שם משמואל, פנחס י׳Shem MiShmuel, Pinchas 10
א׳שנת תרע"ט
1
ב׳ברש"י לפי שהיו אומה"ע מבזין אותם כו' לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהן הא מצד זה ויוד מצד זה לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם וזה הוא שמפורש ע"י דוד שבטי י"ק עדות לישראל וכו', ויש להבין למה בא שם זה בהיפוך אתוון, ועוד שהי' יותר צודק להזכיר זה במנין ראשון שהי' קרוב יותר ליצי"מ:
2
ג׳ונראה דהנה במג"ע דייק למה התחילה פרשת השבוע בפינחס שענינו סיום פרשתא דלעילא ולא מצוואת המנין שהוא התחלת ענין חדש, ותירץ לפי דרכו בקודש, וי"ל עוד דהנה בזוה"ק דכל אדם צריך שיהיו בו שתי אותות אות ברית מילה ואות תפילין, ואות שבת במקום אות תפילין, וכבר הגדנו דשתי אותות מורים על שתי בחינות שבאדם בחי' מוח והשכל לחשוב ולהשכיל, ובחי' הלב להתאוות ולהשתוקק, שניהם הם נמשכים לרצון השי"ת, אות ב"מ שהיא התגלות צורת יוד באבר הנתפעל במחשבה, ורש"י ריש פרשת אז ישיר שיוד על שם המחשבה נאמר, מורה על שורש המוח והשכל שבישראל באות יוד של שם הוי' ב"ה וב"ש, בסוד מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי', ואות תפילין שימה כנגד הלב לשעבד את תאוות ותשוקות הלב להשי"ת מורה על שורש לבב ישראל באות הא ראשונה של שם הוי' ב"ה וב"ש, וע"כ בפגם מצות תפילין הוא פגם באות הא ראשונה כמו שסידר האריז"ל בוידוי ק"ש שעל המטה, ושתי אותות אלו הם חותם וסימן של ישראל, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלשון אות כלשון סימן וכמו אבידה שמחזירין בסימנים, ושני סימנין לכ"ע הוי סימן מובהק, ע"כ מחמת שתי אותות אלו נעשה האדם כאבידה המתבקשת שלא יאבד בחומריותו עכ"ד:
3
ד׳והנה בחטא שטים הי' פגם כפול, פגם תאוות הלב ופגם המוח, ובהרמב"ם פרק י"ב מהאס"ב שהבא על הארמית הוא הפסד מה שאין בכל עריות כמוהו וכאלו נתחתן לע"ז שנאמר ובעל בת אל נכר, וידוע שע"ז הרי הוא פגם המוח, ויובן יותר עפ"י דברי הזוה"ק שבמעשה רע הזה הוא כאלו משתחוה לאל אחר, ומובן שהוא פגם הלב בצירוף פגם המוח, וע"כ נכשלו נמי בפועל בע"ז של פעור, ולפי"ז יובן הטעם דקנאין פוגעין בו, שלא נמצא כך בכל עבירות ובכל עריות שיש בהן מיתת ב"ד, כי כל עוד שנשאר לאדם אף אות אחד הן במוח והן בלב, עדיין איננו מקולקל לגמרי, כי עוד בו סימן אחד עכ"פ דמועיל מדרבנן, ואפשר לו עוד להיות כאבידה המתבקשת, אבל זה שהפגם כפול והוא כמו אבר הנחתך בגידין ובעצמות שאין לו עוד תקנה אלא לחתכו ולהשליכו שלא יתקלקל ע"י כל הגוף, כן זה שקנאין פוגעין בו, שלא יתקלקל ע"י ולא יופגם ח"ו כל קהל ישראל:
4
ה׳וכנראה מה שזמרי נלכד בפח אף שהי' אדם גדול נשיא בישראל והיו בו עוד נשמות גבוהות מהקודמין מהשבעים נפש שירדו למצרים שאול בן הכנענית [כן פרשתי לי דברי הש"ס והמדרש ששמו הי' גם שאול בן הכנענית ושלומיאל בן צורישדי שקאי על הנשמות, שרחוק לומר כפשוטו, שהרי עבר כבר יותר מר"נ שנה, ועוד שכבר כלו כל מתי מדבר, ואף למ"ד דלא מתו יותר מבני ששים, תצטרך לומר ששלומיאל כשנתמנה זקן הי', מה שאין כן במשמע, ובודאי הפירוש שקאי על הנשמות] ואולי הי' מעותד לתיקונים גדולים ובאו נשמות אלו לסייעהו, אבל נתקלקל לו הענין ונלכד בפח וכמו שכבר הביאנו דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלשם שמים נתכוין אבל נתקלקל לו הענין, ופרשנו שהיתה דעתו שנתגיירה ונכנעה לקדושה, וכעין רחב הזונה שבהאריז"ל שהיתה לילית הטמאה, ומ"מ נתגיירה ונסבה יהושע, אבל לא כן היתה זו, אלא הכישוף שעשו לה כבזוה"ק דאעטרו לה בכשפוי סימו את עיניו וכעין אחיזת עינים ונלכד בפח, ונראה שנמשך זה מחמת פגם ההמון, שידוע שההמון פוגמים את הצדיקים וצריכין שמירה יתירה, וע"כ מאחר שנתקלקלו בני שבטו במוח ולב כנ"ל שנעשו כאבידה שאינה מתבקשת פגמו גם אותו, ולא עצר כח לעמוד נגד הכשפים, אף דבש"ס פ"ק דחולין דאדם דנפיש זכוותי' אינו מתיירא מכשפים, ובודאי גם הוא שהי' אדם גדול לא הי' ראוי שישלטו בו הכשפים, וכבר אמרנו שכל הרעה הזאת היתה לו מפני שאמר אני גדול ממשה או כמשה [לפי הגרסאות שבש"ס ובמדרש] אבל גם זאת לא הי' ראוי לו אלא הכל נמשך מפגם בני שבטו שפגמוהו, וכשם שהם פגמו במוח ולב, כן נפגם גם הוא לדמות עצמו למשה שהי' שלם במוח ולב, כי ידוע שהנפגמים יראו את עצמם שלמים וישרים ביותר, ובאשר זמרי נפגם במוח ולב הי' רואה א"ע שלם ומאושר במוח ולב והי' מדמה בנפשו כי הוא גדול כמשה או ממשה שהי' שלם ומאושר בכל מדות שבלב ובהירת השכל עד התכלית כמ"ש ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו':
5
ו׳וממוצא הדברים אשר מצב ישראל הי' אז בתכלית הקלקול במוח ולב ונסתלקו מהם השני אותות, ששרשם אותיות י"ה מאותיות הוי' ב"ה וב"ש כנ"ל, ע"י תאוות הלב לזנות נסתלק אות הא, וע"י קלקול ופגם המוח בהתחברם לבת אל נכר שהביאם לע"ז בפועל נסתלק מהם אות היוד, ובאשר נסתלקו מהם שני האותות נעשו כאבידה שאינה נתבקשת וכמו אבר הנחתך לגמרי בגידין ובעצמות כנ"ל, ע"כ נתחייבו כלי' ח"ו, וז"ש ולא כליתי את בנ"י וגו' מכלל שנתחייבו כלי' ח"ו:
6
ז׳וזה שכתוב וירא פינחס וגו' היינו ראי' שכלית עד היכן הדברים מגיעים שנסתלקו שני האותות, ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו, היינו שעשה שני מיני תיקון, ויתבאר עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בלשון ויקם מתוך העדה שמצות התורה הם כוללים כל קהל ישראל, וששים רבוא נשמות הם מקבילים לששים רבוא אותיות שבתורה, וע"כ בכל מצוה שהאדם עושה הוא מכניס א"ע בכלל ישראל, וע"כ אומרים ביחודא שלים בשם כל ישראל, אך בענין בועל ארמית שקנאין פוגעין בו ואם בא לימלך אין מורין לו, המקנא זה הוא יוצא לעצמו לעשות מחמת קנאתו לה', ולא מחמת מצות התורה הכולל כל ישראל, ע"כ כתיב ויקם מתוך העדה, היינו שנסתלק מענין תוך העדה עכ"ד:
7
ח׳והנה ידוע שכל מה שאדם עושה לכבוד ה' ובורח מדבר, זוכה לעומתו בקדושה יותר שאת, וכענין במרע"ה דבזכות כי ירא מהביט זכה לתמונת ה' יביט, וע"כ פינחס בזכות שלכבוד ה' נסתלק ונפרש מתוך העדה זכה לעומתו לענין התכללות בתוך העדה והשיב את כנס"י העליונה שהוא אות הא הראשונה, וא"כ בזה עצמו תיקן את הסתלקות אות ההא, וכתיב עוד ויקח רמח בידו, ובזוה"ק רמ"ח תיבין דק"ש, וידוע בוידוי ק"ש שעל המטה שבסידור האריז"ל שבביטול ק"ש פוגם באות יוד של הוי', וע"כ פינחס ברמ"ח תיבין דק"ש תיקן את היוד, ומעתה שבו שני האותיות על ישראל ונעשו כאבידה המתבקשת:
8
ט׳והנה בתרגום ירושלמי והמה בוכים שהיו קורין ק"ש, ובודאי שהיתה כוונתם לתקן פגם אות היוד להחזירו על ישראל, אך פינחס לא הסתפק בזה, וכבר הגדנו טעם בזה, ולפי דרכינו י"ל עוד, דהנה הקלקול התחיל מחמת תאוות הלב לזנות, שבזה נעשה פגם באות הא, וממנו נמשך אח"כ לענין ע"ז שנעשה פגם באות יוד, ע"כ לא הי' נראה לפינחס להתחיל התיקון אלא במה שהתחיל הקלקול, הא למה זה דומה לרופא בקי הבא לרפאות את החולה תחילה הוא מרפא את מקור ושורש המחלה שממנה התפשטה המחלה בכל הגוף, ואח"כ הוא חוזר ומרפא את המקומות שהתפשטה שם המחלה, כן הי' דעת פינחס שמקודם תיקן אות הא במה שקם מתוך העדה כנ"ל, ואח"כ תיקן אות היוד במה שקרא ק"ש [ונראה שבמעשה וידקור את שניהם ובמ"ש ויעמוד פינחס ויפלל המשיך התיקון גם לשני אותיות האחרונים שבשם הוי', בסוד ה' אלקיך, כידוע למבינים]:
9
י׳ולפי האמור יש לפרש ענין המנין שהוצרכו ישראל מחדש שאין הפירוש לידע מנין הנותרים בפשיטות, כי קמי שמיא גליא, אלא כמ"ש בראשונה כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן, כי הם כמו מלאכי מעלה דכתיב בהו המוציא במספר צבאם, וע"כ ה"נ אחר שנסתלק מהם שם ה' ע"י חטא שטים, וחזר והשרה הקב"ה שמו עליהם מחדש ע"י פינחס, שוב הוצרכו למנין כבראשונה להוציא במספר צבאם:
10
י״אומעתה מיושבת קושיית המג"ע בענין התחלת הפרשה כנ"ל שאינו מתחיל בצוואת המנין אלא בענין פינחס, שהרי כל ענין המנין בא מחמת פינחס כנ"ל, ע"כ ענין פינחס ושכרו הוא התחלה ומקור מוצא לכל ענין המנין, ומעתה מובן מה שהשם מעיד עליהם בכאן ולא כתיב במנין הראשון, שבא להורות בכאן מה ששב פינחס להשרות שם זה על ישראל אחר שנסתלק מהם בחטא שטים, ומובן נמי מה שאות הא מוקדם לאות יוד, כענין הנ"ל שפינחס תיקן אות ההא מקודם, באשר זה הי' התחלת הקלקול כנ"ל לא כמ"ש והמה בוכים שבתרגום ירושלמי וכנ"ל:
11
י״בהנני נותן לו את בריתי שלום, הואו דשלום הוא קטיעה, ויש לפרש דהנה ברש"י בחוקותי בחמשה מקומות נכתב [יעקוב] מלא ואליהו חסר בחמשה מקומות יעקב נטל אות משמו של אלי' עירבון שיבוא ויבשר גאולת בניו, ובגו"א שם וטעם מדרש הזה רמז לך כי אלי' לא נברא רק שיגאל את ישראל ולדבר זה עומד, ובאשר שלא הי' זה עדיין לפיכך נטל מאותיות שמו לעירבון, כלומר אליהו אין שמו שלם מפני שכל עצמו עומד לגאול את ישראל וכו' ותשלום שמו אצל יעקב וכשיהיו נגאלין אז יהא שמו שלם עכת"ד, ויש להוסיף ביאור כי בנקודת האמת אין ישראל ראוין להיות משתעבדין תחת יד זולתם, כי הם בני אל חי, אלא מחמת עוונותם נתגבר כח ההסתר עד שמכסה את האמת ונדמה שככל הגוים בית יהודה, והגאולה תהי' ב"ב ע"י אליהו שהוא איש האמת כבמדרש שלח אורך ואמיתך המה ינחוני, אורך זה מלך המשיח ואמיתך זה אליהו, וכמו גאולה ראשונה שהיתה ע"י משה ואהרן, דבמדרש אורך זה משה ואמיתך זה אהרן או אורך זה אהרן ואמיתך זה משה, ושניהם אמת כי שניהם כלולים זה בזה, ובמדרש הובא ברש"י וארא יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן לומר לך ששקולים כאחד, והפירוש שכלולים, ומ"מ מחמת מדת האמת שנתגלה על ידיהם זה עצמו הביא הגאולה, וכן לעתיד ע"י אלי', וזהו שבמדרש שמשה אמר שלח נא ביד תשלח הכוונה על אלי' והטעם כנ"ל שהוא איש האמת, וע"כ תעודתו להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, כי הפירוד שבין אבות לבנים נצמח מפאת הסתר מדת האמת, שבמדת האמת שני הלבבות שורש אחד להם, וזה נראה בחוש שכמדת הריחוק משורש נקודת ישראל תורה ומצות שהיא מדת האמת לאמיתו, כן מתרחקים הלבבות ועושה אותם נפרדים, ואלי' בהתגלותו את מדת האמת בזה עצמו ישיב לב אבות על בנים וכו', וזה שאמר שאלי' לא נברא אלא לגאול את ישראל זרע יעקב איש האמת כמ"ש תתן אמת ליעקב, ומה שביעקב מדריגתו למעלה ממשיך אלי' למטה מטה לזה העולם, וזהו שאמרו ז"ל שאלי' בא לעשות שלום בעולם, ששלום הוא תכלית מדת האמת, והיפוך מדת זה העולם שמצד ההסתר הוא כולו קטטות ומריבות, ושלום אמר אל יברא, אך כל עוד שלא מלא אליהו את תעודתו ומדת האמת עדיין לא נתגלתה למטה מטה אלא נשארה למעלה במקום יעקב, זה נקרא שנטל יעקב ממנו אות ואו, כי אות ואו הוא רומז לאמת כבזוה"ק במ"ש ונתתם לאות אמת זו אות ואו, והיינו שאות ואו שהוא אות האמת עדיין הוא אצל יעקב במדריגתו למעלה שעוד לא המשיך אותו אליהו למטה:
12
י״גוהנה פינחס זה אלי' ע"כ קינא בכאן על מעשה רע זה, כידוע שבארמית פוגם בנצח, וכתיב נצח ישראל לא ישקר, וע"כ פינחס מצד מדת האמת שבו היפוך השקר קנא להאי, וזהו ההבטחה הנני נותן לו את בריתו שלום שהוא תכלית וגמר מדת האמת כנ"ל, ולזה באה הואו דשלום קטיעה לרמז שעדיין לא נשלמה תעודתו מדת האמת הרומז בואו עד לעתיד שתתגלה ע"י מדת האמת למטה מטה וכנ"ל:
13
י״דולפי האמור יובן הא דאמרו ז"ל אלמלי שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בהם אומה ולשון, שתי שבתות מיד נגאלין, כי שבת הוא נחלת יעקב שכתוב בו שמירת שבת כבמדרש והוא מדת האמת, ובזוה"ק ח"ג (קע"ו:) כד ברא קב"ה עלמא לא יכיל לאתקיימא עד דאתא ושרא עלייהו שלום ומאי הוא שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתאי, ושבת אחת הוא נחלת יעקב שמופיעה מדת האמת בעולם, אך אחר דאסגי מסאבותא בעלמא והתפשט הגלות, צריכין נמי לעוד שבת אחת כדי שתופיע גם מדת השלום תכלית וגרור מדת האמת, ובודאי בכל שבת יש הארה מזה בכל איש ישראל, אבל הוא כפי מדתו בכל ששת ימי המעשה שהשתדל לעקור מקרבו את מדת השקר והחנופה והצביעות, בה במדה זוכה בשבת להארה ממדת האמת, ומסלק ממנו את שעבוד הרוחני וכחות הרודפין אחר האדם:
14