שם משמואל, פנחס ט׳Shem MiShmuel, Pinchas 9
א׳שנת תרע"ז
1
ב׳פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ברש"י לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, ויש להבין מה זה הועיל שיחסו אחר אהרן, הלא גם ישראל לא הסתפקו בו לומר שאינני בן אהרן, אלא שמצאו בו דופי משפחה מצד האם, ולזה אינו מועיל יחוסו מצד האב, ואם בא הכתוב לומר שאיננו מתייחס אחר אמו אלא אחר אביו, הלא לא צריך להשמיענו זה שידעו מכבר, דלמשפחותם לבית אבותם כתיב, ומ"מ היו מבזים אותו משום פגם בית האם, וכן בדין לעולם שהוולד הולך אחר הפגום שבשניהם, ואין יחוס אביו מצילתו:
2
ג׳ונראה לפרש, דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק לה מש"ס סוטה מדהשוו זנות זמרי לזנות תמר ש"מ דגם זמרי לש"ש נתכוין כמו תמר, ובוודאי היתה כוונתו לעשות בזה תיקונים גדולים, והי' עבירה לשמה, אלא שעבירה לשמה צריכה להיות לשמה בתכלית בלי עירוב כוונה צדדית כל שהוא, והרי אמרו ז"ל אפי' חסיד שבחסידים א"א שלא יהי' בו צד אחד מעון, א"כ לא הי' אפשר שיהי' לשמה בתכלית ע"כ נלכד בפח ר"ל עכתדה"ק, ובזה פרשנו דברי ירושלמי סנהדרין שבקשו לנדותו לפינחס אלא שקפץ עליו הדיבור והיתה לו ולזרעו אחריו, ולכאורה בלתי מובן, נידוי זה מה עבידתי', ממנ"פ אם ידעו הדין דבועל ארמית קנאין פוגעין בו, מצוה רבה עשה, ולמה יתחייב נידוי, ואם לא ידעו היל"ל לדונו כרוצח בסייף, שבוודאי איש העובר עבירה שאין בה מיתת ב"ד ובא אחר והרגו נתחייב עליו, ואין לו התנצלות לומר שהרגו מפני שעבר עבירה, וא"כ ממנ"פ אין כאן מקום לנידוי, אך הפירוש הוא, דזה ודאי בב"ד של מטה אין משגיחין על הכוונה אלא על המעשה, והעובר עבירה שיש בה מיתת ב"ד אף שכוונתו היתה לשם שמים אין משגיחין ע"ז וממיתין אותו, ומקושש לעֵד, שהיתה כוונתו לש"ש ומ"מ הומת בב"ד של משה עפ"י ה', אך זה שאין בו מיתת ב"ד אלא שקנאין פוגעין בו, הסברא נותנת לומר שמאחר שכוונתו היתה לש"ש, שוב אין כאן קנאין, והנה הכל היו יודעין בזמרי שכוונתו לש"ש, ע"כ שפטו שאין כאן דין דקנאין פוגעין בו, ויודעין היו בפינחס שגם הוא ידע בזמרי שהיתה כוונתו לש"ש, ע"כ ריננו עליו למה הרגו, ומ"מ אי אפשר הי' לדונו בב"ד כרוצח, שהב"ד אין משגיחין על הכוונה אלא על המעשה, ואין משגיחין אם ידע פינחס שהיתה כוונתו של זמרי לש"ש או לא, ע"כ חייבוהו רק נידוי, אלא שקפץ עליו הדיבור כו':
3
ד׳והנה בש"ס ע"ז בבהמה תקרובת ע"ז אף הפרש שלה אסור דניחא להו בנפחא, והפירוש הוא שהם אינם משגיחין אלא על החיצוניות ולא על הפנימיות כלל באשר כל ענינם הוא חיצוניות, ובאמת שלא מצינו שהיו מפטמין בהמות לקרבנות לשמים, שהפיטום הוא גורם רק לעובי הבשר שהוא החיצוניות, ועיקר הקרבן הוא הדם שהוא פנימית הבע"ח, ומה שמהדרין אחר בהמות שמינות כמ"ש עולות מחים אעלה לך, הוא רק משום כבוד גבוה וכענין התנאה לפניו במצוות, אבל להשהות הקרבן כדי לפטמו לא מצינו:
4
ה׳ולפי זה יש לפרש הא דהיו השבטים מבזים אותו במה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז, ולא בפשיטות שהי' עובד ע"ז שממיתין עלי', שזה גנאי יותר מפיטום, היינו שהיו אומרים שפינחס לא השגיח בזמרי אלא בחיצוניות, ואלמלי הי' מביט בפנימית הענין שכוונתו היתה לש"ש לא הי' הרגו, וזה גרם הפגם מבית אבי אמו שפיטם עגלים לע"ז שכל ענינם בחיצוניות כנ"ל, ע"כ נתהוה נמי בפינחס שהי' נמשך אחר שטחיות וחיצוניות הענין, לזה בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, והיינו כי איתא במהר"ל שאהרן הי' כל ענינו פנימיות וכן מורים אותיות שמו, הא הוא אות אמצעי של יחידית, ריש אמצעי של המאות, נון של עשיריות, ואלף הוא מורה על נקודה פנימית שבהם עכ"ד, ובא הכתוב לומר שאדרבה מצד שהוא תכלית איש פנימי, והסתכל בפנימית שבפנימית מעשה זמרי אף שהי' לש"ש, מ"מ בפנימית שבפנימית הי' צד אחד מעון, ומצד זה קנאין פוגעין בו ודו"ק:
5
ו׳ולפי האמור י"ל ששכרו מתאים לענינו עפימ"ש מהר"ל דבנים הם פנימית האדם עכת"ד, ובזה יובן מה שזכה אהרן לכהונת עולם לזרעו אחריו באשר הוא פנימית כנ"ל, וע"כ פינחס נמי שלא השגיח אלא על פנימית שבפנימית ענין זמרי וע"ז מסר נפשו, ע"כ הגיע שכרו ג"כ לזרעו אחריו:
6
ז׳ובזה יתפרש לנו דקדוק עצום בדברי ירושלמי שהבאנו לעיל שקפץ עליו הדיבור והיתה לו ולזרעו אחריו, ואינו מובן למה לא הביא תחילת המאמר הנני נותן לו את בריתי שלום, אך לפי דברינו א"ש, שבזה מורה שהי' נמשך אחר הפנימית היפוך המרננים עליו ובקשו לנדותו שחשבוהו נמשך אחר החיצוניות:
7
ח׳במדרש לכן הנני נותן לו את בריתי שלום שעדיין הוא קיים, ובזוה"ק בכמה מקומות שפינחס הוא אלי', ויש להתבונן הלא כמה צדיקים שמסרו נפשם עבור ישראל ולא זכו לזה, ואפי' מרע"ה לא היתה לו כזאת, וי"ל דהנה בילקוט ויכפר על בנ"י וכפר לא נאמר אלא ויכפר מכאן שכפרה זו עד שיחיו המתים, והפירוש כי וכפר הוא לשון עבר לבד, אבל ויכפר הוא כלול משניהם, שלשון יכפר הוא לעתיד, אלא שהויו שבראשו מהפכו לשעבר, א"כ הוא מורכב מעבר ועתיד, ע"כ משמש הוראת שניהם, וכבר דברנו בכלל זה במק"א באריכות, ובטעמו של דבר, מ"ש מכל הכפרות שאינן מכפרין על העתיד ועד שיחיו המתים, י"ל עפי"מ שהגדנו כבר כי הפגם אז הי' מגיע לשם יוד הא, הוא השם שמעיד על טהרת משפחות ישראל, והוא שבין איש לאשה, יוד באיש והא באשה, כי ידוע ששם זה רומז למקום וחיבור גבוה שאין בו הפסק לעולם ובלשון המקובלים נקרא תרין רעין דלא מתפרשין, והיינו שאפי' בגלות שלבשו השמים קדרות ותזנח משלום נפשי, מ"מ חיבור גבוה זה איננו מתפרש, וע"כ הוא שורה בין איש לאשה כשהחיבור הוא על טהרת הקודש, וע"כ מעיד על טהרת המשפחה, ובאשר אז הי' מגיע הפגם למקום גבוה זה ופינחס תיקן אותו, ובאשר חיבור זה שתיקן פינחס אינו מתפרש לעולם, א"כ לעולם כמו חי עומד מעשה פינחס, וע"כ מכפר נמי לעולם, וע"כ שכרו אתו נמי חיבור היסודות שבו וחיבור גוף ונפש, ע"כ עדיין הוא קיים:
8
ט׳במדרש קח לך את יהושע וגו' אמר הקב"ה למשה וסמכת את ידך עליו יד אחת, מה עשה ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו לקיים מה שנאמר טוב עין הוא יבורך, ויש להתבונן מהו ענין שינוי הסמיכה בשתי ידים מביד אחת, ולמה הי' הציווי רק ביד אחת:
9
י׳ונראה לפרש דהנה כתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה', וברש"י ולפני אלעזר הכהן יעמוד הרי שאלתך ששאלת שאין הכבוד הזה זז מבית אביך שאף יהושע יהא צריך לאלעזר ושאל לו כשיצטרך לצאת למלחמה עכ"ל, ויש להבין מהו זה שאין הכבוד הזה זז וכו' דמשמע דקאי על תפלת מרע"ה שבניו ירשו את גדולתו, והי' זה פיוס למרע"ה, והרי גדולתו היתה למעלה מכולן שאין גדולה למעלה ממנו, וגדולת אלעזר איננה דומה לה כלל, אף שצריכין לו לשאול באו"ת, מ"מ מלך קודם לכה"ג, והרי לפעמים שצריכין לנביא וכמ"ש שירדו יהושפט ואחאב לפני אלישע, וכהנה רבות בכתוב, ומ"מ אין נחשב גדולה להנביא בזה, ואפי' כה"ג קודם לנביא כבש"ס שלהי הוריות, וא"כ מה פיוס יש למשה בזה, שהרי אינו מעין גדולתו כלל ומשה בעצמו לא הי' משתמש באו"ת כלל, עוד יש לדקדק בדברי רש"י דפירש ושאל לו כשיצטרך לצאת למלחמה, ובש"ס עירובין (ס"ג.) פירש"י לשאול דבר הלכה, וא"כ יש סתירה בדברי רש"י, ובאמת בלא"ה דברי רש"י עירובין צריכים עיון, דבדבר הלכה אין ענין לאו"ת, כי לא בשמים הוא וכדמשמע בש"ס תמורה בענין שלשת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של מרע"ה עיי"ש:
10
י״אונראה לפרש ולומר דבר חדש, דהנה ידוע שישראל היו צריכין אז לשני עניני פרנס, לימוד ומסורת התורה, וכיבוש וחילוק א"י, ע"כ י"ל שלפיוס למרע"ה רצה השי"ת לחלק לשני פרנסים, המלמד התורה יהי' אלעזר ואליו ימסרו מסורת וקבלת התורה, ויהושע יהי' המכבש ומחלק את הארץ, ובאמת שבסדר המשנה מצינו מעלה לאלעזר על יהושע שתחילה נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו נסתלק אהרן לימין משה נכנסו בני אהרן ושנה להם משה פרקו נסתלקו לצדדים נכנסו הזקנים וכו' ויש מדרשים שאח"כ נסתלק משה וחזר אהרן ושנה להם ואח"כ נסתלק אהרן וחזר אלעזר ושנה להם וכו' ויהושע לא הוזכר כלל, משמע שאלעזר הי' לו מסורת התורה עוד יותר מיהושע, וביהושע מצינו לו נבואת יעקב גם הוא יהי' לעם וגם הוא יגדל, ובמדרש אפשר כן אלא זה יהושע שהוא מדמים גלגל חמה שהם שולטין מסוף העולם ועד סופו, וזה הי' בעת כיבוש הארץ, וכן בברכת משה ליוסף בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח דפירש"י דקאי על יהושע שכיבש את שלשים ואחד מלכים, הרי שיהושע הי' לו ענין מיוחד בכיבוש הארץ, ולפי"ז מובן שפיר הפיוס למשה שאלעזר יהי' פרנס התורה, ובאמת שמקרא מלא הוא כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו' וכן כתיב כי לא תאבד תורה מכהן:
11
י״בולפי האמור יש לפרש ולתרץ סתירת רש"י עירובין לבפירוש התורה, שבפסוק זה נכללים שני דברים ולפני אלעזר הכהן יעמוד, היינו כשיצטרך לשאול בדבר הלכה שמסורת התורה יהי' ביד אלעזר, ועוד מילתא אחריתא ושאל לו במשפט האורים בדבר המלחמה, וע"כ רש"י עירובין מפרש רישא דקרא ואיננו מדבר עדיין מאו"ת שאין לו ענין בדבר הלכה כנ"ל, ורש"י בפי' לתורה מפרש סיפא דקרא דמשפט האורים יהי' בדבר המלחמה ולא בדבר הלכה דברישא דקרא:
12
י״גומעתה יתפרש לנו ענין הסמיכה ביד אחת או בשתי ידים, דהנה אמרו ז"ל שמאל דוחה וימין מקרבת, וכיבוש הארץ מסתברא דמתייחס לשמאל דוחה לדחות הכנענים מתוכה, ולימוד ומסורת התורה מתייחס לימין מקרבת כמ"ש מימינו אש דת למו, והנה בש"ס מנחות יד סתם זו שמאל שנא' אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, וע"כ הא דנאמר למשה וסמכת את ידך עליו הכוונה ליד שמאל, ויובן עפ"י הנ"ל שמחמת פיוס למשה היתה הכוונה שיהושע יהי' הפרנס רק בענין כיבוש הארץ שמתייחס לשמאל דוחה, אבל לימוד ומסורת התורה שמתייחס לימין יירש אלעזר, וזהו שהכבוד הזה דהיינו נשיאת התורה [שתורה נקראת זה באשר היא נצחית וכמ"ש הגו"א במה שמשה נתנבא בלשון זה הדבר] אינו זז מבית אביך, אבל משה בטובת עין שבו מחל על הפיוס ונתרצה שיהי' יהושע הפרנס גם בענין לימוד ומסורת התורה שמתייחס לימין, ע"כ סמך עליו בשתי ידיו, ומ"מ הכוונה שיהי' לימוד ומסורת התורה ביד אלעזר לא שבה ריקם, שהיתה הקבלה גם ביד אלעזר ונשאר לדורות להיות הכהנים מורי התורה כמ"ש כי שפתי כהן וגו' כנ"ל, ויובן ביותר עם מה שאיתא במפה"ק שרזי וסודות התורה נמסרו לאלעזר:
13
י״דוי"ל עוד שהי' למשה עוד טובת עין גם לישראל, והיינו שתהי' כל הנהגה אף בעניני מדינות כיבוש וחילוק הארץ הכל בכח התורה והתורה משלמת הכל, וי"ל שזה דוגמא לדורות שתהי' כל עבודת האדם רק בתורה שהיא ימין המקרבת וממילא ידחה ממנו צד הרע, ולא שיעסוק בעבודה מיוחדת ויחשוב מחשבות לדחות את הרע, אלא התורה עושה הכל, וכבזוה"ק לא אתדכי בר נש אלא במילי דאורייתא, ובהרמב"ם גדולה מזאת אמרו יפנה מחשבתו לד"ת שהיא אילת אהבים ויעלת חן, ומפי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמעתי משל לזה שאין ראוי לאדם לחשב בדחיית הרע מעליו, כי בעודו חושב בבחי' הרע אפי' כדי לדחותו אי אפשר שלא יקלוט עכ"פ ריח רע, כמו הגורף ביבין ובהכ"ס שאף שמנקהו א"א שלא יקלוט ריח רע, אלא יפנה כל מחשבתו ללימוד התורה ובענין הלכה ואז הרע כלה מאליו:
14
ט״ויש ליתן טעם למה לא הי' בא שעיר החטאת במוסף שבת לכפר על טומאת מקדש וקדשיו כמו ביו"ט ור"ח, שהרי הוא דבר דשכיחא טובא כאמרם ז"ל בעצרת שהיו שני שעירים לטומאה שאירעה בין זל"ז, ואם חששה התורה לזמן מיעוט שבין זל"ז, למה לא חששה להביא בכל שבת, וכבר דברנו מזה, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה:
15
ט״זדהנה יש להבין למה לא הי' בא שעיר חטאת בכל יום לכפר על טומאת מו"ק אחרי דשכיחא כנ"ל, ונראה דהא דביו"ט ור"ח צריכין לכפרה זו, משום דע"י הטומאה שנאחזה במו"ק הי' להחיצונים מקום לשאוב מקדושת המועד או ר"ח, והטומאה ההוא הי' לאמצעי להם, וזהו שחששה תורה שבזמנים מקודשים יהי' כפרה על טומאת מו"ק למען יתרחקו מגבול הקדושה ע"י סילוק האמצעי, וכמו בכלל כן בכל פרט ופרט, וע"כ אין לזה ענין בכל יום ויום אלא במועדים שיש בהם הארה מאור שנברא ביום ראשון הגנוז לצדיקים בשביל הרשעים שלא יהנו ממנו ויקחו אותו לאהבות גשמיות שלהם, ומן ההיתר יבואו לאיסור, אך בשבת שכולו קודש וכלהו ערקין ואתעברו מינה, וכל דבר הרשות בשבת הוא מצוה בכלל עונג שבת ואפי' בהעדר הכוונה נמי הוא מצוה שלא לשמה עכ"פ, וע"כ איתא בהאריז"ל שמאכל של שבת אינו מגשם, והטעם פשוט מפני שהוא מצוה אי אפשר שתגשם, ע"כ אין כאן חשש התקרבות החיצונים באמצעות טומאת מו"ק שבלא"ה מעצמם מתרחקין, ואי אפשר שהרשעים יקחו מקדושה ההיא לחיצוניות באמצעות דבר הרשות, כי אין כאן דבר הרשות כלל שהרי הכל מצוה:
16