שם משמואל, פנחס ד׳Shem MiShmuel, Pinchas 4
א׳שנת תרע"ד
1
ב׳בזוה"ק עדות ביהוסף שמו וגו' וכו' מאי קמ"ל אלא כל מאן דנטיר גרמי' מהאי אתקשר בה בשכינתא ואחיד בהאי עדות ומאי הוא ה' דאתוסף בי' דכתיב עדות ביהוסף שמו אוף הכי יו"ד אתוסף בפינחס על דקני בהאי, ויש להבין למה אתוסף לפינחס יו"ד ולא ה"א כיוסף, וכבר דברנו בזה, ונראה עוד לומר דהנה ידוע דאות יוד שורשו בחכמה שהיא במחשבה, וע"כ ברש"י פ' בשלח יוד על שם המחשבה נאמר ואות ה' הוא היוצא מהבל הלב והוא בינת הלב, והם שני מלכים שבאדם המוח והלב, והנה תאוה היא נטועה בלב, וע"כ יוסף כשעמד בנסיונו ונתגבר על תאותו שבלב זכה לאות ה', והנה זמרי שבא לפני משה ואמר לו זו אסורה או מותרת וא"ת אסורה בת יתרו מי התיר לך, הרי שהראה פנים שזו מותרת וא"כ פגם בחכמה שבמוחו שעוות את בחי' החכמה והמחשבה, וזה חטא יותר גדול מפגם הלב ופגם עד השורש והוא אות יוד כנ"ל, וע"כ הי' הקצף על כל העדה, ופינחס השיב את החמה מעל בני ישראל ולא כלה את בנ"י בקנאתו, ותיקן את הפגם שפגם זמרי שהי' באות יו"ד, ע"כ זכה פינחס לאות יו"ד:
2
ג׳וידבר משה ואלעזר הכהן אותם וגו', וברש"י צריכים אתם להמנות נראה לפרש עפ"י מה שכתב הרמב"ן במנין הראשון שהוא כדרך המלכות לפקד את צבא המלחמה, ופרשנו שכמו במלחמה הגשמית העיקר להיות לבו אמיץ בגבורים לא ישוב בפני כל, כן נמי במלחמה הרוחנית העיקר להיות להאדם חוזק הלב ולהיות לבו מוגבה בדרכי השם לאמור עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה וה' אתנו אל תיראום וע"כ בבואם למלחמה עם שבעה מלכים שהם רומזים לשבע מדות הרעות, ולבער את הע"ז מן הארץ הקדים להם המנין, כי דבר שבמנין אינו בטל, והיינו להיות לבם מוגבה בדרכי ה' בהתחזקות והתאמצות הלב ביותר עז כנמר קל כנשר גבור כארי רץ כצבי וכו':
3
ד׳והנה כתיב כאן ולא כליתי את בנ"י בקנאתי, ומכלל שהיו מחויבים כלי' ח"ו אלא שחיסך עליהם ענין פינחס, והלוא כתיב כל איש אשר הלך אחר בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרבך, וא"כ אותם שלא הלכו אחרי בעל פעור למה היו מחויבין כלי' ח"ו, והמפרשים פרשו מפני שכבשו פניהם בקרקע ולא מיחו בפושעים, והוא ממש היפוך ענין המנין שהוא להיות עז כנמר וכו' ואלו בשפלות ידים לא לבשו עוז למחות בהפושעים וכבשו פניהם בקרקע, וזהו שענין פנחס חיסך עליהם שהוא תיקן בשבילם מה שפגמו, שכל ענין פינחס הוא מצד הגבהת לבו בדרכי ה' והבא לימלך אין מורין לו, ומ"מ אף שתיקן בשבילם ולא נכלו ח"ו, אעפ"כ המעלה שהשיגו מהמנין הראשון שוב אין אתם, וזהו שצוה אותם להמנות מחדש להשיג שנית המעלה ההיא שנתבקשת במלחמת ז' אומות כנ"ל, וא"כ זה המנין לתועלת וצורך ישראל הי', ומובן שצריכין לכוון דעתם להשיג המעלה ההיא ולקבל על עצמם להבא שלא יאבדוה, וכענין שכתוב יהב חכמה לחכימין פירש"י למבקשי חכמה, כי לא יתכן ליתן לאיש חכמה כי אם בהקדם שיבקש עכ"פ חכמה, וכן נמי בענין מעלה זו לא יתכן ליתן להם רק בהקדם כוון דעתם ורצונם שיבקשוה, וזה שאמר להם משה צריכין אתם להמנות, היינו המנין הוא לצורככם כנ"ל ולא כמו שנראה בפשטות הדברים שאין בה תועלת אלא לידע מנין הנותרים:
4