שם משמואל, פסח ט״וShem MiShmuel, Passover 15
א׳שביעי של פסח
1
ב׳במכילתא תבוא אסרה של יוסף שאסר לילך לקראת אביו ותעמוד על אסרה של פרעה הרשע לילך לרדוף את ישראל, נראה לפרש דהנה כתיב והנה אנחנו מאלמים אלומים מתרגם איסורין לשון קישור העמרים, והיינו כי כל השבטים היתה מדתם לקשר כל הכחות להש"י, אבל קמה אלומתי וגם נצבה, הטעם יובן בהפרש הראשונים שהיו מקיימין ענין המצות בלבושים שונים כמ"ש הזוה"ק ביעק"א שכיוון מצות תפילין בהמקלות, אבל אחר מתן תורה הכל בכלים מוגבלים משוער מאת יוצר כל, והנה יתרון שאת להכלים שצותה התורה מהכלים שעשו הראשונים כל אחד לפי הגות לבו תבונות, שמצות התורה הם אלקית וכאשר נצטוינו עליהם, אנחנו נעשים שלוחי הש"י ושלוחו של אדם כמותו ומתיחסים המעשים להמשלח, אבל קודם מ"ת היתה העשי' עשיית בו"ד, וממילא ההפרש נמי בדבר הקיום, כי מעשה האלקים הוא יהי' לעולם, אבל מעשה בו"ד כשם שהוא עובר כך מעשיו עוברים, וע"כ אף שכל מעשה השבטים לקשר כל הכחות להש"י, אבל הי' רק מעשה בו"ד שאין לו קיום, אך יוסף בנסיונו הגדול שהי' יצרו מתגבר עליו ונמתחה הקשת וחזרה וישב ולא עבר עבירה כשיצרו מתגבר עליו נותנים לו שכר כעושה מצוה והי' נחשב מעשה מצוה ממש, ובאשר ב"נ נצטוו על עריות, הנה מעשיו שוב היו נחשבים מעשה שמים לפי הנחה הנ"ל, ע"כ שוב הי' למדתו קיום, וזהו קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי היינו שכל קיומם הוא באמצעות יוסף:
2
ג׳ויש לומר עוד דהנה ידוע דצלם אלקים שבאדם הוא לעומת שמירת הברית ויוסף באשר הי' שומר הברית הי' לו צלם האלקים בשלימות, והנה ידוע שבעליונים אין בהם מדת השכחה כי אין שכחה לפני כסא כבודך, וע"כ יוסף שבא מעשה לידו ונקרא צדיק יסוד עולם ושע"כ הי' בו צלם האלקים בשלימות לא הי' בו מדת השכחה, ע"כ הי' לו מדת הקיום יותר מכל השבטים היפוך מדת השכחה:
3
ד׳והנה בהאר"י ז"ל שקליפת מצרים היא שכחה, וכן נראה מפורש בכתוב שבעוד המכה משמשת בהם היו נכנעים וכרגע סר המכה שכחו כל כניעתם ויש לומר שמחמת שהיו חומריים ביותר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם ונקרא ערות הארץ ולא הי' בהם ענין צלם אלקים, ע"כ נתגברה בהם מדת השכחה. וע"כ יוסף שקמה אלומתו וגם נצבה הי' לעומת כח מצרים, וע"כ מי מורידן למצרים יוסף מי מכלכלן יוסף וכו', והנה מדת יוסף שהי' בו מדת הקיום, היינו שכל ומוי בחד קטירא אתקטר, והיו כל מעשיו תמיד לשמים, וכאשר הגיע העת לצאת לקבל פני אביו בבואו אחר שה' נעלם ממנו כ"ב שנה, והי' הטבע והנימוס דרך ארץ דופק בלבו להשתוקק לצאת לקראתו, אבל יוסף בצדקתו שהיו כל מעשיו לשמים ביטל את רצונו זה מפני המצוה, והיינו שעשה רק מחמת מצות כיבוד אב ולא מחמת טבע אהבת אבות ולא מחמת נימוס ודרך ארץ אלא הכל פשוט מחמת המצוה, וכן ראיתי שפירשו הא דבטל רצונך מפני רצונו נמי כה"ג שבמעשה שיש בו מצוה וגם יש בו רצונו יבטל את רצונו ויעשה הכל מחמת המצוה, וזהו הפירוש ויאסור יוסף את מרכבתו, היינו שקשר כל הרצונות וכל הנימוס והדרך ארץ למה שהוא מרכבה אלי' דהיינו המצוה, ומחמת זה נצמח נמי שאסר הוא בעצמו את הסוסים לפועל דמיוני לענין זה, והיינו נמי שיצא מכפי הנימוס שבודאי לפי הנימוס ודרך ארץ לצאת לקראת אביו לא הי' שאיש כמוהו יאסור את הסוסים למרכבתו, אבל הוא לא עשה מפני הנימוס וד"א אלא מצד המצוה וע"כ עבר על גבול הנימוס, כלל הדברים שיוסף באשר הי' בו מדת הקיום והי' תמיד מקשר הכל לשמים, בבוא מעשה זו לידו אסר נמי כל כחותיו וכל חושיו ומדותיו ונימוסו ודרך ארץ הכל למצות כיבוד אב, והנה פרעה בטומאה הי' לעומת יוסף בקדושה כי את זלע"ז עשה האלקים, והי' פרעה קושר כל מדותיו לצד הטומאה כי הוא מרכבה להטומאה ערות מצרים, וכמו להבדיל יוסף ביטל את רצונו למצוה שאפי' בדבר שהי' גם רצונו כן לא עשה מחמת רצונו אלא מחמת המצוה, כן הי' פרעה בטומאה שהי' עושה הכל מחמת הפקת רצון צד הטומאה, וע"כ נמי בבוא מעשה לידו לרדוף אחר ישראל אף שהי' לו טעם מצד הנימוס ודרך ארץ בשביל ממונם שהשאילום ושיצאו על מנת לחזור ועתה מתעללים בו ואין מנימוס להשטות במלכות, מ"מ הרשע הזה ביטל כל רצונו וכל הנימוס ולא עשה רק מפני עצם השנאה שסטרא דמסאבא שונא להקדושה וזהו שאסר בעצמו את הסוסים כמו להבדיל יוסף כנ"ל, אך מ"מ גדול מדתו של יוסף בקדושה ממדתו של פרעה בטומאה שמדתו של יוסף שיש להקישור שלו קיום ומדתו של פרעה הוא שכחה, ע"כ מדת וזכות הקישור של יוסף הכניע את הקישור של פרעה, והיינו דהנה ידוע דסט"א הם פגרים מתים וכל חיותם הוא מפאת שיש בשורשם אחיזה וקישור בקדושה, וכשזה קם זה נופל מחמת קישור יוסף נתבטל קישור פרעה בהשורש שלו בהקדושה, וכמו שפירש בזוה"ק בפסוק ויסר את אופן מרכבותיו ולא נאמר אופני, אלא שעל השורש קאי, וזה תבוא אסרה ותעמוד על אסרה:
4
ה׳ה' ילחם לכם ואתם תחרישון ובזוה"ק תחרישון ודאי ולא תתערון מלה כו' ובגין דא האי דינא ברחמי הוה ועל דא לא בעא קב"ה דיתערון ישראל מלה דאי יתערון ישראל מלה לא יתערון שמא דרחמי ולא יתעבד דינא ברחמי עכ"ל, ובשביבי נגה כתב משמע דטובת מצרים הי' שלא התפללו ישראל אז, והדבר תימא מפני מה זכו מצרים לעשות להם ככה, ובמכילתא הובא ברש"י בשכר שאמרו ה' הצדיק זכו אח"כ לקבורה, והי' די לבתר דאתעביד בהו דינא שיטה עליהם חוט של רחמים שיזכו לקבורה, אבל למה הוצרך שהדין עצמו יהי' ברחמי מעיקרא אדעתא דהכי, ועוד שהרי המים נלחמים בכל מיני קישוי כברש"י, והכל הי' לשלם להם כמדתם ששעבדו בישראל באכזריות, ועם כל אלה הוצרך שיהי' בו תיכף חוט של רחמים שיזכו לקבורה, ועל דעתא דהכי הי' הדין מעיקרא, איננו מובן:
5
ו׳ונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק למה לא הוצרכו ישראל בקריעת י"ס שום מצוה שיתעסקו בהן כדי שיהיו ראוין לעשות להם נס גדול כזה, כמו שהוצרכו בעת היציאה ממצרים פסח ומילה מחמת שלא היו ראוין כברש"י, וקריעת י"ם שהי' נס גדול יותר יוצא מהיקש הטבעי, וראתה שפחה על הים וכו' עאכו"כ, ותירץ שהי' די המסירת נפש שבאו במים עד חוטמיהם, עכת"ד, ולי נראה להוסיף על דבריו דהנה כל הענין וישובו ויחנו לפני פי החירות הכל הי' תחבולה כדי למשוך את פרעה ולטבעו בים לשלם להם מדה במדה כבמדרש, כי להצלת ישראל לא היו צריכין לזה והי' להם דרך ללכת לסיני בלתי דרך הים כמבואר, אך עוד יש להבין איך מלאו לב מצרים לרדוף אחרי ישראל בראותם עמוד אש וענן דבר יוצא מהיקש הטבעי והים נתבקע לפני ישראל וישראל עוברים ביבשה, ולא הי' להם לתלות בשום דבר אלא שנעשה נס בשביל ישראל שיצולו, והיתכן שיחשבו שגם עבורם יעשה הש"י נס כזה לרדוף ולהכות את ישראל כי זה שגעון עצום, ולא מצינו כלל שהי' מוכים בסנורים ולא הרגישו את כל אלה:
6
ז׳אך הענין מבואר עפ"י שאיתא בספרים הקדושים שכשהש"י מתנהג עם עולמו עפ"י מעשה התחתונים וזכותם אין לאומה"ע שום טענה שיעשה גם עמהם, כי בשכר מעשיהם הטובים הם אוכלין, אך כשהש"י נותן לישראל מפאת החסד לבד אז באין אומה"ע בטענה שגם הם צריכין לחסד ומה נשתנו אלו מאלו, וזהו כל ענין הקטרוג של אומה"ע שמקטרגים על ישראל שהם אינן ראוין, ובהכרח שהקב"ה נותן בחסדו שוב מגיע גם להם, ויש לומר שזה ענין הקטרוג בקריעת י"ס שבמדרש שהי' הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו הללו מגדלי בלורית וכו' או יטבעו כולם או ינצלו כולם, וע"כ חשבו פרעה ומצרים שישראל אינם זכאים ולא עוד אלא שגנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם וברחו עם כל ממונם ולא ידעו שמצוה עליונה היתה, א"כ כל מה שהקב"ה עשה עמהם נס הוא רק בחסד, ולחסד הכל שוין ואין משא פנים בדבר, ובודאי גם הם יעברו את הים בשלום:
7
ח׳ולפי האמור יתישב מה שלא נצטוו בשום מצוה כדי שיהיו ראוין, שבאם הי' נצטוו במצות ועשו ישראל ההתעוררת לקריעת י"ס, ואף אם הם לא ידעו השר שלהם בודאי הי' מרגיש, וא"כ שוב לא היו כ"כ טפשים לחשוב שגם להם יהי' הים יבשה, שהרי ישראל זכו לזה מצד המצוה, והי' הנהגה לפי המעשה והזכות, ואולי מטעם זה נמי פסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום אחד כדי שלא יחשבו המצרים שמצות איסור חמץ הוא הגורם לקריעת י"ס, ושוב לא יתטפשו כ"כ לרדוף כנ"ל, אך באמת אף שהכל הי' בחסד וברחמים בעתיקא תליא מילתא שאין שמה תערובות דין, מ"מ ע"ז יש דין מי הוא הראוי לקבל את החסד, וכבר אמרנו שזהו הענין צדקה ומשפט שנאמר באברהם שבצדקה שעשה עורר מדת החסד בעולם, אך שלא יהי' כל אפין שוין עורר במשפט שעשה מדת המשפט בעולם מי הוא הראוי לקבל החסד, וע"כ ישראל שמסרו נפשם ונכנסו להים עד חוטמיהם הם הראוין לקבל החסד, וזהו התירוץ של כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הי' די המסירת נפש היינו לא לעיקר הקריעה שעיקר הקריעה הי' בחסד גמור ורק שהי' צריכין לזכות לקבל את החסד וזה הי' המסירת הנפש:
8
ט׳ומעתה יובנו דברי הזוה"ק שהוצרך שלא יתערו ישראל דאי יתערו ישראל יהי' דינא בלי רחמי, היינו שכך הוא המדה שהקב"ה עונה לקוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, וא"כ שוב לא יתטפשו המצרים לרדוף כנ"ל אחרי שישראל הם העושים את קריעת י"ס בזכות תפילתם, וע"כ אף שעשה עם המצרים באכזריות חמה לשלם להם כמדתם, הוצרך שיהי' מעיקרא צד של רחמים שיזכו אח"כ לקבורה, ומזה נצמח טעות שר של מצרים לחשוב שהכל הוא בחסד וברחמים, שהרי הקריעה לא הי' בדינא, והי' רואה ולא ידע מה רואה, רואה שבלילה הזה נפתחה מדת החסד והרחמים לכל הן לישראל הן להמצרים ולא הי' יודע שהחסד שעל המצרים הוא שיזכו לקבורה, וחשב שכל אפין שוין:
9
י׳ובעיקר הדקדוק שדקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה למה לא ניתן לישראל מצות להתעסק בהן כדי שיהיו ראוין לקריעת י"ס ותירוצו מחמת מסירת הנפש, יש לומר עוד עפ"י מה שהגיד אדומו"ר הקדוש ר"ב מפרשיסחא זצללה"ה בשם אביו ז"ל אהא דאמרו ז"ל כל מי שהקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, ואמר ז"ל שמי שהקריב עולה הי' מרגיש בנפשו שעשה דבר מה והחזיק טיבותא לנפשי', אבל מי שדעתו שפלה עליו הוא אין בידו כלום אלא שהכתוב מעלה עליו, עכת"ד, ויש לי להוסיף בה דברים שבמצוה אדם ממשיך אור אלקי באותו צנור לבד שהמצוה נעשה צנור לשפע אלקי, וע"כ המקריב עולה רק שכר עולה בידו, אבל מי שדעתו שפלה עליו שאין לו צנור מיוחד אלא שהכתוב מעלה עליו שוב זכה בכולם שמצד הש"י השופע עליו בחסדו לבד כל הצנורות שוין, וזהו כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, וכעין זה יש לומר בקי"ס שלגודל מעלת קריעת י"ס שנפתחו אורות גדולים כ"כ עד שאפי' שפחה ראתה וכו', לא הי' אפשר שהיו נעשו ראוין להן ע"י התעסקות במצוה פרטית, שמצוה פרטית לא היתה בכוחה לעשותם ראוין אלא נמי לדברים פרטיים אבל לא לאורות גדולים כלליים כאלו, אך העיקר שהוצרכו להיות ראוין לאורות כלליים הי' ענין מסירת הנפש שהוא כולל כל פרטי פרטי החושים שבאדם, ועוד כי ענין מסירת הנפש לכבוד הש"י כבר הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהיינו כמו שאדם מותר לשחוט בע"ח לצורכו כי במדריגת האדם אין מציאת הבע"ח נחשב מציאות כלל, וא"כ להבדיל אלף אלפים פעמים ככה שבמדריגת הש"י אין מציאת האדם נחשב מציאות כלל, וע"כ יש לו למסור נפשו לכבוד הש"י, ובאמת זהו אמיתת פירוש הדברים מי שדעתו שפלה עליו שאין הפירוש כפשוטו אלא שלפני הש"י ומציאותו אין לחשוב מציאות עצמו של אדם מציאות, וא"כ ישראל שבאו למסירת הנפש הם היו אז בבחי' מי שדעתו שפלה עליו שכאלו הקריב כל הקרבנות כולם לא דרך צנור פרטי ע"כ זכו אז להאורות הגדולים האלו הכלליים:
10
י״איש להבין במה שאין גומרין את ההלל בשביעי של פסח, ובזוה"ק (קפ"ב:) שבעת ימים אלין לאו כאינון שבעת הימים דסוכות דאינון עלאין ואלין תתאין ועל דא באינון הלל גמור ובהני לאו הלל גמור, עכ"ל, וכ"ז ניחא בחה"מ, אבל בשביעי של פסח שיש אורות גדולות מאד ובזוה"ק דבעתיקא תליא מילתא וראתה שפחה על הים וכו' מה שלא הי' כן ביום א', למה לא נגמור בו את ההלל:
11
י״בונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה נתן טעם מה שהמתין עם קי"ס כ"כ ולא סיבב הש"י שיהי' סמוך להיציאה, משום דהים נקרע בזכותו של יוסף הים ראה וינס בזכות וינס ויצא החוצה, ע"כ סיבב הש"י שיהי' ביום ואו לספירה מדת צדיק יסוד עולם, עכת"ד, ויש לומר עוד עפ"י דברי זוה"ק ח"ג (צ"א.) בטעם והי' שבעת ימים תחת אמו, וכן מילה בשמיני, משום דשבעת ימים נתישב בו חילא דהאי עלמא, כן יש לומר נמי דישראל ביציאת מצרים יצאו מרשות עולם הטבע למה שלמעלה מהטבע, וידיעת הפכים אחד דכמו שבעולם הטבע צריך שבעה ימים להתיישב בו חילא דידי' כן נמי כשיצאו לעולם שלמעלה מהטבע והנהגה הנסיי, ואח"כ הי' נס הגדול של קרי"ס [וכן נמי יש לומר הטעם דשבעת ימי אבלות אפי' על אדם צדיק שאין עליו דינים בההוא עלמא, מ"מ לא אתישב חילא דההוא עלמא עד שבעה ימים ע"כ אין מתישב נפשו שמה כ"כ.]:
12
י״גולפי האמור מובן שאין היו"ט של שביעי של פסח מצד הנס של קריעת י"ס לבד ואלמלא הי' הנס של קרי"ס לא הי' מעלה ליום זה, אלא אדרבה יום שש"פ הוא סיבה לקרי"ס, ואף אם לא הי' בו נס של קרי"ס הי' נמי במדריגה כמו יום השמיני של מילה או שמיני למלואים שכולם הטעם מפני שקדם להם שבעה, ואולי כשנחשוב מעת עשיית הפסח שאז נעשו ישראל עבדי ה' והיו קורין את ההלל הללוי' עבדי ה' ולא עבדי פרעה כבש"ס פסחים הוא נמי אחר השבעה, אך מצד זה אין ענין לגמור בו את ההלל כטעם הזוה"ק דאלין תתאין ודווקא מצד אורות הגדולים שבעתיקא הקשינו דליהוי בי' הלל גמור, אבל מצד היו"ט ואתיישבא בי' חילא דעולם שלמעלה מן הטבע אין ענין לו להלל גמור, אך מצד קרי"ס יש לומר קרייתא זה הלולא כבש"ס מנילה שאין קורין את הלל בפורים משום דקריאת המגילה הוא הלל שלו, כן נמי יש לומר דמה שקורין את השירה בשביעי של פסח זהו ההלל של קריעת ים סוף, וע"כ ממ"נ אין בו הלל גמור, אלא עכ"פ אינו דומה לפורים שאין בו הלל כלל דפורים אין בו אלא ענין נס המגילה ולזה מספיק קריאת המגילה אבל בשש"פ נהי דקריאת השירה מספיק במקום הלל של קרי"ס, מ"מ אינו מספיק להלל של פסח והא דאתישבא בי' חילא דההוא עלמא הוא עולם שלמעלה מהטבע שזה אינו נצמח מצד קרי"ס כלל:
13
י״דידעתי גם ידעתי שדעת מהר"ל אינו כן אלא דכל ענין שש"פ הוא רק מצד קי"ס יע"כ פסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום אחד משום דקדושת חוש"מ הוא משום הקדושה שלפניהם ואחריהם כמ"ש בירושלמי ואז שלא הי' עוד קדושה לאחריהם ע"כ לא הי' ענין חה"מ כלל, אך נראה דדעת הר"ן אינו כן שהרי כתב שאפי' ביום הראשון לא הוזהרו על בל יראה, הרי דלאו משום האי טעמא הוא, וא"כ אין ראי' מהא דאין חימוצו נוהג אלא יום אחד, ושוב יש לומר כמו שכתבתי, ושבעים פנים לתורה:
14
ט״ובמכליתא ויט משה את ידו על הים משל למה"ד למלך שהי' לו שתי גנות זו לפנים מזו מכר הפנימית ובא הלוקח לכנס לגן הפנימי ולא הניחו השומר אמר הלוקח להשומר בשם המלך ולא קיבל עליו הראהו את הטבעת ולא קיבל עליו עד שניהג הלוקח את המלך בעצמו ובא כיון שבא המלך התחיל השומר בורח, ביאור הדברים שבקריעת י"ס נתגלו אורות גדולים פנימים, זהו מכר הפנימית, אך באשר עוד לא נזדככו ישראל לגמרי עד מ"ת שפסקה זוהמתן, והיו צריכין עוד מירוק וזיכוך נפש הבהמית, זהו החיצונית שלא נמכר ולא הניחו השומר, כי אין לבוא אל הפנימית כי אם דרך החיצונית, וכן הוא בנמשל שאין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, עד שניהג הלוקח את המלך בעצמו וכו' התחיל השומר בורח, שמחמת התגלות אלקית נדחה החיצונית לשעתו, וכמו שהים הגשמי ראה וינס כן החיצונית שבאדם נדחה לשעתו עד שלא הפסיק בעד הפנימית, וע"כ ראתה שפחה על הים יותר מהנביאים שבלתי אפשר הי' לקבל הנבואה אלא לפי שיעור הזיכוך, אבל יורדי הים שהזיכוך לא בא מצדם אלא מחמת התגלות אלקית שנדחה החיצונית, הי' ממש החיצונית כלא הי' בלי שיעור וגבול ע"כ זכו לפנימית נמי בלי גבול, וזהו שלא שמע השומר ללוקח בשם המלך ולא לטבעתו שגם זה הי' רצון ה' שלא ישמע עד שיתגלה כבוד ה' בעצמו שבל יהי' ע"י אמצעי שהוא בעל גבול, ותהי' הבריחה נמי רק בגבול ושיעור:
15
ט״זבמכילתא כי גאה גאה גאני וגאתיו גאני במצרים שנאמר בני בכורי ישראל וגאתיו במצרים שנאמר השיר יהי' לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל, נראה הפי' דהנה ישראל במצרים היו שבורי לב מאד נואשים מן הגאולה עד תום ארבע מאות שנים כברש"י שה"ש, ולא האמינו בעצמם שיהי' ביכולתם לעמוד את אורך זמן הזה כמו שהי' באמת שהיו גם אז במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להתמהמה והיו אומרים אבדו תקותינו נגזרנו לנו כמ"ש הרמב"ן בפסוק וימת מלך מצרים, וע"כ הי' לבבם קטן מהכיל אפי' בשורת הגאולה כמ"ש ולא שמעו אל משה, מובן שכ"ש הוא שבלתי אפשר הי' להם לתת שמחה בלבבם ולומר שירה שהוא ענין דביקות בשמחה עצומה יונא מגבול וגדר קירות הלב, אך במה שאמר הקב"ה בעודם במצרים בני בכורי ישראל ודיבורו של הקב"ה הוא מעשה א"כ בזה עצמו השיגו הגבהת הלב כטבע בן המלך, ונשתנה טבעם מטבע מורך ורכות והכנעת הלב לטבע גבהות וחוזק ואמיץ לב וגבורים, ונעשים בריות חדשות בני אל חי, ואף שבעוד השעבוד טורד אותם לא שמעו אל משה, כי הי' הלב כאלו הוא עטוף ומכוסה, מ"מ כאשר סר העיטוף וצרת השעבוד יצא חוזק ואמיץ לבם לפועל, עד שהוגבהו לבם בדרכי הש"י לומר שירה בליל התקדש חג אף בעודם במצרים, ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל אף שעדיין לא בא, וזהו שבח והודי' שנתנו להש"י כי גאה גאה גאני ובשביל זה גאתיו, וא"כ הכל שלו:
16
י״זבמדרש סוף פרשת בא שיום הראשון של פסח הוא כמו שבת וכן יום שביעי של פסח הוא שבת, והנה הא דיום ראשון של פסח נקרא שבת מפורש בכתוב ממחרת השבת יניפנו הכהן שפירושו ממחרת יו"ט א' של פסח, ויש להתבונן שתי שבתות אלו מה עבידתייהו, וכבר אמרנו באנפי טובי, ונראה עוד לומר דהנה כאשר נתבונן במהות הנסים של יציאת מצרים ובמהות נסים שעל הים נראים משונים זה מזה, שנסי יצי"מ היו נגוף למצרים עשר מכות וממילא נמשך רפוא לישראל שלעומת ביטול העשרה מאמרות ע"י העשר מכות למצרים נפתחו העשרה מאמרות לישראל, ומ"מ עצם הנס הי' מפלת מצרים, והתרוממות ישראל הי' רק פרי הנצמח והמסובב מהמכות שבמצרים עד שהי' פרעה מוכרח לשלחם, אבל לא הי' נס בראשון ועצם לישראל, אלא בשביל ישראל, אך בנסי ים סוף הי' להיפוך הנסים בראש וראשון הי' הצלת ישראל שנקרע להם הים ובאו בני ישראל בתוך הים ביבשה וזה הי' עיקר הנס יוצא מהיקש הטבעי, אבל מה שנטבע פרעה וחילו בים לא הי' נס יוצא מהיקש הטבעי שכאשר סר מאמר הש"י להיות יבשה ממילא שב הים לטבעו לשטוף ולטבוע כל הבא בו, ומאמר הש"י וישובו המים על מצרים איננו נס יוצא מהיקש הטבעי, א"כ הנס בעצם הי' הצלת ישראל, והפרי והמסובב ממנו הי' טביעת פרעה וחילו:
17
י״חונראה שהי' צריך לעשות הנס על הים משונה ממהות הנסים ביצי"מ עפ"י מה דאיתא בספר המגיד לב"י דפרעה הוה סבר דקב"ה הוא פועל הרעות בעצם והטובות הם רק במקרה, ואלו הוה הקב"ה מפיק לישראל ע"כ דמצראי ולא הוצרך שפרעה ישלחם מדעתו לא הרהיב עוד למרדף בתר ישראל אבל כיון דחזי דפרעה שלח להון ולא נפקי על כורחי' חשיבי דלא הו"ל ח"ו יכולת לפעול טובות בעצם עי"ש, ולפי"ז מובן שהי' צורך נסי הים שיהי' בעצם הצלת וטובת ישראל, ובזה יש לפרש הכתוב וידעו מצרים כי אני ה' וגו' שהוא שם של רחמים היינו שאני המכה בהם במצרים הוא שם הוי' פועל הטובות:
18
י״טולפי האמור יש לפרש הכתוב וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' וגו', ולכאורה הי' יותר צודק לומר אשר הציל את ישראל שבזה הי' נס יוצא מהיקש הטבע, אבל מה שנטבעו מצרים לא הי' יוצא מהיקש הטבע כנ"ל ואיננו כ"כ רבותא, אך להנ"ל יש לפרש דהנה ידוע שיד הגדולה היא בבחי' חסד ויד החזקה היא בבחי' דין, א"כ יש לומר לפימ"ש בספר המגיד לב"י שם שגם בישראל הי' כת שטעו לומר דבמה שלא הוציאם ה' אלא הכריח את פרעה לשלחם שח"ו הקב"ה פועל רעות בעצם והטוב במקרה, עתה ראו שיד הגדולה שהיא הפועל טובות הוא עשה במצרים את כל הנסים האלה, והבינו שהש"י בכוונה ובתחבולה עשה באופן כזה כדי ליתן להם למצרים מקום לטעות ולרדוף למען יטבעם בים לשלם להם מדה במדה, וזהו וייראו העם את ה' היינו שמאחר שראו שהכל אחד ורחמים כלולין בדין ע"כ נתייראו אף ממדת הרחמים, שהרי הרשעים מהפכין מדת הרחמים למדת הדין:
19
כ׳ולפי האמור מענין שינוי נסי הים מנסי יציאת מצרים יש להבין דברי המדרש הנצבים פתח דברינו יום הראשון נקרא שבת ויום השביעי ג"כ נקרא שבת, דהנה מצוות שבת שהם זכור ושמור יש לפרש כענין זה, היינו כי שמור מדת לילה והוא דמה שאדם משליך ממנו כל החשבונות וטרדת המלאכה בהכנסת שבת, וכמו כן השמירה ממלאכה כל השבת הוא רק סילוק המונע וממילא בא לעומתו לקדושת שבת ונשמה יתירה וכלהו מתעטרין בנשמתין חדתין, הרי דהפעולה בעצם הוא הסילוק המונע ורק פרי הסילוק והמסובב ממנו הוא קדישת השבת, והוא כעין נסי יציאת מצרים שהנס בעצם הי' סילוק וביטול כחות מצרים ופרי ביטול זה הי' התרוממות ישראל, אך זכור מדת יום הוא הארות קדושת שבת בעצם כאשר הארכנו בזה במק"א, אלא שמחמת גודל הארות קדושת שבת ממילא נסתלקו כל עניני טרדת המלאכה, כי הכל אפס ואין לעומת גודל הארה ועונג שבת א"כ הוא כעין נסי ים סוף כנ"ל, נסי ים סוף ונסי יציאת מצרים הם מקבילים לזכור ושמור דשבת, ע"כ שניהם נקראו שבת:
20
כ״אבמדרש אז ישיר משה הה"ד נופת תטופנה שפתותיך אמר משה רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך וכו' יודע אני שחטאתי לפניך באז שנאמר ומאז באתי אל פרעה והרי טבעת אותו בים לכך אני משבחך באז הה"ד אז ישיר משה, נראה לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דכתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו, דהנה אברהם ויצחק הי' להם מצרים ישמעאל ועשו אבל יעקב הי' נחלה בלי מצרים, והנה במדרש וישלח יעקב מלאכים מלאכים ממש, פירוש שהמלאכים שנעשו ממצות ומעש"ט שלו אותם שלח אל עשו כבמדרש ששלח לו אולי יחזור בתשובה, ולזה מסוגל יותר מלאכים שנבראו ממצות ומעש"ט, אך עשו הרשע לא די שלא הועילו לו להחזירו בתשובה אלא שנתגאה עוד יותר, וזהו הפירוש ויצר לו שהי' לו מצרים היינו שממצות ומעש"ט שלו יסתעף שיהי' יניקה לעשו להרשיע עוד יותר, עכ"ד, ויש לפרש הדברים שבכל המדות יש דוגמתם בקליפה חסד דקדושה לעומתו חסד דקליפה וכו' אבל מדת אמת אין דוגמתו בקליפה שהיא כולה שקר, ע"כ ישמעאל שהי' חסד דקליפה הי' לו יניקה מחסד דקדושה מאברהם, וכן עשו מיצחק כידוע, אבל ממדת אמת לא שייך שיהי' להם יניקה, אך איתא בהאר"י ז"ל דקליפת התורה היא גיאות, והתורה היא אמת כאמרם ז"ל אין אמת אלא תורה, וע"כ עשו שהשיג עוד גיאות משליחות זו שהיא קליפת האמת הנה הי' לו יניקה ממדת האמת:
21
כ״בוכענין זה יש לפרש טענת משה מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה אף שכבר נאמר לו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך, מ"מ חשב משה שעכ"פ לא יכביד עליהם עולו כמ"ש המפרשים והיתה טענתו של משה ומאז באתי וגו' היינו עפ"י דברי זוה"ק שיש עננין חשוכין שכל אור שבא בהם נטבע בהחשכות וזה שבע פרות הרעות שראה פרעה שאחר אכלם את הטובות לא נודע כי באו אל קרבנה, וכבר אמרנו שהוא קליפת גיאות שאם יבוא לו הארה עליונה יתגאה עוד יותר וחשב משה שבאם לא הי' נתעלה כ"כ בנבואה אלא כמו שאר נביאים אף שפרעה לא הי' שומע מ"מ לא הי' מתגאה עוד יותר להכביד עולו כי כל נביאים הם בסדר העולם ואדה"ר ונח לעד והוא כפי הכנתו בתולדה ובגבול וגדר כבמדרש פ' תזריע לעשות לרוח משקל אפי' רוה"ק ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל ואביו של הושע בן בארי נתנבא שני פסוקים, לבד מנבואת משה שהי' למעלה מסדר הבריאה והי' למעלה מכל גדר וגבול, וא"כ אם לא ניתנה לו מדרגה עליונה זו לא הי' פרעה מרשיע כ"כ, אבל מאחר שנתעלה משה בנבואתו להיות למעלה מכל הנביאים שקדמוהו ונביאתו היתה יוצאת מסדר העולם וזה לשון אז אחד רוכב על שבעה כמ"ש המפרשים שהיא למעלה מהבריאה שנברא בז' ימי בראשית, והיתה שכינה מדברת מתוך גרונו וכאשר הוא בא בנבואה כזה לפרעה ומ"מ לא שמע ע"כ נתגאה עוד יותר יוצא מסדר עולם לכבד עליהם כ"כ עולו, וידוע שיעקב מלבר ומשה מלגאו, וכמקרה שקרה ליעקב עם עשו שנעשה לו מצרים ע"י השליחות כנ"ל, קרה גם למשה עם פרעה, וא"כ התאונן משה למה גדלהו בנביאות עד שנעשה כ"כ במדריגה עליונה שפרעה יהי' לו יניקה ממנו להתגאות ולהרשיע עוד יותר, ומוטב שלא ניתנה לו מדריגה העליונה זו והי' בא אל פרעה בכח נביא פשוט איננו יוצא מסדר העולם, ולא גרם לו להתגאות כ"כ ולהכביד עולו:
22
כ״גאך באמת גם זה הי' לצורך ישראל שבאשר שפרעה הרשע יוצא מהסדר הוצרך להביא עליו מכות ג"כ יוצא מהסדר, והי' נגוף למצרים ורפוא לישראל עד השיגו ישראל מדריגה עליונה יוצא מגבול וסדר העולם, וע"כ זכו לאמור שירה בלשון אז, ואלמלא הרשיע פרעה כ"כ לא הי' באים אליו המכות כ"כ מפליאות ולא היו ישראל נתעלים כ"כ, א"כ במה שטבעת אותו בים הנני מבין למה גדלתני כ"כ במדריגה העליונה בתחילת השלימות, וזה במה שחטאתי בו אני מקלסך, ודו"ק:
23
כ״דבמכילתא שישראל היו שקולין כמשה בשעה שאמרו את השירה, ביאור הדברים דהנה אמרו ז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה אמר ה' מוסיף עליהם משה שנתנבא גם בלשון זה הדבר, ופרשו המפרשים שלשון כה הוא לשון דומה או כמו, היינו כמו ענין זה אמר ה', ולשון זה הוא הדבר ממש אמר ה' ולא דומה לו, והיינו הך דמשה התנבא באספקלריא המאירה, וטעם החילוק שביניהם הוא עפ"י שכבר אמרנו שאין הנבואה שורה אלא לפי מדרגת הזיכוך, ובאשר כל הנביאים לבד משה לא הי' הזיכוך שלהם עד התכלית ע"כ עיכב חוסר הזיכוך את האספקלריא שלא היתה מאירה, והנה יורדי הים אמרו זה אלי וזה הוא לשון אספקלריא המאירה, והוא מדרגת משרע"ה, והטעם יש לומר כמו שאמרנו שכמו שהים נדחה לשעתו מחמת התגלות אלקית, כן נמי נדחה הפסולת לשעתו מכל פרט ופרט כי ים הוא כלל החומר ואין בכלל אלא מה שבפרט, וע"כ לשעתו הי' שקולין כמשה והיו יכולין להתנבאות באספקלריא המאירה, וכן מפורש בש"ס סוטה (ל"א.) שאפי' עוברין שבמעי אמם אמרו שירה אמ"ר תנחום כרס נעשה להם כאספקלריא המאירה:
24
כ״הבמכילתא סוס ורוכבו רמה בים וכי סוס אחד הוא וכו' אלא כשישראל עושין רצונו של מקום אויביהם אינן עומדין לפניהם אלא כסוס אחד וכו', ביאור הדברים עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפרש"י שופטים וראית סוס ורכב בעיני כולם כסוס אחד וכו' עם רב ממך בעיניך הוא רב אבל בעיני אינו רב, היינו שהסט"א אין בהם חיות כלל רק ניצוץ קדוש המחי' אותם, ואם מסלק מהם ניצוץ הקדוש נשארו כולם פגרים מתים, וע"כ בעיני כולם כסוס אחד זה ניצוץ אחד הקדוש, וזה בעיני אינו רב שמה שמתיחס לעיני הוא הניצוץ קדוש זה אינו רב אלא ניצוץ אחד, עכ"ד, ונראה דהכל תלוי בישראל שבאם ישראל עושין רצונו של מקום והם בטלים לרצון ה', גורמים ג"כ שהכל נתבטל לניצוץ הקדוש ואין כאן אלא אחד, ע"כ אויביהם אין עומדין לפניהם אלא כסוס אחד הוא ניצוץ הקדוש כנ"ל, אך כשאין עושין רצונו של מקום היינו שאינם נתבטלין לרצון הש"י גורמים שאויביהם נמי אינם נתבטלין לניצוץ הקדוש זה אדרבה כביכול הם מושלים בו, ע"כ שוב הם מרובין:
25
כ״ושם במכילתא סוס ורוכבו מגיד שהסוס קשור ברוכבו ורוכבו בסוס, נראה התועלת מזה לישראל עפ"י דברי הזוה"ק שהסוס רומז לכלל האומה ורוכבו הוא השר שלהם, ושניהם יחד נטבע' במים, והנה כל מה שהי' מכה למצרים הי' נעשה כנגדו רפואה לישראל, וכן הוא גם בענין המצרים קשורים ודבקים בהשר שלהם אפי' בשעת טירוף הדעת עד מיצוי הנפש לא יפרדו, ולעומת זה נעשה בישראל הדבוקים במקום וניתן לישראל הכח להיות קשורים ודבקים במקום אפי' בשעת טירוף הדעת, ומים רבים, של טרדות ומהומות, ואפי' מיצוי הנפש ויסורי מיתה ר"ל, לא יוכלו לכבות את האהבה, ונשארה הנפש דבוקה עד בואה לאשתאבא בגופא דמלכא:
26
כ״זבמכילתא אלקי אבי וגו' אני מלכה בת מלכים אהובה בת אהובים קדושה בת קדושים טהורה בת טהורים, ונראה דארבעה תוארי הכבוד מלכה אהובה קדושה טהורה הוא עיקרא ושרשא וגזעא קדישא דישראל, מלכה בת מלכים היינו מאברהם שאמרו ז"ל אל עמק שוה הוא עמק המלך מלמד שהושוו כל האומות והמליכוהו עליהם, והיינו דהנה כתיב ומושל ברוחו מלוכד עיר, ובש"ס נדרים שהקב"ה המליכהו על רמ"ח אברים להיות מושל בהם כרצונו, ולעומת שהי' מושל ומולך על רמ"ח אבריו המליכהו הש"י ג"כ על כל האומות כי האדם הוא עולם קטן, וממנו ירושה לישראל להיות לבם ברשותם וזהו מלכה בת מלכים, והוסיף לאמור אהובה בת אהובים, היינו מיצחק שעליו נאמר אשר קידש ידיד מבטן, והיינו דבזוה"ק דאתרעי קב"ה בנשמתא ולא בגופא, אך באשר יצחק הקריב עצמו לעולה נעשה גם גופו קודש קדשים ויצדק עליו שם ידיד בין בגופו בין בנשמתו, והנה קודם העקידה לא הי' ראוי להוליד כבזוה"ק, וא"כ תולדותיו אשר העמיד היו מבחינה זו שנקרא ידיד ואהוב ע"כ הוריש זה לישראל להיות יכולת בידם להתקדש גם בגוף להקרא ידיד ואהוב, וזהו אהובה בת אהובים, קדושה בת קדושים יובן עפ"י מה שידוע שקדושה מתיחסת ליעקב וע"כ כתיב והקדישו את קדוש יעקב, והיינו כי קדוש פירושו נבדל ואין צ"ל נבדל מענינים חומרים, אלא עיקר הפירוש קדוש נבדל היינו מלגרמי' אפי' מענינים רוחניים, ובזוה"ק דיעקב כולי' לשמא דקב"ה עביד, היינו שכל מה שעשה הי' הכל לצורך גבוה ולא אפי' להשלמת נפשו וזהו תכלית קדושה, וממנו נמצא קדושה בישראל וזהו קדושה בת קדושים, טהורה בת טהורים זהו כנסת ישראל שכל ישראל שורשם במקום טהרה כאמרם ז"ל, למה צדיקים דומין בעוה"ז לאילן שעומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה, וישראל מקיימין שדי נופו בתר עיקרו, וזהו טהורה בת טהורים, ויש לומר עוד שרומז לשלימת ישראל, בגוף ונפש, ושכל, וצל"א:
27
כ״חיש להתבונן מה שנאמר בדברי חכז"ל הרבה פעמים יורדי הים, הלוא הים גבוה מן הארץ כמאמרם ז"ל ובמכילתא בפסוק קפאו תהומות בלב ים, היאך הלב ניתן משני שלישי אדם ולמעלה כך שליש העליון נדחה לצדדין ונעשה כמין חומה מימינם ומשמאלם ושני שלישים התחתונים נקרשו והי' למדרך כף רגלם, א"כ הי' להם להזכירם עולי הים או לכל הפחות עברי ים כלישנא דקרא אך הלשון יורדי הים צריך ביאור, ונראה שרמזו ז"ל במתק שפתותיהם מילתא אגב אורחי', דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שבכל נסיונות מסלקין מן האדם המדריגות שלו דאל"ה לא הי' נסיון כלל, וכן הי' אברהם בעת העקידה שלפי דביקות אאע"ה בהש"י לא הי' ראוי לקראות זה נסיון אלא שניטלו ממנו המדריגות וזהו שכתוב וירא את המקום מרחוק היינו שראה את הש"י שנקרא מקום מרחוק ממנו אז, וזה שבמדרש שאברהם התפלל שלא ינסנו עוד בלשון אל תגרשני עוד כי הנסיון לא הי' אפשר בלתי גרושין מקודם ממדריגתו, עכת"ד, ואף אנו נאמר שכן הי' הענין בקריעת י"ס שהי' אז נסיון גדול לישראל שלא נבקע להם הים עד שנכנסו לתוך הים עד חוטמיהם, הי' צריך נמי קודם כל לסלק כל המדריגות, דאל"ה לא הי' כ"כ נסיון, אלא שהיו אז ירודים ושפלים בלי שום הארה, ובבחי' זו נכנסו לים עד חוטמיהם, ע"כ נקראו יורדי הים באשר הי' אז בבחי' ירידה, ונדמה להם שיורדין ואעפי"כ על מנת כן נכנסו אפי' ע"מ לירד לבאר שחת אין לנו אלא דברי בן עמרם, וזה לימוד לכל אדם שאפי' בהיותו בירידה ובשפלות המוחין לזכור כי עתה הגיע הזמן שמנסין אותו מן השמים כבמדרש אין לך ברי' שאין הקב"ה מנסה אותה, וע"כ אפי' הוא בסתר המדריגה מקומך אל תנח:
28
כ״טויסע משה את ישראל מים סוף, ובמדרש שאמרו ישראל באותה שעה כלום הוציאנו הקב"ה ממצרים אלא בשביל ה' דברים לתת לנו ביזת מצרים, להרכיבנו על ענני כבוד, לקרוע לנו את הים, להפרע לנו ממצרים, לומר לפניו שירה וכו' נחזור למצרים אמר להם משה וכו' באו ופרעו את השטר שכך אמר הקב"ה וכו' תעבדון את האלקים על ההר הזה, והדברים מפליאים מה הי' דעתם לחזור למצרים לעבוד עבודת פרך, ויש לומר דהם בחכמתם ידעו שבאשר לא התמהמהו במצרים ד' מאות שנה שלימים, יצטרכו להשלים בשאר גליות, ומה שהוציאם קודם הזמן הוא מפני שלא יכלו להתמהמה כי היו ח"ו אבודים במצרים באשר כבר היו במ"ט שערי טומאה, ע"כ חשבו שעתה בהתחזק כוחותם מוטב לחזור למצרים להשלים הת' שנה. וע"ז אמר להם משה שעדיין אין התחזקות כוחכם שוה כלום שהרי כל היציאה הי' למען לפרוע את השטר, ואם לא תפרעו השטר נמצא למפרע הכל בטל, ומזה נוכל לראות כמה גדולים וטובים היו האנשים האלה שהיו רוצים מדעתם לקבל עליהם עבודת פרך בשביל הדורות הבאים שלא יצטרכו לשעבוד, כי השכילו מראש שפלות דורות הללו הטובעים ביון מצולה, הש"י יוציאנו מהרה מאפילה לאורה משעבוד לגאולה:
29
