שם משמואל, פקודי ד׳Shem MiShmuel, Pekudei 4
א׳פקודי שנת תרע"ג.
1
ב׳אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה וגו', פירש"י משכן משכן שני פעמים רמז למשכן שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהם של ישראל, ויש להבין מה ענין רמז זה במקום הזה, שלכאורה הי' יותר יוצדק לרמז זה בתחילת הצואה או בעת הקמתו:
2
ג׳ונראה דהנה יש להבין בענין החשבון שנתן משה ממשקל הנדבה למה הי' בא, שקשה לומר שכל עצמו לא הי' בו תועלת אלא להוציא את מרע"ה מחשד של קצת טפשים, ומי זוטר מה שהכתיב העיד עליו בכל ביתי נאמן הוא, ואם זה לא הועיל מה הועיל חשבון הוצאה בלתי חשבון הכנסה, עדיין ימצאו מקום לומר שיותר ממשקל זה הי' הכנסת הנדבה, בשלמא כסף הי' ידוע לכה"פ המספר ומילתא דעבידי לאגלויי וכו', אבל בזהב ונחושת ויתר הנדבה מאי איכא למימר, ומוכרח לומר שהי' בו עוד תועלת פנימי:
3
ד׳ונראה דהנה הכל תמהו הלוא אין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין, ובזוה"ק תירץ דהואיל דאתפקד על ידא דמשה שריא בי' ברכה כ"ש מאליהו דאמר כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר וכו' אף דקיימא בחשבנא, כ"ש משכן העדות דאתפקד על ידא דמשה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ביאר הדברים, דטעמא דאין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין משום שליטת החיצונים, ובכל דבר הסמוי מן העין אין להם שליטה, כענין בית הסתרים שאינו מקבל טומאה, ואין להם שליטה אלא במה שהיא באתגליא, אך משה שמדתו אמת ובמדרש שלח אורך ואמתך י"א אמתך זה משה שנאמר בכל ביתי נאמן הוא, וכאשר הופיעה מדת האמת שוב כל החיצונים אין להם מציאות, כי הם מיסוד השניות והשקר, וכמו בשבת דכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא, וזה שרמז המדרש איש אמונות רב ברכות זה משה, והיינו טעמא דאליהו דבמדרש שלח אורך ואמתך אורך זה מלך המשיח ואמתך זה אליהו שנאמר ודבר ה' בפיו אמת, ואתי שפיר הק"ו מאליהו, וע"כ ע"י שניהם שריא ברכה אע"ג דהיו בדבר המנוי עכ"ד:
4
ה׳ולי יש לומר בלשון אחר, דהנה ידוע דמחטא אדה"ר נתערב טוב ורע בכל דבר, וע"כ יש שליטה לכחות חיצונים בכל דבר, ומצא מין את מינו, וכמו שחטא אדה"ר נמשך ממה שלא הי' סמוי מן העין וכמו שפירש"י, ויהיו שניהם ערומים וסמיך לי' והנחש הי' ערום למדך מאיזו עצה קפץ הנחש עליהם ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאוה להם, כן נמי אין לכחות החיצונים שליטה באמצעות חלקי הרע שנתערבו ע"י חטא אדה"ר אלא נמי בדבר הנגלה לעין ולא בסמוי מן העין, והנה משה רבינו ע"ה הי' נקי בלי שום פסולת וכמ"ש ותרא אותו כי טוב הוא שהי' טוב לגמרי בלי שום תערובות חלקי רע אין לחלקי הרע שום שליטה ואחיזה במקום שהוא הי' מברך ונתן עינו עליו לטובה, כי כל ענין מציאות שליטת הרע בדבר חלקי סמוי מן העין הוא משום שיש בדבר הזה תערובות חלקי הרע ומצא מין את מינו, וזה שאין בו תערובות חלקי הרע אינם מוצאין שמה את מינם כלל, וכן אליהו הוא פנחם שנפרדו ממנו כל חלקי הרע בקנאו את קנאת ה' ומסר נפשו להריגה על קידוש ה', כמו שאיתא בספרים, ומהאי טעמא נמי מפני שבת כלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא, כי שבת היא טוב לגמרי בלי פסולת, וכתיב מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', ומה"ט איתא בכתבי האר"י ז"ל כי מאכל של שבת אינו מגשם, וע"כ במקום משה ואליהו ושבת אין מקום לשליטת חיצונים ושריא ברכה אף בדבר בלתי סמוי מן העין:
5
ו׳והנה שני הפירושים אף שנראה רחוקים זה מזה הם ענין אחד, כי בשביל שהי' מרע"ה כולו טוב בלי פסולת היתה מדתו מדת האמת, כי כל התהות ומציאות הפסולת היא מצד שניות והשקר כי אין עוד מלבדו, ועיין מהר"ל בספר נתיבות עולם נתיב האמת פרק א' כי הטוב במה שהוא טוב אין ראוי שיהי' בו השקר כי הטוב בפרט הוא ראוי אל המציאות עי"ש שהאריך בפירוש אגדתא דפרק חלק אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמי' ואמרי לה רב טבומי שמי' דאי הוה יהבי' לי' כל חללי דעלמא לא הוי משני בדיבורי', שרומז על מרע"ה שהוא נקרא טוב ובש"ס מנחות יבוא טוב ויקבל טוב מטוב, והוא לא הי' משני בדיבורי', עיי"ש דבריו כי נעמו, וא"כ שני הפירושים עולים בסגנון אחד:
6
ז׳אך עדיין אינו מובן למה נצרך החשבון כלל, התינח שלא הזיק אבל איזו תועלת היתה בו, ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפירוש מה שאמרו ז"ל משכן אקרי מקדש ומקדש אקרי משכן, שמשכן נקרא על שם שכינת הקב"ה ששוכן בה, ומקדש נקרא על שם ישראל שמתקדשים ומתועדים בו, וז"ש הכתוב ועשו לי מקדש שזה מצדם ממטה למעלה, ושכנתי בתוכם זה מלמעלה למטה עכת"ד, וממילא מובן שע"י עונות שנשתאבו בקרבם חלקי רע היפוך הקדושה שוב אף הקב"ה מסלק שכינתו ממקום הזה, ונחרב הבית, וזה שרמז בדברי רש"י הנצב פתח דברנו שנתמשכן שני פעמים בשני חרבנין, אף שהחורבן הי' במקדש ולא במשכן שנגנז עוד טרם החורבן, מ"מ מה שחזר הקב"ה וסילק שכינתו ממקום הזה זה נקרא חורבן משכן, דאלו חרבן מקדש מקמי הכי הי' משעת החטא, וסילוק השכינה שירדה לישראל שעשה משה במדבר, ונסתלקה מבהמ"ק זה נקרא חרבן משכן:
7
ח׳והנה בש"ס ברכות מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתיך קינה לאסף מבעי לי' אלא ששפך חמתו על העצים והאבנים, והנה הענין ששפך חמתו על העצים והאבנים, הוא כעין שכתב הזוה"ק ח"ב (קפ"ז:) בטעם מותנא אמאי סליק במנינא אלא בגין דברכתא לא שריא במנינא כיון דאסתלק ברכתא סטרא אחרא שריא עלי' עכ"ד, והוא כעין טעם טומאת מת שכתב הזוה"ק דבאתרא דהי' כלי לנשמתא קדישא מתאוין כחות הטומאה לדבק בו, כן נמי יש לומר דאבני ועצי בהמ"ק שהי' שורה בהם קדושה ונתרוקנו הוא דמיון גוף האדם שנתרוקן מהנשמה ושורה בו רוח הטומאה, וע"כ ניתן לשריפת אש כעין גוף המת הצריך קבורה כדי שיתעכל הזוהמא והטומאה בעפר וכל פיסולו בקודש בשרפה, אך הנה בתוס' שהביא בשם המדרש ח"ו שיש טומאה בצדיקים, ולפי טעם הזוה"ק מהו ח"ו אדרבה זה הוא למעלתם שלפי גודל מעלת נשמתם מתאוין עוד יותר כחות הטומאה לדבק בו, ומזה נראה דמה דיש שליטה לכחות הטומאה לדבוק בכלי שנתרוקן מהקדושה, היינו במקום שמבלעדי הקדושה הי' לחלקי הרע שום אחיזה בו, אלא שנדחה מחמת הקדושה, אז כשנתרוקן מהקדושה חזר הרע אל המקום שהי' לו בו תפיסת יד, אבל במקום שאין לחלקי הרע שום אחיזה מעיקרא לא נתיפה כחם בעבור שהי' בו חלקי קדושה ונתרוקני ממנו, וע"כ צדיקים גמורים דמהפכי חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, שאין לחלקי הרע שום מקום שמה אינן יכולין לדבוק בגופו גם במיתתו, וע"כ במדרש וארא שהביאו לארונו של דוד לבהמ"ק ושלמה אמר זכרה לחסדי דוד אבי, ומשום דדוד אמר ולבי חלל בקרבי שלא הי' לו שום יצה"ר וצד רע ע"כ לא מטמא במיתתו, ואפי' למאן דלא סבירא לי' שחי' דוד או אפי' למ"ד שחי' מ"מ למאן דסבירא לי' דמתים שלעתיד יהא צריכין הזאת שלישי ושביעי לא קשיא להו איך הביאו את ארונו לבהמ"ק משום דצדיק כזה אינו מטמא במיתתו, וא"כ לפי האמור שוב יקשה אבני ועצי המקדש שלא הי' בהם שום צד רע מעיקרא איך נתהוו בהם כחות חיצונים כשנתרוקנו מהקדושה עד שניתנו לשריפת אש, אך ע"ז שוב יש לומר הלוא עיקר השראת השכינה מעיקרא הי' במשכן, ובהמשכן הי' בו חשבון ומנין עוד טרם המשיחה והקדושה, כי בכל דבר ודבר ובכל הגשם אחר חטא אדה"ר נשתאב בו עירוב טו"ר, וע"י המנין מצא מין את מינו כנ"ל, אלא מפאת מדתו של מרע"ה מדת הטוב והאמת נדחה ממנו כח החיצונים, ע"כ שוב כשנסתלקה הקדושה ע"י העדר קדושת ישראל וע"י החטא שוב דומה לגוף מת המטמא כנ"ל:
8
ט׳ומעתה יובן צורך החשבון והמנין דאל"ה לא הי' אפשר לשפוך חמתו על העצים והאבנים והי' כלי' ח"ו בישראל, אך באשר הי' תחילתו ע"י מנין וחשבון כנ"ל ואח"כ המקדש שנעשה במקום המשכן הי' כמו המשכן שהחיצונים היו רוצים לדבק בו אלא שנדחו מפאת הקדושה שהי' בו, ע"כ בהסתלק הקדושה נאחזו בו החיצונים וניתן לשריפת אש וישראל נצולו:
9
י׳ומעתה מובן למה בא הרמז של החרבן במקום זה דווקא, דהיינו טעמא של כל ענין החשבון וכל החרבן הי' נמשך רק מפאת החשבון ע"כ בא הרמז במקום הזה דווקא, ודו"ק:
10
י״אויקח ויתן את העדות וישם את הבדים, הנה מפורש ששימת הבדים הי' אחרי נתינת הלוחות לארון, ובפרשת תרומה נאמר נתינת הלוחות אחר הבדים, ואולי יש לומר דהנה ביומא (ע"ב:) שהבדים בטבעות היו מתפרקין ואין נשמטין, פירש"י בראשיהם היו עבין והכניס ראשן אחד בדוחק בטבעות ובאמצען היו דקין הלכך לא היו נדחקין בטבעות אלא מתפרקין והולכין לכאן ולכאן, אבל אינן נשמטין לצאת מהם לפי שהיו עבים בראשיהם עכ"ל, ועדיין אינו מובן שמשמע מפירש"י שם מהקושיא ומהתי' [עיי"ש היטב] שאינן נשמטין כלל, הלוא עכ"פ בדוחק היו נשמטין שלעומת שבא כן ילך, ונראה דהנה הארון אף שהי' גשמי מ"מ הי' בו ענין רוחני שנשא את עצמו ולא הי' מכביד על נישאיו ובירדן נשא את משאיו, וע"כ אף שהיו עבים הבדים בראשיהם ולפי טבע הגשם לא הי' נכנס בטבעות, מ"מ טבעות הארון היו מתפשטין לצורך הכנסת הבדים, וגדולה מזו מצינו בא"י שבזמן שיושבין עלי' פשטה ובזמן שאין יושבין עלי' גמדה, ומשום שהי' בא"י ענין אלקי, ומובן עאכו"כ הארון שהי' כל ענינו בלתי טבעי, וכ"ז לצורך הכנסת הבדים שכן היתה המצוה, אבל כשבא להסיר את הבדים שעוברין בלאו בודאי לא התפשטו הטבעות, ומעתה י"ל דבצואה בפ' תרומה שהיתה קודם החטא והי' כל ענינם בלתי טבעי כמ"ש במק"א, ע"כ אף טרם שנתן בארון את הלוחות הי' הארון נמי בלתי טבעי והיו הטבעות מתפשטין, אבל במעשה שהי' אחר החטא לא היו הטבעות מתפשטין עד אחר שניתנו הלוחות בהארון, ונתקדש הארון עוד יותר בקדושת הלוחות שהי' בהם מכתב אלקים בלתי טבעי:
11
י״בועל דרך זה יש לפרש פירש"י ויביאו את המשכן אל משה שלא הי' יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפם ומשה העמידו, אמר משה לפני הקב"ה איך אפשר הקמתו ע"י אדם אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, עכ"ל, ויש להבין הלוא כל ימי היותם במדבר היו הלוים מפרקין ומעמידין את המשכן בלתי משה כלל, ולפי דרך הנ"ל יש לומר דאף אמנם אין ערוך קדושת הארון לקדושת הקרשים, והגם שכתבנו במק"א שגם בקרשים הי' ענין אלקי רוחני שלא היו כ"כ מכבידין על העגלות, דלפי הטבע בלתי מובן איך שמונה בקר משכו את ארבע העגלות שהי' עליהם משא כ"כ ובמדבר שאין שם מסלול ודרך אלא כולו חול, מ"מ הי' קצת מלובש בדרך הטבע, אבל ארון שנשא את נושאיו שהוא יצא לגמרי מהיקש הטבע וכן התפשטות הטבעית לצורך הכנסת דבר עב מהם שהוא יוצא מהיקש הטבע לגמרי, וע"כ לא הספיק מעשה מרע"ה לעשותו רוחני יוצא מהיקש הטבע עד ששם בו את לוחות העדות, אבל בקרשים שלא היו צריכין לנם נגלה אלא לנס נסתר מלובש קצת בדרך הטבע, הי' נעשה ע"י מעשה משה, וזה שאין איש יכול להקימו מחמת כובד הקרשים, וכאשר נתן בהם משה ידו הקדושה קנו ענין רוחני אלקי מעט עד שנעשה בהם נס נסתר שהי' רק נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, והענין אלקי שנתהוה בהם ע"י מרע"ה נשאר בהם, עד שגם אח"כ לא היו מכבידין על העגלות כנ"ל, וע"כ אח"כ גם הלוים בלתי משה היו יכולין לפרקו ולהקימו:
12
י״גודוגמא זו יש לומר בענין שבת וששת ימי המעשה הבאים אחריו, שבודאי להחזיק מעמד שלא יתגשם בששת ימי המעשה בטרדת הפרנסה והמלאכות והתערבות עם אנשים בלתי מהוגנים ומשא ומתן בשוק וכל אויר העולם מלא רוחות רעות ומחשבת רשעים המקלקלים את האויר, הוא כמעט בלתי טבעי, וכמו שאמרו ז"ל כיוצא בו אלמלא הקב"ה עזרו לא יכול לו, אך כח השבת שלפניהם הוא המשפיע ונותן עוז ותעצומות וחיים מתוקנים לכל ששת ימי המעשה, כי מיני' שיתא יומין מתברכין, ובודאי כ"ש שמתברכין מיני' ברוחניות, היינו שהשבת משפיע כח רוחני בששת ימי המעשה, כדמיון משה רבינו ע"ה שהשפיע כח רוחני בקרשי המשכן, עד שאח"כ גם הלוים היו יכולין להקימו כנ"ל, וידוע שמשה הוא שבת, אך זה הוא באם הוא בשבת ברגש והגבהת הנפש וענין הרוחני מכשכש במעיו שוב יכול להשפיע מעין זה על ששת ימי המעשה, אבל אם גם ביום השבת איננו מתעורר היטב איך יקבלו עוד ממנו הששת ימי המעשה:
13
