שם משמואל, נשא ד׳Shem MiShmuel, Nasso 4

א׳שנת תרע"ג

ב׳במד"ר הה"ד יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה תמן תנינן חכם קודם למלך מת חכם אין לנו כיוצא בו מת מלך כולן ראוין למלכות המלך קודם לכ"ג וכו' עד מה טעם יקרה היא מפנינים אפי' מזה שנכנס לפני ולפנים, ונראה דהמדרש דקדק דאין שייך לומר שזה יקר מזה רק כשהם תחת סוג אחד כמו זהב יקר מכסף ששניהם מין מתכות, או כששניהם מין אוכל, אבל כשזה רוחני וזה גשמי אין שייך לומר שזה יקר מזה, אלא כשדנין על כלל רוחני וכלל גשמי, לומר שהרוחני יקר מגשמי, אבל לא יתכן לומר שהרוחני זה יקר מגשמי זה, ואפי' כששניהם גשמיים לא יתכן לומר כן אם אינם בסוג אחד, כמו שלא יתכן לומר שטעם של בשר יקר ממראה זו, ומה גם בגשמי ורוחני בודאי שלא יתכן לומר כן, ע"כ הוציא הדברים מפשטן ומפרש ששניהם ענין רוחני ובסוג אחד, והיינו דהנה כל אבנים טובות נקראים פנינים כבמדרש ויקרא יש זהב ורב פנינים הכל הביאו נדבתן למשכן זהב ורב פנינים אלו הנשיאים שנאמר והנשיאים הביאו את אבני השוהם וגו', הרי שהאבנים טובות נקראים פנינים, והוא מחמת שענינם ומהותם שוה שכמו אבנים טובות נולדים מחמת הכאת ניצוצי השמש על חומר העכור ופועלים בתוך תוכו להתהפך כולו מגוש עכור לחומר זך ומאיר כידוע בטבעיים, כן הפנינים שהם מרגליות שבים נמי נולדים מהכאת ניצוצי השמש, וע"כ נקראו פנינים מלשון פנים, שניצוצי השמש מהפכין אף את פנימותו ועצם מהותו כמו שכתב הרבינו בחיי בענין סגולת האבנים טובות, וע"כ כולם נקראו פנינים, וזהו שדורש המדרש נמי מלשון פנים כ"ג שנכנס לפני ולפנים:

ג׳והנה זקיני זצללה"ה מקאצק אמר כי נקודה של אמת הי' רק לכ"ג בשעה שנכנס לקה"ק עכ"ד, ביאור הדברים, דהנה אמת אמר אל יברא שכולו מלא שקרים, והיינו שמטבע הבריאה אין בה מדת אמת מאחר שכל הבריאה הי' רק ע"י צמצום והסתר דאל"ה הי' מתבטל במציאות וזה ההסתר וההעלם איננו מדת אמת כי באמת אין עוד מלבדו, ועיין נתיבות העולם נתיב האמת פרק א', וע"כ הטבע מושכת בהנבראים היפוך מדת האמת, אך האמת נסתר וא"א למצוא מדת האמת אלא במה שהוא תכלית הפנימית, ויש נקודה הפנימית בכל אדם שכמעט אין האדם מרגיש והיא נקראת בתולה ואיש לא ידעה, והנה ידוע שכהנים הם פנימים וכ"ג הוא פנימית שבפנימית וכמ"ש ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים, והיא הפנימית שבנפש, ויש פנימית בעולם הוא קה"ק שעשר קדושות הם וקה"ק הוא פנימי שבכולם, וכן יש פנימית בשנה, ובתדב"א ימים יצרו ולא אחד בהם זה יום הכפורים לישראל שבאשר הוא פנימית שבשנה מתיחס ביותר להש"י, וע"כ ביוה"כ כשנכנס כ"ג לבית קה"ק נקבצו באו כל הפנימית שבעולם שנה נפש, ונתעורר תכלית הפנימית שטמון בתוך תוכו של הכ"ג ומאירה בו מדת האמת כאילו הוא איש אחר וטבע אחרת בו כמו טבע אבן העכור הנתהפך כנ"ל מחמת ניצוני השמש, וע"כ דורש המדרש מפנינים מכ"ג הנכנס לפני ולפנים, וזה לשון פנינים תכלית שבפנימית כמו ירקרק אדמדם תיבות הכפולות ובת"כ ירוק שבירוקין אדום שבאדומים, כן נקרא אז כ"ג פנינים שאז היא תכלית הפנימית, וע"ז אמר הכתוב בשבח התורה שהיא יקרה מפנינים שהתורה נקראת תורת אמת, ובש"ס ע"ז ג' שעות הראשונות שהקב"ה יושב ועוסק בתורה שנקראת אמח אינו עושה לפנים משורת הדין, דהתורה היא למעלה מטבע הבריאה שאין בה מדת האמת בהתגלות, וטבע הבריאה נבראת בשבעת ימי בראשית, ובתורה כתיב בה מזוקק שבעתים שבעה שבועות, ואחר הצירוף זוכין להארה משער החמשים שהוא למעלה מסדר הבריאה, ונתנה להארץ להאיר את חשכת הטבע המסתיר את מדת האמת, והיא מהפכת את טבע האדם מרע לטוב ומשקר לאמת, ע"כ היא יקרה מכ"ג הנכנס לפני ולפנים שהוא רק לשעתו מתעורר בו נקודת האמת הטמון להתהפך מטבעו והתורה כולה אמת ומהפכת את טבעו לגמרי ולא לשעתו לבד, וא"כ בפרט זה הם בסוג אחד התורה וכ"ג שנכנס לפני ולפנים והתורה יקרה ממנו:

ד׳עוד שם במדרש ד"א יקרה היא מפנינים מדבר בקהת וגרשון אעפ"י שגרשון בכור ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור לפי שהי' קהת טוען הארון ששם התורה הקדימו הכתוב לגרשון שבתחלה אמר נשא את ראש בני קהת ואח"כ נשא את ראש בני גרשון וגו' הוי יקרה הוא מפנינים מבכור שיצא ראשון ואין פנינים אלא תחילה כמ"ד וזאת לפנים בישראל עכ"ל:

ה׳הנה ענין ג' מחנות לוים הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אף שכולם היתה עבודתם בסור מרע מ"מ שונים הם שקהת הוא לשון קהי' שנים, וכמ"ש שני רשעים תקהינה, והיינו שהיצה"ר פורש מצודים וחרמים על איש ללכדו, וכשלא עלה בידו מאומה אפי' לבלבלו במחשבתו הרי שניו של היצה"ר קהות, וכענין שכתב רש"י פ' בחקותי אבל אדם שחרש וזרע וכו' ובא שדפון ומלקה אותו הרי שניו של זה קהות, כן הענין ביצה"ר אחר כל התחבולות והעצות שבא עליו בעקבה לא הועיל כלום, ויש מדריגה פחותה ממנה אבל עכ"פ מגרשהו ממנו וזה גרשון, ויש מדריגה פחותה עוד ממנה שאין בכחו לגרשהו לגמרי ממחשבתו, אבל עי"ז מר לבו בקרבו ועושה כל טצדקי להפטר ממנו, והש"י עזרהו לאט לאט, וזה מררי מלשון מרירות עכת"ד:

ו׳ולי י"ל בלשון אחר כי לשון קהת הוא מלשון אסיפה מלשון ולו יקהת עמים שפירושו אסיפת עמים, וכל לשון אסיפה הוא מחוץ לפנים אל המרכז וכמ"ש ואספתו אל תוך ביתך, והיינו שמהפך את היצה"ר שהוא חיצון ליצה"ט שהוא פנימי, וגרשון מלשון ויגרשהו וילך אף שאין בו כח להפכהו לטוב מ"מ מגרשהו ממנו מלהיות עוד עמו במחיצתו, ומררי היינו אף שלא יכול לגרשהו שלא יהי' עמו במחיצתו כלל מ"מ מדחהו ע"י שישכיל וידע שאין בו רק מר המות ומרורת פתנים בקרבו ולא יתאו למטעמותיו, והנה זה שצריך לכנוס עמו בטענות ולגלות את מצפוניו כי ברע הוא ומחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה, הנה הוא זוכה מפאת רעת שכנגדו ולא מפאת עצמו כמו יתרון אור רק מן החושך, אבל גרשון שמגרשהו ממנו, היינו שאין פנימית נפשו סובלת כל חיצון כלל ופולטת אותו לחוץ, הנה הוא זוכה מצד מעלת נפשו ואינו צריך כלל לחשבונות, וזהו נקרא ראשית שאינו צריך אל זולתו כמו בכור שכתב מהר"ל שמעלתו מפני שאינו נצרך אל האחים שהרי הי' במציאות קודם האחים, אבל הזוכה מצד רעת ההיפוך הנה זוכה מצד שניות שאינו מכיר את האור אלא מצד החושך, וע"כ גרשון בכור, אבל קהת הוא עד יותר שבכח התורה שמהפך גם הרע לטוב הוא יקר עוד יותר, וזה יקרה היא מפנינים, שאינו צריך למעלת פנימית נפשו שאינו סובל כל חיצון, וכמו מי שאכל מאכל שאינו נאות לפי מזג אצטמכו הוא מקיאו לחוץ, אבל זה כחו יפה לעכל גם מאכל זה וגם ממנו שואב חלקי הזן:

ז׳והנה בדוגמא זו יש לומר שהי' מדת ג' אבות, אברהם האיר מתוך החושך וכמ"ש מי העיר ממזרח שהבחין שכל באי עולם עובדין לדבר שאין בו ממש, וכבזוה"ק פ' לך שראה את השמש זורח בתקפו חשב שזה אלקים וכיון שראה ששקע בערב ראה שאין בו ממש, ושוב ראה את הירח יקר הולך חשב אולי זה הוא וכו' וכמו שכתבנו באריכות בפרשת לך, עד שהשכיל וידע שאין עוד מלבדו, והוא כענין יתרון האור מן החושך והוא כעין מדת מררי, יצחק נאמר עליו אשר קידש ידיד מבטן ונגמל מיצה"ר, והיינו שמצד מעלת נפשו לא סבל בטבעו שום דבר רע, ולא הי' צריך שילמד מן ההיפוך יתרון אור מן החושך, ובזה יש לפרש מאמר שרה גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם יצחק, ואברהם הי' קשה עליו, כי ידוע דבדרך שאדם זוכה לשלימות חביב עליו דרך זה להנהיג לזולתו כמאמר הכתוב כל דרך איש ישר בעיניו, ולא בשופטני עסקינן שדרכו דרך חיצונים אלא באנשי מעלה שדרכו ישר בעיניו יותר מדרך אנשי מעלה זולתו, וכמו שפירש אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור מאמר המדרש שיתרו התנה עם משה, שהבן ראשון יהי' לע"ז, היינו כמו שיתרו זכה לשלימות ע"י שמקודם לא הניח ע"ז שלא עבדה, ובאשר ראה שאין בהם ממש השכיל לדעת כי גדול ה' מכל אלהים, כן רצה שזרעו אתריו יזכו באופן זה, וזהו הבן שיולד ראשון יהי' לע"ז ומזה עצמו יבין וידע כי אין עוד מלבדו, וכעין זה יש לומר שכולם ידעו בישמעאל שהוא פסולת, אך אברהם חשב שיצחק יהי' לו לימוד ממנו להבין ולהשכיל יתרון האור מן החושך, ואם הי' כן הי' לישמעאל נמי קצת זכות בזה, מאחר שהוא הי' הגורם לשלימתו של יצחק אף שלא התכוין לזה, כי מדה טובה מרובה, ואם במדת פרענות הגורם נענש ק"ו במדה טובה, ואפי' נפל סלע מידו ומצאו עני ומתפרנס בה הרי זה מתברך עלי' כיון שמ"מ הוא הי' סיבה לזה, ע"כ הרע לאברהם לגרש את ישמעאל, אבל טענת שרה היתה כי לא יירש בן האמה הזאת, שיצחק איננו נצרך לו כלל וכנ"ל, וא"כ לא יהי' לו זכות עמו וזה הפירוש כי לא יירש וגו', והנה הוא מעין מדת גרשון, יעקב אע"ה לא הי' בו שום פסולת ולא נדחה ממנו לחוץ כלל, ויש להבין מאחר שלא הי' בו שום פסולת למה הי' נצרך מירוק בעשו ובלבן, וכל ימיו הי' בצער, אך י"ל שמה שלא נדחה ממנו פסולת לחוץ היינו שהפך הכל להקדושה ועשה מיצה"ר יצה"ט, והוא כענין קהת:

ח׳ובדוגמא זו יש לומר ענין ג' סעודות בשבת שהם לעומת ג' אבות כידוע, שבת דמעלי שבתא שיוצאין מימי החול לשבת בא ההתעוררות מצד היפוך שהם ימי החול וכמו שאמר זקיני זצללה"ה מקאצק כיון ששבת וי אבדה נפש, היינו דבימי החול הוא ימי ההסתר יכול אדם לדמות בנפשו שיש לו מציאות בצד מה, אבל כיון ששבת ומרגיש יתרון האור מתוך החושך, אז מרגיש שנפשו נאבדה מפאת מעשי' שבימי החול, עכת"ד, ואין הפירוש שמתיאש ח"ו, אלא שידע וישכיל שצריך להתחיל מחדש, וא"כ יתרון האור מן החושך כנ"ל, וזה שאנו אומרים צוחין אף עקתין בטלין ושביתין ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין, היינו שאינו נשאר מהצווחין וכו' אלא שמתחיל מחדש שהצווחין שבימי החול גורמים לזה, ובאמת בשביל זה נצמח תיקון גם להצווחין כנ"ל שחשב אברהם שכן יהי' בישמעאל, שבת דיממא הוא עתיקא קדישא וכמו שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלשון עתיקא קדישא הוא שאין לו שום צירוף וחיבור אל העולם מלשון המעתיק הרים, וזה גורם נמי באדם התעוררות מצד עצמו ולא מצד ההיפוך, סעודתא תליתאה נחלת יעקב רעוא דרעוין יש לפרש שכל הרצוניות וכל רעותין נהפכין לרצון דקדושה וזה רעיוא הבא מכל רעוין, שכולם נתוספו על רצון דקדושה וזהו מובחר שבאבות, ובדוגמתו קהת בבני לוי שהי' לו תוספת מעלה של גרשון אף שגרשון הי' בכור:

ט׳יש ליתן טעם למה שבת עוד במרה נצטוו, דהנה לכ"ע בשבת נתנה תורה, והטעם יש לומר עפ"י מה שאמרנו במאמר הקדום שתורה היא מהפכת היצה"ר לעשותו יצ"ט, וע"כ בשבועות באו שתי הלחם חמץ ששתי הלחם רומזין לתורה כמ"ש בזוה"ק והם חמץ הרומז ליצה"ר, כי ע"י התורה נתלבן גם היצה"ר ומאספין אותו לקדושה, ונסתייע משבת ששבת נמי נמצא בו ענין זה כנ"ל במאמר הקדום שזה הוא נחלת יעקב, אך לאו כל אדם זוכה שהשבת תקלטנו, ואינה קולטת אלא שומרי ברית כמו שאמרנו במק"א והוא ר"ת שב"ת שבת ברית תורה שהם מתאחדין, והנה בזוה"ק שמי מרה היו כענין מי סוטה שנבדקו ישראל אם הם שומרי הברית ונתברר שהם שומרי הברית ע"כ ניתן להם שבת תיכף שיהי' להם לסיוע לקבלת התורה:

י׳יש להתבונן מדוע חלוקין הלוים בעבודתם ומשורר ששיער במיתה, ואין הכהנים חלוקין בעבודתם, שכל כהן ראוי לכל עבודות ולברכת כהנים, ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הענין שהכהנים צריכין לבגדי כהונה בעבודתם ואם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, ואין הלוים צריכין לבגדים בעבודתם, כי הכהנים הם פנימיים ביותר וכל עבודתם בחשאי, וכל דבר פנימי צריך כיסוי והסתר, וזהו ענין הבגדים אבל לוים שעבודתם בהתגלות לארמא קלא אין להם צורך לבגדים, עכת"ד, ולפי"ז יש לומר נמי בטעם חילוק עבודות, דידוע דבפנימית כולם אחד וההתחלקות הוא בחיצונית, וכל דברים שהם פנימים ביותר מתאחדים ביותר, וע"כ כהנים שמהותם פנימית אין שייך חילוק שזה יוכשר לזה וזה לזה כי כולם הם כאיש אחד, אבל לוים שהם בהתגלות שייך אצלם חילוק עבודות:

י״אובזה יש לפרש דברי המדרש ורחצת וסכת ושמת שמלותיך, האמור ברות, ורחצת מטנופת עבודה זרה וסכת אלו מצות ושמת שמלותיך אלו בגדי שבת, כי שבת הוא רזא דאחד וכל ישראל מתאחדין בו, והטעם מפני שהוא יומא דנשמתא שהוא פנימית כי בפנימית יש עליות עולמות אבל בחיצונות אין שום שינוי, ובאשר כל מהותו פנימית ובפנימית כל ישראל אחד ע"כ מתאחדין בו כל ישראל, וע"כ צריכין לבגדי שבת כי הפנימית צריך כיסוי כנ"ל ובהאר"י ז"ל ללבוש בשבת ד' בגדי לבן ולהנ"ל יובן כי טעם אחד הוא בגדי שבת עם בגדי כהונה:

י״בוהנה בכהאריז"ל שנשמות הגבוהות שצריכין להוציא מתחת יד החיצונים שנשבו בחטא אדה"ר, צריך להיות שהחיצונים לא יבינו, וע"כ נשמת דוד המע"ה הי' צריך להוציא ע"י ענין תמר ויהודה ורות ובועז שחשבו החיצונים שודאי הוא ענין חטא ובודאי הנשמה בבואה לעולם ע"י חטא תתקלקל עוד יותר ותשוב לידם מקולקל מבראשונה, וזהו שזירזה נעמי לרות בבואה להוציא נשמת דוד המע"ה שעם רחצת וסכת, היינו סור מרע ועשה טוב עדיין איננו מספיק אלא עוד זאת תעשי ללבוש בגדי שבת, היינו שכוונתה יהי' בפנימית הענין ויהי' מוסתר ומכוסה בבגדי שבת שהוא הסתרת הפנימית כנ"ל:

י״גשמואל שקול כמשה ואהרן, ויש להבין הלוא לא קם בישראל עוד נביא כמשה, אך נראה דהנה אמרו ז"ל שמואל נזיר עולם הי', ובנזיר שלשה מצות יין ותגלחת וטומאה, וכבר אמרנו שהם נגד מחשבה דיבור מעשה, מצד קדושת המחשבה נעשים שערות הראש קדוש, ומצד קדושת הדיבור נאסר ביין המביא לידי מותרות הדיבור ומשנכנס יין יצא סוד כדכתיב ותירוש ינובב בתולות, ומצד קדושת המעשה נאסר בטומאת מת, כי קדושת המעשה היא שתהי' המעשה קשורה בשכל שהוא החיות שבאדם ובכלל שיהי' הגוף נצמד לשכל ויהיו לאחדים והמת הוא להיפוך מזה, והנה משה ואהרן משה הוא המוח מישראל ואהרן הוא הלב ושניהם המשיכו קדושת המוח והלב בישראל כי משה עבודתו במוח ואהרן בעובדא, והדיבור הי' כלול בשניהם במשה מצינו שדיבר עם ישראל כל התורה ואהרן ברכת כהנים, והנה המשיכו בישראל קדושת מחשבה דיבור ומעשה, והנה שמואל הי' נזיר עולם והי' בו קדושת מחשבה דיבור ומעשה כנ"ל והי' לוי וכבר אמרנו במק"א שעבודת הלוים הוא להעלות את ישראל ולקשרם בהש"י כמו שהם נקראים לוים מלשון חיבור, ובאשר שמואל בנזירותו הי' בו מחשבה דיבור ומעשה כשחיבר את ישראל באביהן שבשמים הי' נמי בג' בחי' אלה וע"כ שקול כמשה ואהרן והיינו בענין המשכה לישראל קדושת מחשבה דיבור ומעשה, אבל במהות עצמיי שבהן בודאי לא קם בישראל עוד נביא כמשה:

י״דוכפר עליו מאשר חטא על הנפש ר"א הקפר אומר שציער עצמו מן היין, והאבן עזרא הקשה כי אלו הי' שחטא על נפשו לא הי' השם מצוה אותו שיחזור לחטאתו, ונראה דלק"מ דהנה ענין הנזיר שחל עליו קדושה עליונה, והרי זה דומה לאיש המבזבז ממונו למצוה אף שאדם חייב להיות חס על ממונו, מ"מ המצוה היא במעלה יותר מממונו ורשאי להפסיד מממונו כדי להשיג המצוה, וכן הוא לענין צער הגוף אף שאין אדם רשאי לחבול בעצמו, מ"מ כדי להשיג תכלית יותר נכבד מגופו רשאי לצער א"ע, ע"כ רשאי אדם להתענות באשר ע"י התענית משיג חיות ממקום גבוה יותר, ועיין בזוה"ק ח"ב (כ':) ובדף (ס"ב.), וע"כ בשבת אסור להתענות ולבטל מעונג שבת כי אין למעלה מעונג, ואין לקוות להשיג ע"י התענית דבר נכבד מעונג שבת, וזהו ענין הנזיר שמצער את עצמו כדי להשיג קדושה עליונה כי השגת קדושה עליונה כזו יותר נכבדת מגופו, וכל זה כשהשלים ימ' נזירותו, כי הקדושה שחלה לעולם הוא אחר עשיית המצוה וכמו שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף, אבל כשנטמא בנתים הרי הי' הצער בלתי השגת התועלת וזה הוא חטא:

ט״ובענין קרבנות הנזיר שיש שני מיני לחם חלות ורקיקין, נראה דהנה כבר אמרנו ששלשה קרבנות עולה חטאת ושלמים הם מקבילים לעומת ג' מצות שבנזיר יין תגלחת וטומאה שהם קדושת מחשבה דיבור ומעשה עיי"ש מלתא בטעמא, והקרבנות אלו באים לקשרו בקשר אמיץ שישאר בקדושת מחשבה דיבור ומעשה, והנה כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק אמר כי יש הרבה דרכים לקרב עצמו להש"י אלא שכל הדרכים בחזקת סכנה אלא דרך אחד שהוא התורה הוא דרך הבטוח עכת"ד, והנה שתי הלחם איתא בזוה"ק שהם לעומת התורה דכתיב לכו לחמו בלחמי, ואיפסק הילכתא כרע"ק דהלחם עיקר ואבד לחם אבדו כבשים, כי עיקר הוא התורה והכבשים שהם קרבן מבע"ח ואמרו ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, רומז על כחות וחיות הנפש שצריכין לתורה, אהבה ויראה, ואורייתא בלא דחילא ורחימא לא סלקת לעילא, מ"מ יראה ואהבה נקראים תרין גדפין, אבל העיקר הוא התורה, ולמשל עוף אף שניטלו כנפיו מ"מ עדיין שמו עליו וגם עדיין כשר לאכילה, אבל כשניטל הגוף אף שהכנפים קיימין אין זה כלום, כ"כ יש לומר דשני מיני לחם שבנזיר יש בהם ענין שתי הלחם ורומז נמי לתורה, ובא לרמז דאף שקרב עולה חטאת ושלמים שהם מחשבה מעשה ודיבור עדיין לא יצא ידי חובתו בלי לחם שהוא התורה, ומ"מ אינן שוים לגמרי ששתי לחם אם אבדו לחם אבדו כבשים ואין הדין כן בנזיר, שכבשי עצרת שרומזין ליראה ואהבה ויראה ואהבה בלי תורה אינם כלום, אבל קרבנות הנזיר שהם רומזים למחשבה דיבור ומעשה אף שבלי תורה לא יצא ידי חובתו, ומ"מ לא נאמר שאינו כלום והוא בכלל ישראל הכשרים אחר ששומר מצותיו במעשה מה גם מצורף לדיבור ומחשבה טהורה:

ט״זבענין עגלות של הנשיאים שלא קיבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום כמ"ש רש"י, והספורנו כתב שחשב משה שיהי' כל משא הלוים בכתף, וא"כ יש להבין למה לא הי' כן דעת הנשיאים והקב"ה הסכים על ידם, ונראה דהנה ברש"י א"ר נתן מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחילה ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחלה אלא כך אמרו הנשיאים יתנדבו ציבור מה שיתנדבו ומה שמחסרין אנו משלימין כיון שראו שהשלימו ציבור וכו' אמרו מה לנו לעשות הביאו אבני השוהם והמלואים לאפוד ולחושן לכך התנדבו כאן תחלה, וכבר אמרנו שברמז הדברים שהנשיאים חשבו אולי תחסר הכוונה או אהבה או יראה ישלימו הם כידוע מענין צדיקי הדור שמעלין את עבודת בני ישראל ותפילתם, וכיון שהשלימו ציבור את הכל מבלעדם הבינו שאין זה תכלית דרך הנרצה אלא שצריכין הם עוד לפתוח את הפתח שישראל מעצמם יעשו אח"כ עבודותיהם ע"צ השלימות, ע"כ בהחנוכה קיימו הנדרש מהם והם עשו החנוכה שהוא פתיחת ענין העבודה במשכן שהרי הקריבו כל מיני קרבנות כמ"ש הרמב"ן, ובזה יתיישב לי דקדוק שם נשיא שלכאורה פירושו מענין נשיאת ראש על זולתם, וא"כ הי' לו להיות נשוא בואו, מזה נראה שאין הפירוש נשיאת ראשם על זולתם אלא שהם מנשאים את ראש ישראל, וכענין שאמרו ז"ל במגילה (יו"ד:) הוא אינו שש אבל אחרים משיש ודיקא נמי דכתיב כן ישיש ולא כן ישוש, וע"כ הבינו הנשיאים משמם מה שעליהם לעשות:

י״זוהנה אם באנו לחשוב את משא הלוים על העגלות נראה שהי' נס מפורסם מיעוט מחזיק את המרובה, צא וחשוב מ"ח קרשים ארכן עשרה ורחבן אמה וחצי, ועובין אמה, ותשעה עמודים גובהן עשרה ועובין אמה, וששים עמודים עובין אמה וגובהן חמש אמות, ולר' יוסי גובהן חמשה עשר אמות, והעגלות היו מהלכים שתים אחר שתים זה בצד זה והקרש הי' מונח על שתי העגלות אורך הקרש על רוחב שתי העגלות, וכל אורכו של העגלה הי' חמשה אמות לבד כמבואר בש"ס פ' הזורק, וא"כ בשני סדרים של רוחב חמשה אמות הי' מונח את כל אלה, ואין זה לפי חשבון אלא שהי' מיעוט מחזיק את המרובה, וכן המשא הי' גדול מאד והמדבר כולו חול ואיך משכו כל אלה שמונה בקר, וע"כ לומר כמ"ש הצרור המור והיפה תואר שהי' בהם כעין רוח חיים ונשאו את עצמם, א"כ כל ענין העגלות הי' נס מפורסם מאוד שאין זה מדרך הטבע כלל, אבל אם נשאו בכתף אף שלא הי' מכביד על כתפות הלוים לא הי' כ"כ ניכר להדיא כי הרבה נושאים היו ומטו לכל אחד שיבא מכשורא, ולפי"ז יש לפרש שהנשיאים חדשו דבר גדול להראות לכל להדיא שכל ענין המשכן הוא בנס, וידוע דהמשכן וכליו הם בדוגמת אדם כמו שכתב הכוזרי ויתר המפרשים, וא"כ הראו לכל שגם האדם שהמשכן נעשה בדוגמתו כל עניניו בנס ואפי' בדברים שאינם עיקר, ואין בהם דרך הטבע כלל, ומעתה יבינו שאין שום דבר קשה על האדם לעשותו אף שלפי ראות עיניו כבד ממנו הדבר, כי מאחר שכל ענינו בנס הוא עומד, האומר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק, וזה גורם חיזוק גדול ביד המתרשלים או מתיאשים, וא"כ החידוש הלז נאה להנשיאים כשמם כנ"ל: