שם משמואל, נשא ה׳Shem MiShmuel, Nasso 5
א׳שנת תרע"ד
1
ב׳נשא את ראש בני גרשון גם הם וגו', יש לדקדק דמשמע דבני גרשון טפלים לבני קהת בזה, ובבני מררי לגמרי לא נאמר נשיאת ראש וכבר דברי המפרשים ובמדרש, ואענה חלקי בזה בעזה"י, הנה כבר אמרנו בענין שלשה מחנות לוים גרשון קהת ומררי ששלשה מדריגות הם, יש שמהפכים הרע לטוב ועושין מיצה"ר יצ"ט כאמרם ז"ל בכל לבבך בשני יצריך ובלשון זוה"ק דמהפכין חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, ויש שאינם מגיעים למדה זו, ומ"מ אין נפשם סובל את חלקי הרע ואין נצרך לחשבונות לחשוב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, אלא מחמת שעצם נפשו מטוהרה וסולדת מדבר חיצוני ומגרש היצה"ר ממנו כמו מפונק שאינו יכול לסבול דבר מאוס ומקיאו מתוך מעיו, ויש שאינו מגיע גם למדה זו, אבל משכיל על דבר טוב להעריכו לעומת דבר רע וכענין דעו את מי אתם מחליפין במי וכמ"ש כי שתים רעות עשו עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברות אשר לא יכילו המים, ורואין את יתרון האור מתוך החושך, ובלעדי מציאת החושך לא הי' ניכר מעלת האור וכ"כ להיפוך אלמלא שיש במציאות אור לא הי' מרגיש חסרון החושך, וכמו חשבון השקר שמתברר האמת ע"י שמבחין ששקר זה נוטה לצד זה ושקר זה נוטה לצד ההיפוך מובן שהאמצעי הוא דרך האמת:
2
ג׳ושלשה מדות אלו היו בשלשת האבות אברהם יצחק ויעקב, יעקב הי' בו מדת אתהפכא חשוכא לנהורא, וזה הי' עבודתו בבית לבן שהי' רכושו מצד הטומאה ונעשה ממנו רכושו של יעקב מצד הקדושה, וזהו שצווחו בני לבן לקח יעקב את כל אשר לאבינו. יצחק נגמל מיצה"ר לשמנה כמו שדרשו הגמל הג-מל, ודרשו נמי שנגמל מיצה"ר, אף שקטן הי' ולא הי' לו לב לחשוב חשבונות, כמו שכבר דקדקנו מדברי המדרש פ' מילה שאפי' בדורות הראשונים בן שמונה אינו יכול לחשוב, ומ"מ נגמל מיצה"ר, הטעם משום שעליו נאמר אשר קידש ידיד מבטן והיתה נפשו מטבעו מטוהרה שלא היתה יכולה לסבול את יצה"ר, אברהם קנה שלימותו מחמת שראה את כל העולם הולכים חשכים התעורר להכיר את בוראו והנה הוא יתרון האור מן החושך, וע"כ מחמת שהי' לו החושך לתועלת להכיר על ידו את האור לכן הי' בכחו למשוך אחריו רבים עד שאיחה את כל העולם להש"י:
3
ד׳ולפי האמור יש לפרש שלשה מחנות הלוים, קהת הוא מלשון אסיפה כמו שפרש"י בפסוק ולו יקהת עמים אסיפת עמים ולשון אסיפה הוא מחוץ לפנים כמ"ש ואספתו אל תוך ביתך, והיינו שמהפך את יצה"ר לטוב ומאספהו מן החוץ לפנים להתוסף על היצ"ט והוא בחי' אתהפכא חשוכא לנהורא כנ"ל, גרשון כפשוטו מלשון ויגרשהו וילך כמו שמגרשין דבר מאוס מן הבית שאינן יכולין לסבול, ואין צריכין לחשבונות להתודע חסרון יצה"ר מפאת ההיפוך כנ"ל, אלא אפי' לא הי' דבר ההיפוך במציאות נמי לא הי' יכול לסבול אותו, מררי הוא שמשכיל ע"י חשבונות כנ"ל כי טמון מרורת פתנים בקרבו, והוא שמכיר יתרון האור מתוך החושך וכן להיפוך חסרון החושך מתוך האור וכבר כתבנו בזה ואין לכפול הדברים עוד:
4
ה׳ולפי האמור יש לפרש נשיאת ראש האמור בענין שבודאי המהפך חשוכא לנהורא זה הוא נשיאת ראש בתכלית על כחות הרעות להפכם כחומר חותם, וכלשון שמצינו ברש"י והמתנשא לכל לראש, וזהו מדת קהת, ע"כ נאמר בו עיקר נשיאת ראש, אבל בני גרשון אין בהם מדה זו, ומ"מ באשר אין צריכין לשלימותם ליקח יתרון האור מתוך החושך, אלא מצד עצם מעלת נפשם נופל ג"כ לשון נשיאת ראש כמו עשיר גדול שאינו נצרך לזולתו כלל יש לו נמי נשיאת ראש, אבל אין דומה לנשיאת ראש של קהת שמושל על זולתו כנ"ל, אך בני מררי שיתרון האור שלהם מתוך החושך והם נצרכים להחושך כדי להכיר ממנו את האור אין בהם נשיאת ראש כלל:
5
ו׳ויש לפרש דהיינו הך דסמיך לי' שלוח טמאים משלשה מחנות ישראל, מחנה שכינה, מחנה לוי', מחנה ישראל, דשלשה מחנות ישראל מקבילים לשלשה מדות הנ"ל, מחנה שכינה מקביל למדת אתהפכא חשוכא לנהורא, והיינו דבזוה"ק ח"ג (כ"ז.) והאש על המזבח תוקד בו אמאי, וביער עלי' הכהן עצים בבוקר אמאי, וכהנא אמאי, והא חזינן אשא בכל אתר דינא הוא וכהנא מסטרא דימינא קאתי רחוק הוא מן דינא דהא כהנא לא אזדמן בדינא לעלמין והכא הוא בעי לאוקדא דינא בעלמא דכתיב וביער עלי' הכהן, אלא הכי אוליפנא בר נש דאתי למחטי קמי מארי' הוא אוקיד גרמי' בשלהוביתא דיצה"ר ויצה"ר מסטרא דרוח מסאבא קא אתיא והא שריא בי' רוח מסאבא וכו' ולא אשתצי ולא אתבטל ההוא רוח מסאבא בין מב"נ ובין מההוא סטרא דאתי מני' אלא באשא דמדבחא דהוא אשא מבערת רוח מסאבא וזינין בישין מעלמא וכו' וע"ד תנינין אית אשא אכלא אשא אשא דלעילא אכלא אשא אחרא אשא דמדבחא אכלא אשא אחרא, עכ"ל. ועדיין אינו מובן דהא דמבערת רוח מסאבא הוא דינין קדושים ולא שייך לכהנים, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דאשא אכלא אשא הוא מהפך הנאכל להאוכל, עכ"ד, פירוש לפירושו עפ"י הש"ס יומא (כ"א.) יש אש דוחה אש דגבריאל ויש אש אוכל אש דשכינה, והיינו דגבריאל משמאל הוא שמאל דוחה אבל אש דשכינה איננה דוחה אלא אוכלת, וכמשל האוכל שהנאכל נכלל בהאוכל והוא מדת אתהפכא כנ"ל, וע"כ נאות לכהן שהוא מדת ימין מקרבת, ולפי האמור מובן שמחנה שכינה יש בה מדת אהפכא חשוכא לנהורא מקביל למחנה קהת, מחנה לוי' מדת הגבורה שמאל דוחה אש דוחה אש, שאינה סובלת מה שאינו ראוי מקביל למחנה גרשון שמגרש ומדחה את כחות חיצונים, מחנה ישראל יתרון אור מן החושך קיסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמין חרבו שתיהן אל תאמין ישבה זו וחרבה זו תאמין, ולעולם ירוץ אדם אפי' לקראת מלכי אומה"ע שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומה"ע:
6
ז׳ולפי האמור יש ליתן טעם על סדר שילוח טמאים ג' מיני טמאים לג' מחנות דממחנה ישראל אינו משולח שום טמא אלא מצורע ומטעם כשם שהוא הבדיל כך יבדל, אבל כל טמא יש לו מקום במחנה ישראל שיש בו תועלת כמו תועלת החושך להכיר ממנו את האור כי טוב, וכבר אמרנו שבשביל זה גם החושך יש לו תיקון שהרי בסיבתו ניכרת מעלת האור, וכעין נטפל לעוברי עבירה שנענש כעושי העבירה וק"ו למדה טובה המרובה, ואפי' בלי כוונה בשביל יתרון האור נמי וכמו נפלה סלע מחיקו ומצאה עני ונתפרנס ממנה הכתוב קובע לו ברכה וכמו שאיתא בזוה"ק על היצה"ר משל לזונה עם בן המלך, שאם האדם אינו שומע לו יש ליצה"ר תועלת מזה שבשבילו זכה למה שזכה, וע"כ אין הטמא נדחה ממחנה ישראל אלא מצורע לבדו ומטעם אחרינא כנ"ל, וממחנה לוי' נשתלח מי שטומאה יוצאה עליו מגופו שהרי מהות מחנה לוי' שמעצמה אינה סובלת שום דבר רע אף בלי הערכה זה לעומת זה, שהערכת זה לעומת זה נחשב שמקבל תועלת משכנגדו, ומחנה לוי' איננה מקבלת תועלת משכנגדה, וע"כ אין מזיק לה טומאה אלא טומאה עצמית ולא המקבל טומאה מזולתה, כי דבר שאינו בעצם אינו תופס מקום להזיק לקדושת מחנה לוי', אך מחנה שכינה אשא אוכלא אשא כמו אש המזבח שהי' מהפך הכל לקדושה והמזבח מקדש אפי' פסולין לקרב, ומ"מ אינו מקדש אלא הראוי לו, וע"כ כל מין טומאה שנקרא אינו ראוי לו כי טומאה היא היפוך קדושה אינו מקבלת אותה, וע"כ נדחה ממנה כל מין טמא יהי' מה שיהי':
7
ח׳ויש לומר שכן נמצאו השלשה מדות אלה בכל פרט ופרט בשלשה חלקי הנפש, נפש, רוח ונשמה, שבחי' הנפש שבאדם אין בה מעצמה כ"כ דעת וצריכה ליקח דעת ותבונה מההיפוך יתרון האור מן החושך, האמת ע"י חשבון השקר, מקביל למחנה ישראל, ובחי' הרוח שבאדם הוא במעלה יותר אשר מעצמו אינו סובל כח חיצוני ומגרש ממנו כחות הרעות ואינו נצרך לחשבונות, וידוע שרוח משכנו אחר המות בג"ע התחתון ששם אין שום דבר חיצוני, וע"כ מהותו נמי שאינו סובל שום דבר חיצוני מקביל למחנה לוי', ובחי' נשמה שבאדם היא אשא אוכלא אשא מהפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, מקביל למחנה שכינה:
8
ט׳וכי יש לומר ששלשה מדות אלו נמצאים בזמנים מקודשים שהם שלשה ר"ח יו"ט ושבת, ר"ח בנפש, יו"ט ברוח, שבת בנשמה, ר"ח בנפש בה יתרון האור מן החושך, בגשמיות וברוחניות כידוע, יו"ט ברוח ויש בו מהאור שנברא ביום ראשון שלא הי' סובל את הרשעים וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא ובכל יו"ט מתגלה קצת ממנו, וע"כ נקרא יום טוב ואינו סובל מעצמו שום רע, שבת הוא יומא דנשמתא מהפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, וע"כ איתא בהאריז"ל שמאכל שבת אינו מגשם:
9
י׳ולפי האמור סדר אחד לעולם שנה נפש, בעולם השלש מחנות מחנה שכינה מחנה לוי', מחנה ישראל, בשנה ר"ח יו"ט ושבת, בנפש נפש רוח ונשמה:
10
י״אויש לומר עוד שכן נמי מסודרות הפרשיות אחר פרשת שילוא טמאים שכולל שלשתן איתא פרשת תשובה, סוטה, נזיר, בפ' תשובה כתיב ואשמה הנפש ההוא והפי' כמ"ש בהושע (ה' ט"ו) עד אשר יאשמו ובקשו פני שפירש"י יחזיקו עצמם כאשמים והיינו שמתבונן בחשבון נפשו ומכיר את חטאו יתרון האור מן החושך והוא בנפש מקביל למחנה ישראל, פרשת סוטה כתיב בה או עבר עליו רוח קנאה היינו שברוח שבאדם אינו יכול לסבול דבר רע כזה, וע"כ אם הי' רואה ומעמם אין המים בודקין את אשתו, ובדיקת המים נמי הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהקדושה שבמים, שם הקדוש שנכתב בקדושה ועפר שהוא מקרקע המשכן, אינן סובלים הטומאה וע"כ אם נטמאה נדחתה לבלהות, ולהיפוך אם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע שהקדושה שבמים מביאין לה ברכה, עכת"ד, ולפי דרכנו יובן שהוא מקביל למחנה לוי', פרשת נזיר היא קדושה עליונה מאד מהפך חשוכא לנהורא, וע"כ שערות ראשו שהם מותרי הגוף וגם אין שהם הרגש וחיות נהפכים לקדושה וניתנו על האש אשר תחת זבח השלמים, וכן כתיב ואחר ישתה הנזיר יין והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבא לדרגא גבוה שאפי' עם שתיית היין נקרא נזיר, וכעין שאמרנו לעיל שמאכל שבת אינו מגשם משום מדת אתהפכא כן נמי בנזיר אחר השלימו את נזירותו והוא מקביל למחנה שכינה:
11
י״בוהביא האיש את אשתו אל הכהן, ובזוה"ק הכא אית לאסתכלא הא כתיב ושחט את בן הבקר ושחט אחרא ולאו כהנא דכהנא אסיר לי' בדינא בגין דלא יפגום ההוא אתר דאחיד בי' ואת אמרת והביא האיש את אשתו אל הכהן למידן דינהא, והתירוץ אינו מובן כ"כ, ויש לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ענין בדיקת המים שהמים הי' בהם קדושה מקדושת הכיור ושם הקדוש שנכתב בקדושה נמחה לתוכן, וניתן בהם עפר מקרקע המשכן העלו את האשה למדריגה גבוה מאד וע"כ אם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע כי תיכף לקדושה ברכה, אך אם נטמאה והיא היפוך קדושה היתה הקדושה מדחית ומבערת אותה שאין הקדושה סובלת דבר טמא, ודפח"ח:
12
י״גובזה מתורץ קושית הזוה"ק שאין הכהן עושה בה דין כלל אלא אדרבה מעלה אותה למדריגה גבוה אחר שהיא אומרת שטהורה ותוכל לסבול, ויש להעמיס זה בדברי התירוץ של הזוה"ק עיי"ש:
13
י״דויש לתרץ עוד דהנה בתוס' סוטה (כ"ח.) דהכתוב אוסרה קודם שתי' כאלו היא ודאי וכו' ואפי' היא טהורה נענשה בב"ד של מעלה אם בא עלי' כמו על חייבי עשה ולא כשאר ספיקות כגון ספק חלב ספק שומן ואכלו ונודע שהיא שומן אע"ג דצריך כפרה וסליחה מיהו לא חמיר כחייבי עשה, עכ"ל, והטעם יש לומר דהנה יש להתבונן בשם סוטה שקראה חכז"ל, ורש"י פירש כי תשטה תט מדרכי הצניעות ותחשד בעיניו, והנה שאחר שנחשדה בעיניו קינא לה ונסתרה שיש רגלים לדבר שנטמא, למה נקראה רק סוטה שמשמעה שנטתה מדרכי הצניעות לבד, כאלו אין בה רק העדר דרכי הצניעות אתמהה:
14
ט״ואך נראה עפי"מ שפירש רש"י שנו רבותינו אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות, הפירוש הוא, שבודאי לא נפלה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ברגע אחת אלא שתחילה נטתה מדרכי הצניעות בחשבה מה בכך אם לא אהי' צנועה מ"מ עדיין הנני ככל בנות ישראל הכשרות, ודרכי הצניעות בעינה לפנים משורת הדין, וחשבה שדי לפני' כאשר תעשה כשורת הדין, ולא תהי' חסידה העושות לפנים משורת הדין, אך הנה ישראל הם פנימיים ולהם נאות ענין צניעות, כי כל דבר פנימי צריך העלם והסתר [היפוך מדות אוה"ע שהם חיצוניים ובש"ס עירובין סתם גוי מפעי פעי], וע"כ זו בשביל שנטתה מדרכי הצניעות ואבדה מעלה זו שורה עלי' לעומתה דבר שהוא היפוך צניעות והוא כח רע המושך לג"ע כי ערוה פירש"י לשון גילוי, והוא כעין טעם זוה"ק בטומאת מת הידוע, וכא זה מקשקש בה עד שמביאה לידי עבירה בפועל ממש, וזהו הרוח שטות שאמרו רבותינו ז"ל, ולפי"ז מובן שעיקר העונש בא על הטי' ראשונה שנטתה מדרכי הצניעות שמאז והלאה הרוח רע שנתלבש בה תוקפתה בסוד עבירה גוררת עבירה, וע"כ קראו רבותינו ז"ל אותה סוטה להורות על ענין זה שכל מה שנעשה אח"כ בפועל הי' בא בכח ע"י הנטי' כנ"ל, וזהו השם רע שקנתה לעצמה:
15
ט״זולפי"ז יובן הטעם דהכתוב אוסרה קודם שתי' כאלו הוא ודאי ואפי' אם באמת לא נטמאה, שהרי נשתאב בה כח מושך לערוה והיא טמאה בכח אף שעדיין אינה טמאה בפועל, וזה שבירושלמי שהכתוב קוראה טמאה מפני שיצא עלי' שם רע, היינו השם רע שקנתה לעצמה, ונשתאב בתוכה, אך לפי"ז יש להבין למה אחר שתי' מותרת, שהרי אמרת שאפי' לא נטמאה בפועל נמי, והמים אין מבררין אלא שלא נטמאה בפועל ועדיין טומאתה בשולי' בכח:
16
י״זאך יש למר שענין מים המאררים ומנחתה מנחת שעורין שפירש הרמב"ן שיהא סערת ה' חמה יצאה על ראש רשעים תחול, ומדיח ברוח משפט וברוח בער את כחות הרעות, ואם נטמאה שהטומאה נשתאבה לתוך תוכה עד שהטומאה קשורה בה ככלב ונעשין היא והיא דבר אחד נדחית היא עם הטומאה יחד למלך בלהות, אך אם טהורה היא והטומאה ששרה מפאת היפוך דרכי הצניעות כנ"ל איננה נשתאבת לתוך תוכה אלא כמו מרחפת עלי' שוב ע"י המים המדיחין כנ"ל פרחה טומאתה ממנה ונשארה טהורה, ומובן אשר קנתה מעלה יתירה ממה שהיתה קודם שתי' שהי' רוח טומאת ערוה מרחף עלי' ועתה שבה להיות טהורה לגמרי, ולפי"ז מובן אשר עיקר תועלת המים הוא כשהיא באמת טהורה היא צריכה למים, אבל כשהיא טמאה ועברה על עבירה שמגיע לה עונש מיתת ב"ד דין ד' מיתות לא בטלו וגם מבלעדי מים המרים תקחי' אופל וצלמות, גם אם אמרה אינני שותה שוברת כתובה ויוצאה, וא"כ אי אפשר לומר שלעונש ניתן שהרי בידה שלא תשתה ובודאי בשביל מעות כתובתה לא עשתה התורה נסים, ועוד למ"ד כתובה דרבנן מא"ל, אלא ודאי שעיקר תועלת המים הוא להדיח כתמי', וממילא אם טמאה היא נדחית עם הכתמים והטומאה יחד, ולפי האמור יובן שפיר שנאות ענין זה ע"י כהן העוסק בטהרתן של ישראל:
17
י״חולפי האמור יש לפרש מאמרם ז"ל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, הגם שבפשיטות ניחא שהיין מביא לידי ניאוף ויין עמוני של שטים לעד, מ"מ הלוא יש ויש כמה עוברי עבירה שאינם שותין יין כלל, אך יש לומר ג' דברים שבנזיר יין ותגלחת וטומאה אינם דבר שכ"כ קשה לאדם ואין היצה"ר כ"כ מחמדתן ואיננו רבותא ושבח כ"כ לאדם הנזהר מהם, ומהו הרעש הגדול שנקרא קדוש והוא במעלה עוד יותר מנביא כמ"ש ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, מורה שהנזירים הם המובחרים שבבנים, אך כלפי שנאמר בענין סוטה הנקראת בשם נטי' מדרכי הצניעות, משום שכל הרע שנעשה אח"כ נמשך מנטי' ראשונה כנ"ל באשר שורה עלי' דבר ההיפוך שהוא כח ערוה והוא התוקף אותה בכח עד שהפילה לבאר שחת, כן נמי נאמר להיפוך וכ"ש הוא שמדה טובה מרובה והאיש שנטה מדרכי המון בשביל כבוד ה' אף שאיננו כ"כ רבותא, מ"מ שורה עליו דבר שהוא להיפוך מג' דברים הנ"ל וכמו שהגדנו כבר שלעומת שפורש מן היין שמשבש כוונת הלב זוכה ללב מבין וזוכה לבינה, ולעומת שפורש מטומאת מת שהוא ענין טמטום והעדר החכמה כמ"ש ימותו ולא בחכמה זוכה לחכמה, ולעומת שפורש מתגלחת שהוא ענין להתנאות ולהתגאה כבש"ס נדרים שקפץ עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם ואמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך העבודה שאגלחך לשמים, זוכה לעומתו לענוה שהיא מדה גבוה מהכל ומה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה, כי הענין האלקי ששורה עליו לעומת פרישתו מג' דברים אלו הם מושכים אותו ממצוה למצוה עד שיזכה למעלות רמות הנ"ל והוא ממש היפוך ענין סוטה ע"כ הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין:
18
י״טבמדרש איש או אשה כי יפליא וגו' הה"ד שוקיו עמודי אש וגו' שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו כמה דתימא ועלי תשוקתו, מנין שכן הוא אומר שנאמר ויכולו השמים והארץ וכל צבאם וגו' ואין ויכולו אלא לשון תאוה שנאמר נכספה וגם כלתה נפשי וגו', והלשון מנין שכן הוא אומר שנאמר נתקשו בו המפרשים עד שיש ששלחו יד להגיה:
19
כ׳ונראה לפרש דהנה מה שאמר שוקיו זה העולם מפני שנשתוקק הקב"ה לבראותו אינו מובן כ"כ שמחמת זה הי' שייך לכנות את הקב"ה בשם שוקיו אבל לא את העולם, אך יש לומר דהנה ידוע דבריהם ז"ל שהיו שמים וארץ נמתחין עד שאמר להם הקב"ה די, והיינו משום שרצונו של הקב"ה בבריאה הי' נותן גם בבריאה רצון להבראות, והיו נמתחין והולכים והיינו שהיו נתגשמים ונתרחקים מהשורש, וכן אמרו ז"ל בש"ס ר"ה (י"א.) כל מעשה בראשית לדעתן נבראו פירש"י שאלם אם חפצים לבראות ואמרו הן ואף שעדיין לא נבראו ולא הי' למי לשאול, הפי' הוא שנתן בהם הש"י כח הרצון ממה שרצה הקב"ה בבריאה אף שזה היפוך הטבע כאמרם ז"ל שמים התחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קודם מלכא מ"מ הי' בהם הרצון לזה, ואמרו ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, וע"כ כשהפסיק השי"ת הרצון להיות נמתחין עוד, והי' הרצון לפניו ית"ש שיהי' שבת כתיב ויכולו כבמדרש הנ"ל אין ויכולו אלא לשון תאוה היינו שהשיגו תאוה לשוב ולכלל בשורשם, ובב"ר סוף פרשה יו"ד כל זמן שהי' ידי קוניהם ממשמשין בהם היו מותחין והולכין כיון שנחו ידי קוניהן מהם ניתן להם נחה וינח לעולמו ביום השביעי עכ"ל, ופירוש ידי קוניהן הוא הרצון שהי' לפניו ית"ש בהבריאה וכך שיעור דברי המדרש שוקיו זה העולם, היינו מאחר שנשתוקק הקב"ה לבראותו כמה דתימא ועלי תשוקתו, שישראל אומרים ועלי תשוקתו, מנין שכן הוא אומר פירוש עד כאן לא שמענו אלא שישראל אומרים יעלי תשוקתו, אבל מנין שכן הוא כינוי להש"י שהוא אומר להיפוך שהנבראים משתוקקין אליו שנאמר ויכולו, הרי שהש"י ג"כ אומר שהעולם משתוקק אליו, והטעם כנ"ל שמאחר דכתיב ועלי תשוקתו וסוף המעשה במחשבה תחילה שעלה במחשבה תיכף השתוקקות הש"י על ישראל, בשביל זה עצמו נתהוה מדת התשוקה בהנבראים מתחלה למתוח ואח"כ לשוב ולכלל בשרשו כנ"ל ע"כ נקרא העולם בשם שוקיו, והא דאמר שנשתוקק הקב"ה לבראותו לאו טעמא קאמר למה נקרא העולם שוקיו אלא אדבתרי' קאי דהא שהנבראים משתוקקים אליו נצמח מפאת שהש"י משתוקק הי' לבראותו:
20
כ״אוממוצא הדברים שהכל תלוי במדת הרצון ששם של דבר הוא מהותו וכשהעולם נקרא בשם השתוקקות הנה כך הוא מהותו, וע"כ אין לך דבר שעומד בפני הרצון וכשרצונו של אדם להתקדש ביכולתו להגיע עד רום המעלות באין מפריע, והוא פתיחה טובה לפרשת נזיר שנאמר איש כי יפליא וידוע שפלא הוא בכתר עליון, לכן הקדים זה לאמר אל תתמה אל החפץ להגיע אדם למעלה כ"כ רמה ונשאה, שהכל תלוי ברצון:
21
כ״בשמואל שקול כנגד משה ואהרן פי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי נזיר עבודתו בהצנע וכתיב כי יפליא וכן כתיב והוא פלאי שפירושו נעלם, וע"כ נאסר ביין שהוא לארמא קלא שהוא מדת הלוים, אבל כהנים עבודתם בחשאי, וע"כ שמואל שהי' נזיר עולם והי' לוי היו בו שתי מדות יחדיו וזה שקול כמשה שהי' לוי והי' משורר כבש"ס ערכין וכאהרן מחמת שהי' נזיר, עכת"ד. ולפי"ז יש לומר שהיינו הך שהכתוב דיבר ממלבושיו שנאמר ומעיל קטן תעשה לו אמו, וכן איש זקן והוא עוטה מעיל, ויתבאר עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה במה שהכהנים היו צריכים ללבוש בגדים ולא מצינו כן בלוים, משום שבגדים מורים על פנימית שצריך להיות נעלם וע"כ כהנים שהם פנימים צריכין בגדים ולא לוים, וע"כ שמואל שהי' בו גם מעלה פנימית כתוב בו בגדים בצד מה, ויש לומר דהא דהכתוב מדבר שהי' עוטה מעיל ולא שאר בגדים, כי מעיל הקודש הוא ממוצע בין פנימית להתגלות שהרי עם שהוא לבוש המכסה כתיב נמי ונשמע קולו בבואו אל הקודש, ע"כ מעיל שמואל רומז לזה שהיו בו שניהם פנימית והתגלות, ואף שבודאי לא היו בו פעמונים מ"מ שם מעיל חד הוא:
22
כ״גואולי זהו שאמרו ז"ל בבני אהרן נדב ואביהוא שהיו חסרים מעיל והיינו שהם חשבו שהגיע זמן תיקון הכללי ורצו לגלות הנעלם, וזהו צירוף קטורת שבחשאי עם אש זרה שרומז להתלהבות יתירה, שהוא התגלות אש העצור בלב, וכן מ"ד ששתויי יין נכנסו נמי האי טעמא הוא שרצו לגלות מה שבחשאי שיין הוא התגלות ולארמא קלא כנ"ל ומשנכנס יין יצא סוד, וזהו שהיו חסרים מעל שיש בו שני ענינים אלו:
23
כ״דכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר הטעם שנזיר אסור בטומאת קרובים וכהן מותר, משום שכהן קדושתו מצד התולדה, אבל נזיר שקדושתו מצד עצמו אין לו צירוף אל קרובים, עכת"ד, ולפי"ז מובן הא דכ"ג נמי אסור לטמאות לקרובים משום שמעלתו זה שנעשה כ"ג הוא מחמת מעלת עצמו ולולא מעלת עצמו הי' כהן הדיוט, ואף המתמנה תחת אביו ע"כ צריך שיהי' ראוי והגון לכך וממלא מקום אבותיו, וצריך מינוי ע"כ נמי אסור להטמאות לקרובים מפני שמעלתו זה אין בו צירוף קרובים:
24