שם משמואל, פסח י״בShem MiShmuel, Passover 12
א׳שביעי של פסח
1
ב׳ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ובזוה"ק לא תתערין מלה, בעתיקא תליא מילתא, ויש להבין הלוא זאת הי' מתבקש כמ"ש הראוני את מראיך השמיעוני את קולך כי קולך ערב וגו' ובמדרש משל למלך שהי' בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הליסטים שמע המלך והצילה לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה הי' מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה מה עשה המלך גירה בה הליסטים כדי שתצעק וישמע המלך וכו' אמר לה המלך לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך, וא"כ למה הפריעם משה מתפילה:
2
ג׳ונראה דהנה צריך להבין המשל שלא היתה רוצה לדבר עמו, היתכן אחר שנתרצית להנשא לו לא היתה רוצית לדבר עמו, אך יובן בהקדם דברי המדרש שאמר ה' למשה מה אתה עומד ומתפלל כבר קדמה תפילתן של בני לתפילתך, ודקדקנו במלת כבר קדמה שא"א לומר קדום בזמן שהרי הכל הי' כאחת, ואם לומר קדום במעלה יש להבין היתכן זה כי במדרש ברכה שתפלתו של משה היתה דומה לחרב שקורע כל המסכים, אך יש לומר דהנה ישראל נקראו עברים ע"ש עברו ים, וידוע דשם הוא המהות, וא"כ זהו מהותן של ישראל, ובהכרח לומר שקריעת י"ס הי' כ"כ גבוה כמהותן של ישראל, ובאשר ישראל הם פנימים בסוד ישראל עלו במחשבה, הי' נתבקש שיתגלה פנימית עומק לבם של ישראל, והנה תפלה הנרצית הוא התגלות פנימית הלב, אך אין כל התפלות שוות, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר שלכן נמשלה תפלה לקשת, כמו קשת לעומת שהוא נמתח ונמשך לאחור, הוא זורק את החץ למרחוק לפנים, כן תפלה לעומת שהוא מיצר עד דכדוכה של נפש, היא עולה למעלה למעלה:
3
ד׳והנה ישראל במצרים שהיו מדוכאים עד מאד והתיאשו בחיים וברש"י שיר השירים נואש הייתי עד תום קץ ד' מאות שנה, וברמב"ן וימת מלך מצרים ויאנחו וגו' שהיו אומרים אבדו תקותינו נגזרנו לנו, וא"כ היתה תפילתם עולה למעלה למעלה ביותר, ועתה על הים שהי' נתבקש שיתגלה פנימית לבם של ישראל ע"י תפלה הי' נדרש תפלה כזו מדכדוכה של נפש, והנה איש שכבר מורגל בנסים א"א שיהי' כ"כ מזוכה, כמו איש שלא ראה עוד נסים ואינו יודע מקום הצלה, כי מי שמורגל בנסים עוד לא אבדה תקותו על צד המופת עכ"פ, וע"כ אחר שכבר הורגלו ישראל בנסים מיציאת מצרים, לא הי' אפשר להיות תפילתם כ"כ מעומק הלב, מה עשה הקב"ה הביאם במיצר מכל צד כמ"ש יונתי בחגוי סלע, הנחש מבפנים והנץ מבחוץ ועוד שהיו רואים את שר של מצרים נוסע אחריהם, לא האמינו עוד בחיים והיו בעיניהם כמתיאשים אפי' על צד המופת ונעשו מדוכאים מאד והיתה תפלתם מפנימית עומק הלב כמו שמתבקש מהם, וזה שאיתא במדרש אמר הקב"ה לכך הייתי מבקש וכו' השמיעני קול אינו אומר אלא השמיעני את קולך אותו הקול שכבר שמעתי במצרים, הנה מפורש שהי' להם שני מיני קולות, היינו שני מיני תפלה, אבל מתבקש מהם תפלה כאותה שהיתה במצרים דווקא, אך משרע"ה הוא בבטחונו הגדול בהש"י ועוד שכבר נאמר לו בפירוש ואכבדה בפרעה וגו', והי' בטחונו חזק בישועת הש"י, וכל תפלתו היתה רק שעכ"פ ימהר הישועה ולא יצא לבם של ישראל מגודל הפחד והבהלה, ומ"מ אי אפשר שתהי' תפלתו כ"כ מתוך לב נשבר ומדוכא כמו תפלת ישראל, וזה שאמר קדמה תפלתן של בני היינו שעלה למקום עמוק וגבוה ביותר כנ"ל:
4
ה׳וזהו הפירוש שבת מלכים לא היתה רוצית לדבר עם המלך היינו באותו קול עציב ותחנונים כשהיתה ביד הליסטים, שהרי בת מלך היא ולה לב גבוה ואי אפשר לה להכניע עצמה כ"כ, והנה המשל מותאים להנמשל:
5
ו׳ולפי הדברים האלה יובן מה שאמר להם משה ואתם תחרישון שהרי כשבישר להם התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, שוב לא היו כ"כ מדוכאים ולבם נשבר בקרבם, ולא היו יכולין להתפלל כ"כ מעומק הלב כנ"ל אלא תפלה פשוטה, ותפלה כזו לא היתה מתבקשת:
6
ז׳ובזה יש לפרש דברי הזוה"ק בעתיקא תליא מילתא, והרמ"ק פירש ששמה א"א לעורר בתפלה וצעקה אלא בלב וכוונה, ואינו מובן כי אטו היתה תפילתם בצעקה לבד ולא מתוך לב וכוונה, ולמה יגרע אם תהי' גם בצעקה, ולפי דרכנו יובן בפשיטות שבמקום גבוה כזה א"א לעורר אלא מתוך עומק לב נשבר ומדוכא עד מאד כנ"ל, מה שאחר שבישר להם ישועת ה' שוב אי אפשר:
7
ח׳במדרש ר' בני' אומר בזכות אברהם אני בוקע להם את הים בעבור מה שעשה שנאמר ויבקע עצי העולה ואומר ויבקעו המים, נראה הפירוש דבמה שבקע אברהם את עצי העולה זה לאות על עצם רצונו להעקידה ולא בשביל הכרח, דאם הי' שום צד הכרח בדבר לא הי' עושה טצדקי להסיר המניעות, והנה הוא חשש חששה רחוקה שמא לא ימצא עצים כשרים לקרבן, ואם הי' שום צד הכרח בדבר אם לא מצא עצים והי' נמנע להקריבו לא הי' לו אשם בדבר ושוב לא הי' הכרח, ומזה נבחן אמיתת לבבו שרצונו שיתקיים רצון הש"י, וידועים דברי מהר"ל בפי' דברי הש"ס אי הוית התם הוה נקיטת בשפולי גלימא ורהטת, כי לדבר שאדם אינו רוצה אלא שיצרו מכריחו הוא מבקש שיבוא לו מונע, ולהיפוך מי שרוצה בדבר הזה לא על צד ההכרח הוא מהדר להסיר כל מונע, ובזה נבחן נקודת לבו של אברהם שהוא דבוק בהש"י למעלה מן הטעם, אלא שרצונו זה רצונו, וע"כ זכותו נמי לעומתו שהש"י בחר בזרעו אחריו ורוצה ה' בעמו ישראל למעלה מהטעם אלא רצון עצמיי, והנה כל סדרי הטבע הכל הוא ע"פ טעם וסדר, ונדחה מפני בני ישראל שרוצה ה' בהם למעלה מן הטעם:
8
ט׳ועוד יש לומר דהנה במדרש ששר של מצרים קטרג עליהם הללו עע"ז והללו עע"ז מה נשתנו אלו מאלו, והקב"ה השיבו שכל מה שעשו הוא מחמת טירוף ובלבול הדעת ורשעת המצרים שהפחידום ואיימו עליהם, והיינו דבעצם ישראל הם דבקים במקום למעלה מן הטעם ודבר זה ירושה להם מאברהם כנ"ל, ועוד שכמים פנים אל פנים, שכמו שהקב"ה רוצה בהם למעלה מן הטעם כן גורם לעומתו שישראל דבקים בו ית"ש למעלה מן הטעם, וע"כ אף שהם לפעמים נטו מדרך האמת הוא סיבה צדדיות ובסור הסיבה ישובו בנ"י לדבוק במקום באהבה, וכמו שידועין דברי הרמב"ם בכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, וזה הי' מסלק כל קטרוג ואדרבה כל החטא ישוב על קדקוד מצרים שהביאום לידי חטא, וזה שאמר לו הש"י שוטה שבעולם, שהרי במה שאתה מקטרג על ישראל על ראש אומתך תרד, וכל זה נצמח מפאת רצונו של אאע"ה שיצא לפועל ונראה בהתגלות במעשה בקיעת הענים, וע"כ יוצדק לומר שבזכות אברהם קרע להם את הים:
9
י׳אשירה לה' כי גאה גאה, ובזוה"ק הקשה נשירה מבע"ל ותירץ משום דהוו משבחין תשבחתא דמטרנותא, ונראה לפרש דהנה במכילתא תבוא אסרה של יוסף ותעמוד על אסרה של פרעה, ביאור הדברים דהנה אסירת המרכבה היינו לקשור הסוסים למרכבה הוא דוגמא להתאחדות חומר וצורה שהסוסים שמושכים המרכבה הם כמו צורה ורוח חיים להמרכבה שהיא החומר, והפרש שבין אסרת יוסף לאסרת פרעה שיוסף הקשיר החומר להצורה וביטל את החומר להצורה, ופרעה הי' להיפוך שהקשיר את הצורה להחומר וביטל את הצורה להחומר, וכאשר נדקדק בכתוב נמצא רמז השינוי לשון שביניהם שביוסף כתיב ויאסור יוסף מרכבתו והיינו שהמרכבה קשר להסוסים, ובפרעה ויאסור את מרכבתו, היינו שהוסיף מלת את ללוא צורך אלא להעיר שקשר את הטפל למרכבתו כענין שדרשו ז"ל את בשרו את הטפל לבשרו, והנה יוסף האסיף את כל כחות חומר וצורה שבו להיות לאחדים בקיום מצות כיבוד אב, ולעומת זה פרעה האסיף כל כחות צורה והחומר להיות לאחדים לרדוף אחרי בני ישראל, ויש לומר שמזה נמשך והנה מצרים נוסע אחריהם בלב אחד כאיש אחד והנה מצרים הוא שר של מצרים שנעשו מהכל הגמוניא אחת, כי בהתעוררות הענפים מתעוררים השרשים, ובזה יונח לנו דקדוק עצום דבמצרים כתיב בלב אחד כאיש אחד הקדים הלב לאיש, ולהבדיל בישראל כתיב כאיש אחד בלב אחד, דהנה מלת איש הוא צורה כמו איש נעמי והלב הוא חומר המתפעל, וע"כ פרעה שהקשיר הצורה להחומר ונעשה הצורה טפל להחומר הקדים מלת לב לומר שאיש שהוא הצורה נטפל ללב, ובישראל להיפוך:
10
י״אוהנה זכות אסרה של יוסף עמדה נגד אסרה של פרעה ונהפך אסרה של פרעה לו לעצמו לרועץ שמזה נעשה סוס ורוכבו קשורים זה בזה להגדיל היסורים שלהם, וכן הסוסים נמשכו אחר הסדנים שלא כטבע כבמדרש ובפייט, והנה באשר נהפך הגלגל על המצרים זכו ישראל בכל ענינם, וכך הוא המדה, וזכו ישראל ג"כ להתקשרות חומר וצורה לעבודת הש"י, אלא בישראל נטהר ונהפך הדבר להיות כעין אסרה של יוסף שהחומר ביטל להצורה, והנה מזה נמשך ג"כ התאחדות ישראל ומשה עד שהיו כולם כאיש אחד, וע"כ כתיב אשירה לשון יחיד, ואפשר להעמיס זה בתירוץ הזוה"ק כידוע למבין:
11
י״בבמכילתא ובפייט חשב הרבה כלי מלחמה שהקב"ה נלחם עמם על הים, ונראה הפי' דהנה בזוה"ק ח"ג (קצ"ד:) דפנחס אמר לצלי' קום קטלי' לבלעם ולא בשמא דלא אתחזי האי לאדכרא עלוי קדושה עלאה בגין דלא תיפוק נשמתי' ותתכליל במילין דדרגין קדישין וכו', והנה כתיב ה' איש מלחמה ה' שמו, ופירש"י בשמו הוא נלחם, אך באשר אינם ראוים שתיפוק נשמתיהון במילין דדרגין קדישין, היו אמצעים רבים שנשתלשלו מכחות הדין, עד למטה מטה, בדרגין דלאו קדישין, והם הם שלקחו נקם מהם, והם נקראים כלי מלחמה:
12
