שם משמואל, נשא ז׳Shem MiShmuel, Nasso 7
א׳שנת תרע"ו
1
ב׳במדרש בבני קהת ובבני גרשון נאמר בהם נשיאת ראש שחלק להם הקב"ה כבוד לקהת בעבור כבוד הארון ולגרשון על שהי' בכור אבל בבני מררי שלא היו אלא בני פשוט ועבודת משאם לא היו אלא קרשים בריחים ועמודים ואדנים לא נאמר בהם נשא את ראש:
2
ג׳ויש להבין הרי בישראל נמי נאמר שאו את ראש בני ישראל אף שאין בהם לא זה ולא זה, ולמה יגרעו בני מררי מפשוטי ישראל, וכבר דברנו בזה, ומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש, ונראה עפי"מ שהגדנו כבר בענין הבדלה שהבדיל את ישראל מהאומות ואת שבט הלוי מישראל, ואת הכהנים משבט הלוי, שכל המובדל מחבירו צריך להגביה את דבר המובדל ממנו כמו שבת שמובדל מששת ימי המעשה והוא אמצעי בין עוה"ז לעוה"ב, כי שבת הוא מעין עוה"ב, ובאשר הוא מכלל עוה"ז ויש בו שתי הבחינות של עוה"ז ושל עוה"ב, ע"כ באמצעותו יש שייכות וצירוף עוה"ז לעוה"ב, והיינו שבעוה"ז יש הארה מעוה"ב, וזה שמני' שיתא יומין מתברכין, כן באמצעות ישראל יש גם להאומות אחיזה בצד מה בהקדושה ולעתיד יתעלו גם האומות באמצעותם, וכמ"ש ואתם כהני ה' תקראו, וכן הבדלת הלוים מישראל שאחר חטא העגל צריכין ישראל לאמצעות הלוים הן בבחי' סור מרע שיהי' בכח כל אחד מישראל להדחות את הרע ממנו שכמעט אין זה בטבע האנושי וכאמרם ז"ל אלמלא הקב"ה עזרו אינו יכול לו, וכן בבחי' הדביקות ברשפי אש שלהבתי' צריכין ישראל לאמצעת הלוים ועבודתם בשיר שהוא דביקות הנפש כידוע, וכן כהנים הם אמצעים בין הלוים לאביהן שבשמים, וכמ"ש וילוו עליך וישרתוך היינו שהלוים מתחברים בהכהנים, וכל דבר שהוא יותר פנימי הוא מגביה ומעלה את הנמוך ממנו:
3
ד׳והנה הלוים שהם אמצעים בבחי' סור מרע שיהי' בכח ישראל להדחות מהם את הרע יש נמי שתי בחינות יש ע"י נשיאות ראש, כענין שכתוב ויגבה לבו בדרכי ה', ולהיות כל איש בכחו להבין היטב שהמעשים בלתי ראוים הם לפני איש ישראל כדבר הנמאס בתכלית ונפש היפה תקוץ בהם וכמו מאכל משחת שמביא את האדם לידי הקאה, ויש סור מרע ע"י שמבין שרעה ומרה תהי' באחרונה כמ"ש כי רע ומר עזבך את ה' אלקיך, וידע היטב שמתיקות היצה"ר יתהפך אח"כ למרורת פתנים, ובכן יתמרמר על העבר ויקבל עליו לעתיד:
4
ה׳ולפי האמור יש לפרש ענין משפחות הלוים גרשון קהת ומררי, שכולם הי' משמרתם להכניס בלבב ישראל כל אחת מהמשפחות במדה פרטית אף שכולם כלולים המה, וכל אחת מהמשפחות הי' בו מעלת כולם וכולם משתמשים ברוה"ק שזה הי' ענין השיר, מ"מ כל אחת מהמשפחות הי' משמרתה ותעודתה להכניס בלב ישראל מדה פרטית, שענין גרשון קהת הוא להכניס מדת הגבהת הלב בדרכי ה' כנ"ל, קהת בכח התורה להכניס עוז בלב האדם וגרשון בכח הבכורה להכניס בלב האדם שיראה בעיניו מעלת ישראל שנאמר עליהם בני בכורי ישראל וידע את מי הוא מחליף במי, וכמו שאמר המליץ בספרו בחינת עולם הימתק נזיד עדשים בו תמכר בכורה, וע"כ בבני קהת ובבני גרשון כתיב נשיאת ראש ששניהם מכניסין בחי' נשיאות ראש בישראל, אבל בני מררי שמדתם התמרמרות כנ"ל אין במדה זו ענין נשיאות ראש, אדרבה לזה נדרש שפלות הנפש, כמובן:
5
ו׳והנה בספר הכוזרי מאמר ג' במדריגות החסיד שצריך ליתן חלק לכל חוש וחוש, וישתמש בכל חוש וחוש לעבודת ה' ובכל מדה ומדה ובכל כח מכחות נפשו, ולא יהי' בהם דבר אחד לבטלה עיי"ש דבריו כי נעמו, ומובן שה"ה גם בבחי' הגבהת הלב בדרכי ה', והתמרמרות הנפש נמי כולם צריכים ואין להניח את אחד בשביל מעלת זולתו, כי לכל זמן ועת לכל חפץ, וע"כ היו שלש מחנות לוים אלו להכניס בישראל את כל הבחינות אלו. ומעתה מובן מה שלא נכתב במררי נשיאת ראש, שבאותה מדה שמשמרתם ותעודתם להכניס בלב ישראל אין שייך נשיאת ראש וע"כ אף שהם לעצמם הי' להם מדת נשיאות ראש, מ"מ הכתוב שמדבר ממשמרתם ותעודתם שבזה לא שייך נשיאת ראש ע"כ לא נאמר בהם נשיאת ראש, ואינו דומה לישראל שהכתוב מדבר ממעלת עצמם ובתוך מעלת עצמם הי' נמי בחי' נשיאת ראש:
6
ז׳וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, וברש"י שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן תוך הקלעים זה מחנה שכינה, חניית הלוים סביב הוא מחנה לוי', ומשם עד סוף הדגלים היא מחנה ישראל, הצרוע נשתלח חוץ לכולם, הזב [וכל שטומאה יוצאה עליו מגופו] מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף בשל לוי' ואינו משתלח אלא משל שכינה, עכ"ל, וכבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכנגדן באדם מוח לב כבד, הכבד מאסף לתוכו כל דם היוצא מהמאכל ומשגר הצלול שבו ללב, והלב משגר הצלול שבצלול להמוח, ובאשר הנבד בולע גם פסולת הדם ע"כ אין מזיק לו פסולת, ומשום הכי אין משתלח מדוגמתו שהוא מחנה ישראל שום טמא אלא מצורע, וטעמא אחרינא משום שהוא הבדיל כך הוא יבדל, והלב אין בו פסולת מעצמו שהרי הוא שואב הצלול שבדם, אלא שמ"מ הוא מקבל פסולת מהטחול והמרה כבתקה"ז זכאה ליבא דלא קריב לגבי' עציבא דטחול וכעס דמרה, מכלל שעלול לקרב לגבי', ע"כ מחנה לוי' שדוגמתו אין משתלח ממנו אלא טומאה שיוצאה עליו מגופו, והמוח שאין בו שום פסולת לא מעצמו ולא מזולתו ע"כ משתלחים ממנו כל מיני טומאה, עכת"ד:
7
ח׳ונראה להוסיף בה דברים דהנה מוח לב כבד שבהם משכן גוף ונפש ושכל ומהם תוצאות מחשבה דיבור ומעשה, מחשבה מהשכל שבמוח, דיבור מהנפש שבלב, שמהות ושורש הדיבור הוא הבל הלב, ובפסוק ויהי האדם לנפש חי' מתרגם לרוח ממללא, מעשה הוא בפעולת הגוף וכבר דברנו בו למדי באריכות, ויש לומר שכנגדן השלש מחנות, מחנה שכינה שם עבודת הכהנים והם פנימיים ועבודתם בחשאי שהוא לעומת כח המחשבה, וע"כ בעבודת כהנים איתא פסול מחשבה פיגול ושלא לשמה, מה שלא מצינו בעבודת הלוים שיפסל מחשבה:
8
ט׳מחנה לוי' הוא לעומת כח הדיבור שעיקר עבודת הלוים הוא השיר כמ"ש הרמב"ן בפ' בהעלותך פסוק כ"ה, ועיקר שירה היא בפה וכן כתיב משה ידבר והאלקים יעננו בקול ובש"ס ערכין שהוא שירה וברש"י שם צוהו לשורר כי לוי הי', ובלשון המשנה דברו הלוים בשיר, הרי שמחנה לוי' לעומת כח הדיבור:
9
י׳מחנה ישראל הוא בעשי' והיינו דהנה בש"ס יומא ונדרים איפלגי הני כהני שליחי דידן נינהו או שליחי דרחמנא, ויש לפרש שכל דברי חכמים קיימים, והיינו דהנה עבודת כהנים אמרנו לעיל שהיא לעומת כח המחשבה, ומ"מ הרי היא מעשה בפועל ממש, אך יש לומר שחלק המעשה הוא מחמת שליחת ישראל ושליחו של אדם כמותו ע"כ גוף העשי' איננו מתיחס לכהנים אלא לישראל, וע"כ כל דברי חכמים קיימים שבחלק המחשבה הם שליחי דרחמנא ובחלק המעשה הם שליחי דידן, וכן עבודת הלוים שהיא לעומת כח הדיבור, ומי לית בהו חלק המעשה לעבוד ולמשא ושמירת המקדש דמשמר כעושה מעשה, אך בזה יש לומר דהלוים נבחרו תחת כל בכור בבני ישראל, והם בחלק העשי' שליחי ישראל ולוקחין המעשרות בשכרן, אבל חלק הדיבור הוא מעצם מעלת לוים ולא בשליחת ישראל, ובחלקי הדיבור הם שליחי דרחמנא ולא שליחי דידן:
10
י״אובזה יונח לנו דקדוק עצום בהא דש"ס ערכין הנ"ל משה ידבר והאלקים יעננו בקול הפירוש הוא שירה ופירש"י צוהו לשורר כי לוי הי', הלוא אז עדיין לא נבחרו הלוים והיו כל העבודות בבכורים, ומה זה שאמר רש"י כי לוי הי', ועוד שמרע"ה לא הי' בכור כלל, אבל לפי דברינו הנ"ל ניחא שחלק הדיבור המתיחס ללוים מעולם לא הי' שייך לבכורים, וע"כ לא מצינו קודם בחירת הלוים ענין שירה על הקרבן כלל, אך משרע"ה שנבחר מעולם והי' כולל כל המעלות ומדריגות שהי' מלך וכהן ולוי, מצד ענין לוי שבו הי' שייך אליו השיר, ואולי גם שירת הים דכתיב אז ישיר משה ובני ישראל, כל השירה היתה מתיחסת למשה, ובלעדו לא הי' אפשר להם לפתוח פה בשירה [ובזה יתישב מה שהקודמים לא אמרו שירה כבמדרש פי' פתחה בחכמה והרבה תירוצים נאמרו בזה שהקודמים לא אמרו שירה, ולפי דרכנו יש לומר כנ"ל, ומה שלא תירצו המפרשים ז"ל כן, אפשר דקשה להם לומר על האבות שלא הי' להם כח זה שהי' בלוים אח"כ]. ומה דכתיב בשירת הבאר אז ישיר ישראל, יש לומר נמי שהי' באמצעות משה, אלא שלא נזכר שמו מטעם הנאמר במדרש, עיי"ש:
11
י״בולפי האמור ששלש מחנות הם לעומת כח המחשבה דיבור ומעשה, יש לפרש נמי חילוקי שליחת הטמאים, דמחנה ישראל שהוא לעומת הגוף והמעשה, וידוע שהאדם הוא כלול מכל הבריאה, ויש בו נמי חלקי רע וד' מרות שבאדם הם ד' כחות רעות והם לעומת ד' גוליירין בישין עון משחית אף חימה, ובזוה"ק שמרה הוא גיהנם שבאדם, אך צורת האדם הוא שיהי' חלקי הרע שבו נכנעים ומתאחדין בחלקי הטוב שבאדם, ואם מתגברים חלקי הרע היינו המרות, האדם הולך לאיבוד ח"ו, אבל כשהם נכנעים ומתאחדין בחלקי הטוב הם צורך להאדם וניקב וניטל המרה ולרוב הפוסקים אפי' חסר המרה טריפה, וע"כ אין שום טומאה שהיא הפסולת נשתלחת ממחנה ישראל שהוא לעומת הגוף אלא מצורע משום שהוא הבדיל כך יבדל, והיינו שטומאת מצורע גורמת פירוד בין הדבקים היפוך מהות הגוף שכל חלקיו ואפי' חלקי הפסולת מתאחדין בו, ובאשר על בעלי לה"ר נאמר שאמרו שפתינו אתנו מי אדון לנו, ע"כ טומאת מצורע גורמת פריקת עול והעדר הכנעה חלקי הרע לחלקי הטוב, וזהו השחתת הגוף כנ"ל שבהתגברות המרה האדם הולך לאיבוד, ע"כ ממחנה ישראל אינו משתלח שום טמא אלא מצורע:
12
י״גאך ממחנה לוי' שהוא לעומת כח הדיבור שהוא הבל היוצא מהלב מזיק נמי טומאה היוצאה עליו מגופו, אבל טומאת מגע שאינם מתוכיותיו אינם פוגמים את הבל הלב שהוא מתוכיותו:
13
י״דמחנה שכינה שהוא לעומת כח המחשבה שם מזיקות כל מיני טומאה אפי' הבאה מחוץ לגופו שכן יש הרבה מחשבות רעות שאינם באים מכח טבעו אלא מחמת כחות חיצוניים הרודפין אחר האדם לבלבלו ולהכניס בו מחשבות רעות ר"ל על כורחו שלא בטובתו, והוא דוגמת טומאה במקדש, והאדם צריך להזהר בהם שלא יהרהר בהם כלל אלא יפנה דעתו לד"ת ויסיר ממנו את מחשבות הרעות, ואם אדם עושה כן אז אין צריך לדאג על המחשבות שעברו עליו, הא למה זה דומה לנטמא בעזרה ולא שהה שיעור השתחואה שפטור, אך אם ח"ו מכניס עצמו לרצונו לידי הרהור אז דומה למכניס טומאה לדעת דלא גמירי בה שיעור שיהוי כבש"ס פ"ב דשבועות:
14
ט״וולפי האמור יובן מה שסמך ענין לו פרשת התשובה שאפי' מי שפגם במחשבה דיבור ומעשה, דבגזל הגר ונשבע על שקר שהוא בדיבור פיו, הנה פגם במחשבה דיבור ומעשה, נמי עדיין יש לו תקנה בתשובה, כי בתשובה נכלל שלשתן, חרטה במחשבה, ווידוי פה בדיבור, והשבת הגזילה ובכלל זה בכל החטאים נמי שינוי מעשה, וכבר הגדנו הא דכתיב ואשמה הנפש ההוא פירושו חרטה שיחזיק עצמו לאשם כמו שפירש"י הושע ה' בפסוק עד אשר יאשמו ובקשו פני, יחזיקו עצמם כאשמים להודות על אשמתם:
15
ט״זויש לומר נמי שזה הענין בסוטה שפגמה בשלשה אלה מחשבה דיבור ומעשה, מחשבה שעיני' נתנה באחר, דיבור כמו שאמרו ז"ל על שלומית בת דברי, שלומית מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל, בת דברי דברונית היתה מדברת עם כל אדם לפיכך קלקלה, ובלשון המשנה היתה מדברת וכו', מעשה הוא הסתירה, ולעומת הקלקול בשלשה אלו התיקון נמי בשלשה אלו, מנחת זכרון הוא לעומת כח המחשבה, וע"כ פוסלת בה מחשבה, השבועה שהכהן משביעה ואמרה אמן אמן הוא כח הדיבור, ושתיית מים המאררים הוא במעשה, ואם טהורה היא ואין הטומאה נשתאבה בתוך תוכה מועילים שלשה אלה לתיקון ולהפריח מעלי' את כחות הטומאה שהיו מרחפים עלי' על ידי קלקול ג' אלה, אך אם נטמאה ונשתאבה הטומאה אל תוך תוכה ונעשית היא והם דבר אחד תצעד למלך בלהות עם הטומאה יחד, וכבר אמרנו ליישב בזה קושיית הזוה"ק למה כל ענין השקאת הסוטה שהוא דין נעשה ע"י כהן איש החסד, כי עיקר ג' אלה הם לתיקון ולהפריח מעלי' את כחות הרעות המרחפין עלי' כנ"ל:
16
י״זוכן נמי יש לומר בנזיר שיש בו שלשה מצות אזהרת היין ותגלחת וטומאת המת, יין הוא לעומת כח הדיבור כאמרם ז"ל משנכנס יין יצא סוד וכתיב ותירוש ינובב בתולות, והעדר היין הוא שמירת כח הדיבור שיהי' במדה ובמשקל ולא שיתפרץ הדיבור מאליו בלי גדר וגבול שזה מפעולות היין שמוציא סוד, תגלחת שערות הראש הוא לעומת כח המחשבה שהשערות הם מותרי ליחות המוח ובאשר מקדש את המחשבה שבמוח ע"כ אף השערות שיונקים משם הם קודש כאמרם ז"ל קדוש יהי' גדל פרע שער ראש נזירו קודש, טומאת המת היא טומאה שמשכנה בגוף ריק היא לעומת כח המעשה המתיחס לגוף, ולמען ישאר בקדושת מחשבה דיבור ומעשה אף אחר כלות ימי נזירותו הצריכו הכתוב שלש קרבנות, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפסוק ואחר ישתה הנזיר יין, היינו שאף כשישתה אח"כ יין ישאר שם נזיר עליו, ולפי דרכנו הוא שישאר מקודש המחשבה דיבור ומעשה, ולזה באו השלשה קרבנות חטאת ועולה ושלמים, חטאת מכפרת על שוגגין שהיא מעשה לבד מביאה על הנזיר קדושת המעשה, ועולה שמכפרת על הרהור הלב מביאה עליו קדושת המחשבה, ושלמים הוא שיש בו שלום למזבח ולכהנים ולבעלים הוא המשלים את הכל הוא לעומת כח הדיבור שהוא הרכבת גוף ונפש והשלמת וחותם האדם כמ"ש מהר"ל וכבר דברנו בזה:
17
י״חויש לומר שזה נמי ענין שלש ברכות שבברכת כהנים, יברכך הוא במעשה האדם כאמרם ז"ל יברכך בממון, יאר ה' פניו אליך וגו' הוא במחשבה שהארה אלקית שייכת להמחשבה, ישא ה' וגו' וישם לך שלום הוא בכח הדיבור כבמדרש פ' תצא שאמר משה על אהרן גם איש שלומי זה אהרן שמשים שלום עלי שנאמר וישם לך שלום, וכח הדיבור הוא השלמה וחותם האדם כנ"ל:
18
י״טאיש איש כי תשטה אשתו, ברש"י מה כתיב למעלה מן הענין ואיש את קדשיו לו יהיו אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבוא אצלו להביא לו את הסוטה, וכבר דקדקנו מה ענין זה לזה, ואם בפשיטות סופו שתצטרך לכהן הי' לו לומר להראות לו את הנגע שטומאה וטהרה של נגעים הוא רק עפ"י כהן, וכבר אמרנו ישוב לזה. ונראה עוד לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שענין מתנות כהונה איננו כמו צדקה, שהנותן הוא יש לו מעלה על המקבל ממנו, אלא אדרבה באמצעות מתנות כהונה הוא מתחבר להכהן ושואב ממנו מעלה, עכ"ד:
19
כ׳ביאור הדבר שבכל דבר יש חומר וצורה, שענין הצורה הוא שמשלמת את החומר וכן מקבל ומשפיע, המקבל הוא כמו חומר והמשפיע הוא כמו צורה המשלימו, ומתנות כהונה הם להיפוך הישראל הוא כמו חומר והכהן הוא כמו צורה המשלימו, ובאמצעות מתנות הכהונה הוא נעשה מחובר לכהן וכל המחובר לו הרי הוא כמוהו ומשלימו, והנה זה שמעכב מתנותיו של כהן הוא נעשה נפרד מהכהן ואינו מהדר אחר השלמת הכהן ונשאר חומר בלתי נגרר אחר הצורה:
20
כ״אוהנה איש ואשה הם חומר וצורה האשה חומר והאיש הוא צורה המשלימה, וזו שנתנה עיני' באחר איננה מהדרת אחר צורת הבעל להשלימה ונשארת חומר בלתי נגרר אחר הצורה להשלימה, וזה מקביל לחטא עיכוב מתנות כהן כנ"ל, וע"כ אינו אומר להראות לו את הנגע שזה איננו מקביל לזה ואיננו מדה במדה:
21