שם משמואל, פורים י״גShem MiShmuel, Purim 13
א׳שנת תרע"ח
1
ב׳יש להתבונן על המנהג לאחר הסעודה עד סוף היום, והרמ"א לא הזהיר אלא שתהא רוב הסעודה ביום, ולמה לא נימא בזה זריזים מקדימין למצוות, ובכתוב נזכר לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, הרי שהקדים המשתה ושמחה למשלוח מנות ומתנות לאביונים, ובזה י"ל שחוששין שמא מחמת שכרות ישכח את אינך מצוות, מ"מ אחר שקיים אינך מצוות הי' צריכין לזרז בקיום מצוות הסעודה לקיים מצוות זריזין, מה שאין המנהג כן:
2
ג׳ונראה דהנה כבר אמרנו במק"א דענין סעודת מצוה בכל מקום היא מעין מה שאמרו ז"ל שעושין סעודה לגמרה של תורה, והיינו דזה שעושין סעודה לגמרה של תורה דדייק לה מהא דשהמע"ה שעשה סעודה אחר השיגו החכמה, והטעם י"ל דאורות העליונים באשר הם גבוהים ומרוממים מן האדם אינם מתקיימים כ"כ בנקל אצל האדם, וכמ"ש בתורה התעיף עיניך בו ואיננו, וחכז"ל המשילו לצפור דרור שאינה מתאחדת כ"כ עם האדם, ע"כ במעט היסח הדעת מסתלק מן האדם, ע"כ צריכין לעשות חיזוק שיתקיים, והוא ענין הסעודה, וכמו להיפוך להבדיל בלה"ר שפירש"י לא תלך רכיל בעמך, שהי' משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה והוא גמר חיזוק שדבריו מקויימים וכו' משם נשמע לכאן שענין הסעודה היא לעשות קיום וחיזוק למה שמשיגים מדברים העליונים שאינם מתקיימים כ"כ בנקל אצל האדם, וזהו שעושין סעודה לגמרה של תורה, וכמו שלמה המע"ה בהשגת החכמה, שהם אינם מתאחדים כ"כ עם האדם ונזקקין לחיזוק, וזהו הענין בכל מה שזוכין מדברים העליונים, ועושין סעודה לקיום אצל האדם ולא יסתלקו כ"כ מהרה:
3
ד׳והנה בפורים לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ולשון זה לא מצינו בשום מקום אלא ושמחת, ושמחתם, אבל לעשות אותם ימי משתה ושמחה לא מצינו, ויש לפרש דאימים קאי, לעשות את הימים שיהיו ימי משתה ושמחה, והיינו להכין את הלב לקבל את אורות הגדולים שמאירים בפורים ע"י המצוות, קריאת המגילה שהיא ענין התגלות דברים גדולים ונעלמים, וכן י"ל באינך מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים כמבואר בחכמי האמת ז"ל, ובזה עושים את הימים ימי משתה ושמחה היינו שנזקקים לעשות קיום לדברים האלו כנ"ל:
4
ה׳וי"ל שע"י המצוות שופע כל היום הארות גדולות, ולאו דווקא בעת עשיית המצוות וקריאת המגילה, אלא שהמצות פותחים את שערי צדק והשער לא יסגר עד הערב, וע"כ אנו אומרים על הנסים כל היום:
5
ו׳ומעתה מובן טעם איחור הסעודה, כדי לעשות הקיום לכל האורות השופעים כל היום:
6
ז׳בש"ס ריש מגילה א"ד אמר רבב"ח אר"י זו דברי רע"ק סתימתאה אבל חכמים אומרים בזמה"ז הואיל ומסתכלין בה אין קורין אלא בזמנה, וברש"י ול"ג בהאי לישנא דדריש זמן זמנם זמניהם, דהא רבנן דפליגי עלי' נמי דרשו לי' אלא שהחמירו לאחר החורבן משום דמסתכלין בה, אך הרי"ף גרס לי':
7
ח׳ויש ליישב קושיית רש"י באופן שכל דברי חכמים קיימין, ורש"י והרי"ף לשיטתייהו, דהנה בגוף הדבר דבזמה"ז הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה יש להבין, מאחר דאנשי כנה"ג תקנו כל אלו זמנים ורמזוהו בהמגילה, איך ב"ד של אחריהם יכולין לבטלם מפני שום טעם, ובשלמא לרש"י דהוא לאפרושי מאיסורא דחמץ בפסח ניחא, אבל לאינך פרושי שהביא הרי"ף משום מתנות לאביונים או משום דמסתכנים להעמיד דתיהם איך עקרינן תקנתא דתיקנו אנשי כנה"ג, וגדולה מזו ריש כתובות תקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן, מה גם תקנתא דאכנה"ג:
8
ט׳ונראה דהנה בגמ' איפלגי בהיכן רמיזא, רב שמן בר אבא אמר ר"י מזמן זמנם זמניהם, ורשב"נ מכימים אשר נחו בהם היהודים, ואף דאינו מבואר בגמ' מאי בינייהו ככל שיטת הש"ס דהיכי דאיפלגי אמוראי כה"ג מסיים הש"ס מאי בינייהו, ואם אינו מוצא קאמר משמעות דורשין איכא בינייהו, וכאן שתיק לי', ונראה שהי' כ"כ פשוט לחכמי הש"ס מה דבינייהו עד שלא הוצרכו לאומרו, דלמאן דדריש מזמן זמנם זמניהם לא יכולין שום ב"ד שלאחריהם לבטל מחמת שום טעם, אבל למאן דדריש מכימים אשר נחו בהם היהודים, יש לומר דווקא בזמן נייחא כמו אותן הימים, אבל בזמה"ז שישראל מדוכאין בדקדוקי עניות ר"ל, ויש טעם לבטל מחמת מתנות לאביונים, או בפשיטות, כשמסתכנין להעמיד דתיהם, ששוב אינם כימים שהיו אז ימי נייחא שוב יכולין לבטל, דכיון שאתה מקישן לאותן הימים שיהיו שוים, שוב הקישן לכל צד, היינו שיהיו ימי נייחא, ואם לא לא:
9
י׳ולפי האמור י"ל דבהא פליגי נמי רע"ק וחכמים, לדעת רב שמן בר אבא אמר ר"י דמפרש טעמא דמתני' משום דרשא דזמן זמנם זמניהם, ורבנן לא פליגי עלי' על עיקר זמן קדימת הקריאה, דבזה לא שייך פלוגתא, דהרי הדבר מפורסם שנה אחר שנה דכמה וכמה כפרים יש, והוא דבר דשכיח טובא, והכל יודעין כיצד נהגו אשתקד, ומאין תתחיל הפלוגתא, אלא ודאי דרבנן נמי מודו בעיקר דין הקדימה, אלא דדרשי לי' מכימים, וא"כ רב שמן בר אבא ורשב"נ בהא פליגי דלרב שמן ב"א אר"י רע"ק דריש מזמן זמנם זמניהם, וע"כ בזמה"ז נמי איתא להא תקנתא, אבל רבנן דרשו לי' מכימים ובזמה"ז בטלו לי', ורשב"נ סבר דגם רע"ק דריש מכימים, וע"כ מצי סבר גם הוא דבזמה"ז בטלו לי':
10
י״אומעתה מיושבים דברי הרי"ף שהביא מאמר דר' יוחנן זו דברי רע"ק סתימתאה דדריש זמן זמנם זמניהם, וע"כ ס"ל דאי אפשר לבטל בזמה"ז, אבל חכמים לא דרשו אלא מכימים, וע"כ בזמה"ז בטלו לי', וכ"ז לשיטת הרי"ף שמפרש הואיל ומסתכלים בה כנ"ל, והי' קשה שאין ב"ד יכול לבטל כו' והוצרך לפרש שזהו רק לפי דרשא דכימים, אבל רש"י לשיטתי' דמפרש משום לתא דחמץ בפסח אתי עלה, וא"כ אפי' למאן דדריש לי' מזמן זמנם זמניהם נמי יכולין לבטל, וא"כ אין לגרוס בדרע"ק דדריש זמן זמנם זמניהם, דגם חכמים דרשו לי':
11
י״בדעת בה"ג דנשים אינן יכולות להוציא אנשים דהם אינן מצוות אלא בשמיעה ולא בקריאה, ונראה ליתן טעם לזה דלכאורה אינו מובן, דמאחר שאף הן היו באותו הנס למה לא יתחייבו גם בקריאה כמו אנשים, אך י"ל דהנה נס פורים הי' בכפליים, היינו הצלת ישראל הא חדא, ולא עוד אלא שנהפוך הוא שישלטו היהודים המה בשונאיהם, וכל אחד הוא נס בפ"ע, למשל אם הי' אחשורוש מבטל את אגרות הראשונות שלא יפול משערות ראש היהודים ארצה, הי' נס גמור, ממות לחיים, וכן נמי אם לא הי' מקודם גזירה על היהודים כלל, אלא מעיקרא הי' נותן רשות ליהודים להרוג את את עמלקים והרגו בהם, באופן זה שאיש לא עמד בפניהם הי' ג"כ נס גמור, ואת זה הי' מתבקש בעת הזאת כי ידוע שמקודם בנין הבית צריך למחיית עמלק, קודם המשכן הי' מלחמת יהושע, וקודם בנין בית ראשון הי' מלחמת שאול ואח"כ מלחמת דוד עד הכרית כל זכר באדום שבש"ס ב"ב שהי' עמלקים, וקודם בנין בית שני הי' מחיית עמלק בימי המן, וקודם בנין העתיד תתקיים מחיית עמלק לגמרי, וא"כ לא הי' אפשר להיות בנין בית שני בלתי שהי' מחיית עמלק מקודם, אך בעודם בגלות הי' בלתי אפשר שישראל יאזרו חיל לאחוז חרב וקשת מלחמה, ונראה שלאו דווקא בנין הבית לא הי' אפשר, אלא גם העלי' לא"י נמי לא הי' אפשר וכמ"ש בעל צרור המור דמש"ה סמיך פרשת והי' כי תבוא אל הארץ אחר פרשת זכור את אשר עשה לך עמלק כי עמלק הי' מעכב ביאתן של ישראל לארץ, ובודאי כמו שהי' מעכב ביאתן לארץ בימי יהושע, כן נמי הי' מעכב ביאתן בימי עזרא, שלא היתה יכולה לצאת לפועל כי אם שתקדם מלחמת עמלק, ובעודם בגלות לא הי' אפשר להיות מלחמת עמלק, והי' זה תלוי בזה, וזה בזה, עד שלא הי' מקום לצייר בנפש איך תצא לפועל, אבל מה' היתה זאת שהמן התגרה בישראל והשיג את תאוות לבו מאחשורוש וכתב אגרות הראשונות, ואח"כ בבוא אסתר לפני המלך לא הי' לו שום עצה להעביר את הגזירה, כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב [ובודאי גם זה שהי' בדת פו"מ הוא נמי מאת ה' היתה זאת] ולא הי' לאחשורוש שום עצה, ובע"כ שלא בטובתו הי' מוכרח להפוך הדבר שישלטו היהודים המה בשונאיהם כמבואר בספה"ק, ויצא לפועל מלחמת עמלק ברישא ונפתח הפתח לעלי' לא"י ולבנות בהמ"ק, ומ"מ הרי בנס זה נכללו שני נסים, וי"ל שלעומתם נתקן מקרא מגילה שנכלל בה שתי מצוות, מצות קריאה ומצות שמיעה, נגד נס הצלת ישראל שהיא בלי מעשה ישראל, שהרי באם הי' חזר אחשורוש מאגרות הראשונות היו ישראל ממילא נצולים, ולא הי' צורך אלא לשמיעת הקול של אחשורוש, שנשמע פתגם המלך לבטל הגזירה, ע"כ המצוה שהיא לעומתה תקנו נמי רק בשמיעת מקרא מגילה, והקריאה היתה כמו סוכה לישב בה שהמצוה היא השמיעה לא העשי', אך לעומת נס מחיית עמלק שהי' בפועל ובמעשה נתקן נמי המצוה דוגמתה במעשה דהיינו הקריאה, שהקריאה בעצמה תהי' מצוה ולא שתהי' כמו סוכה לישב בה, ובאמת מבואר במדרש שהקריאה בעצמה עודנה היא חשובה מחיית עמלק, וע"כ הי' בדין שלא לצאת י"ח בשמיעה לבד אלא בקריאה דווקא, אבל מחמת ששומע כעונה הרי הוא כאלו קורא בעצמו:
12
י״גוהנה דעת החינוך שנשים אינן מצוות על מחיית עמלק ולא על הזכירה כלל, וא"כ נשים שחייבות במגילה משום שהן היו באותו הנס שפירש"י שהיו באותה הגזירה להשמיד וגו' אין עליהם אלא חיוב שמיעה שנתקן עבור ההצלה כנ"ל, אבל חיוב הקריאה שנתקן משום נס של מחיית עמלק לא שייך בנשים שהם לא נצטוו בכך, ומשמע נמי שלא היו בקושרי המלחמה כלל, דנשים לאו בני מלחמה נינהו, ע"כ נשים אין בהם אלא מצות שמיעה לבד ואינה יכולה להוציא אלא נשים דוגמתה, ולגבי מצות קריאה חשובה אינה מחויבת בדבר שאינה מוציאה את אחרים י"ח:
13
י״דבש"ס מגילה שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים שלישים ולא רבעים עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה כתב זאת זכרון בספר כתב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מ"ש בנביאים בספר מ"ש במגילה כתנאי כתוב זאת מה שכתוב כאן זכרון מ"ש במשנה תורה בספר מ"ש בנביאים דברי ר"י ר"א המודעי אומר כתב זאת מ"ש כאן ובמשנה תורה זכרון מ"ש בנביאים בספר מ"ש במגילה, ויש להבין מאחר דמן הכתוב עצמו אין הכרע, דיש לדרוש כר' יהושע, אלא דבסברא פליגי אם יש לחשוב כאן ובמשנה תורה כחדא, או כתרתי, וא"כ איך שייך לומר שמצאו מקרא כתוב בתורה, הלא גם מעיקרא ידעו מזה הכתוב אלא שדרשוהו כר' יהושע:
14
ט״וונראה דהנה יש להתבונן בטעמו של דבר דבשלשה מקומות יש להזכיר ענין עמלק, למה דווקא בשלשה ולא סגי לי' בתורה לחוד, דתורה היא הכל, וליכא מידי בנביאי דלא רמיזא באורייתא, ולא עוד אלא שאסור להזכיר יותר משלשה כאמרם ז"ל שלישים ולא רבעים, למה יהי' עוד אסור, ודי הי' לומר שלא נצרך אבל לא שלא יהי' רשאי:
15
ט״זונראה כי הנה ידוע ששלשה לבושי האדם הם מחשבה דיבור ומעשה, והם מקבילים לגוף ונפש ושכל, מעשה הוא לבוש הגוף כי כל מעשה מתיחס לגוף הפועל במעשה, דיבור הוא לבוש הנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' ובתרגום לרוח ממללא, מחשבה היא לבוש השכל, והם מקבילים לשלשה עולמות מעשה לעולם העשי', דיבור לעולם היצירה ששם עולם המלאכים המדברים בשיר, מחשבה לעולם הבריאה, היכל ק"ק, והם מקבילים לזיו והארה שלשלש אותיות אחרונות ובשם הוי' ב"ה כידוע, ובכולם נברא האדם לעבוד את השי"ת, מחשבה להיות בתורה, היינו להטריד שכלו בתורה, דיבור לתפילה שירות ותשבחות המתיחס לנפש כמ"ש ואשפכה את נפשי לפני ה', מעשה למצוות מעשיות, ואת זה לעומת זה הוא שליטת עמלק מבלבל את המחשבה, ומאטם את הלב מן התפילה ומפיל עצלות מלעשות מצוות מעשיות, אדרבה מכניס הרהורים רעים במחשבת האדם ומושך לפגם הדיבור לה"ר ורכילות ונבלות הפה ולמעשים בלתי ראויים:
16
י״זומ"מ אין שליטת עמלק אלא על לבושי הנפש שזה נחשב חיצוניות כמו לבוש שהוא חיצונית האדם, אבל על הנפש בעצמותה אין לעמלק שליטה, וכמו מאז שלא הי' לו שליטה אלא על פליטי הענן, וכן בהעולמות עד עולם הבריאה ועד בכלל יש עוד מציאות לחלקי הרע אלא ששם רובו טוב ומיעוטו רע, ואף גם זאת רק בחיצונית העולמות, אבל משם ולמעלה אין שום מציאות לחלקי הרע וכמ"ש לא יגורך רע, וע"כ לעומתם למטה יש לעמלק שליטה רק בשלשה לבושי הנפש אבל לא בעצם הנפש:
17
י״חונראה דלעומת שלשה אלה שיש לעמלק שליטה בהם שהם מחשבה דיבור ומעשה, נצטוינו בשלשה מצוות בענין עמלק, לא תשכח בלב דהיינו מחשבה, זכור בפה דהוא דיבור, מחיית עמלק בפועל במעשה, וי"ל דכנגדם יש שלש מצוות בפורים, קריאת המגילה נכללו בה שתי מצוות, קריאה ושמיעה, כמו שהגדנו במאמר הקדום באריכות, ואין מהצורך לכפול הדברים, והנה שמיעה היא במחשבה וקריאה בדיבור, ואח"כ בעשי' הסעודה, משלוח מנות ומתנות לאביונים, ונראה עוד ששלש מצוות שבעשי' הם לעומת שלשה לשונות שבאגרות של המן להשמיד להרוג ולאבד, אנשים, ונשים, וטף, אשר נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ויש להקביל אלו לעומת אלו, ואין להאריך, ישמע חכם ויוסיף לקח:
18
י״טולפי האמור יובן הא דכתבתי לך שלישים ולא רבעים, להורות שאין לעמלק שליטה אלא בשלשה הנ"ל מקביל לשלשה עולמות, וע"כ נזכרה מחיית עמלק בתורה נביאים וכתובים, תורה היא בשכל ובמחשבה, וידוע מהאריז"ל דתורה דילן היא בבריאה, נביאים הוא בדיבור כמו שפירש"י בפרשת וארא שנביא מגזרת ניב שפתים, עיי"ש, כתובים היא נגד המעשה ששם של דבר הוא מהותו, ושם כתובים שהוא כתוב בספר בפועל ובמעשה, והנה בתנחומא שבהזכרת מחיית עמלק אנו מוחין את שמו, וע"כ במה שנכתב בתורה בנביאים ובכתיבים ואנו קורין את הפרשה בתורה ומפטירין בנביא, וקורין את המגילה בכתובים אנו מוחין את שמו משלשה הנ"ל ומשלשה עולמות, וע"כ יובן הא דכתבתי לך שלישים ולא רבעים, שאם הי' רביעים הי' מורה שיש לעמלק ח"ו שליטה גם בעולם האצילות ובעצם הנפש שצריכין למחותו משם, והי' פגם וזלזול ח"ו, ואין הדבר כן כי לא יגורך רע:
19
כ׳ולפי האמור יש לפרש הא שמצאו מקרא כתוב בתורה, היינו שבירושלמי איתא הלשון האיר הקב"ה את עיניהם ומצאו מקרא כתוב בתורה, משמע הלשון דגם מקודם היו יודעין מזה הכתוב אלא שעד כה לא היו עיניהם מאירים לראות מה שראו אח"כ, והיינו דהנה כתיב כתוב זאת וגו' ולא סגי לי' למסור זה בע"פ, או לכה"פ שיהי' שוה לכל תורה הכתובה, אלמא שיש בענין עמלק תוספת חיוב כתיבה על כתיבת ספר התורה, מזה הבינו שנדרש שיהי' בפועל כנ"ל והיינו שיהי' מוזכר בכתובים שזהו בפועל ביותר כנ"ל לעומת המעשה, ומטעם הנ"ל למחות את שמו משלשה עולמות, ומחמת זה עצמו מובן שכאן ובמשנה תורה נחשב כאחד, שהרי שניהם הם בעולם הבריאה כנ"ל בשם האריז"ל:
20
כ״אבש"ס מגילה ריב"ל פתח להאי פרשתא מהכא והי' כאשר שש ה' עליכם להטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם, ומי חדי וכו' אמר ר"א הוא אינו שש אבל אחרים משיש, וברש"י וכשנתחייבו כלי' בימי המן היו אויביהן שמחין להם, ואינו מובן מה נ"מ הוא זה לענין המגילה עד שלקחו זה לפתיחה, וי"ל שמאהבת ה' לעמו ישראל שיתף שמו בצרתן, היינו שעם העונש יש נמי חילול ה' ובזה נססתם פי המקטריגים, שאינם יכולין לקטרג ולומר שיהי' שם שמים מתחלל ח"ו, והנה כשאויבי ישראל שמחין על צרת ישראל הם מחרפין ומגדפין, ומחמת זה עצמה הישועה מוכרחת, וא"כ מטעם זה אחרים משיש, וזה מדה המהלכת ע"פ כל הדורות השי"ת יזכינו לראות שיתגלה כבוד שמים בכל העולם כשם שראינו בחילולו בב"א:
21