שם משמואל, פקודי י׳Shem MiShmuel, Pekudei 10
א׳פקודי ופרה שנת תר"פ
1
ב׳ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה, וברש"י אשר צוה אין כתיב כאן אלא את "כל" אשר צוה אפי' דברים שלא א"ל משה רבו כו' כי משה צוה לבצלאל לעשות תחילה כלים ואח"כ משכן א"ל בצלאל מנהג העולם לעשות תחילה בית ואח"כ משים כלים בתוכן א"ל משה כו' כך צוה לי הקב"ה וכן עשה המשכן תחילה, וכבר דקדקנו הלוא הכל הי' מונח מקופל ג' חדשים, וא"כ מה נ"מ איזה נעשה ראשון, והגם שי"ל דבצלאל לא ידע מקודם שלא יעמידו ביום הגמרו, אבל השאלה במקומה עומדת למה כך צוה לו הקב"ה:
2
ג׳ונראה דהנה ידוע דכל הבריאה הוא בבחי' פנימיים ולבושים, והפנימיים אלו הם עוד לבושים למה שהוא יותר בפנימיות, וכה סובבת הולכת כל הבריאה, או שתקראם עצמות וכלים, או תוכיים ומקיפין, וידוע עוד דכל הקפה אינו פחות משלשה הסובבים את המרכז והם והם במתקלא חדא, הן בעולם, הן בשנה, הן בנפש, בעולם כיצד הים מקיף ליבשה והיבשה נקראת תוכיית בערך הים ומ"מ היבשה עצמה איננה תכלית התוכיית אלא היא מקפת לישוב ונקודה הפנימיית שבעולם היא א"י שזה תכלית הישוב, ובנקודה זו עצמה נמצא נמי תוכיים ומקיפים, מחנה ישראל מחנה לוי', ומחנה שכינה, שזה מקיף לזה וזה לזה, וכלי הקודש שבמחנה שכינה הם הנושאים להאור אלקי השורה בישראל כמ"ש תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, וזהו תכלית נקודה פנימית הנדרש מעולם שלמטה, ולדוגמא זו יש בשנה שלשה סוגי זמנים, ימי חול, ר"ח, ויו"ט, זה לפנים מזה, וכל אלו הם סובבים לימי השבת יומא דנשמתא, שהיא תכלית מפנימית הזמן, וכן בנפש האדם מקיף החיצון שלו היא דירתו ונחלק לשלשה, חצר, בית, והיכל, זה לפנים מזה הנזכרים בפסוק אחד אשרי חבחר ותקרב ישכון חצריך, נשבעה בטוב ביתך, קדוש היכלך, וכל אלו הם מקיפים לאדם המתלבש במלבושיו, והם נחלקים נמי לשלשה הנזכרים בבגדי כהונה שסובבים זה על זה, מכנסים, כתונת, ואבנט, [לבד המצנפת שאינו נוגע במלבושים אלו] ולעומתם שלשה לבושי מצוה תפילין ש"ר, ותפילין של יד, וציצית, זה פנימית לזה וזה לזה, ותוכיית שבהם הוא גוף האדם, ויש בו נמי שלשה דברים מקיפים זה על זה, העור מקיף ממעלה, ובתוכו בשר, ובתוכו גידין ועצמות, ויש בו שלשה מצות, מילה, ופריעה, ואטופי דדמא, והפנימית שבהגוף הוא דם שהנפש נתלה בו, ולעומת שלשה לבושים המקיפים זה על זה, יש עוד דקים מזה לבושי מהות הנפש, והם מחשבה דיבור ומעשה, מקיפים זה על זה, ותכלית הפנימית שהנפש מתאחד בו הוא רגש הנפש והתלהבות שהיא יותר דק ממחשבה שהיא ג"כ לבוש הנפש:
3
ד׳קיצור הדברים, שבת בשנה, וכלי המקדש בעולם, ורגש והתלהבות הנפש באדם, הם נקודות הפנימיות שבבריאה שעליהם נראים אור האלקי, וקדושת הזמן, ונפש האדם:
4
ה׳והנה בגשת האדם לעבודה אם לא יצייר בנפשו מקודם חובת נפשו לאלקים, ואת מי הוא עובד, ותכלית העבודה עוה"ב ולהשתאבא בגופא דמלכא, ועד שבא לרגש והתלהבות הנפש, אין שבח בעבודתו, אלא צריך להיות תכלית המעשה במחשבה תחילה ולא במחשבה לבד אלא ברגש והתלהבות, ומ"מ עדיין אין זה כלום ואפי' יתרגש ויתלהב כל היום להניח תפילין ואינו מניחם בפועל מאומה לא ישא בעמלו, אלא ע"י המעשה מצות בפועל הוא מושך על עצמו קדושתם ואור האלקי, ולדוגמא זי צוה ה' לעשות משכן תחילה ואח"כ הכלים, והיינו המקיף קודם להפנימי, כמו מעשה המצות שהעשי' היא מקדמת, ומשה שצוה לעשות הכלים תחילה, כי הוא הי' בא לעורר את לב ישראל בנדבתם למלאכת המשכן שיהי' בתכלית אהבה ודביקות רשפי' רשפי אש, וכבר הגדנו שגודל התלהבות הנדבה הי' אמצעי שיהי' שורה כבוד ה' על דברים גשמיים, ע"כ התחיל בדברים הפנימיים ביותר הנושאים את אור אלקי עליהם כדי שיתחזק בהם הציור והרעיון באור האלקי להתלהב לבם ביותר, ובזה נתן ג"כ לימוד לדורות כי בגשת אל ה' עבודת ה' נחוץ ציור ודמיון התכלית בתחילה כנ"ל:
5
ו׳ולפי האמור יש ליתן טעם דאין מלאכת המשכן דוחה שבת אחרי שהגדנו כי שלשה אלה, שבת בשנה, ומשכן בעולם, דם הנפש שבאדם, בחד מתקלא סלקי, ותכלית הבריאה בשלשה אלה הוא האדם תכלית הבריאה, וע"כ כמו שהמשכן שבעולם מיישר את האדם להיות דומה לו שהמקיף יטפל להתכלית, וע"כ נקרא משכן העדות, ומשה צוה לעשות את הכלים תחילה כנ"ל, כן יהי' האדם דומה לו שכל עניני המקיפים והלבושים שבו יטפלו לנקודה הפנימית שבו, וכל רעיוניו וכל דמיון וציור שבו ישקע בו, זה עצמו עושה השבת שבשנה, ובשבת אין צורך למלאכת המשכן, ע"כ אין דוחה את השבת:
6