שם משמואל, פקודי ה׳Shem MiShmuel, Pekudei 5
א׳פרשת שקלים
1
ב׳במד"ת כמה תרומות היו תורמים ישראל בכל שנה כך שנו רבותינו שלש תרומות וכו' עד ולא היתה נגבית אלא לכפרת ישראל והיו לוקחין מהן תמידין לפי שצפה הקב"ה שכל מנין שעתידין ישראל למנות שיהא בהם חסרון והתקין להם את השקלים רפואה כדי שיהא להם כפרה ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם עכ"ל, ויש להבין מה שהרכיב תרומת שקלים לקרבנות להשקלים שע"י מנין, ונראה דהנה ניסן יוצאין נפשות ישראל ממאסר הטומאה וכחות חיצונים כמ"ש בספרים, והנה כמו שיש קיבוץ גליות בגופים להוציאם מתחת שעבוד בגוף כן הוא בנפשות, והנה בקיבוץ גליות כתיב ושב ה' אלקיך את שבותך פירש"י כביכול כאלו הקב"ה אוחז כל אחד וא' בידו ומעבירו מן הגליות, כן הוא בנפשות היוצאים לחירות ממאסר הסט"א הוא בפרט כל נפש ונפש בפ"ע, והנה כמו שבקיבוץ גליות שבגופים הי' מנין ביציאת מצרים מנאן ובימי עזרא כדלקמן במד"ת סי' ט', וכן לעתיד, כן נמי בקיבוץ גליות הנפשות יש בהן מנין פנימי, כי המנין הוא מה שמשגיחין על כל אחד ואחד בפרט כנ"ל, כאלו אוחז כל אחד ואחד בידו, ובאשר כן הוא בנפשות, ע"כ יש נמי מנין בנפשות שמשגיחין על כל נפש בפ"ע, וזה מעורר דין כבזוהר שאמרה השונמית בתוך עמי אנכי יושבת, ע"כ כמו ששייך במנין כופר נפש מה"ט כן נמי בכל ניסן צריכין כופר נפש וענין אחד לשניהם, והיינו שע"י השקלים שוב מתאחדין כולם אגודה אחת להתחיל בעבודה כולם יחד, ושוב נעשה כענין שאמרה בתוך עמי אנכי יושבת, וזה נשאר גם היום בקריאת הפרשה שבא חשק ורצון בכל איש ישראל להיות שכם אחד בעבודת ה', וע"כ מתחילין בשבת שהיא רזא דאחד, ונסתייעין לזה מצד שבת:
2
ג׳ולפי האמור יובנו נמי דברי המד"ת אמר משה לפני הקב"ה משאני מת איני נזכר אמר לו הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשם כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו אתה עומד שם באותו שעה וזוקף את ראשם מניין ממה שקראו בענין כי תשא את ראש שא לא נאמר אלא תשא, עכ"ל, ואף דתשא פירושו מנין שאינו שיוך בזה"ז, ואנו עושין לזכר שקלי קרבנות לבד, אך להנ"ל יובן שענין אחד לשניהם:
3
ד׳בש"ס מגילה אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים וכו', ונראה לפרש בהקדם מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי אדר קודם ניסן הוא מעין אלול קודם תשרי עכת"ד, ביאור הדברים דהנה בריאת העולם התחילה בכ"ג באלול, והאדם נברא באחד בתשרי, ובבריאת האדם כתיב ויפח באפיו נשמת חיים נשמה מהעליונים, ובכל שנה כשהגיע זמן הזה היינו אחד בתשרי רצונו של הקב"ה להשפיע חיים חדשים כל טוב וכל חדי וכל חירי, אך א"א בלתי שיהי' העולם ראוי לכך, אבל ישראל מעוררין זה בקול שופר גנוחי גנח ילולי יליל, היינו שכל אחד מעורר רחמנות בעצמו על נפשו שבת מלך היא והושפלה ממרום מצבה להשתעבד אל חומר העכור שמוני נוטרה את הכרמים וכרמי שלי לא נטרתי, ובהרחמנות על נפשו האומללה מעורר רחמנות למעלה להשפיע למטה חיים אעפ"י שאינם ראויים, אלא שמקבלים על עצמם להבא בהכנעה וחרטה על העבר, וצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים טובים ובינונים תלוים ועומדים עד יוה"כ, יכל ישראל מתעוררין בתשובה וצום ובכי עד שהש"י מרחם עליהם ואמר מה דהוה הוה מכאן ואילך חושבנא, והביאני המלך חדריו זה סוכות ומסתירים בסתר כנפיו מן המון המקטריגים, וישראל שמחים בחסד ה' שעליהם ומבקשים הושענא, שיודעים בטוב שאינם כדאי ומכניעים עצמם לפני הש"י עוד יותר, כמו שאמרו ז"ל מעיקרא אסא והשתא הושענא, עד שמ"ע כידוע, והנה כל עבודת חודש הזה שופר ווידוין צום בכי סוכה לולב וערבה הכל היא אותית הכנעה והודאה להש"י ורחמנות על עצמו, ובזה מעוררין רחמנות למעלה כי באתערותא דלתתא מעוררין דוגמתו לעילא, אך הנה ידוע בכתבי האר"י ז"ל שכל אתערותא דלתתא א"א בלתי שתקדים לו אתערותא דלעילא, וכן הוא באבן עזרא בפסוק ולו נתכנו עלילות שעלילות הראשונות לו יתברך המה, וזה הוא חודש אלול שנפתחין לישראל י"ג מכילין דרחמי, ומזה נתעורר בלב ישראל רחמנות על עצמו כנ"ל, והכנעה לשוב בתשובה לעבוד כל עבודת ירחא שביעאה, וע"ז מורה שם החודש אלול מלשון אליל דהיינו אפס ואין, שכך יהי' כל איש בעיני עצמו, ומספר קטן של אלול הוא י"ג רומז לי"ג מכילין דרחמי, אך כל דבר הניתן מהשמים צריכין לעשות לו פועל דמיוני כדי שיהא לו קיום כידוע, לזה התקינו לתקוע בשופר שמורה הכנעה גנוחי גנח ילולי יליל, וכמו שאמרו בירושלמי הרי אנו חשובין כבהמה אם לא תרחם עלינו, וזה פועל דמיוני על כח הרחמנות והכנעה הניתן מהשמים:
4
ה׳ובדוגמת זה הוא אדר קודם ניסן, כי הנה כמו ביציאת מצרים יצאו ישראל לחירות בגוף ונפש, אף שהיו בלתי ראוין שהיו במ"ט שערי טומאה, וכמ"ש הרמב"ם בה' ע"ז שכמעט קט שהי' נעקר העיקר ששתל אאע"ה, אלא בחסד הש"י נגלה עליהם מלך מה"מ הקב"ה וגאלם, כן בכל שנה בהגיע חודש הזה מתעורר חסד ה' להוציא את נפשות ישראל משעבודם ביד כחות החיצונים ומעומקא דהטומאה אפי' נפשות העומדים בדיוטא התחתונה, כמו שהי' אז ביציאת מצרים שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ, שהוא רמז לשער הנ' שבטומאה שהבא שמה ח"ו נעשה כולו חמץ ואפס כל תקוה, כן נשאר לדורות, וידועין דברי החסד לאברהם להאזולאי שאין אדם בא לשער הנ' שבטומאה עד שיחטא ד' מאות ימים רצופים, ובאשר אין ד' מאות ימים שלא יהי' בהם פסח ע"כ אי אפשר לשום נפש מישראל לבא לשער הנ' שבטומאה, ובכן כל נפשות ישראל בלי יציאה מהכלל עתידין להתתקן ולאור באור החיים:
5
ו׳ויש לפרש המספר ד' מאות מאי עבידתייהו, דהנה בזוה"ק שד' מאות שקל כסף ששקל אברהם לעפרון בעד מערת המכפלה דא הוא כסופא רבתא דאינון עלמין וכסופין ארבע מאות שקל כסף ד' מאות עולמות והנאות וכיסיפין, והפי' אצלי שח"ו לומר שאברהם מסר לעפרון ד' מאות עלמין דכסופין, אלא שבאשר הם רם ונשא וגבה מאד ואין דרך לזכות בהם מפאת גבהם ומעלתם, אלא במה שמניח הנאות וכסופין דהאי עלמא בא לעומתם לזכות בקדושה לת' עלמין דכסופין, כידוע בזוה"ק שמכל מה שבורח מסטרא דמסאבא בא לעומתו לסטרא דקדושה, ובכן הד' מאות שקל כסף ששקל אברהם לעפרון היו דוגמא ופועל דמיוני שנתן כל כיסופין והנאות דהאי עלמא המרומז בכסף שהוא אהבה עבור דוגמתו בקדושה, ע"כ זכה אאע"ה בד' מאות עלמין דכסופין לו ולזרעו אחריו ושם מקושר נפש ישראל באהבה באביהן שבשמים, ע"כ כל עוד שאינו חוטא ד' מאות ימים רצופין אינו נעתק משורש ד' מאות עלמין דכסופין, וברב או במעט לעתים קרובות או רחוקות תתפעם רוחו בקרבו בהתעוררות אהבה כל אחד לפי דרגא דילי', וזה מוציאו מאהבת חיצוניות מסת התעוררותו ואינו מניחו ליפול בשער הנ' דקליפה, ולפי השערתי שער הנ' הן בקדושה והן להבדיל בטומאה הוא שלימות ד' מאות עלמין דכסופין, ואת זה לעומת זה עשה אלקים, וכמו ששער הנ' דקדושה הוא יסוד נועם ומתיקות דקדושה, כן לעומתו בטומאה הוא יסוד ושורש אהבות חיצוניות ומשם שורש עשו וד' מאות איש שעמו:
6
ז׳והנה השפעת האהבה בלב ישראל נצמחת מגודל אהבת ה' את עמו וכמים פנים וגו', כי בהתעוררת בחירת עמו ישראל באהבה נולד מזה אהבה בלב ישראל לאביהן שבשמים, ומזה נצמח גאולת ישראל ממצרים וכן הכתוב משבחם זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ולבחירת עמו ישראל באהבה אעפ"י שאינם כדאי, ולא עוד אלא אפי' ח"ו משוקעים במ"ט שערי טומאה, צריך לזה אתערותא דלתתא, וזהו פסח שישראל מתרפקים על דודם כי אתכא דרחמנא סמכינא, וכן הוא כל חודש ניסן חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, כי קרבנות ציבור וביחוד התמידין הם קשר אהבה בין ישראל לאביהן שבשמים, כבמדרש רעיתי מפרסני בשני תמידין בכל יום ואין המקרא יוצא מפשוטו שהוא לשון חיבה ורעות, ובזה שישראל מחליפין כח להתחיל מחדש בעבודת התמידין ולא כדיוטגמא ישנה אלא בהתחדשות אהבה, בזה מעוררין אהבה למעלה כנ"ל להוציאם ממ"ט שערי טומאה:
7
ח׳ובזה יש להבין טעם מצות חדש והבא קרבן מתרומה חדשה דווקא, אך שיש די והותר בהשנה, כי בהתחדשות דבר הוא חביב יותר ובאהבה יתירה, ואותה אנו מבקשים בכדי שיהי' אתערותא דלתתא שיגרום אתערותא דלעילא, ואם היו לוקחין מתרומה ישנה לא הי' חידוש דבר שהרי גם אתמול הקריבו תמידין, וע"כ מצוה דווקא מתרומה חדשה:
8
ט׳ומעתה מבואר החילוק שבין עבודת חודש תשרי לבין עבודת חודש ניסן, שעבודת חודש תשרי הוא בהכנעה ורחמנות על נפשו האומללה, לעורר רחמנות למעלה, ועבודת חודש ניסן הוא באהבה וגודל לבב להתרפק על דודם ולקיים ויגבה לבו בדרכי ה', ולהחשיב את מעלת נפשו בעיניו, ולזכור מקור מוצאה ותקותה לעתיד כי סוף כל סוף לא ידח ממנו נדח, ואפי' השוקע במ"ט שערי טומאה הש"י מוציאהו, ושחורה אני ונאוה שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשי אבותי, ושרשי למעלה שבלתי אפשר להתקלקל, וזה היפוך ממדת הכנעה כי הנכנע ומתחנן כעני בפתח הוא עומד מרחוק ובוש לקרב א"א שיהי' מתרפק כ"כ באהבה כמובן:
9
י׳והנה כמו בתשרי קודם אתערותא דלתתא צריך שיקדם לו אתערותא דלעילא, כן הוא בניסן שלאתערותא דלתתא באהבה צריך שיקדם לו אתערותא דלעילא והוא חודש אדר, והוא מלשון חוזק מלשון מים אדירים, והנוה הוא להיפוך מאלול שהוא מלשון אליל שהוראתו אפס ואין שהוא כניעת הנפש, והוראת לשון אדר הוא חוזק, והגבהת הלב בדרכי ה' ונקרא בלשון אשכנז "קוראזש" וחשיבות בעיני עצמו באשר שורשו שורש ישראל רם ונשא וגבה מאד, וזה נותנין מן השמים בלב ישראל בחודש אדר, והיינו הך שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכמו שאלול הוא קודם תשרי היינו שמכין את הלבבות לעבודת חודש תשרי, כן אדר מכין את הלבבות לעבודת חודש ניסן:
10
י״אוהנה כמו שבאלול התקינו לתקוע בשופר שהוא לעורר הלב בהכנעה להיות פועל דמיוני לי"ג מכילין דרחמי הנפתחין באלול כדי שיהא להדבר קיום, כן נמי להתעוררת דלעילא בחודש אדר צריכין לעשות לו פועל דמיוני, והיינו הך שמשמיעין על השקלים, וקריאת הפרשה שהשקלים לקרבנות ציבור הוא קשר אהבה כנ"ל, והשקלים בעצמם מורין על אהבה שהם של כסף שרומז לאהבה מלשון נכסוף נכספתי, וכבר אמרנו שכמין מטבע של אש הראה לו זה הרמז על אהבה עזה רשפי' רשפי אש שלהבתי':
11
י״בולפי האמור יש ליתן טעם על העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, והוא ע"פ מה שהגיד כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק בפסוק ראה אנכי נותן לפניכם היום וגו' שמתתיל בלשוך יחיד ומסיים בלשון רבים אשר תשמעו, ופירש מפני שכאשר נותנין מה מן השמים נותנין לפני כולם בשוה, וכל אחד ואחד נוטל ממנו לפי מה שהוא מהותו והכנתו עכת"ד, וע"כ באשר מצות שקלים הוא פועל דמיוני על התעוררת אהבה הניתן מהשמים שנותנין לפני כולם בשוה, צריך נמי שיהי' הפועל דמיוני מכולם בשוה, אבל עבודת חודש ניסן שהוא הפסח שהוא אתערותא דלתתא א"א שיהי' כולם בשוה אלא כל אחד ואחד לפי מה שהוא מהותו והכנתו, ע"כ אינו נאכל אלא למנוייו מה שלא מצינו כן בכל קרבנות:
12
י״גוהנה המן אמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, ולשון מפוזר הוא בפשוטו שאינם במקום אחד אלא זה כאן וזה כאן, ולשון מפורד יש לפרש שנעשו נפרדים משורשם, כי רשע הזה הי' יודע שורש ישראל שהוא רם ונשא וגבה מאד שאין בכחו ליגע בהם, אך חשב שנמשכו לאהבת חיצוניות מחמת כח מלכות מדי שזה הי' כל ענין אחשורוש להכניס בהם תאוה רעה כמ"ש המפרשים בטעם הסעודה שעשה שכוונתו להמשיכם לזנות, וכסף הוא מלכות מדי כבמדרש וכן ראה נבוכדנצר בחלומו חדוהי ודרעוהי די כסף, ובאשר ישראל נהנו מסעודתו של אותו הרשע ע"כ חשב המן שנפרדו משורשם ת' עלמין דכסופין כנ"ל, וע"כ רצה לקנות את ישראל בעשרת אלפים ככר כסף והוא רומז לאהבות חיצוניות שבשביל זה נפרדו משורשם ונאחזו כצפור בפח, אך זה שקר וחשב וטעה, כי ישראל לעולם א"א להם להפרד משורשם, כי א"א לבוא לשער הנ' בלתי שיחטא ד' מאות ימים רצופים, שזה א"א' בלי' פסח, בכל חודש אדר בא להם התעוררת אהבה מלמעלה השקלים הם פועל דמיוני לזה, וזה' שהקדים שקליהם לשקליו:
13
י״דולפי האמור יש ליתן טעם שקורין הפרשה בשבת שלפני ר"ת ולא די שיקראו בר"ח, והיא עפ"י מה שכבר הגדנו במק"א ששבת איננו זמן כניעת הנפש ולהיות נבזה בעיניו נמאס אלא לגבה לב בדרכי ה' ויתלהב באהבה ויתענג על ה' וזה שאנו אומרים בזמירות צוחין אף עקתין היינו להיות מצוקי ומר נפש בעיני עצמו, בטלין ושביתין שזה אינו נוהג בשבת, ברם אנפין חדתין כענין לב שמח טוב גהה, וחכמת אדם תאיר פניו, ועוז פניו ישונה, ורוחין עם נפשיך כי נפש הוא לשון רצון, היינו שהנפש תהי' מלא רצון ואהבה היפוך מצוק ומר נפש, וע"כ אז הזמן דווקא להתחיל לעשות פועל דמיוני לאהבה ע"י קריאת הפרשה ולא בר"ח, שהוא ממועדי הכנעה שאינו ענין לשקלים:
14
ט״ועוד יש לומר טעם על הקדמת קריאת הפרשה ביום השבת, דהנה בירושלמי נתנו טעם על מצות השקלים, יש שנתנו טעם בשביל חטא העגל לפי שחטאו' בשש שעות או בחצי היום, ויש שנתנו טעם על מכירת יוסף, וכן הוא בב"ר וישב אתם מכרתם בנה של רחל וכו', וכבר אמרנו במק"א דהא והא איתא, דחטא העגל נסתעף ונגרר מחטא מכירת יוסף, ומר אזיל בתר שירש החטא, ומר אזיל בתר המסתעף עיי"ש, נראה דשבת ור"ח הם תיקונים לשניהם, שבת היא תיקון לחטא מכירת יוסף דמוסף שבת הוא יוסף כנודע, ור"ח הוא תיקון על חטא העגל שחטא העגל הי' פגם בר"ח, ולולא חטא העגל הי' יו"ט של ר"ח בשלימות, וע"כ הנשים שלא נתנו נזמיהם לעגל זכו יותר במצות ר"ח, וידוע כי העגל הי' קיצוץ בנטיעות שחשבו להמשיך שלא ע"י מדתו של דוד המע"ה אלא שמטו אחד מטטרמולין פני שור מהשמאל, ובזוה"ק (קצ"א.) חובא דעבדו עמא דלבר ואשתתפו בי' עמא קדישא באמא חאבו דכתיב קום עשה לנו אלהים, אלהים ודאי כבוד ישראל דא הוא דשריא עלייהו כאמא על בנין עיי"ש ובפירושי הזוה"ק מק"מ והרמ"ז, וכבר נתבאר זה בספרים, וע"כ כל עוד שלא נתנקו מחטא הזה לגמרי דכתיב ביום פקדי לא זכו ביו"ט של ר"ח יו"ט של דוד המע"ה בשלימות עד לעתיד, ומובן אשר יו"ט של ר"ח כמו שהוא עתה נמי יש בו קצת תיקון חטא העגל, ע"כ משמיעין בר"ח בע"פ לעומת תורה שבע"פ מדתו של דוד דפה מלכות קרינן לה ומקדימין וקורין בתורה שבכתב בשבת לכפר על שני חטאים האלה:
15
