שם משמואל, פקודיShem MiShmuel, Pekudei

א׳פקודי ושקלים שנת תר"ע.

ב׳במדרש איש אמונות רב ברכות זה משה שנעשה גזבר על המשכן וכל הדברים היו מתברכים ע"י לפי שהי' נאמן ואץ להעשיר לא ינקה זה קרח שהי' לוי ובקש ליטול כהונה גדולה, ביאור הדברים עפי"מ שפי' כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק מלת נאמן בל"א גיטרייא וראייתו מכל מעשהו באמונה, והנה במשה נאמר בכל ביתי נאמן הוא, היינו שהוא לא הי' חושש לטובת עצמו כלל [ובמק"א ביארנו מה הי' זה תשובה לאהרן ומרים על תלונתם עליו על מה שפירש מן האשה] רק לצורך גבוה ולצורך ישראל וכאמור ואם אין מחני נא מספרך וגו', והנה בשמים הוא מקור הברכה ושופעת תמיד בלי הפסק כאשר יש כלי מקבל הברכה, רק כשבא לעוה"ז יש כמה צמצומים ולבושים ומונעים מלקבל הברכה, וע"כ מרע"ה שהי' מופשט מכל עניני עצמו וכל מגמתו לצורך גבוה ע"כ שוב שורה בכל מעשיו ברכה שלא הי' לו שום מונע מלחול, אבל קרח הי' היפוך ממרע"ה אף את"ל שחפצו להיות כה"ג, הי' להתקרב להשי"ת, מ"מ היתה כוונתו לצורך עצמו, כי לא הי' חסר כה"ג כלל, והענין אלקי הי' נשלם מבלעדו, רק שהי' רוצה שהוא יהי' העובד וזהו אץ להעשיר, ודו"ק:

ג׳לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם, יש להבין הלא אין כפרה אלא בדם הקרבן ואיך נאמר שנתינת השקלים מכפרת, וכ"ק א"א אדמו"ר הרכ"מ אמר שכפרת השקלים איננה על עבירות רק שלא יהי נפרד מכלל ישראל וישוב להתאחד בכלל ישראל, ואז יהי' הקרבן קרבן ציבור ויתכפרו בדם הקרבן עכת"ד, ולהבין זה נקדים מאמר הש"ס אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, ויש לפרש דהנה מרע"ה בתחילת שליחותו השיב לפני השי"ת מי אנכי וגו' וכי אוציא את בנ"י ממצרים, ופירש"י מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים, וע"ז באה התשובה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ופירש"י ששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידין לקבל את התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים, ובפשיטות הפי' שהש"י דן את האדם על המצוות שעתיד לעשות, אף שעל עבירות אינו דן על מה שעתיד לעשות, רק באשר הוא שם, אך י"ל עוד דהנה כשמעלין את האדם למדריגה עליונה יותר או שפוסקין לאדם השפעות או ישועות, עומדים עליו כמה מקטריגים לומר שאיננו ראוי לזה, ועי"כ נתבקרה פנקסו, ועצה היעוצה לזה בספר זכרון זאת שיקבע האדם במחשבתו שכל מה שדורש ומבקש מהש"י הכל הוא עבור כבוד הש"י, כי בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי, וא"כ כשהוא מבקש שיסור צערו יקבע במחשבתו לבקש שיסור צער השכינה כביכול, וכ"כ כל מיני ישועות והשפעות הכל לעבוד בהם את הש"י ולגדל בניו לתורה וכדומה, ומאחר שהוא לכבוד הש"י שוב אינם רשאים ואינם יכולין לקטרג, והנה זה בעצמו היתה תשובת הש"י למשה, כי מאחר שההוצאה ממצרים היא עבור שיוכלו לעבוד את הש"י, ולשון עבודה הוא לתועלת הנעבד כמו עבד העובד את רבו שהוא לתועלת רבו ולא לתועלת העבד, וכאמרם ז"ל שכינה בתחתונים צורך גבוה, כי אעפ"י שהוא אינו ראוי מ"מ לא יגרע עבור זה כבוד השי"ת, א"כ שוב אין מקום לשאלתו מה זכו ישראל, כי בין כך וב"כ צריכין להגאל לתועלת וצורך גבוה, וזה שמדייק רש"י ז"ל בלשונו הזהב דבר גדול יש "לי" והבן, וע"כ תמצא שתיכף אחר היציאה ממצרים התחילו למנות המ"ט ימים להטהר מזוהמתם למען יהיו מוכנים לקבלת התורה, ולא המתינו להנפש אפי' יום אחד למען לא תחשב ההוצאה עבור עצמם כלל רק עבור עבודת השי"ת, וזהו בין כוס שלישי לרביעי לא יפסיק, כי ד' כוסות הם נגד ד' לשונות של גאולה, וכוס שלישי נגד וגאלתי, וכוס רביעי הוא נגד ולקחתי שהוא מ"ת, וא"א שיהי' ביניהם שום הפסק למען לא יהי' נחשב הגאולה לצורך עצמם כלל, ולא עוד אלא שאפי' רגע אחד לא היו גאולים טרם שהתחילו בעבודת הש"י למען לא יהי' מקום לקטרג שהם לצורך עצמם יצאו, שהרי לקחו הראשית לעצמם ומה שיעבדו את הש"י אח"כ הוא דרך אגב, וע"כ נצטוו לעשות הפסח עוד ביום י"ד טרם יצאו, והפסח נקרא סתם עבודה כאמור ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, ומלו באותו הלילה עוד קודם היציאה למען יהי' ראשית ענינם עבודת הש"י, והכל נגרר אחר הראשית, א"כ שוב חוזר הכל להשי"ת:

ד׳ובזה יובן מה שאמרו ז"ל על פסוק ואת ערום וערי' שלא הי' להם מצוות במה להגאל ונתן להם פסח ומילה, ולכאורה אינו מובן שהרי כבר נאמר למשה שבזכות התורה שהם עתידין לקבל יצאו, אך להנ"ל יובן שהי' נצרך שיהי' הראשית הויתם לעבודת הש"י למען לא יהי' מקום לקטרג שהם לא לכך נתכוונו רק לצורך עצמם וכנ"ל:

ה׳ולכן תמצא שבכל עת גאולה וישועה ישראל מתחדשין ומחליפין כח בעבודת הש"י, כמו כן בכל ליל פסח מבואר בפדר"א שבו נפתחו אוצרות טל והשפעות, ע"כ באה המצוה לעשות פסח לדורות שנקרא עבודה וכנ"ל, ובאשר כל החודש ניסן הוא חודש של גאולה ע"כ הי' הס"ד שמ"ע דוהגדת לבנך מתחיל מר"ח כמאמר המכילתא וההגדה יכול מר"ח כו' עד שהוצרך למיעוט ביום ההוא, לכן באה המצוה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה להתחיל בעבודה מחדש שהוא עבודת קרבן תמיד, וענין אחד הוא עם פסח והכל הוא להורות שישראל אינם נוטלין הישועות והשפעות לעצמם רק הכל הוא לעבודת הש"י, וע"כ למדין זמ"ז ביקור ד' ימים ודחיית שבת וטומאה כמבואר בגמ', וכן נמי שלשים יום קודם הפסח מתחילין להוציא את נשמות ישראל ממ"ט ש"ט כמבואר בחס"ל להאזולאי, לכן לעומת זה השלחנות יושבין במדינה, וכן נמי כל חודש אדר באשר הוא אור חוזר מניסן והוא מתייחס אל ניסן כמו עמוד השחר קודם נץ החמה שהכל הוא לסתום פיות המקטריגים, שמאחר שהכל לצורך גבוה שוב אין מקום לקיטרוג:

ו׳וזה עצה היעוצה לכל איש פרטי ובכל זמן שבא לאדם ישועה או השפעה או אפי' פשוט בכל יום שקם ממטתו, ראשית דבר ישתמש בו לעבודת הש"י והכל נגרר אחר הראשית כנ"ל, אבל לא ישתמש בו מקודם לצורך עצמו אף שאח"כ ישתמש בו גם למצוה לא יפה הוא עושה מאחר שהראשית לא הי' להשי"ת כנ"ל:

ז׳ובזה נבוא בבירור דברי הש"ס לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, דהנה המן שחשב לקנות את ישראל להריגה מאת אחשורוש, חשב שמאחר שישראל היו אז תחת ממשלתו יש לו רשות לעשות בהם כרצונו, וכאמרם ז"ל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מענשא, וע"כ יש לו רשות למוכרם לו לעשות בהם כרצונו, אבל באמת אין הדבר כן כי ישראל כל הויתם הוא לעבדות הש"י ושטרו קודם, ורק למסים וארנוניות מסרם תח"י המלכיות, וזה שהורו השקלים שמשמיעין עליהם באחד באדר כנ"ל, אשר כל הווית ישראל היא רק לעבודת השי"ת וכנ"ל:

ח׳ובזה יובן מה שהשקלים מכפרים לשוב ולהתאחד בתוך כלל ישראל, דהרי כל פירוד שבין אדם לחבירו הוא רק באם כל אחד הויתו לצורך עצמו, ויבא לחשוב שחבירו הוא לשטן על דרכו, ומזה תצמח קנאה ושנאה ותחרות, אבל באם ישכיל אדם שכל הויתו לצורך גבוה, שוב אין כאן לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אדרבה הוא מוסיף אהבה לחבירו שגם הוא נושא עמו בעבודתו לאדון כל, ונעשו כולם כאיש אחד חברים, ולזה מסוגלת מצות השקלים וכנ"ל:

ט׳פקודי וחודש שנת תרע"ב

י׳אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה וגו', רבים תמהו הלוא אין הברכה שורה בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין, כי ברכה באה מפנימית וצריך כיסוי שלא ישלטו בה זרים, ושליטת החיצונים אינה אלא בהתגלות ואין בית הסתרים מקבל טומאה, וא"כ יש להבין פקודי ומנין המשכן, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דהכתיב התשובה בצדו, והוא אשר פקד על פי משה, שמשה הוא אמת כמ"ש בזוה"ק שמשה מלגאו ויעקב מלבר וכתיב תתן אמת ליעקב, ובמדרש שלח אורך ואמתך המה ינחוני אמתך זה משה דכתיב בכל ביתי נאמן הוא, וידועין דברי המהר"ל במה שבניו של משה לא היו ראוין לירש גדולתו כי צניעות הוא יציאה קצת מן בחי' האמת ולא הי' שייך במשה שהוא איש האמת ובנים הגונים תלויין במדת הצניעות עי"ש, וע"כ כאשר הופיעה מדת משה שהיא מדת האמת אין להחיצונים שום שליטה, כי כל מציאותם הוא ממדת השניות והוא שקר כי אין עוד מלבדו כתיב, וע"כ באשר הי' הפוקד ונעשה הכל על פיו שוב הי' יכול להיות בהתגלות ואין צריך להסתר עכת"ד, והוא כענין שבת דכל דינין ערקין ואתעברו מינה, כי שבת הוא נחלת יעקב וכתיב תתן אמת ליעקב, וכתיב בשחרית דשבת דשמ"ע ישמח משה במתנת חלקו:

י״אונראה שזה עצמו הי' בגאולת מצרים, שאיתא במדרש שמות ועתה לכה ואשלחך אל פרעה שאמר הקב"ה למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, והיינו כי טומאת מצרים היתה כפולה, כחות רעות מושכות לתאוה וערוה כמו שהיא ערות הארץ, אך בעוד שהשכל שבאדם מאיר הוא דוחה כל טינופא דהאי עלמא, אבל דא עקא שהי' מקום כישוף וע"ז המסמא עין השכל, וא"כ אין מקום לפתח הגאולה, אבל בהופיע מדת האמת באשר משה רבינו ע"ה הי' הגואל וכל ישראל דבקים בו כאמור כל העם אשר ברגליך, נדחו כל השקרים וכל כחות ע"ז וכישוף נתבטל, וזהו שבאלהיהם עשה ה' שפטים, ושב השכל להאיר, ושוב נדחו גם כל כחות הערוה, וכן לעתיד יהי' הגואל אליהו איש האמת מהאי טעמא, כי כח מלכות הרשעה מורכב מכחות המושכים לערוה וכחות המסמים עיני השכל וכח השקר והטעה, כידוע מענין מלכות הרשעה שמחרפת ומגדפת ואומרת מי לי בשמים, וכל ענינם רק שקר איש יודע ציד צד את הבריות באמרי פיו לא קטלת מאן קטל עמך, פושט טלפיו ומראה שהוא טהור גוזלת וחומסת ומראת כאלו היא מציעה את הבימה, ובמדרש בראשית צ"ט יוסף כנגד מלכות הרשעה זה פירש מן הערוה וזה דבק בהערוה, א"כ שתי אלה כחות הרעות ערוה ושקר הם לה למנה, וע"כ נצרך שיהי' הגואל אליהו איש האמת כבמדרש אמתך זה אליהו מטעם הנ"ל, וע"כ משרע"ה כשאמר שלח נא ביד תשלח איתא במדרש זה אליהו כי משרע"ה ידע שגאולת מצרים היא כמו גאולה העתידה א"א להיות אלא ע"י איש האמת כנ"ל, וזה לימוד לכל איש הבא לטהר ראשית דבר יקח לו מדת האמת לקו שלא להונות את עצמו ולא את זולתו וישתדל מאד להרחיק ממנו כל מיני דמיון ושקר והטעה ואז ממילא יפתח לו השער שיהי' ביכולתו להרחיק ממנו כל חלקי הרע, אכי"ר:

י״בובצלאל בן אורי וגו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה פירש"י אפי' דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני כי משה צוה לבצלאל לעשות כלים תחילה ואח"כ משכן אמר לו בצלאל מנהג העולם לעשות תחילה בית ואח"כ משים כלים בתוכו וכו' ובפ' הרואה מסיים בה ואתה אומר לי עשה ארון וכלים ומשכן כלים שאני עושה להיכן אכניסם וכו', ויש להבין הרי לא הועמד המשכן עד שנשלם כל מלאכת המשכן וכליו והובא אל משה הכל ביחד והמתין עד יום אחד לחודש הראשון, והקימתי הי' ע"י משה בעצמו שלא הי' שום אדם יכול להקימו מחמת כובד הקרשים, כברש"י לקמן ובמד"ר פ' נ"ב שהי' מונח מקופל ג' חדשים, וא"כ מה הועיל לבצלאל מה שעשה המשכן תחילה, ואם תאמר שבצלאל לא ידע מתחילה שכן יהי' אלא סבר שיכניס את הכלים קמא קמא שיעשה, למה הש"י צוה כדעת בצלאל:

י״גונראה לפרש שיש בענין זה כוונה פנימית, ומחמת כוונה הפנימית שבו צוה הש"י לעשות כדברי בצלאל, דהנה ענין משכן וכליו הוא דוגמת עולם גדול ועולם קטן הוא האדם, וכבר האריכו בזה המפרשים, ובכוזרי שאברים הפנימים שבאדם הם הם נושאי הנפש ואין להם נושאים היינו עצמות אלא שרוח חיים שבאדם הוא הנושא אותם, ובדוגמתם הוא כלי המשכן, וע"כ לא הי' להם עגלות, והמשכן הוא דוגמת גוף אברים החיצונים שבאדם, כעין שכתוב עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תסוככני, עכת"ד, ובודאי האדם הוא הפנימית שבו הנושא על איברים הפנימים כדכתיב על בשר האדם, ומכלל שהאדם לאו היינו הבשר אלא הוא לבוש האדם, והאדם הוא הפנימית שבו נשוא על אברים הפנימיים וע"כ נקובתן במשהו, ובדוגמא זו הוא משכן וכליו:

י״דוהנה האדם יש לו שלשה לבושים הסובבים אותו, והם גוף כנ"ל, ולבוש, ובית, והם לעומת מחשבה דיבור ומעשה שהם לבושי הנפש, ועצם הנפש הוא רגש פנימי בת מלך הוא אשר כל ענינה להדבק בבית אבי' ברשפי אש שלהבתי', וכבמדרש ויקרא משל לעירוני שנשא בת מלכים אפי' הוא נותן לה כל מעדני העולם אין שוה לה למה שהיא בת מלכים, כך הנפש אינה שבעה תורה ומצות, לכך נאמר וגם הנפש לא תמלא, ובדוגמת זה הי' במשכן שלשה לבושים, יריעות תכלת וארגמן וגו', ויריעות עזים, ומכסה עורות וגו', ובצדדין שלא הי' המכסה סרוח על צדי המשכן, הי' במקומו הקרשים, ובתוכו הכלים נושאים לעצם אהבה ודביקות שבין ישראל לאביהן שבשמים כדכתיב תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים:

ט״וויש לפרש עפ"י דברים האלה דברי המכילתא הובא ברש"י הי' ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים הגיע שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא הי' בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו שנא' ואת ערום וערי' ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה וכו', ויש להתבונן בענין שתי מצות אלו, מילה היא תקון הגוף שיהי' ראוי להיות מעון לקדושה השורה באיש הישראלי, ויש בו ג"כ ג' מצות לעומת ג' מיני לבושים הנ"ל במשכן ובאדם מחשבה דיבור ומעשה, ובמילה ג' מצות הם מילה ופריעה ואטופי דדמא, מילה היא במעשה, ופריעה היא בדיבור כי דיבור הוא התגלות מצפון הלב, ואטופי דדמא הוא לעומת מחשבה שהיא בתוך תוכו של אדם והוא לבוש היותר קרוב לנפש, כן הדם הוא הנפש, וצריך שיצא ממקומות הרחוקים הוא תוך תוכו של הגוף, ובשלשה מצות אלו הוא מתקן את הג' לבושי הנפש מחשבה דיבור ומעשה להיותם נמשכין אחר השי"ת, ופסח הוא עצם דביקות הנפש בהשי"ת ואתכא דרחמנא סמכינא, והנה שתי מצות אלו הם בגוף ובשכל, מילה בגוף ופסח בשכל שהוא עצם הנפש:

ט״זוהנה ידוע שבמצרים הי' מירוק וזיכוך לשני מיני חטאים שנמשך מדור המבול ומדור הפלגה, דור המבול חטאם הי' בגוף ובחומר, ודור הפלגה חטאם הי' בהשכל שהוא עצם הנפש, באמרם נעשה לנו שם ואין שם אלא ע"ז שהוא חטא שבשכל וכבר דברנו מזה, וע"כ נשתעבדו לפרעה במצרים, מלך קשה, והמדינה קשה, שמצרים הי' מלא כישוף וטנופת של ע"ז שהוא מתייחס להשכל, וזה הי' כח פרעה וקליפה הקשה שלו להטעות את שכל הישר שבאדם, ומצרים היא ערות הארץ אשר בשר חמורים בשרם כח התאוה מושך לתאוות מגונות, ולעומת שתי אלה הוא פסח ומילה שהם תיקון הגוף ושכל כנ"ל, פסח נגד ע"ז כאמרם ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, מילה כנגד כח התאוה, וזה מבואר:

י״זוהנה פסח ומילה כל אחד הוא קודם לחבירו בזמן, אלא שזה בציווי ובהכנה וזה במעשה, היינו כי פרשת פסח נאמרה בר"ח ומקחו בעשור, וכל ערל לא יאכל בו לא נאמר עד י"ד בניסן [שזה צוואה מיוחדת ליוצאי מצרים שע"ז נאמר שניתן להם דם מילה דאלו חיוב שמאאע"ה לא שייך לומר שניתן להם] והרי שבציווי ובהכנה פסח קדים, אבל במעשה מילה קדים שפסח עיקרו אינו אלא לאכילה וכל ערל לא יאכל בו כתיב, א"כ הרי מילה קודמת, ולפי דרכנו שמילה היא בלבוש הנפש, ושלשה מצות שבמילה מילה ופריעה ואטופי דדמא, הם כנגד מחשבה דיבור ומעשה, ופסח הוא בשכל שהוא עצם הנפש להדבק במקור החיים את ה', יובן הדבר היטב דודאי איש הבא להטהר ולהדבק בהשי"ת צריך לנקות מקודם את כל מלבושיו, דהיינו להשגיח היטב שיהיו מחשבה דיבור ומעשה שלו נקיים משום ליכלוך ומשום פסולת, כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, וא"כ בהכרח שמילה קודמת, אבל גם זה מובן שבלתי אפשר לאדם לנקות עצמו מטנופא דהאי עלמא, אלא ע"י שיכניס בלבו מקודם ציור אהבת השי"ת ומצותיו ואז רק אז יכול לעשות חשבון עם נפשו מי נדחה מפני מי, היינו אהבת עוה"ז או להבדיל אהבת השי"ת, כי שתיהן יחד אי אפשר, וכאמרם ז"ל הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, אבל טרם שיכניס בלבו ציור עריבות ומתיקות אהבת השי"ת, איך יתנקה במחשבה דיבור ומעשה, ואפי' יתנקה בדיבור ובמעשה ע"י יראת העונש, מ"מ במחשבה אי אפשר להתנקות כי עדיין לבו הומה לתאוות עוה"ז, ואין דרך להתנקות גם במחשבה רק ע"י ציור בלבו אהבת השי"ת שהוא למעלה מכל התענוגים שבעולם, והזוכים לה שוב כל העולם ומלואה אינם תופסין מקום כלל, כמאמר הכתוב כי עזה כמות אהבה, וע"כ בציווי והכנה פסח קדים, היינו לצייר בלבו את מה שנדרש ממנו ומזמינים אותו אתכא דרחמנא, כל חד מה דמשער בליבי' לעורר את אהבה המוסתרת שבלבו לפי טובו והבנתו:

י״חולפי האמור יובן גם ענין משכן וכליו איזה מהם קדים ואלו ואלו דברי אלקים חיים, אלא שזה במחשבה וזה בפועל, והיינו לפי מה שאמרנו דמשכן הוא דוגמת לבושי הנפש, וכלים הם נושאי הנפש בעצמה, דמשרע"ה שהוא כמו נפש כל ישראל וצורה אליהם כמ"ש מהר"ל, דיבר כפי מהותו, דהיינו המחשבה ובמחשבה צריך להיות הכלים קדומים כמו ציווי דפסח והכנתו קודם מילה, אבל בפועל ובמעשה, כמו שמילה קדומה כן נמי המשכן קדום, והדברים כמבואר ואין מהצורך עוד להאריך:

י״טובזה יובנו דברי המדרש פרשה י"ט שהרבה מהם לא הי' מקבלים עליהם להמול אמר הקב"ה שיעשו הפסח וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקב"ה לארבע רוחות העולם ונושבת בגן עדן, ומן הרוחות שבגן עדן הלכו ונקבעו באותו הפסח שנאמר עורי צפון ובואי תימן והי' רוחו מהלך מ' יום נתכנסו כל ישראל אצל משה אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך מפני שהי' עייפים מן הריח הי' אומר הקב"ה אם אין אתם נימולים אין אתם אוכלים, ואין הדברים כפשוטם שהרי אין הפסח נאכל אלא למנוייו, ועוד כמה דקדוקים שהמבין יבינם מעצמו, אלא שרומז לענין הנ"ל, כמו שמרע"ה שצוה לעשות הכלים תחילה והיינו ציור אהבה רבה כנ"ל, כן הי' האהבה שהכניס משה בלב ישראל גבר על טבעם עד שנתרצו לימול, וזהו האכילנו מפסחך, ואין להאריך:

כ׳במכילתא החודש הזה לכם ולא מנה בו אדה"ר, ובפייט שזה הי' סוד לא גלה אותו לראשונים, ויש להבין מהו סוד הזה, כי בפשיטות שזה נעשה מכח גאולת מצרים ולא הי' שייך כלל לראשונים, ונראה דהנה קודם לכן כבר היו צדיקים גדולים בעולם, אדם הראשון חסיד גדול סי', נח צדיק תמים, חנוך מתושלח, אך כולם הי' צדקתם בפרישתם מהעולם, אדה"ר מפורש בעירובין שפירש מאשתו, וכן כולם שהיו נבדלים לגמרי מעניני זה העולם ודבר אין להם עם אדם, אבל אבות העולם פתחו דרך אתר להיות מעורב בזה העולם ומ"מ להיות מובדל ממנו, אברהם נקרא אב המון גוים, יצחק גייר גיורים, יעקב גייר גיורים, כבמדרש וישב, יצחק השתדל באבימלך וחפר בארות, ויעקב רועה צאן, ומובן שזה מעלה גבוה עוד יותר וזה תכלית בניאת האדם בעוה"ז למשוך את הכל להקדושה, ואדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור אמר בפסוק השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לעשות מהם שמים, ודורות ראשונים לא הגיעו למדה זו ודי שיפקיעו את עצמם, וע"כ לא הקריבו בני נח שלמים שיש בהם אכילת בעלים, שזה מורה לעשות מאכילה גשמית עבודה קדושה, ונגמר זה הענין ביציאת מצרים, והיתה הכוונה להכניסם לארץ לחרוש ולזרוע ולעשות מלאכות גשמית והכל יהי' עבודה לשמים, כמאמר הכתוב אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש, וכל ענין זה לעסוק בגשמית ומ"מ להיות כולו קודש לא נגלה לראשונים, וזה עצמו הוא מאמר בן הרשע מה העבודה הזאת לכם שפירשו בו בענין לכם כגון אכילת פסח מצה ומרור, כי עבודה בפרישה מעוה"ז כבר נודע לו מדורות ראשונים ואין על זה לערער, אבל כאן הוא רואה עבודה חדשה:

כ״אוהנה חדשי השנה מהם הטבע פורח ומתגדל ומהם הטבע בבחי' שינה, בתשרי הוא התחלת חדשי החורף שהטבע בבחי' שינה והימים מתמעטים וטורחת גשמים, והוא כמעט שביתת הטבע, ובחודש ניסן התחלת חדשי הקיץ שהטבע פורח הנצנים נראו בעולם, וע"כ דורות הראשונים שעבודתם הי' בסדר קדושה והבדלה מכל עניני עוה"ז, הי' נאות להם ההתחלה מתשרי שהזמן גרמא לזה הענין, אבל לישראל נגלה הסוד שהעיקר שגם בעסקו בעניני עוה"ז יעשה על טהרת הקדש. ע"כ נאות להם ההתחלה מניסן:

כ״בר"ח ניסן

כ״גבספר יצירה המליך אות ה' בשיחה וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהן טלה בעולם וניסן בשנה ורגל ימין בנפש, ונראה לפרש דהנה בזוה"ק שהדיבור הי' במצרים בגלות, ואף כי הדברים האלה הם סתרי תורה מ"מ בודאי יש בו ענין עפ"י פשוט רמיזי דחכמתא, והנה ענין דיבור הוא המוציא ומגלה את מצפון הלב לחוץ, והנה הדיבור בא ע"י חמשה מוצאות הפה, אך צריך להיות מקושר למצפון הלב שיהי' פיו ולבו שוין, ובאם מדבר ולבו בל עמו הרי אינו מגלה מצפון הלב כלום ונקרא לשון רמי', אך הנה ידוע שבכל שני דברים שבעולם המחוברים יש דבר אמצעי המחברם באשר יש בו קצת מזה וקצת מזה, ועיין עץ חיים היכל ז' שער דרושי אבי"ע פ' א', וע"כ בין מצפון הלב שהוא רגש הלב לביו דיבור בהכרח שיש דבר אמצעי, ויש לומר שזה הוא הבל הלב שיש בו מרגש הלב ומבחי' דיבור היוצא לחוץ, והוא אות ה' אתא קלילא דלית בי' ממשא שאין בו ממוצאות הפה אלא הבל הלב לבד:

כ״דוהנה מבשרי אחזה אלקי, כי האדם הוא עולם קטן וממנו יש ליקח משל על עולם הגדול, כי העולם נברא במאמר והוא המגלה את רצון הש"י בבריאת העולם וקיומו, אבל למען יתגלה מצפון זה גם בעולם הטבע עד שידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר כי אתה יצרתו נצרך לדבר אמצעי, והוא האותות והמופתים שנעשו לישראל שהם בעולם הטבע והם למעלה מהטבע, ע"כ הם מקשרים את עולם הטבע למה שלמעלה מהטבע, ועיין היטב בעץ חיים פרק הנ"ל, והוא כמו בחי' אות ה' הבל הלב שבאדם, וע"כ כשישראל בגלות נקרא שהדיבור הוא בגלות שאין כאן מגלה את מצפון הזה, וע"ז נאמר נאלמתי דמי', ונראה כאלו ח"ו אין הבריאה מוקשרת ברצון הש"י ורבו הכופרים האומרים עזב ה' את הארץ, וכמו לשון רמי' שבאדם שאינו נקשר עם רגש הלב, וכשיצאו ישראל ממצרים נקרא שיצא הדיבור מהגלות ונצטוינו במצות פסח, ודורשי רשומות אמרו פסח הוא פה סח, וסיפר יציאת מצרים והלל, ובזה יש לפרש דברי הפייטן במערבית של פסח, יערב עליו שיחי בגין קרבן פסחי, כי קרבן פסח שמורה על השגחת הש"י על העולם, וגם עולם הטבע הוא מקושר ונפעל לרצון הש"י, כמאמר הכתוב אשר פסח על בתי בנ"י במצרים, והוא של צאן המורה הכנעה, והוא נמשך אחר הרועה, כבמדרש, ע"כ יערב עליו שיחי, המקושר למצפון הלב, בהלל והודאה והכנעה להש"י, כי הכל בסגנון אחד:

כ״הועל פי האמור יובנו דברי הספר יצירה המליך אות ה' בשיחה, היינו מה שהוא שח ויהי, איננו דבר נפרד כמו אומן הבונה בית' שאין לו עוד צירוף וקישור אל הבית אלא השיחה נשארה מקושרת עם רצונו ית"ש ע"י אות ה' שהוא ענין אלקי שהוא בנבראים, והוא שהטביע בהבריאה כח ישראל שלרגליהם באו האותות והמופתים שהוא כעין אות ה' כנ"ל, וקשר לו כתר, היינו שאותו כח עדיין יש לו שליטה וממשלה על הטבע, וזהו ענין מלוכה וכתר, וצרפן זה בזה שגם עולם הטבע יש לו צירוף כנ"ל, וצר בו טלה בעולם, כי טלה מורה על הכנעה, ומורה שאיננו נפרד, כי נפרד שוב אין לו שייכות למה שנפרד ממנו ולמה יכנע ממנו, ובאשר טלה הוא ראש המזלות והוא נכנע שוב גם כל המזלות אינם נפרדים אלא נכנעים לרצון הש"י, וניסן בשנה כי הוא זמן מסוגל לניסים ושמו מורה עליו מלשון נס שלנו שהוא גאולת ישראל, בניסן נגאלו ובניסן עתידין לגאול וליל שמורים היא לה' וגו' שמורים לכל בני ישראל לדורותם, א"כ הזמן ג"כ מקושר כנ"ל, ובאשר הוא ראש חדשים באמצעותו נגרר כל הזמן ונמשך אחר הש"י, וגם לפי סדר הדגלים מיוחס חודש הזה ליהודה מלשון הודאה וממנו יצא דוד שכל ענינו שירות ותשבחות, והוא יהי' הגואל לעתיד היפוך גלות הדיבור כנ"ל, ורגל ימין בנפש דהרגל אין לו רצון ובחי' בפני עצמו אלא אל כל המקום אשר יהי' שמה הרוח ללכת ילכו, וזה מתיחס לרגל ימין דכי עקר אינש כרעא דימינא עקר ברישא, וזה רמז אל מה שכתוב זכרתי לך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו', והיינו שנמצא בהבריאה מה שנמשך לרצון הש"י, והם ישראל, ובאמצעותן עתידין כל הנבראים להמשך אחר רצון הש"י כמאמר הכתוב אז אהפוך אל עמים וגו', וכמו המזל והזמן הנבחר הכל נמשך אחריהם כנ"ל, ובזה יש לומר דבשיר של ר"ח כתיב יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה' דהוא ג"כ באמצעות ניסן ופסח נמשך אחריו כל ר"ח, והבן כל המאמר מאד:

כ״ואיתא בספרים שבניסן נפתחים שערי גן עדן, וכמו שאומרים תכניס ותעייל הנך צפרי קדישי וכו', ונראה דהנה חומות גן עדן הם מחיצה לבל יכנוס איש זר, וכדכתיב וישכן מקדם לגן עדן וגו', והוא שמירה לבל ימשול זר במעין חתום, ובניסן שהוא זמן גאולה וביטול שליטת החיצונים, ע"כ אין הגן צריך לחומות ושומרי החומות שמעצמם אינם יכולין לכנוס אלא הראוי לה עכ"פ מצד החסד, והנה בזוה"ק כי הלב שבאדם הוא גן עדן שבאדם, כי כמו שבעולם כן בנפש והעינים הם שערי גן עדן, ויש לומר ג"כ שכן הוא ניסן בשנה, כי עולם שנה נפש הם בסיגנון אחד ומה שיש בזה יש דוגמתו בזה, והנה בניסן שנפתחים שערי גן עדן, בודאי לעומתם באדם נפתח סגור הלב שסגור לבל יקרב בו דבר זר, ובניסן יש התעוררת לכל איש ישראל באהבה, ובאשר הוא זמן גאולה אין כחות החיצונים רשאים לקרב אל הלב, ועכ"פ יש לכל אדם לזכור שלא יביא בעצמו כחות חיצונים אל לבו ולא יכניס טומאה למקדש, כי מאחר שהלב פתוח, נקל ח"ו להכניס בו כנ"ל אהבת עוה"ז וצריכין לזכור זה:

כ״זפקודי שנת תרע"ג.

כ״חאלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה וגו', פירש"י משכן משכן שני פעמים רמז למשכן שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהם של ישראל, ויש להבין מה ענין רמז זה במקום הזה, שלכאורה הי' יותר יוצדק לרמז זה בתחילת הצואה או בעת הקמתו:

כ״טונראה דהנה יש להבין בענין החשבון שנתן משה ממשקל הנדבה למה הי' בא, שקשה לומר שכל עצמו לא הי' בו תועלת אלא להוציא את מרע"ה מחשד של קצת טפשים, ומי זוטר מה שהכתיב העיד עליו בכל ביתי נאמן הוא, ואם זה לא הועיל מה הועיל חשבון הוצאה בלתי חשבון הכנסה, עדיין ימצאו מקום לומר שיותר ממשקל זה הי' הכנסת הנדבה, בשלמא כסף הי' ידוע לכה"פ המספר ומילתא דעבידי לאגלויי וכו', אבל בזהב ונחושת ויתר הנדבה מאי איכא למימר, ומוכרח לומר שהי' בו עוד תועלת פנימי:

ל׳ונראה דהנה הכל תמהו הלוא אין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין, ובזוה"ק תירץ דהואיל דאתפקד על ידא דמשה שריא בי' ברכה כ"ש מאליהו דאמר כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר וכו' אף דקיימא בחשבנא, כ"ש משכן העדות דאתפקד על ידא דמשה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ביאר הדברים, דטעמא דאין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין משום שליטת החיצונים, ובכל דבר הסמוי מן העין אין להם שליטה, כענין בית הסתרים שאינו מקבל טומאה, ואין להם שליטה אלא במה שהיא באתגליא, אך משה שמדתו אמת ובמדרש שלח אורך ואמתך י"א אמתך זה משה שנאמר בכל ביתי נאמן הוא, וכאשר הופיעה מדת האמת שוב כל החיצונים אין להם מציאות, כי הם מיסוד השניות והשקר, וכמו בשבת דכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא, וזה שרמז המדרש איש אמונות רב ברכות זה משה, והיינו טעמא דאליהו דבמדרש שלח אורך ואמתך אורך זה מלך המשיח ואמתך זה אליהו שנאמר ודבר ה' בפיו אמת, ואתי שפיר הק"ו מאליהו, וע"כ ע"י שניהם שריא ברכה אע"ג דהיו בדבר המנוי עכ"ד:

ל״אולי יש לומר בלשון אחר, דהנה ידוע דמחטא אדה"ר נתערב טוב ורע בכל דבר, וע"כ יש שליטה לכחות חיצונים בכל דבר, ומצא מין את מינו, וכמו שחטא אדה"ר נמשך ממה שלא הי' סמוי מן העין וכמו שפירש"י, ויהיו שניהם ערומים וסמיך לי' והנחש הי' ערום למדך מאיזו עצה קפץ הנחש עליהם ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאוה להם, כן נמי אין לכחות החיצונים שליטה באמצעות חלקי הרע שנתערבו ע"י חטא אדה"ר אלא נמי בדבר הנגלה לעין ולא בסמוי מן העין, והנה משה רבינו ע"ה הי' נקי בלי שום פסולת וכמ"ש ותרא אותו כי טוב הוא שהי' טוב לגמרי בלי שום תערובות חלקי רע אין לחלקי הרע שום שליטה ואחיזה במקום שהוא הי' מברך ונתן עינו עליו לטובה, כי כל ענין מציאות שליטת הרע בדבר חלקי סמוי מן העין הוא משום שיש בדבר הזה תערובות חלקי הרע ומצא מין את מינו, וזה שאין בו תערובות חלקי הרע אינם מוצאין שמה את מינם כלל, וכן אליהו הוא פנחם שנפרדו ממנו כל חלקי הרע בקנאו את קנאת ה' ומסר נפשו להריגה על קידוש ה', כמו שאיתא בספרים, ומהאי טעמא נמי מפני שבת כלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא, כי שבת היא טוב לגמרי בלי פסולת, וכתיב מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', ומה"ט איתא בכתבי האר"י ז"ל כי מאכל של שבת אינו מגשם, וע"כ במקום משה ואליהו ושבת אין מקום לשליטת חיצונים ושריא ברכה אף בדבר בלתי סמוי מן העין:

ל״בוהנה שני הפירושים אף שנראה רחוקים זה מזה הם ענין אחד, כי בשביל שהי' מרע"ה כולו טוב בלי פסולת היתה מדתו מדת האמת, כי כל התהות ומציאות הפסולת היא מצד שניות והשקר כי אין עוד מלבדו, ועיין מהר"ל בספר נתיבות עולם נתיב האמת פרק א' כי הטוב במה שהוא טוב אין ראוי שיהי' בו השקר כי הטוב בפרט הוא ראוי אל המציאות עי"ש שהאריך בפירוש אגדתא דפרק חלק אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמי' ואמרי לה רב טבומי שמי' דאי הוה יהבי' לי' כל חללי דעלמא לא הוי משני בדיבורי', שרומז על מרע"ה שהוא נקרא טוב ובש"ס מנחות יבוא טוב ויקבל טוב מטוב, והוא לא הי' משני בדיבורי', עיי"ש דבריו כי נעמו, וא"כ שני הפירושים עולים בסגנון אחד:

ל״גאך עדיין אינו מובן למה נצרך החשבון כלל, התינח שלא הזיק אבל איזו תועלת היתה בו, ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפירוש מה שאמרו ז"ל משכן אקרי מקדש ומקדש אקרי משכן, שמשכן נקרא על שם שכינת הקב"ה ששוכן בה, ומקדש נקרא על שם ישראל שמתקדשים ומתועדים בו, וז"ש הכתוב ועשו לי מקדש שזה מצדם ממטה למעלה, ושכנתי בתוכם זה מלמעלה למטה עכת"ד, וממילא מובן שע"י עונות שנשתאבו בקרבם חלקי רע היפוך הקדושה שוב אף הקב"ה מסלק שכינתו ממקום הזה, ונחרב הבית, וזה שרמז בדברי רש"י הנצב פתח דברנו שנתמשכן שני פעמים בשני חרבנין, אף שהחורבן הי' במקדש ולא במשכן שנגנז עוד טרם החורבן, מ"מ מה שחזר הקב"ה וסילק שכינתו ממקום הזה זה נקרא חורבן משכן, דאלו חרבן מקדש מקמי הכי הי' משעת החטא, וסילוק השכינה שירדה לישראל שעשה משה במדבר, ונסתלקה מבהמ"ק זה נקרא חרבן משכן:

ל״דוהנה בש"ס ברכות מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתיך קינה לאסף מבעי לי' אלא ששפך חמתו על העצים והאבנים, והנה הענין ששפך חמתו על העצים והאבנים, הוא כעין שכתב הזוה"ק ח"ב (קפ"ז:) בטעם מותנא אמאי סליק במנינא אלא בגין דברכתא לא שריא במנינא כיון דאסתלק ברכתא סטרא אחרא שריא עלי' עכ"ד, והוא כעין טעם טומאת מת שכתב הזוה"ק דבאתרא דהי' כלי לנשמתא קדישא מתאוין כחות הטומאה לדבק בו, כן נמי יש לומר דאבני ועצי בהמ"ק שהי' שורה בהם קדושה ונתרוקנו הוא דמיון גוף האדם שנתרוקן מהנשמה ושורה בו רוח הטומאה, וע"כ ניתן לשריפת אש כעין גוף המת הצריך קבורה כדי שיתעכל הזוהמא והטומאה בעפר וכל פיסולו בקודש בשרפה, אך הנה בתוס' שהביא בשם המדרש ח"ו שיש טומאה בצדיקים, ולפי טעם הזוה"ק מהו ח"ו אדרבה זה הוא למעלתם שלפי גודל מעלת נשמתם מתאוין עוד יותר כחות הטומאה לדבק בו, ומזה נראה דמה דיש שליטה לכחות הטומאה לדבוק בכלי שנתרוקן מהקדושה, היינו במקום שמבלעדי הקדושה הי' לחלקי הרע שום אחיזה בו, אלא שנדחה מחמת הקדושה, אז כשנתרוקן מהקדושה חזר הרע אל המקום שהי' לו בו תפיסת יד, אבל במקום שאין לחלקי הרע שום אחיזה מעיקרא לא נתיפה כחם בעבור שהי' בו חלקי קדושה ונתרוקני ממנו, וע"כ צדיקים גמורים דמהפכי חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, שאין לחלקי הרע שום מקום שמה אינן יכולין לדבוק בגופו גם במיתתו, וע"כ במדרש וארא שהביאו לארונו של דוד לבהמ"ק ושלמה אמר זכרה לחסדי דוד אבי, ומשום דדוד אמר ולבי חלל בקרבי שלא הי' לו שום יצה"ר וצד רע ע"כ לא מטמא במיתתו, ואפי' למאן דלא סבירא לי' שחי' דוד או אפי' למ"ד שחי' מ"מ למאן דסבירא לי' דמתים שלעתיד יהא צריכין הזאת שלישי ושביעי לא קשיא להו איך הביאו את ארונו לבהמ"ק משום דצדיק כזה אינו מטמא במיתתו, וא"כ לפי האמור שוב יקשה אבני ועצי המקדש שלא הי' בהם שום צד רע מעיקרא איך נתהוו בהם כחות חיצונים כשנתרוקנו מהקדושה עד שניתנו לשריפת אש, אך ע"ז שוב יש לומר הלוא עיקר השראת השכינה מעיקרא הי' במשכן, ובהמשכן הי' בו חשבון ומנין עוד טרם המשיחה והקדושה, כי בכל דבר ודבר ובכל הגשם אחר חטא אדה"ר נשתאב בו עירוב טו"ר, וע"י המנין מצא מין את מינו כנ"ל, אלא מפאת מדתו של מרע"ה מדת הטוב והאמת נדחה ממנו כח החיצונים, ע"כ שוב כשנסתלקה הקדושה ע"י העדר קדושת ישראל וע"י החטא שוב דומה לגוף מת המטמא כנ"ל:

ל״הומעתה יובן צורך החשבון והמנין דאל"ה לא הי' אפשר לשפוך חמתו על העצים והאבנים והי' כלי' ח"ו בישראל, אך באשר הי' תחילתו ע"י מנין וחשבון כנ"ל ואח"כ המקדש שנעשה במקום המשכן הי' כמו המשכן שהחיצונים היו רוצים לדבק בו אלא שנדחו מפאת הקדושה שהי' בו, ע"כ בהסתלק הקדושה נאחזו בו החיצונים וניתן לשריפת אש וישראל נצולו:

ל״וומעתה מובן למה בא הרמז של החרבן במקום זה דווקא, דהיינו טעמא של כל ענין החשבון וכל החרבן הי' נמשך רק מפאת החשבון ע"כ בא הרמז במקום הזה דווקא, ודו"ק:

ל״זויקח ויתן את העדות וישם את הבדים, הנה מפורש ששימת הבדים הי' אחרי נתינת הלוחות לארון, ובפרשת תרומה נאמר נתינת הלוחות אחר הבדים, ואולי יש לומר דהנה ביומא (ע"ב:) שהבדים בטבעות היו מתפרקין ואין נשמטין, פירש"י בראשיהם היו עבין והכניס ראשן אחד בדוחק בטבעות ובאמצען היו דקין הלכך לא היו נדחקין בטבעות אלא מתפרקין והולכין לכאן ולכאן, אבל אינן נשמטין לצאת מהם לפי שהיו עבים בראשיהם עכ"ל, ועדיין אינו מובן שמשמע מפירש"י שם מהקושיא ומהתי' [עיי"ש היטב] שאינן נשמטין כלל, הלוא עכ"פ בדוחק היו נשמטין שלעומת שבא כן ילך, ונראה דהנה הארון אף שהי' גשמי מ"מ הי' בו ענין רוחני שנשא את עצמו ולא הי' מכביד על נישאיו ובירדן נשא את משאיו, וע"כ אף שהיו עבים הבדים בראשיהם ולפי טבע הגשם לא הי' נכנס בטבעות, מ"מ טבעות הארון היו מתפשטין לצורך הכנסת הבדים, וגדולה מזו מצינו בא"י שבזמן שיושבין עלי' פשטה ובזמן שאין יושבין עלי' גמדה, ומשום שהי' בא"י ענין אלקי, ומובן עאכו"כ הארון שהי' כל ענינו בלתי טבעי, וכ"ז לצורך הכנסת הבדים שכן היתה המצוה, אבל כשבא להסיר את הבדים שעוברין בלאו בודאי לא התפשטו הטבעות, ומעתה י"ל דבצואה בפ' תרומה שהיתה קודם החטא והי' כל ענינם בלתי טבעי כמ"ש במק"א, ע"כ אף טרם שנתן בארון את הלוחות הי' הארון נמי בלתי טבעי והיו הטבעות מתפשטין, אבל במעשה שהי' אחר החטא לא היו הטבעות מתפשטין עד אחר שניתנו הלוחות בהארון, ונתקדש הארון עוד יותר בקדושת הלוחות שהי' בהם מכתב אלקים בלתי טבעי:

ל״חועל דרך זה יש לפרש פירש"י ויביאו את המשכן אל משה שלא הי' יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפם ומשה העמידו, אמר משה לפני הקב"ה איך אפשר הקמתו ע"י אדם אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, עכ"ל, ויש להבין הלוא כל ימי היותם במדבר היו הלוים מפרקין ומעמידין את המשכן בלתי משה כלל, ולפי דרך הנ"ל יש לומר דאף אמנם אין ערוך קדושת הארון לקדושת הקרשים, והגם שכתבנו במק"א שגם בקרשים הי' ענין אלקי רוחני שלא היו כ"כ מכבידין על העגלות, דלפי הטבע בלתי מובן איך שמונה בקר משכו את ארבע העגלות שהי' עליהם משא כ"כ ובמדבר שאין שם מסלול ודרך אלא כולו חול, מ"מ הי' קצת מלובש בדרך הטבע, אבל ארון שנשא את נושאיו שהוא יצא לגמרי מהיקש הטבע וכן התפשטות הטבעית לצורך הכנסת דבר עב מהם שהוא יוצא מהיקש הטבע לגמרי, וע"כ לא הספיק מעשה מרע"ה לעשותו רוחני יוצא מהיקש הטבע עד ששם בו את לוחות העדות, אבל בקרשים שלא היו צריכין לנם נגלה אלא לנס נסתר מלובש קצת בדרך הטבע, הי' נעשה ע"י מעשה משה, וזה שאין איש יכול להקימו מחמת כובד הקרשים, וכאשר נתן בהם משה ידו הקדושה קנו ענין רוחני אלקי מעט עד שנעשה בהם נס נסתר שהי' רק נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, והענין אלקי שנתהוה בהם ע"י מרע"ה נשאר בהם, עד שגם אח"כ לא היו מכבידין על העגלות כנ"ל, וע"כ אח"כ גם הלוים בלתי משה היו יכולין לפרקו ולהקימו:

ל״טודוגמא זו יש לומר בענין שבת וששת ימי המעשה הבאים אחריו, שבודאי להחזיק מעמד שלא יתגשם בששת ימי המעשה בטרדת הפרנסה והמלאכות והתערבות עם אנשים בלתי מהוגנים ומשא ומתן בשוק וכל אויר העולם מלא רוחות רעות ומחשבת רשעים המקלקלים את האויר, הוא כמעט בלתי טבעי, וכמו שאמרו ז"ל כיוצא בו אלמלא הקב"ה עזרו לא יכול לו, אך כח השבת שלפניהם הוא המשפיע ונותן עוז ותעצומות וחיים מתוקנים לכל ששת ימי המעשה, כי מיני' שיתא יומין מתברכין, ובודאי כ"ש שמתברכין מיני' ברוחניות, היינו שהשבת משפיע כח רוחני בששת ימי המעשה, כדמיון משה רבינו ע"ה שהשפיע כח רוחני בקרשי המשכן, עד שאח"כ גם הלוים היו יכולין להקימו כנ"ל, וידוע שמשה הוא שבת, אך זה הוא באם הוא בשבת ברגש והגבהת הנפש וענין הרוחני מכשכש במעיו שוב יכול להשפיע מעין זה על ששת ימי המעשה, אבל אם גם ביום השבת איננו מתעורר היטב איך יקבלו עוד ממנו הששת ימי המעשה:

מ׳פרשת שקלים

מ״אבמד"ת כמה תרומות היו תורמים ישראל בכל שנה כך שנו רבותינו שלש תרומות וכו' עד ולא היתה נגבית אלא לכפרת ישראל והיו לוקחין מהן תמידין לפי שצפה הקב"ה שכל מנין שעתידין ישראל למנות שיהא בהם חסרון והתקין להם את השקלים רפואה כדי שיהא להם כפרה ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם עכ"ל, ויש להבין מה שהרכיב תרומת שקלים לקרבנות להשקלים שע"י מנין, ונראה דהנה ניסן יוצאין נפשות ישראל ממאסר הטומאה וכחות חיצונים כמ"ש בספרים, והנה כמו שיש קיבוץ גליות בגופים להוציאם מתחת שעבוד בגוף כן הוא בנפשות, והנה בקיבוץ גליות כתיב ושב ה' אלקיך את שבותך פירש"י כביכול כאלו הקב"ה אוחז כל אחד וא' בידו ומעבירו מן הגליות, כן הוא בנפשות היוצאים לחירות ממאסר הסט"א הוא בפרט כל נפש ונפש בפ"ע, והנה כמו שבקיבוץ גליות שבגופים הי' מנין ביציאת מצרים מנאן ובימי עזרא כדלקמן במד"ת סי' ט', וכן לעתיד, כן נמי בקיבוץ גליות הנפשות יש בהן מנין פנימי, כי המנין הוא מה שמשגיחין על כל אחד ואחד בפרט כנ"ל, כאלו אוחז כל אחד ואחד בידו, ובאשר כן הוא בנפשות, ע"כ יש נמי מנין בנפשות שמשגיחין על כל נפש בפ"ע, וזה מעורר דין כבזוהר שאמרה השונמית בתוך עמי אנכי יושבת, ע"כ כמו ששייך במנין כופר נפש מה"ט כן נמי בכל ניסן צריכין כופר נפש וענין אחד לשניהם, והיינו שע"י השקלים שוב מתאחדין כולם אגודה אחת להתחיל בעבודה כולם יחד, ושוב נעשה כענין שאמרה בתוך עמי אנכי יושבת, וזה נשאר גם היום בקריאת הפרשה שבא חשק ורצון בכל איש ישראל להיות שכם אחד בעבודת ה', וע"כ מתחילין בשבת שהיא רזא דאחד, ונסתייעין לזה מצד שבת:

מ״בולפי האמור יובנו נמי דברי המד"ת אמר משה לפני הקב"ה משאני מת איני נזכר אמר לו הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשם כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו אתה עומד שם באותו שעה וזוקף את ראשם מניין ממה שקראו בענין כי תשא את ראש שא לא נאמר אלא תשא, עכ"ל, ואף דתשא פירושו מנין שאינו שיוך בזה"ז, ואנו עושין לזכר שקלי קרבנות לבד, אך להנ"ל יובן שענין אחד לשניהם:

מ״גבש"ס מגילה אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים וכו', ונראה לפרש בהקדם מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי אדר קודם ניסן הוא מעין אלול קודם תשרי עכת"ד, ביאור הדברים דהנה בריאת העולם התחילה בכ"ג באלול, והאדם נברא באחד בתשרי, ובבריאת האדם כתיב ויפח באפיו נשמת חיים נשמה מהעליונים, ובכל שנה כשהגיע זמן הזה היינו אחד בתשרי רצונו של הקב"ה להשפיע חיים חדשים כל טוב וכל חדי וכל חירי, אך א"א בלתי שיהי' העולם ראוי לכך, אבל ישראל מעוררין זה בקול שופר גנוחי גנח ילולי יליל, היינו שכל אחד מעורר רחמנות בעצמו על נפשו שבת מלך היא והושפלה ממרום מצבה להשתעבד אל חומר העכור שמוני נוטרה את הכרמים וכרמי שלי לא נטרתי, ובהרחמנות על נפשו האומללה מעורר רחמנות למעלה להשפיע למטה חיים אעפ"י שאינם ראויים, אלא שמקבלים על עצמם להבא בהכנעה וחרטה על העבר, וצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים טובים ובינונים תלוים ועומדים עד יוה"כ, יכל ישראל מתעוררין בתשובה וצום ובכי עד שהש"י מרחם עליהם ואמר מה דהוה הוה מכאן ואילך חושבנא, והביאני המלך חדריו זה סוכות ומסתירים בסתר כנפיו מן המון המקטריגים, וישראל שמחים בחסד ה' שעליהם ומבקשים הושענא, שיודעים בטוב שאינם כדאי ומכניעים עצמם לפני הש"י עוד יותר, כמו שאמרו ז"ל מעיקרא אסא והשתא הושענא, עד שמ"ע כידוע, והנה כל עבודת חודש הזה שופר ווידוין צום בכי סוכה לולב וערבה הכל היא אותית הכנעה והודאה להש"י ורחמנות על עצמו, ובזה מעוררין רחמנות למעלה כי באתערותא דלתתא מעוררין דוגמתו לעילא, אך הנה ידוע בכתבי האר"י ז"ל שכל אתערותא דלתתא א"א בלתי שתקדים לו אתערותא דלעילא, וכן הוא באבן עזרא בפסוק ולו נתכנו עלילות שעלילות הראשונות לו יתברך המה, וזה הוא חודש אלול שנפתחין לישראל י"ג מכילין דרחמי, ומזה נתעורר בלב ישראל רחמנות על עצמו כנ"ל, והכנעה לשוב בתשובה לעבוד כל עבודת ירחא שביעאה, וע"ז מורה שם החודש אלול מלשון אליל דהיינו אפס ואין, שכך יהי' כל איש בעיני עצמו, ומספר קטן של אלול הוא י"ג רומז לי"ג מכילין דרחמי, אך כל דבר הניתן מהשמים צריכין לעשות לו פועל דמיוני כדי שיהא לו קיום כידוע, לזה התקינו לתקוע בשופר שמורה הכנעה גנוחי גנח ילולי יליל, וכמו שאמרו בירושלמי הרי אנו חשובין כבהמה אם לא תרחם עלינו, וזה פועל דמיוני על כח הרחמנות והכנעה הניתן מהשמים:

מ״דובדוגמת זה הוא אדר קודם ניסן, כי הנה כמו ביציאת מצרים יצאו ישראל לחירות בגוף ונפש, אף שהיו בלתי ראוין שהיו במ"ט שערי טומאה, וכמ"ש הרמב"ם בה' ע"ז שכמעט קט שהי' נעקר העיקר ששתל אאע"ה, אלא בחסד הש"י נגלה עליהם מלך מה"מ הקב"ה וגאלם, כן בכל שנה בהגיע חודש הזה מתעורר חסד ה' להוציא את נפשות ישראל משעבודם ביד כחות החיצונים ומעומקא דהטומאה אפי' נפשות העומדים בדיוטא התחתונה, כמו שהי' אז ביציאת מצרים שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ, שהוא רמז לשער הנ' שבטומאה שהבא שמה ח"ו נעשה כולו חמץ ואפס כל תקוה, כן נשאר לדורות, וידועין דברי החסד לאברהם להאזולאי שאין אדם בא לשער הנ' שבטומאה עד שיחטא ד' מאות ימים רצופים, ובאשר אין ד' מאות ימים שלא יהי' בהם פסח ע"כ אי אפשר לשום נפש מישראל לבא לשער הנ' שבטומאה, ובכן כל נפשות ישראל בלי יציאה מהכלל עתידין להתתקן ולאור באור החיים:

מ״הויש לפרש המספר ד' מאות מאי עבידתייהו, דהנה בזוה"ק שד' מאות שקל כסף ששקל אברהם לעפרון בעד מערת המכפלה דא הוא כסופא רבתא דאינון עלמין וכסופין ארבע מאות שקל כסף ד' מאות עולמות והנאות וכיסיפין, והפי' אצלי שח"ו לומר שאברהם מסר לעפרון ד' מאות עלמין דכסופין, אלא שבאשר הם רם ונשא וגבה מאד ואין דרך לזכות בהם מפאת גבהם ומעלתם, אלא במה שמניח הנאות וכסופין דהאי עלמא בא לעומתם לזכות בקדושה לת' עלמין דכסופין, כידוע בזוה"ק שמכל מה שבורח מסטרא דמסאבא בא לעומתו לסטרא דקדושה, ובכן הד' מאות שקל כסף ששקל אברהם לעפרון היו דוגמא ופועל דמיוני שנתן כל כיסופין והנאות דהאי עלמא המרומז בכסף שהוא אהבה עבור דוגמתו בקדושה, ע"כ זכה אאע"ה בד' מאות עלמין דכסופין לו ולזרעו אחריו ושם מקושר נפש ישראל באהבה באביהן שבשמים, ע"כ כל עוד שאינו חוטא ד' מאות ימים רצופין אינו נעתק משורש ד' מאות עלמין דכסופין, וברב או במעט לעתים קרובות או רחוקות תתפעם רוחו בקרבו בהתעוררות אהבה כל אחד לפי דרגא דילי', וזה מוציאו מאהבת חיצוניות מסת התעוררותו ואינו מניחו ליפול בשער הנ' דקליפה, ולפי השערתי שער הנ' הן בקדושה והן להבדיל בטומאה הוא שלימות ד' מאות עלמין דכסופין, ואת זה לעומת זה עשה אלקים, וכמו ששער הנ' דקדושה הוא יסוד נועם ומתיקות דקדושה, כן לעומתו בטומאה הוא יסוד ושורש אהבות חיצוניות ומשם שורש עשו וד' מאות איש שעמו:

מ״ווהנה השפעת האהבה בלב ישראל נצמחת מגודל אהבת ה' את עמו וכמים פנים וגו', כי בהתעוררת בחירת עמו ישראל באהבה נולד מזה אהבה בלב ישראל לאביהן שבשמים, ומזה נצמח גאולת ישראל ממצרים וכן הכתוב משבחם זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ולבחירת עמו ישראל באהבה אעפ"י שאינם כדאי, ולא עוד אלא אפי' ח"ו משוקעים במ"ט שערי טומאה, צריך לזה אתערותא דלתתא, וזהו פסח שישראל מתרפקים על דודם כי אתכא דרחמנא סמכינא, וכן הוא כל חודש ניסן חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, כי קרבנות ציבור וביחוד התמידין הם קשר אהבה בין ישראל לאביהן שבשמים, כבמדרש רעיתי מפרסני בשני תמידין בכל יום ואין המקרא יוצא מפשוטו שהוא לשון חיבה ורעות, ובזה שישראל מחליפין כח להתחיל מחדש בעבודת התמידין ולא כדיוטגמא ישנה אלא בהתחדשות אהבה, בזה מעוררין אהבה למעלה כנ"ל להוציאם ממ"ט שערי טומאה:

מ״זובזה יש להבין טעם מצות חדש והבא קרבן מתרומה חדשה דווקא, אך שיש די והותר בהשנה, כי בהתחדשות דבר הוא חביב יותר ובאהבה יתירה, ואותה אנו מבקשים בכדי שיהי' אתערותא דלתתא שיגרום אתערותא דלעילא, ואם היו לוקחין מתרומה ישנה לא הי' חידוש דבר שהרי גם אתמול הקריבו תמידין, וע"כ מצוה דווקא מתרומה חדשה:

מ״חומעתה מבואר החילוק שבין עבודת חודש תשרי לבין עבודת חודש ניסן, שעבודת חודש תשרי הוא בהכנעה ורחמנות על נפשו האומללה, לעורר רחמנות למעלה, ועבודת חודש ניסן הוא באהבה וגודל לבב להתרפק על דודם ולקיים ויגבה לבו בדרכי ה', ולהחשיב את מעלת נפשו בעיניו, ולזכור מקור מוצאה ותקותה לעתיד כי סוף כל סוף לא ידח ממנו נדח, ואפי' השוקע במ"ט שערי טומאה הש"י מוציאהו, ושחורה אני ונאוה שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשי אבותי, ושרשי למעלה שבלתי אפשר להתקלקל, וזה היפוך ממדת הכנעה כי הנכנע ומתחנן כעני בפתח הוא עומד מרחוק ובוש לקרב א"א שיהי' מתרפק כ"כ באהבה כמובן:

מ״טוהנה כמו בתשרי קודם אתערותא דלתתא צריך שיקדם לו אתערותא דלעילא, כן הוא בניסן שלאתערותא דלתתא באהבה צריך שיקדם לו אתערותא דלעילא והוא חודש אדר, והוא מלשון חוזק מלשון מים אדירים, והנוה הוא להיפוך מאלול שהוא מלשון אליל שהוראתו אפס ואין שהוא כניעת הנפש, והוראת לשון אדר הוא חוזק, והגבהת הלב בדרכי ה' ונקרא בלשון אשכנז "קוראזש" וחשיבות בעיני עצמו באשר שורשו שורש ישראל רם ונשא וגבה מאד, וזה נותנין מן השמים בלב ישראל בחודש אדר, והיינו הך שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכמו שאלול הוא קודם תשרי היינו שמכין את הלבבות לעבודת חודש תשרי, כן אדר מכין את הלבבות לעבודת חודש ניסן:

נ׳והנה כמו שבאלול התקינו לתקוע בשופר שהוא לעורר הלב בהכנעה להיות פועל דמיוני לי"ג מכילין דרחמי הנפתחין באלול כדי שיהא להדבר קיום, כן נמי להתעוררת דלעילא בחודש אדר צריכין לעשות לו פועל דמיוני, והיינו הך שמשמיעין על השקלים, וקריאת הפרשה שהשקלים לקרבנות ציבור הוא קשר אהבה כנ"ל, והשקלים בעצמם מורין על אהבה שהם של כסף שרומז לאהבה מלשון נכסוף נכספתי, וכבר אמרנו שכמין מטבע של אש הראה לו זה הרמז על אהבה עזה רשפי' רשפי אש שלהבתי':

נ״אולפי האמור יש ליתן טעם על העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, והוא ע"פ מה שהגיד כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק בפסוק ראה אנכי נותן לפניכם היום וגו' שמתתיל בלשוך יחיד ומסיים בלשון רבים אשר תשמעו, ופירש מפני שכאשר נותנין מה מן השמים נותנין לפני כולם בשוה, וכל אחד ואחד נוטל ממנו לפי מה שהוא מהותו והכנתו עכת"ד, וע"כ באשר מצות שקלים הוא פועל דמיוני על התעוררת אהבה הניתן מהשמים שנותנין לפני כולם בשוה, צריך נמי שיהי' הפועל דמיוני מכולם בשוה, אבל עבודת חודש ניסן שהוא הפסח שהוא אתערותא דלתתא א"א שיהי' כולם בשוה אלא כל אחד ואחד לפי מה שהוא מהותו והכנתו, ע"כ אינו נאכל אלא למנוייו מה שלא מצינו כן בכל קרבנות:

נ״בוהנה המן אמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, ולשון מפוזר הוא בפשוטו שאינם במקום אחד אלא זה כאן וזה כאן, ולשון מפורד יש לפרש שנעשו נפרדים משורשם, כי רשע הזה הי' יודע שורש ישראל שהוא רם ונשא וגבה מאד שאין בכחו ליגע בהם, אך חשב שנמשכו לאהבת חיצוניות מחמת כח מלכות מדי שזה הי' כל ענין אחשורוש להכניס בהם תאוה רעה כמ"ש המפרשים בטעם הסעודה שעשה שכוונתו להמשיכם לזנות, וכסף הוא מלכות מדי כבמדרש וכן ראה נבוכדנצר בחלומו חדוהי ודרעוהי די כסף, ובאשר ישראל נהנו מסעודתו של אותו הרשע ע"כ חשב המן שנפרדו משורשם ת' עלמין דכסופין כנ"ל, וע"כ רצה לקנות את ישראל בעשרת אלפים ככר כסף והוא רומז לאהבות חיצוניות שבשביל זה נפרדו משורשם ונאחזו כצפור בפח, אך זה שקר וחשב וטעה, כי ישראל לעולם א"א להם להפרד משורשם, כי א"א לבוא לשער הנ' בלתי שיחטא ד' מאות ימים רצופים, שזה א"א' בלי' פסח, בכל חודש אדר בא להם התעוררת אהבה מלמעלה השקלים הם פועל דמיוני לזה, וזה' שהקדים שקליהם לשקליו:

נ״גולפי האמור יש ליתן טעם שקורין הפרשה בשבת שלפני ר"ת ולא די שיקראו בר"ח, והיא עפ"י מה שכבר הגדנו במק"א ששבת איננו זמן כניעת הנפש ולהיות נבזה בעיניו נמאס אלא לגבה לב בדרכי ה' ויתלהב באהבה ויתענג על ה' וזה שאנו אומרים בזמירות צוחין אף עקתין היינו להיות מצוקי ומר נפש בעיני עצמו, בטלין ושביתין שזה אינו נוהג בשבת, ברם אנפין חדתין כענין לב שמח טוב גהה, וחכמת אדם תאיר פניו, ועוז פניו ישונה, ורוחין עם נפשיך כי נפש הוא לשון רצון, היינו שהנפש תהי' מלא רצון ואהבה היפוך מצוק ומר נפש, וע"כ אז הזמן דווקא להתחיל לעשות פועל דמיוני לאהבה ע"י קריאת הפרשה ולא בר"ח, שהוא ממועדי הכנעה שאינו ענין לשקלים:

נ״דעוד יש לומר טעם על הקדמת קריאת הפרשה ביום השבת, דהנה בירושלמי נתנו טעם על מצות השקלים, יש שנתנו טעם בשביל חטא העגל לפי שחטאו' בשש שעות או בחצי היום, ויש שנתנו טעם על מכירת יוסף, וכן הוא בב"ר וישב אתם מכרתם בנה של רחל וכו', וכבר אמרנו במק"א דהא והא איתא, דחטא העגל נסתעף ונגרר מחטא מכירת יוסף, ומר אזיל בתר שירש החטא, ומר אזיל בתר המסתעף עיי"ש, נראה דשבת ור"ח הם תיקונים לשניהם, שבת היא תיקון לחטא מכירת יוסף דמוסף שבת הוא יוסף כנודע, ור"ח הוא תיקון על חטא העגל שחטא העגל הי' פגם בר"ח, ולולא חטא העגל הי' יו"ט של ר"ח בשלימות, וע"כ הנשים שלא נתנו נזמיהם לעגל זכו יותר במצות ר"ח, וידוע כי העגל הי' קיצוץ בנטיעות שחשבו להמשיך שלא ע"י מדתו של דוד המע"ה אלא שמטו אחד מטטרמולין פני שור מהשמאל, ובזוה"ק (קצ"א.) חובא דעבדו עמא דלבר ואשתתפו בי' עמא קדישא באמא חאבו דכתיב קום עשה לנו אלהים, אלהים ודאי כבוד ישראל דא הוא דשריא עלייהו כאמא על בנין עיי"ש ובפירושי הזוה"ק מק"מ והרמ"ז, וכבר נתבאר זה בספרים, וע"כ כל עוד שלא נתנקו מחטא הזה לגמרי דכתיב ביום פקדי לא זכו ביו"ט של ר"ח יו"ט של דוד המע"ה בשלימות עד לעתיד, ומובן אשר יו"ט של ר"ח כמו שהוא עתה נמי יש בו קצת תיקון חטא העגל, ע"כ משמיעין בר"ח בע"פ לעומת תורה שבע"פ מדתו של דוד דפה מלכות קרינן לה ומקדימין וקורין בתורה שבכתב בשבת לכפר על שני חטאים האלה:

נ״הר"ח אדר שני

נ״ובש"ס מגילה הפיל פור הוא הגורל לפני המן תנא כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה ולא הי' יודע שבז' באדר מת משה ובשבעה באדר נולד, ביאור הדברים דהנה בש"ס שם שאמר המן ישנו מן המצוות היינו שכל עשייתם הוא בלי חיות אלא כמתוך שינה שלא נשאר באדם אלא קיסטא דחיותא, ובודאי דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אנשי, ולא הרהיב עוז בנפשו לשקר לפני המלך, ובודאי לא שיקר בזה, ואך יש לומר שלא מהם הי' זה אלא כמ"ש ויתערבו בגוים וגו', והיינו דהנה במדרש זהב הוא בבל כסף הוא מדי, והנה ידוע כי התהות הזהב הוא מפאת נצוצי השמש ומחמימותא דילי', וכסף מנצוצי הלבנה ומקרירותא דילה, וכן הוא בזוה"ק ח"ב (כ"ד.) דמסטרא דתוקפא דאשא אתעביד דהבא וכו' וקרירותא בלחותא עביד כסף וכו' עיי"ש, וידוע דהחום מהחמה והקרירות מהלבנה, וע"כ כל ענין מלכות בבל הוא פחד וכעס ואימה שורשו מיסוד האש ובמדרש פ' לך אימה זו בבל שנאמר באדין נ"נ התמלו חמה, אך מלכות מדי ענינה בפתוי והסתה בקרירות, כמו ענין המשתה שעשה אחשורוש, שהכוונה היתה להמשיך את לבם של ישראל לעבירות כבמדרשות, ושחוק וקלות ראש מרגילין לערוה ושורשו מיסוד המים וכן כתב הרח"ו בשער הקדושה ששורש התענוגים מיסוד המים, ובאמת שקליפה זו היא קשה מהראשונה, ויש בזה רמז, טוב כעס משחוק, וע"כ בבל מכונה בשם זהב ומדי בשם כסף, ומצד ממשלת קליפה זו נתקררו ישראל מן המצות וכל מה שעשו הי' בבחי' שינה, ובחטא זה נתגבר עליהם עמלק שבו נאמר אשר קרך בדרך שפירשו בספרים שעשה אותם קר בעבודה, וברש"י צננך והפשירך מרתיחתך, שכל האומות היו יראים וכו' והקרה אותם בפני אחרים, ושני הפירושים בקנה אחד עולים שבעוד ישראל עבדו בהתלהבות ורשפי' אש הי' פחדם מוטל על זולתם, וכאשר נתקררו בעבודה לעומתה הוקרו בפני אחרים, וזה משל אחשורוש והמן בבעל התל ובעל החריץ ששניהם בסגנון ומצא מין את מינו וניער, והנה אדר היא מזל דגים שאין בדגים שום חמימות, וע"כ עלה להמן הגורל באדר שהוא מתאים לענינם וכחם, שבזה הם מתגברים, והנה אמרו ז"ל פני משה כפני חמה וחשב הרשע הזה שכחו של מרע"ה הי' כח פרטי מהמזלות וחשב שמזלו הי' חמה, ונסתייע לסברתו במה שמת באדר ואז זמן מזל הקרירות, לזה שמת שמחה גדולה שחשב שכל כח ישראל הי' מן משה רבינו ע"ה וממזל החמה שהוא יסוד אש, ובמדרש שאמרו אומה"ע על דור המדבר אלקית הם אלו שאין תשמישם אלא באש, והיינו כנ"ל, וכאשר מזל הקרירות עמד כנגדו וגבר עליו עד שמת כן ח"ו וגבר הוא בכחו זה ובזמן הזה על ישראל, אבל טעה טעות גדולה ולא הי' יודע מעלת משה שהי' נעלה מכל עניני המזל וכל הפכים, ופני משה כפנו חמה היא חמה העליונה, כעין שכתוב כי שמש ומגן ה' ומשם הי' קורין עוד פניו, והראי' ע"ז שבאדר נולד משה, הרי שמזל הקר לא הי' יכול לעמוד כנגדו שלא יצא לאויר עולם כ"ש שלא הי' יכול להמיתו, ושאני מיגנא ממיקם, אלא ודאי שאין המזל פועל בו כלל שהוא נעלה מהמזל, וכ"כ ישראל אינם תחת המזל ובכחם לעשות היפוך מהוראת המזל, וכמו שהי' אז שהתעוררו כח גדול ועצום בתשובה מעומרקא דליבא היפוך הקדירות, ונהפוך הוא ששלטו באותו זמן היהודים בעמלקים שהי' נסתייע ממזל הקר, ולעומת רוח עצב הנמשך מקרירות נעשה פורים שמחה וששון ליהודים:

נ״זבש"ס חולין הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח, דהנה יש להתבונן בקרבנות המוספיך שהם מארבעה מיני בהמות פרים ואילים וכבשים כולם עולות ושעיר חטאת, וברש"י במדבר ז' פרים כנגד אברהם שנא' ואל הבקר רץ אברהם, אילים כנגד יצחק שנאמר ויקח את האיל, כבשים כנגד יעקב שנא' והכשבים הפריד יעקב, שעיר עזים לכפר על מכירת יוסף שנא' וישחטו' שעיר עזים, ויש להבין דשחיטת שעיר עזים לכאורה איננו נקשר עם המכירה, כי בעת שחיטת שעיר עזים כבר הי' המכירה והשחיטה היתה להציל מקפידת יעקב, ואז' כבר התחרטו על המכירה כבמדרש ויעברו אנשים מדינים עברו אותן הדיינים ופירש"י וכל המפרשים שמיד חזרו לאהבתם אותו, וע"ז מסיים המדרש כשרצית נתת בלבם לאהוב וכשרצית נתת בלבם לשנוא, ואח"כ נאמר וישב ראובן אל הבור וגו' וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא, ואח"כ נאמר וישחטו וגו', וא"כ אין לו ענין עם המכירה, ולמה יהי' השעיר לכפר על המכירה, ונראה דהנה יש לפרש ענין השנאה שהי' להם על יוסף כי יוסף הוא' מרכבה למדת צדיק יסוד עולם המשפיע לכנסת ישראל, והם היו מרכבה לכנסת ישראל, א"כ על ידי של יוסף באה ההשפעה ממעלה אליהם, והם לא רצו ביוסף לאמצעי אלא היו רוצים בעצמם לקבל שלא ע"י אמצעי, וכענין אנן בעינן למהוי קדם מלכא, והנה זה עצמו הוא ענין קטרוג הלבנה שלא רצתה לקבל האור מזבול ע"י אמצעות השמש אלא בעצמה, וזהו שאמרה א"א לשתי מלכים שישתמשו בכתר אחד, וע"כ אחר המכירה התחרטו תיכף שהרגישו חשכות בנפשותם, והיינו כמו שידוע טעם הזוה"ק בענין טומאת מת שבמקום שנתרוקן מקדושה שורה לעומתו כח טומאה, וכן הי' שבמקום השפעת קדושה ע"י יוסף שנסתלק מחמת המכירה שורה עליהם כח חיצוני לעומת הקדושה, וע"כ תיכף נתחרטו, והנה ברמב"ן פ' אחרי שחלקו של ס"ם מן הבהמות שעירים והעזים, ועי' הזוה"ק ח"ב (קפ"ה.), וע"כ כאשר התחרטו בקשו תקנה להעביר את כחו של ס"ם מעליהם לבל יאפיל את נפשותם המאירות שחטו שעיר עזים להכניע את כחו, והוא כעין שכתבו בפ' אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן הצאן אלו ישראל והדברים עתיקים, וזה עצמו הי' הענין שטבלו את הכתונת בדם, זה דאלו כתי של ס"ם עשה מעשה הטרף ביוסף, שבזה ידמה יעקב שטרף טורף יוסף, אבל שחיטת השעיר ענינו מורה עליו שהוא להתיש כחו של ס"ם שבמה שהוציאו את דמו ממנו הוא פועל דמיוני שהוציאו ממנו את תוקף כחו כי הדם הוא כחו של הבעל חי:

נ״חוהנה כמקרה אשר קרה להשבטים שבמקום השפעה שהי' ראוי להם ע"י יוסף שרה עליהם כח חיצוני להאפיל את נפשותם הטהורות, קרה גם לירח בקטרוגה שמפני הקטרוג שלא רצתה לקבל האור ע"י אמצעות השמש בא בה לעומתה כח חיצוני והוא האפיל כעדה מלקבל אור השמש לפרקים, ובדוגמא זו לעילא אור שלשת האבות המאירים בכנסת ישראל, וכמו שהשבטים הכניעו את כחו בשחיטת שעיר עזים, בדוגמא זה ישראל מקריבין שעיר לחטאת במוספין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, והיינו כי בשלשת מיני בהמות לעולה מעוררין השפעת ג' אבות שהם כנגדם כנ"ל, אך למען לשבות את מחיצת הברזל המפסיק, וזה נמשך מפאת קטרוג הירח ובחטא מכירת יוסף, ומקריבין שעיר לחטאת להעביר את כחו משם, וזהו שכתב בזוה"ק שהוא לאדכאה מקדשיא שזה גורם טומאת מקדש וקדשיו, וזהו הענין שעיר עזים לחטאת לכפר על מכירת יוסף ולכפרה שמיעטתי את הירח כי הכל ענין אחד, ואולי כי זה נמשך מזה:

נ״טומעתה נ"ל ההפרש שבין מוסף ר"ח לשאר מוספי י"ט, כי הנה כחו של ס"ם שניתן לו רשות להאפיל ולהסתיר האור כנ"ל יש בשני אופנים שגורס החשכות, כי בכל דבר משפיע ומקבל יש שני מיני מניעות, מצד המקבל שאין מניחין אותו לקבל ויש מצד הנותן, וכ"כ יובן למעלה למשכיל יש שכחו של ס"ם הוא כאבן גדולה עפ"י הבאר והוא סותם פתח הקיבול, ויש שהוא סותם פתח ההשפעה של הנותן כענין סותם את מקור הנובע מים לבאר, והנה בכל שאר המועדים שהוא מן השפעת שלשת האבות ננ"ל הוא סותם פתח כנסת ישראל המקבל, ושעיר החטאת מעבירו ומסלקו משם, אך בר"ח שהוא ממועדי הכנעה וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם הגינז אגוז, ובכל מקום שהכנעה מצוי' אין מקום לסט"א, וכמו שאמרו ז"ל הוי קבל וקיים, ובית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו, ובזוה"ק דבווידוין מסלקין את המקטריגין ממנו, וכן נמי בר"ח שהוא ממועדי הכנעה, וכל ענין ערב ר"ח שהוא יום כיפור קטן אין רשות לס"ם לסתום פתח ישראל המקבל בקטרוגו, ומ"מ עדיין יש לו רשות לסמום פתח הנתינה, וזה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח היינו הנותן, אבל שארי מוספין הסילוק והעברה היא מכנסת ישראל והבן הדברים כי א"א לפרש יותר:

ס׳פקודי וחודש שנת תרע"ה

ס״אויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו וגו' ויפרוש את האוהל וגו', הנה משמע שסדר ההקמה הי' תחילה יריעות התחתונות ואח"כ הקרשים כאמרם ז"ל משכן קרוי משכן ואין הקרשים קרויין משכן, א"כ הא דויקם משה את המשכן פירושו יריעות התחתונות, וכמו שכתוב אח"כ ויפרוש את האוהל שפירש"י יריעות עזים, ואם נאמר דויקם את המשכן הוא כלל שלאחריו פרט, אנה הזכיר יריעות התחתונות אלא ודאי כדאמרן, וכן פירש הספורנו שהוקמו היריעות קודם הקמת הקרשים אם בידי אדם מחזיקים בו ואם על דרך נס כדבריהם ז"ל וכו' עכ"ל, ויש להבין טורח זה או נס זה למה, ומה תועלת בו, ומדוע לא הוקמו כדרך הבנינים מתחילה הקרשים להיות נושאים ליריעות ואח"כ היריעות:

ס״בונראה דבאשר עיקר הכוונה היתה להשראת השכינה, ומשכן וכליו היו הנושאים לאור אלקי השיפע עליהם, כביכול דוגמת גוף האדם הנושא את הנשמה, לזה בא הרמז להורות חסדי השי"ת שעשה עם ישראל שהיו אחר חטא העגל ולא היו עדיין ראויין להשראת השכינה, אלא שהקדים הקב"ה והשרה שכינתו עליהם בעודם בשפל המצב כדי שיתעודדו ויתחזקו ויעשו ראויין להיות נושאים לאור האלקי, ולא יסתפקו במה שהשיגו את תקותם שישרה שכינה ביניהם, ויבינו שעדיין לא באו לתכלית הכוונה, וכי עליהם עוד להעשות נושאים לאור האלקי, כדוגמת היריעות שפרוסים לראשונה טרם שהי' נושאים להם, ואח"כ סידר את הנושאים היינו הקרשים:

ס״גובדוגמא זו היו במצרים משוקעים במ"ט שע"ט ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, על סמך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלקים על ההר הזה, וכן הוא ענין שבת זכר ליציאת מצרים שבלוחות האחרונים, שאלמלי הי' השבת ממתין לבוא עד היו ישראל מוכנין לקבלה לא הי' בא לעולם, אלא שהשבת פורש כנפיו על ישראל כמו שהם, ובשביל זה מתחזקים ומתעודדים להיות נושאים לקדושת השבת כדוגמת יציאת מצרים, וע"כ בלוחות הראשונים שהיו ישראל ברום המעלה מאד היו יכולין להכין עצמם להיות נושאים לשבת טרם יבוא, וע"כ לא נאמר בהם זכר ליציאת מצרים, וכן הוא לדורות בקריאת פרשת החודש, וימי ניסן קודם פסח דוגמת פריסת היריעות קודם הקרשים:

ס״דשנת תרע"ו.

ס״הבמדרש משנגמרה מלאכת המשכן אמר להם [משה] בואו ואני עושה לפניכם חשבון וכו' עד שהוא יושב ומחשב שכח באלף ושבע מאות וע"ה שקל מה שעשה ווים לעמודים התחיל יושב ומתמי' אמר עכשיו ישראל מוציאין ידיהם לאמר משה נטלם מה עשה האיר הקב"ה את עיניו ורואה אותם עשוים ווים לעמודים אותה שעה נתפייסו כל ישראל עם מלאכת המשכן, ע"כ, והדברים מתמיהין מאד שמפשט לשון המדרש משמע שמעיקרא הי' טינא בלב ישראל על משה וחשדו אותו עד שנתפייסו אח"כ, וח"ו לאמר ככה על ישראל, ואם בשביל שהיו מקצת שוטים שהביטו אחרי משה ואמרו חמי קדל דברי' דעמרם וכו' נאמר ח"ו שישראל היו צריכין פיוס, ובודאי קצוצי פאה אלו לא ישבו בראש העם ליתן לפניהם חשבון שעליהם תסוב הלשון שנתפייסו ישראל, ועוד שבודאי דתן ואבירם היו אלו הרשעים כאמרם ז"ל כל מקום שנאמר נצים ונצבים דתן ואבירם היו, וכאן כתיב ונצבו, ואף שאין זה ממש לשון נצבים מ"מ הא אמ"ר ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זהו שיבה זהו ביאה, ודתן ואבירם בודאי לא נתפייסו ולא נסתמו פיהם עד שנטמן בעפר פיהם:

ס״וונראה לפרש להיפוך, כי כשאמר משה לישראל בואו ואני עושה לפניכם חשבון היו ישראל מוצאין עצמם עלובים מאד ממשה שהי' נראה שמשה מחזיק אותם לחסרי דעת שחושדין אותו שגנב מהנדבה, וכבשו פניהם בקרקע, ומה הי' יכולים לעשות והיו מוכרחין לקבל עלובה זו שמצות מלך עליהם, אך אחר שראו שמשה שכח את האלף ושבע מאות וע"ה שקל אף שהיו דבר מסויים ואין שייך בו שכחה, ובאם לא הי' נזכר הי' מביא בהכרח חשש גניבה מאחד העם, מזה הבינו למפרע תועלת החשבון, ואף בלי חשד הקדום פן נשכח מלב ההמון דבר מסויים אשר בהכרח יביא לידי חשד את אחד מהעוסקים במלאכת המשכן, וזה הי' פיוס לישראל שלא יהיו נעלבים מן החשבון, ובזה יובן סיום לשון המדרש אותה שעה נתפייסו כל ישראל על מלאכת המשכן מי גרם לו ע"י שישב ופייסן, והרי לא מצינו שישב ופייסן אלא זה עצמו שהראם תועלת החשבון זה עצמו הי' הפיוס:

ס״זשנת תרע"ט.

ס״חאלה פקודי המשכן וגו', ובזוה"ק הקשה דאין הברכה שורה בדבר המנוי, ותירץ מפני שנתמנה ע"י מרע"ה לא הוזק ק"ו מאלי', עיי"ש, ועדיין אינו מובן תינח שלא הזיק אבל כל עצמו של המנין למה הי' בא, דא"א שיהי' תכליתו כפשוטו להוציא את מרע"ה מידי חשד, דבודאי לא לפני אותן קצוצי פיאה טפשי עם הציע החשבון ולא לפני דתן ואבירם, ועוד מאחר שאין כאן אלא חשבון הוצאה ולא חשבון הכנסה עדיין ימלא פיהם חצץ לומר שהכנסת הנדבה היתה יתירה, ובודאי שהיתה תכליתו כוונה פנימית, וכבר דברנו בזה בכמה אנפי בעזהי"ת:

ס״טונראה עוד לומר דהנה יש לדקדק אם החשבון מילתא היא, למה לא עשה שלמה המלך ע"ה חשבון בבנין בהמ"ק, ונראה דהנה במדרש שלהי פרשת תרומה זהב וכסף ונחושת הם מרמזים לשלש מלכיות בבל ופו"מ ויון, אף דמה להם לבנין המשכן, שלא הי' מקום לזולתינו אף למדרך כף רגל, מ"מ משמע שהכוונה בהמשכן התקרבות השכינה בעולם התחתון בהתגלות, להמשיך את כל באי עולם באמצעותו תחת כנפי השכינה, שמלכיות האלו הי' להם שורש בהקדושה, וע"כ הם מרומזים בפ' שמיני באותן בע"ח שיש להם סימן אחד של טהרה, להורות שיש להם שורש טוב אלא שבהשתלשלות למטה מטה נאחזה בהם הטומאה, ובאמצעות זהב וכסף ונחושת שבמשכן נתעורר השורש ויתנוענעו הענפים למטה אולי ישובו, אך באשר ירדו כ"כ פלאים רחוק שהם יהי' להם מעט אחיזה להתעורר, מה גם שאין להם שום מקום מעמד בהמשכן, י"ל שמה"ט נעשה חשבון ומספר מפקד הכלים, שבכל דבר המנוי מתעוררים כחות החיצונים לדבוק בו כבזוה"ק, וכאשר יופיע לנגד פניהם בהירות המשכן, אז יהי' להם מקום להכנע ולהתעורר אולי ישובו באמצעות זהב וכסף ונחושת שבמשכן הרומז להם כנ"ל, אבל באם לא הי' שם מנין ומספר מפקד היו בורחים לנוקבא דתהומא רבא ולא הפנו להסתכל בו ולהתעורר באשר לא הי' להם שמה שום מדרך כף רגל, אך כל זה הוא במשכן, אבל במקדש שהי' להם שם מדרך כף רגל בהר הבית, וגם תפלת שהמע"ה עבור הנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה, ע"כ גם בלעדי המנין הי' להם מקום לבוא שמה לחסות תחת כנפי קדושתו, ע"כ לא הוצרך למנין:

ע׳ולפי האמור יש ליתן טעם הא דמלאכת המשכן אינו דוחה שבת אף דקרבנות של ציבור דוחין, ולדברי הרמב"ן הקרבנות כולם הם צורך המשכן, ולדברינו הנ"ל יובן דהנה בשבת אין לאומה"ע שום אחיזה, ואדרבה גוי ששבת חייב מיתה, ובמדרש משל למלך ומטרונה שהיו משיחין זע"ז כל מי שהכניס ראשו ביניהם חייב מיתה, וע"כ משכן שעשוי מזהב וגו' ובא במנין הכל כדי לקרב גם את האומות, הוא היפוך לגמרי משבת, והתקרבות האומות הי' ענין חילול שבת, ע"כ אי אפשר שתדחה שבת, משא"כ קרבנות ציבור שהם התקרבות ישראל לבד שאיננו מתנגד לקדושת שבת ע"כ דוחין שבת:

ע״אפקודי ופרה שנת תר"פ

ע״בובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה, וברש"י אשר צוה אין כתיב כאן אלא את "כל" אשר צוה אפי' דברים שלא א"ל משה רבו כו' כי משה צוה לבצלאל לעשות תחילה כלים ואח"כ משכן א"ל בצלאל מנהג העולם לעשות תחילה בית ואח"כ משים כלים בתוכן א"ל משה כו' כך צוה לי הקב"ה וכן עשה המשכן תחילה, וכבר דקדקנו הלוא הכל הי' מונח מקופל ג' חדשים, וא"כ מה נ"מ איזה נעשה ראשון, והגם שי"ל דבצלאל לא ידע מקודם שלא יעמידו ביום הגמרו, אבל השאלה במקומה עומדת למה כך צוה לו הקב"ה:

ע״גונראה דהנה ידוע דכל הבריאה הוא בבחי' פנימיים ולבושים, והפנימיים אלו הם עוד לבושים למה שהוא יותר בפנימיות, וכה סובבת הולכת כל הבריאה, או שתקראם עצמות וכלים, או תוכיים ומקיפין, וידוע עוד דכל הקפה אינו פחות משלשה הסובבים את המרכז והם והם במתקלא חדא, הן בעולם, הן בשנה, הן בנפש, בעולם כיצד הים מקיף ליבשה והיבשה נקראת תוכיית בערך הים ומ"מ היבשה עצמה איננה תכלית התוכיית אלא היא מקפת לישוב ונקודה הפנימיית שבעולם היא א"י שזה תכלית הישוב, ובנקודה זו עצמה נמצא נמי תוכיים ומקיפים, מחנה ישראל מחנה לוי', ומחנה שכינה, שזה מקיף לזה וזה לזה, וכלי הקודש שבמחנה שכינה הם הנושאים להאור אלקי השורה בישראל כמ"ש תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, וזהו תכלית נקודה פנימית הנדרש מעולם שלמטה, ולדוגמא זו יש בשנה שלשה סוגי זמנים, ימי חול, ר"ח, ויו"ט, זה לפנים מזה, וכל אלו הם סובבים לימי השבת יומא דנשמתא, שהיא תכלית מפנימית הזמן, וכן בנפש האדם מקיף החיצון שלו היא דירתו ונחלק לשלשה, חצר, בית, והיכל, זה לפנים מזה הנזכרים בפסוק אחד אשרי חבחר ותקרב ישכון חצריך, נשבעה בטוב ביתך, קדוש היכלך, וכל אלו הם מקיפים לאדם המתלבש במלבושיו, והם נחלקים נמי לשלשה הנזכרים בבגדי כהונה שסובבים זה על זה, מכנסים, כתונת, ואבנט, [לבד המצנפת שאינו נוגע במלבושים אלו] ולעומתם שלשה לבושי מצוה תפילין ש"ר, ותפילין של יד, וציצית, זה פנימית לזה וזה לזה, ותוכיית שבהם הוא גוף האדם, ויש בו נמי שלשה דברים מקיפים זה על זה, העור מקיף ממעלה, ובתוכו בשר, ובתוכו גידין ועצמות, ויש בו שלשה מצות, מילה, ופריעה, ואטופי דדמא, והפנימית שבהגוף הוא דם שהנפש נתלה בו, ולעומת שלשה לבושים המקיפים זה על זה, יש עוד דקים מזה לבושי מהות הנפש, והם מחשבה דיבור ומעשה, מקיפים זה על זה, ותכלית הפנימית שהנפש מתאחד בו הוא רגש הנפש והתלהבות שהיא יותר דק ממחשבה שהיא ג"כ לבוש הנפש:

ע״דקיצור הדברים, שבת בשנה, וכלי המקדש בעולם, ורגש והתלהבות הנפש באדם, הם נקודות הפנימיות שבבריאה שעליהם נראים אור האלקי, וקדושת הזמן, ונפש האדם:

ע״הוהנה בגשת האדם לעבודה אם לא יצייר בנפשו מקודם חובת נפשו לאלקים, ואת מי הוא עובד, ותכלית העבודה עוה"ב ולהשתאבא בגופא דמלכא, ועד שבא לרגש והתלהבות הנפש, אין שבח בעבודתו, אלא צריך להיות תכלית המעשה במחשבה תחילה ולא במחשבה לבד אלא ברגש והתלהבות, ומ"מ עדיין אין זה כלום ואפי' יתרגש ויתלהב כל היום להניח תפילין ואינו מניחם בפועל מאומה לא ישא בעמלו, אלא ע"י המעשה מצות בפועל הוא מושך על עצמו קדושתם ואור האלקי, ולדוגמא זי צוה ה' לעשות משכן תחילה ואח"כ הכלים, והיינו המקיף קודם להפנימי, כמו מעשה המצות שהעשי' היא מקדמת, ומשה שצוה לעשות הכלים תחילה, כי הוא הי' בא לעורר את לב ישראל בנדבתם למלאכת המשכן שיהי' בתכלית אהבה ודביקות רשפי' רשפי אש, וכבר הגדנו שגודל התלהבות הנדבה הי' אמצעי שיהי' שורה כבוד ה' על דברים גשמיים, ע"כ התחיל בדברים הפנימיים ביותר הנושאים את אור אלקי עליהם כדי שיתחזק בהם הציור והרעיון באור האלקי להתלהב לבם ביותר, ובזה נתן ג"כ לימוד לדורות כי בגשת אל ה' עבודת ה' נחוץ ציור ודמיון התכלית בתחילה כנ"ל:

ע״וולפי האמור יש ליתן טעם דאין מלאכת המשכן דוחה שבת אחרי שהגדנו כי שלשה אלה, שבת בשנה, ומשכן בעולם, דם הנפש שבאדם, בחד מתקלא סלקי, ותכלית הבריאה בשלשה אלה הוא האדם תכלית הבריאה, וע"כ כמו שהמשכן שבעולם מיישר את האדם להיות דומה לו שהמקיף יטפל להתכלית, וע"כ נקרא משכן העדות, ומשה צוה לעשות את הכלים תחילה כנ"ל, כן יהי' האדם דומה לו שכל עניני המקיפים והלבושים שבו יטפלו לנקודה הפנימית שבו, וכל רעיוניו וכל דמיון וציור שבו ישקע בו, זה עצמו עושה השבת שבשנה, ובשבת אין צורך למלאכת המשכן, ע"כ אין דוחה את השבת:

ע״זפקודי שנת תרפ"א

ע״חאלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד עפ"י משה וגו', הנה הכל תמהו מנין זה למה הי' כל עיקר, ובמדרש ר' חמא אמר הי' אומרים חמי קדל דברי' דעמרם וחבירו אומר לו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר כששמע משה כן א"ל משה חייכם נגמר המשכן אתן לכם חשבון הוי אלה פקודי המשכן, ואינו מובן שחשבון להוציא מידי חשד היא רק כשהוא גם בהכנסה מזה כך ומזה כך וכך, ולעומתו כך וכך יצא לזה וכך לזה, חשבון כזה מוציא מידי החשד, אבל כשאינו מברר אופן הכנסה אלא אופן הוצאה, עדיין אינו מוציא מידי חשד, וא"כ התינח כסף פקודי העדה שהי' לפי מספר, אבל זהב ונחושת ויתר הנדבה שהי' לפי מסת נדבת הלב, עדיין יכול החושד לחשוד שיתר מכאן הי', וגם בכסף עצמו מי יספור אחריו דידע אם לא הי' יותר מזה, ובעיקר דבר זה תימא רבה היתכן על עם קדוש ודור דיעה כזה שימצא בהם אנשים קצוצי פיאה וחסורי דעת לחשוד את מרע"ה שגנב ממלאכת המשכן, ולא עוד אלא כדבר של ודאי הי' נחשב להם לומר אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר אתמהה:

ע״טונראה דהנה במדרש לקמן עוז והדר לבושה זה משה שנא' ומשה לא ידע כי קרן עור פניו ותשחק ליום אחרון אלו ליצני ישראל שמליצין אחריו ואומרים אלו לאלו אפשר שהשכינה שורה על ידיו של בן עמרם לא עשה אלא כיון שא"ל האלקים להקים את המשכן התחיל שוחק עליהם וכו' ולא היו יודעים ליישבו מה עשו נטלו כל אחד ואחד מלאכתו ובאו להם אצל משה ואמרו הרי קרשים הרי בריחים וכיון שראה משה אותם מיד שרתה עליו רוה"ק והקימו עכ"ל, ויש להבין אחר שראו שקרן עור פניו [עוד קודם שמעו ממנו ציווי המשכן] פלא שלא הי' כמוהו בעולם, מזה עצמו הי' הדין נותן להאמין בו ביותר שיעשה פלא כזה שישרה שכינה על ידו, וא"כ אין שייכות זה לזה ומדמסמכן הכתוב משמע דאדרבה אחר שראו שקרן עור פניו היו ליצני ישראל מליצין אחריו אתמהה:

פ׳ונראה דהנה במדרש עיקר שכינה בתחתונים הי' ומפני חטא דורות הקודמים נסתלקה שכינה מרקיע לרקיע עד רקיע השביעי וכנגדן עמדו שבעה צדיקים וכו', והורידו השכינה מרקיע לרקיע עד משה שהורידה לארץ, ומשמע דזכות משה קא גרים ולאו זכות ישראל, וכמי הצדיקים שקדמוהו שהורידו מרקיע לרקיע שודאי בזכותם הי' שהרי עדיין עם ישראל לא יצאו לפועל והיו במצרים כמו עובר במעי בהמה, אך ליצני ישראל אמרו אפשר שהשכינה שורה על ידיו של בן עמרם, הפירוש לא שהיו סבורין שאי אפשר שישרה השכינה בישראל, כי כבר ראו מ"ת אשר פנים בפנים דיבר ה' עמהם, וא"כ אין השראת שכינה בישראל כ"כ פלא ורבותא יתירה, אלא שהיו חושבין שזה בזכות ישראל ולא בזכות משה, וזה שאמרו אפשר שישרה השכינה על ידיו של בן עמרם, היינו שזכותו לבד יגרום זה:

פ״אומעתה יובן הסמיכות של קירון עור פניו של משה, דהנה במדרש ריש תרומה יש לך אדם לוקח מקח ובנ"א אינם יודעין מהו אבל משכר הסרסור נתוודע מה לקח כך התורה אין אדם יודע מה היא אלא משכר שלקח משה שנא' ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו, הנה מפורש שקירון עור פני משה הוא שכר סרסרות מהמקח שלקחו ישראל, ומובן שעיקר המקח גדול משכר הסרסרות, וא"כ הם כשראו קירון עור פני משה שזה שכר הסרסרות הבינו גודל ויקרת עיקר המקח שזכו ישראל, וע"כ מזה עצמו שפטו כי השראת שכינה בישראל לא בזכות משה הוא אלא בזכות ישראל, ומעתה מובן הסמיכות עוז והדר לבושה זה קירון עור פני משה, ומזה נצמח מאמר ליצני ישראל אבל ותשחק ליום אחרון, שבאשר לא היו יכולין להקימו והביאוהו אל משה ושרתה רוה"ק והקימו, מזה מוכח שכל ענין המשכן לשרות השכינה בו הוא בזכות משה:

פ״בולפי האמור יש לפרש נמי דהא דהיו אומרים חמי קדל דברי' דעמרם וחבירו אומר לו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר, הכוונה לא על גשמיות אלא על חכמה בינה ודעת כי אין עני אלא בדעת, ובהיפוך זהו העשירות באמת ואמרו שזה שזכה משה הוא בזכות המשכן ששורה בישראל וכענין שכר הסרסרות כנ"ל:

פ״גוהנה משה אמר להם נגמר המשכן אתן לכם חשבון, והיינו דהנה הכל תמהו בענין פקודי המשכן הלא אין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין, ובזוה"ק ריש תשא לית ברכתא דלעילא שריא על מלה דאתמני, ובזוה"ק פקודי תירץ דהואיל דאתפקד על ידא דמשה שרי' בי' ברכה קו"ח מאלי' דאמר כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר וגו' אף דקיימא בחושבנא כ"ש משכן העדות דאתפקד על ידא דמשה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ביאר הדברים בטעמא דאין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין משום שליטת החיצונים, ובכל דבר הסמוי מן העין אין להם שליטה כענין בית הסתרים דאינו מקבל טומאה ואין להם שליטה אלא בדבר הנגלה, והנה כל ענין החיצונים הוא מיסוד השקר דבאמת אין עוד מלבדו, וע"כ מרע"ה שמדתו אמת, ובמדרש שלח אורך ואמתך וגו' אמת זה משה שנאמר בכל ביתי נאמן הוא, בכל מקום שהופיע עינו של משה נסתלקו כחות החיצונים, וע"כ משכן דאתפקד על ידא דמשה אין בו חשש שליטת החיצונים, ושוב אין המנין מעכב הברכה, קו"ח מאלי' דנמי מהאי טעמא הוא דאלי' הוא איש האמת כמ"ש ודבר ה' בפיו אמת, וע"כ ע"י שניהם שריא ברכה אף בדבר המנוי עכ"ד:

פ״דומעתה ע"י דאתפקד על ידא דמשה שריא בי' ברכה, אי אפשר עוד לומר דהעשירות הרוחני של משה נצמח בזכות המשכן, שאדרבה אלמלא זכות משה איש האמת לא הי' שריא ברכה בהמשכן, וע"כ ע"י פקודת המשכן נסתלקה מחשבת האומרים שמשה זכה באמצעות המשכן:

פ״הולפי האמור יש לומר דהיינו טעמא דכל ענין פקודת המשכן באה להוציא מלב החושבים כנ"ל ונתיישבו כל הקושיות שבריש דברינו:

פ״ובמדרש שהקב"ה נתכוין להעמיד המשכן בחודש שנולד בו יצחק אבינו, ובודאי אתיא כמ"ד בתשרי נברא העולם ובתשרי נולדו האבות, דאל"ה הרי כל האבות נולדו בניסן ומאי ארי' יצחק דנקט, אבל היא גופי' טעמא בעי, למה בחודש שנולד יצחק ולמה לא בחודש שנולדו אברהם ויעקב, וי"ל עפ"י דברי הזוה"ק דמשכן אוקם מסטרא דשמאלא, וע"כ הכא שארי למימנא זהב בקדמיתא וכסף לבתר בגין דהאי חושבנא מתתא, אבל כד אתי למימנא מחושבנא דרתיכא דלעילא שארי למימנא מימינא בקדמיתא ולבתר משמאלא מנלן דכתיב לי הכסף ולי הזהב וכו':

פ״זונראה עוד לומר דהנה בש"ס שבת (פ"ט:) אמ"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מה דכתיב כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא הכירנו את ה' אבינו גואלנו מעולם שמך לעת"ל א"ל הקב"ה לאברהם בניך חטאו לי אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך אמר אימר לי' ליעקב דהו"ל צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו א"ל בניך חטאו לי אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקא עצה אמר לו ליצחק בניך חטאו לי אמר לפניו בני ולא בניך וכו' ואת"ל כולם עלי הא קריבת נפשי קמך פתחו ואמרו כי אתה אבינו אמר להם יצחק עד שאתם מקלסים לי קלסו להקב"ה כו' אתה ה' אבינו גואלינו מעולם שמך ויש להבין כי יצחק מדתו מדת הדין, ואברהם חסד ויעקב רחמים א"כ איפכא מבעיא לי', ונראה לפרש עפ"י דברי האלשיך בטעם שהאבות היו עקרים, כדי שלא יהי' שום צירוף לדורות ראשונים עם ישראל, כי מצד סדר התולדות לא היו ראויים להוליד, וזה שאמר בלעם כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, אלו האבות והאמהות, כי אלו הם ראש והתחלת ישראל ולא תרח ודורות ראשונים עכ"ד, והנה לכאורה לפי דרך זה הי' לו לתרח להיות עקר למען לא יחשב אברהם תולדתו, אך הטעם כי אברהם בן ג' שנים הכיר את בוראו, וא"כ תחילת תולדתו עדיין הי' נחשב תולדות תרח מסטרא דרע אלא שהוא מעצמו הפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, אלא יצחק שהי' ידיד מבטן, אם לא הי' אברהם עקר הי' גם יצחק נחשב אחר תולדות תרח, ובני בנים הרי הם כבנים, א"כ יצחק הי' התחלה חדשה לגמרי, ואליו יתייחסו כל ישראל, כי יצחק ויעקב לא היו עקרים כלל, אבל האמהות כולן היו עקרות מה"ט שלא יהי' לבתואל ולבן שום שייכות וצירוף לישראל:

פ״חולפי"ז יש לומר הטעם שלידת יצחק היתה בניסן ונשתנה מיתר האבות שהי' בתשרי, משום שניסן הוא החודש המשומר ובא מששת ימי בראשית לגאולת ישראל שהוא חידוש ישראל כמו שבא במדרשים שגאולת מצרים הי' לישראל כמו חידוש העולם, וכל העשרה מאמרות שבהם נברא העולם כנגדן הי' נגוף למצרים ורפוא לישראל ע"כ נאות חודש הזה שהוא מסוגל לחידוש, ללידת יצחק שהוא הי' ראש והתחלת ישראל:

פ״טוהנה מדה זו לא היתה כ"כ לא באברהם ולא ביעקב, וע"כ כשא"ל הקב"ה בניכם חטאו לי לא מצאו להם עוד תקנה אלא ימחו על קדושת שמך דפירש"י הואיל שחטאו ויתקדש שמך בעולם כשתעשה דין בעוברין על דבריך, והיינו דבאמצעות שיתקדש שם שמים ע"י הדין שתעשה בעוברין על דבריך עוד יחליפו וישיגו חיים חדשים וישובו לאור באור החיים, ויש לפרש דהלשון ימחו קאי על העוונות שהם ימחו לגמרי מכל הכלל בשביל שתעשה דין ביחידים מהן שבאו לכלל הקילקול שלא יכלו להרפא, ומחמת קידוש השם שנצמח מזה יהי' תיקון גם לאלו, אך יצחק באשר הי' לו מדת החידוש כנ"ל הוא הופיע מדה זו גם בזרעו, היינו כל ישראל שיהא בהם מדת החידוש אפי' שח"ו הם בתכלית הקלקול עוד הם עתידים להתחדש, כמו אילן הנטוע בשרשים מרובין שאף שקצת ענפין נראין כיבשים בימות החורף, עוד יפריח ויגדל וישא פרי, וע"כ בלי הדין בהעוברים נמי הם עתידים לשוב ולהחיות, אלא שמ"מ העונות צריכים כפרה, וכל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו מעוהו, ע"כ עשה חשבון העונות ואמר אמת"ל כולם עלי הא קריבית נפשי קמך ושוב ישראל בעצמם יתחדש כנשר נעורם וזוכין למה שזוכין:

צ׳והנה במדרשים שהמשכן וכליו הם דוגמת לבריאת שמים וארץ ובתנחומא אמ"ר יעקב בר אסי למה הוא אומר ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך בשביל ששקול כנגד בריאת העולם, כיצד בראשון כתיב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וכתיב נוטה שמים כיריעה ובמשכן מה כתיב ועשית יריעות עזים וכו' עד בבריאת עולם כתיב ויקדש אותו ובמשכן כתיב וימשח אותו ויקדש אותו, והענין דענין המשכן הי' דבר של חידוש, כי האומנם יש אלקים עם האדם בארץ דכמו חידוש של בריאת שמים וארץ שהיו נמתחין והולכין שפי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהיו מתגשמים והולכין בהתרחקם מהשורש, דוגמתו הי' במשכן אלא להיפוך שמגשמית הנדבה נעשה ענין רוחני מקום השראת השכינה, ועוד שהי' בו ענין האלקי כמו רוח חיים שמשא כבידה כ"כ בכמות ובאיכות הי' ניתן על ארבע עגלות שתים כנגד שתים ושמונת הבקר היו מושכין כל אותה משא במדבר שאין שם דרך ומסלול, אלא כולו חול אלא שהי' נושא א"ע:

צ״אונראה שזה הי' רמז לישראל אחרי נפלם ממדריגתכם מחמת חטא העגל שלא יאמרו נואש כי בכח החידוש שיש בישראל בכחם בכל עת להתחיל מחדש כאלו לא טעמו טעם חטא מימיהם, ורשפי' רשפי אש שלהבתי', וע"כ נאות נמי זמן הקמתו בחודש ניסן זמן החידוש, דוגמת לידת יצחק בחודש הזה, ויתכן שכח זה בישראל נמי ירושה מיצחק אבינו כנ"ל שהוא הי' חידוש בריאה, ומעתה דברי המדרש מבוארים שהקב"ה מתכוון להעמיד המשכן בחודש שנולד יצחק:

צ״בומזה לימוד לאדם שיבין וישכיל בדעתו מה שחודש ניסן מבקש ממנו שיתחדש בכל עניניו מחשבה דיבור ומעשה כאלו הוא חידוש בריאה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלנה על לב, וזהו הענין חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, ובירושלמי תרומת שקלים כתחילתה ולפי דרכנו כמו הקמת המשכן שנחשב כחידוש בריאה כן לדורות, וזהו וענין הקדים שקליהם לשקליו, כי ההכנה למצוה היא נשמת המצוה והיא שעמדה להם בימי המן, שאמר ישנו מן המצות שהם בבחי' שינה בלתי חידוש וחיות, וכבר דברנו בזה: