שם משמואל, פסחShem MiShmuel, Passover

א׳שנת תרע"א שבת חוה"מ

ב׳מפטירין העצמות היבשות, וכתבו הגאונים משום דקבלה בידינו שבפסח יהי' תחה"מ, וי"ל עוד טעם דהנה ביום א' של פסח השיגו ישראל הארות גדולות למעלה מכפי מדריגתם, וממילא דבעוד שהי' אור הגדול שופע עליהם לא הרגישו מיעוט מהותם כמובן, אך אחר יום שניטלו מהם כל האורות הגדולים וחזרו למוחין דקטנות כמבואר בדברי האריז"ל, ממילא אז הביטו בעצמם מהותם האמיתית מה היא לעומת מה שהי' ביום אתמול והיו בעצמם כעצמות יבישות, וכמ"ש ביחזקאל ל"ו שלעתיד ראשונה יהי' קיבוץ גליות ואח"כ ונקוטותם בפניכם על עוונותיכם, שבעודנו בחושך הגליות אין אנו מרגישין עד כמה נתרחקנו ללכת מדרך האמת, אך אח"כ נבין בעצמינו, וכ"כ במצרים שבעודם במצרים אף שהיו במ"ט ש"ט כל דרך איש ישר בעיניו, ורק כשיצאו וטעמו וראו ביום הראשון את האור כי טוב, ואח"כ כשניטל מהם נשבר לבם בקרבם והיו בעצמם כלא היו וכעצמות היבישות שכבר הי' בהם לפני זמן כביר רוח חיים הוא קבלת האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב ויצא מהם הרוח מחמת טומאת הגלות, ע"כ הבינו שהם מחוייבים להתחיל בספירה לטהר את המדות לשוב למעלותם הראשונה במ"ת ולהיות סוד ה' עלי אהלם:

ג׳בש"ס ברכות דבר נא באזני העם וישאלו אין נא אלא לשון בקשה שלא יאמר אותו צדיק כו', וכבר האריכו בזה המפרשים דלמה דווקא משום שלא יאמר כי בלא"ה הקב"ה מקיים הבטחתו, ונראה דהנה כתבו ז"ל דבאם היו ישראל כל הת' שנה במצרים שוב לא הי' עוד שום גלות, וצריך להבין כי הרי הגלות באה על חטאים של אח"כ ולא על העבר, אך י"ל דבאם היו ישראל כל הת' שנה ולא נדבקו בתועבת ותאוות מצרים היו זוכין לעומתם בת' עלמין דכסופין והיו דבקים מאד באהבת השי"ת עד שכל העולם ותענוגיו לא הי' עוד תופס מקום נגד האהבה הגדולה ההיא, וממילא שלא היו באין לידי שום חטא שנמשך רק מאהבת חיצוניות, כי הכל הי' אפס ואין, ובאמת האהבה הזו היא הרכוש גדול, וזולתו הבל, אך באשר לא יכלו להתמהמה שהיו עומדים על פי פחת שער הנ' שבטומאה, ע"כ לא זכו לאהבה הגדולה כנ"ל, ואפי' כנגד הרד"ו שנה שהוו במצרים לא הי' באפשר לפתוח להם את היכל האהבה למען לא ימשך מזה אהבות חיצוניות, וכבר דברנו מזה בשבת הגדול, אבל זה נשאר לעתיד כשיזדכך זיכוך רב וימחה זרעו של עמלק עשו וד' מאות איש, לעומתם ירשו ד' מאות עלמין דכסופין הנ"ל, אך מצד שלא יאמר אותו צדיק ועבדום ועינו אותם קיים בהם, היינו שמאחר שמ"מ קישוי השיעבוד השלים לד' מאות שנה, ע"כ יש להם עכ"פ מצד החסד ליתן להם בצד מה מהרכוש גדול הנ"ל, אף שאין מגיע להם מצד הדין, ששכירות אין משתלמת אלא לבסוף, מ"מ מצד מדת החסד יש ליתן להם, ואם אינן יכולין לקבל את האהבה להשי"ת מופשטת, מטעם הנ"ל, יש ליתן להם עכ"פ בלבוש הגשמי שהוא כסף, וכ"ז הוא בזכות אברהם שמדתו חסד, וזה תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף, שכסף הוא אהבה וזהב הוא יראה, וכסף שהוא הרכוש גדול לא היו יכולין לקבל רק נקודות נקודות ולא הרבה כנ"ל, אבל בים השיגו מדת היראה כמ"ש ויראו העם את ה', זה בא להם בשפע כי מיראה אינו יכול למשוך לחיצוניות ח"ו כמובן:

ד׳ברש"י פ' אמור סמיך פ' מועדות לשבת לומר כל המחלל את המועדות כאלו מחלל את השבתות, נראה כי שבת הוא במוח וכאמרם ז"ל שבת יעשה כולו תורה, ויו"ט הוא בלב, וע"כ שמחה היא ביו"ט ולא בשבת, כי שמחה היא בהתפעלות ורגש הלב, ושבת הוא במוח בלי התפעלות והרגש כי המוח הוא קר, וזה לעומת ימות המשיח ועוה"ב, כי שבת מעין עוה"ב, ויו"ט מעין ימות המשיח, והוא כנגד תפילין ש"י ותפילין ש"ר, שתפילין ש"י הוא להיות נקשר כל רמ"ח לעבודתו באהבה וכמאה"כ בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה, ותפילין ש"ר הוא במוח וראו כל עם הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ואמרו ז"ל אלו תפילין שבראש, והנה כ"ז שבין עיניך יהיו שתים כי מוח בלי לב אינו כלום, ואדרבה חכמתו מרובה ממעשיו כו' וע"ז נאמר למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, וע"כ המחלל את המועדות הוא מקלקל את לבו, וברמז שהוא נמשך אחר אהבות חיצוניות והוא מקושר בהם, ממילא הוא כאלו מחלל את השבתות וחכמתו ותורתו כאלו אינם כלל, והם מחוללים עד ישוב בתשובה ויתקן הכל אכי"ר:

ה׳יש להבין מדוע בסוף פ' תשא הוזכר שבת אחר חג המצות, משא"כ בכל התורה כולה שהוזכר שבת קודם כל המועדות, ונראה דהנה כבר כתבנו במק"א שבבריאות עולם הי' שבת אחר ששת ימי המעשה, וכ"כ לפי הכנת ששת ימי המעשה זוכין להארת שבת, וזה שבת זכר לבריאות עולם שבדברות הראשונות, אך כשחטאו בעגל ונפלו ממעלתם, שיהי' ביכולתם להכין מעצמם בימי החול כנ"ל, נאמר בדברות אחרונות זכר ליצי"מ, והיינו שכמו יצי"מ שהיו בלתי מוכנים וכמאמר הרבי ר"ב זצללה"ה ופסח ה' על הפתח, היינו דאמרו ז"ל פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כו', וישראל במצרים לא היו יכולין לפתוח אף כחודה של מחט וזהו ופסח על הפתח הזה והביא הגאולה, בחסד עליון לבד עכת"ד, ויש להוסיף שהגאולה היתה מטעם בהוציאך וגו' תעבדון את אלקים על ההר הזה, וא"כ הרי נותן להם השי"ת כח והארה מקודם למען יוכלו אח"כ לעבוד, וכ"כ השבת נותן השי"ת הארה וקדושה לעמו ישראל מקודם למען יהי' ביכולתם לעבוד ה' בששת ימי המעשה, ולפי"ז יובן שבפ' תשא שהיא אחר חטא העגל שהשבת הוא זכר ליצי"מ ע"כ נזכר אחר חג המצות:

ו׳ליל שביעי של פסח

ז׳במכילתא והמים להם חומה מימינם ומשמאלם מימינם זו מזוזה ומשמאלם זה תפילין, יש לפרש דהנה בקריעת י"ס היו שני ענינים, אחד שנדחה החומר כמ"ש המהר"ל, והיינו שאין גוף וחומר הישראלי מושל כ"כ על כחות הנפש שלו, והשני שעוד עלו לרום המעלות עד שראתה שפחה על הים כו' וזהו שתי מצוות מזוזה ותפילין, כי מזוזה היא שלא יהי' ביכולת הרע לקרוב אל הבית וכמו שאחז"ל מזוזת נוטריקון זז מות, ותפילין הוא להתקשר בהשי"ת, ובזכות שתי מצוות אלו שעתידין ישראל לקיים זכו ישראל לשני הענינים על הים כנ"ל:

ח׳במכילתא תבא אסרה שנאמר ויאסור יוסף רכבו ויעל וגו' ותעמוד על אסרה שנא' ויאסור את רכבו, ביאור הדברים דהנה ממה שאסר פרעה בעצמו את מרכבתו שאינו לפי כבוד המלך, מזה נראה שהי' כח למעלה מהטבע, היינו השר שלו שהי' מכשכש בקרבו עד שיצא ועבר חק וגבול הנימוס, ולעמוד נגד זה הכח הי' זכות יוסף הצדיק שמחמת מצות כיבוד אב ואהבת המצוה עבר גבול הנימוס, וזכותו הי' ג"כ אור מושפע ממקום עליון גבוה מאוד למעלה מכולם, וזה שעמד נגד כח פרעה כנ"ל:

ט׳שש"פ

י׳במ"ר אז ישיר הה"ד נכון כסאך מאז אמר ר"ב בשם ר' אבהו אעפ"י שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה לכך נאמר נכון כסאך מאז משל למלך כו' מה בין המלך לאגוסטוס אלא המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב כך אמרו ישראל וגו' אלא כביכול עומד שנא' עמד וימודד ארץ אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז באז ישיר, ונראה לפרש עפ"י מאמר כ"ק אאמו"ר זצללה"ה בפי' דברי המ"ר פי' פתחה בחכמה מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה לקב"ה אלא ישראל, ואמר הוא ז"ל שכל הנסים שהיו עד הנה, כגון אברהם מכבשן האש הי' לצורך הצלתו וכדומה שלא הי' ניצול אם לא נעשה הנס, אבל בים הי' יכולים להנצל אף בלעדי הליכתם אל הים, ובתוס' שבאותו רוח שנכנסו יצאו ולא עברו לרוחב והנס נעשה רק בשביל שיהי' דביקות ישראל בהשי"ת בלי לבוש הטבע כי כל הנבראים דבקים בהשי"ת באמצעות ההשפעה מהשי"ת אליהם, ואם ההשפעה היא בדרך הטבע הרי הדביקות מלובשת בהטבע וכאשר היתה ההצלה דרך נס בלא לבוש הטבע היתה הדביקות בלי לבוש, והם בחכמתם הבינו שזה כוונת הנס ע"כ אמרו שירה להדבק בהשי"ת בלי נרתיק הטבע ודפח"ח:

י״אוהנה ההפרש בין המלך לאוגוסטוס שהמלך עומד ואגוסטוס יושב יש לפרש נמי כה"ג, דעומד הוא ללחום מלחמתם ולהצילם מכל צר ואויב והוא לצורך הצלתם, אבל יושב הוא להורות שזה מנוחתו בהיותו דבק עמהם, כענין כתפארת אדם לשבת בית, והוא צורה להם וזהו דברי המדרש משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך היינו שלכאורה בהשקפה ראשונה הי' נראה על הים ג"כ בחי' עמידה להצילם מחרב פרעה, אך במה שאמרנו שירה שהיא הוראה שהכוונה לדביקות נתיישבה מלכותך וכסאך נכון והבן:

י״בבמדרש הה"ד נופת תטופנה שפתותיך כלה אמר משה רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך וכו' משל למדינה כו' כך אמר משה לפני הקב"ה, יודע אני שחטאתי לפניך באז שנא' ומאז באתי אל פרעה והרי טבעת אותו בים לכך אני משבחך באז הה"ד אז ישיר, ונראה לפרש דהנה ידוע דלשון אז הוא למעלה מהטבע אחד רוכב על שבעה כמ"ש המהר"ל, ויש לפרש דזה הי' כוונת משה באמרו ומאז באתי אל פרעה, דידוע דחומר הוא מתפעל ושכל הוא בחוזק ומפני זה אמרו ז"ל גוים קרובי תשובה הם מפני שהם חומרים ומתפעלים, אבל ישראל הם עם קשה עורף, וזה מורה על מעלתם שהם שכליים, וע"כ בראות משה שפרעה הכביד עוד העבודה והרע לעם הזה הי' הדבר תמי' בעיניו כי מצריים הם חומריים והי' להם להתפעל בנקל אחרי שמעו קולו של משה ששכינה מדברת מתוך גרונו ובלי ספק שהי' נורא מאוד והם עוד התחזקו והרעו לעשות, ואף שמה שלא שמע פרעה לשלח לא הי' לו לפלא אחרי שכבר נאמר לו ואני אקשה את לב פרעה, אבל מ"מ הי' לו להשאר אבן דומם ולא להתחזק עוד להיפוך, ע"כ חשב שאדרבה זה עצמו הי' החסרון שמחמת שהי' הדיבור למעלה מהטבע וכאשר לא הצליח לרכך לב פרעה השיג מזה עצמו עוד התחזקות, אבל באם הי' נביא אחר שאין שכינה מדברת מתוך גרונו אף אם לא הצליח לרכך לב פרעה כמו שכבר נאמר לו ואני אקשה את לב פרעה עכ"פ לא הי' עוד מתחזק בכח למעלה מהטבע, וז"ש מרע"ה ומאז באתי אל פרעה היינו בשביל שבאתי אליו בכח למעלה מהטבע הרע לעם הזה וזה הי' חטא למרע"ה שהרהר אחר מדותיו של מקום מחמת שלא הי' יכול לסבול צערן של ישראל והי' לו לבטוח בהשי"ת שבודאי כן צריך להיות, וכך יפה להם, כי באמת הי' נצרך דווקא שישיג פרעה כח שכלי וכח החיזוק מאד למעלה מן הטבע, שאל"כ לא הי' בא לידי כך שירדוף אחר בנ"י בעוד ראה אתם עמוד אש וענן שהוא יוצא מהיקש הטבעי, ולא היתה קריעת י"ס כלל, וז"ש והרי טבעת אותו בים מזה אני יודע ומכיר חטאתי לכך אני משבחך באז, היינו במה שהי' השליחות באז למעלה מן הטבע כנ"ל:

י״גבמד"ר ר' בני אומר בזכות אברהם אני בוקע להם את הים בעבור מה שעשה שנא' ויבקע עצי העולה, ואומר ויבקעו המים, נראה לפרש עפ"י דברי הזוה"ק האי אעא דלא סליק נהורא מבטשין לי' כך גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא, והנה אברהם שבקע עצי עולה למען אחז בהם האש בכל חלקיו כי כמו שהוא עץ עב אין האש נאחז בתוכיותו והוא נעשה דוגמא לזרעו שנהורא נשמתא דלהון ואחז בכל חלקיהם מבית ומחוץ והגוף לא יאפיל את כח הנשמה ואדרבה יזדכך הגוף וישוב כולו אור, וזה חילוק בין זרעו של אברהם לנביאי וחסידי או"ה שבהם אין השכל והחומר נעשים יחד כולו שכל רק שנפרדים זה מזה וכבר דברנו מזה במק"א, וע"כ נבקע מפניהם הים שהים הוא חומרי ואינו עומד בפני שכלי ומאחר שגם גופם נעשה שכלי ע"כ נדחה מפניהם הים ויבקעו המים:

י״דיראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות ופי' כ"ק אאדמו"ר זצללה"ה שכמו שבא לראות הדר כבוד שכינתו כך יראה בעצמו ויבחין אם הוא ראוי לכך ודפח"ח, ואין הפי' שיתמרמר על מהותו היותו רחוק מהנדרש ממנו, כי יו"ט לשמחה ניתן ולא לעצוב ולדאוג על רחוקו מהשי"ת ובזוה"ק הקשה על בע"ת במאן אנפין יקום קמי' מארי' הא ודאי ברוח תבירא ברוח עציב אן הוא שמחה אן הוא רננה עי"ש, ומאחר שיו"ט מחוייבים בשמחה [וכן הוא אומר בעזרא אל תעצבו ואל תבכו כי חדות ה' הוא מעוזכם וזהו בר"ה שאין בו מצוות שמחה מה גם ברגלים שיש בו מצוות שמחת הרגל] אי אפשר שהמצוה תהי' שבירת הלב ויתאונן אדם חי גבר על חטאיו, רק הפי' הוא עפ"י דברי הש"ס חגיגה עבד שרבו מצפה לראותו, וכה יחשוב אדם בנפשו ויביט בעצמו ובמעמדו ושאעפ"כ הקב"ה מצפה לראותו, מזה יתלהב לבו באהבת השי"ת עד שכל נפשו ומאודו יתן באהבתו, ומזה בא שמחת יו"ט בשלימות:

ט״ושנת תרע"ב

ט״זענין שמברכין טל בפסח, הנה אמרו ז"ל בפדר"א כשרצה יצחק לברך את עשו אמר לו הנה הוא זמן שנפתח בו אוצרות טל, והענין כי טל לא מיעצר לעולם היינו כי הגשם בא מאתדל"ת, אבל טל הוא אף בלא התעוררת דלתתא, ולזה כשרצה יצחק אע"ה לברך את עשו אף שלא הי' מחזיק את עשו לרשע אבל בודאי לא הי' מחזיק אותו לצדיק שיזכה לברכות ע"י מעשיו ולהכי רצה לברכו בבתי' טל, שיתקיים אף שלא יהא ראוי, ובזה יש לפרש מאמר הש"ס תענית ישראל שאלו שלא כהוגן יבא כגשם לנו והקב"ה השיבם אהי' כטל לישראל, כי גשם פעמים מתבקש פעמים אינו מתבקש, פי' דגשם הוא השפעה הבאה לעומת המעשים לטוב או למוטב וכשח"ו אין מעשים טובים מה גם להיפוך יכולה ח"ו לבוא השפעה להיפוך, וכעין גשם המבול, אבל בבחי' טל הוא לטובה לבד, ובא אף בלא אתעדל"ת, רק אם הוא כלי מוכשר לקבל, ולזה הי' צריך שיבואו הברכות ליעקב אע"ה על זה האופן, כי אם הי' יצחק אע"ה מברך ליעקב בידיעה שהוא יעקב והוא הי' ראוי להברכות מצד מעשיו ממילא אם הי' זמן שישראל ח"ו אינם ראויין לא הי' מקום להברכות לחול, אך כיון שיצחק הי' סבור שהוא עשו, ברכו בבתי' טל שיתקיימו הברכות לעולם בין ראוי בין אינו ראוי, והא דכתיב ויתן לך אלקים בדין כבר פרשנו במקומו:

י״זבפייט שחרית יום ב' עולה ויחס שמות חמשה עגל פר אלף שור בקר כדת חמשה, זומן כיפור בעד נפש נקובת חמשה, נפש רוח חי' נשמה יחידה מחומשה ע"כ, פי' כל קרבנות באים לכפר כאמרם ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, היינו שנפשה של בהמה באה על המוקד תמורת נפש האדם, אך כל זה הוא לכפרת הנפש באשר הבהמה יש לה ג"כ נפש אבל רוח נשמה חי' יחידה שהם כוחות שכליים שאין דוגמתם בבהמה איך מתכפרים, אבל חמשה שמות שבשור מורים שיש לשור ג"כ חמשה מהותים כי שם של דבר הוא מהותו והיינו שיש לשור מעלה שהוא מלך שבחיות ויש לו מדת התנשאות, וזה היפוך מדת החומר שכל חומר מתפעל, גם יש לו דעת והכרה כמאה"כ ידע שור קונהו, ומספר חמשה מרמז שהוא יש לו השפעה מחמשה חומשי תורה, וע"כ יש לו ענינים שהם שכליים בצד מה ובקרבן שור מרמז לאדם שמבטל דעתו וכח השכלי שבו להש"י, ע"כ הוא כפרה ג"כ על כחות השכלי שבאדם, והנה גם בסוכות קורין זו הפרשה ולמה לא עשה הפייטן זה על סוכות אבל באשר פסח לחם עוני מורה על ביטול הדעת להש"י וכמו שכתוב זכרתי לך וכו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, אף שלא היו יודעים לפי שכלם, איך יחיו, והוא כעין קרבן שור לבטל הדעת להש"י כנ"ל:

י״חעוד שם רץ אל הבקר אב בזה מועד עת אשר גדודם להזמין ועד בכן זכרון שור אהג בזה מיעד ע"כ, היינו כי ענין זה שבישראל שביכולתם לבטל עצמם להש"י ולשכוח לגמרי עניני עצמותם הוא ירושה ממדותיו של אברהם שרץ אל בקר אף כי הי' זקן וחלוש ממילתו מ"מ עבור מצות הש"י ביטל את כל עצמותו ושכח לגמרי כי הוא חלוש, כי אלמלא שכח למה לא שלח לישמעאל להביא את השור כמו שנתן לו אח"כ לעשות אותו, אלא מחמת חביבות ואור המצוה שכח לגמרי את עצמותו, ומירושה זו יש בישראל ענין הביטול, ע"כ בא ענין זה בפסח דוקא:

י״טקול צפצפה יונת אלם איך בי יבחר בקול ענות אשר שמעתי חג לה' מחר לפדה נתן שוע וכו' חגיגת שור לחג בחר, היינו כי מדת ישראל הוא ביטול כנ"ל וע"כ אמר הפייטן יונת אלם כמ"ש אחת היא יונתי תמתי, ובמדרש אצלי הם כיונה פותה אין לב, וא"כ חששו ישראל אולי בהעגל אבדו מעלתם במה שנמשכו אחר הערב רב כיונה פותה, אך בזה שלחגיגה נבחר שור כנ"ל לבטל דעתו להש"י, זה הי' להם תנחומין כי נרצו במדתם, ואדרבא מזה עצמו נראה מעלת ישראל איך הם מבטלים דעתם להש"י, כי לשעה קלה שהראה להם השטן דמות משה מת לא יכלו להתאפק אפי' שעה חדא ובקשו במקומו להיות להם לממוצע, כמו שכתבו ז"ל שלא הי' כוונתם ח"ו לע"ז וזה מורה שהי' כ"כ דבוקים בהש"י שלא הי' יכולים לחיות כרגע בלי דיבוק ענין אלקי, וכעין שאמר דוד המע"ה נפשי כגמול עלי אמו, וזה מורה מהנבחר לשור דאל"ה אין קטיגור נעשה סניגור ודו"ק:

כ׳שבחהמ"פ

כ״אששת ימים תאכל מצות, מה שביעי רשות אף ששה רשות וכו', אכילת מצה לילה הראשון חובה ומכאן ואילך רשות, ונראה דהנה באכילת אדה"ר מעץ הדעת נשתאב יצה"ר בגופו, ומשמע שקודם לכן לא הי' לו יצה"ר וא"כ איך חטא, וכבר אמרנו שמקודם הי' היצה"ר מחוץ לגופו עומד ומפתה כמו שאמרו הס"ם רכב על נחש, אבל ע"י אכילת עץ הדטו"ר נשתאב בגופו ממש וכמו שאמרו ז"ל איזהו אל זר שבגופו של אדם הוי אומר זה יצה"ר ואמרו ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ובזה אמרו ז"ל כיון ששמעו דיבור לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם, מלבם דייקא, וכעין אדה"ר שקודם החטא שהי' היצה"ר רק מבחוץ, וע"כ נצח משרע"ה למלאכים בטענתו כלום יצה"ר יש ביניכם, אף שגם מישראל נעקר יצה"ר אבל הוא הדבר שאמר ביניכם דווקא, אפי' מבחוץ:

כ״בולפי"ז יובן מה שאמרו עבירה גוררת עבירה, כי ע"י העבירה נשתאב היצה"ר עוד יותר בעומק הלב ותחת אשר מעיקרא יושב בין שני מפתחי הלב לבד, אבל ע"י עבירות יורד בתוך הלב, ומושך בכח יותר לעבירות לאט לאט עד שבא ח"ו לנקודה הפנימית שבלב, והוא לעומת שער הנ' שהבא שם א"א לו להשתנות עוד, וכן להיפוך ע"י מצות ומע"ט וביותר ע"י לימוד התורה מרחיקין אותו מבין שני מפתחי הלב וכוחו הולך ומתמעט ונקל לו לבוא עוד לידי מצות יותר, כי כשהיצה"ר נופל היצה"ט קם ויורד לתוך עומק הלב עד דאיתכפיא ואתהפכא היצה"ר לגמרי, והנה ישראל במצרים שהגיעו למ"ט שער"ט הי' היצה"ר בהם בפנימית הלב עד קרוב לנקודה הפנימית, ולזה בא מצות אכילת מצה לילה הראשון לגרשהו מתוך פנימית הלב, וכמ"ש הזוה"ק שמצה מלשון ריב ומצה שעושה מריבה עם הסט"א עד שמגרשהו מפנימית האדם, אבל אחר שנגרש מהפנימית אין צריך עוד יותר, כי יותר מזה אין בכח המצה לעשות, אלא שלזה נצרך הספירה עד כשעמדו לפני הר סיני פסקה זהמתן, אבל עדיין צריך שמירה שלא יחזיר היצה"ר לתוך פנימית הלב באשר עודנה יושב בין שני מפתחי הלב ואורב מתי ימצא שעת מוכשר לפניו, וע"כ נאסר עוד חמץ כי חמץ הוא יצה"ר ובאכילת חמץ חזר ונשתאב בעומק לתוך גופו של אדם כי עדיין הלב חלוש ומפתחי הלב חלושים ואינם עוד סגורים כראוי וכמ"ש הזוה"ק קפ"ג. כיון דאכלו האי אסוותא דאיהו מצה אמר הקב"ה מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ וכו', וע"כ בשאר ימי הפסח אין צורך עוד לאכילת מצה כי כבר נגרש כנ"ל אלא שצריך שמירה שלא יחזור היצה"ר למקומו הראשון ודי באיסור חמץ כנ"ל, וכעין זה יש לומר שמירה דשבת, דשבת הוא יומא דנשמתא שהוא בפנימית ובהאיר אור קדושת שבת ממילא הסט"א בורחת מפנימית האדם אלא שצריכין שמירה שע"י מלאכה חוזר ונשתאב בפנימית האדם, והנה בשש"פ שירדו לתוך הים וכתיב הים ראה וינס, ממילא בורחת הסט"א וכנ"ל, וע"כ במד"ר סוף בא ששבעת ימי הפסח הם כמו שבעת ימי השבת, וממילא שש"פ הוא כמו שבת ומשום שהסט"א בורחת, וע"כ אז א"א שיהי' צריך לאכילת מצה, וממנה למד לכל הששה ימים שאף שעדיין הי' מצרים רודפים אחריהם, לא תימא שעדיין הי' היצה"ר בתוך גופם בפנימית ממש שצריכין למצה אלא שהי' בחיצונות לבד כמו שביעי:

כ״גבפרשת תשא נאמר שבת אחר חג המצות מה שאין כן בכל התורה שלעולם הקדים שבת לכל המועדות, וכבר דברנו מזה, ונראה דהנה בפרשה אחר שהזהיר על כריתת ברית עם עע"ז כתיב אלהי מסכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות וגו' כל פטר רחם וגו' פטר שור ושה ופטר חמור תפדה בשה וגו' כל בכור בניך תפדה וגו' וביום השביעי תשבות וגו', ונראה דהא דאלהי מסכה לא תעשה לך לא בא להזהיר על ע"ז ממש, אלא כענין שנאמר בפ' יתרו לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב שפירש"י שבא להזהיר על הכרובים של הכפורת שלא יעשה אותן של כסף וכן שלא יעשה בבתי כנסיות אף שהם לשמים, והיינו כי ענין אלקי לחול על צורה מהצורות אי אפשר בלתי שנצטוה מהש"י אבל הנעשה בלתי ציווי רק מפאת שכלו והבנתו א"א שתחול עלי' ענין אלקי וממילא חל עלי' דבר חיצוני לעומתו וכבר דברנו מזה, וזה הי' חטא העגל שח"ו לא רצו ישראל להפרד מהש"י אלא בחשבם שמשה מת רצו בצורה זו להבדיל כעין משכן וכליו שיהי' בו קדושה, אבל מאחר שהי' בלי ציווי הש"י לא הי' אפשר לחול עליו ענין אלקי וממילא חל עליו ענין חיצוני והי' ע"ז, ובכוזרי מדמה ההשתחואה לעגל כעין מה שהזכיר בש"ס קסבר בהכ"נ הוא והשתחוה לה, וע"כ אחר מעשה עגל הזהירם על זה אף שהכוונה לשמים, וע"ז סמיך לי' את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות, היינו לנהוג קדושה בימים שבהם שורה ענין אלקי, וכן בהמצה אף שאין בה קדושה מ"מ יש בה ענין אלקי שהרי בזוה"ק שהוא מגרש הסט"א מהאדם, ובודאי שיש בה ענין אלקי אשר הסט"א בורחת מזה, והוא היפוך אלהי מסכה שלפי השערתם חל עליו ענין אלקי, ובאמת אינו כן וע"כ חל עליו כח הסט"א, ובהמצה אף שבלתי אפשר לשער איך יחול עליו ענין אלקי לגרש את הסט"א, מ"מ באמת חל עלי' כנ"ל, והיא מחזקת את הקדושה בגוף האדם, בגוף ונפש ושכל:

כ״דולפי"ז יובנו דברי רש"י ערל ובן נכר, בו אינו אוכל [היינו בפסח] אבל אוכל במצה ומרור שפירש"י שמיתר, והתוס' הקשו אטו מצה קדושה יש בה, ולהנ"ל ניחא דסד"א דמאחר שיש בה כח החיזוק כנ"ל, א"כ ערל ובן נכר נמי ע"י המצה נתחזק אצלם ח"ו קליפת וטומאת הערלה או הע"ז, קמשל"ן דמאחר שהוא מאכל בלי פסולת אינה מחזקת את הפסולת אלא הקדושה לבד, בגוף ונפש ושכל, ולזה באה המצוה בקידוש בכורה שלושה ענינים, חמור מתייחס לגוף, בהמה טהורה לנפש, וכאמרו ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, בנים מתייחסים לשכל שהבן נמשך ממוח האב, והכל נמשך מכח המצה, וכבר אמרנו במק"א שבשבת הוא השלמת גוף ונפש ושכל, ומרומז בג' סעודות שהם כנגד ג' אבות שתקנו חטא ע"ז ג"ע ושפ"ד שהם בגוף ונפש ושכל וכמו שכתבנו במק"א באריכות, והנה אחר מעשה העגל שנפלו ישראל ממדריגתם הגדולה בלתי אפשר להם לזכות לקדושת שבת שהיא גבוהה למאד נעלה ואין בה תפיסת יד האדם כי היא קבועה וקיימא ואינו דומה ליו"ט שיש בו תפיסת יד האדם שב"ד מקדשין לי', כי אם באמצעות קדושת חג המצות ואכילת מצה המקדשין את האדם בגוף ונפש ושכל, ע"כ באו הכתובים כסדרן:

כ״הבשחהמ"פ מפטירין בעצמות היבשות, וכתבו הגאונים משום דקבלה בידיהם שתחיית המתים יהי' בפסח, ונראה הטעם משום דתחה"מ הוא מצד חסד לבד, ובמדרש פ' לך שאמר הש"י לאברהם לכשיעשו בניך פגרים בלי גידין ועצמות זכותך עומדת להם, וזה מדת אאע"ה שמדתו חסד, וע"כ בברכת מחי' מתים יש נוסחאות מחי' [בצירי] ובנוסח הרב דהוא תנא דווקנא כתיב בסגול כי נקודת סגול הוא בחסד כידוע, וע"כ יהי' תחה"מ בפסח שהוא זמן החסד ומתיחס היו"ט לאברהם, ונראה דכמו תחיית המתים האמיתית יש דוגמתה בכל שנה שאף לאנשים שהם פגרים בלי גידין ועצמות היינו בלי התקשרות הרומז אלי' גידין ובלי התחזקות הרומז אלי' עצמות, זכות אברהם עומדת להם ביו"ט הזה לקיים בהם ונתתי רוחי בכם וחייתם אף שאין להם זכות לזה כלל, אם אך רוצים מהיום ולהלאה לשוב לתחי', וכמים הפנים אל פנים וגו' מתעורר נמי בלב איש ישראלי הרצון להש"י אף שאיננו מרגיש המתיקות, כשם שהש"י רוצה בנו למעלה מהטעם אף שאנו בלתי ראויים, ולא כמו שכתיב, טעמו וראו כי טוב ה', אלא אף קודם הטעימה מתעורר הרצון כנ"ל, ואם ח"ו אין מתעורר בו הרצון, זה לאות שהוא בבחי' אינו רוצה לצאת ומתו בשלושת ימי האפילה, ובמדרש שהי' להם פטרונים מן המצרים, וכ"כ זה שאין מתעורר בו הרצון כנ"ל זה לאות שתשוקתו לדברים חומרים נוחים בעיניו ואינו רוצה לצאת, לאיש כזה גם היו"ט של פסח אינו מועיל, וצריך תשובה רבה ותפילה עצומה שיפתח ה' את עיניו ויקרע את סגור לבו:

כ״וויש לומר עוד דבזה עצמו שמרגיש שאיננו מתעורר ברצון יש לאדם ליקח התעוררת ולדמות עצמו למה שהיו ישראל במצרים שאמרו נואש מן הגאולה עד תום ד' מאות שנה כמ"ש רש"י שיר השירים, וכבר אמרנו שהיו כמתיאשים מהיות להם עוד תקוה ולא ציירו בנפשותם שיהי' ביכולתם לסבול עוד ק"ץ שנה אחרי שהיו במ"ט שע"ט, והיו כאובדי עצות, ומ"מ התעוררו ברצון ולא הניחו אז קבלת אבותם ולא נתבטלו להמצרים וזה הי' הסיבה לישועתם, כן נשאר לדורות, שכל איש אפי' כשהוא בשאול תחתי' יתאמץ בכל עוז ולא יניח דרגין שלו ובודאי יושע, כי לעומת שבירת לבו תבוא לו הישועה כי השי"ת רופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, ובכן מוכרח עכ"פ להתעורר שישבר לבו בקרבו, וזהו מצות לחם עוני, וזה עצמו הוא סי' חירות כמ"ש המהר"ל, וכבר דברנו מזה, וכמו מתי יחזקאל שהרמז לכל בית ישראל שאמרו אבדו תקותינו נגזרנו לנו, וזה עצמו היא סיבה להחיותם, וזה שראינו שהי' אז במצרים זה עצמו נותן כח ותעצומות לבלי להתיאש ח"ו לגמרי, ובזה יש ליתן טעם להעומר ממחרת של פסח דהנה העומר הוא שעורים מאכל בהמה והוא כאמרם ז"ל בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה שפירש"י דכאי רוח, וזה נצרך שיהי' ממחרת יו"ט דוקא לזכור מה שהי' כנ"ל ולא יתיאש ח"ו לגמרי שזה גרוע מהכל:

כ״זדבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות, הקשה לי בני היניק אהרן ישראל שיחי' למה נצרך הציווי לבנ"י הלוא הענן הי' הולך לפניהם, וכאשר הקב"ה העתיק את הענן לדרך פי החירות שם הי' הולכים ישראל ממילא, ונראה דהנה לכאורה קשה מה שפירש"י בפסוק ויעשו כן להגיד שבחן של ישראל שלא אמרו היאך אנו מתקרבין אל רודפינו אין אנו צריכין אלא לברוח, ולא אמרו אלא אין לנו אלא דברי בן עמרם, ויש להבין הלוא הי' רואין עמוד ענן ועמוד אש שהוא נס יוצא מהיקש הטבע ולמה לא יאמינו ללכת אחר הענן, אבל נראה דהנה יציאת מצרים הי' בחסד גמור, וקריעת י"ס הי' צריך שיהי' ע"י זכותם, וע"כ מצינו שטען עוזה שר של מצרים דין יש לי עליהם, ולמה לא טען ביציאת מצרים, אלא יש לומר שזה הטעם דיציאת מצרים שהי' בחסד הש"י ולא בדין לא הי' יכול לבוא בטענת דין, אלא על הים שהי' נצרך שיהי' זכותם מסייע לזה בא בטענת דין, כי לההוצאה שהי' להוליכם אל הר סיני לא הי' נצרך ללכת להים כמו שכתבו המפורשים אבל באשר חפץ ה' להראותם קריעת י"ס להשריש היראה והאמונה בקרבם כדכתיב ויראו ויאמינו בה' ובמשה עבדו, סיבב הש"י שילכו להים, אבל באשר לא הי' להם זכות עדיין לזה צוה הש"י וישובו ויחנו שיאמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם ובזכות זה יהי' ראוי לקרי"ס, אבל אם הי' אומרים איך נקרב אל רודפינו שוב לא הי' אפשר להם לשוב ולחנות לפני פי החירות, אלא הי' הולכים ישר לסיני, ולפי"ז מאחר דכל ההולכה הי' תלוי' ברצונם שוב א"א לומר שהענן הי' הולך טרם שאמר להם משה ושקבלו עליהם, דאי לאו שקבלו עליהם הי' באמת הענן מעתיק עצמו לדרך הר סיני, ומיושב הכל בעזה"י:

כ״חליל שביעי של פסח

כ״טבמד"ר חכם לב יקח מצות זה משה שכל ישראל הי' עסוקין בכסף וזהב, ומשה הי' עסוק בעצמות יוסף וכו', ויש להבין שהרי העסק בביזה הי' נמי מצוה וכן כתיב דבר נא לשון בקשה, ובמכילתא נאמר בלשון זה, להודיע חכמתו וחסידתו של משה שכל ישראל וכו', ונראה דהנה כתב האריז"ל אהא דכתיב וינצלו את מצרים, שאמרו ז"ל שעשו אותה כמצולה שאין בה דגים, היינו שכל ניצוצות קדושות שהי' מפוזרים בכל העולם נקבצו ובאו למצרים וישראל הוציאו הכל משם, וזה הוא הרכוש הגדול, ובודאי כל אחד ואחד נמשך אחר ניצוצות שהי' שייכים לשורש נשמתו, והי' זה השלמת נפשם ונשמתם, והיתה מצוה, וכדין עשו מה שהקדימו הרכוש שזה הי' מצוה מהש"י, וקודם לעצמות יוסף, ועוד שקודם שהי' מוכנים לצאת לא הי' עליהם השבועה וטרם שהוציאו הרכוש לא הי' מוכנים לצאת כי זה היתה תכלית שעבודם, ועוד ח"ו לומר שישראל שכחו את השבועה שהשביעם יוסף, ולא נצרך אלא להקדים:

ל׳והנה אמרו ז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד, עוד אמרו ז"ל איזהו חסיד המתחסד עם קונו, [עוד אמרו העושה לפנים משורת הדין, ונראה ששניהם דבר אחד דהנה אם אדם עושה כשורת הדין הוא משלים את נפשו כי הנפש יצאה ממקום הדין כבמדרש ויקרא, אך איש שמתחסד עם קונו עושה לפנים משורת הדין] וע"כ אף כי עוד לא נאמר למשה שיהי' קריעת ים סוף ושיהי' נצרך לארונו של יוסף, כמו שאמרו ז"ל הים ראה וינס מה ראה ארונו של יוסף ראה, מ"מ חכם עדיף מנביא ורואה את הנולד שיתבקש להם ארונו של יוסף, וע"כ משה שראה בחכמתו שיהי' נצרך לישראל ארונו של יוסף, לא השגיח על שלימת נפשו שישיג ע"י הרכוש אלא הי' חסיד מתחסד עם קונו, והשליך את שלימת נפשו מנגד עבור צורך ישראל שהוא צורך גבוה והתחסד עם קונו והי' עסוק בארונו של יוסף, וזהו דברי המכילתא להודיע חכמתו וחסידתו של משה וכו':

ל״אויקח משה את עצמות יוסף עמו, יש לומר שרמז בזה דהנה מדתו של יוסף הוא שמירת הברית, ונגדרו כל ישראל בזכותו כבמדרש, ואחת היא ופירסמה הכתוב, והנה בשמירת הברית יש תועלת עצמו לבל יפול בבאר שחת, ותועלת גבוה לבל לשקר בחותמא דמלכא כבזוה"ק, וישראל שומרי הברית, בודאי הי' נמצא בהם שחששו ביותר לתועלת עצמם, ומשרע"ה הגביה עשייתם למדריגתו שהוא הי' מתכוין תמיד לצורך גבוה ולא להשלמת נפשו כבמאמר הקדום, ולשון ויקח הוא לשון הגבהה כמו שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ודייק לה מלשון הש"ס בלולב שנאמר ולקחתם ובש"ס מדאגבה נפיק בי' וכבר אמרנו שכן מצינו איזו פעמים במדרש, שויקח הוא לשון הגבהה:

ל״בהנה קריעת ים סוף הי' בלילה והשירה אמרוהו ביום כברש"י, ובודאי לא במקרה הי', כי לילה רומז לזמן שאין השכל מאיר והוא מתחזק באמונה, וזהו שאנו אומרים אמת ואמונה ערבית, וע"כ ירידה לים שהי' במסירת הנפש ונסיון גדול, ובודאי לא הי' השכל אז אצלם כ"כ מאיר דאלמלא כן לא הי' נחשב נסיון, וידוע דבכל נסיונות לוקחים מאדם כל מדריגותיו, ואאע"ה בעת העקידה נאמר וירא את המקום מרחוק, ופרשו בו שראה את הש"י מרחוק ממנו, וכן הוא במדרש שקרא לנסיון גרשין, ע"כ מתייחס זה ללילה, אבל השירה שהיתה במדריגות גבוהות מאוד שכוונו כולם ברוח הקודש לומר כולם בפה אחד מלות שוות כבמכילתא זה מתייחס ליום:

ל״גשביעי של פסח

ל״דבמד"ר שנו רבותינו הקורא את שמע צריך להזכיר קריעת י"ס ומכת בכורים באמת ויציב ואם לא הזכיר אין מחזירין אותו, אבל אם לא הזכיר יציאת מצרים מחזירין אותו וכו', ומה בין יציאת מצרים לקריעת י"ס, אלא שיציאת מצרים קשה וכו' ולמה צריך להזכיר קריעת י"ס באמת ויציב לפי שכיון שקרע להם את הים האמינו בו שנאמר ויאמינו וכו' עכ"ל, ויש להבין דמאחר דיציאת מצרים קשה מקריעת י"ס, הי' להם לקנות האמונה ביותר ביציאת מצרים מבי"ס, ונראה דתרי גווני אמונה נינהו, אמונה פשוטה שהקב"ה כל יכול ומשגיח ומעניש ומשכיר ומשדד הטבע, זה הי' להם במסורת האבות ובעיניהם ראו זה במצרים, אלא בקריעת י"ס נתחדש להם אמונה שכל עניני האדם הדחקות והמניעות רח"ל אף שהם למירוק, ודיחוי הפסולת מ"מ עוד יש בהם תועלת עצום ותוספות מרובה, כמו שהי' על הים שלכאורה הי' ללוא צורך, שהרי דרכם לסיני לא הי' דרך הים כלל, ומתחלה הי' סוברים שזה למירוק לשבר אח לבביהם שיזדככו עוד יותר, אבל אח"כ כשראו את מעלות טובות שהשיגו על הים, עד שכל שמם עברים, ע"ש עברו ים, וראתה שפחה על הים וכו', מה שאי אפשר הי' להם להשיג אם לא באו להים, בזה קנו אמונה שלימה אשר כל ענינם וכל מאורעות שלהם הן לטוב והן למוטב כולם לתועלת עצום להם, ולא לדיחוי רע בלבד וזה לימוד גדול לכל איש שידע ויאמין אשר אפי' נזדמן לו מעשים אשר לא ראוים ותקרב לשחת נפשו, וצריך מירוק עליהם הכל הוא להעליתו למדריגה גבוה עוד יותר, אם אך יתעודד בעתו וישוב עליהם בתשובה שלימה, ובזכות אמונה זו זכו לומר שירה שהוא דביקות מאחר שהרגישו שלא נשלכו כלל בשביל מעשיהם הרעים, ובשביל מה שהמרו על ים בים סוף ואמרו המבלי אין קברים במצרים וגו', אלא הם דבוקים עדיין בהש"י ועשה להם נסים גבוהים כ"כ ומדריגות נבואה פנים אל פנים כבמדרש כמה גדולים יורדי הים, נתעורר בקרבם אהבה ודביקות עצומה:

ל״העוד שם במדרש וכשם שהם טהרו את לבם ואמרו שירה וכו' כך צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל, וכן איוב אמר על לא חמס בכפי ותפילתי זכה וכו' ומנין שכל מי שמרחיק עצמו מן הגזל תפילתו זכה שנאמר נקי כפים ובר לבב מה כתיב אחריו ישא ברכה מאת ה' זה דור דורשיו, נראה דגזל אף שהוא כפשוטו גזילת ממון חבירו, מ"מ רמז יש בדבר לתשוקת חיצונית מה גם פגם הברית זה הוא גזל פנימית קדושה ומוסר וכו' רח"ל, וזה שהביא מקרא נקי כפים ובזוה"ק דלא עביד בידוי טיפסא שידוע מה שפירשו בו המפרשים, וע"ז סובב הולך כל דברי המדרש, וכמו שהם טהרו את לבם היינו כאמרם ז"ל ארונו של יוסף ראה רומז למדת שמירת הברית, ע"י יכלו לומר שירה ולהתדבק למעלה, וזה בנין אב לכל הבא להתפלל כי תפילה היא לשון חיבור שצריך מקודם לטהר לבבו מכל אלה ולעשות תשובה ולקבל על להבא, וכנראה שיו"ט זה שש"פ מעותד תיקון לפגם ברית והוא יום הששי לעומר מדת יסוד, והדברים עתיקים:

ל״ובמד"ר הה"ד פי' פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו על הים לא הי' אדם שיאמר שירה להקב"ה אלא ישראל וכו', אברהם מכבשן האש ומן המלכים, יצחק מן המאכלת יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמרו שירה כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה וכו', ויש להבין למה באמת לא אמרו שירה, ונראה עפי"מ שפירש אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור דהא דחזקי' לא אמר שירה על הנס שלו משום שלא נתפעל מן הנס שהוא חוץ לדרך הטבע שידע שגם הטבע הוא בריאה מהש"י כמו חוץ לטבע, וגם הטבע הוא חוץ לדרך הטבע עכ"ד, אבל עדיין צריך להבין א"כ מה חטא הוא זה שעל כן לא נעשה משיח כדאיתא במדרש, ונראה דהנה תכלית האדם בעוה"ז הוא האמונה היינו להיות נמשך אחר הש"י אפי' בלי הארת השכל, ובשביל זה זוכין לעוה"ב תכלית האור כי טוב, והיום לעשותם ולמחר לקבל שכרם וכמ"ש במשיח והי' צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו, והיינו אף שהשגות שלו יהי' גדולים מאוד מאוד כדכתיב הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, מ"מ האמונה תגבור בו מאוד כ"כ עד שכל השגות הגדולות עדיין אינם תופסים מקום, ותכלית הידיעה אשר לא נדע, וישוב הכל לאמונה, ובשביל האמונה יבוא להשגות עוד יותר גדולות ויבין וידע יותר שעדיין לא התחיל לידע ויבוא עוד יותר לאמונה וחוזר חלילה עד בלי שיעור ותכלית, אבל סוף כל סוף היא האמונה, ובא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחי', כי האמונה היא יסוד הכל ותכלית הכל, והנה מובן דהתפעלות מהנס אף שישראל מאמינים בני מאמינים שהקב"ה כל יכול, מ"מ כשבא בפועל דבר שהי' מקודם בבחי' אמונה מביא התפעלות, ולפי"ז אף בהשגות גדולות כמו במשיח נמי יש מקום להתפעלות מהנס שאף שמקודם בואו הי' רואה זה היטב בעין שכלו ראי' ממש, מ"מ בהנסים עצמם כמו שהם בעוה"ז הטבעי, הם נמי למעלה למשל קריעת י"ס שהי' בפועל בהים אשר לפנינו, ולמעלה הי' סודות נוראות גבוה מעל גבוה, ולאיש אשר משיג עוד יותר יראה בהקריעת י"ס ענינים עוד יותר, וא"כ ענינים שהי' מקודם בבחי' אמונה, ושבו להיות בבחי' ראי' מביא לידי התפעלות, וע"כ מצינו שירה לעתיד אף שיהי' השגות גדולות מצויות מאוד ויהי' הכל מאיר לנגד עיניהם שהכל הוא למעלה מהטבע כמו חזקי' המלך כנ"ל, מ"מ יבואו להתכלית שהוא אמונה ויהי' שייך בהם התפעלות, והמביא לידי אמונה זו הוא מלך המשיח שיסודו ותכליתו אמונה כדכתיב והאמונה אזור חלציו כנ"ל, הוא יכניס זה בלב ישראל, ולפי"ז יובן מדוע לא נעשה חזקי' משיח שהרי לא אמר שירה ולא נתפעל, וע"כ שעדיין לא בא לבחי' האמונה שיהי' למשיח, להכניס אותו בלב ישראל לזכות על ידה לעוה"ב כנ"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם:

ל״זוהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד אשר יורדי הים באו למדריגה שלעתיד, וע"כ הפייטן במערבית חורז פסח מצרים פסח לעתיד, ויורדי הים אמרו זה אלי ואנוהו, ולעתיד יאמרו הנה אלקינו זה קוינו לו וגו' עכת"ד, ויש לומר עוד דהיינו הך דכתיב ויאמינו בה' וגו' שבאו לבחי' אמונה שלעתיד:

ל״חומעתה יובן הא דפי' פתחה בחכמה, היינו שהם פתחו פתח בחכמה שאפי' יהי' החכמה גדולה מאוד מ"מ ישוב הכל לבחי' אמונה, וע"כ הראשונים לא נתפעלו מהנם כנ"ל, כעין חזקי' מלך יהודה, ולא אמרו שירה, אבל ישראל אמרו שירה מעין לעתיד כנ"ל, ואל תתמה שישראל באו לענינים שלא באו האבות שהרי מפורש שבאמרו זה אלי ואנוהו מעין לעתיד שנאמר על משיח הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד שדרשו על האבות, אלא שיורדי הים הי' להם זה לשעתם לבד, ובזה יש לפרש עוד מאמר המד"ר נכון כסאך מאז עד שלא אמרנו לפניך שירה על הים כביכול עומד, ולא נתישב כסאך אלא כשאמרנו שירה לך באז הה"ד נכון כסאך מאז, והיינו כי עמידה הוא הכנה, וישיבה הוא התכלית, ואז באו להאמונה שהוא התכלית כנ"ל:

ל״טאחרון ש"פ

מ׳כ"ק אבי אדומו"ר זצ"ל התעורר למה ביצ"מ הוצרך מצות מעשיות, פסח ומילה, ובקריעת י"ס לא הוצרך מאומה, ואמר הטעם משום שבאו אז לבחי' גבוה כמו לעתיד ומצות בטילות לעתיד לבוא עכ"ד, ועדיין אינו מובן שעכ"פ היו צריכין למצות מעשיות בכדי שיזכו לבוא לבחי' זו, ונראה לפרש דהנה אמרו ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, והטעם יש לומר דהנה ידוע דמחשבה היא יותר במעלה ממעשה שזה בחוש הנכבד שבאדם שהוא המחשבה, אבל המעשה הוא באברים גשמיים, ומ"מ אם אדם יחשוב בתפילין ויכוין כל הסודות ולא יניח תפילין במעשה כל מחשבתו אינה כלום, ויעבור על מצ"ע, והטעם דהנשמה לא חסר לה כלום אף טרם שירדה לעולם וכל ירידתה לעולם הוא לתקן את הגוף או בחי' התחתונה שבנפש, וע"כ בלי מעשה בפועל אינו כלום, ורק המעשה בפועל הוא מזכך את הגוף, ולעומת הזדככות הגוף כן תהי' מעלתו בנבואה, כי הנשמה כמו שהיא יכולה להשיג גבוה מעל גבוה, אלמלא הגוף שהוא מכסה על הנשמה, וע"כ לפי שיעור זיכוך הגוף תשיג הנשמה, וע"כ משרע"ה שהוא הי' מזוכך בתכלית וגופו הי' מקודש יותר ממלאכי השרת, ע"כ לא חצץ הגוף בפני הנשמה, ולכן לא קם נביא עוד כמשה, ושאר הנביאים אינם יכולין להשיג יותר מכפי שיעור הזיכוך, וע"כ על הים שהי' מסירת הנפש עצום והשליכו את נפשם מנגד שוב לא הי' הגוף שלהם מפסיק, והיתה הנשמה יכולה לבוא להשגות היותר גדולות מה שלא ראו הנביאים כנ"ל, ולפי"ז יובן נמי מה שלא היו צריכין למצות מעשיות לבוא לבחי' גבוה כמו לעתיד מה"ט גופי':

מ״אוכשאני לעצמי נראה לי עוד טעם שלא היו צריכין למצות מעשיות, דהנה ביצ"מ שהיו צריכין פסח ומילה כבר אמרנו שהי' לתקן חטא אדה"ר, באכילת עץ הדטו"ר, וגם אמרו ז"ל אדה"ר משוך בערלתו הי', ועיין בלקוטי תורה מהאריז"ל ריש יחזקאל, וכבר אמרנו דבאכילת עץ הדטו"ר כתיב ג' ענינים ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל, ושלושה דברים אלו הם נגד גוף ונפש ושכל, וזה מתוקן באכילת פסח מצה ומרור, שהם נגד ג' אלה כמ"ש באריכות ומילה הוא תיקון אהא דמשוך בערלתו הי', והנה בקריעת י"ס והנסיון שלו היו צריכין לתקן חטא נח שלא התפלל על דורו, ובזוה"ק פ' תזריע דחטא מניעת הדיבור במקום הראוי, חשוב פגם הדיבור ונגעים באין עליו כמו על לה"ר, וידוע שברית המעור וברית הלשון מכוונים, ע"כ לאיש צדיק כמו נח נחשב מניעת הדיבור במקום שראוי לדיבור כמו פגם ברית, עוד איתא בזוה"ק שחטא נח הי' שלא הקריב קרבן על דורו, ובקרבן שהקריב לבתר הי' לו להקריב מקודם כדי לשכך כעס וחימה, וע"כ נחשב כאלו הוא הביא את המבול ונקרא מי נח, והנה ישראל תקנו שני חטאים אלה, כי בתפלתם על הים שהי' לרצון שעלי' נאמר הראוני את מראיך השמיעוני את קולך כי קולך ערב וגו' תקנו חטא מניעת התפלה של נח, ובמה שמסרו נפשם ונכנסו במים עד חוטמם שנחשב כאלו הקריבו עצמם לקרבן לה' תקנו חטא מניעת הקרבן של נח, וע"כ כמו שלרגלי נח נהפך היבשה לים, נהפך לרגליהם ים ליבשה, ומעתה מובן שלא הוצרכו עוד למצות מעשיות כי התפלה ומסירת הנפש השלימו התיקון:

מ״בויבקעו המים, כל מימות שבעולם, ובמכילתא דאפי' מים העליונים נבקעו, ויש להבין למה נצרך לזה, ונראה דהנה פרעה חשב שבעל צפון סגר עליהם המדבר, וכנראה דבעל צפון הוא משער החמשים דקליפה, והוא נעלם ע"כ נקרא צפון, והוא דבר שאין בו שינוי, ובמכילתא שבעל צפון הי' שני אבנים מבראשית הבריאה, והוא משום דזה ענין שאין בו שינוי, וחשב פרעה להתגבר עליהם בכח זה להכניסם בשער הנ' דטומאה, והנה מים העליונים הם משער הנ', והוא הא הראשונה, ומים התחתונים הא אחרונה כבתקה"ז, וע"כ בבקיעת מים העליונים בא הנם משער הנ' עד י"ס סופה דכל דרגין, וזה לעומת פרעה שבא עליהם מכח שער הנ' דטומאה, לעומתו האיר עליהם משער הנ' דקדושה ונתבטלה כל הטומאה כהמס דונג לפני האש, ומאחר שנתבקעו מים העליונים שהוא שורש כל המים ע"כ בהכרח שנתבקעו כל מימות שבעולם:

מ״גסוס ורוכבו רמה בים, שהי' שניהם קשורים, נראה דהנה בזוה"ק שרוכבו הוא השר שלהם, וידוע דכל מכה שבא על מצרים, כנגדה באה ישועה לישראל, והיינו דישראל נקשרו בהקב"ה שנקרא רוכב שמים:

מ״דשנת תרע"ג יום א' של פסח

מ״הענין שמברכין טל ביום א' של פסח, הנה כתיב בשיר השירים ה' פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל, פירש"י שאני מלא רצון ונחת רוח אברהם אביך שערבו עלי מעשיו כטל הנני בא אליך טעון ברכות וכו', המשיל את הרצון בטל, כי רצון הוא למעלה מן הטעם כי אין טעם לרצון, והוא דומה לטל דלא מעצר לעולם שאינו מפאת זכות התחתונים והוא למעלה מן הטעם, ואין לאדם חלק בו אלא במה שהוא פותח את סגור לבבו להיות כלי קיבול, וכמו שבמשל פתחי לי אחותי רעיתי, וכמו שהטל נופל על כל דבר שאין עליו דבר המפסיק, וע"כ הזמן בפסח שהוא זמן שנותנין השפעות מן השמים בחסד עליון אעפ"י שאינן זוכין מפאת מעשיהם, וכבר אמרנו הטעם שרצה יצחק לברך את עשו בפסח ובטל, שיצחק ג"כ לא חשבו לצדיק גמור שיזכה בהשפעה מצד זכות מעשיו אף שלא חשבו לרשע, מ"מ חשב שעכ"פ יפתח את סגור לבו ויהי' עכ"פ כלי לקבל, אך באמת עשו הוא להיפוך מזה שלא די שלא הי' לו רצון לקבל קדושה ולהסיר את טמטום לבבו אדרבה כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם כ"ק אדומו"ר הרבי ר' בונם זצללה"ה שעשו הי' לו במוחו נשמות גדולות, והי' שומר את לבו שלא יבוא בו שום הארה, ע"כ ניטלו ממנו הברכות, אך ישראל קדושים הם בהיפוך מזה וכדכתיב צמאה לך נפשי, מה גם בפסח שישראל מתקרבין להקב"ה אחר שמבערין השאור החומץ והמעול שהם קליפת הלב והם מלאים רצון להקדושה ע"כ אז הוא זמן ברכת טל:

מ״ומה שמתפללין על הטל אף דלא מעצר לעולם, אך יש לומר דהנה מצינו שעתיד להחיות בו את המתים, ואיננו משל לבד אלא בפשיטות טל ממש, וכן הי' במתן תורה שהחיו אותם בטל זה, והיינו כמו נשמה בגוף כן בגוף הטל נתלבש דברים עליונים מאד עד שאפי' ענין התחי' נתלבש בטל, והנה אף כי גוף הטל לא מיעצר, מ"מ הטובות שנתלבש בטל זה איננו תמיד, והראי' שאין תחיית המתים בזה"ז, וזה שאנו מתפללים שיתלבש בטל זה כל הברכות וכל הישועות:

מ״זיום ב' של פסח

מ״חאתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו וגו' ומונה והולך שבעה שבחים, הנה מספר שבעה הוא מספר כולל ששה צדדים ונקודה הפנימית באמצע, להורות שדביקות ישראל בהש"י איננה תלוי' בדבר רק הוא דיבוק עצמי ע"כ הוא כולל מכל צד, ונראה דלעומת זה בגאולת ישראל ממצרים נמי מונה והולך שבעה דברים שנאמר או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות וגו', והוא ג"כ מטעם הנ"ל, ולעומת שהי' נגוף למצרים הי' רפוא לישראל, ומזה נשאר לדורות שבעה ימי הפסח:

מ״טבפייט אז על כל חיתו יער נשאת שור וכו', הנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק לה מדברי הש"ס ר"ה דפסול שופר של פרה משום דקיימי גילדי גילדי היינו שאין בו כח התכללות והוא פרטי עכת"ד, ויש לומר דענין קרבן שור הוא להיות נרצה גם מצד הפרט כמו שהוא בפני עצמו אף בלתי סיוע מצד הכלל, ובאמת זה מדריגה גבוה מאד, וזה פרים כנגד אברהם דכתיב בו אחד הי' אברהם שלא הי' לו אלא זכות עצמו בלבד, וכן שור שהקריב אדה"ר שהי' יחידי בעולם, ואדה"ר חסיד גדול הי' כבש"ס עירובין:

נ׳והנה מוספין של יו"ט לבד השעיר חטאת שבא לכפר, העולות שהם דורן הם פרים ואילים וכבשים כנגד אברהם יצחק ויעקב, לרמוז שבראשונה אחר שכל ישראל התאחדו בכנסת ישראל מצד קדושת היום ומועד מלשון התועדות כמ"ש הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו, וכן מקראי קודש כמו קריאי העדה שהוזמנו כל ישראל לראות ולראות צריך כל פרט ופרט לטהר עצמו כדי שיהי' הכלל ישראל קולטתו עכ"פ, כמו שאמרו ז"ל ארץ ישראל אין מקיימת עוברי עבירה, ומובן שק"ו כנסת ישראל למעלה, אילים כנגד יצחק, והיינו שאף שיצחק הי' מדת הדין ומדת הדין בודאי נותן שיהי' כל פרט בפני עצמו נרצה, וכשנשאלה אמרה נפש החוטאת היא תמות מ"מ בעקידה נכלל יצחק באברהם ואברהם ביצחק, ע"כ קרבנו איל שמטבע האיל לנוגח כמ"ש ראיתי את האיל והנה מנגח ימה וצפונה וגו', ונוגח שהמית נתמעט מומן הצאן, מ"מ הוא מין צאן המורה ג"כ על התכללות כמו שאמרו ז"ל מה צאן אין להם אלא קול אחד, וראשו של זה בצד זנבו של זה, ואם אחד לוקה כולם מרגישים, וע"כ כבשים כנגד יעקב שהוא כלול, והי' לו קהלה גדולה וי"ב שבטי', וזה הסדר פרים בראשונה ואח"כ אילים ואח"כ כבשים להורות כנ"ל כי לעומת שנרצה מצד הפרט, מתעלה להכלל בכנסת ישראל מעלה אחר מעלה, ואז הריצוי מצד הכלל הוא יותר ויותר, וזהו תכלית הכוונה:

נ״אוהנה ישראל כשיצאו ממצרים שלא היו כ"כ נרצים מצד הפרט כמ"ש ואת עירום וערי' ומ"מ הי' נרצים מצד הכלל, וע"כ עומר הבא מצד שהוא ממחרת השבת ולא כתיב בי' יום החודש כמ"ש בקרבן פסח י"ד בניסן ולא כתיב בהעומר שהוא ט"ז בניסן והוא להורות שתלוי דווקא ממה שהוא ממחרת יו"ט של פסח ואלו יצוייר העדר יו"ט של פסח הי' נמי העדר העומר, ועיין באבני נזר סי' שפ"ד, וע"כ קרבן הבא עם העומר הוא כבש להורות הריצוי רק מצד הכלל ובכח הריצוי שבכלל מתחילין לספור ספירת העומר אחת לאחת למצוא חשבון עד יו"ט של עצרת שישראל נרצים גם מצד הפרט כאמרם ז"ל אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו וכו' ואז הריצוי מתעלה והולך מצד הפרט ואח"כ מצד הכלל ע"כ קרבן הבא בשביל הלחם הוא פר ואילים וכבשים:

נ״בברש"י שיר השירים הנך יפה רעיתי הנך יפה, אני הייתי בושה בקלקולי והוא חזקני בדברי רצוים לומר סלחתי כדבריך והרי את יפה ויפה וכו', והרי את יפה בנעשה והנך יפה בנשמע ע"כ, ויש להבין הרי אבדו נעשה כבמדרש אבדתם נעשה שמרו נשמע, ונראה דהנה לעיל מני' ברש"י צרור המור דודי לי דודי נעשה לי כמי שיש לו צרור המור בחיקו ואמר לו הרי לך צרור זה שיתן ריח טוב מן הראשון שאבדת כך הקב"ה נתרצה לישראל על מעשה העגל וכו', ומשמע מדקאמר ריח טוב מן הראשון שנתוספו במעלה אחר החטא, ואיך הוא זה הלוא הלוחות הראשונות היו מעשה אלקים ומכתב אלקים והשניות לא היו אלא מכתב אלקים לבד ומעשה משה שפסל שני לוחות כראשונים, אך יש לומר דהנה ענין נעשה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא להיות נמשך אחר רצון הש"י אף בלי הוראת השכל, ואבדו זה במעשה העגל מחמת שהשטן החשיך את עיניהם ובאו לכלל טעות באשר לא הי' משה עמהם, ואם היו עומדים במעלתם להיות נמשך אחר רצון הש"י אף בלי הוראת השכל לא הי' מקום לאותו מעשה עכ"ד, והנה מעלה זו נמצאת על שני אופנים יש אשר נמשך אחר רצון הש"י מטבעו למעלה מן הטעם והשכל כמו תינוק שקורא אבא שאינו מבין מה שייכות לו לאביו, והוא מצד הטבע לבד וכמו טבע שאר בעלי חיים הנמשכין אחר אמם, ונמצא זה בישראל מצד מקור מחצב נשמתם כדכתיב בנים אתם לה' אלקיכם, ויש אשר נמשך אחר רצון הש"י אף בלי הודאת השכל מחמת שהבין בשכלו שכך ראוי להיות אחר שנוכח לדעת כי טוב ה' לקוו לנפש תדרשנו, והש"י מלא רחמים ועד זקנה אני הוא ועד שיבה וכו' ע"כ השכיל שטוב למסור עצמו להיות נמשך לרצון הש"י ולא יביט על הוראת השכל כלל, כמו מי שהוא יודע שכעת הוא יום לא יביט על שכלו שיאמר לו שהוא לילה ויתלה הטעות בשכלו, והנה לכל אחד משניהם יש מעלה מיוחדת, דרך הראשון הנה הוא כולו קודש שהרי גם הגוף מעצמו קדוש להיות נמשך אחר רצון הש"י, וזה ענין התקוה לעתיד שכתוב ולא ילמדו איש רעהו לאמור דעו נא את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם, כי אף הקטן שאין לו עוד שלימות הדעת נמי לא יצטרך ללימוד לדעת את ה' כי מעצמו יהי' נמשך אחר הש"י כי יהי' שלימות גם מצד הגוף והתולדה, משא"כ דרך השני שאין בו שלימות מצד הגוף והתולדה אלא מצד השכל שהשכיל והבין שכך ראוי להיות, ומ"מ יש לדרך השני נמי מעלה מה שאין בדרך הראשון שדרך הראשון אין להאדם בבחירתו כ"כ חלק בו, כי הוא מתולדת טבעו, משא"כ בדרך השני שזה נעשה בבחירתו, ועל כן יש לדרך השני יותר זכות כי הזכות תלוי בבחירה, וע"כ כתב הרמב"ן שלעתיד יהי' כמו חמה ולבנה שלא ישנו את תפקידם וע"כ לא יהי' בהם לא זכות ולא חובה:

נ״גוהנה ישראל קודם מעשה העגל הי' להם דרך הראשון שהי' להם מטבעם ושורשם, ואחר שפסקו זהמתם בשעה שעמדו על הר סיני יצא לפועל נקודת לבבם ושורשם הטוב, אך באשר לא הי' זה בבחירתם ולא הי' להם חלק בו לא נתקיים, כענין מה שכתב הרמב"ן בטעם בשמים במוצאי שבת ולא במוצאי יו"ט משום שהרוח יתירה שזוכין ביו"ט אינו מסתלק אחר יו"ט והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם משום דשבת קבוע וקיימא ואין לאדם חלק בו ע"כ במוצאי שבת נסתלק, אבל יו"ט דבי דינא מקדשין לי', ויש לישראל חלק בו ע"כ הוא דבר של קיימא עכ"ד, וזה עצמו הוא ההפרש בין לוחות הראשונים ללוחות השניים, שהראשונים היו מעשה אלקים ולא הי' לישראל שום חלק בהם אף שמעלתם גבוה מהשניים לא נתקיימו, אבל אחר אותו מעשה שהיתה תשובתם כ"כ גדולה מאוד וקבלו על עצמם להיות דייש למלכיות ולמלאך המות אחר שכבר הי' בני חורין מהם, כי השכילו שקרבותם אל אלקים יותר טוב מלהיות בני חורין מהם, וטוב ה' למעוז ביום צרה, וזכו להיות נמשך אחר רצון הש"י ולבטל דעתם כנ"ל דרך השני, והי' זה נעשה בבחירתם והי' להם חלק בזה, ע"כ הלוחות שניות הם מעשה משה, והם קיימים לעולמי עד, ואף שנגנזו עם הארון זורח הם שם, ומעתה יובן שצרור המור זה הוא נותן ריח טוב מן הראשון, וזה נשאר בידם והנם יפה בנעשה:

נ״דשבת חוהמ"פ

נ״היש להבין דבפרשת תשא נכתב שבת אחר חג המצות משא"כ בכל התורה כולה, וכבר דברנו מזה, ונראה דהנה ששת ימי המעשה היו כל הנבראים נמתחין והולכים ובשבת שבו למקורם ושאבו בקרבם נשמה של הבריאה, וזה כילוי המלאכה דכתיב ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וכבר דברנו בזה באריכות, והנה כעין מה שהי' בבריאת העולם, הי' ביציאת מצרים שיצאו לפועל כל העשרה מאמרות לעומת מה שנתבטלו למצריים העשרה מאמרות ע"י העשר מכות, וע"כ כמו שבבריאת העולם הי' השבת גמר הבריאה ובו ניתן נשמת הבריאה, כן הי' ביציאת מצרים שבשבת שאח"כ ניתן לישראל נשמת היציאה, ואפשר עוד לומר דהנה ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת הי', ובודאי לא הי' זה במקרה, אלא שהכל בכוונה נפלאה, ויש ליתן טעם כדי שיהי' יום השלישי בשבת, וביום השלישי נעשו לגמרי נפרד ממצרים כמ"ש מהר"ל בספר התפארת טעם חודש השלישי למתן תורה עפ"י המדרש שגיורת לא תנשא עד שלשה חדשים, שאז נעשה נפרד לגמרי ממה שהי' מקודם, ולפי דרכנו נאמר שזה הי' נמי ענין יום השלישי ליציאה, והאיקטורין ששלח פרעה עמהם להחזירם לזמן שלשה ימים שקבע להם עמדו עליהם והכו אותם ופצעו אותם, כי באשר הי' אז שבת והשיגו נשמת היציאה, ע"כ נהיתה אז היציאה לגמרי, ביום השלישי להיציאה, דהא ביום השלישי נפסק החיבור עם המצרים, ומחמת שהי' יום השבת השיגו אז נשמת הבריאה, והכל הי' בעתה ובזמנה, ולהורות ענין זה נכתב שבת אחר חג המצות ודו"ק:

נ״והמהר"ל כתב הטעם הא דפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום א', משום דכל ענין חוה"מ משום דקדושה לפני' ולאחרי' נעשו הימים שבנתים ג"כ מקודשים, ואז עדיין לא נתקדש השביעי שעדיין לא הי' קי"ס, ע"כ לא הי' חוה"מ כלל, ויש להבין דא"כ כל ימי העולם נמי הימי חול הם בין שתי השבתות, ואין לומר דהכא חמשה ימים והתם ששה, הרי חג הסוכות נמי ששה ימים חוה"מ בין שתי הקדושות:

נ״זונראה דהנה בש"ס גיטין (ע"ז.) אחר השבת הוא שלשה ימים ואחר החג הוא שלושים יום, ובזוה"ק כלה לא אעדי עטראה עד שלושים יום, ואינו מובן שהרי שבת קדושתו גדולה מיו"ט ולמה לא ימשך הארה משבת לכה"פ כמו מיו"ט, אך יש לומר היא הנותנת שבאשר קדושתו גדולה מאד יש הפרש בינו לימי החול ביותר, ואין בכח ימי החול לקבל הארת קדושה משבת כמו מיו"ט, ויובן יותר עפ"י דברי הרמב"ן בטעם שאין מצריכין לבשמים במוצאי יו"ט כמו מוצאי שבת משום דרוח יתירה של יו"ט אינו מסתלק, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הטעם משום דשבת קבוע וקיימא ואין בו תפיסת יד אדם ע"כ אין להאדם קנין בו אבל יו"ט דבי דינא מקדשין לי' ויש לאדם חלק בו ע"כ איננו מסתלק, עכ"ד, ויש לומר דהיינו טעמא דנמשך הארת יו"ט יותר מבשבת משום אמצעית רוח היתירה הנשאר, אבל לא בשבת והכל טעם אחד:

נ״חויש עוד לומר עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דנשאר מזמנים המקודשים הכל לפי ההזמנה וההכנה שאדם מכין עצמו ליו"ט, והנה בש"ס גיטין (ע"ז.) חד בשבא ותרי ותלתא בתר שבתא, ארבעה וחמשה ומעלי שבתא קמי' שבתא, והיינו דכמו דהכנה לשבת היא ג' ימים וע"כ אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת שאז חל עליו חובת שבת ע"כ מהאי טעמא נמשכה הארת השבת ג' ימים אחר השבת, וכן נמי באשר שואלין ודורשין קודם לחג שלושים יום והמפרש והיוצא בשיירא בתוך שלושים חייב לבער שחלה עליו חובת הפסח ע"כ נמשך הארת החג לאחר החג שלושים יום וכלה לא אעדי עטראה עד שלושים יום, וע"כ דעת רבי בש"ס גיטין שם לאחר הרגל שלושים יום, ובזה יש ליתן טעם לדברי הרמב"ן שרוח יתירה שביו"ט אינו מסתלק ומשמע שאינו מסתלק כלל לעולם, ואינו מובן למה ימשך עוד יותר מהארת יו"ט והי' צריך עכ"פ להסתלק אחר שלושים, דהנה כתיב ואחר ישתה הנזיר יין ודקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה למה נקרא עוד נזיר אחר שמותר בכולן, ואמר שמאחר שנתקשר במעלתו שוב אין היין מזיק לו עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים דהנה יין יש בו שורש גבוה חמרא דמנטרא, וכל הקדושות נאמרו על היין, אך באשר יכול להביא גם לדברים שאינם ראוים ומשחית הדעת, כאמרם ז"ל יין יש ששותהו וטוב לו ויש שותהו ורע לו ת"ח שותהו וטוב לו, וע"כ נאסר לנזיר לגמרי, אבל אחר שהי' פרוש שלושים יום שוב לא יביאהו היין לדברים שאינם ראוים, כיון שהורגל בקדושה שלושים יום, והוא כת"ח ששותהו וטוב לו, וכעין זה נאמר אחר שהורגל עם רוח יתירה של יו"ט שלושים יום כמסת ההכנה כנ"ל נקשרה עמו הקדושה שלא תפרד עוד לעולם, ומאחר שאינה עתידה להסתלק ההארה לעולם, שוב גם במוצאי יו"ט אין הנפש מרגשת כ"כ באפוקי יומא, אבל שבת שההארה אינה נמשכת יותר מג' ימים לפי מסת הכנה כנ"ל, ועתידה להסתלק לגמרי אחר ג' ימים, ע"כ מרגשת הנפש תיכף באפוקי יומא שהיא מתעוררת להסתלק אחר ג' ימים:

נ״טולפי הנ"ל יובן טעם הפרש חוה"מ שיש בו הארת הקדושה לפני' ולאחרי', אבל שבת, שאין נקרא אחר השבת אלא שלשה ימים, הגם שאחר שלשה מתחילה הארת שבת הבאה, מ"מ אין הארת שבת זו מועלת עד שבת הבאה ואלו אית להו לפני' ולא לאחרי', ואלו לאחרי' ולא לפני', משא"כ בחה"מ:

ס׳והנה יש לומר דכמו בכלל כן בפרט דכל כמה שאדם מכין עצמו ליו"ט בקדושה וטהרה לעומתו נשארת הארת היו"ט אח"כ, מה גם ביו"ט של פסח שכל ההארות יו"ט זה הם רק בחסד ה' ואין לאדם חלק בו רק מה שמזמין א"ע לקבל הקדושה, מובן שהכל תלוי בהכנה בכל רגע ורגע מימי החג צריך הכנה לקבל קדושת החג ששופעת כל ימי החג בלי הפסק:

ס״אלך ואספת את זקני ישראל וגו' ואמרת אליהם וגו' פקוד פקדתי וגו' ושמעו לקולך פירש"י מכיון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלין, והרמב"ן הקשה ומנין להם שיאמינו שמא שמע משה במסורת הזאת כמותם:

ס״בונראה דהנה במכילתא פקוד אתכם במצרים יפקוד אתכם בים סוף, פקוד אתכם על הים יפקוד אתכם במדבר, פקוד אתכם במדבר יפקוד אתכם על נחלי ארנון, פקוד אתכם בעוה"ז יפקוד אתכם לעוה"ב, נראה הפירוש שבאשר גאולת מצרים היא כוללת כל מיני גאולות וישועות ישראל וגם ימות המשיח כמו שמפורש במשנה וחכמים אומרים כל ימי חייך להביא ימות המשיח שאז נמי יזכר יציאת מצרים, והפירוש בודאי מפני שנוגע אף לימות המשיח, וכבר דברנו מזה, ע"כ נאמרה בשירת הגאולה בלשון כולל כל הגאולות, והיינו שכל הנסים שעושה הקב"ה עם ישראל אין זה תכלית הכוונה אלא שגוררים עוד נסים והם הכנה על להבא עד עוה"ב:

ס״גוהנה במה שהוצרכו לסימן איזה גואל של אמת אין הפירוש שמא יבוא אחד בזדון לבו ויכשף ויעשה אותות להוציא את ישראל ממצרים, כי על גוי אין לחוש, שישראל יודעין שממנו פנה ממנו יתד ואדירו ממנו יצא, וגם המצרים אמרו זה כבמדרש שלא רצו להשליך זכוריהם הם ליאור אף שהחרטומים אמרו שאינם יודעין אם הגואל מישראל או מהם, המצרים לא האמינו להם ואמרו שאיש מצרי לא יגאלם לעולם, ועל ישראל בודאי אין לחוש שלא נחשדו ישראל על כך להוציא את כל הקהל להמיתם במדבר ברעב ובצמא, ומה יתרון יהא לו מזה, ובודאי הפי' שלא יביא כח חיצוני ויהי' לרוח שקר בפי אחד מישראל, והוא לא יבין להבחין אם הוא רוח שקר, וידמה לו שהוא רוח נביאיי, וכעין שכתב מהר"ם גלאנטי בענין נביאי שקר בזמן החורבן שהיו מוטעין מכחות רעות כדי לכלות ולאבד את ישראל ח"ו, והם היו סבורין שהיא נבואה אמיתית:

ס״דוהנה בש"ס מגילה (ג':) ויהי בהיות יהושע וגו' והנה איש עומד לנגדו וישתחו לאפיו והיכי עביד הכי וכו' חיישינן שמא שד הוא שאני התם דאמר לי' כי אני שר צבא ה' ודילמא משקרי גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה, והנה ידוע דשם המיוחד להש"י הוא שם הוי' ב"ה וב"ש, ושאר השמות נקראו בהם גם המלאכים ושרים כמו שם אלקים שגם המלאכים והשרים ואפי' הדיינים נקראין אלהים והש"י נקרא אלקי אלהים ואדוני האדונים, וע"כ לא הי' ליהושע לחוש שמא כוונתו לשר משרי מעלה שהרי אמר שם הוי', ומובן דבמצרים שעדיין לא נודע שם הוי' עד ביאת משרע"ה לא הי' סימן במה שיבוא אחד ויאמר שאלקים שלחו, כי שמא כח חיצוני מדבר בו והשם אלקים כוונתו לכח חיצוני, וכמ"ש הזוה"ק דכן הוא שם אלקים הנאמר באבימלך בלבן ובבלעם:

ס״הומעתה יובן הסימן של פקוד יפקוד, דהנה ידוע דכל כחות החיצונים הם רק כחות פרטים ואף כישוף שאמרו ז"ל למה נקרא שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעלה מ"מ הוא רק כח פרטי אבל להיות שליטה על הכלל כולו, לא נמסר לשום כח מכחות חיצונים, אלא הש"י לבדו, וע"כ אם יבוא אחד ויאמר פקוד יפקוד אלקים, מוכרח להיותו גואל של אמת ששוב אין לומר שכוונת אלקים על כח מכחות חיצונים שהם אין בידם שליטה על גאולה כוללת עד עוה"ב, וע"כ כוונתו על הש"י, והוא כעין שכתב הזוה"ק איש אם כי יקלל אלקיו ונשא חטאו ולא כתיב בי' מיתה, דהא לא ידעינן מאן הוא אלהיו מאן דחלא דילי' אי אחד מן השרים או חד מן כוכביא או חד מדברי עלמא וכו' אבל אי אמר ה' האי לית ליה למטען בהאי וכו' ואם הי' משקר הי' מוציא שם שמים לבטלה וגמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה ודו"ק:

ס״ושביעי של פסח

ס״זה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ובזוה"ק לא תתערין מלה, בעתיקא תליא מילתא, ויש להבין הלוא זאת הי' מתבקש כמ"ש הראוני את מראיך השמיעוני את קולך כי קולך ערב וגו' ובמדרש משל למלך שהי' בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הליסטים שמע המלך והצילה לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה הי' מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה מה עשה המלך גירה בה הליסטים כדי שתצעק וישמע המלך וכו' אמר לה המלך לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך, וא"כ למה הפריעם משה מתפילה:

ס״חונראה דהנה צריך להבין המשל שלא היתה רוצה לדבר עמו, היתכן אחר שנתרצית להנשא לו לא היתה רוצית לדבר עמו, אך יובן בהקדם דברי המדרש שאמר ה' למשה מה אתה עומד ומתפלל כבר קדמה תפילתן של בני לתפילתך, ודקדקנו במלת כבר קדמה שא"א לומר קדום בזמן שהרי הכל הי' כאחת, ואם לומר קדום במעלה יש להבין היתכן זה כי במדרש ברכה שתפלתו של משה היתה דומה לחרב שקורע כל המסכים, אך יש לומר דהנה ישראל נקראו עברים ע"ש עברו ים, וידוע דשם הוא המהות, וא"כ זהו מהותן של ישראל, ובהכרח לומר שקריעת י"ס הי' כ"כ גבוה כמהותן של ישראל, ובאשר ישראל הם פנימים בסוד ישראל עלו במחשבה, הי' נתבקש שיתגלה פנימית עומק לבם של ישראל, והנה תפלה הנרצית הוא התגלות פנימית הלב, אך אין כל התפלות שוות, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר שלכן נמשלה תפלה לקשת, כמו קשת לעומת שהוא נמתח ונמשך לאחור, הוא זורק את החץ למרחוק לפנים, כן תפלה לעומת שהוא מיצר עד דכדוכה של נפש, היא עולה למעלה למעלה:

ס״טוהנה ישראל במצרים שהיו מדוכאים עד מאד והתיאשו בחיים וברש"י שיר השירים נואש הייתי עד תום קץ ד' מאות שנה, וברמב"ן וימת מלך מצרים ויאנחו וגו' שהיו אומרים אבדו תקותינו נגזרנו לנו, וא"כ היתה תפילתם עולה למעלה למעלה ביותר, ועתה על הים שהי' נתבקש שיתגלה פנימית לבם של ישראל ע"י תפלה הי' נדרש תפלה כזו מדכדוכה של נפש, והנה איש שכבר מורגל בנסים א"א שיהי' כ"כ מזוכה, כמו איש שלא ראה עוד נסים ואינו יודע מקום הצלה, כי מי שמורגל בנסים עוד לא אבדה תקותו על צד המופת עכ"פ, וע"כ אחר שכבר הורגלו ישראל בנסים מיציאת מצרים, לא הי' אפשר להיות תפילתם כ"כ מעומק הלב, מה עשה הקב"ה הביאם במיצר מכל צד כמ"ש יונתי בחגוי סלע, הנחש מבפנים והנץ מבחוץ ועוד שהיו רואים את שר של מצרים נוסע אחריהם, לא האמינו עוד בחיים והיו בעיניהם כמתיאשים אפי' על צד המופת ונעשו מדוכאים מאד והיתה תפלתם מפנימית עומק הלב כמו שמתבקש מהם, וזה שאיתא במדרש אמר הקב"ה לכך הייתי מבקש וכו' השמיעני קול אינו אומר אלא השמיעני את קולך אותו הקול שכבר שמעתי במצרים, הנה מפורש שהי' להם שני מיני קולות, היינו שני מיני תפלה, אבל מתבקש מהם תפלה כאותה שהיתה במצרים דווקא, אך משרע"ה הוא בבטחונו הגדול בהש"י ועוד שכבר נאמר לו בפירוש ואכבדה בפרעה וגו', והי' בטחונו חזק בישועת הש"י, וכל תפלתו היתה רק שעכ"פ ימהר הישועה ולא יצא לבם של ישראל מגודל הפחד והבהלה, ומ"מ אי אפשר שתהי' תפלתו כ"כ מתוך לב נשבר ומדוכא כמו תפלת ישראל, וזה שאמר קדמה תפלתן של בני היינו שעלה למקום עמוק וגבוה ביותר כנ"ל:

ע׳וזהו הפירוש שבת מלכים לא היתה רוצית לדבר עם המלך היינו באותו קול עציב ותחנונים כשהיתה ביד הליסטים, שהרי בת מלך היא ולה לב גבוה ואי אפשר לה להכניע עצמה כ"כ, והנה המשל מותאים להנמשל:

ע״אולפי הדברים האלה יובן מה שאמר להם משה ואתם תחרישון שהרי כשבישר להם התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, שוב לא היו כ"כ מדוכאים ולבם נשבר בקרבם, ולא היו יכולין להתפלל כ"כ מעומק הלב כנ"ל אלא תפלה פשוטה, ותפלה כזו לא היתה מתבקשת:

ע״בובזה יש לפרש דברי הזוה"ק בעתיקא תליא מילתא, והרמ"ק פירש ששמה א"א לעורר בתפלה וצעקה אלא בלב וכוונה, ואינו מובן כי אטו היתה תפילתם בצעקה לבד ולא מתוך לב וכוונה, ולמה יגרע אם תהי' גם בצעקה, ולפי דרכנו יובן בפשיטות שבמקום גבוה כזה א"א לעורר אלא מתוך עומק לב נשבר ומדוכא עד מאד כנ"ל, מה שאחר שבישר להם ישועת ה' שוב אי אפשר:

ע״גבמדרש ר' בני' אומר בזכות אברהם אני בוקע להם את הים בעבור מה שעשה שנאמר ויבקע עצי העולה ואומר ויבקעו המים, נראה הפירוש דבמה שבקע אברהם את עצי העולה זה לאות על עצם רצונו להעקידה ולא בשביל הכרח, דאם הי' שום צד הכרח בדבר לא הי' עושה טצדקי להסיר המניעות, והנה הוא חשש חששה רחוקה שמא לא ימצא עצים כשרים לקרבן, ואם הי' שום צד הכרח בדבר אם לא מצא עצים והי' נמנע להקריבו לא הי' לו אשם בדבר ושוב לא הי' הכרח, ומזה נבחן אמיתת לבבו שרצונו שיתקיים רצון הש"י, וידועים דברי מהר"ל בפי' דברי הש"ס אי הוית התם הוה נקיטת בשפולי גלימא ורהטת, כי לדבר שאדם אינו רוצה אלא שיצרו מכריחו הוא מבקש שיבוא לו מונע, ולהיפוך מי שרוצה בדבר הזה לא על צד ההכרח הוא מהדר להסיר כל מונע, ובזה נבחן נקודת לבו של אברהם שהוא דבוק בהש"י למעלה מן הטעם, אלא שרצונו זה רצונו, וע"כ זכותו נמי לעומתו שהש"י בחר בזרעו אחריו ורוצה ה' בעמו ישראל למעלה מהטעם אלא רצון עצמיי, והנה כל סדרי הטבע הכל הוא ע"פ טעם וסדר, ונדחה מפני בני ישראל שרוצה ה' בהם למעלה מן הטעם:

ע״דועוד יש לומר דהנה במדרש ששר של מצרים קטרג עליהם הללו עע"ז והללו עע"ז מה נשתנו אלו מאלו, והקב"ה השיבו שכל מה שעשו הוא מחמת טירוף ובלבול הדעת ורשעת המצרים שהפחידום ואיימו עליהם, והיינו דבעצם ישראל הם דבקים במקום למעלה מן הטעם ודבר זה ירושה להם מאברהם כנ"ל, ועוד שכמים פנים אל פנים, שכמו שהקב"ה רוצה בהם למעלה מן הטעם כן גורם לעומתו שישראל דבקים בו ית"ש למעלה מן הטעם, וע"כ אף שהם לפעמים נטו מדרך האמת הוא סיבה צדדיות ובסור הסיבה ישובו בנ"י לדבוק במקום באהבה, וכמו שידועין דברי הרמב"ם בכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, וזה הי' מסלק כל קטרוג ואדרבה כל החטא ישוב על קדקוד מצרים שהביאום לידי חטא, וזה שאמר לו הש"י שוטה שבעולם, שהרי במה שאתה מקטרג על ישראל על ראש אומתך תרד, וכל זה נצמח מפאת רצונו של אאע"ה שיצא לפועל ונראה בהתגלות במעשה בקיעת הענים, וע"כ יוצדק לומר שבזכות אברהם קרע להם את הים:

ע״האשירה לה' כי גאה גאה, ובזוה"ק הקשה נשירה מבע"ל ותירץ משום דהוו משבחין תשבחתא דמטרנותא, ונראה לפרש דהנה במכילתא תבוא אסרה של יוסף ותעמוד על אסרה של פרעה, ביאור הדברים דהנה אסירת המרכבה היינו לקשור הסוסים למרכבה הוא דוגמא להתאחדות חומר וצורה שהסוסים שמושכים המרכבה הם כמו צורה ורוח חיים להמרכבה שהיא החומר, והפרש שבין אסרת יוסף לאסרת פרעה שיוסף הקשיר החומר להצורה וביטל את החומר להצורה, ופרעה הי' להיפוך שהקשיר את הצורה להחומר וביטל את הצורה להחומר, וכאשר נדקדק בכתוב נמצא רמז השינוי לשון שביניהם שביוסף כתיב ויאסור יוסף מרכבתו והיינו שהמרכבה קשר להסוסים, ובפרעה ויאסור את מרכבתו, היינו שהוסיף מלת את ללוא צורך אלא להעיר שקשר את הטפל למרכבתו כענין שדרשו ז"ל את בשרו את הטפל לבשרו, והנה יוסף האסיף את כל כחות חומר וצורה שבו להיות לאחדים בקיום מצות כיבוד אב, ולעומת זה פרעה האסיף כל כחות צורה והחומר להיות לאחדים לרדוף אחרי בני ישראל, ויש לומר שמזה נמשך והנה מצרים נוסע אחריהם בלב אחד כאיש אחד והנה מצרים הוא שר של מצרים שנעשו מהכל הגמוניא אחת, כי בהתעוררות הענפים מתעוררים השרשים, ובזה יונח לנו דקדוק עצום דבמצרים כתיב בלב אחד כאיש אחד הקדים הלב לאיש, ולהבדיל בישראל כתיב כאיש אחד בלב אחד, דהנה מלת איש הוא צורה כמו איש נעמי והלב הוא חומר המתפעל, וע"כ פרעה שהקשיר הצורה להחומר ונעשה הצורה טפל להחומר הקדים מלת לב לומר שאיש שהוא הצורה נטפל ללב, ובישראל להיפוך:

ע״ווהנה זכות אסרה של יוסף עמדה נגד אסרה של פרעה ונהפך אסרה של פרעה לו לעצמו לרועץ שמזה נעשה סוס ורוכבו קשורים זה בזה להגדיל היסורים שלהם, וכן הסוסים נמשכו אחר הסדנים שלא כטבע כבמדרש ובפייט, והנה באשר נהפך הגלגל על המצרים זכו ישראל בכל ענינם, וכך הוא המדה, וזכו ישראל ג"כ להתקשרות חומר וצורה לעבודת הש"י, אלא בישראל נטהר ונהפך הדבר להיות כעין אסרה של יוסף שהחומר ביטל להצורה, והנה מזה נמשך ג"כ התאחדות ישראל ומשה עד שהיו כולם כאיש אחד, וע"כ כתיב אשירה לשון יחיד, ואפשר להעמיס זה בתירוץ הזוה"ק כידוע למבין:

ע״זבמכילתא ובפייט חשב הרבה כלי מלחמה שהקב"ה נלחם עמם על הים, ונראה הפי' דהנה בזוה"ק ח"ג (קצ"ד:) דפנחס אמר לצלי' קום קטלי' לבלעם ולא בשמא דלא אתחזי האי לאדכרא עלוי קדושה עלאה בגין דלא תיפוק נשמתי' ותתכליל במילין דדרגין קדישין וכו', והנה כתיב ה' איש מלחמה ה' שמו, ופירש"י בשמו הוא נלחם, אך באשר אינם ראוים שתיפוק נשמתיהון במילין דדרגין קדישין, היו אמצעים רבים שנשתלשלו מכחות הדין, עד למטה מטה, בדרגין דלאו קדישין, והם הם שלקחו נקם מהם, והם נקראים כלי מלחמה:

ע״חשנת תרע"ד יום א' של פסח

ע״טולקחתם אגודת אזוב, ובטעם שרק פסח מצרים טעון הזאה באגודת אזוב ולא פסח דורות הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהנה ישראל היו כעובר במעי בהמה ולא היו נחשבים ברי' בפני עצמן אלא נכנעין לפרעה ולמצרים, וע"ז נצטוו שיגביהו את ההכנעה להיות נכנע לשמים כי כל לשון קיחה הוא הגבהה, אבל פסח דורות שישראל הם שלימים במוחין וכל חיות הנפש ומדות וצריכין להגביה הכל להש"י שוב אין ענין לאגודת אזוב עכת"ד, ולי נראה להוסיף בה דברים עפ"י מה שהגדנו במק"א שבדם הקרבן מתקרב נפש המקריב, כי הדם הוא הנפש ובאיברי ואימורי הקרבן מתקרב גם גוף המקריב, והנה בספר הישר לר"ת שנפש האדם באשר היא מן העליונים טבעה להתנשאות ונמשכת אחר הכבוד והגאוה, והגוף טבעו נוטה לחומרית ותאוה עכת"ד ומובן שלעומת שהנפש באשר היא מן העליונים טבעה להתנשאות ממילא הגוף שהוא מן התחתונים טבעו להכנע אף שנוטה לתאוה מ"מ מדת הגאוה אין בו, וע"כ בכל הקרבנות שנתקרבו שניהם הגוף והנפש לעומת שהגבהת הנפש גורם התנשאות ויש חשש שימשך אחר כבוד וגאוה טבע הגוף שנתקרב להש"י גורם הכנעה ונעשה ממוזג, אך במצרים שלא הי' הקרבת אימורים כלל ובש"ס פסחים מאן לימא לן דלאו שויסקי עביד פירש"י צלי, והטעם יש לומר שעוד לא הגיע הזמן שיתקרב גם הגוף שעדיין היו צריכין לזכך את נפש הבהמית עד מ"ת שפסקה זוהמתן, ולא נתקרב אז אלא הנפש לבד, ויש לחוש שיגרום התנשאות יותר עד שימשך מזה גסות הרוח ועזות, ע"כ היו צריכין לאגודת אזוב עם הזאת הדם למען יהי' ג"כ דבר שמושך להכנעה. אבל בפסח דורות שיש הקרבת אימורין שמושך את האדם להכנעה אין צריכין לאזוב:

פ׳ענין טל שמברכין בפסח, הנה טל הוא בא בלי הרגש שאין אדם מרגיש בירידתו ובא בחשאי היפוך הגשם שבא בקולי קולות וברגש כדכתי' קול המון הגשם, והנה בש"ס תענית שישראל שאלו שלא כהוגן ויבוא כגשם לנו והש"י השיבם כהוגן אהי' כטל לישראל, היינו שהם שאלו שיבוא להם בהרגש, אך זאת הוא שלא כהוגן שיכול לצמוח מזה גיאות ח"ו אנא צריך שיהי' כטל בלי הרגש היינו שלא ירגיש שעושה שום רבותא במעשיו הטובים ולעומתו כל מה (מה) שמשיג הארות אלקית, כמו שאדם אינו מרגיש שיש בו רוח חיים והכל מצד ביטולו להש"י, והנה יצחק אבינו חשב את עשו למדקדק במעשיו, ואף שלא הי' חשב אותו לצדיק גמור, מ"מ חשב אותו שהוא בטל אליו שהרי מקיים כיבוד אב ובאמצעותו הוא בטל להש"י ואינו בעל הרגש ע"כ רצה לברכהו בטל, אך באמת נהפך הוא שעשו הי' בתכלית הישות ועשוי כבן שנים הרבה שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כאיש שלם במעלות ומדות טובות הנקנה לאדם לא ביום אחד ולא בשנה אחת אלא בשנים הרבה, היפוך מדת הטל, וטל שייך ליעקב הוא הקטן בעצמו שלא הי' לו בחי' ההרגש כלל, ע"כ מאת ה' היתה זאת שברכת טל הסיב להראוי לה:

פ״אוהנה בפדר"א שבלילה הזה נפתחים אוצרות טל, וע"כ הי' הזמן מסוגל ליציאת מצרים שהיו ישראל בטלין להש"י. כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה בלי שום הרגש, וע"כ נאסר להם ליום הזה עכ"פ חמץ שהוא מורה התנשאות והרגש, וזה נשאר לדורות ע"כ מתפללין אז על טל:

פ״ביום ב' של פסח

פ״גיש ליתן טעם מה שאנו מתחילין לקרות בתורה הקריאה של יום בפרשת שור או כשב וגו' אף שלכאורה אין לו ענין עם פרשת המועדות שלאחריו, ונראה דהנה במדרש פ' אמור תועבה יבחר בכם אותה תועבה שכתוב בה עשו להם עגל מסכה מאותה תועבה הביאו לפני קרבן שנאמר שור או כשב או עז ברעתם ישמחו מלך, עכ"ד, וכן מאריך בפייט עפ"י דברי המדרש שפרשה זאת מורה על כפרת עון עגל, והנה הא דברעתם ישמחו מלך הוא מורה עוד יותר מכפרה שהוא סילוק עון לבד, אבל זה מורה כענין זדונות נעשו כזכיות שברעה עצמו משמח את המלך והוא התהפכות מדת הרוגז לרחמים, והיינו מחמת תשובה הגדולה שעשו ישראל אף שלא מהם היתה התקלה אלא מן הערב רב, מ"מ מחמת גודל שבירת לבם קבלו על עצמן להיות דייש לטלאך המות ומרמם למלכיות, וזה גרם למעלה רחמנות גדולה על ישראל, ומי הביא לרחמנות זה הלוא הרוגז המוקדם, ובאשר הרוגז הי' סיבה להרחמים ע"כ נעשה מהרוגז רחמים, ומהרעה עצמה שמחה ורצון לפניו ית"ש וכעין שאמרנו מענין העומר בפסח, ע"כ קורין זה בפסח:

פ״דמשכני אחריך נרוצה פירש"י אני שמעתי משלוחיך רמז שאמרת למשכני ואני אמרתי אחריך נרוצה להיות לך לאשה, נראה לפרש עפ"י דברי המדרש במדבר ג' אשרי תבחר ותקרב, יש נבחר ולא נתקרב, נתקרב ולא נבחר, נבחר ונתקרב, אברהם יעקב משה נבחרו ולא נתקרבו אבל הם קירבו את עצמם, יתרו רחב קירבם הקב"ה אבל לא נבחרו, אהרן ולוי נבחרו ונתקרבו, והנה עוד שם במדרש ישראל נבחרו שנאמר ובך בחר ה' אלקיך ולא מנינו שנקרבו, ובזה יש לפרש הכתוב משכני שמעתי משליחיך שאמרת למשכני היינו לקרבני, אך ישראל לא המתינו אלא מאחר שנבחרו לא המתינו עד שיתקרבו אלא הם קירבו א"ע וזה אחריך נרוצה בלתי משיכה ובלתי קירוב, וכמו אברהם יעקב משה שהם קירבו א"ע, ובשביל זה עצמו הביאני המלך חדריו:

פ״השביעי של פסח

פ״ובמכילתא תבוא אסרה של יוסף שאסר לילך לקראת אביו ותעמוד על אסרה של פרעה הרשע לילך לרדוף את ישראל, נראה לפרש דהנה כתיב והנה אנחנו מאלמים אלומים מתרגם איסורין לשון קישור העמרים, והיינו כי כל השבטים היתה מדתם לקשר כל הכחות להש"י, אבל קמה אלומתי וגם נצבה, הטעם יובן בהפרש הראשונים שהיו מקיימין ענין המצות בלבושים שונים כמ"ש הזוה"ק ביעק"א שכיוון מצות תפילין בהמקלות, אבל אחר מתן תורה הכל בכלים מוגבלים משוער מאת יוצר כל, והנה יתרון שאת להכלים שצותה התורה מהכלים שעשו הראשונים כל אחד לפי הגות לבו תבונות, שמצות התורה הם אלקית וכאשר נצטוינו עליהם, אנחנו נעשים שלוחי הש"י ושלוחו של אדם כמותו ומתיחסים המעשים להמשלח, אבל קודם מ"ת היתה העשי' עשיית בו"ד, וממילא ההפרש נמי בדבר הקיום, כי מעשה האלקים הוא יהי' לעולם, אבל מעשה בו"ד כשם שהוא עובר כך מעשיו עוברים, וע"כ אף שכל מעשה השבטים לקשר כל הכחות להש"י, אבל הי' רק מעשה בו"ד שאין לו קיום, אך יוסף בנסיונו הגדול שהי' יצרו מתגבר עליו ונמתחה הקשת וחזרה וישב ולא עבר עבירה כשיצרו מתגבר עליו נותנים לו שכר כעושה מצוה והי' נחשב מעשה מצוה ממש, ובאשר ב"נ נצטוו על עריות, הנה מעשיו שוב היו נחשבים מעשה שמים לפי הנחה הנ"ל, ע"כ שוב הי' למדתו קיום, וזהו קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי היינו שכל קיומם הוא באמצעות יוסף:

פ״זויש לומר עוד דהנה ידוע דצלם אלקים שבאדם הוא לעומת שמירת הברית ויוסף באשר הי' שומר הברית הי' לו צלם האלקים בשלימות, והנה ידוע שבעליונים אין בהם מדת השכחה כי אין שכחה לפני כסא כבודך, וע"כ יוסף שבא מעשה לידו ונקרא צדיק יסוד עולם ושע"כ הי' בו צלם האלקים בשלימות לא הי' בו מדת השכחה, ע"כ הי' לו מדת הקיום יותר מכל השבטים היפוך מדת השכחה:

פ״חוהנה בהאר"י ז"ל שקליפת מצרים היא שכחה, וכן נראה מפורש בכתוב שבעוד המכה משמשת בהם היו נכנעים וכרגע סר המכה שכחו כל כניעתם ויש לומר שמחמת שהיו חומריים ביותר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם ונקרא ערות הארץ ולא הי' בהם ענין צלם אלקים, ע"כ נתגברה בהם מדת השכחה. וע"כ יוסף שקמה אלומתו וגם נצבה הי' לעומת כח מצרים, וע"כ מי מורידן למצרים יוסף מי מכלכלן יוסף וכו', והנה מדת יוסף שהי' בו מדת הקיום, היינו שכל ומוי בחד קטירא אתקטר, והיו כל מעשיו תמיד לשמים, וכאשר הגיע העת לצאת לקבל פני אביו בבואו אחר שה' נעלם ממנו כ"ב שנה, והי' הטבע והנימוס דרך ארץ דופק בלבו להשתוקק לצאת לקראתו, אבל יוסף בצדקתו שהיו כל מעשיו לשמים ביטל את רצונו זה מפני המצוה, והיינו שעשה רק מחמת מצות כיבוד אב ולא מחמת טבע אהבת אבות ולא מחמת נימוס ודרך ארץ אלא הכל פשוט מחמת המצוה, וכן ראיתי שפירשו הא דבטל רצונך מפני רצונו נמי כה"ג שבמעשה שיש בו מצוה וגם יש בו רצונו יבטל את רצונו ויעשה הכל מחמת המצוה, וזהו הפירוש ויאסור יוסף את מרכבתו, היינו שקשר כל הרצונות וכל הנימוס והדרך ארץ למה שהוא מרכבה אלי' דהיינו המצוה, ומחמת זה נצמח נמי שאסר הוא בעצמו את הסוסים לפועל דמיוני לענין זה, והיינו נמי שיצא מכפי הנימוס שבודאי לפי הנימוס ודרך ארץ לצאת לקראת אביו לא הי' שאיש כמוהו יאסור את הסוסים למרכבתו, אבל הוא לא עשה מפני הנימוס וד"א אלא מצד המצוה וע"כ עבר על גבול הנימוס, כלל הדברים שיוסף באשר הי' בו מדת הקיום והי' תמיד מקשר הכל לשמים, בבוא מעשה זו לידו אסר נמי כל כחותיו וכל חושיו ומדותיו ונימוסו ודרך ארץ הכל למצות כיבוד אב, והנה פרעה בטומאה הי' לעומת יוסף בקדושה כי את זלע"ז עשה האלקים, והי' פרעה קושר כל מדותיו לצד הטומאה כי הוא מרכבה להטומאה ערות מצרים, וכמו להבדיל יוסף ביטל את רצונו למצוה שאפי' בדבר שהי' גם רצונו כן לא עשה מחמת רצונו אלא מחמת המצוה, כן הי' פרעה בטומאה שהי' עושה הכל מחמת הפקת רצון צד הטומאה, וע"כ נמי בבוא מעשה לידו לרדוף אחר ישראל אף שהי' לו טעם מצד הנימוס ודרך ארץ בשביל ממונם שהשאילום ושיצאו על מנת לחזור ועתה מתעללים בו ואין מנימוס להשטות במלכות, מ"מ הרשע הזה ביטל כל רצונו וכל הנימוס ולא עשה רק מפני עצם השנאה שסטרא דמסאבא שונא להקדושה וזהו שאסר בעצמו את הסוסים כמו להבדיל יוסף כנ"ל, אך מ"מ גדול מדתו של יוסף בקדושה ממדתו של פרעה בטומאה שמדתו של יוסף שיש להקישור שלו קיום ומדתו של פרעה הוא שכחה, ע"כ מדת וזכות הקישור של יוסף הכניע את הקישור של פרעה, והיינו דהנה ידוע דסט"א הם פגרים מתים וכל חיותם הוא מפאת שיש בשורשם אחיזה וקישור בקדושה, וכשזה קם זה נופל מחמת קישור יוסף נתבטל קישור פרעה בהשורש שלו בהקדושה, וכמו שפירש בזוה"ק בפסוק ויסר את אופן מרכבותיו ולא נאמר אופני, אלא שעל השורש קאי, וזה תבוא אסרה ותעמוד על אסרה:

פ״טה' ילחם לכם ואתם תחרישון ובזוה"ק תחרישון ודאי ולא תתערון מלה כו' ובגין דא האי דינא ברחמי הוה ועל דא לא בעא קב"ה דיתערון ישראל מלה דאי יתערון ישראל מלה לא יתערון שמא דרחמי ולא יתעבד דינא ברחמי עכ"ל, ובשביבי נגה כתב משמע דטובת מצרים הי' שלא התפללו ישראל אז, והדבר תימא מפני מה זכו מצרים לעשות להם ככה, ובמכילתא הובא ברש"י בשכר שאמרו ה' הצדיק זכו אח"כ לקבורה, והי' די לבתר דאתעביד בהו דינא שיטה עליהם חוט של רחמים שיזכו לקבורה, אבל למה הוצרך שהדין עצמו יהי' ברחמי מעיקרא אדעתא דהכי, ועוד שהרי המים נלחמים בכל מיני קישוי כברש"י, והכל הי' לשלם להם כמדתם ששעבדו בישראל באכזריות, ועם כל אלה הוצרך שיהי' בו תיכף חוט של רחמים שיזכו לקבורה, ועל דעתא דהכי הי' הדין מעיקרא, איננו מובן:

צ׳ונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק למה לא הוצרכו ישראל בקריעת י"ס שום מצוה שיתעסקו בהן כדי שיהיו ראוין לעשות להם נס גדול כזה, כמו שהוצרכו בעת היציאה ממצרים פסח ומילה מחמת שלא היו ראוין כברש"י, וקריעת י"ם שהי' נס גדול יותר יוצא מהיקש הטבעי, וראתה שפחה על הים וכו' עאכו"כ, ותירץ שהי' די המסירת נפש שבאו במים עד חוטמיהם, עכת"ד, ולי נראה להוסיף על דבריו דהנה כל הענין וישובו ויחנו לפני פי החירות הכל הי' תחבולה כדי למשוך את פרעה ולטבעו בים לשלם להם מדה במדה כבמדרש, כי להצלת ישראל לא היו צריכין לזה והי' להם דרך ללכת לסיני בלתי דרך הים כמבואר, אך עוד יש להבין איך מלאו לב מצרים לרדוף אחרי ישראל בראותם עמוד אש וענן דבר יוצא מהיקש הטבעי והים נתבקע לפני ישראל וישראל עוברים ביבשה, ולא הי' להם לתלות בשום דבר אלא שנעשה נס בשביל ישראל שיצולו, והיתכן שיחשבו שגם עבורם יעשה הש"י נס כזה לרדוף ולהכות את ישראל כי זה שגעון עצום, ולא מצינו כלל שהי' מוכים בסנורים ולא הרגישו את כל אלה:

צ״אאך הענין מבואר עפ"י שאיתא בספרים הקדושים שכשהש"י מתנהג עם עולמו עפ"י מעשה התחתונים וזכותם אין לאומה"ע שום טענה שיעשה גם עמהם, כי בשכר מעשיהם הטובים הם אוכלין, אך כשהש"י נותן לישראל מפאת החסד לבד אז באין אומה"ע בטענה שגם הם צריכין לחסד ומה נשתנו אלו מאלו, וזהו כל ענין הקטרוג של אומה"ע שמקטרגים על ישראל שהם אינן ראוין, ובהכרח שהקב"ה נותן בחסדו שוב מגיע גם להם, ויש לומר שזה ענין הקטרוג בקריעת י"ס שבמדרש שהי' הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו הללו מגדלי בלורית וכו' או יטבעו כולם או ינצלו כולם, וע"כ חשבו פרעה ומצרים שישראל אינם זכאים ולא עוד אלא שגנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם וברחו עם כל ממונם ולא ידעו שמצוה עליונה היתה, א"כ כל מה שהקב"ה עשה עמהם נס הוא רק בחסד, ולחסד הכל שוין ואין משא פנים בדבר, ובודאי גם הם יעברו את הים בשלום:

צ״בולפי האמור יתישב מה שלא נצטוו בשום מצוה כדי שיהיו ראוין, שבאם הי' נצטוו במצות ועשו ישראל ההתעוררת לקריעת י"ס, ואף אם הם לא ידעו השר שלהם בודאי הי' מרגיש, וא"כ שוב לא היו כ"כ טפשים לחשוב שגם להם יהי' הים יבשה, שהרי ישראל זכו לזה מצד המצוה, והי' הנהגה לפי המעשה והזכות, ואולי מטעם זה נמי פסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום אחד כדי שלא יחשבו המצרים שמצות איסור חמץ הוא הגורם לקריעת י"ס, ושוב לא יתטפשו כ"כ לרדוף כנ"ל, אך באמת אף שהכל הי' בחסד וברחמים בעתיקא תליא מילתא שאין שמה תערובות דין, מ"מ ע"ז יש דין מי הוא הראוי לקבל את החסד, וכבר אמרנו שזהו הענין צדקה ומשפט שנאמר באברהם שבצדקה שעשה עורר מדת החסד בעולם, אך שלא יהי' כל אפין שוין עורר במשפט שעשה מדת המשפט בעולם מי הוא הראוי לקבל החסד, וע"כ ישראל שמסרו נפשם ונכנסו להים עד חוטמיהם הם הראוין לקבל החסד, וזהו התירוץ של כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הי' די המסירת נפש היינו לא לעיקר הקריעה שעיקר הקריעה הי' בחסד גמור ורק שהי' צריכין לזכות לקבל את החסד וזה הי' המסירת הנפש:

צ״גומעתה יובנו דברי הזוה"ק שהוצרך שלא יתערו ישראל דאי יתערו ישראל יהי' דינא בלי רחמי, היינו שכך הוא המדה שהקב"ה עונה לקוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, וא"כ שוב לא יתטפשו המצרים לרדוף כנ"ל אחרי שישראל הם העושים את קריעת י"ס בזכות תפילתם, וע"כ אף שעשה עם המצרים באכזריות חמה לשלם להם כמדתם, הוצרך שיהי' מעיקרא צד של רחמים שיזכו אח"כ לקבורה, ומזה נצמח טעות שר של מצרים לחשוב שהכל הוא בחסד וברחמים, שהרי הקריעה לא הי' בדינא, והי' רואה ולא ידע מה רואה, רואה שבלילה הזה נפתחה מדת החסד והרחמים לכל הן לישראל הן להמצרים ולא הי' יודע שהחסד שעל המצרים הוא שיזכו לקבורה, וחשב שכל אפין שוין:

צ״דובעיקר הדקדוק שדקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה למה לא ניתן לישראל מצות להתעסק בהן כדי שיהיו ראוין לקריעת י"ס ותירוצו מחמת מסירת הנפש, יש לומר עוד עפ"י מה שהגיד אדומו"ר הקדוש ר"ב מפרשיסחא זצללה"ה בשם אביו ז"ל אהא דאמרו ז"ל כל מי שהקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, ואמר ז"ל שמי שהקריב עולה הי' מרגיש בנפשו שעשה דבר מה והחזיק טיבותא לנפשי', אבל מי שדעתו שפלה עליו הוא אין בידו כלום אלא שהכתוב מעלה עליו, עכת"ד, ויש לי להוסיף בה דברים שבמצוה אדם ממשיך אור אלקי באותו צנור לבד שהמצוה נעשה צנור לשפע אלקי, וע"כ המקריב עולה רק שכר עולה בידו, אבל מי שדעתו שפלה עליו שאין לו צנור מיוחד אלא שהכתוב מעלה עליו שוב זכה בכולם שמצד הש"י השופע עליו בחסדו לבד כל הצנורות שוין, וזהו כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, וכעין זה יש לומר בקי"ס שלגודל מעלת קריעת י"ס שנפתחו אורות גדולים כ"כ עד שאפי' שפחה ראתה וכו', לא הי' אפשר שהיו נעשו ראוין להן ע"י התעסקות במצוה פרטית, שמצוה פרטית לא היתה בכוחה לעשותם ראוין אלא נמי לדברים פרטיים אבל לא לאורות גדולים כלליים כאלו, אך העיקר שהוצרכו להיות ראוין לאורות כלליים הי' ענין מסירת הנפש שהוא כולל כל פרטי פרטי החושים שבאדם, ועוד כי ענין מסירת הנפש לכבוד הש"י כבר הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהיינו כמו שאדם מותר לשחוט בע"ח לצורכו כי במדריגת האדם אין מציאת הבע"ח נחשב מציאות כלל, וא"כ להבדיל אלף אלפים פעמים ככה שבמדריגת הש"י אין מציאת האדם נחשב מציאות כלל, וע"כ יש לו למסור נפשו לכבוד הש"י, ובאמת זהו אמיתת פירוש הדברים מי שדעתו שפלה עליו שאין הפירוש כפשוטו אלא שלפני הש"י ומציאותו אין לחשוב מציאות עצמו של אדם מציאות, וא"כ ישראל שבאו למסירת הנפש הם היו אז בבחי' מי שדעתו שפלה עליו שכאלו הקריב כל הקרבנות כולם לא דרך צנור פרטי ע"כ זכו אז להאורות הגדולים האלו הכלליים:

צ״היש להבין במה שאין גומרין את ההלל בשביעי של פסח, ובזוה"ק (קפ"ב:) שבעת ימים אלין לאו כאינון שבעת הימים דסוכות דאינון עלאין ואלין תתאין ועל דא באינון הלל גמור ובהני לאו הלל גמור, עכ"ל, וכ"ז ניחא בחה"מ, אבל בשביעי של פסח שיש אורות גדולות מאד ובזוה"ק דבעתיקא תליא מילתא וראתה שפחה על הים וכו' מה שלא הי' כן ביום א', למה לא נגמור בו את ההלל:

צ״וונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה נתן טעם מה שהמתין עם קי"ס כ"כ ולא סיבב הש"י שיהי' סמוך להיציאה, משום דהים נקרע בזכותו של יוסף הים ראה וינס בזכות וינס ויצא החוצה, ע"כ סיבב הש"י שיהי' ביום ואו לספירה מדת צדיק יסוד עולם, עכת"ד, ויש לומר עוד עפ"י דברי זוה"ק ח"ג (צ"א.) בטעם והי' שבעת ימים תחת אמו, וכן מילה בשמיני, משום דשבעת ימים נתישב בו חילא דהאי עלמא, כן יש לומר נמי דישראל ביציאת מצרים יצאו מרשות עולם הטבע למה שלמעלה מהטבע, וידיעת הפכים אחד דכמו שבעולם הטבע צריך שבעה ימים להתיישב בו חילא דידי' כן נמי כשיצאו לעולם שלמעלה מהטבע והנהגה הנסיי, ואח"כ הי' נס הגדול של קרי"ס [וכן נמי יש לומר הטעם דשבעת ימי אבלות אפי' על אדם צדיק שאין עליו דינים בההוא עלמא, מ"מ לא אתישב חילא דההוא עלמא עד שבעה ימים ע"כ אין מתישב נפשו שמה כ"כ.]:

צ״זולפי האמור מובן שאין היו"ט של שביעי של פסח מצד הנס של קריעת י"ס לבד ואלמלא הי' הנס של קרי"ס לא הי' מעלה ליום זה, אלא אדרבה יום שש"פ הוא סיבה לקרי"ס, ואף אם לא הי' בו נס של קרי"ס הי' נמי במדריגה כמו יום השמיני של מילה או שמיני למלואים שכולם הטעם מפני שקדם להם שבעה, ואולי כשנחשוב מעת עשיית הפסח שאז נעשו ישראל עבדי ה' והיו קורין את ההלל הללוי' עבדי ה' ולא עבדי פרעה כבש"ס פסחים הוא נמי אחר השבעה, אך מצד זה אין ענין לגמור בו את ההלל כטעם הזוה"ק דאלין תתאין ודווקא מצד אורות הגדולים שבעתיקא הקשינו דליהוי בי' הלל גמור, אבל מצד היו"ט ואתיישבא בי' חילא דעולם שלמעלה מן הטבע אין ענין לו להלל גמור, אך מצד קרי"ס יש לומר קרייתא זה הלולא כבש"ס מנילה שאין קורין את הלל בפורים משום דקריאת המגילה הוא הלל שלו, כן נמי יש לומר דמה שקורין את השירה בשביעי של פסח זהו ההלל של קריעת ים סוף, וע"כ ממ"נ אין בו הלל גמור, אלא עכ"פ אינו דומה לפורים שאין בו הלל כלל דפורים אין בו אלא ענין נס המגילה ולזה מספיק קריאת המגילה אבל בשש"פ נהי דקריאת השירה מספיק במקום הלל של קרי"ס, מ"מ אינו מספיק להלל של פסח והא דאתישבא בי' חילא דההוא עלמא הוא עולם שלמעלה מהטבע שזה אינו נצמח מצד קרי"ס כלל:

צ״חידעתי גם ידעתי שדעת מהר"ל אינו כן אלא דכל ענין שש"פ הוא רק מצד קי"ס יע"כ פסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום אחד משום דקדושת חוש"מ הוא משום הקדושה שלפניהם ואחריהם כמ"ש בירושלמי ואז שלא הי' עוד קדושה לאחריהם ע"כ לא הי' ענין חה"מ כלל, אך נראה דדעת הר"ן אינו כן שהרי כתב שאפי' ביום הראשון לא הוזהרו על בל יראה, הרי דלאו משום האי טעמא הוא, וא"כ אין ראי' מהא דאין חימוצו נוהג אלא יום אחד, ושוב יש לומר כמו שכתבתי, ושבעים פנים לתורה:

צ״טבמכליתא ויט משה את ידו על הים משל למה"ד למלך שהי' לו שתי גנות זו לפנים מזו מכר הפנימית ובא הלוקח לכנס לגן הפנימי ולא הניחו השומר אמר הלוקח להשומר בשם המלך ולא קיבל עליו הראהו את הטבעת ולא קיבל עליו עד שניהג הלוקח את המלך בעצמו ובא כיון שבא המלך התחיל השומר בורח, ביאור הדברים שבקריעת י"ס נתגלו אורות גדולים פנימים, זהו מכר הפנימית, אך באשר עוד לא נזדככו ישראל לגמרי עד מ"ת שפסקה זוהמתן, והיו צריכין עוד מירוק וזיכוך נפש הבהמית, זהו החיצונית שלא נמכר ולא הניחו השומר, כי אין לבוא אל הפנימית כי אם דרך החיצונית, וכן הוא בנמשל שאין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, עד שניהג הלוקח את המלך בעצמו וכו' התחיל השומר בורח, שמחמת התגלות אלקית נדחה החיצונית לשעתו, וכמו שהים הגשמי ראה וינס כן החיצונית שבאדם נדחה לשעתו עד שלא הפסיק בעד הפנימית, וע"כ ראתה שפחה על הים יותר מהנביאים שבלתי אפשר הי' לקבל הנבואה אלא לפי שיעור הזיכוך, אבל יורדי הים שהזיכוך לא בא מצדם אלא מחמת התגלות אלקית שנדחה החיצונית, הי' ממש החיצונית כלא הי' בלי שיעור וגבול ע"כ זכו לפנימית נמי בלי גבול, וזהו שלא שמע השומר ללוקח בשם המלך ולא לטבעתו שגם זה הי' רצון ה' שלא ישמע עד שיתגלה כבוד ה' בעצמו שבל יהי' ע"י אמצעי שהוא בעל גבול, ותהי' הבריחה נמי רק בגבול ושיעור:

ק׳במכילתא כי גאה גאה גאני וגאתיו גאני במצרים שנאמר בני בכורי ישראל וגאתיו במצרים שנאמר השיר יהי' לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל, נראה הפי' דהנה ישראל במצרים היו שבורי לב מאד נואשים מן הגאולה עד תום ארבע מאות שנים כברש"י שה"ש, ולא האמינו בעצמם שיהי' ביכולתם לעמוד את אורך זמן הזה כמו שהי' באמת שהיו גם אז במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להתמהמה והיו אומרים אבדו תקותינו נגזרנו לנו כמ"ש הרמב"ן בפסוק וימת מלך מצרים, וע"כ הי' לבבם קטן מהכיל אפי' בשורת הגאולה כמ"ש ולא שמעו אל משה, מובן שכ"ש הוא שבלתי אפשר הי' להם לתת שמחה בלבבם ולומר שירה שהוא ענין דביקות בשמחה עצומה יונא מגבול וגדר קירות הלב, אך במה שאמר הקב"ה בעודם במצרים בני בכורי ישראל ודיבורו של הקב"ה הוא מעשה א"כ בזה עצמו השיגו הגבהת הלב כטבע בן המלך, ונשתנה טבעם מטבע מורך ורכות והכנעת הלב לטבע גבהות וחוזק ואמיץ לב וגבורים, ונעשים בריות חדשות בני אל חי, ואף שבעוד השעבוד טורד אותם לא שמעו אל משה, כי הי' הלב כאלו הוא עטוף ומכוסה, מ"מ כאשר סר העיטוף וצרת השעבוד יצא חוזק ואמיץ לבם לפועל, עד שהוגבהו לבם בדרכי הש"י לומר שירה בליל התקדש חג אף בעודם במצרים, ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל אף שעדיין לא בא, וזהו שבח והודי' שנתנו להש"י כי גאה גאה גאני ובשביל זה גאתיו, וא"כ הכל שלו:

100

ק״אבמדרש סוף פרשת בא שיום הראשון של פסח הוא כמו שבת וכן יום שביעי של פסח הוא שבת, והנה הא דיום ראשון של פסח נקרא שבת מפורש בכתוב ממחרת השבת יניפנו הכהן שפירושו ממחרת יו"ט א' של פסח, ויש להתבונן שתי שבתות אלו מה עבידתייהו, וכבר אמרנו באנפי טובי, ונראה עוד לומר דהנה כאשר נתבונן במהות הנסים של יציאת מצרים ובמהות נסים שעל הים נראים משונים זה מזה, שנסי יצי"מ היו נגוף למצרים עשר מכות וממילא נמשך רפוא לישראל שלעומת ביטול העשרה מאמרות ע"י העשר מכות למצרים נפתחו העשרה מאמרות לישראל, ומ"מ עצם הנס הי' מפלת מצרים, והתרוממות ישראל הי' רק פרי הנצמח והמסובב מהמכות שבמצרים עד שהי' פרעה מוכרח לשלחם, אבל לא הי' נס בראשון ועצם לישראל, אלא בשביל ישראל, אך בנסי ים סוף הי' להיפוך הנסים בראש וראשון הי' הצלת ישראל שנקרע להם הים ובאו בני ישראל בתוך הים ביבשה וזה הי' עיקר הנס יוצא מהיקש הטבעי, אבל מה שנטבע פרעה וחילו בים לא הי' נס יוצא מהיקש הטבעי שכאשר סר מאמר הש"י להיות יבשה ממילא שב הים לטבעו לשטוף ולטבוע כל הבא בו, ומאמר הש"י וישובו המים על מצרים איננו נס יוצא מהיקש הטבעי, א"כ הנס בעצם הי' הצלת ישראל, והפרי והמסובב ממנו הי' טביעת פרעה וחילו:

101

ק״בונראה שהי' צריך לעשות הנס על הים משונה ממהות הנסים ביצי"מ עפ"י מה דאיתא בספר המגיד לב"י דפרעה הוה סבר דקב"ה הוא פועל הרעות בעצם והטובות הם רק במקרה, ואלו הוה הקב"ה מפיק לישראל ע"כ דמצראי ולא הוצרך שפרעה ישלחם מדעתו לא הרהיב עוד למרדף בתר ישראל אבל כיון דחזי דפרעה שלח להון ולא נפקי על כורחי' חשיבי דלא הו"ל ח"ו יכולת לפעול טובות בעצם עי"ש, ולפי"ז מובן שהי' צורך נסי הים שיהי' בעצם הצלת וטובת ישראל, ובזה יש לפרש הכתוב וידעו מצרים כי אני ה' וגו' שהוא שם של רחמים היינו שאני המכה בהם במצרים הוא שם הוי' פועל הטובות:

102

ק״גולפי האמור יש לפרש הכתוב וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' וגו', ולכאורה הי' יותר צודק לומר אשר הציל את ישראל שבזה הי' נס יוצא מהיקש הטבע, אבל מה שנטבעו מצרים לא הי' יוצא מהיקש הטבע כנ"ל ואיננו כ"כ רבותא, אך להנ"ל יש לפרש דהנה ידוע שיד הגדולה היא בבחי' חסד ויד החזקה היא בבחי' דין, א"כ יש לומר לפימ"ש בספר המגיד לב"י שם שגם בישראל הי' כת שטעו לומר דבמה שלא הוציאם ה' אלא הכריח את פרעה לשלחם שח"ו הקב"ה פועל רעות בעצם והטוב במקרה, עתה ראו שיד הגדולה שהיא הפועל טובות הוא עשה במצרים את כל הנסים האלה, והבינו שהש"י בכוונה ובתחבולה עשה באופן כזה כדי ליתן להם למצרים מקום לטעות ולרדוף למען יטבעם בים לשלם להם מדה במדה, וזהו וייראו העם את ה' היינו שמאחר שראו שהכל אחד ורחמים כלולין בדין ע"כ נתייראו אף ממדת הרחמים, שהרי הרשעים מהפכין מדת הרחמים למדת הדין:

103

ק״דולפי האמור מענין שינוי נסי הים מנסי יציאת מצרים יש להבין דברי המדרש הנצבים פתח דברינו יום הראשון נקרא שבת ויום השביעי ג"כ נקרא שבת, דהנה מצוות שבת שהם זכור ושמור יש לפרש כענין זה, היינו כי שמור מדת לילה והוא דמה שאדם משליך ממנו כל החשבונות וטרדת המלאכה בהכנסת שבת, וכמו כן השמירה ממלאכה כל השבת הוא רק סילוק המונע וממילא בא לעומתו לקדושת שבת ונשמה יתירה וכלהו מתעטרין בנשמתין חדתין, הרי דהפעולה בעצם הוא הסילוק המונע ורק פרי הסילוק והמסובב ממנו הוא קדישת השבת, והוא כעין נסי יציאת מצרים שהנס בעצם הי' סילוק וביטול כחות מצרים ופרי ביטול זה הי' התרוממות ישראל, אך זכור מדת יום הוא הארות קדושת שבת בעצם כאשר הארכנו בזה במק"א, אלא שמחמת גודל הארות קדושת שבת ממילא נסתלקו כל עניני טרדת המלאכה, כי הכל אפס ואין לעומת גודל הארה ועונג שבת א"כ הוא כעין נסי ים סוף כנ"ל, נסי ים סוף ונסי יציאת מצרים הם מקבילים לזכור ושמור דשבת, ע"כ שניהם נקראו שבת:

104

ק״הבמדרש אז ישיר משה הה"ד נופת תטופנה שפתותיך אמר משה רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך וכו' יודע אני שחטאתי לפניך באז שנאמר ומאז באתי אל פרעה והרי טבעת אותו בים לכך אני משבחך באז הה"ד אז ישיר משה, נראה לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דכתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו, דהנה אברהם ויצחק הי' להם מצרים ישמעאל ועשו אבל יעקב הי' נחלה בלי מצרים, והנה במדרש וישלח יעקב מלאכים מלאכים ממש, פירוש שהמלאכים שנעשו ממצות ומעש"ט שלו אותם שלח אל עשו כבמדרש ששלח לו אולי יחזור בתשובה, ולזה מסוגל יותר מלאכים שנבראו ממצות ומעש"ט, אך עשו הרשע לא די שלא הועילו לו להחזירו בתשובה אלא שנתגאה עוד יותר, וזהו הפירוש ויצר לו שהי' לו מצרים היינו שממצות ומעש"ט שלו יסתעף שיהי' יניקה לעשו להרשיע עוד יותר, עכ"ד, ויש לפרש הדברים שבכל המדות יש דוגמתם בקליפה חסד דקדושה לעומתו חסד דקליפה וכו' אבל מדת אמת אין דוגמתו בקליפה שהיא כולה שקר, ע"כ ישמעאל שהי' חסד דקליפה הי' לו יניקה מחסד דקדושה מאברהם, וכן עשו מיצחק כידוע, אבל ממדת אמת לא שייך שיהי' להם יניקה, אך איתא בהאר"י ז"ל דקליפת התורה היא גיאות, והתורה היא אמת כאמרם ז"ל אין אמת אלא תורה, וע"כ עשו שהשיג עוד גיאות משליחות זו שהיא קליפת האמת הנה הי' לו יניקה ממדת האמת:

105

ק״ווכענין זה יש לפרש טענת משה מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה אף שכבר נאמר לו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך, מ"מ חשב משה שעכ"פ לא יכביד עליהם עולו כמ"ש המפרשים והיתה טענתו של משה ומאז באתי וגו' היינו עפ"י דברי זוה"ק שיש עננין חשוכין שכל אור שבא בהם נטבע בהחשכות וזה שבע פרות הרעות שראה פרעה שאחר אכלם את הטובות לא נודע כי באו אל קרבנה, וכבר אמרנו שהוא קליפת גיאות שאם יבוא לו הארה עליונה יתגאה עוד יותר וחשב משה שבאם לא הי' נתעלה כ"כ בנבואה אלא כמו שאר נביאים אף שפרעה לא הי' שומע מ"מ לא הי' מתגאה עוד יותר להכביד עולו כי כל נביאים הם בסדר העולם ואדה"ר ונח לעד והוא כפי הכנתו בתולדה ובגבול וגדר כבמדרש פ' תזריע לעשות לרוח משקל אפי' רוה"ק ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל ואביו של הושע בן בארי נתנבא שני פסוקים, לבד מנבואת משה שהי' למעלה מסדר הבריאה והי' למעלה מכל גדר וגבול, וא"כ אם לא ניתנה לו מדרגה עליונה זו לא הי' פרעה מרשיע כ"כ, אבל מאחר שנתעלה משה בנבואתו להיות למעלה מכל הנביאים שקדמוהו ונביאתו היתה יוצאת מסדר העולם וזה לשון אז אחד רוכב על שבעה כמ"ש המפרשים שהיא למעלה מהבריאה שנברא בז' ימי בראשית, והיתה שכינה מדברת מתוך גרונו וכאשר הוא בא בנבואה כזה לפרעה ומ"מ לא שמע ע"כ נתגאה עוד יותר יוצא מסדר עולם לכבד עליהם כ"כ עולו, וידוע שיעקב מלבר ומשה מלגאו, וכמקרה שקרה ליעקב עם עשו שנעשה לו מצרים ע"י השליחות כנ"ל, קרה גם למשה עם פרעה, וא"כ התאונן משה למה גדלהו בנביאות עד שנעשה כ"כ במדריגה עליונה שפרעה יהי' לו יניקה ממנו להתגאות ולהרשיע עוד יותר, ומוטב שלא ניתנה לו מדריגה העליונה זו והי' בא אל פרעה בכח נביא פשוט איננו יוצא מסדר העולם, ולא גרם לו להתגאות כ"כ ולהכביד עולו:

106

ק״זאך באמת גם זה הי' לצורך ישראל שבאשר שפרעה הרשע יוצא מהסדר הוצרך להביא עליו מכות ג"כ יוצא מהסדר, והי' נגוף למצרים ורפוא לישראל עד השיגו ישראל מדריגה עליונה יוצא מגבול וסדר העולם, וע"כ זכו לאמור שירה בלשון אז, ואלמלא הרשיע פרעה כ"כ לא הי' באים אליו המכות כ"כ מפליאות ולא היו ישראל נתעלים כ"כ, א"כ במה שטבעת אותו בים הנני מבין למה גדלתני כ"כ במדריגה העליונה בתחילת השלימות, וזה במה שחטאתי בו אני מקלסך, ודו"ק:

107

ק״חבמכילתא שישראל היו שקולין כמשה בשעה שאמרו את השירה, ביאור הדברים דהנה אמרו ז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה אמר ה' מוסיף עליהם משה שנתנבא גם בלשון זה הדבר, ופרשו המפרשים שלשון כה הוא לשון דומה או כמו, היינו כמו ענין זה אמר ה', ולשון זה הוא הדבר ממש אמר ה' ולא דומה לו, והיינו הך דמשה התנבא באספקלריא המאירה, וטעם החילוק שביניהם הוא עפ"י שכבר אמרנו שאין הנבואה שורה אלא לפי מדרגת הזיכוך, ובאשר כל הנביאים לבד משה לא הי' הזיכוך שלהם עד התכלית ע"כ עיכב חוסר הזיכוך את האספקלריא שלא היתה מאירה, והנה יורדי הים אמרו זה אלי וזה הוא לשון אספקלריא המאירה, והוא מדרגת משרע"ה, והטעם יש לומר כמו שאמרנו שכמו שהים נדחה לשעתו מחמת התגלות אלקית, כן נמי נדחה הפסולת לשעתו מכל פרט ופרט כי ים הוא כלל החומר ואין בכלל אלא מה שבפרט, וע"כ לשעתו הי' שקולין כמשה והיו יכולין להתנבאות באספקלריא המאירה, וכן מפורש בש"ס סוטה (ל"א.) שאפי' עוברין שבמעי אמם אמרו שירה אמ"ר תנחום כרס נעשה להם כאספקלריא המאירה:

108

ק״טבמכילתא סוס ורוכבו רמה בים וכי סוס אחד הוא וכו' אלא כשישראל עושין רצונו של מקום אויביהם אינן עומדין לפניהם אלא כסוס אחד וכו', ביאור הדברים עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפרש"י שופטים וראית סוס ורכב בעיני כולם כסוס אחד וכו' עם רב ממך בעיניך הוא רב אבל בעיני אינו רב, היינו שהסט"א אין בהם חיות כלל רק ניצוץ קדוש המחי' אותם, ואם מסלק מהם ניצוץ הקדוש נשארו כולם פגרים מתים, וע"כ בעיני כולם כסוס אחד זה ניצוץ אחד הקדוש, וזה בעיני אינו רב שמה שמתיחס לעיני הוא הניצוץ קדוש זה אינו רב אלא ניצוץ אחד, עכ"ד, ונראה דהכל תלוי בישראל שבאם ישראל עושין רצונו של מקום והם בטלים לרצון ה', גורמים ג"כ שהכל נתבטל לניצוץ הקדוש ואין כאן אלא אחד, ע"כ אויביהם אין עומדין לפניהם אלא כסוס אחד הוא ניצוץ הקדוש כנ"ל, אך כשאין עושין רצונו של מקום היינו שאינם נתבטלין לרצון הש"י גורמים שאויביהם נמי אינם נתבטלין לניצוץ הקדוש זה אדרבה כביכול הם מושלים בו, ע"כ שוב הם מרובין:

109

ק״ישם במכילתא סוס ורוכבו מגיד שהסוס קשור ברוכבו ורוכבו בסוס, נראה התועלת מזה לישראל עפ"י דברי הזוה"ק שהסוס רומז לכלל האומה ורוכבו הוא השר שלהם, ושניהם יחד נטבע' במים, והנה כל מה שהי' מכה למצרים הי' נעשה כנגדו רפואה לישראל, וכן הוא גם בענין המצרים קשורים ודבקים בהשר שלהם אפי' בשעת טירוף הדעת עד מיצוי הנפש לא יפרדו, ולעומת זה נעשה בישראל הדבוקים במקום וניתן לישראל הכח להיות קשורים ודבקים במקום אפי' בשעת טירוף הדעת, ומים רבים, של טרדות ומהומות, ואפי' מיצוי הנפש ויסורי מיתה ר"ל, לא יוכלו לכבות את האהבה, ונשארה הנפש דבוקה עד בואה לאשתאבא בגופא דמלכא:

110

קי״אבמכילתא אלקי אבי וגו' אני מלכה בת מלכים אהובה בת אהובים קדושה בת קדושים טהורה בת טהורים, ונראה דארבעה תוארי הכבוד מלכה אהובה קדושה טהורה הוא עיקרא ושרשא וגזעא קדישא דישראל, מלכה בת מלכים היינו מאברהם שאמרו ז"ל אל עמק שוה הוא עמק המלך מלמד שהושוו כל האומות והמליכוהו עליהם, והיינו דהנה כתיב ומושל ברוחו מלוכד עיר, ובש"ס נדרים שהקב"ה המליכהו על רמ"ח אברים להיות מושל בהם כרצונו, ולעומת שהי' מושל ומולך על רמ"ח אבריו המליכהו הש"י ג"כ על כל האומות כי האדם הוא עולם קטן, וממנו ירושה לישראל להיות לבם ברשותם וזהו מלכה בת מלכים, והוסיף לאמור אהובה בת אהובים, היינו מיצחק שעליו נאמר אשר קידש ידיד מבטן, והיינו דבזוה"ק דאתרעי קב"ה בנשמתא ולא בגופא, אך באשר יצחק הקריב עצמו לעולה נעשה גם גופו קודש קדשים ויצדק עליו שם ידיד בין בגופו בין בנשמתו, והנה קודם העקידה לא הי' ראוי להוליד כבזוה"ק, וא"כ תולדותיו אשר העמיד היו מבחינה זו שנקרא ידיד ואהוב ע"כ הוריש זה לישראל להיות יכולת בידם להתקדש גם בגוף להקרא ידיד ואהוב, וזהו אהובה בת אהובים, קדושה בת קדושים יובן עפ"י מה שידוע שקדושה מתיחסת ליעקב וע"כ כתיב והקדישו את קדוש יעקב, והיינו כי קדוש פירושו נבדל ואין צ"ל נבדל מענינים חומרים, אלא עיקר הפירוש קדוש נבדל היינו מלגרמי' אפי' מענינים רוחניים, ובזוה"ק דיעקב כולי' לשמא דקב"ה עביד, היינו שכל מה שעשה הי' הכל לצורך גבוה ולא אפי' להשלמת נפשו וזהו תכלית קדושה, וממנו נמצא קדושה בישראל וזהו קדושה בת קדושים, טהורה בת טהורים זהו כנסת ישראל שכל ישראל שורשם במקום טהרה כאמרם ז"ל, למה צדיקים דומין בעוה"ז לאילן שעומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה, וישראל מקיימין שדי נופו בתר עיקרו, וזהו טהורה בת טהורים, ויש לומר עוד שרומז לשלימת ישראל, בגוף ונפש, ושכל, וצל"א:

111

קי״ביש להתבונן מה שנאמר בדברי חכז"ל הרבה פעמים יורדי הים, הלוא הים גבוה מן הארץ כמאמרם ז"ל ובמכילתא בפסוק קפאו תהומות בלב ים, היאך הלב ניתן משני שלישי אדם ולמעלה כך שליש העליון נדחה לצדדין ונעשה כמין חומה מימינם ומשמאלם ושני שלישים התחתונים נקרשו והי' למדרך כף רגלם, א"כ הי' להם להזכירם עולי הים או לכל הפחות עברי ים כלישנא דקרא אך הלשון יורדי הים צריך ביאור, ונראה שרמזו ז"ל במתק שפתותיהם מילתא אגב אורחי', דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שבכל נסיונות מסלקין מן האדם המדריגות שלו דאל"ה לא הי' נסיון כלל, וכן הי' אברהם בעת העקידה שלפי דביקות אאע"ה בהש"י לא הי' ראוי לקראות זה נסיון אלא שניטלו ממנו המדריגות וזהו שכתוב וירא את המקום מרחוק היינו שראה את הש"י שנקרא מקום מרחוק ממנו אז, וזה שבמדרש שאברהם התפלל שלא ינסנו עוד בלשון אל תגרשני עוד כי הנסיון לא הי' אפשר בלתי גרושין מקודם ממדריגתו, עכת"ד, ואף אנו נאמר שכן הי' הענין בקריעת י"ס שהי' אז נסיון גדול לישראל שלא נבקע להם הים עד שנכנסו לתוך הים עד חוטמיהם, הי' צריך נמי קודם כל לסלק כל המדריגות, דאל"ה לא הי' כ"כ נסיון, אלא שהיו אז ירודים ושפלים בלי שום הארה, ובבחי' זו נכנסו לים עד חוטמיהם, ע"כ נקראו יורדי הים באשר הי' אז בבחי' ירידה, ונדמה להם שיורדין ואעפי"כ על מנת כן נכנסו אפי' ע"מ לירד לבאר שחת אין לנו אלא דברי בן עמרם, וזה לימוד לכל אדם שאפי' בהיותו בירידה ובשפלות המוחין לזכור כי עתה הגיע הזמן שמנסין אותו מן השמים כבמדרש אין לך ברי' שאין הקב"ה מנסה אותה, וע"כ אפי' הוא בסתר המדריגה מקומך אל תנח:

112

קי״גויסע משה את ישראל מים סוף, ובמדרש שאמרו ישראל באותה שעה כלום הוציאנו הקב"ה ממצרים אלא בשביל ה' דברים לתת לנו ביזת מצרים, להרכיבנו על ענני כבוד, לקרוע לנו את הים, להפרע לנו ממצרים, לומר לפניו שירה וכו' נחזור למצרים אמר להם משה וכו' באו ופרעו את השטר שכך אמר הקב"ה וכו' תעבדון את האלקים על ההר הזה, והדברים מפליאים מה הי' דעתם לחזור למצרים לעבוד עבודת פרך, ויש לומר דהם בחכמתם ידעו שבאשר לא התמהמהו במצרים ד' מאות שנה שלימים, יצטרכו להשלים בשאר גליות, ומה שהוציאם קודם הזמן הוא מפני שלא יכלו להתמהמה כי היו ח"ו אבודים במצרים באשר כבר היו במ"ט שערי טומאה, ע"כ חשבו שעתה בהתחזק כוחותם מוטב לחזור למצרים להשלים הת' שנה. וע"ז אמר להם משה שעדיין אין התחזקות כוחכם שוה כלום שהרי כל היציאה הי' למען לפרוע את השטר, ואם לא תפרעו השטר נמצא למפרע הכל בטל, ומזה נוכל לראות כמה גדולים וטובים היו האנשים האלה שהיו רוצים מדעתם לקבל עליהם עבודת פרך בשביל הדורות הבאים שלא יצטרכו לשעבוד, כי השכילו מראש שפלות דורות הללו הטובעים ביון מצולה, הש"י יוציאנו מהרה מאפילה לאורה משעבוד לגאולה:

113

קי״דשנת תרע"ה יום א' של פסח

114

קי״המה שמברכין טל בפסח יש לומר דהנה ישראל היו במצרים במ"ט שערי טומאה, ובחסד הש"י הוציאם, אך באשר הש"י אוהב משפט, עצת הש"י היתה להופיע עליהם התגלות אלקית כאמרם ז"ל לא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, והיינו שבאמת הם חלק אלקי ממעל והיו צריכין תמיד להתלהב באהבה עד כלות הנפש אל חיק אביהם שבשמים, אך באשר האלקית הוא בהעלם והסתר בעוה"ז, אינם מרגישין כ"כ בנקל, אבל כאשר נגלה עליהם שוב התלהבו באהבה ועשו תשובה מאהבה, ותשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות, וא"כ נתהוו להם פתאום חבילות חבילות של זכיות, ותמורת שהזדונות הביאום למ"ט שע"ט, נהפוך הוא שהחבילות שנעשו זכיות הביאום למ"ט שערי קדושה, ואחר שהיו במ"ט שע"י קדושה שוב הופיע עליהם משער הנ', וכבזוה"ק שלכן הזכיר יציאת מצרים בתורה חמשים פעמים להורות ששער החמשים הוציאם ממצרים, ובלשון הזוה"ק האי יובלא אפיק לישראל ממצרים, אך זה שהקדים להם התגלות אלקית זהו חסד גמור והוא בזכותו של אברהם איש החסד, ובמדרש שכל החסד שמתגלגל בעולם הוא בשבילו ע"כ זכה בדין לעשות עם זרעו חסד זה להקדים ההתגלות ושוב הי' יציאת מצרים, במשפט צדק, וע"כ השלש מועדות שהם בזכות שלשה אבות, פסח הוא בזכותו של אאע"ה לכ"ע, [אלא בשבועות וסוכות יש מרבותינו ז"ל שמיחסים שבועות ליצחק כי התורה מפי הגבורה נתנה ושופר אילו של יצחק הי', וסוכות ליעקב כמ"ש ויעקב נסע סוכותה, וי"א ששבועות ליעקב כי תורה שבכתב הוא תפארת ישראל מדתו של יעקב, וסוכות ליצחק], וה"ט דבניסן שהוא זמן חסד נגאלו, אף שהשי"ת אוהב משפט כי הכל במשפט צדק:

115

קי״וויש לומר נמי דהא דבניסן עתידין להגאל, דבפייט של פרשת החודש יסד הקליר דצדיקים ישיגו הגאולה בתשרי, ולא לעדרי צאן קדשים, עת קץ ששה חדשים, עד בוא ראשון לחידושי חדשים, כי שאר העם שאין זכותם מגיע לגאולה, ימתין עמהם הש"י עד ניסן שמצד החסד כימי צאתינו מארץ מצרים יראנו נפלאות ויהי' התגלות אלקית עצום מאד, ואז כולם יעשו תשובה מאהבה ויזכו להגאולה במשפט צדק כנ"ל, ובזה יש לפרש הכתוב ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, היינו שהגאולה תהי' במשפט, ומפרש הנביא איך יהי' זה שיזכו כל ישראל להגאולה במשפט, ואמר ושבי' בצדקה, שבצדקת הש"י יעשה שיעשו תשובה מאהבה:

116

קי״זוהנה במדרש פרשת לך פ' ל"ט סי' ט' לפי שהי' א"א מתפחד ואומר תאמר שיש בי עון שהייתי עובד ע"ז כל השנים הללו אמר לו הקב"ה לך טל ילדותך מה טל זה פורח אף עונותיך פורחים, ופרשנו שם ענין פריחת עונות, דאין הפירוש כענין טומאה פורחת ממנו הנזכר בדבריהם ז"ל דא"כ הו"ל למימר עונותיך פורחים ממך, והעיקר חסר מן הספר ועוד מה דמיון זה לטל, אבל הפירוש הוא דעונות לעולם הם יורדים לשחת ושמה נוטלים נקם ממי שהמציאם בסוד תיסרך רעתך, אבל ע"י תשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות ועולין ופורחים לשמים לריח ניחוח, וזהו הדמיון לטל שעולה לקראת החמה אחר אשר הרוה את הארץ ואת הזרעים ועשה את שליחותו כן ע"י תשובה מאהבה שהזדונות עצמן שנהפכו לזכיות הם מרווין את האדם להעשות כגן רוה וכמו הזכיות שבמדרש תנחומא שהמצות הם שליחי הש"י, ואחר שעשו שליחותם עולים למעלה לריח ניחוח. וכמקרה שקרה לא"א ע"ה שעונותיו נעשו כטל פורח, כן הי' ענין בניו במצרים, וכן הגאולה העתידה, וכן בכל שנה בעתותי פסח שבליל התקדש חג כל ישראל זוכין להארת אהבה וכל ישראל כל אחד לפי ערכו עושה תשובה מאהבה ע"כ אז זמן להתברך בטל, וזה שיסד הפייטן אות ילדות טל להגן לתולדות:

117

קי״חיום ב' של פסח

118

קי״טבפייט יוקשים כהתעו זו במעשה העגל, רבים עלצו ופצו אין ישועתה לסגל וכו' הודיעמו כי נחם באורח מישור לכל עורכי שי הקדים קרבן שור, ויש להבין איך עלה על דעת האומות שח"ו אין תרופה לישראל במעשה העגל הלוא כמו ששמעו ממעשה העגל בודאי כן שמעו מהתשובה הגדולה שעשו ישראל, וא"כ הלוא ידוע גם להם שתשובה מועלת, ותשובה נבראה קודם שנברא העולם, וכבר ידוע להם מצדיקי דורות הקודמים, אדם הראשון חנוך ומתושלח ונח שכולם הכריזו על התשובה, ולמה עלה על דעתם שלא יועיל תשובה לישראל, אדרבה כל המפרשים הוקשה להם למה לא שבו ישראל למעלתם הראשונה להיות חירות ממלאך המות וממלכיות, ולאומה"ע הי' הדבר בפשיטות שח"ו אין ישועתה לסגל כלל וכלל אתמהה:

119

ק״כונראה דהנה אמרו ז"ל גוים קרובי תשובה הם, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם דלאו משום מעלתם אלא מחמת שהם חומריים וכל חומר הוא בעל שינוי ומתפעל, אבל השכל איננו משתנה כ"כ בנקל, וע"כ ישראל הם קשי עורף מפאת מעלת השכלי שבהם, עכת"ד, והנה הא דתשובה מועיל הוא מחמת שנחשב כאלו הוא איש אחר וכמ"ש הרמב"ם בטעם שינוי השם כלומר איננו אותו האיש שעשה אותן המעשים, וע"כ מובן שחטא הנעשה מחמת תאות הלב וחומריות מועיל ביותר התשובה, כי הלב הוא בעל שינוי, ונשתנה לטובה, אך חטא הנעשה מצד השכל שאיננו בעל שינוי תשובתו קשה ביותר, וע"כ אומה"ע שידעו שתשובה מועלת מדורות הראשונים שהכריזו על התשובה שידוע מענינם של דור המבול שחטאם הי' מחמת שיצר לב האדם רע מנעוריו, עדיין לא ידעו שתשובה מועיל לחטא מצד השכל שאיננו בעל שינוי:

120

קכ״אוהנה ישראל בחטא העגל שהי' חטא בשכל שחשבו שאין בו שמץ ע"ז רק לאו דלא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב שפירש"י בא להזהיר על הכרובים שאם אתה עושה ד' או של כסף וכן בבתי כנסיות ובתי מדרשות הרי הן כאלהי כסף וזהב, אך באשר היו בצרה גדולה שהשטן הראה להם דמות משה במטה באויר השמים לומר שמת משה והם נשארים לבדם במדבר בין שני נחש שרף ועקרב שאין להם דרך הצלה, והשטן באמצעות הערב רב הטעה אותם שהעגל יהי' במקום משה ובזה ינצלו, חשבו שלאו דלא תעשון אתי נדחה מפני פקוח נפש כל ישראל, והנה איננו חטא תאות הלב אלא חטא השכל שאיננו בעל שינוי, ע"כ אמרו אין ישועתה לסגל:

121

קכ״בונראה דכמו דבחטא הבא מפאת תאות הלב התיקון הוא הכנעה כמו שצורת הלב שהוא בעל שינוי, כמו כן חטא הבא מפאת השכל תקונו נמי איננו בהכנעה לבד אלא עם ההכנעה יהי' שכלו מוגבה בתורה ודעת אלקים שהוא בשכל, ולדוגמא הוא קרבן שור שהוא מלך בבהמות, וכתיב ידע שור קונהו, וזה שיסד הפייטן הודיעמו כי נחם באורח מישור, לכל עורכי שי הקדים קרבן שור:

122

קכ״גשבת חוהמ"פ

123

קכ״דבמדרש שיר השירים ישקני מנשיקות פיהו, יזיינני, יטהרני, ידביקני ישקני, יזיינני כדכתיב נושקי קשת, יטהרני כאדם שהוא משיק שני גבין והוא מדביקן, ידביקני המד"א וקול כנפי החיות משיקות אשה אל אחותה, ישקני יוציא לי נשיקות מתוך פיהו, עכ"ל:

124

קכ״הונראה לפרש דארבע ענינים אלו מקבילים לארבעה חלקי האדם, גוף, ונפש, ושכל, וצלם אלקים המחבר וכולל הכל, והיינו כי יזיינני כדכתיב רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם ומבואר בכוונות ק"ש שעל המטה שהוא נגד כחות חיצונים שרודפים להתדבק בגוף האדם, וע"ז נאמר לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באוהלך כי שם ה' הנקרא על האדם הוא הוא הזיין המפחיד את כחות הרעות שיתרחקו ממנו, כמו הזיין שביד האדם להפחיד ולהרחיק ממנו כל צר ואויב, וזה מתיחס לגוף הצריך שמירה כנ"ל, ואמר עוד יטהרני כאדם שהוא משיק שני גבים ומדביקן והוא כנגד הנפש שצריכה טהרה ממדות רעות ומכחות רעות שנתדבקו בה ע"י עבירות או עוד מעירוב טו"ר שע"י חטא אדה"ר, ונטהרת בהשקה למקור הטהרה וכמ"ש מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר אח ישראל, היינו מחמת שהקב"ה מתחבר עמהם ושוכן אתם בתוך טומאתם, כל איש שמכוין את לבו לזה נטהר בהשקה ועונותיו וטומאתו פורחות ממנו, ואמר עוד ידבקני כנגד השכל שהוא הנשמה שאינה נטמאת לעולם באופן שתהא צריכה להטהר, וכמו שאומרים נשמה שנתת בי טהורה היא, וכמ"ש האריז"ל שקודם שעובר אדם עבירה נשמתו מסתלקת ממנו, וע"כ אין הנשמה נפגמת ואין חסר לה אלא מה שהיא מתרחקת ומתפרשת מבית תענוגי', וכענין שכתוב ובת איש כהן כי תהי' לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל ואין חסר להשכל לעולם אלא דיבוק אלקי וזהו ידבקני, ואמר עוד יוציא לי נשיקות מתוך פיהו שהוא נגד צלם אלקים שהוא מקיף וכולל הכל, וכמו שבמדרש כיצד הי' הדיבור יוצא מפי הקב"ה וכו' וחוזר ועוקף את מחנה ישראל י"ח מיל על י"ח מיל וחוזר ומקיף מימינו של ישראל לימינו של הקב"ה וכו' עיי"ש, וכמו בכלל כן בפרט שצלם אלקים שעל ישראל הוא הנשיקות מתוך פיהו והוא אור המקיף על האדם:

125

קכ״וויש לומר עוד דארבעה דברים מקבילים לארבע עולמות שהאדם נמצא בהם עוה"ז, וימות המשיח, ותחיית המתים, ועוה"ב, שבעוה"ז רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה', וצריכין לזיין ללחום נגד כחות הרעות הממלאים כל חללו של עולם וזהו יזיינני, ולימות המשיח אז יוטהרו כל ישראל כענין טהרת השקה ורוח הטומאה תעביר מן הארץ וזהו יטהרני, ובתחיית המתים אחר שהגופים יעמדו מזוככים בתכלית הזיכוך אז גם הגופים יהיו ראוים לדביקות, כי בעוד הגוף הוא עכור וגם ממשכא דחויא אי אפשר בו הדביקות כי אפי' העליונים אינם סובלין כל שהוא מהאי עלמא כבזוה"ק ח"א (ד':) מאן יהיב הכא בר נש לביש מדא דההוא עלמא, כ"ש להיות לו דביקות בהש"י, ואז אחר תחיית המתים יתדבקו ישראל בו יתברך דיבוק עצום וזהו ידבקני, ובעוה"ב אז הוא תכלית הנרצה כמ"ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, ובמד"ר במדבר פרשה כ' סי' י"ט ראתה עינו את ישראל יושבין לפני הקב"ה כתלמיד לפני רבו לעת"ל ושואלין ממנו כל פרשה ופרשה למה נכתבה וכן ה"א כי ליושבים לפני ה' יהי' סחרה לאכול ולשבעה ולמכסה עתיק ואומר ולא יכנף עוד את מוריך והי' עיניך רואות את מוריך ומלה"ש רואין אותן ושואלין אותן מה הורה לכם הקב"ה וכו', וזהו יוציא לי נשיקות מתוך פיהו בלי אמצעי:

126

קכ״זויש עוד לומר דארבעה דברים אלו מקבילים גם בשנה, היינו בארבעה מועדי ישראל, פסח, שבועות, סוכות, ושמ"ע, יזיינני הוא בפסח כמו אז במצרים הי' מכת בכורות ועל הים ובאלהיהם עשה ה' שפטים, כן נשאר לדורות הזיין שלופה נגד כל כחות הרעות וליל שמורים לכל בני ישראל לדורותם, יטהרני הוא בשבועות כמו אז כשעמדו אבותינו על הר סיני פסקה זוהמתם כענין טהרת השקה, וכמו כן לדורות כמו שאנו אומרים בספירה כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם וכבזוה"ק לנטרא דכיא עלאה דמטיא בהאי ליליא, וסוכות הוא הדיבוק כמ"ש בזוהיק שימינו תחבקני הוא סוכות וכן הביאני המלך חדריו וזהו ידביקני, יוציא נשיקות מתוך פיהו הוא שמ"ע, וע"כ אנו עושין אז שמחת תורה, כי זה הזמן מקביל לזמן שנאמר בו כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, ואז הוא הוא זמן הסעודה קטנה כדי שאהנה מכם, מכם דייקא בלי אמצעי. ובזוה"ק מאן דיתיב עם מלכא שאיל מה דבעי, ויש לומר עוד היות שבת הוא שורש כל המועדות, ע"כ כל ד' זמנים אלו נמצא גם בשבת, תוספת שבת אז בקבלת שבת הוא הזמן המציל מכל כחות החיצוניות הרודפין אחר האדם, וכבר אמרנו שע"כ אנו אומרים אז המזמור של ארבעה הצריכין להודות, וזהו הענין תקיעות של ע"ש, וכעין שבזוה"ק ריש ויקהל שהראשונים הי' תוקעין בעת הוצאת המת ב"מ להבריח את כחות החיצונים, ואחינו הבבלים שובתין מתוך מריעין, וכענין שכתוב וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות וגו' וכענין פסח שניצולו ישראל מפרעה, וזהו יזיינני, ואח"כ כשנכנס שבת כשישראל מתדבקין בקדושת שבת אז הוא טהרת השקה שישראל מתדבקין בשורשם וכלהו מתעטרין בנשמתין חדתין, ובשביל זה פרחה טומאתן מהם וערקין לנוקבא דתהומא רבא, וכמו הטומאה שפורחת מחמת הדיבוק למקום טהרה, וזהי יטהרני, שבתא דיממא הוא דביקות ישראל באביהן שבשמים ואז אין נצרך להפרחת טומאה שכבר נסתלקה מבערב הוא זכור שהוא בשכל ואז אומרים נשמת כל חי, וזהו ידבקני, במנחתא דשבתא אז הוא רעוא דרעוין והוא מעין עוה"ב, וזהו יוציא לי נשיקות מתוך פיהו, והנה הדברים מקבילים לעולם שנה נפש, ודו"ק:

127

קכ״חשנת תרע"ו

128

קכ״טכי הנה הסתו עבר, ברש"י אלו ארבע מאות שנה דלגתים למנות משנולד יצחק ע"כ, ויש להבין דלכאורה משמע שינוי הרצון בהש"י דאם הי' מעיקרא הכוונה כך לא נקרא דילוג וא"כ כביכול ח"ו איננו דרך אמת, והנה איתא בספה"ק דאם היו ישראל כל הארבע מאות שנים במצרים לא היו צריכין עוד לגלות אלא שהיו עומדין על פי הפחת שהיו במ"ט שערי טומאה ע"כ לא יכלו להתמהמה דא"כ היו באין בשער החמשים שבטומאה והוצרך להוציאם קודם הזמן, וע"כ הנם צריכין להשלים בשאר גליות, לפי"ז יש לומר שמעיקרא נקבע שני מיני זמנים לגאולה אם יהי' ביכולתם להיות כל הד' מאות שנה מוטב ואם לאו יחשב משנולד יצחק, ובאשר הבחירה ביד האדם אין זה נקרא שינוי רצון ח"ו, אך לשון דילוג קשה:

129

ק״לונראה דהנה יש להבין במה שאמרו ששאר הגליות משלימין לד' מאות שנה הלוא שאר הגליות בחטאם באה עליהם ואלמלא חטאו לא היו גולין, אם לא היו חוטאין איך הי' נשלם הד' מאות שנה, ובהאריז"ל בענין ליקוט ניצוצות שלכוונה זו היו כל הגליות כאמרם ז"ל לא גלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שהכוונה ניצוצות קדושים שמפוזרין בכל העולם, מה הי' אם לא הי' חוטאין, ותירץ שבאם לא חטאו הי' כוחם יפה להמשיך אליהם אלו ניצוצות מרחוק למקומם בא"י, וכשחטאו אין כוחם כ"כ יפה וצריכין לאהדורי בתרייהו לחו"ל בין העמים, עכ"ד, ואף דלא נשתייר במצרים כלום והכל נטלו עמהם כמ"ש וינצלו את מצרים ואמרו ז"ל שעשאה כמצולה שאין בה דגים שהכוונה חלקי הקדושה, צריכין לומר שדווקא במצרים לא השאירו אבל בשאר ארצות יש ויש, ואם היו כל הד' מאות שנה במצרים הי' כוחם יפה למשוך אליהם למצרים כל חלקי הקדישה המפוזר בכל העולם, אך לא יכלו להתמהמה והוציאם קודם הזמן הוצרך להסתפק בשעתו בחלקי הקדושה שהיו במצרים, ומה שנמצא בשאר הארצות הניח עד לאחר זמן אם יהיו זכאין ימשיכום אליהם לא"י, ואם לאו יהיו צריכין לאהדורי בתרייהו:

130

קל״אאך עדיין אינו מובן התינח בענין ליקוט חלקי הקדושה, אבל ידוע דהגלות הי' נצרך למירוק מחמת עונות הקודמים דור אנוש דור המבול ודור הפלגה שהיו צריכין להתמרק ד' מאות שנה, אם לא חטאו ישראל ולא גלו במה הי' נשלם המירוק:

131

קל״בונראה דהנה כתיב ידוע תדע כי גר יהי' זרעך וכבר פרשנו כפל הלשון ידוע תדע היינו שהגלות יהי' כפול בחומר וברוח, בחומר הוא להיות משועבדים תחת יד זולתם לעבוד ולמשא מלך ושרים, וברות להיות להם ענינים מטרידים אותם משלימותם, ובכל אחד יש כמה וכמה חלוקי חלוקים שלאו כל שעבוד החומר שוה ולאו כל טרדות הרוח שוה, וכל אלה הי' למירוק הן את הגוף והן את הנפש, והנה מירוק הנפש התחיל משנולד יצחק, שמאז הי' לו לאברהם טרדת גירות באשר לא הי' לו ישיבה קבועה, אף שלזולתו לא הי' נחשב זה גירות שכתב הרמב"ן שהיו האבות כמלאכים וכל מקום שהי' גר שם ביתו וכבודו אתו, מ"מ לגבי א"א ע"ה שהי' מרכבה לשכינה כל טרדה קטנה שהיתה טורדתו לגדולה יחשב, והי' לו טורח מרובה ללחום את טבע נפשו לבל תתבהל ותתטרד משינוי המקומות והאויר וטבע אנשים זרים וחדשים אלא יהי' לבו פנוי לשכינה כמו הי' אזרח תושב קבוע במקום ההוא מאז, ומ"מ מובן ששעבוד החומר והגוף לא הי' לו כלל וכלל אדרבה שהיו כמלאכים, ולא עוד אלא כל זמן שהי' אחד מדור יורדי מצרים קיים לא הי' שעבוד החומר והגוף כלל, אלא שעבוד הנפש הי' מתגבר בכל פעם יותר, וזהו משנפטר יעק"א נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו המצרים לשעבדם מיירי נמי שעבוד הנפש כמו שפרשנו כבר במק"א:

132

קל״גוהנה ידוע שאף שחלקי האדם שנים המה גוף ונפש מ"מ נחשב רק אחד כי כל חלק שגובר בו הוא העיקר והשני טפל לו ואינו תופס שם בפ"ע, וכמו שאיתא בספה"ק לפרש דברי ר' שמלאי במדרש ריש פ' תזריע אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך, היינו שהנפש של האדם נבראה ראשון והגוף אחרון, ע"כ אם גובר בו כח הנפש והגוף נמשך אחר הנפש מחשבין רק את הנפש לתפוס את השם, ובאמת שוב הוא קדום לכל מעשה בראשית, אך אם ח"ו עושה עיקר מהגוף והנפש נמשך אחר הגוף מחשבין רק את הגוף לתפוס את השם, וא"כ באמת יתוש קדמו שלשול קדמו:

133

קל״דוכן יש לומר בענין המירוק במצרים אם היו זכאים ונמשכו אחר הנפש והי' נחשב הנפש לעיקר ותופסת את השם והגוף טפל לה א"כ הי' מירוק הנפש עולה להם לגמרי והי' נחשב המירוק משעה שנולד יצחק ומירוק הגוף באשר הוא טפל הי' די במעט זמן, וד' מאות שנה הי' נחשב רק לנפש, אך כאשר לא היו זכאין במצרים והנפש נמשכה אחר הגוף יהי' הגוף תופס את השם צריכין לחשוב הד' מאות שנה לשעבוד החומר והגוף, ומדה זו נוהגת תמיד שבזמן שישראל זכאין והעיקר הוא הנפש והנפש תופסת את השם שוב אין צריכין שום מירוק עוד להשלים את חוסר השנים מד' מאות שנה של גלות מצרים, שהרי החשבון של מירוק הנפש הוא משנולד יצחק, אך כאשר חטאו ונמשכו אחר הגוף שוב חל עליהם חובת גלות למירוק השנים שחסר בשעבוד הגוף במצרים:

134

קל״האך הש"י ברוב חסדו העמיד לפניו זכות ישראל במתן תורה שאז פסקה זוהמתן והיו כולם כמעט רוחניים, ובאשר אצל הש"י העבר וההוה והעתיד אחד ע"כ מנה החשבון משנולד יצחק, ובזה יש לפרש שאלת משה להש"י באיזה זכות והש"י השיבו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, דהוא זכות מ"ת, שמשרע"ה ידע שפיר שלפי מצב ישראל אז אי אפשר לחשוב משנולד יצחק, ועדיין לא שלמו הד' מאות שנה, וישראל עצמם אמרו זאת למשרע"ה ארבע מאות שנה אמר לי להשתעבד ועדיין לא שלמו, באשר ידעו שלפי מהותם של עכשיו צריכים למירוק הגוף ד' מאות שנה, אך זכות העתיד של מ"ת שהעמיד הש"י לפניו שנחשב הנפש להעיקר ותופסת את השם, הוא הסב את החשבון לחשוב משנולד יצחק, וא"כ הכל במשפט וצדק ולא הי' כאן שוב עלילה ותחבולה ח"ו:

135

קל״וולפי האמור יש לפרש דברי רש"י הנצבים פתח דברינו, דלגתים למנות משנולד יצחק הדילוג הוא ממצרים לסיני [וכלשון המדרש שה"ש בפסוק דומה דודי לצבי מה צבי זה מדלג מהר להר מבקעה לבקעה וכו' כך הקב"ה הוא קפץ ממצרים לים ומים לסיני] שהעמיד לפניו מהות ישראל שעמדו בסיני שפסקה זוהמתן כנ"ל:

136

קל״זבפייט אאגרה בני איש המשורר בטל, פירוש אאסוף בני יעקב הנעשה גביר לאחיו בברכת טל שהוא ויתן לך וגו', ויש להבין למה נקראו כל הברכות אפי' ברכת השררה ע"ש טל, ונראה דהנה טל לא מיעצר לעולם והוא בחסד ה' לגמרי אף לא לפי מעשה התחתונים, ואינו דומה למטר שבא לפי מעשה התחתונים, וא"כ יש להבין למה לא ברכו במטר דטל בלא"ה לא מיעצר, ונראה דהשפעה היורדת לאדם בודאי יש כנגדה כמה מקטריגין לעיין בדינו אם ראוי אם לא, והיתה עצת יצחק אבינו לברכו בטל דלא מיעצר לעולם דלא שייך בזה מקטריגים, ובברכה זו כלל את יתר הברכות א"כ היו הברכות טמונים בטל מפני המקטריגים:

137

קל״חויש לומר דמהאי טעמא הי' המן בא בטל מלמטה וטל מלמעלה כמונח בקופסא, כי לרגלי חשיבות המן שלא זכו לו האבות בודאי לא היו ישראל ראויין לו, והי' נמצא מקטריגים רבים, היתה העצה שהי' טמון בטל מלמעלה ומלמטה והי' סמוי מן עין המקטריגים:

138

קל״טויש לומר דמהאי טעמא מברכין טל בפסח שהוא זמן החסדים ופוסקין בשמים רב טוב לבית ישראל, לזה מברכין טל למען תהי' כל ההשפעה טמונה בטל, ואין שייך בו קטרוג:

139

ק״מבפייט יום שני, אז על כל חיתו יער נשאת שור, ועל כל ניחות עלית תשורת שור, ליציר כף רצית בהטבת פר שור, ויש להבין הלוא רחמנא ליבא בעי, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים, וברש"י ויקרא לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו, וגם אין לומר מפני ששור עולה לו בדמים הרבה וצריך בו כפיית הלב ונדבתו ביותר, הלוא אדה"ר לא הי' לקנותו בדמים, ובפייט הנ"ל משמע שבקרבנתו של אדה"ר נמי נחשב מעלה מה שקרבנו הי' שור:

140

קמ״אונראה דרמז יש בדבר שמטבע השור להיות מתגאה, כבמדרש ארבעה גאים בעולם שור בבהמות ומורה ע"ז קרן השור, אך גיאות הוא מטבע שפסלתו מלכות ואני את דכא כתיב, ומ"מ בשורשו לעבודת ה' הוא לטוב שבשורשו אינו גיאות אלא התחזקות והתרוממות הנפש וכמ"ש תתרוממנה קרנות צדיק, וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ולעולם יהא אדם גבור כארי עז כנמר וכו', ובתחילת גישת אדם לעבודה אי אפשר בלעדה, שבלא"ה הוא נופל ביאוש הנורא ומרה שחורה רח"ל שהוא גרוע מן הכל, וכבר דברנו בזה הרבה פעמים, אך לאחר שכבר התחזק בעבודה אז העת להשגיח על שפלותו, וזהו שאמר הלל אם אין אני לי מי לי, היינו להתחזק בעצמו ולהתרומם בעבודת ה' ולומר בשבילי נברא העולם, היינו שעלי לתקן את כל העולם ואין מי שיתקן בשבילי, כי כל נשמה ונשמה שבאה לעולם יש לה דברים שצריכה ושלתכלית זו באה לעוה"ז, ואין מי שיתקן דבר זה בלעדה, ואח"כ כשהחזיק בעבודה כשנסתכל בשפלות עצמו אמר וכשאני לעצמי מה אני, ובאמת שמחמת שפלות כזו הבאה מצד התרוממות מביאה אח"כ שוב לידי התרוממות הנפש וחיזוק בעבודה עוד יותר, שמאחר שכבר טעם טעם מתיקות עבודה ולהוט אחרי' כשישים אל לבו שאף אחר כל שפלותי עודנה רחמי ה' עלי ורוצה בעבודתי תתלהב נפשו באהבה עוד יותר ויגרום אח"כ גם שפלות ביותר וחוזר חלילה:

141

קמ״בויש לומר שזהו הרמז שתחילת הנקרבים כתב הכתוב שור שמדתו היא ראשית הקרבת אדם לעבודה, וזהו שכתב הפייטן אז על כל חיתו יער נשאת שור וכו' ליציר כף רצית בהטבת פר שור, שכך הי' באדה"ר אחר החטא שהרגיש מה שאבד בחטאתו, וכבמדרש בראשית פ' י"ט משל לעירוני שהי' עובר לפני חנותו של זגג והי' לפניו קופה מלאה כוסות ודייטרוטין והפשיל במקלו ושברן עמד ותפסו א"ל ידע אנא דלית אנא מהני ממך כלום אלא בא ואראה לך כמה טובות איבדת כך הראה להן כמה דורות איבדו עכ"ל, ומובן איך היתה נפשו נשברת כחרם הנשבר, ובש"ס עירובין אדה"ר חסיד גדול הי' וקרוב הי' שיפול ביאוש הנורא וישום קץ לחייו, אך עכ"ז התחזק בעצמו ולבש עוז והתחיל מחדש לעבוד ה' בהתרוממות הנפש על דרך הנ"ל וע"כ הי', קרבנו שור, ודרך זה הי' לרצון לפניו ית"ש וכמ"ש תהלים ס"ט ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס, שקאי על השור שהקריב אדה"ר כברש"י שם, והוא לימוד דרך לדורות:

142

קמ״גולפי האמור יש לפרש מה שאנו אוכלין מצה בתחילה ובסוף ומרור באמצע אחר המצה שהוא לכאורה שלא כסדר שהמצה רומז לחירות והמרור לשעבוד שהחירות הוא אחר השעבוד, ולפי דרכנו יש לומר דהנה המצה אף שהיא לחם עוני, מ"מ היא רומזת לחירות וטעמו כבר כתב מהר"ל בפיסקא כהא לחמא, וגם רמז יש בה להשגה נבדלת ואין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן כידוע בספה"ק, והיא מרוממת את הנפש אחרי שהיא לחם עוני ויודעת שפלות מהותו, וזהו מצה שבתחילה שזהו ראשית התקרבות לעבודה, וכך הי' ביציאתם ממצרים שזה הי' ראשית דרכם, אך אח"כ אוכלין מרור רומז להתמרמרות הנפש הבאה אחר התרוממות כנ"ל, וכמו שאמר הלל וכשאני לעצמי מה אני, וחוזרין ואוכלין מצה לרמז שהתמרמרות הנפש מביא עוד להתרוממות הנפש עוד יותר, וזהו עיקר אכילת כזית מצה באחרונה:

143

קמ״דועוד יש לומר בענין מצה ומרור ומצה דהנה גאולת מצרים היתה רק אתחלתא דגאולה וגמר הגאולה תהי' לעת"ל שיתקיים גמר יעוד הגאולה ונתתי אותה לכם מורשה, וידוע שדור היוצא ממצרים מתו במדבר, א"כ עדיין לא נתקיים זה עד לעתיד שיחיו המתים ולא חשוב עדיין גמר גאולה, וכמו ששמעתי מפי זקני זצללה"ה מביאלא בעמח"ס אגודת אזוב שיציאת מצרים מקום טמא רה"ר עלמא דפרודא והביאם לארץ ישראל נחלת ה' הוא כמו מלאכת הוצאה בשבת שאינו נחשב מלאכה עד שיוציא מרשות זה ויניח ברשות זה, וביצי"מ מה שעקר לא הניח ומה שהניח לא עקר, עכת"ד הצריך לענינינו, אבל לעתיד יחיו דור המדבר בעצמם ומשרע"ה יכניסם לארץ, ואז יתקיים היעוד בשלימות וזה יהי' גמר הגאולה, ולזה בא הרמז מצה בראשונה הוא אתחלתא דגאולה ומצה באחרונה הוא גמר הגאולה לעת"ל, ומרור באמצע רומז לכל המאורעות והמרירות והצרות שעבר על ישראל בנתיים, ויש רמז לזה בש"ס ברכות (ט':) כיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא, דבברכת אמת ואמונה הוא מזכיר יצי"מ לבד שהוא אתחלתא ובברכת השכיבנו מדבר מהשמירה מכל המאורעות והצרות שעברו על ישראל עד ושמור צאתנו ובואינו שהוא היציאה מעוה"ז ובואינו חזרה בתחיית המתים, וע"ז מסיים שומר את עמו ישראל לעד שמאז והלאה לא יהי' עוד שום הפסק לדביקות ישראל באביהן שבשמים לעולמי עד, כאמרם ז"ל צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותם אינם חוזרין לעפרן שנאמר והנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים:

144

קמ״השבת חוה"מ פסח

145

קמ״והנה אמרו ז"ל ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת הי', וע"כ עשר לחודש הי' בשבת ואז הי' נס של לקיחת הפסח ובאשר הי' אז בשבת ע"כ כל שבת שקודם הפסח קורין שבת הגדול מפני נס הגדול של קיחת הפסח שהי' בו אף ששבת זו אינה חלה בעשור לחודש ודוגמא זו יש לומר בשחה"מ עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דאמר משה לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו וגו' ופרעה השיב לכו זבחו לאלקיכם בארץ, שמשה אמר שלעבודת הש"י צריכין להיות מופשט מפסולת בכל שלשה חלקי האדם הן בגוף הן בנפש והן בשכל, ולזה נדרש שלשה ימים כל חלק ליום, ופרעה השיב שיכולין לעבוד את ה' אף בלתי סילוק הפסולת עם כל הארציות, עכ"ד, ובודאי אף שלא הי' בדעת משה לשלשת הימים בלבד מ"מ לאו מילי דכדי נינהו, ובודאי כן הוא האמת דבשלשת ימים הראשונים ליציאה הי' מסלק מהם הפסולת מגוף ונפש ושכל, ומאחר שיצאו בחמישי בשבת הי' יום השלישי בשבת, ואז נגמר סילוק הפסולת שהי' בהם עוד ממצרים בכל שלשת חלקי האדם:

146

קמ״זויש לומר עוד עפ"י מ"ש מהר"ל בדברי המדרש שלכן נתאחר מ"ת עד חודש השלישי כמו גיורת שצריכה שלשה ירחי הבחנה, ופירש משום דחודש הראשון יש לו חיבור לזמן שעבר והשלישי לזמן שלהבא וחודש השני מפסיק בנתים ונעשה פירוד גמור, עכ"ד, בדוגמא זו יש לומר נמי בטעם שלשת ימים הראשונים ליציאה, שבזה נעשה פירוד גמור בינם להמצריים, והתם למ"ת היו צריכין שלשה חדשים ובכאן הוא שלשה ימים תחת שלשה חדשים:

147

קמ״חומ"מ באיזה טעם שיהי' הנה ביום השלישי הוא גמר היציאה שבו נפרדו לגמרי מהמצריים, ובאשר אז חל יום השלישי בשבת ע"כ כל שבת שאחר יום הראשון של פסח נחשב גמר היציאה בין שחל ביום השלישי או בשאר הימים, כמו שתאמר בשבת של קודם הפסח שקורין שבת הגדול אף שאיננו חל בעשור לחודש, ובאמת שיש לומר הטעם בשניהם שוה עפ"י מה שהגדנו כבר שהשבת הי' מסיע לנס הגדול שהי' שם מחמת כמה טעמים עיין עליהם במקומם, כן נמי נימא בשבת שאחר הפסח ששבת הי' מסייע לגמר היציאה, כי כמו שבת בראשית שהי' חותם וגמר הבריאה, כן ביצי"מ שהי' ביטול העשרה מאמרות למצרים כבמדרשות ובפייט יוצר לשבת הגדול, ולעומתם נפתחו לישראל העשרה מאמרות כמו שהגדנו כבר בשם כ"ק זקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק, וכאלו הי' להם בריאת שמים וארץ מחדש, וע"כ שבת שלאחר היציאה נעשה גמר וחותם בריאה החדשה:

148

קמ״טשביעי של פסח

149

ק״נויאסור את רכבו ואת עמו לקח עמו, ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו, ויש לדקדק דלכאורה שלא כסדר נאמרו הפסוקים ואיפכא מיבעי לי', דבודאי לא הי' רכב פרעה עומד מקושר להסוסים וממתין עד האסף כל המחנה הגדול הזה שא"א לאסוף בשעתא חדא, וגם אין זה נימוס המלכות שיהי' עומד וממתין על עבדיו כענין אמרם ז"ל שאין מדרך הארץ שיהי' הרב ממתין לתלמיד, וא"כ מקרא דויאסור הי' לו להיות מאוחר:

150

קנ״אונראה דהנה במכילתא תבוא אסרה [של יוסף דכתיב בי' ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה, שפירשו בו הוא בעצמו] ותעמוד על אסרה [של פרעה שפירשו בו הוא בעצמו], פירוש אסרה הוא קישור והיינו קישור כל כחותיו שהוא הגוף והמדות והשכל והרצון יחד, וזה הביא שגם בגשמיות רתם בעצמו את הסוסים למרכבתו, והנה קיבוץ כל כחותיו למטה גרם קיבוץ וקישור למעלה הן לטוב כמו יוסף שאסף כל כחותיו למצוה, והן להיפוך בטומאה כגון פרעה אף שהם ענפין מתפרדין מ"מ בקיבוץ וקישור למטה נעשה בהכרח כן למעלה, דכמו התעוררות הענפין למטה מתעוררין השרשים למעלה, וע"כ כמו שלמטה הוא מעשה וכח זר יוצא מן הנימוס והסדר שיהי' המלך בעצמו אוסר הסוסים, נעשה נמי לעומתו למעלה קשר וקיבוץ כחות זרים להצטרף לכח מצרים, ובזוה"ק (מ"ו:) ויקח שש מאות רכב בחור הא ממנא דלהון ואוקמוה דדבר רתיכין דשאר עמין ובדף (נ"א.) הכי תאנא הוה "סם" אוזיף לי' שית מאה רתיכין לקטרגין לסייעא לי' עכ"ל, ונראה שמזה נמשך נמי שהיו כולם בלב אחד כאיש אחד, כמו שפירש"י בפסוק והנה מצרים נוסע אחריהם, ובאשר ידוע שהחיבור והצירוף גורם כח גדול הן בגשמיות והן ברוחניות, הי' נדרש לעומתו כח כזה בקדושה שענינו יהי' צירוף וחיבור נוסף על מה שגם סדר הקדושה לעולם הוא ביחוד וחיבור, ולא הספיק לזה שאר זכותים של ישראל, ולזה אמרו ז"ל חבוא אסרה של יוסף, שמדתו של יוסף היא אסיפת כל הכחות בקדושה כשמו מלשון אסף אלקים וגו', וע"כ מדתו שמירת הברית שכל האיברים מרגישים והוא צדיק יסוד עולם כנישו דכל נהורין, ובאה בפועל במעשה המצוה של כיבוד אב שהיא מצות עשה נוספת על מדתו שמירת הברית שהוא בל"ת, ובאשר כל ישראל נקראו ע"ש יוסף ויוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה נגדרו כל ישראל בזכותו, כן נמי זכות יוסף הוא שעמד אז לישראל ונעשה אז גם כל ישראל מקושר ומחובר כל כחות נפשם, ומזה בא מה שמסרו נפשם ונכנסו במים עד חוטמיהם, ומובן שמסירת נפש א"א בלתי הסכם כל הכחות יחד, והעושה כמעשיהם זכותם מתקיים עליהם כבמדרש וישלח, ע"כ אז הופיע עליהם זכות יוסף ובאה האסרה ועמדה על האסרה:

151

קנ״בולפי האמור סדר הפסוקים בדקדוק גדול נאמרים שמחמת שפרעה אסף כל כחות נפשו לרדוף אחר ישראל ולאסור בעצמו את רכבו אף שעדיין לא הי' בפועל הי' בכח, זה עצמו גרם לאסוף אליו את כל עמו וכל כחות שלו ושל אחרים יחד כנ"ל בשם הזוה"ק, ובאשר נטבעו פרעה וחילו וישראל עושה חיל היו גם כחות אלו בכלל בזת הים, וזהו תורי זהב של בזת הים, וברש"י צוארך בחרוזים ענקי זהב ומרגלית חרוזות בפתילי זהב של בזת הים, רומז לכחות מקובצים, וזה נשאר לדורות שביו"ט זה ישראל נעזרים שיהי' ביכולתם לאסוף כל כחותם יחד לשמים:

152

קנ״גבמכילתא נבוכים הם בארץ אין נבוכין אלא מעורבבין, פירוש דהנה ידוע דדעת הוא המבדיל והמברר כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, והנה ידוע דפרעה אותיות הערף שהוא אחורי מח הדעת, וע"כ כשנדמה לו שישראל מעורבבין היפוך הדעת נתחזק בלבו שמעתה ידו תושיע לו וינצח את ישראל, אך נואלו שרי צען שלא כן הי' אדרבה ישראל יוצאין ביד רמה שעולה עד הדעת כידוע למבינים, וכשזה קם זה נופל, וניטל הדעת מפרעה לגמרי כי אין לך שגעון גדול מזה אחרי ראותו עמוד אש ועמוד ענן שהוא דבר יוצא מהיקש הטבע לגמרי שלא ראה ולא נשמע כמוהו מעולם, איך מלאה לבו לרדוף אחרי ישראל, ואח"כ עוד יותר לרדוף אחריהם ולבוא בים הנקרש לפני ישראל, וע"ז כתיב ויהם את מחנה מצרים, ובמכילתא עירבבם והממם ונטל סיגניות שלהם, ומזה נשאר לדורות שביו"ט זה נתוסף הדעת בבני ישראל וניטל הדעת מאויביהם ושונאיהם אשר רדפום:

153

קנ״דויסע מלאך האלקים וגו' וברש"י אין אלקים בכל מקום אלא דין וכו', ויש לומר עוד עפ"י מ"ש תהלים ע' אלקים להצילני הוי' לעזרתי חושה, פירוש כי חילוק יש בין הצלה לעזרה, כי לשון עזרה היא התאמצות כח הנעזר ושייך אפי' במקום שאין כאן רודף וכמ"ש ויהי' בעזור ה' את הלוים נושאי ארון ה', ואפי' כשכתוב עזרה במקום רודף וגורם מפלת הרודף הוא רק שע"י מפלת הרודף נעזר הנרדף אבל אחר ישועת הנרדף אינו מעניש את הרודף כי תכלית הכוונה היא הישיעה והיא כבר נעשה, אבל לשון הצלה שייך רק במקום שיש רודף או מתקומם, וע"כ להיות נעזר יוצדק שם הוי' שהוא רחמים, אבל הצלה מרודף ומתקומם יוצדק שם אלקים העושה דין בהרודפין והנרדף ניצל, והנה שם בפסוק שני יבושו ויחפרו מבקשי נפשי יסוגו אחור ויכלמו חפצי רעתי ישובו על עקב בשתם פירש"י מדה במדה כמו שעשו לי, ע"כ אמר אלקים להצילני היינו שגם מדת הדין תסכים להצילני ובזה יהפוך את הדין על האויבים ועל השונאים המבקשים את נפשי, הוי' לעזרתי חושה שלעזרתי הנני מבקש רחמים פשוטים:

154

קנ״הויש לומר שזה הי' הפרש בין יצ"מ לקריעת י"ס, שגוף היציאה היתה ברחמים ובחסד אחרי שכבר נסתלקו הדינים במכות בכורות, ומהיציאה ואילך לא נעשו עוד דינים במצרים שאז שלטו חסד ורחמים פשוטים, אבל בנס קריעת י"ס אף אחר שכבר נצולו ישראל הי' הדין על מצרים ונטבע פרעה וחילו, ולכוונה זו כתיב ויסע מלאך אלקים, ויוצדקו הדברים עפי"מ שכבר הגדנו שיצ"מ הי' במדת החסד וקריעת י"ס במדת הדין, ע"כ לא מצינו מקטריגים ביצ"מ שאם מלך נותן בחסדו מתנה לאחד אין שייך לקטרוג שאין מגיע לו עפ"י דין, אבל בי"ס שהכוונה היתה שיהי' במדת הדין ע"ז הי' קטרוג, וע"כ ביצי"מ קנו ישראל מדת אהבת ה' וכתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך וגו', ובים קנו מדת יראת ה' כמ"ש וייראו העם את ה' וגו':

155

קנ״ובמדרש פי' פתחה בחכמה וגו' מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל, ברא אדה"ר ולא אמר שירה, הציל לא"א מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, וכן יצחק וכו' וכן יעקב וכו', ויש להבין הרי אמרו ז"ל מזמור שיר ליום השבת אדה"ר אמרה, וכן הוא בתרגום שה"ש בעשר שירות שנאמרו בעולם, שירתא קדמיתא אמר אדם בזמן דאשתבק לי' חובתי' ואתא יומא דשבתא ומגין עלוי פתח פומי' ואמר מזמור שיר ליומא דשבתא:

156

קנ״זונראה דהנה במה דאבות לא אמרו שירה הרבה טעמים נאמרו בזה, ואני מוסיף לומר בטעמו של אדה"ר שלא אמר שירה כשנברא, עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי עיקר שירה היא על מפלתן של רשעים, וע"כ עשרת בני המן נקרא שירה וכן מלכי כנען כבש"ס סוף פ"ק דמגילה כל השירות נכתבות אריח ע"ג לבנה ולבנה ע"ג אריח חוץ משירה זו [היינו עשרת בני המן] ומלכי כנען, ובש"ס ברכות (ט':) ק"ג פרשיות אמר דוד ולא אמר הללוי' עד שראה במפלתן של רשעים שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללוי' עכת"ד, וע"כ יש לומר דאדה"ר אף שבודאי השתמש ברוה"ק וצפה למרחוק מ"מ מפלתן של רשעים לא הי' אפשר לו לראות שהרי עדיין לא ידע שיש מציאות הרע בעולם, וע"כ נכשל בעץ הדטו"ר ואז נתודע לו ממציאות הרע, וע"כ לא אמר שירה כשנברא, אך על האבות שלא אמרו שירה הנני מוסיף להקשות שהרי האבות קיימו את התורה עד שלא נתנה, וע"כ נקראו תמימי דרך כבמדרש ויקרא שנקראו תמימי דרך מפני שקיימו התורה מעצמם, ובמדרש בפסוק ויאמרו לאמור משמע שהיא מצוה לדורות, א"כ למה לא קיימו זו המצוה מעצמם, ובזה לא יועיל מרבית התירוצים שנאמרו בזה:

157

קנ״חובעניותין יש לומר עוד דהנה ידוע דבאכילת עץ הדטו"ר הי' פתוך בי' חטא ע"ז ג"ע ושפ"ד, אך במה שקיבל לה"ר שאמר הנחש על בוראו הוא חטא לה"ר המגדיל עבירות כנגד ג' עבירות אלו, והנה ידוע דשלשה אבות תקנו חטא אדה"ר בג' עבירות הנ"ל, אך לה"ר לא מצינו שתקנו, ובאשר לה"ר הוא פגם הדיבור כל עוד שלא נתקן פגם הדיבור של אדה"ר הי' דיבורם סתום מלומר שירה, ונראה דישראל במצרים במה שלא נחשדו על לה"ר כדאיתא במכילתא ובמדרש תקנו פגם הדיבור של אדה"ר, וע"כ איתא בספה"ק שהדיבור יצא מהגלות, ומכלל שנתקן פגם הדיבור, שידוע שעל ישראל הי' מוטל לתקן חטא הקדום שנמשך מחטא אדה"ר, ע"כ נעשה פיהם פתוח לומר שירה, וזהו הלשון פי' פתחה בחכמה שנפתח מה דהוה סתום, ובזה אתיא שפיר נמי מ"ד במדרש שחשב בין העשר שירות השירה שאמרו על אכילת הפסח בליל התקדש חג במצרים, באשר אז הי' אחר תיקון פגם הדיבור, אך במדרש שלפנינו לא חשב לי' הא לשירה:

158

קנ״טולפי האמור יתישב הא דמזמור שיר ליום השבת אדה"ר אמרוהו, דהנה במדרש בראשית פרשה י"א ורבנן אמרי לן כבודו עמו ומוצאי שבת ניטל ממנו זיוו וטרדו מגן עדן וכו', ובודאי כמו שלא התחיל העונש עד מוצאי שבת ובשבת הי' עדיין בגן עדן, הי' נמי עדיין פיו פתוח לומר שירה, ע"כ אין זה סותר למה שאמר ברא אדה"ר ולא אמר שירה עד שפתחו ישראל פיהם ואמרו שירה, דזה מדבר אחר פגם הדיבור ונסתם הפה מלומר שירה עד שפתחוהו ישראל, אבל מה שאמר מזמור שיר ליום השבת מקודם שנסתם אין שייך לחשבהו:

159

ק״סשנת תרע"ז

160

קס״אבפייט יום ב' אז על כל חיתו יער וכו' יוקש אלה אלהיך אשר תעו בלעדי, יכופר אלה באלה הם מועדי, ויש להתבונן מה ענין להמועדים לכפר על חטא העגל, ונראה דהנה פסח מצרים טעון הזאה באגודת אזוב, משא"כ בפסח דורות, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם דהנה במצרים לא הי' ל שראל בחי' אחרת אלא הכנעה שהיו מדוכאים תחת יד פרעה ומצרים, והיו צריכין להגביה את הכניעה שתהי' לשמים וזה הי' ענין מ"ש ולקחתם אגודת אזוב, שאזוב מורה הכנעה באשר היא שפל מהכל כמ"ש מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר, וכברש"י בעלמא ישפיל עצמו כאזוב, וזהו ולקחתם אגודת אזוב, שלקיחה הוא לשון הגבהה, היינו שיגביהו את האזוב שהיא הכניעה שתהי' רק לשמים, וכל זה במצרים, אבל לדורות שנתגדלו ישראל בשכל ומדות, צריכין להגביה הכל לשמים, ע"כ אין עוד ענין לאגודת אזוב עכ"ד, ויש לפרש ולהוסיף על דבריו דודאי הכניעה היא מדה טובה, אבל הכניעה לפרעה ולמצרים אין בה שבח, ואדרבה כל הבטל אליו הרי הוא כמוהו, והנה איתא בספה"ק טעם גלות מצרים שיהיו ישראל מלומדים לשאת עול על שכמם, וע"כ יטו אח"כ שכמם לסבול עול תורה ומצות, כי הבלתי מלומדים ליתן שכמם בעול, קשה עליהם מאד לשאת עול תורה ומצות, וא"כ אח"כ כשקבלו עליהם עול תורה ומצות ונראה בפועל תועלת הכניעה שהי' להם במצרים מעיקרא, היתה עלי' להכניעה לפרעה להיות לה שבח באשר הי' לה אחרית טובה, וזהו ולקחתם אגודת אזוב שתהי' עלי' להכנעה דמעיקרא, ולאו למדת הכנעה דהשתא לבד, אלא למפרע נמי:

161

קס״בובזה יש לפרש מאמר הש"ס פסחים חזרת חסא, מאי חסא דחס רחמנא עלן, ולכאורה אינו מובן דהמרור הוא זכר לוימררו את חייהם והמצה זכר לחירות א"כ הי' לו לקרות להמצה חסא ולא להמרור, ולהנ"ל יש לומר דהנה המפרשים דקדקו למה אוכלין המצה דהיא זכר לחירות קודם המרור שהיא זכר לשעבוד ואיפכא מבעי לי' שהשעבוד הי' קודם להחירות, אך להנ"ל יש לומר דלאחר החירות כשישראל קבלו על עצמם עול תורה ומצות נעשה השעבוד למפרע לתועלת ולשבח, ומה שאנו אוכלין המרור הוא שאנו משבחין להקב"ה על השעבוד דמעיקרא, וכענין משלו משל לטובתי נשברה רגל פרתי, וע"כ אף שהשעבוד הי' מקודם, מ"מ הטובה והשבח שבו הי' מאוחר ע"כ מקדימין המצה, וזה עצמו הטעם שמרור נקרא חסא לרמז ענין זה, ואם הי' קורין להמצה חסא, לא הי' זה רבותא ומה קמ"ל:

162

קס״גקיצור העולה מהנ"ל שההכנעה במצרים לא הי' בה שבח, אך אח"כ נתעלתה גם הכניעה דמעיקרא למפרע, להיות גם בה שבח:

163

קס״דובסיגנון זה יש לומר בחטא העגל לפי דאיתא בספה"ק שטעותם נמשך מחמת שהשטן הראה להם דמות משה מוטל במטה לומר מת משה והם נשארים במדבר שמם צפוים לרעב ולצמא ולהיות טרף לשני נחש שרף ועקרב הם כחות חיצונים השולטים במדבר, ע"כ עשו להם מנהיג במקום משה, אבל באם היו בטלים לה' לגמרי כגמול עלי אמו, הי' להם להשים אל לבם כל דבעי הקב"ה למטי עלן ימטי, ואם הרצון לפניו ית"ש לחיותינו הרבה רוח והצלה לפניו, ואם ח"ו להיפוך מה דאהני לך אהני לי, אך דור המדבר דור דעה כל מהותם והנהגתם הי' בדעת שלימה ולא בבחי' ביטול, וכאשר לפי דעתם הי' רואים א"ע כנ"ל, עשו מה שעשו ולא לצאת ח"ו מתחת רשות השי"ת, אלא שנדמה להם שכך הוא רצון השי"ת:

164

קס״הויש לומר שמשא ומתן של הלכה נמי הי' שם, היות ידוע דבכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה, ודעת הרבה מהראשונים דאם אמרו לו הביא עלין סתם והביא לו עלין של אשירה מותר להתרפאות מהם, ודעת הר"ן דאפי' כה"ג ימות ואל יתרפא מהם, אף דאין זה ענין לע"ז כלל, מ"מ הרי זה לאו מלאוי דע"ז ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וע"ז וכל לאוי דידי' יהרג ואל יעבור, דלא עדיף מאביזרייהו דע"ז דיהרג ואל יעבור, והנה כתיב ולא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב ופירש"י בא להזהיר על הכרובים שאתה עושה לעמוד אתי שלא יהיו של כסף שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאלהות, ואלהי זהב בח להזהיר שלא יוסיף על ב' שאם עשית ד' הרי הן לפני כאלהי זהב, לא תעשו לכם, לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים לכן נאמר לא תעשו לכם עכ"ל, ומ"מ הדבר ברור שאין ב"ד ממיתין עליהם שהרי לבו לשמים. אלא הוא לאו מלאוי דע"ז, ולדעת הראשונים הנ"ל במקום סכנה יעבור ואל יהרג, ולדעת הר"ן יהרג ואל יעבור, והנה דור המדבר שהיו רואים א"ע בסכנה גדולה כנ"ל, ולדעתם העגל לא הי' יותר מכרובים בבתי כנסיות, שהרי לבם לשמים, אלא שמ"מ אסור מקרא זה, והוא תלוי בפלוגתא הנ"ל, והם הכריעו כדעת הראשונים שיעבור ואל יהרג ע"כ עשו מה שעשו, אך זה טעות כי הי' ממש ע"ז אלא שהם לא ידעו וכמ"ש הכוזרי שהי' כענין אמרו ז"ל הרואה בית ע"ז וקסבור בית הכנסת היא והשתחוה לה:

165

קס״וומ"מ מבואר שהחטא הי' מצד הדעת שלהם, והי' להם נפש גבוה ומרומם לא ישוב מפני כל, וכאשר נדמה בעיניהם שכך יפה להם, לא היו יכולין להתאפק להיות זמן מה בלי דיבוק ענין אלקי, וע"כ מהרו לעשות בו ביום, וזה הי' השמחה כמ"ש וירא את העגל ומחולות. שחשבו שהשיגו הענין אלקי שהיו משתוקקים אליו, אבל כשבא משה והתוודעו שהי' חטא תיכף עשו תשובה שלימה וקבלו עליהם להיות דייש למלכיות ומרמם לרגלי מלאך המות, כי מחמת גודל דעתם הבינו גודל חטאם עד שעצם החטא הי' בעיניהם יותר נזק מהמיתה ולהיות משועבדים למלכיות, וגודל דעתם ורוממות נפשם הביאם לידי הכרה לבטל את דעתם לרצון ה', ואלמלא היו בעלי דעת שלימה ורוממי הנפש, לא הי' אפשר להם לבוא לידי תשובה שלימה ולעמוד במקום שאין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, והנה זה הי' עלי' והגבה לבחי' הדעת ורוממות הנפש דמעיקרא שהביאם לחטא, והוא באותו סיגנון הנ"ל במצרים שהכנעה של אח"כ בקבלת עול תורה ומצות הגביה למפרע את הכנעה דמעיקרא במצרים, כן נמי בדור המדבר, הדעת ורוממות הנפש בתשובתם הגביה למפרע את הדעת ורוממות הנפש דמעיקרא:

166

קס״זולפי האמור יובנו דברי הפייטן בענין שור לקרבן שמורה לתיקון חטא העגל, לפודה נתן שוע בלי עוד להתחר כי תמור חג מחר, חגיגת שור לחג בחר, כי שור מלך בבהמות, ויש בו מעלה, ידע שור קונהו, וקרן השור רומז להתרוממות הנפש כענין שכתיב תרוממנה קרנות צדיק, ואת זה מביאין קרבן לה' היינו ביטול הדעת והתרוממות הנפש להשי"ת היינו שיהי' הדעת והתרוממות הנפש בלתי לה' לבדו, וזה מורה שנרצה עונם למפרע דהיינו דעתם ורוממות נפשם כנ"ל:

167

קס״חוזה עצמו הוא הענין מועדי ישראל שישראל שמחים במלכם באביהן שבשמים בהלל ושיר בהתרוממות הנפש ובדעת שלימה, כי החיות והשמחה תלוי בדעת שהיא קישור השכל והמדות, והוא ענין שכתיב הרבית הגוי לו הגדלת השמחה, והפי' רבויית הדעת, עם השתחואה והביטול בעליית הרגלים. מורה שהדעת ורוממות הנפש בלתי לד' לבדו, וזה התיקון למפרע למדת הדעת והתרוממות הנפש בלי ביטול שהי' בחטא העגל, וזה שיסד הפייטן יוקש אלה אלהיך אשר תעו בלעדי, יכופר אלה באלה הם מועדי:

168

קס״טשביעי של פסח

169

ק״עיש להתבונן למה בקריעת י"ס בליל שביעי של פסח לא נצטוו בשום מצוה, מאי שנא מליל היציאה ממצרים בראשון של פסח שנצטוו בפסח מצה ומרור, וכן לדורות בליל ראשון יש מצות האלו, ובליל השביעי אין כאן שום מצוה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דבאם הי' לישראל אז שום מעשה מצוה אז היו המצריים או השר שלהם מבינים שקי"ס הי' בהתעוררות ישראל, ולא היו משוגעים כ"כ לרדוף אחר ישראל לתוך הים, שמאחר שישראל עוררו את הקריעה בודאי לא תהי' הקריעה גם למצרים לרדוף את ישראל, אבל באשר לא עשו ישראל שום מצוה חשבו שהקריעה תהי' משמשת גם להם ונואלו שרי צוען עכ"ד:

170

קע״אונראה לומר עוד עפ"י דברי המכילתא כי קולך ערב זה התפלה, ומראיך נאוה זה מעשה הטוב, ונראה לפרש דהנה במדרש משל למלך שהי' בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הליסטים, שמע המלך והצילה, לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה הי' מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה, מה עשה המלך גירה בה הליסטים כדי שתצעק, וכו', כך ישראל כשהיו במצרים והיו משתעבדין בהם התחילו צועקין ותולין עיניהם לקב"ה וכו' והי' הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצין, מה עשה, גירה לפרעה וכו', השמיעני קול אינו אומר אלא השמיעני את קולך אותו הקול שכבר במצרים וכו', ויש להבין בשלמא במלך בו"ד שהקול שמכבר חלף והלך לו שייך לומר שרוצה לשמוע עוד אותו הקול שמכבר, אבל בהקב"ה שאין שכחה לפני כסא כבודו, והקול שמאז עומד כמו חי לפניו והקב"ה רואה ושומע את העבר כמו את ההוה, למה נתבקש עוד להשמיעו אותו הקול:

171

קע״בונראה דהנה ידוע שישראל במצרים היו למירוק חטא הדורות המסתעפים מחטאו של אדה"ר, שהי' בגוף ונפש ושכל כמ"ש "כי טוב העץ למאכל", זה חטא הגוף שבו האכילה, "וכי תאוה הוא לעינים" הוא בנפש המתפעלת במראות העין, ואין זה נוגע לגוף כידוע ההפרש בין שמיעה לראי' ששמיעה היא שהקול מכה על תוף אוזן השומע, וא"כ חשוב שהגוף מקבל את הקול, אבל הראי' היא שקווי הראות מכים על דבר הנראה, ע"כ אין הגוף מקבל מאומה, אלא זה מכחות הנפש לבד, וע"כ הוא נעשה בלי המשך זמן יותר מחוש השמיעה, כידוע מענין הרעמים שהברק מאוחר ומ"מ נראה מקודם, "ונחמד העץ להשכיל" הוא בשכל, עוד הי' שם פגם הדיבור במה שאמר "אכלתי ואוכל עוד", ומחמת פגמים אלו נסתעפו החטאים בדורות הבאים בע"ז ג"ע ושפ"ד, ופגם הדיבור שכולל את הקודמים, וכבר דברנו בו למדי, ונתמרקו במצרים ע"י צרות הארבע גזירות, ואין מהצורך לכפלו, ולעומת זה הי' נעשה בישראל ד' דברים טובים, ראשית לעומת פגם הדיבור [אף שהוא האחרון, מ"מ באשר הי' לאונסו ע"י שנשתאב בו כוחות רעות, אלא שמאחר שהוא הביא עצמו לזה נחשב בכלל חטאו, ומ"מ הוא קל יותר מאינך, ע"כ הוא ראשית התיקון] כתיב במצרים ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וכמ"ש ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, וכמ"ש ונצעק אל ה' אלקי אבותינו, כ"ז הוא תיקון פגם הדיבור, [וממנו נסתעף שיצא הדיבור מהגלות, ופתחו פיהם בשיר והלל על הפסחים] ולעומת פגם בגוף ונפש ושכל, היו השלש מצות פסח מצה ומרור, מרור בגוף לעומת כי טוב העץ למאכל, ע"כ נתבקש שיטעמו טעם מר, פסח שהוא קרבן וכל קרבן מתיחס לנפש, והוזמנו למיכל על פתורא דאביהן תאות כל נפש, והוא לעומת כי תאוה הוא לעינים, מצה מתיחסת לשכל כאמרם ז"ל אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעם טעם דגן והוא לעומת ונחמד העץ להשכיל, וזהו הענין מה שהוצרכו למצות אלו ביציאתם ממצרים וחטאים הנ"ל נתקנו:

172

קע״גאך בקי"ס נראה שהיו זקוקים לתקן חטא נח, והיינו דהנה המבול נקרא מי נח ובמדרש שהי' לו להתפלל על דורו ולבקש רחמים עליהם ולא עשה כן, ובזוה"ק איתא מפני שהי' לו להקריב קרבן עליהם, והקרבן שהקריב בצאתו מן התיבה הי' לו להקריב מקודם, ובודאי הא והא איתא, ע"כ נחשב כאלו הוא הגורם למבול שנהפך יבשה לים, ונראה שישראל למען יהפך להם ים ליבשה הוצרכו לתקן חטא נח, ובאשר חטא נח הי' בכפלים, בענין תפלה מה שלא התפלל עליהם, ובענין קרבן מה שלא הקריב עליהם קרבן, ע"כ הי' מוטל על ישראל לתקן חטא נח נמי בכפלים, בתפלה מה שהתפללו על הים כמ"ש וייראו מאד ויצעקו בנ"י אל ה', ובקרבן מה שנסעו ונכנסו לים עד חוטמיהם, שבמקום קרבן מבעלי חיים הקריבו את עצמם לקרבן, וע"כ טרם שנכנסו לים עד חוטמיהם שחשיב כקרבן שעדיין לא הי' מתוקן חטא נח, א"א הי' להם שיקרע להם הים ויעשה מים יבשה בעוד החטא מעשויית יבשה לים עדיין רוחף עליהם, וז"ש דבר אל בנ"י ויסעו ואח"כ ואתה הרם את מטך, דלכאורה איפכא לי' להקדים הבקיעה, אבל לפי דרכנו מובן שזה א"א:

173

קע״דולפי האמור מיושב הא דהשמיעני את קולך דבמדרש שהי' הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת, ודקדקנו שקול הראשון עדיין כמו חי עומד לפני הקב"ה, ולמה נתבקש עוד להשמיעו אותו הקול, ולפי דרכנו הדברים מובנים, שקול הראשון במצרים הי' לתקן פגם הדיבור של אדה"ר, ועתה נתבקש קול אחר לתקן חטא נח, והם חלוקין לחטאות, ואינם מתתקנים בקול אחד:

174

קע״הומעתה מתפרשים בטוב דברי המכילתא כי קולך ערב זה התפלה, ומראיך נאוה זה מעשה הטוב, שנוסף על תיקון התפלה מתבקש תיקון המעשה על העדר הקרבן של נח שלזה נתבקש תיקון במעשה הוא ירידתם לים עד חוטמיהם כנ"ל:

175

קע״וומעתה נתבאר למה ביציאת מצרים הוצרכו לפסח מצה ומרור, ובשביעי של פסח לא הוצרכו לשום מצוה, כי זה לפי תיקונו, וזה לפי תיקונו, וכן נשאר לדורות באותו סגנון שהי' אז, ובאשר שא"א ממש כמו אז, התפלת יו"ט וקריאת השירה הם מעין תיקון של התפלה, וקרבן של יו"ט ולדידן ההזכרה בפה, ושמחת יו"ט, ורגש הנפש הם במקום תיקון הקרבן:

176

קע״זבמכילתא הפה שאמר לא ידעתי את ה', הוא שאמר אנוסה מפני בנ"י כי ה' נלחם להם במצרים, מה שכר על כך, ביום ההוא יהי' מזבח לה' בארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה', ויש להתבונן איך הוא זה מדה במדה, ונראה דהנה בא"ע וברמב"ן שפרעה בדברו עם משה לא הזכיר אלא שם אלקים, ולא שם הוי' ב"ה וב"ש, כי לא הי' מודה בו עיי"ש, והנה בכאן הזכירו שם הוי' ולא שם אלקים, שלפי פשוטו הי' צודק יותר שם אלקים מדת הדין, אבל הוא מורה שעתה חזרו והודו במה שכפרו תחילה ונתקיים יידעו מצרים כי אני הוי', וזהו מאמר המכילתא הפה שאמר לא ידעתי את הוי' וכו'. כי הוי' נלחם להם במצרים, והנה שם זה פרשו בו שהוא מהוה כל המציאות, וכל הנמצא היא מאמיתת המצאו בלי יוצא מן הכלל, ואפי' הסט"א וכל כחות חיצונים אינם נפרדים באמת מאמיתתו ית"ש, אלא מחמת הצמצום וההסתרות אינם יודעים, ובאם יצוייר סילוק הצמצום וההסתר, היו בהכרח נכנעים ולא היו יכולין לפעול שום דבר חוץ ממה שהוא רצונו ית"ש:

177

קע״חוהנה אמרו ז"ל שאפי' תפלה קלה לא התפלל משה בתוך הכרך לפי שהיא מליאה גלולים, ויש להבין איך עשו את הפסח במקום הזה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שלזה הי' מועיל מה שלקחו את הפסח בעשור לחודש והיו קושרין אותו בכרעי המטה והיו בהכרח כחות חיצונים נכנעים, ע"כ לא היתה מזקת הטומאה לעשויית הפסח עכ"ד:

178

קע״טובפשיטות יש לומר שהפסח עצמו הי' ביעור ע"ז כבזוה"ק ע"כ היו בורחין ממנו לנוקבא דתהומא רבא, אך הא דכתיב ביום ההוא יהי' מזבח לה' בארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה', יש לשאול איך תהי' מזבח במקום טומאה, קו"ח מתפלה קלה שלא התפלל בתוך הכרך, ויש לומר דהיינו בשביל שהכירו והודו בשם זה שאפי' מצרים ערות הארץ אינו נפרד ויוצא מן הכלל, ושם הוי' בכבודו ובעצמו נלחם להם במצרים, וכמ"ש הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים ונעו אלילי מצרים מפניו, ולא הי' מניעה משום כח חיצוני הנה זה עצמו הוא ביטול ע"ז מאותן דפלחו לה, ונכנעו כל כחות החיצונים, ושוב אין המזבח ולא התפלה מתפגמת מאויר ערות הארץ, ועל זה מורה כל הנביאה שם מהכניעת מצרים מפני פחד ה', וכל זה הוא שכר מחמת שהכירו על הים ואמרו כי הוי' נלחם להם במצרים:

179

ק״פמה שביעי רשות אף ששה רשות, הנה כבר אמרנו שכל דבר במקום שנכתב הוא העיקר, ויש להבין למה זה שביעי עיקר רשות יותר מכל ששה ימים, ונראה לפי מה דאיתא בספה"ק דכל מקום שהמצוה באה חובה ליום, היינו שיש כחות חיצונים הנקראים חובה והמצוה דוחה אותם, ורשות היינו שאיננו נצרך לכח דוחה, והנה בשביעי של פסח כל החיצונים נכנעו והודו כמ"ש וידעו מצרים כי אני ה', ובקי"ס נבקעו כל מימות שבעולם והי' כל העולם רואין את הנס, והיו כל כחות החיצונים שבכל העולם נכנעים, וזה נשאר לדורות, ע"כ אין אז שום חובה, וע"כ עיקר רשות הוא בשביעי, ושאר הימים למדין ממנו באשר יש בהם אור חוזר משביעי, וידועין דברי מהר"ל שכל ענין חוה"מ הוא משום שקדושה לפניהם ולאחריהם, א"כ הארת יום השביעי הוא נמי בחוה"מ ע"כ נלמד ממנו שיהו ג"כ רשות:

180

קפ״אויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו, נראה לפרש דהנה יש להבין למה הביא ה' את ישראל בצרה הזאת ולמה לא הודיע ה' זאת לישראל מראש שפרעה ירדוף אחריהם ויקרע להם את הים ויטביע את פרעה וחילו, ואף כי אמרנו שהוצרכו למרק חטא נח שלא התפלל על דורו ולא הקריב קרבן עליהם כמו שהגדנו במאמרים הקודמים, מ"מ הי' להם להתמרק בעודם במצרים, וכאשר יצאו לחירות לא יוסיפו לדאבה עוד, ולמה המתין עם מירוק זה עד אחר היציאה, ועוד הלוא אמרו ז"ל תשובה תפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, וכבר פרשנו באשר גזירה היוצאת מהשמים צריכה לעבור בשלשה עולמות עולם עליון ועולם האמצעי ועולם התחתון, והם בלשון המקובלים בריאה יצירה עשי', בריאה הוא עולם המחשבה, יצירה הוא עולם הדיבור, עשי' עולם המעשה, ולעומתם הם כתיבה וחתימה ומסירת הפתקין, וע"כ להעביר את הגזירה צריכין תיקון במחשבה דיבור ומעשה, תשובה היא במחשבת הלב כאמרם ז"ל שמא הרהר תשובה בלבו, תפלה היא בדיבור, צדקה היא במעשה, וכך עשו ישראל במצרים תשובה כמ"ש במדרש שמות סוף פרשה א'. וירא אלקים שעשו תשובה הבינונים וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה דכתיב התאנה חנטה פגי', וידע אלקים שאפי' אחד בחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו וזה מכוין את לבו וזה מכוין את לבו ועושין תשובה, דיבור כמ"ש ותעל שועתם אל האלקים, וכן ונצעק אל ה' אלקי אבותינו, מעשה הוא מילה ופסח, הרי שהיתה תשובתם שלימה מכל צד, ולמה לא הספיק גם עבור חטאו של נח שהי' בידם לתקן:

181

קפ״בונראה דהנה כתיב ופרעה הקריב ואמרו ז"ל שהקריב את לבם של ישראל לתשובה, ומכלל שעד כה לא עשו תשובה, והרי עוד במצרים עשו תשובה כנ"ל, ומאז והלאה לא מצינו להם חטא כלל:

182

קפ״גאך הנה ידוע שכפי מסת גדלות האדם כן נחשב הפגם, ואמרו ז"ל מלמד שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה שנאמר וסביביו נשערה מאד, ומה שלאיש פשוט לא נחשב לפגם כלל, נחשב לאיש צדיק לפגם גדול, וכן לענין התיקון שלאיש פשוט נחשב תשובה שלימה ותיקון, לאיש המעלה עדיין איננו מספיק וצריך תיקון יותר, וברמב"ן ויקרא ד' ב' שטעם דלא כתב בפר כהן המשיח וכפר עליו ונסלח לו כמ"ש באינך חטאות, כי לרב מעלתו לא יתכפר ונסלח לו לגמרי אלא בתוספת תפלה ותחנונים, ונראה דלאו דווקא בשני בני אדם אלא אפי' באיש אחד שנתעלה, נחשב לו פגמים מה שמקודם לא הי' מחשבין לו זה לפגם, וכמו שאיתא בספה"ק שבנפטרים יש לכל עלי' ועלי' דין מחדש, ויש אנשים שכבר זכו לישב בישיבת מעלן כמה שנים וכשנתבקש לעלי' יותר גדולה נתבקרה עוד הפעם פנקסו, ויש דברים שעד כה לא היו נחשבים לפגם, מ"מ לעלי' זו שנתבקש גם זה נחשב לפגם וצריכין עוד מירוק, וזהו הענין קדיש יתום ביום שמת בו אביו ואמו אפי' אחר כמה שנים, כידוע, ובודאי שכמו בעולם העליון כך היא המדה בעולם התחתון שכאשר זכה האדם למעלה צריך תיקון להדברים שמקודם לכן לא היו צריכין תיקון:

183

קפ״דוהנה חטא אדה"ר שהי' פתוך בי' חטא ע"ז ג"ע ושפ"ד עבירות היותר חמורות שבתורה הי' נחשב לחטא לכל אדם אפי' לפחות שבפחותים, וע"כ ישראל אף שהיו אז במ"ט שערי טומאה נמי נחשב להם לחטא, וע"כ נשמות ישראל שהיו אז כלולים באדה"ר עליהם הי' מוטל לכפר את חטא הזה, מה גם שכבר כתבנו שהחטא של דורות הבאים דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה שהי' זה בע"ז וזה בג"ע וזה בשפ"ד הכל הי' נמשך מחטא אדה"ר, וידוע במקובלים שנשמת ישראל שם היו, וכמו שהחטא הי' במחשבה דיבור ומעשה כמו שכבר דברנו בזה באריכות, כן היו ישראל נזקקים לתקן במחשבה דיבור ומעשה, אך חטא נח שלא התפלל על דורו ושלא הקריב עליהם קרבן זה איננו חטא לאיש פשוט, אלא לצדיק הדור שעליו הי' מוטל תקנת הדור, וע"כ ישראל במצרים שהיו במ"ט ש"ט לא הי' זה נחשב להם לחטא, אך כשיצאו ממצרים ונתעלו ברום המעלות, אז הי' חל עליהם היישרת כל העולם, כמו שבאמת כן יהי' לעת"ל כמ"ש ואתם כהני ה' תקראו, וע"כ אז שוב חל עליהם לתקן חטא נח, והוצרכו מחדש לתשובה על פגמים דקים כמו אלה אף שמקודם לכן לא היו נחשבים להם לחטא, וע"ז כתיב ופרעה הקריב שהקריב לבם של ישראל לתשובה, הכוונה לתשובה על פגמים דקים ולא על עבירות חמורות שכבר עשו תשובה במצרים ונתקנו:

184

קפ״העוד יש לומר בטעם שהוצרכו לנסיון וצרוף ותשובה מחדש ולא הספיק מה שהי' במצרים, ע"פ פירש"י בראשית י"ט י"ט אהא דאמר לוט להמלאכים לא אוכל להמלט ההרה [אצל אברהם] פן תדבקני הרעה, כשהייתי אצל אנשי סדום הי' הקב"ה רואה את מעשי ומעשה בני העיר והייתי נראה צדיק וכדאי להנצל וכשאבא אצל צדיק אני כרשע, וכן אמרה הצרפתית לאליהו כי באת אלי להזכיר את עוני, עד שלא באת אצלי הי' הקב"ה רואה מעשי ומעשה עמי ואני צדיקת ביניהם ומשבאת אצלי לפי מעשיך אני רשעה עכ"ל, וע"כ במצרים שהיו ישראל כשושנה בין החוחים לעומת מעשים של מצרים היו ישראל נראים צדיקים, והי' ניכר מעלת ישראל מצד ההיפוך כיתרון האור מחמת החושך, אך כשיצאו ממצרים שהתחברו עם מלאכי מעלה ושמעו שירת המלאכים כבזוה"ק (מ"ה.) וקל תשבחן דהוו שמעין הוו חדאין ונייחין ברוחיהון עכ"ל, וכתיב וה' הולך לפניהם יומם, והי' צריך להיות ניכר מעלתם מצד עצמם, ע"כ אז הוצרכו לנסיון וצירוף יותר ויותר, וגם לתקן את חטא נח מה שלא הי' ענין לזה קודם לכן, ויש לומר שזה עצמו הוא ענין מלחמות גוג ומגוג אחר קיבוץ גליות, שבעוד ישראל בגלות ניכר מעלתם מצד ההיפוך של האומות, אך אחר קיבוץ גליות יתבקש שיתגלה מעלת ישראל מצד עצמם, לזה יצטרך עוד נסיון וצרוף של מלחמות גוג ומגוג [וכפי קבלת רבותינו ז"ל אורך וקישוי השעבוד של גלות המר הזה הספיק במקום מלחמות גוג ומגוג, וכאשר נזכה ב"ב לקיבוץ גליות לא נוסיף לדאבה עוד]:

185

קפ״וולפי האמור מובן שבעודם במצרים אף שעשו תשובה שלימה במחשבה דיבור ומעשה כנ"ל לא הספיק לתקן את חטא נח באשר אז לא הי' נחשב לעבירה כלל, וע"כ לא נתמרקו מחטא זה במצרים, אלא אחר היציאה היו נזקקים לנסיון וצרוף מחדש, וכבר אמרנו במאמרים הקודמים שלעומת חטא נח שלא התפלל על דורו הי' התיקון במ"ש ויצעקו בנ"י אל ה', ולעומת חטאו שלא הקריב קרבן עליהם הי' התיקון במה שנכנסו לים עד חוטמיהן והם בעצמם נעשו קרבן לה' במסירת נפשם, ומעתה מובן מה שאמר לו הקב"ה למשה מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו, שתיקון חטא התפלה של נח שלא התפלל כבר תיקנו ישראל במ"ש ויצעקו בנ"י אל ה' עוד טרם תפלתך ומעתה איננו חסר אלא תיקון הקרבן כנ"ל, ע"כ אל תתמהמה ודבר אל בנ"י ויסעו ויושלם גם תיקון הקרבן שנתבקש:

186

קפ״זבמדרש סוף פ' בא דיום ראשון ושביעי של פסח הוא כמו שבת, נראה לפרש ענין שתי שבתות אלו עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפסוק ויכל אלקים ביום השביעי שבתרגום ויכל ושיצי, היינו שכל ימי בראשית היו שמים וארץ נמתחין והולכים, והיינו שנתגשמו ונתרחקו מפאת הסתר והצמצום של הבריאה עד שנראה כמו טבע נפרד, ובשבת נסתלק הצמצום וההסתר וזהו ויכל אלקים שאלקים בגמטריא הטבע עכ"ד, ויש לומר דזהו ענין שאיתא במקובלים שבשבת הוא עליות העולמות, דמאחר שנסתלק ההסתר והצמצום שמחמתו היו נמתחין והולכים, שוב מעצמם משתוקקים כטבע אש הקשור בדבר שמתנוענע למעלה וכאשר נסתלק הקשר יעוף למעלה ולא יכירנו עוד את מקומו, ויש לומר עוד דלולא חטא אדה"ר אפשר הי' עלי' גם בחיצוניות העולמות, ובהנחה זו יש לפרש כמה מדרשים בפרשת בראשית ואין כאן מקומם, אך מחמת החטא שנתגשם מאד חיצוניות העולמות ואינם מרגישין, ע"כ אין בהם שינוי בשבת, ולפי"ז יש לומר לעתיד שישוב ויזדכך העולם כמו קודם החטא של אדה"ר או עוד יותר, יתכן שיהי' עלי' גם לחיצוניות העולמות, ואולי זהו מ"ש בטוא"ח סי' רצ"א דשלשה שבתות הן שבת בראשית, ושבת של מתן תורה, ושבת לעתיד, ומשמע שיש חילוק במהות השבתות, והנה בשבת של מתן תורה דכ"ע בשבת ניתנה תורה שאז ירד ה' על הר סיני בודאי נחשב שהוא חלוק מכל השבתות שהרי נעשה בו שינוי גם בחיצוניות העולם כבמדרש ששמעו אומ"ה קולות של מ"ת ונתקבצו אצל בלעם לומר שמא חפץ הקב"ה להביא מבול לעולם, ואמר להם שהוא נתינת התורה, ולפי דברנו הנ"ל יובן ג"כ ההפרש של שבת שלעתיד שאז יהי' עלי' גם לחיצוניות העולמות, ולעומת שבשבת מתן תורה הי' השינוי ממעלה למטה כמ"ש וירד ה' על הר סיני, בשבת של עתיד יהי' השינוי ממטה למעלה:

187

קפ״חהיוצא לנו מדברנו אלה שיש שבת כמו דידן שאין בו שינוי אלא בפנימיות העולמות ולא בחיצוניות, ויש שבת שלעתיד שהשינוי יהי' גם בחיצוניות העולמות:

188

קפ״טויש לומר שדוגמת שתי שבתות המדובר, הוא נמי ענין יציאת מצרים וקריעת ים סוף, דכמו שבת שהוא סילוק ההסתר והצמצום כן הי' ביצ"מ שהי' התגלות אלקות במצרים כמו שאמרו ז"ל עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם, היינו שמחמת התגלות אלקות נדחה ונסתלק כח מצרים, אך אז לא הי' שינוי בחיצוניות העולמות כ"כ, וע"כ נקרא יום הראשון ש"פ שבת שהי' בו סילוק ההסתר עכ"פ מפנימית העולמות, וע"כ שרי קטרין ונפקו ישראל לחירות, וכן נמי קי"ס נקרא שבת בשביל שנסתלק ההסתר והי' התגלות אלקות עצום מאד עד שראתה שפחה על הים וכו' ומחמת זה נדחה טבע הים ונעשה יבשה, והי' שינוי זה גם בחיצוניות העולמות והוא מעין שבת דלעתיד, ובמדרש מדמה זה לעת"ל אמר להם הקב"ה בעוה"ז אמרתם לפני פעם אחת זה אלי אבל לעת"ל אתם אומרים אותו דבר ב' כעמים שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו וגו':

189

ק״צומעתה נתבאר ענין ב' שבתות על נכון, דיום הראשון של פסח הוא שבת בפנימיות העולמות שנסתלק ההסתר, וביום השביעי הוא שבת גם בחיצוניות העולמות שנסתלק ההסתר, והוא מעין שבת דלעתיד

190

קצ״אבמדרש אז ישיר משה הה"ד נכון כסאך מאז אמ"ר ברכי' בשם ר' אבוהו אעפ"י שמעולם אתה לא נתישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה משל למלך וכו' עכשיו עשינוך אגוסטוס וכו' המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב וכו' כביכול עומד שנאמר עמד וימודד ארץ אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז באז ישיר, נראה לפרש דהנה ידוע דכל המציאות נחלק לשנים, יש שהוא הכנה לדבר אחר, ויש שהוא תכלית, כן הוא בכלל העולם, עוה"ז הוא הכנה ועוה"ב הוא התכלית, כאמרם ז"ל היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, וכן הוא בזמנים ששת ימי המעשה הם הכנה, ושבת הוא התכלית כאמרם ז"ל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, וכן הוא בכל עניני האדם הכנה ותכלית, וכן יציאת מצרים הוא הכנה ומ"ת הוא התכלית וכמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, וכן ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו בעבור ישמרו חקיו, הנה ביאתם לארץ הוא הכנה, והתכלית המסתעף מההכנה זו הוא למען ישמרו חקיו ובריתו ינצורו:

191

קצ״בוזה עצמו נקרא בשם עמידה וישיבה, הכנה נקראת עמידה, והתכלית נקרא ישיבה, שרוב הטרחות שאדם מטריח עצמו הוא בעמידה ע"כ נקרא כל הכנה לדבר בלשון עמידה, וכן הוא הלשון ועמד ואמר, העמידה היא הכנה להאמירה, וכן עמדה ונשאת שהעמידה היא ההתעוררות והכנה, והנשואין הוא התכלית של ההכנה, וכן מלך שעשה מלחמה, המלחמה הוא הכנה, והתכלית הוא לישב במנוחה ובכבוד הנינוח, וזה הוא הענין מלך ואגוסטוס, מלך נקרא בעוד משתדל במלחמה לטובת העם, ואגוסטוס נקרא אחר שהשיג התכלית שהוא כבוד מלכים ע"י ניצוח המלחמה:

192

קצ״גויש לומר שכן הוא בבריאת העולם שהי' רק הכנה לתכלית, וכן הי' סובב הולך כל ימי העולם שהי' רק ההכנה ועדיין לא השיג התכלית שהוא שיכירו כולם את מלכותו ית"ש, כמ"ש הרמב"ן סוף פ' בא שהוא כוונת היצירה שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו עכ"ל, וע"כ כל עוד שלא נתפרסם זה בכל העולם הכל הי' בכלל ההכנה, ואפי' האבות נמי באשר היו יחידים בעולם נמי נחשב הכנה, אך בקי"ס שנבקעו כל מימות שבעולם ונתפרסם הנס בכל העולם וישראל אמרו שירה והודו על כך, ואמרו זה אלי ואנוהו מעין לעתיד שיהי' התגלות ה' לעיני כל בשר, זה נחשב לתכלית של הכנה הקודמת, וזהו נכון כסאך מאז מאז ישיר:

193

קצ״דויש לומר שמהאי טעמא נקרא שביעי ש"פ שבת, כמו שבת שהיא התכלית של ששת ימי המעשה, וכן נמי יום ראשון של פסח נקרא שבת שהוא תכלית של הגלות, כי כל הגלות הי' הכנה להיציאה לקנות אמונה ובטחין ב"ה כמ"ש מהר"ל בס' גבורות פ"ט עיי"ש, וביום א' ש"פ שנתקיים זה בישראל האמונה והבטחון כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ע"כ נקרא נמי שבת של הגלות:

194

קצ״האז ישיר משה ובני ישראל, ויש להבין שלעולם שירה שייכת ללוים, וכן במ"ת אמרו ז"ל בש"ס ערכין שהא דכתיב משה ידבר והאלקים יעננו בקול, הפי' שמשה אמר שירה ופירש"י צוהו לשורר כי לוי הי', הרי שאפי' בלתי קרבן שייך השירה ללוים, ואף שבמ"ת עדיין לא נבחרו הלוים, ולמה בכאן כל ישראל אמרו שירה, ונראה ע"פ דברי הזוה"ק ח"א (קמ"ח:) בהא דכתיב כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו, לווייך ירננו מבעי לי' דהא לואי אינון בדיחי מלכא והשתא דוד דזמין לי' לנייחא עבד כהני וחסידי דלהוי אינון בדיחי מלכא וכו', אמר דוד בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך סדורא דקא סדרנא לא יתיב לאחורא עכ"ל, ויש להבין למה הכניס עצמו דוד המע"ה לשנות הסדר, ומה בצע ותועלת אם כהני וחסידי אינון בדיחא מלכא, ונראה דהנה אמרו ז"ל משרע"ה כ"ג הי' והי' לוי ומלך, אף דהם מדות מתחלפין מ"מ משרע"ה הי' למעלה מכל התחלקות המדות, וע"כ הי' יכול להיות כל אלה ביחד, ובכן יש לומר דזה עצמו היתה כוונתו של דוד המע"ה שסדר והתפלל שלעת"ל יהיו הכהנים והחסידים שבישראל למעלה מכל התחלקות המדות עד שיהיו ראויין להיות בדיחא מלכא כמו הלוים:

195

קצ״ווהנה כבר דקדקנו בשירת הים שכולם כוונו בלשון אחד שמוכח שהי' נבואה, אך גם בנבואה לא יתכן שהרי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ומוכח שהי' למעלה מנבואה אלא שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונם כעין נביאת משה וכמ"ש ויתן בפי שיר חדש, וע"כ לא הוצרכו אפי' לכלי הדיבור ואפי' עוברין שבמעי אמן שעדיין אין להם כלי הדיבור נמי אמרו שירה, והטעם שזכו לזה מחמת שהיו בטילין לגמרי למרע"ה אחר שכתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ע"כ האיר עליהם בחי' משה והיתה השכינה מדברת מתוך גרונם וזכו לראות באספקלריא המאירה, ולפי"ז יש לומר שזכו נמי להיות למעלה מהתחלקות המדות וכמו כהנים וחסידים לעתיד שהתפלל דוד עליהם כנ"ל ע"כ אמרו אז כל ישראל שירה:

196

קצ״זה' ימלוך לעולם ועד, במכילתא ר' יוסי הגלילי אומר אלו אמרו ישראל על הים ה' מלך לעולם ועד לא הי' אומה ולשון שולטת בהם לעולם, אלא אמרו ה' ימלוך לעולם ועד לעת"ל, ויש להבין אם בדידהו תליא מילתא למה לא אמרו בלשון הוה אלא בלשון עתיד:

197

קצ״חונראה שאז על הים שנתבקעו כל מימות שבעולם ונראה כבוד ה' לעיני כל, חשבו שלא הי' שייך להם לומר זה בלשון ברכה שהרי כך הוא מבלעדי ברכתם שהכל רואין בעיניהם שה' מלך, אלא הרגישו שכל זה הוא לשעתו, אבל אח"כ שישוב הים לאיתנו והטבע תפעול ותלך כדרכה והצמצום יהי' כמקדם, על זמן הזה שייך לשון ברכה שמ"מ ה' ימלוך לעולם ועד ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, אכי"ר ב"ב:

198

קצ״טשנת תרע"ח שביעי של פסח

199

ר׳כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק למה ביצי"מ הוצרכו ישראל לשתי מצוות פסח ומילה כדי שיהיו ראויין להגאל, ועל הים לא הוצרכו לשום מצוה, והגיד כי המסירת נפש שהי' להם על הים הועיל להם עכת"ד:

200

ר״אונראה לבאר הדברים דהנה כתיב ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ובזוה"ק (נ"ב:) אמר ר' יצחק בשעתא דשרו ישראל על ימא חמו לכמה אוכלוסין לכמה חיילין לכמה משיריין מעילא ותתא וכלהו בכנופיא עלייהו דישראל שריאו בצלו מגו עאקו דלבהון, בי' שעתא חמו ישראל עאקו מכל סטרין ימא בגלוהי דזקפן קמייהו בתרייהו כל אינון אוכלוסין כל אינון משיריין דמצרים לעילא עלייהו כמה קטיגורין שריאו צווחין לקב"ה כדין כתיב ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, ותאנא בספרא דצניעותא אלי דייקא בעתיקא תליא כלא עכ"ל, ועדיין אינו מובן למה מנע מהם התפלה שהוא מ"ע על כל צרה שלא תבא להתפלל להשי"ת בלי שום יוצא מהכלל, וכי בשביל שתליא בעתיקא לא יצעקו, וכלל כללו חז"ל יפה צעקה לאדם וכו':

201

ר״בונראה לפרש דהנה אמרו ז"ל מי שמקריב עולה שכר עולה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעה"כ כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, וכבר פרשנו כי כל מעשה המצוה ממשיך אור אותה המצוה, וזהו עולה שכר עולה בידו, היינו אור העולה, וכן מנחה אור המנחה, אבל מי שדעתו שפלה אין הפירוש שמסתפק בשפלותו, שבזה אין שבח, אלא שיודע ומבין שבערך מציאות השי"ת אין מציאות עצמו נחשב מציאות כלל, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ענין מסירת הנפש על קידוש השם, שכמו שבמקום מציאות האדם אין מציאות הבהמה נחשב מציאות כלל ומותר לשחוט בהמה לצורך האדם, מפני כי אין מציאותה נחשב מציאות בערך האדם, עאכו"כ אלפי פעמים ככה שאין מציאות האדם נחשב מציאות בערך מציאות השי"ת, וע"כ במקום קידוש השם אין נחשב מציאות האדם מציאות כלל עכ"ד, וזהו הפירוש שדעתו שפלה עליו שאינו מוצא את מציאותו מציאות כלל במקום הנוגע לכבוד השי"ת, וע"כ הוא זוכה לאורות כל הקרבנות כולם יחד, כי זה איננו ממשיך אור פרטי אלא כללי למעלה מכל הפרטים כמי שהוא מבטל את כל מציאותו וכל הפרטות שלו הכל יחד להשי"ת, זוכה לעומתו למעלה גבוה הכולל כל המציאות וכל הפרטים:

202

ר״גוכעין זה יש לפרש הא דמה תצעק אלי דבצעקת התפלה מעורר הישועה באותו פרט שהוא בצרה, אך קי"ס לא היתה הישועה מאותה צרה לבד אלא ישועה כללית למעלה מכל הפרטים, וע"כ ישראל נקראו עברים ע"ש עוברי ים, שמהות ישראל הוא כולל הכל ומעלה זו השיגו על הים, וזהו הפירוש בעתיקא תליא מילתא, שלשון עתיקא הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מלשון העתקה היינו שהעתיק מבריותיו מלשון ויעתק משם, והיא מדריגה גבוה שכוללת כל הבריאה באשר היא למעלה מכל הבריאה ולהשיג מדריגה כוללת כמו שהשיגו ישראל על הים, זה תלי בעתיקא, וע"כ אין להשיג זה בתפלה אלא ע"י מסירת הנפש באופן הנ"ל שאין מציאותם בעיני עצמם נחשב מציאות כלל כאלו אין לו שום מציאות אף בשום פרט מהפרטים, זוכין לעומתו למדריגה הכוללת כל הבריאה וכל הפרטים, וז"ש מה תצעק אלי, שבשביל הצעקה א"א לזכות למדריגה זו המתבקשת דהיינו עתיקא כנ"ל, אלא במסירת הנפש דווקא, ע"כ דבר אל בנ"י ויסעו לתוך הים בעוד הים הולך וסוער שביטלו את כל מציאותם לרצון השי"ת, ודו"ק כי א"א לפרש יותר:

203

ר״דומעתה מובן מה שלא ניתן להם מצוה מן המצוות למען יהיו ראויין לעשות להם נס הים, שבזכות המצוה לא היו יכולין לזכות אלא בפרטות ענין אותה מצוה כענין מי שמקריב עולה שכר עולה בידו ולא יותר אלא דווקא ע"י מסירת נפש:

204

ר״הבזוה"ק (נ"ו:) אשירה לה' נשיר מיבעי לי' מאי אשירה אלא בנין דהוו משבחן תושבחא דמטרנותא, וי"ל נמי בפשיטות עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דכתיב בנים אתם לה"א לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, וחכז"ל דרשו לא תתגודדו לא תעשון אגודות אגודות, ולכאורה יפלא מאי ענין זה לפשטא דקרא דמפורש על מת, והגיד עפ"י דברי הזוה"ק בטעם לאו זה משום דישראל הם בנים לה' ואין המיתה אבידה ח"ו בהחלט אלא דאנא מעיל יתהון לעלמין עלאין שפירין, וע"כ אין להראות צער כ"כ, אך כ"ז הוא בנפשות, אבל הגוף הנה הוא נבלה ונרקב בעפר, וא"כ לגבי הגוף הוא אבידה בהחלט, ומ"מ אסור להראות צער כ"כ משום שהעיקר הוא הנפש והגוף הוא רק לבוש הנפש ונקרא בשר האדני ולא אדם במוחלט, והמצוה שנהי' נמשכים אחר הנפש, וע"כ אין להצטער כ"כ על הטפל ועל הלבוש בעוד שהעיקר עוד נתעלה:

205

ר״ווהנה ישראל בנפשותם הם כולם כאיש אחד והחילוק והפירוד הוא מצד הגופים, ומצד הגופים באים כל המחלוקות והאגודות אגודות, ולאיש המשכיל שנמשך לגמרי אחר הנפש נקל לו להיות אוהב לרעהו כנפשו ולסלק כל המחלוקות והפירוד והאגודות, א"כ זה הוא ממש ענין אחד עם המצוה שלא לצער כ"כ על מת כנ"ל עכ"ד:

206

ר״זוהנה אמרו ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים, וכבר אמרנו שהי' נבואתם אז באספקלריא המאירה ונסתייענו מש"ס סוטה ואין לכפול הדברים, ומה שזכו אז למה שלא זכו כל הנביאים חוץ מרע"ה, הטעם כי כל נבואה הוא התדבקות הנפש בשורשה, אך באשר הנפש מלובשת בגוף עכור אי אפשר שתקבל הנבואה אלא לפי מסת זיכוך החומר, וע"כ הי' נבואת כולם באספקלריא שאינה מאירה באשר עדיין לא הי' הזיכוך עד התכלית לבד מרע"ה שהוא מזוכך לגמרי, ובמדרש שהי' גופו מקודש יותר ממלאכי השרת, וע"כ לא הי' צריך הכנה לנבואתו מה"ט, כי כל הכנה הנצרכת הוא מפאת החומר, ע"כ הי' נבואתו באספקלריא המאירה, והא שישראל השיגו אז באספקלריא המאירה מוכח לומר שגופם לא הי' אז מפסיק, והטעם י"ל כי גבולות חלק הקב"ה בעולמו בריות יבשה כשיורדים לים מיד מתים וכן בריות הים שעולים ליבשה מיד מתים, וישראל שחיו אז בים היתה חיותם למעלה מטבע החומר, שמצד הטבע לא הי' להם מציאות כלל, ע"כ נחשב גם גופם במדריגת הנפש ולא במדריגת החומר, וע"כ לא הפסיק בעד הנבואה:

207

ר״חוהנה מצד הנפשות כל ישראל הם כאיש אחד ולא שייך אצלם פירוד והתחלקות, וכל הפירוד והתחלקות הוא רק מצד החומר כנ"ל בטעם דלא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, וע"כ על הים שהחומר לא הפסיק בעד הנפשות שוב היו כולם כאיש אחד, וע"כ כתיב אשירה בלשון יחיד, וי"ל שמטעם זה שהי' כאיש אחד נעשו מרכבה למלכות שמים וכמ"ש ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, וע"כ זכו לומר תושבחתא דמטרנותא, ויש לומר דזה עצמו הוא תירוץ הזוה"ק:

208

ר״טשנת תרע"ט

209

ר״יקול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, וברש"י נואש הייתי אומרת לגאולה עד תום ארבע מאות שנה שנאמרו בין הבתרים קול דודי הנה זה בא לפני הקץ כמדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות עכ"ל, משמע לכאורה שתחילה הי' הרצון שיהי' הקץ לארבע מאות שנה מהתחלת גלות מצרים אלא שנשתנה הרצון נחשוב חשבון אחר מיום שנולד יצחק, ובפשיטות הוא קשה מאד לייחם שינוי בחיק הרצון ממה שהי' בתחילה, הלוא הכל גלוי וידוע לפניו מראש אלא שהבחירה חפשית, אבל ח"ו לייחס שינוי להרצון:

210

רי״אונראה לפרש דהנה במהות הגלות נשתנה לפי חליפות הזמנים, דתחילה משנולד יצחק אף שלא הי' שום גלות ושיעבוד, והאבות היו כמלכים בכבודם בעיני כל העולם, מ"מ הטלטול והגרות לפי טבע אנושי מביא טרדת הנפש כאמרם ז"ל מבית לבית חלוק מאתר לאתר נפש, מה גם האבות שמהותם הי' למשוך את לב המון עם להביאם תחת כנפי השכינה ולפרסם את האלקית בעולם, הי' חילוף המקומות והאנשים חדשים עם רוח אחרת מטריד את הנפש, וע"כ אף שלא הי' אפשר לומר עליהם שהי' גלות בגוף ובחומר, מ"מ הי' נחשב גלות לנפשם הקדושה, שהיו צריכים ללחום את כחות המטרידים לסלקם מהם לבל יפריעו אותם מעבודתם עבודת הקודש, וכ"ז התנהג עד ירידתם למצרים שכולם ידעו הגלות וקבלוהו עליהם כמ"ש הרמב"ן, וע"כ משבאו למצרים התחילה תקופה אחרת שהארץ היתה טמאה ומושכת לענינים היפוך מהותם, אלא כל זמן שהי' יעקב קיים הי' זכותו מגין עליהם, ולא הי' להם שעבוד בפועל אלא זה לבד מה שהיו בארץ לא להם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שזה נחשב לגזירה שני', גזירה הראשונה הי' גירות לבד אבל בארץ הקדושה, גזירה שני' הי' מה שהיו בארץ שלא הי' שייך להם כבמדרש בפסוק קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך, מה אתה עושה בארץ טמאה, אבל משנפטר יעקאע"ה נסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, אף שגם זה לא הי' בפועל בחומר ובלבנים אלא מ"מ כחות מצרים היו מטרידים אותם והי' להם יגיעת בשר, ונתקיימה בהם גזירה השלישית ועבדום, אח"כ כשמת יוסף והשבטים וכל דור ההוא נתקיימה בהם גזירה הרביעית וענו אותם, והנה גזירה הראשונה משנולד יצחק לא היתה נוגעת להגוף כלל אלא להנפש, אך מעת ירידתם למצרים היתה נמי נוגעת ליגיעת בשר בטרדת ושעבוד הגוף בכל עת יותר ויותר:

211

רי״בוהנה במדרש ריש תזריע אחור וקדם צרתני אמר ר"ל אחור זה יום האחרון, וקדם זה יום ראשון, על דעתי' דר"ל דכתיב ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים זהו רוחו של מלך המשיח אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך, פירוש דאם זכה ועושה עיקר מן הנפש והגוף טפל לו, א"כ נחשב כולו נפש, והרי הנפש קדמה לכל מעשה בראשית, כד"א ורוח אלקים מרחפת זה רוחו של מלך המשיח, אבל אם לא זכה ועושה עיקר מן הגוף והנפש טפילה אליו, א"כ נחשב כולו גוף, והרי גופו של אדה"ר נברא אחר כל הבריות ביום הששי, א"כ יתוש קדמו שלשול קדמו:

212

רי״גובדוגמא זו נאמר ג"כ בגלות מצרים אם היו זוכין במצרים והי' הנפש אצלם עיקר והי' נחשבים כולם נפש, והרי גלות הנפש התחיל משעה שנולד יצחק כנ"ל, אבל אם לא היו זוכין היו נחשבים הגופים לעיקר, והרי גלות הגופים התחיל אחר ירידת יעק"א ע"ה למצרים, או עוד לאחר מכאן, אחר פטירת יעק"א ע"ה או יוסף ואחיו וכל הדור ההוא:

213

רי״דוהנה במצרים הגיעו ישראל למ"ט ש"ט ר"ל, והי' בדין לחשוב מזמן המאוחר מעת התחלת תכלית שעבוד הגוף, וזהו שברש"י נואש הייתי אומרת לגאולה עד תום ארבע מאות שנה מה"ט, כי כולם הבינו שבאשר הם נוטין לחומרית הם נזקקין לד' מאות שנה שעבוד הגוף, ובזה יש לפרש כל המשא ומתן שהי' אם ראויין להגאל או לא, ומרע"ה אמר מעתה שמא אינן ראויין להגאל, ולא עוד אלא אפי' כשנאמרה לו הגאולה שאל באיזה זכות אף שבברית בין הבתרים לא נזכר שום תנאי בגאולה אם יהיו ראויין או לא, אבל הוא הדבר שבזה תלוי החשבון וכולם היו יודעים אותו:

214

רי״האבל הוא ית"ש העמיד לפניו צורת ישראל כשיגאלו ואז יהיו ראויין ע"כ חשב למפרע החשבון כאלו היו למפרע ראויין, כי בעצם ישראל ראויין הם וממעי אבות ואמהות הקדושים מוצאם, ע"כ טבעם נוטה תמיד בעצם לטוב, אלא שיש בהם מונע מן החוץ ושאור שבעיסה מעכב, ובהסיר המונע הם שבים ממילא למהותם הטובה, וז"ש מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות בזכות אבות ואמהות, היינו הזדככות טבע גופם הנצמח מפאת האבות ואמהות, כי טבע המולידים מכשכש בהנולדים, ע"כ יש בהם תמיד הכנה לכל טוב, וזהו שהשיב השי"ת למרע"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, דהיינו מתן תורה, שלולא שהי' בהם הכנה מתולדה אי אפשר שבמעט הימים ישתנה טבעם כ"כ ממ"ט ש"ט עד להיות נביאים פנים בפנים, אלא מטעם שהעצם טוב, ויש לומר שנכלל נמי במלות ההרים זכות קבלת התורה בהר סיני:

215

רי״וולפי האמור יש ליישב קושיית האריז"ל, דידוע דכל הגליות הם תיקונים להוציא חלקי הקדושה המפוזרים בכל העולם, הלוא הגליות באים על חטא כמפורש בכתוב, ואם לא חטאו לא הי' גלות כלל, וא"כ איך היו חלקי הקדושה מתבררין עכ"ד, ולפי דרכינו י"ל דהנה ידוע דכל הגליות הם להשלים ממה שלא השלימו במצרים ד"מ שנה, וא"כ אם היו זכאין הי' נחשב למפרע משנולד יצחק ולא הי' נצרך להשלמה כלל, וידוע דלמעלה הוא למעלה מהזמן וזכות שלאחר מכאן נחשב לשעבר ג"כ:

216

רי״זבש"ס ר"ה אמר הקב"ה הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות, ובהר"ן שם הקשה כיון שהאדם נידון בר"ה ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו על תבואותיו ופירותיו ושאר עסקיו, וכיון שכן הכל נידון בר"ה, וניחא לי' שג' דברים הללו נידונין לכל העולם בשלשה זמנים אלו, אבל בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד, וגוזרין עליו חלקו מדברים הללו עכ"ל, ועדיין צריכין למודעי, דהא דבג' זמנים הללו שדנין לכל העולם בודאי לא עבור עורבין ועטלפין נותנין תבואה אלא עבור האדם, וא"כ שוב בהכרח לומר שהאדם נמי נידון בפרטות כמה מן התבואה יזכה זה וכמה זה, שינתן יחד כמסת הצטרף הפרטים:

217

רי״חונראה עפימ"ש האריז"ל בפסוק כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, היינו לא על גשמית הלחם לבדו אלא על כל מוצא פי ה' שמעוטף בהלחם, והיינו כח הרוחני שבו עכ"ד, ובודאי כח הרוחני שבמאכל איננו לכל אדם שוה, אלא כמסת נטוייתו אל הרוחניות כן זוכה לרוחנית המאכל, באופן ששנים אוכלין מככר אחד, זה יש בפריסתו כח רוחני יותר מחבירו שאיננו כ"כ נוטה אחר הרוחנית, וכמו שסיפר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שפעם באו לפני המגיד הקדוש הרבי ר' בער מראוונע בני הקדוש ר' פנחס מקארעץ, ובאשר המגיד הקדוש הי' עני לא מצא בביתו לכבדם אלא בשיורי משקה קאווע שלו, ואמרו שמעולם לא הרגישו טעם משובח בכל מיני מעדנים כמו בקאווע זו, ואתיא עפ"י מאמר האריז"ל הנ"ל:

218

רי״טומעתה י"ל דבפסח נידונים על כמות התבואה ליתן לכל הציבור כפי מסת הנצרך עבור כל פרט ופרט, כי בפסח הוא זמן הזכות מצד הכלל והאבות, וזה מורה מצות קרבן פסח ראשו על כרעיו על כל האברים יחד ונאכל למשפחות, אבל בר"ה שכל העולם עוברין לפניו כבני מרון נידונין כל אחד כמה רוחניות יהי' במאכלו כל פרט ופרט בפני עצמו:

219

ר״כבפרשת תשא, את חג המצות תשמור וגו' ששת ימים תעבוד וביום השביעי וגו' וחג שבועות תעשה לך וגו', הנה נכתב שבת אחר חג המצות בינו לחג השבועות שלא כבכל התורה ששבת קדמה לכל המועדות, וכבר דברנו בו, ויש לומר דהנה בשבת בראשית כתיב ויכלו השמים והארץ, וכבר פרשנו לשון ויכלו מלשון התכללות, היינו שבכל ששת ימי המעשה היו הנבראים פרטים פרטים, בלתי התכללות, כי ההתכללות בא מחמת נשמת הבריאה שכולל הכל יחד, ובכל ששת ימי המעשה עדיין לא ניתן נשמת הבריאה עד יום השבת יומא דנשמתא, ואז נעשה משמים וארץ כלל אחד:

220

רכ״אובזה יש לפרש דברי המדרש ויכלו שעשאן כלים, והיינו דהנה חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי, והיינו משם שאין קצת זה נצרך לזה, וע"כ חיבורו אינו חיבור, אבל כלים שקצה זה נצרך לקצה זה חיבורו חיבור, וע"כ ביום השבת שהופיעה נשמת הבריאה בעולם, ונעשה כל העולם כלל אחד, ושוב כל פרט ופרט נצרך לזולתו, כמו שתאמר ששמים בלתי ארץ וכן ארץ בלתי שמים אינו כלום, ואפי' כוכב אחד אם הי' חסר לא הי' העולם מתקיים, וע"כ מאז והלאה נחשב העולם כמו כלי שחיבורו חיבור, ולזה רמז המדרש שעשאן כלים:

221

רכ״בוהנה ידוע במדרשים שעשר מכות למצרים הי' להם ביטול עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, היינו רוחניות המאמרים, ולעומתם נפתח לישראל רוחניית העשרה מאמרות, והי' נחשב להם כבריאה חדשה כמו בריאת העולם, וע"כ כמו בבריאת העולם הי' רק פרטי פרטי עד יום השבת שנעשה התכללות מכל הבריאה, כן הי' ביצי"מ, ששבת שאחר יצי"מ השיגו ישראל נשמת המאמרות ביום השבת, וזה עצמו רמז בכאן הכתוב שהזכיר שבת אחר יצי"מ, ויתבאר עפ"י שיטת הזוה"ק והרמב"ן דהפרשיות כסדרן נאמרו, וע"כ פרשת משפטים נאמרה קודם מעשה העגל, ופרשה זו בכי תשא אחר מעשה העגל, והנה בלוחות הראשונים מפורש טעם השבת מחמת בריאת העולם ובלוחות השניים טעם השבת בשביל יצי"מ, וע"כ בפ' משפטים שאין השבת תלוי כלל ביצי"מ ע"כ נכתב קודם חג המצות, כי באמת שבת קודם הכל וקדושתו על הכל, אך בפ' תשא הנאמרה אחר מעשה העגל ומתיחס ללוחות השניים שתלוי ביצי"מ, ע"כ בא להורות ענין יצי"מ שנגמר נשמת היציאה בשבת:

222

רכ״גועם מה שאמרנו יש ליתן טעם הא דפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום אחד, כי כל שבעת ימים לעולם הם כלל אחד, וע"כ ה"ט דחג המצות וחג הסוכות וכמ"ש הא"ע, וכ"ז הוא לדידן שזכינו לנשמת היציאה ביום השבת ע"כ הם כלל אחד, אבל פסח מצרים שעדיין לא זכו להתכללות, ע"כ יום הראשון שבו הנס נפרד מימים שלאחריו:

223

רכ״דבש"ס בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון וכו' ולהכרית זרעו של עשו שנקרא ראשון וכו', וביאר מהר"ל בספר דרוש נאה דבשכר השבתת שאור זכו להכרית זרעו של עשו עכ"ד, ובפשיטות שעשו הוא חמץ ושאור של כל העולם, ונראה לבאר דהנה סדר בריאת העולם הי' השתלשלות הרוחניות לתוך הגשמית כמו נשמה בגוף, והכוונה שהי' הרוחניות נראה מתוך הגשמית כתפוחי זהב במשכיות כסף, וכמו נשמה שאף שאינה נראית בהתגלות לעיני החומר, מ"מ בגוף האדם נראה מתנועותיו שיש נשמה בקרבו, כך היתה הכוונה שיהי' נראה ונגלה הרוחנית מתוך הגשמית, וכן על אופן זה למעלה למעלה עד שידע כל פעול כי אתה פעלתו כו', אך כחו של עשו הגיאות שבו מכסה על הפנימית לומר שהוא הפנימית, וזה שפושט טלפיו ומראה שהוא טהור וסימן טומאה שבו הוא מבפנים, וע"כ כחו כ"כ גדול כי הוא כח פנימי רע, וע"כ יש לו כח זה להתגאות ולומר שהוא תכלית הבריאה ופנימיותו, וע"כ יש לו כח להסתיר בפני הרוחניות שלא יהי' נגלה מתוך הגשמית, וזהו שבמדרש תנחומא כל זמן שזרעו של עמלק קיים [שהוא תמצית הרע של עשו] כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה ולעתיד כתיב ולא יכנף עוד את מוריך, וגסות רוח שבו הוא הוא המקלקל את כל כוונת הבריאה כמו חמץ ושאור המחמיצים את כל העיסה, וכדאיתא בספה"ק שענין חמץ הוא התנשאות למעלה שהעיסה מגבהת את עצמה רומז לגסות הרוח, וזהו כחו של עשו שהשקר מסתיר את האמת, וע"כ חמץ אוסר במשהו כענין גסות הרוח שבש"ס סוטה לא מיני' ולא מקצתו, וע"כ כתיב ולא יהי' שריד לבית עשו, וכעין חמץ ושאור שבמשהו:

224

רכ״הוהנה תליית המן הי' בפסח ובודאי לא במקרה אירע בתוך זמן הזה, אלא מחמת שאז זמן העדר החמץ והשאור כחו של עשו, ע"כ הי' זמן מפלתו של המן שהי' בו כל כח עמלק גסות הרוח כמ"ש במגילה שהי' מתנשא על כל השרים ותכלית השקר והסתרת ענינו עד שהי' מראה א"ע שכל מעשיו הם לטובת המלך וכדבעינן למימר לקמן, וענין כתיבת האיגרות, ושהיו דבריהם סתומים כדאיתא במפרשים:

225

רכ״וויש לפרש שזהו הענין ששלחה אסתר בגדים להלביש את מרדכי ולא קיבל ותשלח לשאלהו מה זה ועל מה זה ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך, כי אסתר היתה לה מעלה רמה ונשאה מעולם הנסתר כמ"ש מהר"ל, ע"כ תחילה ששמעה אשר מרדכי הולך וזועק צעקה גדולה ומרה ברחוב העיר, הבינה שבודאי עת צרה הוא ליעקב, והיתה עצתה להשתמש בכחה הגדול מעולם הנסתר ששום איש לא ירגיש, אבל מרדכי לא קיבל את עצתה, ובש"ס ובמדרש ששלחה לו שמא עברו ישראל על עשרת הדברות דכתיב מזה ומזה הם כתובים, והיינו שמא ח"ו נתקלקל הפנימית שלהם ואין למשוך הישועה משם, והגיד לה מרדכי את כל אשר קרהו, ובמדרש זרעו של זה שנאמר לו אשר קרך בדרך, כי עמלק תמצית הרע של עשו וכחו הי' נמי בפנימית כמו שהגיד כ"ק אדמו"ר זצללה"ה אהא דבפדר"א משלו לכוס חומץ שהוא נמי פנימית של ענבים אלא בקלקול, וע"כ הי' ענינו בשקר כסות ולשון שינה, ואם שקרת במדות ובמשקולות הוי דואג מגירוי האויב, ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול וגו' דהמן הי' מטמין את השנאה שבלבו בעצם ליהודים בפני אחשורוש אלא הי' מתלבש בלבוש אהבה לאחשורוש, שכל זה שהוא מבקש הוא מחמת שלמלך אין שוה להניחם, ולאות אהבה למלך הי' שוקל לו עשרת אלפים ככר כסף, וידוע שכסף רומז לאהבה להורות לו שאין בקשתו מתוך השנאה ליהודים אלא מתוך אהבתו להמלך, וע"כ לא קיבל מרדכי עצת אסתר, שזה איננו בטוח אלא נגד שונאים שכחם בחיצונית לבד, אבל לא כנגד רשע כזה שכחו בפנימית, ואין מספיק כנגדו אלא זעקה בקול לעורר לבב ישראל בתשובה מעומקא דליבא, אשר תשובה כזו מגיעה לרום המעלות ביותר, כי תשובה נבראה קודם שנברא העולם, וע"כ אין לך דבר עומד בפני התשובה, מה גם תשובה של כלל ישראל שאין שיעור וגבול למעלתה:

226

רכ״זויש להסביר הדברים עוד יותר עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי כחו של עמלק הוא רק תחת השמים ולא מעל השמים, וע"כ כתיב מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים מכלל שגם עתה כל כחו הוא לבד תחת השמים, וע"כ כשישראל עוסקים בתורה שהיא למעלה מהשמים כמ"ש מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, הא בתורה שהיא למעלה מהשמש יש לו, ע"כ אין אז לעמלק שליטה, וע"כ כשרפו ידיהם מן התורה אז ויבוא עמלק עכ"ד, והנה בש"ס יומא (פ"ו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, ולפי גירסת הב"ח וכנראה כן הי' גי' הר"ח ר' יוחנן אמר עד ולא עד בכלל, ומי אמר ר"י הכי וכו' לא קשיא הא ביחיד הא בציבור, והנה מפורש שם שתשובת הציבור עולה עד כסה"כ שהיא למעלה מהשמים, ועוד שם יחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו, ומעתה תובן כוונת מרדכי שלא קיבל, הגם שמרדכי בעצמו הי' יחיד ששב שמוחלין לכל העולם, מ"מ תשובת היחיד היא עד ולא עד בכלל, ואפשר שאינה עולה למעלה מהשמים, דלמעלה מהשמים היא כסא הכבוד כמ"ש במרכבת יחזקאל ומעל הרקיע אשר על ראשם דמות כסא וגו', ע"כ לא הסתפק בתשובתו לבד, כי למקום שתשובתו מגעת אולי עד שם יש אחיזה לכחו של עמלק תחת השמים, אלא נצרך תשובת הציבור שמגעת עד כסה"כ ושם אין אחיזה כלל לכחו של עמלק, ואז תבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה, והיא הוסיפה לומר לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ליום, והיינו דהנה ידוע שלמדריגות הגבוהות מאוד להמשיכם למטה צריכין להכין להם כלים במעשים, וע"כ נוסף על התשובה שהיא בלב נתבקשה התשובה במעשה והיא הצום של שלושת ימים, ואח"כ כתיב ותלבש אסתר מלכות, ואמרו ז"ל שלבשתה רוה"ק, היינו שהגיעה כ"כ לרום מעלתה הנסתרת פנימית שבפנימית עד שרוה"ק שהוא נמי כח פנימי הי' כלבוש אצלה, ומכלל שהיא עצמה הגיעה לרום מעלה יותר ויותר, ושמה השיגה שאלתה, וזה עצמו שאמר המן אייתי מלא קומצא דידכו ודחה עשרה אלפי ככרי כספא דידי, דאגודת האצבעות רומז לכניסת היהודים לצום, והמלא שבתוכם רומז להפנימית, והוא שדחה לכחו של עמלק, כח פנימי רע כנ"ל:

227

רכ״חוהנה זה נשאר לדורות שזמן הזה מוכן לתשובה מאהבה מעומקא דליבא אחר דביקות האהבה של יום ראשון של פסח דאתכא דרחמנא סמיכנא, והי' רק מתנה עליונה מן השמים, אפי' לאותן שאינן ראויין, וע"כ נדרש מישראל שמעתה יתחילו הם לעשות גם מצדם, וזה הענין ספירת העומר הכנה לקבלת התורה, ובזה מתגברין על כחו של עמלק, ולמען שיהי' קצת מעשה פועל דמיוני לדבר, ע"כ המנהג בסעודת אסתר:

228

רכ״טשנת תר"פ.

229

ר״לקול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות ברש"י נואש הייתי אומרת לגאולה עד תום ארבע מאות שנה שנאמרו בין הבתרים קול דודי הנה זה בא לפני הקץ כמדלג על ההרים וכו' כי הנה הסתיו עבר אלו ארבע מאות שנה דלגתים למנותם משנולד יצחק עכ"ל, והלשון דלגתים למנות משמע שבתחילה היתה הכוונה על ד"מ שנה שלמים אלא שדלג למנות כו', ויש להבין איך יתכן זה בקוב"ה היודע מראש מה שעתיד להיות:

230

רל״אונראה דהנה הגלית הי' בכפלים בגשמיות שהיו גולים בארץ לא להם וזה הי' סיבה להעבידם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, וברוחניות בבלבול הדעת וקיצור נפש וכדומה, והנה עבודה הגשמית אי אפשר לחשוב משנולד יצחק שהאבות היתה דירתם בא"י ולא הי' עליהם שום שיעבוד גשמי אדרבה היו חשובים כמו מלאכים כמ"ש הרמב"ן, אך ברוחניות י"ל שגם האבות אף שהי' סוד ה' עלי אהלם, מ"מ מחמת שהיו גרים בלתי ישיבת קבע במקום אחד כברש"י פ' בא שאף בשאר הישיבות נקרא גרות, הי' להם טרדה ובלבול הדעת עד שהי' להם עבודה לדחות מעליהם את גלות רוחני זה:

231

רל״בוהנה במדרש ריש פ' תזריע בפסוק אחור וקדם צרתני אחור זה יום אחרון [שהאדם נברא באחרונה] וקדם זה מעשה יום ראשון דכתיב ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים זה רוחו של מלך המשיח אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך, ופירשו המפרשים אם זכה ועשה את הגוף נשמה והנשמה קדמה ע"כ נחשב כולו קדם לכל מעשה בראשית, ואם לא זכה נחשב כולו גוף שהנשמה בטילה להגוף והגוף נברא אחור לכל מעשה בראשית:

232

רל״גובאופן זה י"ל בענין גלות מצרים אם היו ישראל זוכין והיו נחשבים כאלו כולם רוחניים שהחומר הי' בטל להרוחני, ולהרוחני התחיל הגלות משנולד יצחק כנ"ל, ע"כ בדין הי' נחשב שהתחיל גזירת הגלות משנולד יצחק, אך כשלא היו זכאים והרוחני הי' בטל להחומר אין לחשוב התחלת הגלות אלא מעת שהתחיל שעבוד הגשמי, ועכ"פ אי אפשר לחשוב אלא משעה שהתחיל הגלות בפועל שירדו לגור בארץ לא להם:

233

רל״דוהנה ידוע שישראל במצרים לא היו זכאין כמ"ש איש שיקוצי עיניו לא השליכו וגו' וא"כ הי' בדין לחשוב התחלת הגלות עכ"פ מיום שירדו למצרים ולהיות במצרים ד"מ שלימים, אך מחמת זכות אבות דילג הקב"ה על החשבון, והיינו שהשי"ת העמיד לפניו את העתיד שישראל יקבלו את התורה ויהיו זכאין בתכלית ויופסק זוהמתן, ולפי מהותם זה העתיד יש לחשוב הגלות מיום שנולד יצחק, ואתיא שפיר הלשון מדלג על ההרים היינו ממטה למעלה, והיינו מהבחי' שהיו אז ישראל בשפל המצב בבירא עמיקתא במ"ט שערי טומאה להבחי' עליונה שהיו ישראל בעת מ"ת למעלה מכל הנבראים ואפי' מהמלאכים, וכמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה וכפירש"י ששאל משה באיזה זכות והשיב לו השי"ת זכות מ"ת, ולפי דרכינו יש לפרש שזה היתה שאלת משה באיזה זכות, שמבלעדי זכות מוכרח להיות חשבון הגלות מעת הירידה למצרים והרי לא שלמו הד"מ שנה, והשיב לו השי"ת זכות מ"ת העתיד הוא לפני כמו שהי' עתה, וע"כ נשלם החשבון:

234

רל״הבפייט "אז על כל חיתו יער נשאת שור, ועל כל ניחוח עלית תשורת שור", ויש להבין מדברי רש"י ויקרא לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו א"כ הרי מנחה זו חביבה יותר:

235

רל״וונראה דהנה במדרש פ' אמור א"ר אבא בר כהנא משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה במצרים כתיב ולקחתם אגודת אזוב בכמה הוית טימי דידי' בד' מיני והוא גרם לישראל לירש ביזת הים ביזת סיחון ועוג ביזת ל"א מלכים לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצות יש בו עאכו"כ, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבמצרים היו ישראל בטבעם נכנעים תחת יד פרעה וביציאתם לקחו ישראל הכנעה זו שהיתה בטבעם והגביהו להקדושה היינו להיות נכנעים לרצון השי"ת, וזהו הרמוז באגודת אזוב שהוא שפל מכל והוא גרם לישראל לירש ביזת הים וכו', לולב שעומד על האדם בכמה דמים, שלולב מרמז לראשי איברים שבאדם להגביהם לרצונו ית"ש עאכו"כ עכ"ד:

236

רל״זודוגמת דברים אלו יש לומר בקרבנות, מנחת עני שמעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו, הוא שהעני הוא נכנע וכשהוא מקריב מנחה הוא מוסר את הכנעתו להשי"ת, והוא דוגמת לקיחת אגודת אזוב במצרים כנ"ל, אך קרבן שור י"ל דהנה תרי גווני שור נינהו, יש שור שמתגאה ומזיק והוא שור דקליפה, ויש שור דקדושה והוא שור לעול של תורה, וכתיב ידע שור קונהו שיש בו דעת להכיר את בעליו ואינו מבעט, ובפייט שם "עולה ויוחם שמות חמשה, עגל פר אָלף שור בקר כדת חמשה, זימן כיפור בעד נפש נקובת חמשה נפש רוח חי' נשמה יחידה מחומשה", והפירוש שיש בו כחות נעלמים נשפע ונמשך מחמשה חומשי תורה ע"כ הוא כפרה על נפש שיש בה חמשה שמות אלו, ובידאי אזלע"ז עשה האלקים, ושור דקליפה הוא היפוך מזה, ובש"ס ריש ב"ק ג' אבות בשור קרן ושן ורגל, ובודאי הם היפוך משלשה אבות דבקדושה, ובקרן עצמו יש ד' תולדות, ובודאי זה משפע מד' גוליירין בישין, עון, משחית, אף, חימה, וע"כ זה שמקריב שור לקרבן הוא המגביה את מדת השור דקליפה לשור דקדושה, ויש לומר שזה דוגמת לקיחת ד' מינים שבלולב להגביה ד' ראשי איברים להשי"ת, וע"כ כמו שבמדרש שאמר לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצות יש בו עאכו"כ, שהוא זכות יותר מלקיחת אגודת אזוב, כן נמי הוא ענין הקרבת שור לקרבן שכאשר הוא מכוין בענינו הוא רבותא יותר מקרבן מנחת עני ומקרבנות של כל מיני בע"ח:

237

רל״חולפי האמור יש לפרש נמי דברי הפייט עוד שם שאחר חטא העגל אמרו אומה"ע שאין ישועה וכפרה עוד לישראל ח"ו, מה"ט הוא, שהם חשבו שישראל בחטא העגל הפכו את מעלת בחי' השור דקדושה שיש בו חמשה בחי' לטובה כנגד חמשה חומשי תורה ונגד חמשה חלקי הנפש, לשור המזיק דקליפה, וא"כ שוב אין מועיל שום תשובה, כי תשובה היא מבחי' נשמה כמו שכבר הארכנו בזה במק"א, וע"כ חטא שנגע נמי בבחי' חי' יחידה שהם למעלה מבחי' נשמה אינו מועיל התשובה שהיא מבחי' נשמה, אבל ח"ו באמת לא כך הי' כי מוטעין היו, וע"כ לא נגע ח"ו בכל חמשה בחי' אלו אלא בקטנה שבהם שהוא עגל, וגם זה הי' מחמת שהיו להוטין אחר הקדושה כשור לעול, שהי' להם טעות לחשיב שהעגל ג"כ מסטרא דקדושה וכעגלה מלומדה דסטרא דקדושה וכמו שכבר הארכנו בזה במק"א, וזהו שבפייט "רב כחפץ להצדיק מלומדת עגל, [הפי' שכל החטא נמשך מפאת שהם כעגלה מלומדה אוהבת לדוש] חַק בלדת שור בלי להזכיר עגל", כי אם ח"ו הי' נוגע לכל החמשה שמות לא הי' ראוי להזכיר גם שם שור ע"ש לא יהי' לבית ישראל למבטח מזכיר עון כבמדרש, ולא הי' מקבל קרבן שור כלל, ומדהזכירו במקום עגל [שהרי בלדתו קרוי עגל] זה לעד נאמר שלא נגע כלל בבחי' שם שור אלא בשם עגל לבד "ולכל קרבן שי הקדים קרבן שור":

238

רל״טלשביעי של פסח

239

ר״מבמכילתא ויקח משה את עצמות יוסף עמו להודיע חכמתו וחסידותו של משה שכל ישראל עוסקים בבזה ומשה עוסק במצות עצמות יוסף עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט עכ"ל:

240

רמ״אויש לדקדק בלשון חכמתו וחסידותו, חכמתו יש לפרש שהשכיל בחכמה שנחוץ להם עצמות יוסף שבזכותו נקרע להם הים כבמדרש הים ראה וינוס בזכות וינס ויצא החוצה, אבל לשון חסידותו צריך פירוש, שחסידות בכל מקום הוא לפנים משורת הדין, וזה לא יתכן כאן, שהרי בדין הי' מוטל עליהם להוציא עצמות יוסף מפני השבועה:

241

רמ״בונראה דהנה לעתיד כתיב כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך וגו' והיינו שהמים בעצמם אינם יכולים לעשות דבר מה שהוא נגד רצון השי"ת, כי אז יהי' התגלות אלקית אפי' לעיני בשר כמ"ש וראו כל בשר וגו', וע"כ אפי' גשם הטבע יהי' בו הרגש רצון ה' ושוב לא יפעול מה שהוא היפוך רצון ה', והנה ביצי"מ שהי' התגלות אלקית לעיני הכל והיו הכל רואין אשר ה' הולך לפניהם בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה, מה גם על הים, שבמדרש שגם הסוסים הרגישו ואמרו למצרי המושכו רמה בים רומו של עולם אני רואה בים וא"כ בדין הי' שהים לא יהי' ביכולתו לעשות דבר מה שהוא נגד רצון השי"ת והי' צריך להתקיים בישראל כמו לעתיד שכתוב כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך, ולא יהיו צריכים לנסיונות לעבור בים עד צוארם:

242

רמ״גוי"ל דהנה בזוה"ק דחטא מכירת יוסף עדיין הי' מרחף עליהם ועוד במרה קם המקטרג לקטרג עליהם שעדיין לא נתפרע מהם שבע כחטאיהם, והנה ידועים דברי רש"י בפסוק ויפוזו זרועי ידיו שיצאו העשרה טיפין מבין צפרני ידיו, א"כ הם גרמו לאותו צדיק יסוד עולם למכשול זה חטא דור המבול, וע"כ כמו דור המבול שחטאו במים נדונו במים, כי העונשין הם בהתדמות החטא בסוד תיסרך רעתך, ע"כ נמי ישראל שגרמו מעין חטא כזה שהוא חטא במים היו המים עומדים לשטן עלי דרכם, ועכ"פ לא היו המים בעצמם להם מעין לעתיד כנ"ל וע"כ הוצרכו לנסיונות:

243

רמ״דויש לומר דזה טעם יוסף שהשביע את כל ישראל להעלות את עצמותיו ולא נסתפק בזרעו לבדם וכמו כל שבט ושבט שהעלו את אביהם כבמדרש, היינו טעמא שהתכוין לכפרה על המכירה, וכבמדרש אמר להם יוסף משביע אני עליכם ממקום שגנבתוני שם תחזירוני:

244

רמ״הולפי"ז יש לומר שבאם היו ישראל אז כולם משתדלים בעצמות יוסף הי' זה להם לתיקון גדול על המכירה ועל גרם פגם הנ"ל, והי' להם ענין העברת הים באופן אחר נעלה מעין לעתיד ולא היו נזקקין לנסיונות, אבל ישראל שכחו שהעלות עצמות יוסף נדרש עבורם לתיקון כנ"ל ותפסו שהוא לתועלת יוסף עצמו שיהי' נקבר בארץ, וא"כ שוב אין נ"מ מי הוא המעלהו, וע"כ אמרו ישראל הניחו לו כבודו בגדולים יותר מבקטנים כבש"ס סוטה (י"ג:) וברש"י וישראל אמרו בעצמם בעוד משה קיים הניחו שיתעסק בו משה לבדו כבודו בגדולים יותר מבקטנים, אך כל זה הוא כשהעלותו הוא לצרכו אבל אם השכילו שכל עצמו של השבועה להם הי' לתועלת ישראל לא הי' שייך לומר הניחו לו וכו':

245

רמ״וובזה יש לפרש סיפא דקרא שהביא המכילתא ואויל שפתים ילבט, שלכאורה אינו מובן למה נקראו ישראל אויל שפתים שלא הי' כאן ענין דיבור שפתים כלל אלא חסרון השתדלות, ולפי דרכינו י"ל היינו שלא השכילו בדיבור שפתים של יוסף לצורך מי הוציא מפיו השבועה, וע"כ נקראו אויל שפתים:

246

רמ״זולפי האמור יש לפרש הלשון חכמתו וחסידותו של משה חכמתו הוא שהשכיל על דברי יוסף שכוונתו היתה לצורך ותועלת ישראל, ועוד זאת שכל מה שעשה לא מחמת עצמו עשה אלא בשביל ישראל היינו להוציא את ישראל ידי חובתן, ובזה עשה תיקון מעט שעכ"פ ע"י נסיון זכו ישראל לקריעת י"ס בזכותו של יוסף הים ראה וינוס בזכות וינס ויצא החוצה, וזהו פירוש חסידותו, שהתחסד עם ישראל שכל העשי' היתה בשבילם ולצרכם, ומ"מ באשר הם לא עשו כלל הוצרכו לנסיון, והיינו דהנה מרע"ה הי' נשמת ישראל וכמו נשמה בגוף כן הי' משה "בקרב" ישראל, וכמ"ש העם אשר אנכי "בקרבו" כלשון שכתיב ויוצר רוח האדם "בקרבו", אך גוף וחומר האדם הי' מפסיק בינם לבין מרע"ה, וע"כ עשיית מרע"ה לא היתה נחשב עשיית ישראל, אך ע"י נסיון שישראל השליכו את נפשם מנגד והלכו לתוך הים כמאמר משה וביטלו את עצמותם שוב הי' מרע"ה מתאחד אתם לגמרי להיות אתם כאיש אחד, ע"כ שוב נחשבה עשיית משה כעשייתם, ונחשב גם לישראל תיקון פגם הנ"ל ונקרע להם הים:

247

רמ״חשנת תרפ"א

248

רמ״טואמר פרעה לבנ"י נבוכים הם בארץ, במכילתא אין נבוכים אלא מטורפין, ובמפרש מטורף בדעתו ומבולבל שאינו יודע מה יעשה עכ"ל, ונראה דהנה ידוע דפרעה אותיות הערף שהוא אחורי מוח הדעת ולקח הדעת מישראל, וע"כ כשראה שישראל חזרו לפני פי החירות הי' נראה לו שעדיין ישראל חסרים דעת וממילא עדיין שעבודו עליהם, וע"כ הרהיב עוז בנפשו לרדוף אחריהם, אבל אדרבה שעי"ז שהיו ישראל מבטלין דעותיהם ונמשכין אחר השי"ת כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, וכן מה ששבו לחנות לפני פי החירות, ובמכילתא להודיע חכמתן של ישראל שלא אמרו האיך נחזור לאחורינו שלא לשבור לב טף ונשים שעמם, והוא כענין מ"ש אדם ובהמה תושיע ה', ואמרו ז"ל אלו בנ"א שהם ערומים בדעת ומשומין עצמם כבהמה, וכך היו אז ישראל שביצי"מ ניטל הדעת מפרעה וניתן לישראל והיו יוצאים ביד רמה וידוע שעולה עד הדעת, ועיין ברמב"ן בפסוק וידע אלקים, ואעפי"כ הניחו את דעתם ונתבטלו לדעתו של הקב"ה, מחמת זה עצמו באו לעצם בחי' הדעת, וא"כ מה שחשב אותם פרעה לחסרי דעת, זה עצמו הביאם לעיקר החכמה והדעת, וכענין אמרם ז"ל בזכות ויסתר וגו' מהביט זכה לתמונת ה' יביט, ובזה יובן לשון המכילתא להודיע חכמתן של ישראל, ולכאורה אינו מובן, שזה ענין ביטול לרצון השי"ת ולא בחי' החכמה, אך לפי דברינו שבשביל זה עצמו זכו עוד יותר לבחי' החכמה והדעת, ע"כ מכאן נודע חכמתן של ישראל:

249

ר״נויש לומר שזה ענין ביזת מצרים וביזת הים כענין אמרו ז"ל דעה קנית מה חסרת וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, שביזת הים באה מחמת ביטול דעת שלימה שהי' להם עוד מביזת מצרים, משא"כ בביזת מצרים ודו"ק, ובודאי שמזה נסתעף גם הבזה בגשמיות תורי זהב עם נקודות הכסף ממש:

250

רנ״אויש לומר שמזה עצמו הי' כל ענין קי"ס שמחמת דעת שזכו ישראל למטה באופן נעלה הנ"ל נתעורר בחי' הדעת למעלה וכמ"ש בדעתו תהומות נבקעו, וכאן כתיב ויבקעו המים:

251

רנ״בוהנה בזוה"ק (ס.) א"ר שמעון עד דהוו אזלי במדברא אתגלי עלייהו רשותא אחרא דשאר עמין [בהגהות מהרח"ו ס"ם בא להטעותם] ואערעו בהו תמן, חמו ישראל דלא הוה ההוא זיוא יקרא דמלכיהון הדא הוא דכתיב ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם לא אתבסם נפשייהו כקדמיתא עכ"ל, ונראה שכל זה נצמח מכח הדעת שזכו כנ"ל, ובכח זה ידעו להבדיל בין קודש לחול כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, ע"כ לא הי' יכול להטעותם, ונראה שכח הדעת שבישראל שאינם מתפתים לחיצונית הבא תמיד בלבוש מהודר ומתחפש כאלו דורש טובת ישראל כעמלק שכסות ולשון שינה, וזה כאמרם ז"ל כת"ח נדמה לו, וישראל פקחים ומבינים שבזה צודים את נפשם למלך בלהות, כ"ז נסתעף מאז, ומיו"ט שביעי של פסח המתחדש בכח זה לדורות, וזה כל קיום ישראל שאינם נטבעין באומות כידוע ומפורסם, וע"כ יפה אמרו שישראל נקראים עברים ע"ש עברו ים:

252

רנ״גבקריעת י"ס לא נתבקש מהם מצוות כמו ביציאה פו"מ, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי אם עוררו ישראל קי"ס ע"י מצוות לא היו המצרים משתגעים לרדוף אחריהם עכ"ד, ויש לפרש דידוע דחסדים מתפשטים אף לאיננו ראוי, ומ"מ גם לזה יש דין מי הראוי לקבל החסדים, וע"כ מועיל תפילה וזכות להחסדים, וע"כ אם הי' ע"י זכות או תפילה והשר שלהם הי' מרגיש שזכות ישראל הוריד החסדים, לא הי' לו מקום לרדוף אחריהם להים וכלפי לייא שלפי דעתו להרע לישראל שוב אין כאן קריעה, ע"כ לא הי' שום מצוה ואפי' תפלה וכמ"ש ואתם תחרישון, והי' הדבר נראה כאלו הכל הוא ברחמים פשוטים, וע"כ חשב כאלו כך אלו:

253

רנ״דבמכילתא ארבעה אסרו בשמחה אברהם יוסף בלעם פרעה, הפירוש דשמחה היא התגלות הנעלם שבלב, וע"כ אברהם ויוסף שהי' הנעלם טוב כשבא לידם מעשה התגלה הנעלם שבהם ועשו בשמחה, והנה השמחה עדות על הנעלם שהי' אברהם מוסר תעלומות לבו לשמים, וכן יוסף לקיום מצוות כיבוד אב, ועפ"מ שכבר פירשנו שאסר כל רצוניות טבעיות להראות אל אביו עד שלא הי' בו אלא רצון המצוה לבד, וכענין בטל רצונך מפני רצונו, והפירוש בענין שיש בו שתי הרצוניות יבטל את רצונו תחת רצון שמים, ע"כ לא זכר כלל שזה אינו כבוד מלכים, והיפוך מזה הי' פרעה ובלעם שהנעלם רע, והשמחה עדות על מה שבנעלם מהם שכולו רע, ובזה יובן ענין שמחת יו"ט כבש"ס מגילה שישראל כשאוכלין ושותין מתחילין בדברי שירות ותשבחות ואו"ה בדברי תפלות כי הנעלם שבשניהם נתגלה:

254

רנ״הבמדרש שה"ש לריח שמניך טובים ר' ינאי ברי' דר"ש כל השירים שאמרו לפניך האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק שמך כאדם שמריק מכלי לכלי חבירו, נראה לפרש עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בדברי המדרש אז ישיר ישראל הה"ד פי' פתחה בחכמה מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו כל ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה לפני הקב"ה אלא ישראל, ברא אדה"ר ולא אמר שירה הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, יצחק מן המאכלת, יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה, והגיד הוא זצללה"ה הטעם מפני שכל אלו הי' בא הנם להצלתם, אבל ישראל על הים שלא היו צריכין ישראל לבוא לידי סכנה אלא כך היתה הציווי לשוב ולחנות לפני פי החירות כדי להביאם למיצר הים ולעשות להם נסים, מזה הבינו שתכלית הכוונה היא הדביקות ע"כ התעוררו לומר שירה עכ"ד, ונראה לבאר הדברים, דהנה ההשפעה היא אמצעי לדביקות, בין הנותן להמקבל, והגיד הרה"ק מהר"י זצללה"ה מווארקא בהא דאמרו ז"ל קילל את הנחש כל מקום שהולך מזונותיו עמו, וא"כ מה קללה הוא זה, אך הוא הדבר שלא ניתן לו המזונות ע"י השפעה תדירות למען לא יהי' לו חיבור כלל וישאר נפרד, ובזה מיגרע גרע מכל הברואים עכ"ד, ומובן שהדביקות הוא לפי מסת ההשפעה, שבהשפעת מזונות פשוטים גשמים הדיבוק הוא בתכלית ההסתר וההעלם, ובהשפעת נסים הדיבוק הוא בהתגלות יותר, אך באשר בא הנס להצלתו עדיין יש לו לבוש דהיינו ההצלה, ע"כ גורם דביקות נמי תוך לבוש בצד מה, אבל נס הבא בלתי צורך להצלה א"כ איננו תוך לבוש כלל, גורם נמי לדביקות מופשט משום לבוש:

255

רנ״ווהנה שירה הוא דביקות מופשט משום לבוש אלא התדבקות העלול בעילה יוצא מכל גדר וגבול, וע"כ גורם שינוי הלשון שמחמת הדביקות כמעט אשתקיל מלולי', וע"כ הראשונים שהנס לא גרם דביקות מופשט לא גרם נמי שירה, אלא ישראל על הים שהנס הי' בלתי צורך הצלה גרם דביקות מופשט, וע"כ ראתה שפחה על הים וכו' בלתי לבוש, וע"כ גרם שפתחו פיהם בשירה:

256

רנ״זולפי האמור יתפרש הא דכל השירות שאמרו האבות ריחות היו, היינו כענין אמרם ז"ל ריחא לאו מילתא שאין בו מעיקר הדבר, כי העיקר נשאר בתוך הלבוש, ואינו עולה ממנו אלא ריח, כן נמי האבות שהנס לא גרם להם דביקות יוצא מכל גדר וגבול, אלא בתוך לבוש, ואיננו נקרא שירה כלל בערך שירת ישראל שהיתה שירה מופשטת מכל גבול וגדר:

257

רנ״חלשביעי של פסח

258

רנ״טכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק למה ביצי"מ הוצרכו ישראל למצות שיתעסקו בהם פסח ומילה, ולקי"ס לא הוצרכו לשום מצוה, ולא עוד אלא שנאמר להם ואתם תחרישון לא תתערו מלה, וכבר הגדנו בזה בעזה"י בכמה אנפי, ונראה עוד לומר דהנה כתיב והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים והיתה מסלה לשאר עמו אשר ישאר מאשור כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארמ"צ, ונראה דבאשר אז תהי' הגאולה בשלימות יותר מאשר היתה ביצי"מ וכמ"ש לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה וגו', ואמרו ז"ל שיהי' שיעבוד מלכיות עיקר ויני"מ טפל לה, נראה דכל ענין יצי"מ וקי"ס הי' לפועל דמיוני על לעתיד כאשר שמע למצרים יחולו כשמע צור, וכך יהי' לעתיד היציאה מגלות ופריקת עול שעבוד מלכות הרשעה לבד, וענין קי"ס שהוא התגלות הנעלם לבד, ונראה עוד לומר דלעומת דביצי"מ הוצרכו לשתי מצות פסח ומילה, וכבר פרשנו שהוצרכו שתיהם כי ישראל הי' צריכין גאולה בכפלים, לצאת מתחת יד שעבוד מצרים, וזה לבד לא הספיק, כי ישראל אין להם מציאות בסדר הטבע ומשטרי הכוכבים ומזלות כי אברהם לא הי' ראוי להוליד מצד הטבע, וכל מציאות ישראל הוא רק מהשי"ת לבדו, ע"כ היציאה ממצרים לבד עדיין לא הספיקה, אלא נוסף לזה הוצרכו שיקחם השי"ת לו לעם, וכן מפורש בלשונות הגאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי בחד פסוקא, ששלשה לשונות אלו מורים היציאה משעבודם, ואח"כ קרא אחרינא ולקחתי אתכם לי לעם, וע"כ הוצרכו למצות פסח ומילה, ומילה היא סילוק הפסולת זה מעורר סילוק שעבוד מצרים, פסח הוא הזמנה למיכל על פתורא דאביהן זה מעורר הלקיחה לו לעם, וזהו ענין הפקודה כפולה שהי' מסורת ביד ישראל שהגואל יזכיר פקודה כפולה, דבלא"ה אי אפשר, ואחר כל זה עדיין הוצרכו לקי"ס התגלות הנעלם אחר הגאולה, וכך יהי' לעתיד שכתיב ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, וענין משפט איננו בין האדם לחבירו לבד, כי בגלות אין או"ה נותנין לנו רשות לעשות משפט, אלא הפירוש כבש"ס מגילה (ט"ו:) ולרוח משפט זה הדן את יצרו, היינו שהאדם ידין א"ע כמה הוא גבוה ולאן הוא נוטה, וירחיק את חלק הרע ממנו בכל כחו, והנה כמו שישראל עוסקין לדחות את כחות החיצונית מהם מעוררין למעלה להוציאם מן הגלות, וענין המשפט בגאולה האחרונה הוא מעין מילה [הקרוא נמי משפט כבמדרש ריש וירא] בגאולת מצרים, וצדקה שהיא התקרבות להעני כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מענין מצות צדקה, והנה כתיב אני את דכה, א"כ בהתקרבות להעני ע"י הצדקה מעורר נמי למעלה התקרבות ודיבוק כלל ישראל באביהן שבשמים, א"כ מצות הצדקה מעוררת בגאולה האחרונה כענין פסח בגאולת מצרים, וזהו שענין גאולת מצרים היתה לפועל דמיוני על גאולה העתידה, וכן נמי יש לומר בקי"ס שהי' פועל דמיוני על לעתיד, שכל התגלות הנעלם שהי' בקי"ס הוא רק הכנה ופועל דמיוני על לעתיד שיהי' יותר רב וגדול ועצום מאד, וכמו שבכלל אז יהי' שיעבוד מלכיות עיקר ויצי"מ טפל לה, כך יהי' הענין קי"ס שיהי' רק טפל להתגלות הנעלם שיהי' אז:

259

ר״סוהנה המצות שיהיו לעתיד כדי שיגאלו הם משפט וצדקה כנ"ל שזה אפשרות ביד ישראל לעשות, כי מעולם לא פסקו מישראל אנשים ששופטים את יצרם ומארי דחושבנא, אך לעורר את התגלות הנעלם שתהי' אז, זה בודאי אי אפשר בעודנו בגלות ותרעין סתומים, ובהכרח שזה יעשה השי"ת ברוב חסדו בלתי שום אתערותא דלתתא, וע"כ קי"ם שהי' פועל דמיוני לזה נמי בא בלי אתערותא דלתתא כלל:

260

רס״אשנת תרפ"ב שביעי של פסח

261

רס״בבתנחומא כי קרוב הוא קרוב הדבר שאמר הקב"ה לאברהם ועוד כי קרוב הדרך לחזור למצרים, ואינו מובן מהו קרוב הדבר שאמר הקב"ה לאברהם, והמפרשים רצו להגיה עפ"י המכילתא, ונראה לפרש דהנה המאמר לאברהם הי' ד"מ שנה, אך לא נחשב אלא משנולד יצחק, ופירשנו עפ"י המדרש ריש תזריע זכה כו' וכמו שפרשנו שכאשר זכה הנפש הוא עיקר והגוף טפל נחשב כאלו כולו נפש ולהיפוך להיפוך, והנה משנולד יצחק התחיל הגלות בטרדת הנפש, כי גרות וטלטול ממקום למקום והתעסקות עם אנשים חדשים גורם טרדת הנפש וזה גזירה ראשונה גר יהי' זרעך, ומשירד יעק"א למצרים והוא פועל מעשה בגוף התחילה גזירה שני' בארץ לא להם, היינו כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בארץ שאינו שייך להם ערות הארץ היפוך קדושת יעק"א עכ"ד, ומשנפטר יעק"א נסתם עיניהם כו' שהתחילו לשעבדם זה גזירה שלישית ועבדום, ובכ"ז עדיין לא התחיל העינוי עד שמת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ונתקיימה גזירה רביעית ועינו אותם, וע"כ אם היו זכאים ונחשבו כולם בחי' הנפש ולהנפש התחיל הגלות משנולד יצחק, וכשח"ו בלתי זכאים ונחשבים בבחי' גוף נחשב רק גלות הגוף משירד יעק"א למצרים, והנה ישראל היו במ"ט ש"ט והי' בדין לחשב משירד יעק"א למצרים, או מהתחלת השיעבוד והעינוי, אבל הקב"ה דילג לע"ת והעמיד לפניו בחי' שיהי' אז בשעת מ"ת בתכלית הזיכוך ושוב שייך לחשוב משנולד יצחק, והנה חשבון זה יורד ועולה כל ימי עולם, אם חייבין להשלים או כבר נשלם זמן הגלות, וזה הענין שבפסיקתא פרשת זכור שאם אין אתם עתידים להיות זוכרים אותם וקוראים בכל שנה שאני מחזיר אתכם לשעבודם של מצרים לגבי חומר גביכם כענין שנאמר בחומר ובלבנים:

262

רס״גוהנה בפסיקתא ויהי בשלח שפרעה הי' שולח יד בפקדון, ויש להבין שזה יותר צודק לומר בשעת השיעבוד ולא בשעת היציאה, ונראה דבשעת השיעבוד שהיו כעובר במעי בהמה וכענין עובר ירך אמו לא שייך לקרותם כ"כ פקדון דכל היכי דאיתא עובר ירך אמו הוא, אך אחר התעוררות הגאולה ואצ"ל אחר שאמר פרעה הרי אתם בני חורין ועבדיו של מקום, אז כאשר רצה פרעה עדיין לשלוט יד בהם הי' נחשב כשולח יד בפקדון:

263

רס״דוהנה במדרש ויהי בשלח אין שילוח אלא לוי', והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלוי' הוא התחברות שעדיין חשב פרעה שעם התחברותו עמהם יעלה בידו למושכם ברשתו להחזירם למצרים עכ"ד, והוספנו לומר אף שאין מדרך בר דעת להתרצות לחזור לעבודת פרך ולהטיל זכוריהם ליאור, מ"מ חשב להטיל בהם כישוף ורוח רעה המעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ולפי זה יובן ביותר מה שאז הי' כשולח יד בפיקדון שנחשב מקצתו ככולו, היינו אותו מקצת שחשב לפוגמם כאילו ח"ו שפגמם בכללותם ובגוי מחשבה הוא כמעשה שנענש על המחשבה:

264

רס״הומעתה יובנו דברי התנחומא שבראש דברינו קרוב הדבר שאמר לאברהם, שאם ח"ו עלה ביד פרעה לפונמם ולא היו ראויים למ"ת שוב הי' החשבון שהגלות התחיל בזמן מאוחר ועדיין לא שלם, ואולי רק משנולדה מרים כבמדרש שאז הי' העיקר המירור, א"כ עדיין קרוב להתחלת השיעבוד שנאמר לאאע"ה ועדיין קרוב לחזור למצרים:

265

רס״ותהלים ס"ו הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו, הפירוש פשוט הפך ים ליבשה לשעבר, בנהר יעברו ברגל לעתיד כמ"ש ישעי' יוד והניף ידו על הנהר בעים רוחו וגו' שם נשמחה בו, אז יהי' השמחה בשלימות וכבזוה"ק שמח ישראל בעושיו לא כתיב אלא ישמח ישראל דעתיד לשמוח, ואף שהגיעו אז למעלה העליונה דאמרו זה אלי ובמכילתא שהוא מעין לעתיד דכתיב ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה וגו' מ"מ כאשר שרתה עליהם הנבואה והביטו על צרת ישראל עד ביאת המשיח לא הי' ביכולתם לשמוח שמחה שלימה, וכאשר הגדנו במק"א שמטעם זה נסתלקה השכינה מיעק"א כשרצה לגלות להם את הקץ שאין השכינה שורה מתוך עצבות, וכן דייקנו מדברי הזוה"ק וביעק"א שהי' הרחמן שבאבות נסתלקה הימנו שכינה לגמרי, וכאן עכ"פ נפגם השמחה, אלא לעתיד שלא יהיו עוד עתידין לשום צער, אז יהי' השמחה בשלימות:

266

רס״זאך רש"י ז"ל פירש שם הי' דבר שהים נשמח בו כלומר שראה הים את הקב"ה, ובטעמו של רש"י שלא פירש כנ"ל י"ל עפ"מ שהגיד כ"ק זקיני אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק כי כבוד מלכות הוא שמחמת שמחת מלכותו עוד אינו חסר לו ואינו תופס אצלו שום דבר להעציבהו, וע"כ יועצי המן וזרש אשתו כשראו אותו עצוב חששו שלא ירע זה בעיני אחשורוש נתנו לו עצה יעשו עץ גבוה חמשים אמה שיהי' רואה אותו מבית המלך וכאשר יביט בו ישמח לבבו וזהו ובוא עם המלך אל המשתה שמח עכ"ד, ומטעם זה הי' קשה לרש"י לומר שעל הים מחמת עתידות צרות ישראל לא היתה שמחתם שלימה ותפס זה אצלם מקום, ע"כ פירש עתיד במקום עבר, ומ"מ י"ל שבאשר צרת ישראל בכל צרתם לו צר לא היתה השמחה שלימה משום צער השכינה, א"כ הכל הוא כבוד מלכות שמים ודביקות, ויש לפרש בזה מ"ש אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי, מכלל שהי' מקום לומר שמחמת צער הנ"ל יופגם נמי התפילה והדביקות, וכ"ז מחסדי ה' עליהם שנשארו במעלתם ולא נסתלקה מהם שכינה כביעק"א ע"ה כנ"ל:

267

רס״חבמדרש פי' פתחה בחכמה וגו' מיום שברא הקב"ה את העולם לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל ברא אדה"ר ולא אמר שירה הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים וכו' וכן יצחק מן המאכלת, וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה וכו', והמפרשים דקדקו למה באמת לא אמרו שירה, והוספתי לדקדק שבמכילתא שהוא מצוה לדורות והרי קיימו כל התורה למה לא קיימו מצוה זו:

268

רס״טונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם אאע"ה ששאל עצה על המילה, כי מהותו הי' לאחות את כל באי עולם בקוב"ה, ע"כ הי' צריך להיות לו חיבור עמם, וחשב שע"י המילה יהי' נפרד מהם ולא יהי' יכול עוד לקרבם עכ"ד, ויש לומר דהיינו טעמא דכל האבות שלא אמרו שירה, שהרי הי' מהותם לפרסם את האלקית בעולם ולמושכם אל תחת כנפי השכינה כבמדרש וישב, אברהם גייר גיורים יצחק גייר גיורים יעקב גייר גיורים, והנה שירה היא עלי' מכלל עולם הטבע, וניכר אפי' בלשון שיש שינוי בלשון שירה ליתר המאמרים, וגורם פירוד מכלל העולם, והי' זה גרם שלא יוכלו למשוך את זולתם לגיירם כנ"ל, אך ישראל על הים שאז נעשו נפרדים מכלל העולם וקנו שם לעצמם עברים ע"ש עברו ים, ע"כ הבינו שהפירוד זה מכלל העולם לא יפגום את המשכה של כל באי עולם וכמ"ש לעתיד ואתם כהני ה' תקראו, ע"כ פתחו פיהם ואמרו שירה:

269