שם משמואל, פסח י״אShem MiShmuel, Passover 11
א׳שבת חוהמ"פ
1
ב׳יש להבין דבפרשת תשא נכתב שבת אחר חג המצות משא"כ בכל התורה כולה, וכבר דברנו מזה, ונראה דהנה ששת ימי המעשה היו כל הנבראים נמתחין והולכים ובשבת שבו למקורם ושאבו בקרבם נשמה של הבריאה, וזה כילוי המלאכה דכתיב ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וכבר דברנו בזה באריכות, והנה כעין מה שהי' בבריאת העולם, הי' ביציאת מצרים שיצאו לפועל כל העשרה מאמרות לעומת מה שנתבטלו למצריים העשרה מאמרות ע"י העשר מכות, וע"כ כמו שבבריאת העולם הי' השבת גמר הבריאה ובו ניתן נשמת הבריאה, כן הי' ביציאת מצרים שבשבת שאח"כ ניתן לישראל נשמת היציאה, ואפשר עוד לומר דהנה ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים חמישי בשבת הי', ובודאי לא הי' זה במקרה, אלא שהכל בכוונה נפלאה, ויש ליתן טעם כדי שיהי' יום השלישי בשבת, וביום השלישי נעשו לגמרי נפרד ממצרים כמ"ש מהר"ל בספר התפארת טעם חודש השלישי למתן תורה עפ"י המדרש שגיורת לא תנשא עד שלשה חדשים, שאז נעשה נפרד לגמרי ממה שהי' מקודם, ולפי דרכנו נאמר שזה הי' נמי ענין יום השלישי ליציאה, והאיקטורין ששלח פרעה עמהם להחזירם לזמן שלשה ימים שקבע להם עמדו עליהם והכו אותם ופצעו אותם, כי באשר הי' אז שבת והשיגו נשמת היציאה, ע"כ נהיתה אז היציאה לגמרי, ביום השלישי להיציאה, דהא ביום השלישי נפסק החיבור עם המצרים, ומחמת שהי' יום השבת השיגו אז נשמת הבריאה, והכל הי' בעתה ובזמנה, ולהורות ענין זה נכתב שבת אחר חג המצות ודו"ק:
2
ג׳המהר"ל כתב הטעם הא דפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום א', משום דכל ענין חוה"מ משום דקדושה לפני' ולאחרי' נעשו הימים שבנתים ג"כ מקודשים, ואז עדיין לא נתקדש השביעי שעדיין לא הי' קי"ס, ע"כ לא הי' חוה"מ כלל, ויש להבין דא"כ כל ימי העולם נמי הימי חול הם בין שתי השבתות, ואין לומר דהכא חמשה ימים והתם ששה, הרי חג הסוכות נמי ששה ימים חוה"מ בין שתי הקדושות:
3
ד׳ונראה דהנה בש"ס גיטין (ע"ז.) אחר השבת הוא שלשה ימים ואחר החג הוא שלושים יום, ובזוה"ק כלה לא אעדי עטראה עד שלושים יום, ואינו מובן שהרי שבת קדושתו גדולה מיו"ט ולמה לא ימשך הארה משבת לכה"פ כמו מיו"ט, אך יש לומר היא הנותנת שבאשר קדושתו גדולה מאד יש הפרש בינו לימי החול ביותר, ואין בכח ימי החול לקבל הארת קדושה משבת כמו מיו"ט, ויובן יותר עפ"י דברי הרמב"ן בטעם שאין מצריכין לבשמים במוצאי יו"ט כמו מוצאי שבת משום דרוח יתירה של יו"ט אינו מסתלק, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הטעם משום דשבת קבוע וקיימא ואין בו תפיסת יד אדם ע"כ אין להאדם קנין בו אבל יו"ט דבי דינא מקדשין לי' ויש לאדם חלק בו ע"כ איננו מסתלק, עכ"ד, ויש לומר דהיינו טעמא דנמשך הארת יו"ט יותר מבשבת משום אמצעית רוח היתירה הנשאר, אבל לא בשבת והכל טעם אחד:
4
ה׳ויש עוד לומר עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דנשאר מזמנים המקודשים הכל לפי ההזמנה וההכנה שאדם מכין עצמו ליו"ט, והנה בש"ס גיטין (ע"ז.) חד בשבא ותרי ותלתא בתר שבתא, ארבעה וחמשה ומעלי שבתא קמי' שבתא, והיינו דכמו דהכנה לשבת היא ג' ימים וע"כ אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת שאז חל עליו חובת שבת ע"כ מהאי טעמא נמשכה הארת השבת ג' ימים אחר השבת, וכן נמי באשר שואלין ודורשין קודם לחג שלושים יום והמפרש והיוצא בשיירא בתוך שלושים חייב לבער שחלה עליו חובת הפסח ע"כ נמשך הארת החג לאחר החג שלושים יום וכלה לא אעדי עטראה עד שלושים יום, וע"כ דעת רבי בש"ס גיטין שם לאחר הרגל שלושים יום, ובזה יש ליתן טעם לדברי הרמב"ן שרוח יתירה שביו"ט אינו מסתלק ומשמע שאינו מסתלק כלל לעולם, ואינו מובן למה ימשך עוד יותר מהארת יו"ט והי' צריך עכ"פ להסתלק אחר שלושים, דהנה כתיב ואחר ישתה הנזיר יין ודקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה למה נקרא עוד נזיר אחר שמותר בכולן, ואמר שמאחר שנתקשר במעלתו שוב אין היין מזיק לו עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים דהנה יין יש בו שורש גבוה חמרא דמנטרא, וכל הקדושות נאמרו על היין, אך באשר יכול להביא גם לדברים שאינם ראוים ומשחית הדעת, כאמרם ז"ל יין יש ששותהו וטוב לו ויש שותהו ורע לו ת"ח שותהו וטוב לו, וע"כ נאסר לנזיר לגמרי, אבל אחר שהי' פרוש שלושים יום שוב לא יביאהו היין לדברים שאינם ראוים, כיון שהורגל בקדושה שלושים יום, והוא כת"ח ששותהו וטוב לו, וכעין זה נאמר אחר שהורגל עם רוח יתירה של יו"ט שלושים יום כמסת ההכנה כנ"ל נקשרה עמו הקדושה שלא תפרד עוד לעולם, ומאחר שאינה עתידה להסתלק ההארה לעולם, שוב גם במוצאי יו"ט אין הנפש מרגשת כ"כ באפוקי יומא, אבל שבת שההארה אינה נמשכת יותר מג' ימים לפי מסת הכנה כנ"ל, ועתידה להסתלק לגמרי אחר ג' ימים, ע"כ מרגשת הנפש תיכף באפוקי יומא שהיא מתעוררת להסתלק אחר ג' ימים:
5
ו׳ולפי הנ"ל יובן טעם הפרש חוה"מ שיש בו הארת הקדושה לפני' ולאחרי', אבל שבת, שאין נקרא אחר השבת אלא שלשה ימים, הגם שאחר שלשה מתחילה הארת שבת הבאה, מ"מ אין הארת שבת זו מועלת עד שבת הבאה ואלו אית להו לפני' ולא לאחרי', ואלו לאחרי' ולא לפני', משא"כ בחה"מ:
6
ז׳והנה יש לומר דכמו בכלל כן בפרט דכל כמה שאדם מכין עצמו ליו"ט בקדושה וטהרה לעומתו נשארת הארת היו"ט אח"כ, מה גם ביו"ט של פסח שכל ההארות יו"ט זה הם רק בחסד ה' ואין לאדם חלק בו רק מה שמזמין א"ע לקבל הקדושה, מובן שהכל תלוי בהכנה בכל רגע ורגע מימי החג צריך הכנה לקבל קדושת החג ששופעת כל ימי החג בלי הפסק:
7
ח׳לך ואספת את זקני ישראל וגו' ואמרת אליהם וגו' פקוד פקדתי וגו' ושמעו לקולך פירש"י מכיון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלין, והרמב"ן הקשה ומנין להם שיאמינו שמא שמע משה במסורת הזאת כמותם:
8
ט׳ונראה דהנה במכילתא פקוד אתכם במצרים יפקוד אתכם בים סוף, פקוד אתכם על הים יפקוד אתכם במדבר, פקוד אתכם במדבר יפקוד אתכם על נחלי ארנון, פקוד אתכם בעוה"ז יפקוד אתכם לעוה"ב, נראה הפירוש שבאשר גאולת מצרים היא כוללת כל מיני גאולות וישועות ישראל וגם ימות המשיח כמו שמפורש במשנה וחכמים אומרים כל ימי חייך להביא ימות המשיח שאז נמי יזכר יציאת מצרים, והפירוש בודאי מפני שנוגע אף לימות המשיח, וכבר דברנו מזה, ע"כ נאמרה בשירת הגאולה בלשון כולל כל הגאולות, והיינו שכל הנסים שעושה הקב"ה עם ישראל אין זה תכלית הכוונה אלא שגוררים עוד נסים והם הכנה על להבא עד עוה"ב:
9
י׳והנה במה שהוצרכו לסימן איזה גואל של אמת אין הפירוש שמא יבוא אחד בזדון לבו ויכשף ויעשה אותות להוציא את ישראל ממצרים, כי על גוי אין לחוש, שישראל יודעין שממנו פנה ממנו יתד ואדירו ממנו יצא, וגם המצרים אמרו זה כבמדרש שלא רצו להשליך זכוריהם הם ליאור אף שהחרטומים אמרו שאינם יודעין אם הגואל מישראל או מהם, המצרים לא האמינו להם ואמרו שאיש מצרי לא יגאלם לעולם, ועל ישראל בודאי אין לחוש שלא נחשדו ישראל על כך להוציא את כל הקהל להמיתם במדבר ברעב ובצמא, ומה יתרון יהא לו מזה, ובודאי הפי' שלא יביא כח חיצוני ויהי' לרוח שקר בפי אחד מישראל, והוא לא יבין להבחין אם הוא רוח שקר, וידמה לו שהוא רוח נביאיי, וכעין שכתב מהר"ם גלאנטי בענין נביאי שקר בזמן החורבן שהיו מוטעין מכחות רעות כדי לכלות ולאבד את ישראל ח"ו, והם היו סבורין שהיא נבואה אמיתית:
10
י״אוהנה בש"ס מגילה (ג':) ויהי בהיות יהושע וגו' והנה איש עומד לנגדו וישתחו לאפיו והיכי עביד הכי וכו' חיישינן שמא שד הוא שאני התם דאמר לי' כי אני שר צבא ה' ודילמא משקרי גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה, והנה ידוע דשם המיוחד להש"י הוא שם הוי' ב"ה וב"ש, ושאר השמות נקראו בהם גם המלאכים ושרים כמו שם אלקים שגם המלאכים והשרים ואפי' הדיינים נקראין אלהים והש"י נקרא אלקי אלהים ואדוני האדונים, וע"כ לא הי' ליהושע לחוש שמא כוונתו לשר משרי מעלה שהרי אמר שם הוי', ומובן דבמצרים שעדיין לא נודע שם הוי' עד ביאת משרע"ה לא הי' סימן במה שיבוא אחד ויאמר שאלקים שלחו, כי שמא כח חיצוני מדבר בו והשם אלקים כוונתו לכח חיצוני, וכמ"ש הזוה"ק דכן הוא שם אלקים הנאמר באבימלך בלבן ובבלעם:
11
י״בומעתה יובן הסימן של פקוד יפקוד, דהנה ידוע דכל כחות החיצונים הם רק כחות פרטים ואף כישוף שאמרו ז"ל למה נקרא שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעלה מ"מ הוא רק כח פרטי אבל להיות שליטה על הכלל כולו, לא נמסר לשום כח מכחות חיצונים, אלא הש"י לבדו, וע"כ אם יבוא אחד ויאמר פקוד יפקוד אלקים, מוכרח להיותו גואל של אמת ששוב אין לומר שכוונת אלקים על כח מכחות חיצונים שהם אין בידם שליטה על גאולה כוללת עד עוה"ב, וע"כ כוונתו על הש"י, והוא כעין שכתב הזוה"ק איש אם כי יקלל אלקיו ונשא חטאו ולא כתיב בי' מיתה, דהא לא ידעינן מאן הוא אלהיו מאן דחלא דילי' אי אחד מן השרים או חד מן כוכביא או חד מדברי עלמא וכו' אבל אי אמר ה' האי לית ליה למטען בהאי וכו' ואם הי' משקר הי' מוציא שם שמים לבטלה וגמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה ודו"ק:
12
