שם משמואל, פסח י׳Shem MiShmuel, Passover 10
א׳יום ב' של פסח
1
ב׳אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו וגו' ומונה והולך שבעה שבחים, הנה מספר שבעה הוא מספר כולל ששה צדדים ונקודה הפנימית באמצע, להורות שדביקות ישראל בהש"י איננה תלוי' בדבר רק הוא דיבוק עצמי ע"כ הוא כולל מכל צד, ונראה דלעומת זה בגאולת ישראל ממצרים נמי מונה והולך שבעה דברים שנאמר או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות וגו', והוא ג"כ מטעם הנ"ל, ולעומת שהי' נגוף למצרים הי' רפוא לישראל, ומזה נשאר לדורות שבעה ימי הפסח:
2
ג׳בפייט אז על כל חיתו יער נשאת שור וכו', הנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק לה מדברי הש"ס ר"ה דפסול שופר של פרה משום דקיימי גילדי גילדי היינו שאין בו כח התכללות והוא פרטי עכת"ד, ויש לומר דענין קרבן שור הוא להיות נרצה גם מצד הפרט כמו שהוא בפני עצמו אף בלתי סיוע מצד הכלל, ובאמת זה מדריגה גבוה מאד, וזה פרים כנגד אברהם דכתיב בו אחד הי' אברהם שלא הי' לו אלא זכות עצמו בלבד, וכן שור שהקריב אדה"ר שהי' יחידי בעולם, ואדה"ר חסיד גדול הי' כבש"ס עירובין:
3
ד׳והנה מוספין של יו"ט לבד השעיר חטאת שבא לכפר, העולות שהם דורן הם פרים ואילים וכבשים כנגד אברהם יצחק ויעקב, לרמוז שבראשונה אחר שכל ישראל התאחדו בכנסת ישראל מצד קדושת היום ומועד מלשון התועדות כמ"ש הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו, וכן מקראי קודש כמו קריאי העדה שהוזמנו כל ישראל לראות ולראות צריך כל פרט ופרט לטהר עצמו כדי שיהי' הכלל ישראל קולטתו עכ"פ, כמו שאמרו ז"ל ארץ ישראל אין מקיימת עוברי עבירה, ומובן שק"ו כנסת ישראל למעלה, אילים כנגד יצחק, והיינו שאף שיצחק הי' מדת הדין ומדת הדין בודאי נותן שיהי' כל פרט בפני עצמו נרצה, וכשנשאלה אמרה נפש החוטאת היא תמות מ"מ בעקידה נכלל יצחק באברהם ואברהם ביצחק, ע"כ קרבנו איל שמטבע האיל לנוגח כמ"ש ראיתי את האיל והנה מנגח ימה וצפונה וגו', ונוגח שהמית נתמעט מומן הצאן, מ"מ הוא מין צאן המורה ג"כ על התכללות כמו שאמרו ז"ל מה צאן אין להם אלא קול אחד, וראשו של זה בצד זנבו של זה, ואם אחד לוקה כולם מרגישים, וע"כ כבשים כנגד יעקב שהוא כלול, והי' לו קהלה גדולה וי"ב שבטי', וזה הסדר פרים בראשונה ואח"כ אילים ואח"כ כבשים להורות כנ"ל כי לעומת שנרצה מצד הפרט, מתעלה להכלל בכנסת ישראל מעלה אחר מעלה, ואז הריצוי מצד הכלל הוא יותר ויותר, וזהו תכלית הכוונה:
4
ה׳והנה ישראל כשיצאו ממצרים שלא היו כ"כ נרצים מצד הפרט כמ"ש ואת עירום וערי' ומ"מ הי' נרצים מצד הכלל, וע"כ עומר הבא מצד שהוא ממחרת השבת ולא כתיב בי' יום החודש כמ"ש בקרבן פסח י"ד בניסן ולא כתיב בהעומר שהוא ט"ז בניסן והוא להורות שתלוי דווקא ממה שהוא ממחרת יו"ט של פסח ואלו יצוייר העדר יו"ט של פסח הי' נמי העדר העומר, ועיין באבני נזר סי' שפ"ד, וע"כ קרבן הבא עם העומר הוא כבש להורות הריצוי רק מצד הכלל ובכח הריצוי שבכלל מתחילין לספור ספירת העומר אחת לאחת למצוא חשבון עד יו"ט של עצרת שישראל נרצים גם מצד הפרט כאמרם ז"ל אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו וכו' ואז הריצוי מתעלה והולך מצד הפרט ואח"כ מצד הכלל ע"כ קרבן הבא בשביל הלחם הוא פר ואילים וכבשים:
5
ו׳ברש"י שיר השירים הנך יפה רעיתי הנך יפה, אני הייתי בושה בקלקולי והוא חזקני בדברי רצוים לומר סלחתי כדבריך והרי את יפה ויפה וכו', והרי את יפה בנעשה והנך יפה בנשמע ע"כ, ויש להבין הרי אבדו נעשה כבמדרש אבדתם נעשה שמרו נשמע, ונראה דהנה לעיל מני' ברש"י צרור המור דודי לי דודי נעשה לי כמי שיש לו צרור המור בחיקו ואמר לו הרי לך צרור זה שיתן ריח טוב מן הראשון שאבדת כך הקב"ה נתרצה לישראל על מעשה העגל וכו', ומשמע מדקאמר ריח טוב מן הראשון שנתוספו במעלה אחר החטא, ואיך הוא זה הלוא הלוחות הראשונות היו מעשה אלקים ומכתב אלקים והשניות לא היו אלא מכתב אלקים לבד ומעשה משה שפסל שני לוחות כראשונים, אך יש לומר דהנה ענין נעשה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא להיות נמשך אחר רצון הש"י אף בלי הוראת השכל, ואבדו זה במעשה העגל מחמת שהשטן החשיך את עיניהם ובאו לכלל טעות באשר לא הי' משה עמהם, ואם היו עומדים במעלתם להיות נמשך אחר רצון הש"י אף בלי הוראת השכל לא הי' מקום לאותו מעשה עכ"ד, והנה מעלה זו נמצאת על שני אופנים יש אשר נמשך אחר רצון הש"י מטבעו למעלה מן הטעם והשכל כמו תינוק שקורא אבא שאינו מבין מה שייכות לו לאביו, והוא מצד הטבע לבד וכמו טבע שאר בעלי חיים הנמשכין אחר אמם, ונמצא זה בישראל מצד מקור מחצב נשמתם כדכתיב בנים אתם לה' אלקיכם, ויש אשר נמשך אחר רצון הש"י אף בלי הודאת השכל מחמת שהבין בשכלו שכך ראוי להיות אחר שנוכח לדעת כי טוב ה' לקוו לנפש תדרשנו, והש"י מלא רחמים ועד זקנה אני הוא ועד שיבה וכו' ע"כ השכיל שטוב למסור עצמו להיות נמשך לרצון הש"י ולא יביט על הוראת השכל כלל, כמו מי שהוא יודע שכעת הוא יום לא יביט על שכלו שיאמר לו שהוא לילה ויתלה הטעות בשכלו, והנה לכל אחד משניהם יש מעלה מיוחדת, דרך הראשון הנה הוא כולו קודש שהרי גם הגוף מעצמו קדוש להיות נמשך אחר רצון הש"י, וזה ענין התקוה לעתיד שכתוב ולא ילמדו איש רעהו לאמור דעו נא את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם, כי אף הקטן שאין לו עוד שלימות הדעת נמי לא יצטרך ללימוד לדעת את ה' כי מעצמו יהי' נמשך אחר הש"י כי יהי' שלימות גם מצד הגוף והתולדה, משא"כ דרך השני שאין בו שלימות מצד הגוף והתולדה אלא מצד השכל שהשכיל והבין שכך ראוי להיות, ומ"מ יש לדרך השני נמי מעלה מה שאין בדרך הראשון שדרך הראשון אין להאדם בבחירתו כ"כ חלק בו, כי הוא מתולדת טבעו, משא"כ בדרך השני שזה נעשה בבחירתו, ועל כן יש לדרך השני יותר זכות כי הזכות תלוי בבחירה, וע"כ כתב הרמב"ן שלעתיד יהי' כמו חמה ולבנה שלא ישנו את תפקידם וע"כ לא יהי' בהם לא זכות ולא חובה:
6
ז׳והנה ישראל קודם מעשה העגל הי' להם דרך הראשון שהי' להם מטבעם ושורשם, ואחר שפסקו זהמתם בשעה שעמדו על הר סיני יצא לפועל נקודת לבבם ושורשם הטוב, אך באשר לא הי' זה בבחירתם ולא הי' להם חלק בו לא נתקיים, כענין מה שכתב הרמב"ן בטעם בשמים במוצאי שבת ולא במוצאי יו"ט משום שהרוח יתירה שזוכין ביו"ט אינו מסתלק אחר יו"ט והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם משום דשבת קבוע וקיימא ואין לאדם חלק בו ע"כ במוצאי שבת נסתלק, אבל יו"ט דבי דינא מקדשין לי', ויש לישראל חלק בו ע"כ הוא דבר של קיימא עכ"ד, וזה עצמו הוא ההפרש בין לוחות הראשונים ללוחות השניים, שהראשונים היו מעשה אלקים ולא הי' לישראל שום חלק בהם אף שמעלתם גבוה מהשניים לא נתקיימו, אבל אחר אותו מעשה שהיתה תשובתם כ"כ גדולה מאוד וקבלו על עצמם להיות דייש למלכיות ולמלאך המות אחר שכבר הי' בני חורין מהם, כי השכילו שקרבותם אל אלקים יותר טוב מלהיות בני חורין מהם, וטוב ה' למעוז ביום צרה, וזכו להיות נמשך אחר רצון הש"י ולבטל דעתם כנ"ל דרך השני, והי' זה נעשה בבחירתם והי' להם חלק בזה, ע"כ הלוחות שניות הם מעשה משה, והם קיימים לעולמי עד, ואף שנגנזו עם הארון זורח הם שם, ומעתה יובן שצרור המור זה הוא נותן ריח טוב מן הראשון, וזה נשאר בידם והנם יפה בנעשה:
7
