שם משמואל, פנחס ג׳Shem MiShmuel, Pinchas 3
א׳שנת תרע"ג
1
ב׳לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, נראה לפרש עפי"מ שאמרנו בפרשת בלק במאמר עתה ילחכו הקהל, שהרשעים לא היו מתייראין אלא מחמת כח הקהלה והאחדות שבישראל, והתחכמו לחבר דבר זר למען יתקלקל כל החיבור והאגד כמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ודייק לה מדברי הש"ס דאי לולב צריך אגד אי אגיד מין זר גרוע ועומד הוא, וזה עצמו היתה עצה הרעה בשליחת הנשים לחבר דבר חיצוני בעדת ישראל, והנה פינחס דחה החיצונית מעדת ישראל ושבה קהלת יעקב לאיתנה והתחברו אחד באחד והיו לאגודה אחת, וזהו השיב את חמתי מעל בני ישראל דהנה כתיב עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו, ושמעתי מכ"ק דודי הרב ר"ד זצללה"ה מקאצק, שכמו עיר פרוצה שאין לה חומה היא מעותדת לנזק מן החוץ אף שבפנים שלום ביניהם, כן האיש שאין מעצור לרוחו אף שטבעו נמשך לטוב, מ"מ נשקפת לו רעה מן החוץ, שכחות חיצונים באים ומתדבקים בו ומושכים אותו לכל רע על כרחו שלא בטובתו, עכת"ד, כן נמי יש לומר שבאשר העם אז לא הי' להם מעצור לרוחם נדבקו להם כחות חיצונים שמשכו אותם לרעה עד שהי' מה שהי', ואח"כ פינחס משום שקינא על ברית זכה כמו יוסף הצדיק שאוכלין קדשים בשילה בכל הרואה שכחות החיצונים בורחים מגבולו כן פינחס שמסר נפשו על ברית של כל ישראל הבריח את כחות החיצונים מכל עדת ישראל, ויש לומר עוד מפאת שכתוב ויקח רומח בידו ובזוה"ק שהוא רמ"ח תיבין דק"ש הבריח את המזיקין הם כחות החיצונים שנדבקו בעדת ישראל, כידוע שק"ש מבריח את המזיקין ושבה אחדות ישראל לאיתנה, ויש לומר עוד שלעומת שהוא כנס והאסיף את הרמ"ח איברים שבו וכל כחות נפשו ומסר אותם על קידוש שם שמים זכה וזיכה את כל ישראל להתאחד ולהתאגד שנית אחרי הפירוד, ונעשה מן חימה חומה שמקודם הי' כעיר פרוצה אין חומה, עכשיו נעשו כחומה בצורה, וזהו השיב את חמתי, ואפשר שנרמז בתיבת שלום ואו קטיעה. שנפסיק הואו, כאלו הי' יוד, והנה הוא יוד גם ואו, כי עשה מן יוד שבחימה ואו והנה הוא חומה, וע"כ זכה גם הוא לשלום שהוא התאחדות החלקים, ושע"כ לא מת כי המיתה היא פירוד היסודות כבזוה"ק קרית ארבע ארבע יסודות, ופינחס בשביל שהתאחד ע"י כל חלקי ישראל זכה להתאחדות יסודותיו, והוא יהי' המאחד את ישראל באביהן שבשמים, וזה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונה עולם, כי כהן הוא המחבר את העליונים ותחתונים עד לעתיד הנני שולח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם:
2
ג׳והנה בענין התאחדות ישראל אשר ע"י עצת בלעם נתקלקל וחזר ונתקן ע"י פינחס היו אז בבחי' בעלי תשובה שמושכין לי' בחילא יתיר והתאחדו אז ישראל ביתר שאת, וע"כ הי' המנין אז למשפחות ולא לגלגלותם, וזכו להשם יוד הא שמעיד עליהם שלכאורה יותר הי' יוצדק שיכתב זה במנין הראשון אחר יציאת מצרים להורות שהמצרים לא שלטו לחלל את קדושת משפחתם ולמה המתין מלהודיע זאת עד כאן, והכלי יקר תירץ שמאחר שנכשלו בזנות לא תימא הוכיח סופן על תחילתן, ויש להוסיף דברי הירושלמי כתובות פ"א ה"ח זנות הולך אחר הפסולין, אבל איננו מתורץ לפי דברי הרח"ו שכל הנכשלים בזנות היו מע"ר, ולפי דרכנו יובן כי שם זה הוא שם המאחד והוא ידוע להמשכילים ששני אותיות אלו נקראים תרין רעין דלא מתפרשין, וע"כ ניתן שם זה בין איש לאשה לחבר הנפרדים חומר וצורה, וישראל שהתאחדו אז בחילא יתיר זכו לשם זה:
3
ד׳ובאמת שזה הי' הכנה דרבה לביאתן לארץ שהי' ענין התאחדות כנס"י כידוע למבינים ופני יהושע כפני לבנה, ולא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, והוא היפוך מאמר בלק ואגרשנו מן הארץ ועצת בלעם לסלק מישראל כח האחדות ונהפוך הוא שהתאחדו עוד יותר, ואתיא הא כמאמר הרה"ק ר"ב מפרשיסחא, בפסוק רבות מחבשות בלב איש ועצת ה' היא תקום, שממחשבות שבלב איש לעשות היפוך כוונה אלקות מזה עצמו תתקיים עצת ה', וכבר הזכרנו מזה:
4
ה׳והנה כדמיון זה הוא בפרט כל איש ישראל בששת ימי המעשה שהמחשבה טרודה בטרדת המלאכות והפרנסה, וכחות חיצונים רודפים אחריו להבהילו ולהממו ולהפרידו משורשו משורש כנס"י וגם להטיל שנאה ואיבה בין איש לאחיו כי נדמה לאיש שרעהו עומד לשטן עלי דרכי פרנסתו, שזה שקר מוחלט שאין אדם נוגע במוכן לחבירו, ואם אינו מוכן לו גם לולא רעהו לא הי' מגיע לו והרבה שלוחים למקום, אלא הכל הוא מפאת כחות חיצונים המטעין את האדם להטיל איבה ושנאה בין איש לרעהו ולהפריד בין ישראל לאביהן שבשמים, אך כשבא יום השבת כולהון ערקין לנוקבא דתהומא רבא, וכאשר נבתלקו כחות החיצונים אז שבת הוא רזא דאחד ובאה הארה אלקית בלב ישראל לעשות התאחדות בין הדבקים, וכמ"ש בתדא"ר ימים יוצרו ולא אחד בהם זה יום השבת לישראל כיצד אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי נתרצה עם בניו ועם בני ביתו, והיינו כענין שכתוב והי' ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך, ובזוה"ק שזה קאי על יום השבת והוא שפע מנוחה ואהבה וכמו שאנו אומרים במנחת שבת מנוחת אהבה ונדבה, ובשבת אומרים באהבה והוא בחי' בעל תשובה ומשכין לי' בחילא יתיר, ואיש הנלבב מכניס בלבו אהבה יתירה והתאחדות בכלל ישראל לא עם בניו ועם בני ביתו לבד, וא"כ זה עצמו הוא תיקון על ששת ימי המעשה שהרי לולא ששת ימי המעשה כנ"ל לא הי' ההתאחדות בשבת בחילא יתיר כ"כ, ונתקיים רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום מהמחשבות אלו כנ"ל, וזוכין לשלום כמ"ש בזוה"ק (קע"ו:) כד ברא קב"ה עלמא לא יכיל לאתקיימא עד דאתא ושרא עלייהו שלום ומאי הוא שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתא, וזה שאנו אומרים הפורס סוכת שלום וכעין דכתיב בפינחס הנני נותן לו את בריתי שלום, וכן בענין מיתה בשבת איתא בספרים שאיננה ע"י מלאך המות, והיינו כי המיתה שע"י מלאך המות היא שמפרידה היסודות, וע"כ הנשמה הלכה לה, אבל מיתה שבשבת היא היפוך מזה שהנשמה עלתה לשורשה כטבע אש העולה למעלה ואח"כ בא מזה פירוד היסודות אחר שהנשמה איננה, והוא יותר בהתדמות בצד מה לסילוק אליהו, אלא שאליהו בגוף, וזה בנפש לבד:
5
ו׳ברש"י לפי שהיו האומות מבזין אותן וכו', לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם הא מצד זה ויוד מצד זה לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם וזה הוא שמפורש ע"י דוד שבטי יוד הא עדות לישראל, והאור החיים הקשה למה נקבע בהם השם שלא כסדרו הא בתחילה ויוד בסוף, ויצא לידון בדבר חדש ששם זה נבנה משילוב הוי' אדני שתי אותיות האחרונות הא מהוי' ויוד מאד', אבל הא גופא קשיא למה נבנה השם יוד בתחילה, וכמו שנבנה השם יוד מתחילה יהי' מאיזה טעם שיהי', כן הי' צריך להטיל בשמות המשפחות:
6
ז׳ונראה לפרש דהנה בזוה"ק שכל איש צריך שיהיו בו שתי אותות אות ברית מילה ואות תפילין ובשבת אות שבת במקום אות תפילין, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דהנה כתיב תטיתי כשה אובד בקש עבדך, כי איש ישראל בעולם החומרי הוא כמו שה אובד אך אבידה מחזירין בסימנים, ובכן למען יהי' אבידה המתבקשת צריכין להיות בו שתי האותות למען לא יאבד ויטבע בחומרית העולם, כי אות הוא סימן כבזוה"ק סוף חקת בפסוק עד דרוש אחיך אותו עי"ש, ושני סימנים הם כמו סימן מובהק כמבואר בפוסקים ודפח"ח, ונראה דאות מילה היא אות יוד כדאיתא בספרים שבמצות מילה נשלם שם ש' באדם שיש בו אות שין ואות ד' ומילה היא אות יוד, ואות תפילין יש לומר שהוא אות הא כידוע בווידוי בק"ש שעל המטה שבביטול תפילין פוגם באות הא הראשונה שבשם הוי', וידיעת הפכים אחד, [הגם שבתקה"ז (ב':) שהוא אות יוד מאדני לא תברא כי זהו קשר תפילין של יד ומזה באין לתפילין של ראש, ועיין בפירוש אור ישראל להמגיד הקדוש זצללה"ה] וכ"כ יש לומר באות שבת תמורת אות תפילין דשבת מעין עוה"ב שהוא הא ראשונה שבשם הוי' כידוע למבינים [והוא נמי יוד מאד' אות היא לעולם עיי"ש בתקה"ז ובהגהות ד"א שם]:
7
ח׳והנה בשטים שפגמו בברית פגמו באות יוד מהוי' כבזוה"ק מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי', ופינחס תיקן זה בקנאתו על ברית, וכתיב ויקח רומח בידו שבזוה"ק שהוא רמ"ח תיבין דק"ש, ובווידוי הנ"ל שבביטול ק"ש פוגם באות יו"ד מהוי' וע"כ פינחס תיקן בזה פגם אות היוד, ובזוה"ק יוד אתוסף בפינחס על דקני בהאי, והיינו דחפני ופנחס כתיב פנחס חסר יוד, משום דבני עלי כתיב בהו אשר ישכבון את הנשים וגו' אף דהאומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה אלא מתוך ששהו את קניהן כבש"ס יומא, מ"מ מאחר שמעלה עליהם הכתוב כאלו שכבום א"כ נתהוה פגם באות יוד, ע"כ פנחס בן עלי חסר, אבל פינחס בן אלעזר מלא שאדרבא הוא תיקן אות היוד וזכה לה, וידוע שאות יוד הוא בחינת חי', מחמשה שמות שנקראה הנפש, נפש רוח ונשמה חי' יחידה, וע"כ שאב חיים נצחיים והמשיך חיים לכל ישראל:
8
ט׳ובזה הבנתי מאמר כ"ק זקיני אדומו"ר זצללה"ה מקאצק בדברי המדרש שהפסיק בענין פינחס ומדבר מהא דאמר משרע"ה יפקוד ה' אלקי הרוחות, וחזר לענין פינחס, והמתנות כהונה הגיה ששייך לקמן, ואמר זקיני זצללה"ה שמשה ראה [וכך אמר בל"א וחייב אדם לומר בלשון רבו, אז דער יונגערמאן געראעט] שפינחס נתעלה חשב שזה הוא עכת"ד, ולכאורה אינו מובן שאין מושחין כהנים מלכים ואיך חשב עליו שהוא ימלא מקומו שמשה הי' מלך, אך להנ"ל יש לומר דמאחר שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום, וכבר אמרנו ואיתא נמי בספרים ששלום הוא מן התנגדות ההפכים ומזה בא חיים, ע"כ הבין משה שפינחס זכה לבחי' חי', וידוע שמשרע"ה זכה לחי' ומשיח יזכה ליחידה, והנה ידוע שמשרע"ה הי' כהן ולוי ומלך יחדיו כי הי' למעלה מכל הפכים וכולל כל הפכים, וזהו בחי' יוד נקודה אחת וממנה נמשך הכל, ועוד אין בה תואר אלא חי' לבד, ע"כ חשב שמאחר שפינחס נמי זכה לבחי' חי' אות היוד, ע"כ יכול להיות הכל יחדיו:
9
י׳ולפי האמור יובן מה שבמקום זה דווקא הוא שהכתוב העיד עליהם שם יוד הא שהם שני האותיות שנעשו שוב כאבידה המתבקשת ע"י הסימנים, ולא נאבדו ח"ו בעון שטים, כי פינחס החזיר עליהם אות היוד, ועם זה יתיישב קושית האור החיים שהרי אות ההא הי' עמהם מאז שלא נתקלקל ואח"כ הרויחו שוב ע"י פינחס את אות היוד, ע"כ שפיר רמזה התורה לענין זה והקדימה ההא להיוד כמו שקדמה בזמן:
10
י״אובהתבוננת שרשי הדברים הנ"ל יש לומר דאות יוד באדם הוא ראשית המחשבה, ואות הא הוא הבל הלב שתוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים ותאותן של ישראל הוא הקב"ה, וידוע כי פגם ברית פוגם במוח המחשבה ואין קישוי אלא לדעת, והוא לימוד לאדם אף שח"ו פגם באות ברית קודש אל יאמר נואש ח"ו, כי כל עוד דופק בו עוד עורק אחד מעורקי הלב היא התאוה להיות יהודי, וזה איננו רחוק אפי' במי שהוא בתכלית הריחוק רח"ל כמו שדייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מש"ס שבת ישראל דדאיגי במצות חביל גופייהו, וזו הלכה נאמרה לכל איש ישראל כטוב כחוטא, ואם עוד יש בלבו תאוה לאביו שבשמים, הנה נחשב שעדיין יש בו אות ההא משני האותיות, ועודנה יש לו תקוה לשוב ולהרויח שנית גם אות היוד ע"י ק"ש שחרית וערבית למסור נפשו על קידוש השם כמו שאיתא בספרים, אך אל יטעה לחשוב שאפשר למסור נפשו בק"ש כל עוד שלא מסר את תאוות לבו עבור יחוד שמו יתברך, כי כל מה שהאדם נמשך אחר תאוותו הוא מתרחק מיחוד שמו הגדול שאין עוד מלבדו כן צריך שלא יהי' נמשך אחר אהבות חיצוניות אלא כל מגמתו אהבת ה' וזהו כל הזובח את יצרו ומתודה עליו, ואז רק אז יכול לבוא מן הקל אל החמור, היינו ממסירת תאוות נפשו למען הש"י, למסירת נפשו ממש למען הש"י וישוב לאור באור החיים:
11
י״בעולת תמיד העשוי' בהר סיני, ברש"י הקיש עולת תמיד לעולת הר סיני אותה שנקרבה לפני מתן תורה שכתוב בה וישם באגנות מלמד שטעונה כלי, עכ"ל, ויש להבין דזה הדין נוהג בכל הזבחים נשפך מצואר בהמה על הרצפה ואוספו פסול מן הכלי על הרצפה ואוספו כשר, ולמה שתיק לי' בכל תורת כהנים והמתין לו עד כאן, ועוד דהנה ידוע דבכל מקום שנכתב מפורש הוא העיקר כבתוס' יו"ט פ"י דזבחים מ"ב, וא"כ משמע שעיקר ענין הטעון הכלי הוא עולת הר סיני ושני לו עולת התמיד, ולמה:
12
י״גונראה דהנה ענין מה שדם טעון כלי יש לומר, שהדם בעודו בבעלי החיים הוא מפוזר ומתחלק בכל איברי הגוף וחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי, וכשנתקבל בכלי, הכלי מצרפן להכלל ולהעשות אחד, והוא כענין הכלי מצרף כל מה שבתוכן לקודש, ואז רק אז נעשה ראוי להכלל במזבח רומז לכנס"י, וזה רומז להתאחדות ישראל בפרט ובכלל, בפרט הוא להיות כל איש פיו ולבו דעתו ומתשבתו אחד ממש, וכמ"ש בכל לבבך בשני יצריך, ובכלל היינו כל ישראל יחד כאיש אחד חברים, והנה עיקר זה הי' בהר סיני כאיש אחד בלב אחד, כאיש אחד היינו כל ישראל חברים, בלב אחד היינו ששני לבבות מתאחדים כאחד, וכמ"ש הפייטן בקדושה דמוסף ר"ה שני לבבות לך כאחד לאחד, ואף שלא נשארו במעלה זו ששאר כל החניות היו בתרעומת ובמחלוקות, מ"מ עדיין נשאר רושם בלב ישראל טמון בכח וצריך להוציאו אל הפועל, ושני לו השני תמידין שהם מאחדין את כלל ישראל, ועפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם שהתמידין היו כבשים ולא שוורים שהם מובחרים במינן וכבפייט יום ב' של פסח אז על כל חיתו יער נשאת שור, שהוא להורות על התאחדות ישראל כאמרו ז"ל כבשים אין להם אלא קול אחד לאביהן שבשמים, ומהם נמשך הדין לכל המוספין כי ביו"ט נעשו כל ישראל כאיש אחד חברים ומהאי טעמא טומאת עם הארץ טהורה ברגל, ומהם לכל הקרבנות שכל הקרבנות הם כשמם התאחדות והתקרבות הכחות לרמז זה צריך כלי כנ"ל:
13
י״דולפי האמור יש ליתן טעם על פרשת תמידין ומוספין שנכתבו אחר מעשה פינחס, שכבר אמרנו שפינחס במה שקיבץ כל כחות נפשו ומסר עצמו על קידוש השם, ואין הפירוש ששקל וחשב לבכר את קידוש השם על מעלת נפשו, אלא שכ"כ התעצמו בו כל כחות נפשו בקנאת ה' עד שלא זכר כלל מה יהי' ממנו אם יהרג או ישאר בחיים, בלי שום המלכה ועצה וחשבון, וזהו הפירוש קנאין פוגעין בו, ע"כ זכה וזיכה את הרבים בהתאחדות כלל ישראל כאיש אחד בלב אחד כנ"ל, וע"כ זכו לפרשיות הללו עולת התמיד וקרבן יו"ט שכל ישראל נעשים חברים ברגל, וע"כ נתאחר דין שצריכה כלי עד כאן:
14
ט״ושבת אין בו שעיר לחטאת, ויש להבין הלוא כל השעירים מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו, ולמה לא יצטרך לזה בשבת, ונראה דהנה מה שביו"ט ור"ח צריכין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו יותר מבשאר הימים כי באמצעות טומאת מקדש וקדשיו יש אחיזה לכחות חיצונים באור המאיר ביו"ט שהוא מאור שנברא בשבעת ימי בראשית שראה שאין הרשעים כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, וכבר פרשנו שהאור ההוא הוא אהבת חסד, ולולא שגנזו היו הרשעים מסתפקים ממנו לאהבות חיצוניות, ובאשר ביו"ט מאיר מאור ההוא צריכין שמירה לבל יאחזו בו החיצונים באמצעות טומאת מקדש וקדשיו, וזהו ענין השעיר להרחיק החיצונים כמ"ש בזוה"ק, והנה כ"ז הוא ביו"ט שיש בו תפיסת יד האדם וב"ד מקדשין לי', אבל שבת שאין בו תפיסת יד האדם אין שום אחיזה לחיצונים בקדושת שבת אדרבא כלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא ע"כ אין צריכין לשעיר לכפר שמעצמם הם בדילין מקדושת שבת:
15