ולעומת שפורש מתגלחת שהוא ענין להתנאות ולהתגאה כבש"ס נדרים שקפץ עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם ואמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך העבודה שאגלחך לשמים, זוכה לעומתו לענוה שהיא מדה גבוה מהכל ומה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה, כי הענין האלקי ששורה עליו לעומת פרישתו מג' דברים אלו הם מושכים אותו ממצוה למצוה עד שיזכה למעלות רמות הנ"ל והוא ממש היפוך ענין סוטה ע"כ הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין:

ע״דבמדרש איש או אשה כי יפליא וגו' הה"ד שוקיו עמודי אש וגו' שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו כמה דתימא ועלי תשוקתו, מנין שכן הוא אומר שנאמר ויכולו השמים והארץ וכל צבאם וגו' ואין ויכולו אלא לשון תאוה שנאמר נכספה וגם כלתה נפשי וגו', והלשון מנין שכן הוא אומר שנאמר נתקשו בו המפרשים עד שיש ששלחו יד להגיה:

ע״הונראה לפרש דהנה מה שאמר שוקיו זה העולם מפני שנשתוקק הקב"ה לבראותו אינו מובן כ"כ שמחמת זה הי' שייך לכנות את הקב"ה בשם שוקיו אבל לא את העולם, אך יש לומר דהנה ידוע דבריהם ז"ל שהיו שמים וארץ נמתחין עד שאמר להם הקב"ה די, והיינו משום שרצונו של הקב"ה בבריאה הי' נותן גם בבריאה רצון להבראות, והיו נמתחין והולכים והיינו שהיו נתגשמים ונתרחקים מהשורש, וכן אמרו ז"ל בש"ס ר"ה (י"א.) כל מעשה בראשית לדעתן נבראו פירש"י שאלם אם חפצים לבראות ואמרו הן ואף שעדיין לא נבראו ולא הי' למי לשאול, הפי' הוא שנתן בהם הש"י כח הרצון ממה שרצה הקב"ה בבריאה אף שזה היפוך הטבע כאמרם ז"ל שמים התחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קודם מלכא מ"מ הי' בהם הרצון לזה, ואמרו ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, וע"כ כשהפסיק השי"ת הרצון להיות נמתחין עוד, והי' הרצון לפניו ית"ש שיהי' שבת כתיב ויכולו כבמדרש הנ"ל אין ויכולו אלא לשון תאוה היינו שהשיגו תאוה לשוב ולכלל בשורשם, ובב"ר סוף פרשה יו"ד כל זמן שהי' ידי קוניהם ממשמשין בהם היו מותחין והולכין כיון שנחו ידי קוניהן מהם ניתן להם נחה וינח לעולמו ביום השביעי עכ"ל, ופירוש ידי קוניהן הוא הרצון שהי' לפניו ית"ש בהבריאה וכך שיעור דברי המדרש שוקיו זה העולם, היינו מאחר שנשתוקק הקב"ה לבראותו כמה דתימא ועלי תשוקתו, שישראל אומרים ועלי תשוקתו, מנין שכן הוא אומר פירוש עד כאן לא שמענו אלא שישראל אומרים יעלי תשוקתו, אבל מנין שכן הוא כינוי להש"י שהוא אומר להיפוך שהנבראים משתוקקין אליו שנאמר ויכולו, הרי שהש"י ג"כ אומר שהעולם משתוקק אליו, והטעם כנ"ל שמאחר דכתיב ועלי תשוקתו וסוף המעשה במחשבה תחילה שעלה במחשבה תיכף השתוקקות הש"י על ישראל, בשביל זה עצמו נתהוה מדת התשוקה בהנבראים מתחלה למתוח ואח"כ לשוב ולכלל בשרשו כנ"ל ע"כ נקרא העולם בשם שוקיו, והא דאמר שנשתוקק הקב"ה לבראותו לאו טעמא קאמר למה נקרא העולם שוקיו אלא אדבתרי' קאי דהא שהנבראים משתוקקים אליו נצמח מפאת שהש"י משתוקק הי' לבראותו:

ע״ווממוצא הדברים שהכל תלוי במדת הרצון ששם של דבר הוא מהותו וכשהעולם נקרא בשם השתוקקות הנה כך הוא מהותו, וע"כ אין לך דבר שעומד בפני הרצון וכשרצונו של אדם להתקדש ביכולתו להגיע עד רום המעלות באין מפריע, והוא פתיחה טובה לפרשת נזיר שנאמר איש כי יפליא וידוע שפלא הוא בכתר עליון, לכן הקדים זה לאמר אל תתמה אל החפץ להגיע אדם למעלה כ"כ רמה ונשאה, שהכל תלוי ברצון:

ע״זשמואל שקול כנגד משה ואהרן פי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי נזיר עבודתו בהצנע וכתיב כי יפליא וכן כתיב והוא פלאי שפירושו נעלם, וע"כ נאסר ביין שהוא לארמא קלא שהוא מדת הלוים, אבל כהנים עבודתם בחשאי, וע"כ שמואל שהי' נזיר עולם והי' לוי היו בו שתי מדות יחדיו וזה שקול כמשה שהי' לוי והי' משורר כבש"ס ערכין וכאהרן מחמת שהי' נזיר, עכת"ד. ולפי"ז יש לומר שהיינו הך שהכתוב דיבר ממלבושיו שנאמר ומעיל קטן תעשה לו אמו, וכן איש זקן והוא עוטה מעיל, ויתבאר עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה במה שהכהנים היו צריכים ללבוש בגדים ולא מצינו כן בלוים, משום שבגדים מורים על פנימית שצריך להיות נעלם וע"כ כהנים שהם פנימים צריכין בגדים ולא לוים, וע"כ שמואל שהי' בו גם מעלה פנימית כתוב בו בגדים בצד מה, ויש לומר דהא דהכתוב מדבר שהי' עוטה מעיל ולא שאר בגדים, כי מעיל הקודש הוא ממוצע בין פנימית להתגלות שהרי עם שהוא לבוש המכסה כתיב נמי ונשמע קולו בבואו אל הקודש, ע"כ מעיל שמואל רומז לזה שהיו בו שניהם פנימית והתגלות, ואף שבודאי לא היו בו פעמונים מ"מ שם מעיל חד הוא:

ע״חואולי זהו שאמרו ז"ל בבני אהרן נדב ואביהוא שהיו חסרים מעיל והיינו שהם חשבו שהגיע זמן תיקון הכללי ורצו לגלות הנעלם, וזהו צירוף קטורת שבחשאי עם אש זרה שרומז להתלהבות יתירה, שהוא התגלות אש העצור בלב, וכן מ"ד ששתויי יין נכנסו נמי האי טעמא הוא שרצו לגלות מה שבחשאי שיין הוא התגלות ולארמא קלא כנ"ל ומשנכנס יין יצא סוד, וזהו שהיו חסרים מעל שיש בו שני ענינים אלו:

ע״טכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר הטעם שנזיר אסור בטומאת קרובים וכהן מותר, משום שכהן קדושתו מצד התולדה, אבל נזיר שקדושתו מצד עצמו אין לו צירוף אל קרובים, עכת"ד, ולפי"ז מובן הא דכ"ג נמי אסור לטמאות לקרובים משום שמעלתו זה שנעשה כ"ג הוא מחמת מעלת עצמו ולולא מעלת עצמו הי' כהן הדיוט, ואף המתמנה תחת אביו ע"כ צריך שיהי' ראוי והגון לכך וממלא מקום אבותיו, וצריך מינוי ע"כ נמי אסור להטמאות לקרובים מפני שמעלתו זה אין בו צירוף קרובים:

פ׳שנת תרע"ה

פ״אוישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, וברש"י ג' מחנות הם מחנה שכינה מחנה לוי' מחנה ישראל, המצורע משתלח מכולן הזב וכל מי שהטומאה יוצאה עליו מגופו משולח רק ממחנה שכינה וממחנה לוי' ומותר במחנה ישראל, וטמא לנפש מותר אף בשל לוי' ואינו משולח אלא משל שכינה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שג' מחנות אלו מקבילים למוח לב כבד שבאדם ר"ת מל"ך שבהם משכן נרו"נ או בלשון גוף ונפש ושכל, צורת הכבד להוציא מן המאכל את כל חלקי הזן ומשלח את דם הצלול להלב והלב מברר עוד את הצלול שבצלול ומשלח להמוח, וע"כ כבד שטבעו להיות בו תערובת טוב ופסולת אין מזיק לו פסולת שהוא טומאה אלא טומאת מצורע ומשום שהוא הבדיל כן יבדל, לב שבו הוא דם הצלול ואין בו בטבע פסולת מגופו מזיק לו טומאה היוצאה עליו מגופו, אבל שאינה יוצאה עליו מגופו אינו מזיק להלב שטבעו נמי לפעמים לבוא בו פסולת מן החוץ כבתקה"ז זכאה ליבא דלא קריב בי' עציבו דטחול וכעס דמרה, מכלל שיכול לקרב, אבל מוח אין בו שום פסולת לא מגופו ולא מחוץ, ע"כ מזיק לו אפי' טומאה שאינה יוצאה מגופו, עכ"ד:

פ״בונראה לבאר ולהוסיף בה דברים דהנה בש"ס ברכות אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא ק"ש אי אזיל מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה, ורבים תמהו מאחר דאמרת דהזכרת יום המיתה מועיל להדחות את יצה"ר אף במקום שתורה וק"ש לא הועילו, למה לא ישתמש תיכף בתרופה האחרונה היינו שתיכף יזכיר לו יום המיתה, ולמה לי' לנסות בתרופות הראשונות היינו תורה וק"ש, וכבר דברנו מזה, ונראה עוד לומר דהנה בענין יצה"ר שבאדם יש דיעות שונות בין המחקרים, מהם אמרו שהוא טבע החומר המושך למהותו, ומהם אמרו שהוא כח רע עליון שנשתאב באדם המסיתו לכל רע, ומהם אמרו שהוא הכחות חיצוניות רודפין אחר האדם, ונראה דכולהו אתנייהו בי', כח החומר המושך לחומרית, וכח עליון רע שיושב בגופו של אדם כאמרם ז"ל איזהו אל זר שבגופו של אדם הוי אומר זה יצה"ר, וגם כחות חיצונים הרודפין אחר האדם וכמ"ש יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, ובספר המגיד לב"י שהמגיד הזהיר אותו שידע שהם ומשרייתי' וכל כת דילי' רודפין אחריו להממו ולאבדו, ונראה שמשכן שלשה אלה הם בג' מקומות האדם טבע החומר המושך לחומרית שהוא כח המתאוה משכנו בכבד שבו נפש המתאוה, יצה"ר שהוא אל זר שבגופו של אדם משכנו בלב כאמרם ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, כחות החיצונים הרודפין אחר האדם הם במוח היינו להכניס בו מחשבת פיגול, וכן משמע הלשון של ספר המגיד הרודפין אחריך להממך שהוא ענין עירוב מחשבות ולהחשיך את השכל עד שלא יכיר בין טוב לרע ויבוא לאמר לטוב רע ולרע טוב, ונראה עוד שהוא כעין דאיתא בזוה"ק ח"ב (ס'.) אינון נפקי למדברא לאסתכלא וכו' אתגלי עלייהו רשותא אחרא דשאר עמין וכו' חמו ישראל דלא הוה ההוא זיוא דמלכיהון הה"ד דכתיב ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה מאי טעמא כי מרים הם לא אתבסם נפשייהו כקדמיתא, עכ"ל, והיינו דסט"א החלבש בלבוש טהור וצדק ואמר לרע טוב ומראה לו פנים וכן לטוב רע ומראה לו פנים, והנה הוא במוח ושכל האדם:

פ״גונראה דלעומת שלשה מיני יצה"ר אלה נמצאות בישראל ג' מדות טובות, ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים, והם ירושה לישראל משלשת האבות, ביישנים הוא ירושה מיצחק אבינו, והיינו כי במדרש בראשית פ' ס' סי' ב' עבד משכיל ימשול בבן מביש עבד משכיל זה אליעזר וכו' ימשול בבן מביש זה יצחק שבייש את כל או"ה בשעה שנעקד על המזבח, והיינו דהנה אמרו ז"ל ובעבור תהי' יראתו על פניכם זה הבושה, וזה עיקר יראת שמים שיבוש בעצמו מפני הש"י העומד עליו ורואה את מעשיו, והנה ידוע שמדתו של יצחק היא יראה כמ"ש ופחד יצחק הי' לי, וע"כ כך היתה מדתו להיות תמיד מלא בושה מפני הש"י העומד עליו, ולעומת שהוא הי' מלא בושה תמיד באותה מדה נפלה בושה על אוה"ע מפני מעשיו של יצחק שנעקד על המזבח בהעריכם את עצמם כמה הם רחוקים מלעשות ככה, והנה מדתו זאת הנחיל לבניו שתהי' בהם מדת הבושה, רחמנים הוא מדתו של יעקב הנקרא רחמן שבאבות וידוע שמדת יעקב הוא מדת רחמים, והנחיל לבניו שיהי' בהם מדת הרחמים, גומלי חסדים הוא מדתו של אברהם כמבואר בכתוב ובמדרש פרשה וסימן הנ"ל הכל צריכין לחסד אפי' אברהם שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו, והנחיל לבניו שיהי' בהם מדת גמילות חסדים:

פ״דונראה דשלשה מדות טובות אלה משכנם נמי בשלשה חלקי האדם ומקבילים לעומת ג' יצה"ר הנ"ל, גמילות חסדים הוא בגוף דהיינו בכבד לעומת נפש המתאוה שמשתוקק הכל לגרמי' וזה בהיפוך להטיב לזולתו בין לעניים בין לעשירים והוא שלימות טבע הגוף הרודף לעשות צדקה וחסד אפי' למי שאינו ראוי והשכל אינו מחייב להטיב עמו, ביישנים הוא שלימות הנפש שמשכנו בלב שהלב הוא מתפעל אזיל סימקא ואתי חיורא מחמת רכות וזיכוך, וזה היפוך יצה"ר הדומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב והוא נקרא אבן גדולה שעל פי הבאר שקשה בטבע כאבן, אבל הביישן הוא רך וזיכוך הלב, רחמנים הוא שלימות כח שכלי המברר מי הוא הראוי לרחם עליו, וזהו ההפרש בין חסד לרחמים שחסד הוא להכל בלתי בירור כח שכלי, ורחמים הוא ע"י כח שכלי שמשכנו במוח וע"כ הוא מורכב מחסד ודין, והנה הוא היפוך כחות החיצונים המערבים את המחשבות עד שבא לומר לרע טוב ולטוב רע ומראה לו פנים ומתלבש בלבוש טהור וצדק, אבל מדת הרחמים הוא בירור הראוי משאינו ראוי, ובאמת זה מדתו של יעקב שסם רצה לאבק את עיניו כמ"ש ויאבק איש עמו וכתיב כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, הרי ששלשה מדות טובות שבישראל שירושה להם משלשת האבות משכנם בשלשה חלקי האדם ומקבילים לשלשה מיני יצה"ר:

פ״הוהנה איש שיצרו מתגבר עליו, יש שיצה"ר שמשכנו בכבד שהוא כח החומר המושך לחומרית הוא המתגבר, ויש שמתגבר עליו כח היצה"ר שדומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ויש שמתגברין עליו כחות החיצונים הרודפים אחריו להממו ולאבדו שהוא במוח כנ"ל, ולכל מין יצה"ר יש תרופה מיוחדת, ליצה"ר שהוא לעומת השכל לאמר לטוב רע ולרע טוב הרפואה הוא לעסוק בתורה שתורה היא המבררת בין כשר ופסול טמא וטהור וכו' ומביאה בלב האדם כח הבירור ובזה מדחה את כחות החיצונים הרודפין כנ"ל, וזה כל העוסק בתורה מזיקין בדילין הימנו, ובזה יובן הטעם שניתן להם לישראל במרה קצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהן ולא המתין להם עד סיני, כי מאחר דס"ם ומשרייתי' היו רודפין אבתרייהו והתחפשו בלבוש צדק כנ"ל וישראל נצולו ממנו, בזכות זה ניתן להם פרשיות להתעסק בהן שיהיו המזיקין בדילין מהם, וזהו תרופה הראשונה אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ראשית דבר ידחה ממנו כחות הרודפין אחריו אי אזיל מוטב ואי לא אזיל, זה לאות שלאו מכח יצה"ר זה הוא ההתגברות, ע"כ יקח תרופה אחרת יקרא ק"ש שהוא לעומת היצה"ר היושב בין שני מפתחי הלב והוא האל הזר שבגופו של אדם וכמ"ש בק"ש בכל לבבך וכו' וזהו שאמרו ז"ל הקורא ק"ש כאילו אוחז חרב פיפיות בידו כי לדחותו משני מפתחי הלב צריך חרב פיפיות, ואי לא אזיל הוא לאות שלאו מכח יצה"ר זה ההתגברות, ע"כ יזכיר לו יום המיתה שהוא לעומת נפש המתאוה ובזה יכנע לבבו הערל הרודף אחר תענוגי הגוף, ולפי האמור לא שייך הקושיא שלמה לי תרופות הראשונות יזכיר לו תיכף את יום המיתה, שבאמת לכחות החיצונים ס"ם ומשרייתי' הרודפין אחריו וכן ליצה"ר היושב בגופו של האדם אין תרופה זו מועלת, כי כל עצמם של כחות האלו הוא לבלע ולהשחית ולהביא מיתה והעדר כמ"ש הזוה"ק ריש פ' מקץ בפסוק קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר א"כ הם אינם נסוגים אחור בשביל הזכרת יום המיתה כי אותה הם מבקשים:

פ״וולפי האמור יש לפרש השלש מחנות שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מוח לב וכבד שבהן משכן נרו"נ, שיצה"ר שלעומת השכל הוא טומאה מהרודפין שחוץ ממנו ס"ם ומשרייתי', ע"כ משולח ממנו גם טומאה שאינה יוצאה מגופו, והיצה"ר שכנגד הלב שהוא האל זר שבגופי של אדם ודומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב הוא טומאה שבגופו ועצמו של אדם שנשתאב בתוך תוכו ואינו מחמת רדיפה שמבחוץ ע"כ אינו משתלח ממנו אלא טומאה היוצאה מגופו, אך יצה"ר שבטבע החומר שכך הוא טבעו להיות מושך לחומרית, אלא שצריך להיות מקושר להפנימיות שבו דהיינו רוח ונשמה ולהיות נשמע להנהגתם ולא לילך אחר שרירות לבו הרע אינו משתלח ממנו אלא מצורע שהוא טומאה המושכת לפירוד והעדר החיבור, וע"כ מושך להפריד את החומר מהפנימיות שלו:

פ״זאיש איש כי תשטה אשתו, ברש"י מה כתיב למעלה מן הענין ואיש את קדשיו לו יהיו אם אתה מעכב מתנות כהן חייך שתצטרך לבוא אצלו להביא לו את הסוטה, ויש להבין איך מקביל זה לעומת זה, ואם מחמת דבעי כהונה, הלוא מראות נגעים נמי צריכים כהונה, ולא אמר שתצטרך לו להראות לו את נגעך:

פ״חונראה דהנה בזוה"ק הקשה הא כתיב ושחט את בן הבקר אחרא ולא כהנא דכהנא אסיר לי' בדינא בגין דלא יפגום ההוא אתר דאחיד בי' ואת אמרת והביא האיש את אשתו אל הכהן למידן דינהא, ותירץ לאסגאה שלמא בעלמא אשתדל בהאי ולאסגאה חסד דאי ההוא אתתא אשתכחא זכאה כהנא אסגי שלמא בהו וכו' ואי לא אשתכחת זכאה איהו לא עביד דינא אלא ההוא שמא קדישא דאיהי קא משקרא בי' הוא עביד דינא והוא בדיק לה, ת"ח כהנא לא עייל גרמי' להאי אלא כד היא יהבת גרמה קמי' לחופאה (ס"א לזכאה) וכו' ועדיין אינו מובן דסוף סוף אם נטמאה עביד דינא בה והמנחה היא מזכרת עון, אך ברורן של דברים עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהכהן מעלה אותה למדריגה גבוה ומשקה אותה מים שנמחק בהן שם הקדוש ונותן בהן עפר מקרקע המשכן, וע"כ אם טמאה היא אינה יכולה לסבול את הקדושה ונמסמסה כהמם דונג מפני האש, ועפי"ז יובן כוונת הזוה"ק דהא דכהנא אסיר לי' בדינא משום דכהן הוא ימין מקרבת ולא שמאל דוחה, והכא נמי הוא ימין מקרבת לבד, אלא שכאשר נטמאה אינה יכולה לסבול ולפי דברי' שנתרצית ויהבת גרמה להאי, לא עשה הכהן אלא קירוב לבד שהעלה אותה למדריגה גבוה כמדת הכהן:

פ״טוהנה מתנות כהונה הוא הענין שלעולם המאכל הוא לפי מהות האדם, ובאשר כתיב ויבדל את אהרן להקדישו קודש קדשים, צריך שיהי' מאכלו נמי מאכל קדוש והוא ענין מתנות כהונה שכל חלקי קדושה שהיו מעורבין בתוך החולין נתקבצו בתוך התרומה שהוא מרים ומעלה לכהן, והנה הוא עלי' לחלקי קדושה שהיו מובלעים תוך החולין, וע"כ זה שמעכב מתנות כהונה הרי הוא מעכב להעלות מה שראוי להעלות, העונש הוא שהביא לו את הסוטה להעלות אותה כנ"ל:

צ׳בטעם איסור יין לנזיר כתבו המפרשים מפני שהיין משחית הדעת, ויש להבין למה נאסרו הענבים שהרי אינם משחיתים את הדעת, ויש לומר עפי"ד הקדוש ר"ש מאוסטראפאלי בפסוק והימים ימי בכורי הענבים, היינו שאז הי' שליטת אותיות שקודם אותיות ענבים, קודם הע' הוא ס', וקודם הנ' הוא מ', וקודם הב' הוא א', וקודם המ' הוא ל', כי אז הוא ירחין דעשו, והוא עולם התוהו קודם עולם התיקון, וזהו פתיחת האדרא בזוה"ק ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל, וע"כ נזיר שנזר אלקיו על ראשו, וידועין דברי הא"ע שכל העולם הם עבדי התאוות, וע"כ הנזיר שפירש מהתאוות הוא שיש עליו כתר מלכות באמת, ע"כ אסור בענבים שהם לפני מלך מלך לבני ישראל והבן:

צ״אשנת תרע"ו

צ״בבמדרש בבני קהת ובבני גרשון נאמר בהם נשיאת ראש שחלק להם הקב"ה כבוד לקהת בעבור כבוד הארון ולגרשון על שהי' בכור אבל בבני מררי שלא היו אלא בני פשוט ועבודת משאם לא היו אלא קרשים בריחים ועמודים ואדנים לא נאמר בהם נשא את ראש:

צ״גויש להבין הרי בישראל נמי נאמר שאו את ראש בני ישראל אף שאין בהם לא זה ולא זה, ולמה יגרעו בני מררי מפשוטי ישראל, וכבר דברנו בזה, ומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש, ונראה עפי"מ שהגדנו כבר בענין הבדלה שהבדיל את ישראל מהאומות ואת שבט הלוי מישראל, ואת הכהנים משבט הלוי, שכל המובדל מחבירו צריך להגביה את דבר המובדל ממנו כמו שבת שמובדל מששת ימי המעשה והוא אמצעי בין עוה"ז לעוה"ב, כי שבת הוא מעין עוה"ב, ובאשר הוא מכלל עוה"ז ויש בו שתי הבחינות של עוה"ז ושל עוה"ב, ע"כ באמצעותו יש שייכות וצירוף עוה"ז לעוה"ב, והיינו שבעוה"ז יש הארה מעוה"ב, וזה שמני' שיתא יומין מתברכין, כן באמצעות ישראל יש גם להאומות אחיזה בצד מה בהקדושה ולעתיד יתעלו גם האומות באמצעותם, וכמ"ש ואתם כהני ה' תקראו, וכן הבדלת הלוים מישראל שאחר חטא העגל צריכין ישראל לאמצעות הלוים הן בבחי' סור מרע שיהי' בכח כל אחד מישראל להדחות את הרע ממנו שכמעט אין זה בטבע האנושי וכאמרם ז"ל אלמלא הקב"ה עזרו אינו יכול לו, וכן בבחי' הדביקות ברשפי אש שלהבתי' צריכין ישראל לאמצעת הלוים ועבודתם בשיר שהוא דביקות הנפש כידוע, וכן כהנים הם אמצעים בין הלוים לאביהן שבשמים, וכמ"ש וילוו עליך וישרתוך היינו שהלוים מתחברים בהכהנים, וכל דבר שהוא יותר פנימי הוא מגביה ומעלה את הנמוך ממנו:

צ״דוהנה הלוים שהם אמצעים בבחי' סור מרע שיהי' בכח ישראל להדחות מהם את הרע יש נמי שתי בחינות יש ע"י נשיאות ראש, כענין שכתוב ויגבה לבו בדרכי ה', ולהיות כל איש בכחו להבין היטב שהמעשים בלתי ראוים הם לפני איש ישראל כדבר הנמאס בתכלית ונפש היפה תקוץ בהם וכמו מאכל משחת שמביא את האדם לידי הקאה, ויש סור מרע ע"י שמבין שרעה ומרה תהי' באחרונה כמ"ש כי רע ומר עזבך את ה' אלקיך, וידע היטב שמתיקות היצה"ר יתהפך אח"כ למרורת פתנים, ובכן יתמרמר על העבר ויקבל עליו לעתיד:

צ״הולפי האמור יש לפרש ענין משפחות הלוים גרשון קהת ומררי, שכולם הי' משמרתם להכניס בלבב ישראל כל אחת מהמשפחות במדה פרטית אף שכולם כלולים המה, וכל אחת מהמשפחות הי' בו מעלת כולם וכולם משתמשים ברוה"ק שזה הי' ענין השיר, מ"מ כל אחת מהמשפחות הי' משמרתה ותעודתה להכניס בלב ישראל מדה פרטית, שענין גרשון קהת הוא להכניס מדת הגבהת הלב בדרכי ה' כנ"ל, קהת בכח התורה להכניס עוז בלב האדם וגרשון בכח הבכורה להכניס בלב האדם שיראה בעיניו מעלת ישראל שנאמר עליהם בני בכורי ישראל וידע את מי הוא מחליף במי, וכמו שאמר המליץ בספרו בחינת עולם הימתק נזיד עדשים בו תמכר בכורה, וע"כ בבני קהת ובבני גרשון כתיב נשיאת ראש ששניהם מכניסין בחי' נשיאות ראש בישראל, אבל בני מררי שמדתם התמרמרות כנ"ל אין במדה זו ענין נשיאות ראש, אדרבה לזה נדרש שפלות הנפש, כמובן:

צ״ווהנה בספר הכוזרי מאמר ג' במדריגות החסיד שצריך ליתן חלק לכל חוש וחוש, וישתמש בכל חוש וחוש לעבודת ה' ובכל מדה ומדה ובכל כח מכחות נפשו, ולא יהי' בהם דבר אחד לבטלה עיי"ש דבריו כי נעמו, ומובן שה"ה גם בבחי' הגבהת הלב בדרכי ה', והתמרמרות הנפש נמי כולם צריכים ואין להניח את אחד בשביל מעלת זולתו, כי לכל זמן ועת לכל חפץ, וע"כ היו שלש מחנות לוים אלו להכניס בישראל את כל הבחינות אלו. ומעתה מובן מה שלא נכתב במררי נשיאת ראש, שבאותה מדה שמשמרתם ותעודתם להכניס בלב ישראל אין שייך נשיאת ראש וע"כ אף שהם לעצמם הי' להם מדת נשיאות ראש, מ"מ הכתוב שמדבר ממשמרתם ותעודתם שבזה לא שייך נשיאת ראש ע"כ לא נאמר בהם נשיאת ראש, ואינו דומה לישראל שהכתוב מדבר ממעלת עצמם ובתוך מעלת עצמם הי' נמי בחי' נשיאת ראש:

צ״זוישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, וברש"י שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן תוך הקלעים זה מחנה שכינה, חניית הלוים סביב הוא מחנה לוי', ומשם עד סוף הדגלים היא מחנה ישראל, הצרוע נשתלח חוץ לכולם, הזב [וכל שטומאה יוצאה עליו מגופו] מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף בשל לוי' ואינו משתלח אלא משל שכינה, עכ"ל, וכבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכנגדן באדם מוח לב כבד, הכבד מאסף לתוכו כל דם היוצא מהמאכל ומשגר הצלול שבו ללב, והלב משגר הצלול שבצלול להמוח, ובאשר הנבד בולע גם פסולת הדם ע"כ אין מזיק לו פסולת, ומשום הכי אין משתלח מדוגמתו שהוא מחנה ישראל שום טמא אלא מצורע, וטעמא אחרינא משום שהוא הבדיל כך הוא יבדל, והלב אין בו פסולת מעצמו שהרי הוא שואב הצלול שבדם, אלא שמ"מ הוא מקבל פסולת מהטחול והמרה כבתקה"ז זכאה ליבא דלא קריב לגבי' עציבא דטחול וכעס דמרה, מכלל שעלול לקרב לגבי', ע"כ מחנה לוי' שדוגמתו אין משתלח ממנו אלא טומאה שיוצאה עליו מגופו, והמוח שאין בו שום פסולת לא מעצמו ולא מזולתו ע"כ משתלחים ממנו כל מיני טומאה, עכת"ד:

צ״חונראה להוסיף בה דברים דהנה מוח לב כבד שבהם משכן גוף ונפש ושכל ומהם תוצאות מחשבה דיבור ומעשה, מחשבה מהשכל שבמוח, דיבור מהנפש שבלב, שמהות ושורש הדיבור הוא הבל הלב, ובפסוק ויהי האדם לנפש חי' מתרגם לרוח ממללא, מעשה הוא בפעולת הגוף וכבר דברנו בו למדי באריכות, ויש לומר שכנגדן השלש מחנות, מחנה שכינה שם עבודת הכהנים והם פנימיים ועבודתם בחשאי שהוא לעומת כח המחשבה, וע"כ בעבודת כהנים איתא פסול מחשבה פיגול ושלא לשמה, מה שלא מצינו בעבודת הלוים שיפסל מחשבה:

צ״טמחנה לוי' הוא לעומת כח הדיבור שעיקר עבודת הלוים הוא השיר כמ"ש הרמב"ן בפ' בהעלותך פסוק כ"ה, ועיקר שירה היא בפה וכן כתיב משה ידבר והאלקים יעננו בקול ובש"ס ערכין שהוא שירה וברש"י שם צוהו לשורר כי לוי הי', ובלשון המשנה דברו הלוים בשיר, הרי שמחנה לוי' לעומת כח הדיבור:

ק׳מחנה ישראל הוא בעשי' והיינו דהנה בש"ס יומא ונדרים איפלגי הני כהני שליחי דידן נינהו או שליחי דרחמנא, ויש לפרש שכל דברי חכמים קיימים, והיינו דהנה עבודת כהנים אמרנו לעיל שהיא לעומת כח המחשבה, ומ"מ הרי היא מעשה בפועל ממש, אך יש לומר שחלק המעשה הוא מחמת שליחת ישראל ושליחו של אדם כמותו ע"כ גוף העשי' איננו מתיחס לכהנים אלא לישראל, וע"כ כל דברי חכמים קיימים שבחלק המחשבה הם שליחי דרחמנא ובחלק המעשה הם שליחי דידן, וכן עבודת הלוים שהיא לעומת כח הדיבור, ומי לית בהו חלק המעשה לעבוד ולמשא ושמירת המקדש דמשמר כעושה מעשה, אך בזה יש לומר דהלוים נבחרו תחת כל בכור בבני ישראל, והם בחלק העשי' שליחי ישראל ולוקחין המעשרות בשכרן, אבל חלק הדיבור הוא מעצם מעלת לוים ולא בשליחת ישראל, ובחלקי הדיבור הם שליחי דרחמנא ולא שליחי דידן:

100

ק״אובזה יונח לנו דקדוק עצום בהא דש"ס ערכין הנ"ל משה ידבר והאלקים יעננו בקול הפירוש הוא שירה ופירש"י צוהו לשורר כי לוי הי', הלוא אז עדיין לא נבחרו הלוים והיו כל העבודות בבכורים, ומה זה שאמר רש"י כי לוי הי', ועוד שמרע"ה לא הי' בכור כלל, אבל לפי דברינו הנ"ל ניחא שחלק הדיבור המתיחס ללוים מעולם לא הי' שייך לבכורים, וע"כ לא מצינו קודם בחירת הלוים ענין שירה על הקרבן כלל, אך משרע"ה שנבחר מעולם והי' כולל כל המעלות ומדריגות שהי' מלך וכהן ולוי, מצד ענין לוי שבו הי' שייך אליו השיר, ואולי גם שירת הים דכתיב אז ישיר משה ובני ישראל, כל השירה היתה מתיחסת למשה, ובלעדו לא הי' אפשר להם לפתוח פה בשירה [ובזה יתישב מה שהקודמים לא אמרו שירה כבמדרש פי' פתחה בחכמה והרבה תירוצים נאמרו בזה שהקודמים לא אמרו שירה, ולפי דרכנו יש לומר כנ"ל, ומה שלא תירצו המפרשים ז"ל כן, אפשר דקשה להם לומר על האבות שלא הי' להם כח זה שהי' בלוים אח"כ]. ומה דכתיב בשירת הבאר אז ישיר ישראל, יש לומר נמי שהי' באמצעות משה, אלא שלא נזכר שמו מטעם הנאמר במדרש, עיי"ש:

101

ק״בולפי האמור ששלש מחנות הם לעומת כח המחשבה דיבור ומעשה, יש לפרש נמי חילוקי שליחת הטמאים, דמחנה ישראל שהוא לעומת הגוף והמעשה, וידוע שהאדם הוא כלול מכל הבריאה, ויש בו נמי חלקי רע וד' מרות שבאדם הם ד' כחות רעות והם לעומת ד' גוליירין בישין עון משחית אף חימה, ובזוה"ק שמרה הוא גיהנם שבאדם, אך צורת האדם הוא שיהי' חלקי הרע שבו נכנעים ומתאחדין בחלקי הטוב שבאדם, ואם מתגברים חלקי הרע היינו המרות, האדם הולך לאיבוד ח"ו, אבל כשהם נכנעים ומתאחדין בחלקי הטוב הם צורך להאדם וניקב וניטל המרה ולרוב הפוסקים אפי' חסר המרה טריפה, וע"כ אין שום טומאה שהיא הפסולת נשתלחת ממחנה ישראל שהוא לעומת הגוף אלא מצורע משום שהוא הבדיל כך יבדל, והיינו שטומאת מצורע גורמת פירוד בין הדבקים היפוך מהות הגוף שכל חלקיו ואפי' חלקי הפסולת מתאחדין בו, ובאשר על בעלי לה"ר נאמר שאמרו שפתינו אתנו מי אדון לנו, ע"כ טומאת מצורע גורמת פריקת עול והעדר הכנעה חלקי הרע לחלקי הטוב, וזהו השחתת הגוף כנ"ל שבהתגברות המרה האדם הולך לאיבוד, ע"כ ממחנה ישראל אינו משתלח שום טמא אלא מצורע:

102

ק״גאך ממחנה לוי' שהוא לעומת כח הדיבור שהוא הבל היוצא מהלב מזיק נמי טומאה היוצאה עליו מגופו, אבל טומאת מגע שאינם מתוכיותיו אינם פוגמים את הבל הלב שהוא מתוכיותו:

103

ק״דמחנה שכינה שהוא לעומת כח המחשבה שם מזיקות כל מיני טומאה אפי' הבאה מחוץ לגופו שכן יש הרבה מחשבות רעות שאינם באים מכח טבעו אלא מחמת כחות חיצוניים הרודפין אחר האדם לבלבלו ולהכניס בו מחשבות רעות ר"ל על כורחו שלא בטובתו, והוא דוגמת טומאה במקדש, והאדם צריך להזהר בהם שלא יהרהר בהם כלל אלא יפנה דעתו לד"ת ויסיר ממנו את מחשבות הרעות, ואם אדם עושה כן אז אין צריך לדאג על המחשבות שעברו עליו, הא למה זה דומה לנטמא בעזרה ולא שהה שיעור השתחואה שפטור, אך אם ח"ו מכניס עצמו לרצונו לידי הרהור אז דומה למכניס טומאה לדעת דלא גמירי בה שיעור שיהוי כבש"ס פ"ב דשבועות:

104

ק״הולפי האמור יובן מה שסמך ענין לו פרשת התשובה שאפי' מי שפגם במחשבה דיבור ומעשה, דבגזל הגר ונשבע על שקר שהוא בדיבור פיו, הנה פגם במחשבה דיבור ומעשה, נמי עדיין יש לו תקנה בתשובה, כי בתשובה נכלל שלשתן, חרטה במחשבה, ווידוי פה בדיבור, והשבת הגזילה ובכלל זה בכל החטאים נמי שינוי מעשה, וכבר הגדנו הא דכתיב ואשמה הנפש ההוא פירושו חרטה שיחזיק עצמו לאשם כמו שפירש"י הושע ה' בפסוק עד אשר יאשמו ובקשו פני, יחזיקו עצמם כאשמים להודות על אשמתם:

105

ק״וויש לומר נמי שזה הענין בסוטה שפגמה בשלשה אלה מחשבה דיבור ומעשה, מחשבה שעיני' נתנה באחר, דיבור כמו שאמרו ז"ל על שלומית בת דברי, שלומית מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל, בת דברי דברונית היתה מדברת עם כל אדם לפיכך קלקלה, ובלשון המשנה היתה מדברת וכו', מעשה הוא הסתירה, ולעומת הקלקול בשלשה אלו התיקון נמי בשלשה אלו, מנחת זכרון הוא לעומת כח המחשבה, וע"כ פוסלת בה מחשבה, השבועה שהכהן משביעה ואמרה אמן אמן הוא כח הדיבור, ושתיית מים המאררים הוא במעשה, ואם טהורה היא ואין הטומאה נשתאבה בתוך תוכה מועילים שלשה אלה לתיקון ולהפריח מעלי' את כחות הטומאה שהיו מרחפים עלי' על ידי קלקול ג' אלה, אך אם נטמאה ונשתאבה הטומאה אל תוך תוכה ונעשית היא והם דבר אחד תצעד למלך בלהות עם הטומאה יחד, וכבר אמרנו ליישב בזה קושיית הזוה"ק למה כל ענין השקאת הסוטה שהוא דין נעשה ע"י כהן איש החסד, כי עיקר ג' אלה הם לתיקון ולהפריח מעלי' את כחות הרעות המרחפין עלי' כנ"ל:

106

ק״זוכן נמי יש לומר בנזיר שיש בו שלשה מצות אזהרת היין ותגלחת וטומאת המת, יין הוא לעומת כח הדיבור כאמרם ז"ל משנכנס יין יצא סוד וכתיב ותירוש ינובב בתולות, והעדר היין הוא שמירת כח הדיבור שיהי' במדה ובמשקל ולא שיתפרץ הדיבור מאליו בלי גדר וגבול שזה מפעולות היין שמוציא סוד, תגלחת שערות הראש הוא לעומת כח המחשבה שהשערות הם מותרי ליחות המוח ובאשר מקדש את המחשבה שבמוח ע"כ אף השערות שיונקים משם הם קודש כאמרם ז"ל קדוש יהי' גדל פרע שער ראש נזירו קודש, טומאת המת היא טומאה שמשכנה בגוף ריק היא לעומת כח המעשה המתיחס לגוף, ולמען ישאר בקדושת מחשבה דיבור ומעשה אף אחר כלות ימי נזירותו הצריכו הכתוב שלש קרבנות, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפסוק ואחר ישתה הנזיר יין, היינו שאף כשישתה אח"כ יין ישאר שם נזיר עליו, ולפי דרכנו הוא שישאר מקודש המחשבה דיבור ומעשה, ולזה באו השלשה קרבנות חטאת ועולה ושלמים, חטאת מכפרת על שוגגין שהיא מעשה לבד מביאה על הנזיר קדושת המעשה, ועולה שמכפרת על הרהור הלב מביאה עליו קדושת המחשבה, ושלמים הוא שיש בו שלום למזבח ולכהנים ולבעלים הוא המשלים את הכל הוא לעומת כח הדיבור שהוא הרכבת גוף ונפש והשלמת וחותם האדם כמ"ש מהר"ל וכבר דברנו בזה:

107

ק״חויש לומר שזה נמי ענין שלש ברכות שבברכת כהנים, יברכך הוא במעשה האדם כאמרם ז"ל יברכך בממון, יאר ה' פניו אליך וגו' הוא במחשבה שהארה אלקית שייכת להמחשבה, ישא ה' וגו' וישם לך שלום הוא בכח הדיבור כבמדרש פ' תצא שאמר משה על אהרן גם איש שלומי זה אהרן שמשים שלום עלי שנאמר וישם לך שלום, וכח הדיבור הוא השלמה וחותם האדם כנ"ל:

108

ק״טאיש איש כי תשטה אשתו, ברש"י מה כתיב למעלה מן הענין ואיש את קדשיו לו יהיו אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבוא אצלו להביא לו את הסוטה, וכבר דקדקנו מה ענין זה לזה, ואם בפשיטות סופו שתצטרך לכהן הי' לו לומר להראות לו את הנגע שטומאה וטהרה של נגעים הוא רק עפ"י כהן, וכבר אמרנו ישוב לזה. ונראה עוד לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שענין מתנות כהונה איננו כמו צדקה, שהנותן הוא יש לו מעלה על המקבל ממנו, אלא אדרבה באמצעות מתנות כהונה הוא מתחבר להכהן ושואב ממנו מעלה, עכ"ד:

109

ק״יביאור הדבר שבכל דבר יש חומר וצורה, שענין הצורה הוא שמשלמת את החומר וכן מקבל ומשפיע, המקבל הוא כמו חומר והמשפיע הוא כמו צורה המשלימו, ומתנות כהונה הם להיפוך הישראל הוא כמו חומר והכהן הוא כמו צורה המשלימו, ובאמצעות מתנות הכהונה הוא נעשה מחובר לכהן וכל המחובר לו הרי הוא כמוהו ומשלימו, והנה זה שמעכב מתנותיו של כהן הוא נעשה נפרד מהכהן ואינו מהדר אחר השלמת הכהן ונשאר חומר בלתי נגרר אחר הצורה:

110

קי״אוהנה איש ואשה הם חומר וצורה האשה חומר והאיש הוא צורה המשלימה, וזו שנתנה עיני' באחר איננה מהדרת אחר צורת הבעל להשלימה ונשארת חומר בלתי נגרר אחר הצורה להשלימה, וזה מקביל לחטא עיכוב מתנות כהן כנ"ל, וע"כ אינו אומר להראות לו את הנגע שזה איננו מקביל לזה ואיננו מדה במדה:

111

קי״בשנת תרע"ז

112

קי״גוישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, ואמרו ז"ל שלשה מחנות הם, מחנה ישראל, מחנה לוי', מחנה שכינה, ירושלים הוא מחנה ישראל, כל הר הבית עד העזרה מחנה לוי', ומשערי העזרה ולפנים מחנה שכינה, המצורע משתלח מכולם, זב וכל שהטומאה יוצאה מגופו מותר במחנה ישראל, ואינו משתלח אלא ממחנה לוי', טמא מת ואפי' מת עצמו וכל טמאי מגע, מותרין במחנה לוי', ואינן משתלחין אלא ממחנה שכינה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דכמו שיש ג' מחנות בכלל ישראל כן יש בכל אדם הפרטי והם מוח לב כבד, מוח משכן הנשמה לעומת מחנה שכינה, לב משכן הרוח לעומת מחנה לוי', כבד משכן נפש החיונית לעומת מחנה ישראל עכת"ד:

113

קי״דונראה דכמו שלשת סוגי הטמאים שנשתלחין משלשה מחנות שבכלל ישראל, כן יש שלשה סוגים המקלקלין את שלשה חלקי האדם, דהנה מבואר בספרים הקדושים שהנשמה איננה מוטבעת בגוף האדם, אלא משכנה בעליונים והיא משלחת זהורין לתוך הגוף, ועבודת האדם כפי הטבע וההרגל איננה נוגעת להנשמה, אלא כשהאדם עושה יותר מכפי הטבע וההרגל מעורר את כח הנשמה למעלה, וזהו שבזוה"ק ח"א (קצ"ו:) בפסוק כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה מאי בכחך דא נשמתי' דבר נש דאיהו חילא דבר נש למזכי בה בעלמא הדין ובעלמא דאתי, ובזה יובן מה שאמרו ז"ל אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד, כי זה שעושה יותר מכפי הרגיל מעורר כח הנשמה, אבל זה ששונה מאה פעמים שכך הי' ההרגל אז הוא כשונה בלי כח הנשמה, ובזה י"ל דכשהאדם עושה רק כפי הטבע שאין מאיר בו כח הנשמה נדבק בו כח אחר לעומתו, וכטעם הזוה"ק בטומאת מת, וזהו שנקרא טמא מת שאין טומאה יוצאה עליו מגופו, רק כעין טומאת מגע, שנדבקה בו טומאה מבחוץ שנשתלח ממחנה שכינה למעלה, ומ"מ עדיין הוא במחנה לוי', ואפי' מת עצמו מותר להכניס במחנה לוי' מה"ת שטומאת מת עצמה הוא שנדבקו בו כחות הטומאה מבחוץ לעומת סילוק כח הנשמה הוא נקרא אין טומאה יוצאה עליו מגופו, אך מי שתשוקת הלב נמשכת לדברים חומריים זה נקרא טומאה יוצאה עליו מגופו, שלב האדם בלתי אפשר בלי תשוקה, או תשוקת קדושה או ח"ו תשוקה אחרת, וכבר אמרנו שזהו שרמזו ז"ל קסרי וירושלים קסרי הוא תשוקה חיצוניית, ירושלים הוא תשוקה של קדושה, ישבו שתיהן, היינו שיש בו שתי התשוקות יחדיו או חרבו שתיהן שנתרוקן מכל תשוקה אל תאמין, ישבה זו וחרבה זו או להיפוך תאמין, ובאשר התשוקה נצמחת מעצם הלב נקראה טומאה יוצאה עליו מגופו ונשתלח גם ממחנה לוי', כי לוי' היא לשון חיבור כמ"ש הפעם ילוה אישי, ואם תשוקת האדם מונחת בדבר קדושה הרי הוא מחובר לקדושה, כי מקום שתשוקת האדם, שם הוא דבוק ומחובר לשם, וזה שתשוקתו בדברים חיצוניים, הוא נדחה ממחנה לוי' דלעילא, ומ"מ עדיין לא נדחה ממחנה ישראל שכל נפשות ישראל יש בהם אהבה מסותרת לאביהן שבשמים, ומזה בא אשר אפי' פשוטי ישראל מוסרין נפשם על קדושת השם כמ"ש הרב ז"ל בספר התניא, ואפי' אותן אנשים שטומאה יוצאה עליהן מגופם, והם שקועין באהבת חיצוניות ר"ל, מ"מ לפעמים מתעוררת בהם נקודת ישראל וקול דודי דופק על מיתרי לבם, אך מי שהעלה לבו טינא על עקרי הדת ובילדי נכרים יספיקו, היינו חכמות חיצוניות המסירים את לבו ומספקים אותו בעיקרי האמונה או בתורה שבע"פ, הם הם הנקראים מצורעים שנשתלחין ממחנה ישראל דלעילא, כי ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וזה שיש לו שתי לבבות ופוסח על שתי הסעיפים נדחה ממחנה ישראל ובדד ישב מחוץ למחנה מושבו עד אשר ישום לבו אל מצבו עד היכן שהרחיק ללכת וישליך מעליו את חשבונותיו הרבים וישוב להתרפק על ברכי התורה ומצוותי':

114

קי״הובמדרש צרוע זו ע"ז מה מצורע מטמא בביאה אף ע"ז מטמא בביאה, מסייע לדרכינו שנקרא צרוע שנדחה ממחנה ישראל זה שהעלה לבו טינא על עקרי הדת, ובאמת שגם איש כזה מטמא בביאה, היינו בחברתו את בני אדם שחלקו מחמאות פיו לצודד נפשות לפורחות כידוע:

115

קי״וובמדרש פתח לה פתחא להאי פרשתא הה"ד הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי, ומשמע שכמו סיגי הכסף הם מונעים התחברות חלקי הכסף להתאחד להעשות כלי, כן אלו הטמאים הנשתלחים מן המחנה שמפורש הטעם בכתוב ולא יטמאו את מחניהם, הפירוש נמי שמקלקלים את התחברות המחנה, כי מחנה היא חיבור וקיבוץ הפרטים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שדבר זר בתוך האגד מקלקל את האגד, ומייתי לה מדברי הש"ס סנהדרין אי אגד מין חמישי בלולב אי לולב צריך אגד גרוע ועומד הוא, ולפי דרכינו נמי האנשים הנ"ל מקלקלין את כלל ישראל כל סוג את מחנתו הן למעלה הן למטה:

116

קי״זוהנה שבת הוא רזא דאחד, ונראה דאפי' הנדחים מהתאחד עם כלל ישראל, יש להם בשבת מקום לשוב אל המחנה, וזה שאנו אומרים בקבלת שבת מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה רב לך שבת בעמק הבכא, ויש לפרש שפרט בכאן שלשה דברים המקבילים לשלשה מחנות, מקדש מלך הוא מחנה שכינה, עיר מלוכה היא מחנה לוי', שכל הר הבית קרוא בירה ולשון בירה ועיר מלוכה אחת הוא כמ"ש שושן הבירה, ועמק הבכא הוא חוץ לחומת ירושלים כמ"ש שמואל ב' ה' עיי"ש, והמשתלחים חוץ ממחנה ישראל שהוא ירושלים נקראים יושבים בעמק הבכא, ואמר שבשבת המקדש מלך שהוא מחנה שכינה ועיר מלוכה שהיא מחנה לוי', שטמאים שמשתלחים מהם קלקלו את מחנות הללו ונחשב כאילו הם בתוך ההפיכה, בשבת יוצאים מתוך ההתהפכות, וכן היושבים בעמק הבכא הם הנדחים ממחנה ישראל, בשבת זוכין לשוב לתוך המחנה:

117

קי״חוי"ל עוד שלכך שבת מעותד לתשובה, כי הכלל ומחנות ישראל לעולם מסייעים לתשובה, כי בתשובתם מתקנים לכל הכלל כבזוה"ק, אך האנשים המשתלחים מן המחנה למען לא יקלקלו את כל המחנה, המחנה סולדת מהם, ואף שלאחר תשובתם יבוא תועלת לכלל המחנה, מ"מ בעוד עומדים מבחוץ איך יתחיל הסיוע, אך בשבת שאין המחנה מתקלקלת, כי אפי' ע"ה אימת שבת עליו וכלהו ערקין וכו' אין המחנה מתקלקלת מהם, ע"כ הוא רזא דאחד דהכל מתאחדים תחת כנפי', היינו כל מי שיש לו רצון לזה, וע"כ שוב המחנה עצמו מסייעתו לתשובה:

118

קי״טוי"ל דהא דהסמיך פרשת התשובה לשלוח טמאים לרמז כי לעומת שלשה סוגים המשתלחים משלשה מחנות, יש להם תיקון בשלשה דברים, חרטה, ווידוי דברים, ושינוי מעשה, ואשמה הנפש ההוא הוא חרטה, כברש"י הושע (ה' ה') עד אשר יאשמו ובקשו פני, שפירש"י שיחזיקו עצמם כאשמים, והתוודו היא ווידוי דברים, והשיב את אשמו בראשו הוא שינוי מעשה, חרטה שהיא במחשבה משכן הנשמה, משיבו למחנה שכינה, וידוי דברים משיבו למחנה לוי', שדיבור מתייחס ללוים וכמ"ש שמות (ד' י"ד) הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא, ועי' ספורנו שם, וחז"ל יחסו שיר הלוים לדיבור, כאמרם ז"ל דברו הלוים בשיר, וידוע עוד שדיבור הוא היוצא מהבל הלב, שלפי מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הנ"ל הלב הוא מחנה לוי', שינוי מעשה משיבו למחנה ישראל, כי במעשה המצוות כל ישראל שווין כקטן כגדול שבישראל שווין במעשה המצוות, וכל ההפרש הוא בתשוקת הלב ובדעת שבמוח, וכבזוה"ק נודע בשערים בעלה כפי מה דמשער בלבי', וע"כ מעשה המצוות מתייחסים לכלל ישראל, ובאה הפרשה לרמז כי אפי' הנדחים ממחנות ישראל עוד לא אבדה תקוותם, השי"ת יזכינו להיות מהשבים אליו בכל לב:

119

ק״כשנת תרע"ח

120

קכ״אולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים. ויש להבין בענין המים קדושים והעפר מה עבידתייהו, והנה בענין פרשת סוטה כבר דברנו בו הרבה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה:

121

קכ״בוהנה במדרש דמטרונה שאלה את ר"י אתם אומרים נדה שרי לייחודי עם גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת, והשיב לה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, וכבר דקדקנו שתשובה זו יתכן לפני איש המאמין בתורה אבל מטרונה זו אפשר שמחמת שאלה זו שהי' אצלה לדבר ברור שאי אפשר למיקם אנפשי' תבוא לכזב את דברי התורה ח"ו, ופרשנו שתשובתו היתה שטבעינו נשתנה מטבע זולתינו, ונראה בטעמו של דבר עפ"י מאמרם ז"ל שאיש ואשה שנוהגין בכשרות ובצניעות שם יוד הא שוכן ביניהם יוד באיש והא באשה, ושם הזה הי' המעיד במצרים שהם בני אבותיהם כברש"י פ' פינחס, וטעם שם זה דווקא י"ל עפ"י הידוע בדברי חכמי האמת שאות יוד ואות הא שבשם זה נקרא תרין ריעין דלא מתפרשין והוא עלמא דאתכסיא והוא המביא ביניהם כח נעלם השומר מחיבור הנמאס לשאינו ראוי, שהוא היפוך לגמרי כאמרם ז"ל אלקיהם של אלו שונא זימה, וע"כ שרי לנדה לייחודי עם גברא דהיוד שבאיש וההא שבאשה הוא השומר ומושך להעדר חיבור הנמאס:

122

קכ״גולפי"ז יובן ענין הסוטה שרש"י פירש שם סוטה שנטתה מדרכי הצניעות, וכבר דקדקנו שזה יתכן בתחילת הקינוי שראה שנטתה מדרכי הצניעות ע"כ עבר עליו רוח קנאה וחשדה, אבל אח"כ שקנא לה ונסתרה שיחוד א"א דאורייתא הוא ועוד שיש רגלים לדבר שנטמאה, היתכן לקרותה עוד בשם נטי' מדרכי הצניעות, ולמה נקראת בפי חכז"ל עדיין בשם סוטה, וידוע כי שם הוא המהות, והיתכן לומר שעדיין מהותה שנטתה מדרכי הצניעות לבד, אך להנ"ל י"ל דבודאי לא נפלה בפעם אחת מאיגרא רמה היינו בנות הכשרות והצניעות לבירא עמיקתא שוחה עמוקה זונה, אלא שתחלה זלזלה בדרכי הצניעות והי' נראה בעיני' כאילו זה לפנים משורת הדין ויכולין להיות אשה כשירה אף בלתי היות צנועה, אך באשר נטתה מדרכי הצניעות ע"י כן נסתלק כח נעלם הנ"ל, דהיינו שני אותיות יוד הא השומר כנ"ל, ושוב בא כח הטומאה לעומתי ושורה בה כטעם הזוה"ק בטומאת מת שלעומת נשמה הקדושה שנסתלקה שורה בגוף המת רוח הטומאה, כ"כ בסוטה שאחרי שנטתה מדרכי הצניעות לבד ונסתלק כח קדושה הנ"ל שורה בה לעומתו כח טומאה נעלם, והוא המושך אותה ותוקפתה בכח עד שהפילה לבאר שחת, ובאשר עיקר הגורם לכל אלה הוא הנטי' ראשונה שנטתה מדרכי הצניעות ומאז והלאה היא כמעט אנוסה בדבר, ע"כ הנטי' הראשונה תופסת את השם ונקראה סוטה, וכח רע זה הוא הרוח שטות שהזכיר רש"י ששנו רבותינו אין המנאפין נואפין עד שיכנס בהם רוח שטות, כי אין ישראל נופל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא כנ"ל אלא מחמת העדר הצניעות נכנס בה רוח שטות, ולפמ"ש יובנו דברי המדרש נחשדו ישראל על הסוטות ולא על הנדות, שהיתר יחוד הנדה הוא כנ"ל ששם יוד הא הוא השומר, וזו שנסתלק ממנה כח זה ולא עוד אלא שחל עלי' כח רע לעומתו ע"כ אסור יחוד:

123

קכ״דובזה יובנו דברי הירושלמי הובא בתוס' שעד שלא שתתה היא כאלו טמאה ודאי אף שבאמת לא נטמאה, מטעם זה הוא שהרי נשתאב בה כח הטומאה המושך כנ"ל, ואף שעדיין לא עברה בפועל ואין עלי' לאו דטומאה מ"מ יש עלי' חיוב עשה באשר בכח שורה בה רוח הטומאה:

124

קכ״הולפי האמור יש לפרש ענין המים קדושים והעפר אשר יהי' בקרקע המשכן, דהנה במ"ר ריש פ' בא שאל אבנימום הגרדי את רז"ל אמר להם הארץ האיך נבראת תחילה וכו' א"ל נטל הקב"ה עפר מתחת כסה"כ וזרק על המים, ורבים תמהו על מאמר זה שבפשטי נראה כחימר הקדום, אך הרמב"ן על שה"ש פירש שהכוונה על הוויית הראשונות, והרגיל בלשונות הרמב"ן שם מבין שכוונתו על אותיות יוד הא משמו הגדול ית"ש, וי"ל שדוגמא דידהו עשה לה הכהן להמשיך להאשה קדושה של שני אותיות אלה אחרי אשר אבדה זה תחילה בנטייתה מדרכי הצניעות, ופועל דמיוני לזה היו המים קדושים והעפר שבקרקע המשכן שנתן על המים, ובהופיע עלי' שם זה אם לא נטמאה אלא ששרה עלי' כח הטומאה כענין טומאת מת כנ"ל שנקרא רק מגע טומאה ולא טומאה יוצאה עליו מגופו, שהרי אפי' מת עצמו מותר להכניס למחנה לוי' מקום שמי שטומאה היוצאה עליו מגופו נשתלח משם, ואינה נקראת רק כמו מגע טומאה שהטומאה מרחפת עלי' ממילא בהופעת קדושה זו הטומאה בורחת ופורחת ממנה, וכלשון המדרש שמבערין את העון עכ"ל, וממילא נשארה טהורה ונקי', ע"כ עוד פעלה עלי' הקדושה לטובה ונקתה ונזרעה זרע, וכמו הארץ שנבראת תחילה ע"י שם זה [כנ"ל בדברי הרמב"ן] להוציא פירות ליתן זרע לזורע ולחם לאוכל, אך אם נטמאה נעשית גוף הטומאה וא"א לה שתסבול את קדושה גבוהה זו ונדחתה מהעולם היא עם הטומאה יחד, שהרי נעשה היא והיא דבר אחד:

125

קכ״וולפי האמור יובן מה שכל משפט הסוטה הוא נס כמ"ש הרמב"ן שאין בכל משפטי התורה נס מפורסם כזה, ולהנ"ל י"ל דהיינו טעמא, דידוע דהנסים באים מעלמא דאתכסיא, וע"כ בכאן שכל הענין הוא בעלמא דאתכסיא, הסילוק ע"י העדר הצניעות, ולעומתו שנשתאב בה כח רע הוא כח נעלם למעלה מהטבע, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שטעם טומאת מת שעולה עד לרקיע אף שידוע שרק רה"י עולה עד לרקיע באשר היא בקדושה ורה"ר שהוא בחיצוניות אינה תופסת אלא עד עשרה משום שהטומאה באה לעומת נשמה קדושה שנסתלקת, ע"כ כח הטומאה נמי כ"כ גדול ועולה עד לרקיע, וכן נמי י"ל בנ"ד שבאשר כח הטומאה שנשתאב בה הוא לעומת שם של עלמא דאתכסיא שנסתלק, ע"כ יש לכח טומאה זה נמי כח גדול מעין כח עלמא דאתכסיא, וכן מה שחזר הכהן והמשיך לה כח קדושה ע"י העפר והמים מעלמא דאתכסיא שמשם באו הנסים, ע"כ כל משפט הסוטה הוא נס לבד:

126

קכ״זולפי האמור יתבארו דברי הזוה"ק שהקשה שהכהן שהוא איש חסד למה נמסר לו לעשות דין בסוטה, ותירץ שהוא אינו עושה אלא השם הוא שעושה והיא מזדמנת אליו בזה, ועדיין אינו מובן שכל גבורות הקדושות עושה השי"ת ומ"מ איננו ראוי לכהן איש חסד, אך לפי הנ"ל מובן שהכוונה בראשונה לטהרה מטומאה שנשתאבה בה ומרחפת עלי' שהטומאה תברח מפני הקדושה אלא שאם נטמאה נצמדה להטומאה ונדחה יחד עמה, ומ"מ יובן שלהמשיך עלי' קדושה מעולם הנסתר אף בעוד לא טהורה היא וכטומאת מגע עכ"פ, לזה נצרך דווקא איש החסד להיות קדמה שכינה ואתיא, וכענין יצי"מ שהיו ישראל במ"ט שערי טומאה אלא על סמך דלהבא בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה:

127

קכ״חיש לעיין בקרבן הנשיאים שכתובין המנחות קודם להזבחים, משא"כ בכל התורה, ומשנה שלימה שנינו פ"י דזבחים שאפי' העופות קודמין למנחות ושם וכן בהקדישה ומשמע דאכלהו קאי עיי"ש, ונראה עפ"מ שהגדנו כבר בשם נשיא שהוראתו לשון הגבהה, אבל לא שהוא מוגבה אלא מגביה את אחרים, וע"כ נקרא נשיא ביוד ולא נשוא בואו, והוא עפ"י דקדוק הש"ס מגילה הוא אינו שש אבל אחרים משיש, דיקא נמי דכתיב כן ישיש ולא כן ישוש, וה"נ דכוותה, וכך היתה עבודת הנשיאים להגביה אפי' דברים הנמוכים ביותר, וזהו ענין שהביאו העגלות והבקר לשאת את המשכן בהמה, ולכאורה אינו מובן מאחר שהכוונה היתה מתחילה לשאת הכל בכתף, והמשא בכתף חשוב יותר, ושע"כ מרע"ה לא רצה לקבל מהם עד שנאמר לו מפי הגבורה כדאיתא במדרש ובתרגום יונתן, למה עלה על דעת הנשיאים לנדב העגלות והבקר לכהות אור חשובת המצוה, אך נראה דהנה במדרש שהבקר היו קיימים עד גלגל וי"א עד בית עולמים, וי"א עדיין הם קיימין, מוכרח שנמשך עליהם קדושה עליונה גבוהה מאד, וי"ל שהי' זה לפועל דמיוני לקדושת גוף ישראל, שהגוף והחומר של ישראל יהי' מוגבה ומכון לשכינה, וקו"ח מהבקר לנפש הבהמיות שבישראל, ונאות נדבה זו להנשיאים כפי מסת תעודתם:

128

קכ״טוהנה זבח ונסכים לעולם הזבח קודם שנקל להגביה את נפש החיונית שבבעלי חיים לגבוה, מנפש הצומחת שבנסכים, ומן הקל יבוא אל החמור, אך הנשיאים שכל עבודתם היתה להגביה את היותר נמוך, חביבה להו הגבהת המנחות קודם, וע"כ הי' ראשית הנדבה המנחות, שהי' מורה על עניינם:

129

ק״לשנת תרפ"א

130

קל״אבמדרש בבני קהת ובבני גרשון נאמר בהם נשיאת ראש שחלק להם הקב"ה כבוד לקהת בעבור כבוד הארון ולגרשון על שהי' בכור, אבל בבני מררי שלא היו אלא בני פשוט ועבודת משאם לא היתה אלא קרשים ובריחים ועמודים ואדנים לא נאמר בהם נשא את ראש, ויש להבין דמ"מ למה יהיו גרועים מפשוטי ישראל שאין בהם לא זה ולא זה ומ"מ כתיב בהו כי תשא את ראש, ולדעת הרמב"ן דהפרשיות כסדרן נאמרו והפרשה של כי תשא את ראש קודם מעשה העגל נאמרה הי' מקום לומר שישראל אבדו מעלה זו ולא נשאר אלא לקהת וגרשון מטעם שבמדרש, ומ"מ עדיין יש לדקדק הלוים שלא טעו בעגל למה הוצרכו בני קהת וגרשון לטעם זה ולא סגי להו כמו שנאמר בישראל קודם מעשה העגל, ועוד יותר יקשה לרש"י דמעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים, ובוודאי גם פרשת כי תשא בהדייהו הרי שישראל לא אבדו מעלה זו מחמת החטא, ולמה יהיו בני מררי גרועים מינייהו, וכבר דברנו מזה, ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:

131

קל״בונראה בהקדם דברי הש"ס אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה אי אזיל מוטב אם לאו יקרא ק"ש אי אזיל מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה, וכל המפרשים דקדקו למה לא יזכיר מתחילה יום המיתה, אלא המתין עד שראה שלא אזיל ע"י תורה וק"ש, וכן ק"ש למה ימתין עד שראה שלא אזיל ע"י עסקו בתורה, וכבר דברנו בזה בכמה אנפי בעזהי"ת, ונראה עוד לומר דהנה ענין יראת ה' מצינו בשלשה לשונות, יראת שמים, יראת חטא, יראת עונש, יראת שמים הוא מפני פחד ה' ומהדר גאונו, וכ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור הגיד שיראת שמים הוא כדוגמת שמים שלחין היו ביום הראשון לבריאה ונקרשו בשני מפני גערת ה' באומרו יהי רקיע כאדם שמשתומם מגערת המאיים עליו עכ"ד, יראת חטא הוא כאדם שמתיירא שלא יאבד כל הונו רכושו וחייתו, כן מכ"ש האדם אשר נקודה אלקית שבו היא עיקר מכל העולם ומלואו, והוא מאבדו ממנו ע"י העבירה, יראת עונש כמשמעו יסורי העונש רח"ל או כמ"ש הרמב"ם שבחטאו יגרום למנוע ממנו דרכי התשובה או לעשות דברים המביאים אותו לחיי העוה"ב:

132

קל״גובזה יובנו דברי הש"ס אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה, כי אורייתא וקב"ה כולא חד, ובהתעסקות בתורה בכל כחו התורה מאירת עינים ומשתומם מפני פחד ה' ומהדר גאונו, וכברש"י דברים ואו והיו הדברים וגו' שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק בדרכיו, וברש"י יומא חבל על דלית לי' דרתא כו' שכל התורה אינה אלא שער לכנוס בה ליראת שמים, אך אי לא אזיל זה מורה שההסתר גדול אצלו מאד וכאמרם ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמפתח אחד בו נכנס הארת השכל להלב ומפתח השני בו עולה תשוקת הלב להמוח ויצה"ר סותם את שתיהם ע"כ לא אזיל מפני התעסקות בתורה שהרי אינו נכנס לתוך לבו, העצה היא לקרות ק"ש שהוא מבריח את המזיקין וכברש"י בפסוק לא ישכב עד יאכל טרף שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו, ובמדרש כשהוא אומר ה' אחד נאכלין המחבלים מפניו ומלחשין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ובפשיטות הטעם שכל הנמצאים שבעולם הכל הוא מאמיתת המצאו, וזה מורה הלשון ה' אחד שאין שום מציאות זולתו ית"ש, ע"כ שוב אי אפשר לשום נברא להזיק נגד רצון השי"ת, וזה שמלחשין אחריו וכו' ומובן שזה מחליש כח היצה"ר מלסתום את מפתחי הלב ונתגרש ממקום מושבו, ואף שעדיין אין מגיע אדם למדה זו להיות משתומם מפני פחד ה' והדר גאונו, מ"מ אחר שמפתחי הלב אינם עוד כ"כ סתומים, בכחו עכ"פ לידע ולהשכיל שמחמת עבירה זו הוא מאבד את כל הונו וחייתו כנ"ל מענין יראת חטא, אך אם לא אזיל ובהכרח שמפתחי הלב עדיין סתומים זה מורה שגסות הרוח שבו טרדתו, וכבזוה"ק שיש עננין חשוכין אשר כל האור שבא עליהם אינו מועיל להאיר אותם וכדמיון שבע פרות הרעות שבחלום פרעה כמ"ש ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שזהו גסות הרוח שמחמת אור הבא עליו הוא מתגאה עוד יותר עכ"ד, ע"כ עצתו היא להזכיר לו יום המיתה יום המר ואז יכנע לבבו הערל, ולפי האמור שכסדר הדברים נאמרים תחילה יעסוק בתורה שבזה יבוא לתכלית היראה שהוא יראת שמים כנ"ל, אך אי לא אזיל ומטעם הנ"ל ע"כ יקרא ק"ש ויבוא ליראת חטא, וכשגם זה לא הועיל עכ"פ יבוא ליראת העונש:

133

קל״דויש לומר שדוגמת שלשה מיני יראה הנ"ל הם שלשה מחנות לוים, שידוע שהלוים הם במדת היראה, קהת הוא מטועני הארון הם המשפיעים בישראל יראת שמים מפחד ה' ומהדר גאונו, וכענין יעסוק בתורה כנ"ל, גרשון הוא מלשון גרש לץ ויצא מדון היינו שהם משפיעים בישראל מדה זו, לגרש את יצה"ר היושב בין שני מפתחי הלב ואז יבוא לידי יראת חטא כנ"ל בענין יקרא ק"ש, מררי הוא מלשון מרירות שהם משפיעים בישראל להיות מכירים כי רע ומר עזבך את ה' והוא יראת העונש:

134

קל״הומעתה יובן מה שבמררי לא נאמר נשיאת ראש, כי נשיאת ראש הוא מצד המעלה שבאדם כענין שכתוב ויגבה לבו בדרכי ה', וזה יתכן באיש שעיניו פקוחות בלתי גבר עליו ההסתר ויש בו יראת שמים או שעכ"פ מגרש את יצה"ר מהיותו יושב בין מפתחי הלב כנ"ל והוא יראת חטא, אבל מדה זו שבני מררי משפיעים שהוא יראת העונש התמרמרות וכניעת הנפש לא יתכן בו לשון נשיאת ראש:

135

קל״וויש לומר שדוגמת שלשה מחנות לוים שהם שלשה סוגי יראת ה' יש נמי בהכנסת שבת, שבהאריז"ל שבע"ש בחצות היום מתחיל להאיר קדושת שבת, וע"כ אפי' מי שבששת ימי המעשה הוא בהסתרת פנים מחמת כובד המלאכה וטרדת פרנסה, מ"מ בע"ש בחצות התחלת התנוצצות קדושת שבת קול דודי דופק על מיתרי לב ישראל ומתעורר בו הרצון, ואז מתמרמר בנפשו באיזה פנים הוא בא לקבל את השבת ובא לכלל הבנה עד כמה הוא רחוק ולהיכן הוא נוטה, וזהו ענין בר בי רב דיתיב בתעניתא בע"ש זהו מקביל לבני מררי שבשניהם הוא ענין כניעת הנפש, ואח"כ ענין השש תקיעות וידוע שענין התקיעות בכל מקום לעורר הפחד וכמ"ש אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו והוא מבריח את המזיקי', וזהו מחמת הרגשת קדושת שבת שמתנוצץ ביותר זה מגרש היצה"ר מהיות יושב בין מפתחי הלב, ואז הזמן לעומתו פתיחת שערי גן עדן כידוע בדברי האריז"ל, ובודאי הוא ענין אחד עם גירוש יצה"ר היושב בין שני מפתחי הלב, כי הלב באדם הוא הג"ע בעולם הקטן, ובפתיחת שערי הלב בעולם הקטן מתעורר פתיחת שערי ג"ע בעולם הגדול, והוא מקביל למדת בני גרשון יראת חטא שלא יהי' נחסר ונדחה מקדושת שבת, ואח"כ הדלקת הנר זה רומז על נר ה' נשמת האדם שמאיר אל עבר פני' פחד ה' והדר גאונו מקביל למדת בני קהת כנ"ל, ובהקדמת כל אלה זוכין לקבלת שבת באהבה כמשפט האהבה הבאה אחר יראה כידוע לותיקין:

136