שם משמואל, נשא ח׳Shem MiShmuel, Nasso 8
א׳שנת תרע"ז
1
ב׳וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, ואמרו ז"ל שלשה מחנות הם, מחנה ישראל, מחנה לוי', מחנה שכינה, ירושלים הוא מחנה ישראל, כל הר הבית עד העזרה מחנה לוי', ומשערי העזרה ולפנים מחנה שכינה, המצורע משתלח מכולם, זב וכל שהטומאה יוצאה מגופו מותר במחנה ישראל, ואינו משתלח אלא ממחנה לוי', טמא מת ואפי' מת עצמו וכל טמאי מגע, מותרין במחנה לוי', ואינן משתלחין אלא ממחנה שכינה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דכמו שיש ג' מחנות בכלל ישראל כן יש בכל אדם הפרטי והם מוח לב כבד, מוח משכן הנשמה לעומת מחנה שכינה, לב משכן הרוח לעומת מחנה לוי', כבד משכן נפש החיונית לעומת מחנה ישראל עכת"ד:
2
ג׳ונראה דכמו שלשת סוגי הטמאים שנשתלחין משלשה מחנות שבכלל ישראל, כן יש שלשה סוגים המקלקלין את שלשה חלקי האדם, דהנה מבואר בספרים הקדושים שהנשמה איננה מוטבעת בגוף האדם, אלא משכנה בעליונים והיא משלחת זהורין לתוך הגוף, ועבודת האדם כפי הטבע וההרגל איננה נוגעת להנשמה, אלא כשהאדם עושה יותר מכפי הטבע וההרגל מעורר את כח הנשמה למעלה, וזהו שבזוה"ק ח"א (קצ"ו:) בפסוק כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה מאי בכחך דא נשמתי' דבר נש דאיהו חילא דבר נש למזכי בה בעלמא הדין ובעלמא דאתי, ובזה יובן מה שאמרו ז"ל אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד, כי זה שעושה יותר מכפי הרגיל מעורר כח הנשמה, אבל זה ששונה מאה פעמים שכך הי' ההרגל אז הוא כשונה בלי כח הנשמה, ובזה י"ל דכשהאדם עושה רק כפי הטבע שאין מאיר בו כח הנשמה נדבק בו כח אחר לעומתו, וכטעם הזוה"ק בטומאת מת, וזהו שנקרא טמא מת שאין טומאה יוצאה עליו מגופו, רק כעין טומאת מגע, שנדבקה בו טומאה מבחוץ שנשתלח ממחנה שכינה למעלה, ומ"מ עדיין הוא במחנה לוי', ואפי' מת עצמו מותר להכניס במחנה לוי' מה"ת שטומאת מת עצמה הוא שנדבקו בו כחות הטומאה מבחוץ לעומת סילוק כח הנשמה הוא נקרא אין טומאה יוצאה עליו מגופו, אך מי שתשוקת הלב נמשכת לדברים חומריים זה נקרא טומאה יוצאה עליו מגופו, שלב האדם בלתי אפשר בלי תשוקה, או תשוקת קדושה או ח"ו תשוקה אחרת, וכבר אמרנו שזהו שרמזו ז"ל קסרי וירושלים קסרי הוא תשוקה חיצוניית, ירושלים הוא תשוקה של קדושה, ישבו שתיהן, היינו שיש בו שתי התשוקות יחדיו או חרבו שתיהן שנתרוקן מכל תשוקה אל תאמין, ישבה זו וחרבה זו או להיפוך תאמין, ובאשר התשוקה נצמחת מעצם הלב נקראה טומאה יוצאה עליו מגופו ונשתלח גם ממחנה לוי', כי לוי' היא לשון חיבור כמ"ש הפעם ילוה אישי, ואם תשוקת האדם מונחת בדבר קדושה הרי הוא מחובר לקדושה, כי מקום שתשוקת האדם, שם הוא דבוק ומחובר לשם, וזה שתשוקתו בדברים חיצוניים, הוא נדחה ממחנה לוי' דלעילא, ומ"מ עדיין לא נדחה ממחנה ישראל שכל נפשות ישראל יש בהם אהבה מסותרת לאביהן שבשמים, ומזה בא אשר אפי' פשוטי ישראל מוסרין נפשם על קדושת השם כמ"ש הרב ז"ל בספר התניא, ואפי' אותן אנשים שטומאה יוצאה עליהן מגופם, והם שקועין באהבת חיצוניות ר"ל, מ"מ לפעמים מתעוררת בהם נקודת ישראל וקול דודי דופק על מיתרי לבם, אך מי שהעלה לבו טינא על עקרי הדת ובילדי נכרים יספיקו, היינו חכמות חיצוניות המסירים את לבו ומספקים אותו בעיקרי האמונה או בתורה שבע"פ, הם הם הנקראים מצורעים שנשתלחין ממחנה ישראל דלעילא, כי ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וזה שיש לו שתי לבבות ופוסח על שתי הסעיפים נדחה ממחנה ישראל ובדד ישב מחוץ למחנה מושבו עד אשר ישום לבו אל מצבו עד היכן שהרחיק ללכת וישליך מעליו את חשבונותיו הרבים וישוב להתרפק על ברכי התורה ומצוותי':
3
ד׳ובמדרש צרוע זו ע"ז מה מצורע מטמא בביאה אף ע"ז מטמא בביאה, מסייע לדרכינו שנקרא צרוע שנדחה ממחנה ישראל זה שהעלה לבו טינא על עקרי הדת, ובאמת שגם איש כזה מטמא בביאה, היינו בחברתו את בני אדם שחלקו מחמאות פיו לצודד נפשות לפורחות כידוע:
4
ה׳ובמדרש פתח לה פתחא להאי פרשתא הה"ד הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי, ומשמע שכמו סיגי הכסף הם מונעים התחברות חלקי הכסף להתאחד להעשות כלי, כן אלו הטמאים הנשתלחים מן המחנה שמפורש הטעם בכתוב ולא יטמאו את מחניהם, הפירוש נמי שמקלקלים את התחברות המחנה, כי מחנה היא חיבור וקיבוץ הפרטים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שדבר זר בתוך האגד מקלקל את האגד, ומייתי לה מדברי הש"ס סנהדרין אי אגד מין חמישי בלולב אי לולב צריך אגד גרוע ועומד הוא, ולפי דרכינו נמי האנשים הנ"ל מקלקלין את כלל ישראל כל סוג את מחנתו הן למעלה הן למטה:
5
ו׳והנה שבת הוא רזא דאחד, ונראה דאפי' הנדחים מהתאחד עם כלל ישראל, יש להם בשבת מקום לשוב אל המחנה, וזה שאנו אומרים בקבלת שבת מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה רב לך שבת בעמק הבכא, ויש לפרש שפרט בכאן שלשה דברים המקבילים לשלשה מחנות, מקדש מלך הוא מחנה שכינה, עיר מלוכה היא מחנה לוי', שכל הר הבית קרוא בירה ולשון בירה ועיר מלוכה אחת הוא כמ"ש שושן הבירה, ועמק הבכא הוא חוץ לחומת ירושלים כמ"ש שמואל ב' ה' עיי"ש, והמשתלחים חוץ ממחנה ישראל שהוא ירושלים נקראים יושבים בעמק הבכא, ואמר שבשבת המקדש מלך שהוא מחנה שכינה ועיר מלוכה שהיא מחנה לוי', שטמאים שמשתלחים מהם קלקלו את מחנות הללו ונחשב כאילו הם בתוך ההפיכה, בשבת יוצאים מתוך ההתהפכות, וכן היושבים בעמק הבכא הם הנדחים ממחנה ישראל, בשבת זוכין לשוב לתוך המחנה:
6
ז׳וי"ל עוד שלכך שבת מעותד לתשובה, כי הכלל ומחנות ישראל לעולם מסייעים לתשובה, כי בתשובתם מתקנים לכל הכלל כבזוה"ק, אך האנשים המשתלחים מן המחנה למען לא יקלקלו את כל המחנה, המחנה סולדת מהם, ואף שלאחר תשובתם יבוא תועלת לכלל המחנה, מ"מ בעוד עומדים מבחוץ איך יתחיל הסיוע, אך בשבת שאין המחנה מתקלקלת, כי אפי' ע"ה אימת שבת עליו וכלהו ערקין וכו' אין המחנה מתקלקלת מהם, ע"כ הוא רזא דאחד דהכל מתאחדים תחת כנפי', היינו כל מי שיש לו רצון לזה, וע"כ שוב המחנה עצמו מסייעתו לתשובה:
7
ח׳וי"ל דהא דהסמיך פרשת התשובה לשלוח טמאים לרמז כי לעומת שלשה סוגים המשתלחים משלשה מחנות, יש להם תיקון בשלשה דברים, חרטה, ווידוי דברים, ושינוי מעשה, ואשמה הנפש ההוא הוא חרטה, כברש"י הושע (ה' ה') עד אשר יאשמו ובקשו פני, שפירש"י שיחזיקו עצמם כאשמים, והתוודו היא ווידוי דברים, והשיב את אשמו בראשו הוא שינוי מעשה, חרטה שהיא במחשבה משכן הנשמה, משיבו למחנה שכינה, וידוי דברים משיבו למחנה לוי', שדיבור מתייחס ללוים וכמ"ש שמות (ד' י"ד) הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא, ועי' ספורנו שם, וחז"ל יחסו שיר הלוים לדיבור, כאמרם ז"ל דברו הלוים בשיר, וידוע עוד שדיבור הוא היוצא מהבל הלב, שלפי מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הנ"ל הלב הוא מחנה לוי', שינוי מעשה משיבו למחנה ישראל, כי במעשה המצוות כל ישראל שווין כקטן כגדול שבישראל שווין במעשה המצוות, וכל ההפרש הוא בתשוקת הלב ובדעת שבמוח, וכבזוה"ק נודע בשערים בעלה כפי מה דמשער בלבי', וע"כ מעשה המצוות מתייחסים לכלל ישראל, ובאה הפרשה לרמז כי אפי' הנדחים ממחנות ישראל עוד לא אבדה תקוותם, השי"ת יזכינו להיות מהשבים אליו בכל לב:
8