שם משמואל, פנחס ה׳Shem MiShmuel, Pinchas 5
א׳שנת תרע"ה
1
ב׳פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, במדרש אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, ואינו מובן מה השמיענו המדרש וכבר דברו בזה כל המפרשים, וכבר אמרנו לפרש עפ"י מאמר הכתוב ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ויתבאר לפמ"ש הרמב"ן דברים (ואו כ"ה) בפסוק וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת וגו', קרא גמול המצות צדקה כי העבד הקנוי לרבו שהוא חייב לעבוד אותו, אם יתן עוד שכר בעבודתו צדקה יעשה עמו, עכ"ל, וזה עצמו יש לפרש הכתוב ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, היינו כאשר תשלם לאיש כמעשהו מדה במדה שנראה לכאורה שהשכר בא לו בדין שהרי מדקדק עמו לשלם מדה במדה, אל תאמר כן אלא הכל הוא מצד החסד שהרי האדם קנוי להש"י ולכך נוצרת, וכמו שאינו מגיע שכר להעבד הקנוי לרבו, ואם רבו חוזר ומשלם לו בעד כל מלאכה ומלאכה שעובד אצלו הוא חסד גמור ולא בדין כלל, כן הוא שכר המצות, אך הנה כל זה יוצדק במצות שנצטוינו לעשותם, אבל מצות שלא נצטוינו לעשותם כלל ואם בא לימלך אין מורין לו אלא האדם מצד עצמו כי יחם לבבו ואינו יכול לסבול ומקנא קנאת ה', לזה בא השכר מצד הדין ולא מצד החסד לבד, וזה השמיענו המדרש:
2
ג׳ויש עוד לפרש באופן אחר דהנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, והטעם כתבו המפרשים משום דהאדם כשכיר ימיו ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, והסוף הוא ביציאתו מעוה"ז כבש"ס ב"מ (פ"ג:) יצא אדם לפעלו יצאו צדיקים לקבל שכרם ולעבודתו עדי ערב במי שהשלים עבודתו עד ערב פירש"י עד יום מותו, ומה שיש צדיקים שזוכין גם בעוה"ז הוא רק מצד החסד ואינו מנכה להם משכרם כלל, ולפי האמור מובנת המדה דמשלם לשונאיו אל פניו להאבידו שכר מצוה שעשה בעוה"ז, כי הרשע אף שעושה לפעמים מצות אין צירוף להם, ובכל פעם אחר המצוה לתאוה יבקש נפרד, א"כ כל מצוה ומצוה שעשה לחודי' קאי, ונחשבת כל מצוה ומצוה שהיא סוף עבודתו, ומגיע לו השכר ממנה בעוה"ז, והנה בזוה"ק (רי"ז.) בשעתא דקני פינחס על ברית קדישא וכו' כד חמא שבטא דשמעון בכמה אוכלסין דאתו לגבי' פרחא נשמתי' מיני', וכן הוא במדרשים, א"כ אצלו כבר הגיע זמן תשלום שכרו, כי אז נחשב אצלו הסוף ועבד עבודתו עד ערב, ומה שחזרה נשמתו אליו הוא כעין תחיית המתים והי' התחלה חדשה כי פנים חדשות בא לכאן, ע"כ מגיע לו שכרו בדין:
3
ד׳עוד יש לומר דהא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אף דמפורשים בתורה יעודים הגשמים כבר כתב הרמב"ם שאין זה תכלית השכר אלא שעי"ז יהי' לנו לב פנוי לעשות המצות לזכות בהם לחיי עוה"ב, וא"כ חזר כל השכר על עוה"ב, ולפי"ז יש לומר טעם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא משום שהי' גרעון לשכר המצוה, שהרי אפי' ינתן לו כל חללי דעלמא אינו שוה לניצוץ אחד מן עוה"ב כאמרם ז"ל יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, וע"כ זה ניחא בשכר הגשמי אשר תכליתו יהי' גשמי, אבל זה שיהי' לו לב פנוי לזכות בו לעוה"ב יאה ויאה שחוזר הכל לעוה"ב, וע"כ שכר פינחס שכתוב הנני נותן לו את בריתי שלום ובזוה"ק שהיא מדריגה רוחנית גבוהה מאד שהשיג יעק"א ע"ה אחר פטירתו ומשרע"ה בחייו, והוא כעין אמרם ז"ל עולמיך תראה בחייך וכן והיתה לו ברית כהונת עולם שהוא שכר רוחני לשרת לפני מלך הכבוד, ושכר כזה יתכן גם בהאי עלמא שהרי איננו מגרע מעלת השכר כי הוא שכר עוה"ב בעודו בעוה"ז:
4
ה׳ויש לומר הטעם שזכה לשכר באופן זה, דהנה בירושלמי סנהדרין שלהי הנשרפין א"ר יודה בר פזי ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו', ומשמע מלשון שקפצה עליו רוח הקודש שמיהר רוה"ק להופיע טרם יעשו מעשה, שלשון קפיצה הוא במהירות ודילוג שלא כסדר, שבאם היו עושין מעשה ונדוהו הי' בנידוי, ולא טוב הי' הדבר, אף דקמי שמיא גליא שיפה עשה פינחס, מ"מ נמסר הדבר לב"ד של מטה, וכה"ג בש"ס סנהדרין (ק"ד:) בקשו עוד למנות אחד [עם אלו שאין להם חלק לעוה"ב] באת דמות דיוקנו של אביו ונשתטחה לפניהם וכו' עד שיצאה בת קול עיי"ש, ומכלל שפסק ב"ד של מטה מקיימין ב"ד של מעלה, והנה הטעם שבקשו לנדותו בודאי הי' פינחס נמי יודע, ומ"מ לא השגיח ע"ז, והי' סבור וקיבל אפי' שיהי' בנידוי, [כי לא ידע שיקפוץ עליו רוה"ק כנ"ל] כי באשר ראה הנגף נוגף הפקיר את עצמו עבור כלל ישראל, ואפי' ע"מ שיקרא רוצח ויאבד חלקו בעוה"ב הי' סבור וקיבל למען להציל את ישראל, ובאשר שהפקיר העוה"ב עבור ישראל הי' שכרו ליתן לו ענין עוה"ב גם בעוה"ז, ועולמו יראה בחייו כנ"ל:
5
ו׳לכן הנני נותן לו את בריתי שלום, ואמרו ז"ל שלא מת, ויש להתבונן בדבר איך שכר זה מקביל למעשיו, כי בפשיטת רבים וכן שלמים בישראל שמסרו נפשם עבור כלל ישראל לקיימם ולהחיותם ולא הגיע שכרם להציל נפשם ממות, ונראה עפי"מ שהגדנו בשבת העבר שפחד בלק הי' בראותו כח האחדות שיש בישראל עוד טרם נכנסו לארץ שבכח זה כבשו את סיחון ועוג שהם ענפין מתפרדין, חשב בלק שבודאי כאשר יכנסו לארץ שאז יתערבו ישראל ויתאחדו אז יותר, בודאי יגיעו לתכלית האחדות ואז ירשו גם את אדום ועמון ומואב כמ"ש בפ' שופטים שכן יהי' לעתיד ע"כ שכר את בלעם למען יתאחדו גם הם בכח כישופם לגרשם שלא יכנסו לארץ ולא יתאחדו עוד יותר, וכאשר לא אבה ה' אל בלעם ויהפוך את הקללה לברכה, היתה עצת בלעם בשליחת הנשים לערב דבר זר באגודת ישראל שבזה יתקלקל כל האגד עיי"ש מילתא בטעמא, וכן הי' והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו, שהכניס וקירב מה שאינו ראוי ובאמצעית זמרי הי' להרע אחוזה בכל הכלל ונסתלק האחדות ושרה במקומו כח הפירוד וזה ענין המגפה ששלטה אז, והמה בוכים ובת"י שהיו קורין את שמע היינו שחשבו לתקן זה בק"ש יחוד ה' ובדביקתם ביחוד ה' ישוב האחדות ישראל, אך לפינחס לא נראה העת לחבר טרם נדחה הזרות והטומאה מהמקדש ע"כ הרג בראשונה את שניהם ובזה נדחה הרע וכח הפירוד מכלל ישראל ושוב חזר לחבר את כלל ישראל באביהן שבשמים, וזהו ויעמוד ויפלל שתפלה היא ענין חיבור, וכמו שבכלל כן בפרט שב אחדות ישראל לאיתנו ותעצר המגפה:
6
ז׳והנה ענין מיתה הוא בשני אופנים יש אשר הוא מחמת פירוד יסודי הגוף, וזה יקרה ברוב במיתת זקנים בכלות הליחה כמו שמשלו ז"ל מיתת זקנים בנר שכבה מאלי' בכלות השמן, ובזוה"ק ותמת שרה בקרית ארבע שהוא ארבע יסודות והפירוש בשביל ארבע יסודות וזה גורם פירוד הנפש אחר התרת הקשר, ויש שהמיתה באה מחמת שניתן רשות לכחות הטומאה לכנוס באדם והנשמה אינה יכולה לסבול את כחות הטומאה ומסתלקת כבזוה"ק פ' ויחי ובליקוטי התורה מהאריז"ל, והנה אופן הראשון באה המיתה מפאת הגוף שנתפרדו יסודותיו, ובאופן השני מצד הנשמה שאינה יכולה לסבול:
7
ח׳והנה עוד בזוה"ק שהמיתה באה מצד סילוק צלם אלקים, ואך בצלם יתהלך איש, וקודם המיתה אתעבר צילמא דילי', ויש לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שצלם אלקים הוא אור מקיף גבוה מהנפש והוא כולל ומאחד את הנפש והגוף יחד, עכת"ד הצריך לעניננו, ויש לומר שבאשר הוא מקיף וכולל ומאחד הכל ע"כ הוא שומר נמי את התאחדות היסודות, וע"כ בעוד הצלם עליו אי אפשר שתבוא המיתה באופן ראשון, וגם באשר הוא גבוה מהכל הוא שומר בפני כחות הטומאה שלא יבואו באדם כל זמן שהוא את האדם, וכענין מ"ש ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית השדה, ואמרו ז"ל תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן העכברים, וכמו בגשמיות כן ברוחניות הני עכברי רשיעי הם כחות הטומאה:
8
ט׳והנה בש"ס חולין (קל"ד:) דורשי חמורות היו אומרים [בהא דזרוע והלחיים והקיבה הנתנים לכהנים] הזרוע כנגד היד וכן הוא אומר ויקח רומח בידו, ולחיים כנגד תפילה וכן הוא אומר ויעמוד פינחס ויפלל, קיבה כמשמעה וכן הוא אומר את האשה אל קבתה, הנה חשב בכאן שלשה דברים שעשה פינחס, והם שני דברים שזכרנו לעיל, האשה אל קבתה הוא דיחוי טומאה מהמקדש כנ"ל, והתפלה היא שחזר וחיבר ואגד את הכלל כולו, ועוד חשב בכאן ויקח רומח בידו, ולכאורה אינו מובן דלקיחת הרומח לבדו זולת שעשה בו אח"כ מה שעשה עדיין אין בו שבח, והעשי' שאח"כ חישב במה שאמר את האשה אל קבתה, ומהו שחישב ויקח רומח לזכות מיוחד:
9
י׳ונראה דהנה בירושלמי שלהי פרק הנשרפין בקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה לו והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו', וכבר הקשינו ממ"נ אם ידעו מהלכה בועל ארמית קנאין פוגעין בו למה בקשו לנדותו, ואם לא ידעו הי' להם לדונו כרוצח ממש ולא נידוי לבד, ואמרנו עפ"י מאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מדהשוה הש"ס זנות תמר לזנות זמרי שקרא שניהם בלשון אחד ש"מ דכמו תמר לשם שמים נתכוונה כן הי' גם ענין זמרי שהי' בו כוונה טובה אלא שבא ללכוד ונלכד בפח, עכת"ד, ופרשנו שהוא חשב שנמתקה וחזרה לקדושה וכענין ברחב דגיירה ונסבה יהושע, וחשב זמרי להכניע בזה את כחות הטומאה כענין הידוע בזוה"ק בפסוק אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך, אך בזוה"ק דעטרו לה בכשפוי, היינו דהכישוף הי' כעין אחיזת עינים עד שטעה בה וחשבה שנכנעה להקדושה, וזה שאמר למשרע"ה בת יתרו מי התיר לך, ואף שבמדרש שנקראת צפורה שטיהרה את הבית כצפור, ומוכרח שזמרי חשב שגם כזבי דכוותה:
10
י״אוהנה מי שנתחייב מיתה בב"ד אין משגיחין על כוונתו ואפי' היתה כוונתו לשם שמים אינו ניצול ממיתת ב"ד ומקושש לעד שאמרו ז"ל עליו שלשם שמים נתכוון, ומ"מ אמר ה' למשה מות יומת האיש, ומ"מ זה שקנאין פוגעין בו אם כוונתו לשמים אלא שנלכד בפח שוב אין סברא לומר שיהיו קנאין פוגעין בו, אדרבה יש להתמלא רחמים עליו שנלכד בפח, ובזה יש לפרש הא דנתעלמה הלכה ממשרע"ה ומכל ישראל, שלכאורה אינו מובן כי שכחה היא מצד החומר, ואיך יתכן זה במשרע"ה שהי' מזוכך עד התכלית ובתרגום יונתן רצה לתקן זה שכתב שבאשר אמר לו בת יתרו מי התיר לך רתח ואשתלי, אך לא נראה כן דעת הש"ס שחשב ג' מקומות שמחמת שבא לכלל כעס בא לכלל טעות הובא ברש"י פ' מטות בגיעולי גוים, ובשמיני למלואים, ובשמעו נא המורים, ואם איתא ארבעה מבעי לי', ולפי דרכנו י"ל דעיקר הדין דקנאין פוגעין בו לא נעלם מהם, אך נעלם מהם אם בכה"ג שהיתה כוונתו לשם שמים נמי, ודינו כמו מיתת ב"ד, או לא, [הגם שפשטות הלשון מורה יותר שעיקר הלכה נעלם מהם, אבל שבקית לפשטא דלישנא דקדחיק ומוקי אנפשי'], והוא מילתא דתליא בסברא ומשא ומתן של הלכה ואיתא בראשונים ז"ל דפלפול ומשא מתן של הלכה הי' נוהג גם בב"ד של משה, ומשרע"ה הי' דייק ומפלפל בדברי עצמו שמפי הגבורה, ופינחס אמר כך מקובלני ממך שבועל ארמית קנאין פוגעין בו, היינו שכך הבין דברי משרע"ה שאמר אז ההלכה מפי הגבורה ואמר לו משרע"ה קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא, יתפרש עפ"י הש"ס תענית (כ"א.) מדאני שמע ואילפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא לי שעתא, וה"נ מאחר שאתה הבנת כך מהדברים שיצאו מפי וזולתך לא הבינו כן, ש"מ שלדידך קיימא שעתא, ויש לומר שבאמת הדין דבאופן כזה שהכוונה היתה לטובה לא אמרינן קנאין פוגעין בו, אך בנ"ד הוא אשם בדבר עפי"מ שאמרנו כבר דבזוה"ק דעטרו לה בכשפוי בגין למתפס רישא דלהון והכוונה היתה על משרע"ה, וכך אמרה לה איני נשמעת אלא למשה רבך, אך האיש משה הי' ענו מאד והוא הי' השפל והקטן בעיניו מכל ישראל, וע"כ כשאמר אני גדול ממשה נתפס בו הכישוף, וא"כ הוא עצמו אשם בזה, וע"כ פינחס שהי' מתוקן לכך כבמדרש אנה ה' לידו שיבין בדברי משה שאפי' כשכוונתו לטובה נמי קנאין פוגעין בו, למען יעשה מעשה, והוא כעין הילכתא כוותי' ולאו מטעמי':
11
י״בולפי האמור יובן הא דבקשו לנדותו היינו שידעו ברוה"ק שגם פינחס ידע שכוונתו לטובה ולשיטתם לא שייך קנאין פוגעין בו, ומ"מ אין קושיא למה לא דנוהו למיתה כרוצח, דבענין מיתת ב"ד אין משגיחין על הכוונה, וכמו שאין משגיחין על הכוונה לש"ש כן נמי אין משגיחין אם ידע ברוה"ק אם לא, ולא הי' אפשר לדונו בב"ד, ודו"ק:
12
י״גוהנה גם פינחס ידע דאין הלכה כמותו מדאיפלגי עלה רבים ויחיד ורבים הלכה כרבים, ומ"מ באשר ראה הנגף נוגף ובזוה"ק דחזא אות מ' ואות ו' מן מות טס באוירא על ראש ישראל ר"ל וכו', לא השגיח על שום דבר והפקיר עצמו עבור כלל ישראל ואפי' ע"מ שיקרא רוצח ויאבד את עולמו עוה"ז ועוה"ב ואפי' נשמתו למען יציל את ישראל מכלי' ח"ו, ובזה יש לפרש הא דויקח רומח בידו עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דלשון ויקח הוא לשון הגבהה, וכבר הזכרנו זה כמה פעמים וכן הוא בב"ר ויקח את האדם עלה אותו, וכן דרשו ז"ל בותקח האשה בית פרעה, כן נמי יש לומר ולפרש ויקח רומח היינו שעילה והגביה את מדת הרציחה שנרמז בלשון רומח חסר ואו שהוא רמח כמנין רמ"ח אברים לעשותם חרם, אותיות דדין כאותיות דדין, והוא הגביה ענין זה לעשותו כולו קודש ורחם על ישראל, ויש להסביר הדברים ולומר שמחמת שהגביה כל רמ"ח אברים שלו של גוף ונפש ביחודא שלים ומסר אותם עבור ישראל, וזה שבזוה"ק שרמח הוא רמ"ח תיבין דיחודא דק"ש בזה עצמו הגביה רומח דרציחה לעשותה קודש ורחם כנ"ל:
13
י״דולפי האמור יובן דהא דויקח רומח בידו בפני עצמו מילתא הוא ויש בו שבח אף מבלעדי העשי' שאח"כ והוא זכות בפני עצמו, וזהו שבש"ס חולין הנ"ל זרוע כנגד היד וכן הוא אומר ויקח רמח בידו:
14
ט״וומעתה יש ליתן טעם לשבח שזכה להיות מסולק מן המיתה, אחר שאמרנו לעיל שענין מיתה הוא בשלשה דברים מצד הגוף שהוא פירוד היסודות ומצד הנשמה שאינה יכולה לסבול כחות הטומאה, ומצד סילוק צלם אלקים שהוא גבוה ומקיף על הגוף והנפש, יש לומר דזכות פינחס שהי' נמי בשלשה דברים הנ"ל שבשבילם זכה וזכה את כל אחיו הכהנים בשלשה מתנות, זרוע והלחיים והקיבה, שלשה דברים אלו מקבילים מול אלו, והיינו בזכות ויקח רומח בידו שהפקיר גם את נשמתו זכה לעומתו לדבר הגבוה גם מהנשמה והוא הצלם אלקים בשלימות שלא יסתלק ממנו לעולם, והוא מקביל למתנת הזרוע, וכן במה שדחה את כחות החיצונים מכלל ישראל בהריגת אלו, זכה לעומתו ששום כח רע וטומאה לא יהי' ביכולת לדבק בו, א"כ הוא מוצל מאופן המיתה מצד הנשמה שאינה יכולה לסבול כנ"ל והוא מקביל למתנת הקיבה, וכן במה שחזר וחיבר ואגד את ישראל ושב אחדות ישראל למקומו ע"י תפלתו, זכה לעומתו שיסודות שלו יתאחדו ולא יתפרדו לעולם, מקביל למתנת הלחיים כנ"ל:
15