שם משמואל, נשא ו׳Shem MiShmuel, Nasso 6
א׳שנת תרע"ה
1
ב׳וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, וברש"י ג' מחנות הם מחנה שכינה מחנה לוי' מחנה ישראל, המצורע משתלח מכולן הזב וכל מי שהטומאה יוצאה עליו מגופו משולח רק ממחנה שכינה וממחנה לוי' ומותר במחנה ישראל, וטמא לנפש מותר אף בשל לוי' ואינו משולח אלא משל שכינה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שג' מחנות אלו מקבילים למוח לב כבד שבאדם ר"ת מל"ך שבהם משכן נרו"נ או בלשון גוף ונפש ושכל, צורת הכבד להוציא מן המאכל את כל חלקי הזן ומשלח את דם הצלול להלב והלב מברר עוד את הצלול שבצלול ומשלח להמוח, וע"כ כבד שטבעו להיות בו תערובת טוב ופסולת אין מזיק לו פסולת שהוא טומאה אלא טומאת מצורע ומשום שהוא הבדיל כן יבדל, לב שבו הוא דם הצלול ואין בו בטבע פסולת מגופו מזיק לו טומאה היוצאה עליו מגופו, אבל שאינה יוצאה עליו מגופו אינו מזיק להלב שטבעו נמי לפעמים לבוא בו פסולת מן החוץ כבתקה"ז זכאה ליבא דלא קריב בי' עציבו דטחול וכעס דמרה, מכלל שיכול לקרב, אבל מוח אין בו שום פסולת לא מגופו ולא מחוץ, ע"כ מזיק לו אפי' טומאה שאינה יוצאה מגופו, עכ"ד:
2
ג׳ונראה לבאר ולהוסיף בה דברים דהנה בש"ס ברכות אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא ק"ש אי אזיל מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה, ורבים תמהו מאחר דאמרת דהזכרת יום המיתה מועיל להדחות את יצה"ר אף במקום שתורה וק"ש לא הועילו, למה לא ישתמש תיכף בתרופה האחרונה היינו שתיכף יזכיר לו יום המיתה, ולמה לי' לנסות בתרופות הראשונות היינו תורה וק"ש, וכבר דברנו מזה, ונראה עוד לומר דהנה בענין יצה"ר שבאדם יש דיעות שונות בין המחקרים, מהם אמרו שהוא טבע החומר המושך למהותו, ומהם אמרו שהוא כח רע עליון שנשתאב באדם המסיתו לכל רע, ומהם אמרו שהוא הכחות חיצוניות רודפין אחר האדם, ונראה דכולהו אתנייהו בי', כח החומר המושך לחומרית, וכח עליון רע שיושב בגופו של אדם כאמרם ז"ל איזהו אל זר שבגופו של אדם הוי אומר זה יצה"ר, וגם כחות חיצונים הרודפין אחר האדם וכמ"ש יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, ובספר המגיד לב"י שהמגיד הזהיר אותו שידע שהם ומשרייתי' וכל כת דילי' רודפין אחריו להממו ולאבדו, ונראה שמשכן שלשה אלה הם בג' מקומות האדם טבע החומר המושך לחומרית שהוא כח המתאוה משכנו בכבד שבו נפש המתאוה, יצה"ר שהוא אל זר שבגופו של אדם משכנו בלב כאמרם ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, כחות החיצונים הרודפין אחר האדם הם במוח היינו להכניס בו מחשבת פיגול, וכן משמע הלשון של ספר המגיד הרודפין אחריך להממך שהוא ענין עירוב מחשבות ולהחשיך את השכל עד שלא יכיר בין טוב לרע ויבוא לאמר לטוב רע ולרע טוב, ונראה עוד שהוא כעין דאיתא בזוה"ק ח"ב (ס'.) אינון נפקי למדברא לאסתכלא וכו' אתגלי עלייהו רשותא אחרא דשאר עמין וכו' חמו ישראל דלא הוה ההוא זיוא דמלכיהון הה"ד דכתיב ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה מאי טעמא כי מרים הם לא אתבסם נפשייהו כקדמיתא, עכ"ל, והיינו דסט"א החלבש בלבוש טהור וצדק ואמר לרע טוב ומראה לו פנים וכן לטוב רע ומראה לו פנים, והנה הוא במוח ושכל האדם:
3
ד׳ונראה דלעומת שלשה מיני יצה"ר אלה נמצאות בישראל ג' מדות טובות, ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים, והם ירושה לישראל משלשת האבות, ביישנים הוא ירושה מיצחק אבינו, והיינו כי במדרש בראשית פ' ס' סי' ב' עבד משכיל ימשול בבן מביש עבד משכיל זה אליעזר וכו' ימשול בבן מביש זה יצחק שבייש את כל או"ה בשעה שנעקד על המזבח, והיינו דהנה אמרו ז"ל ובעבור תהי' יראתו על פניכם זה הבושה, וזה עיקר יראת שמים שיבוש בעצמו מפני הש"י העומד עליו ורואה את מעשיו, והנה ידוע שמדתו של יצחק היא יראה כמ"ש ופחד יצחק הי' לי, וע"כ כך היתה מדתו להיות תמיד מלא בושה מפני הש"י העומד עליו, ולעומת שהוא הי' מלא בושה תמיד באותה מדה נפלה בושה על אוה"ע מפני מעשיו של יצחק שנעקד על המזבח בהעריכם את עצמם כמה הם רחוקים מלעשות ככה, והנה מדתו זאת הנחיל לבניו שתהי' בהם מדת הבושה, רחמנים הוא מדתו של יעקב הנקרא רחמן שבאבות וידוע שמדת יעקב הוא מדת רחמים, והנחיל לבניו שיהי' בהם מדת הרחמים, גומלי חסדים הוא מדתו של אברהם כמבואר בכתוב ובמדרש פרשה וסימן הנ"ל הכל צריכין לחסד אפי' אברהם שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו, והנחיל לבניו שיהי' בהם מדת גמילות חסדים:
4
ה׳ונראה דשלשה מדות טובות אלה משכנם נמי בשלשה חלקי האדם ומקבילים לעומת ג' יצה"ר הנ"ל, גמילות חסדים הוא בגוף דהיינו בכבד לעומת נפש המתאוה שמשתוקק הכל לגרמי' וזה בהיפוך להטיב לזולתו בין לעניים בין לעשירים והוא שלימות טבע הגוף הרודף לעשות צדקה וחסד אפי' למי שאינו ראוי והשכל אינו מחייב להטיב עמו, ביישנים הוא שלימות הנפש שמשכנו בלב שהלב הוא מתפעל אזיל סימקא ואתי חיורא מחמת רכות וזיכוך, וזה היפוך יצה"ר הדומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב והוא נקרא אבן גדולה שעל פי הבאר שקשה בטבע כאבן, אבל הביישן הוא רך וזיכוך הלב, רחמנים הוא שלימות כח שכלי המברר מי הוא הראוי לרחם עליו, וזהו ההפרש בין חסד לרחמים שחסד הוא להכל בלתי בירור כח שכלי, ורחמים הוא ע"י כח שכלי שמשכנו במוח וע"כ הוא מורכב מחסד ודין, והנה הוא היפוך כחות החיצונים המערבים את המחשבות עד שבא לומר לרע טוב ולטוב רע ומראה לו פנים ומתלבש בלבוש טהור וצדק, אבל מדת הרחמים הוא בירור הראוי משאינו ראוי, ובאמת זה מדתו של יעקב שסם רצה לאבק את עיניו כמ"ש ויאבק איש עמו וכתיב כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, הרי ששלשה מדות טובות שבישראל שירושה להם משלשת האבות משכנם בשלשה חלקי האדם ומקבילים לשלשה מיני יצה"ר:
5
ו׳והנה איש שיצרו מתגבר עליו, יש שיצה"ר שמשכנו בכבד שהוא כח החומר המושך לחומרית הוא המתגבר, ויש שמתגבר עליו כח היצה"ר שדומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ויש שמתגברין עליו כחות החיצונים הרודפים אחריו להממו ולאבדו שהוא במוח כנ"ל, ולכל מין יצה"ר יש תרופה מיוחדת, ליצה"ר שהוא לעומת השכל לאמר לטוב רע ולרע טוב הרפואה הוא לעסוק בתורה שתורה היא המבררת בין כשר ופסול טמא וטהור וכו' ומביאה בלב האדם כח הבירור ובזה מדחה את כחות החיצונים הרודפין כנ"ל, וזה כל העוסק בתורה מזיקין בדילין הימנו, ובזה יובן הטעם שניתן להם לישראל במרה קצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהן ולא המתין להם עד סיני, כי מאחר דס"ם ומשרייתי' היו רודפין אבתרייהו והתחפשו בלבוש צדק כנ"ל וישראל נצולו ממנו, בזכות זה ניתן להם פרשיות להתעסק בהן שיהיו המזיקין בדילין מהם, וזהו תרופה הראשונה אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ראשית דבר ידחה ממנו כחות הרודפין אחריו אי אזיל מוטב ואי לא אזיל, זה לאות שלאו מכח יצה"ר זה הוא ההתגברות, ע"כ יקח תרופה אחרת יקרא ק"ש שהוא לעומת היצה"ר היושב בין שני מפתחי הלב והוא האל הזר שבגופו של אדם וכמ"ש בק"ש בכל לבבך וכו' וזהו שאמרו ז"ל הקורא ק"ש כאילו אוחז חרב פיפיות בידו כי לדחותו משני מפתחי הלב צריך חרב פיפיות, ואי לא אזיל הוא לאות שלאו מכח יצה"ר זה ההתגברות, ע"כ יזכיר לו יום המיתה שהוא לעומת נפש המתאוה ובזה יכנע לבבו הערל הרודף אחר תענוגי הגוף, ולפי האמור לא שייך הקושיא שלמה לי תרופות הראשונות יזכיר לו תיכף את יום המיתה, שבאמת לכחות החיצונים ס"ם ומשרייתי' הרודפין אחריו וכן ליצה"ר היושב בגופו של האדם אין תרופה זו מועלת, כי כל עצמם של כחות האלו הוא לבלע ולהשחית ולהביא מיתה והעדר כמ"ש הזוה"ק ריש פ' מקץ בפסוק קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר א"כ הם אינם נסוגים אחור בשביל הזכרת יום המיתה כי אותה הם מבקשים:
6
ז׳ולפי האמור יש לפרש השלש מחנות שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מוח לב וכבד שבהן משכן נרו"נ, שיצה"ר שלעומת השכל הוא טומאה מהרודפין שחוץ ממנו ס"ם ומשרייתי', ע"כ משולח ממנו גם טומאה שאינה יוצאה מגופו, והיצה"ר שכנגד הלב שהוא האל זר שבגופי של אדם ודומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב הוא טומאה שבגופו ועצמו של אדם שנשתאב בתוך תוכו ואינו מחמת רדיפה שמבחוץ ע"כ אינו משתלח ממנו אלא טומאה היוצאה מגופו, אך יצה"ר שבטבע החומר שכך הוא טבעו להיות מושך לחומרית, אלא שצריך להיות מקושר להפנימיות שבו דהיינו רוח ונשמה ולהיות נשמע להנהגתם ולא לילך אחר שרירות לבו הרע אינו משתלח ממנו אלא מצורע שהוא טומאה המושכת לפירוד והעדר החיבור, וע"כ מושך להפריד את החומר מהפנימיות שלו:
7
ח׳איש איש כי תשטה אשתו, ברש"י מה כתיב למעלה מן הענין ואיש את קדשיו לו יהיו אם אתה מעכב מתנות כהן חייך שתצטרך לבוא אצלו להביא לו את הסוטה, ויש להבין איך מקביל זה לעומת זה, ואם מחמת דבעי כהונה, הלוא מראות נגעים נמי צריכים כהונה, ולא אמר שתצטרך לו להראות לו את נגעך:
8
ט׳ונראה דהנה בזוה"ק הקשה הא כתיב ושחט את בן הבקר אחרא ולא כהנא דכהנא אסיר לי' בדינא בגין דלא יפגום ההוא אתר דאחיד בי' ואת אמרת והביא האיש את אשתו אל הכהן למידן דינהא, ותירץ לאסגאה שלמא בעלמא אשתדל בהאי ולאסגאה חסד דאי ההוא אתתא אשתכחא זכאה כהנא אסגי שלמא בהו וכו' ואי לא אשתכחת זכאה איהו לא עביד דינא אלא ההוא שמא קדישא דאיהי קא משקרא בי' הוא עביד דינא והוא בדיק לה, ת"ח כהנא לא עייל גרמי' להאי אלא כד היא יהבת גרמה קמי' לחופאה (ס"א לזכאה) וכו' ועדיין אינו מובן דסוף סוף אם נטמאה עביד דינא בה והמנחה היא מזכרת עון, אך ברורן של דברים עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהכהן מעלה אותה למדריגה גבוה ומשקה אותה מים שנמחק בהן שם הקדוש ונותן בהן עפר מקרקע המשכן, וע"כ אם טמאה היא אינה יכולה לסבול את הקדושה ונמסמסה כהמם דונג מפני האש, ועפי"ז יובן כוונת הזוה"ק דהא דכהנא אסיר לי' בדינא משום דכהן הוא ימין מקרבת ולא שמאל דוחה, והכא נמי הוא ימין מקרבת לבד, אלא שכאשר נטמאה אינה יכולה לסבול ולפי דברי' שנתרצית ויהבת גרמה להאי, לא עשה הכהן אלא קירוב לבד שהעלה אותה למדריגה גבוה כמדת הכהן:
9
י׳והנה מתנות כהונה הוא הענין שלעולם המאכל הוא לפי מהות האדם, ובאשר כתיב ויבדל את אהרן להקדישו קודש קדשים, צריך שיהי' מאכלו נמי מאכל קדוש והוא ענין מתנות כהונה שכל חלקי קדושה שהיו מעורבין בתוך החולין נתקבצו בתוך התרומה שהוא מרים ומעלה לכהן, והנה הוא עלי' לחלקי קדושה שהיו מובלעים תוך החולין, וע"כ זה שמעכב מתנות כהונה הרי הוא מעכב להעלות מה שראוי להעלות, העונש הוא שהביא לו את הסוטה להעלות אותה כנ"ל:
10
י״אבטעם איסור יין לנזיר כתבו המפרשים מפני שהיין משחית הדעת, ויש להבין למה נאסרו הענבים שהרי אינם משחיתים את הדעת, ויש לומר עפי"ד הקדוש ר"ש מאוסטראפאלי בפסוק והימים ימי בכורי הענבים, היינו שאז הי' שליטת אותיות שקודם אותיות ענבים, קודם הע' הוא ס', וקודם הנ' הוא מ', וקודם הב' הוא א', וקודם המ' הוא ל', כי אז הוא ירחין דעשו, והוא עולם התוהו קודם עולם התיקון, וזהו פתיחת האדרא בזוה"ק ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל, וע"כ נזיר שנזר אלקיו על ראשו, וידועין דברי הא"ע שכל העולם הם עבדי התאוות, וע"כ הנזיר שפירש מהתאוות הוא שיש עליו כתר מלכות באמת, ע"כ אסור בענבים שהם לפני מלך מלך לבני ישראל והבן:
11