שם משמואל, פורים ט״זShem MiShmuel, Purim 16
א׳שושן פורים
1
ב׳בהר"ן ריש מגילה ויש כאן שאלה מה ראו אנשי כנה"ג לחלוק מצוה זו לימים חלוקים ולקבוע יום מיוחד לפרזים ויום מיוחד לכרכים, משא"כ בשאר מצות, שהרי התורה אמרה תורה אחת ומשפט אחד יהי' לכם וכו', והנה כבר דברנו בישוב קושיא זו, ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה:
2
ג׳והנה בש"ס חולין (צ"א.) בהא דכתיב ביעק"א ויאבק איש עמו עד עלות השחר רשב"נ אמר כגוי נדמה לו וכו' רשב"א קמי' דר"פ משמי' דרבא בר עולא כת"ח נדמה לו, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שיש שני מיני יצה"ר יש שתקפו בכח שלא ישום מעצור לרוחו אף שיודע שזה אסור יתכוין לעשות איסור, ויש יצה"ר המסמא את עין האדם ולהחליק הדבר בעיניו שאיננו כ"כ חמור ויכול להיות יהודי נאמן רוח גם אחר מעשה זה, או לומר שהוא צורך ומצוה בו עד לומר לטוב רע ולרע טוב, והנה יצה"ר זה התוקפהו בכח לעבור עבירה אף שיודע שהוא עבירה, זהו כגוי נדמה לו הלהוט אחר הרע, ויצה"ר המסמא את עיניו עד לומר לטוב רע ולרע טוב, זהו כת"ח נדמה לו המראה פנים להיתר עכ"ד, והנה בודאי אלו ואלו דא"ח, דבא על יעק"א ע"ה לפגמהו בשני מיני יצה"ר אלו כה או כה, אבל יעק"א ע"ה הי' מצבו איתן מנצח את המלאך:
3
ד׳ויש להוסיף ולומר דהנה ידוע שע"ז אין בה שום היתר אפי' לשעתה עפ"י נביא, ונביא המתנבא לעבוד ע"ז יהרג, אבל שאר מצות שבתורה יש בהן היתר לשעתו עכ"פ עפ"י נביא, ועוד זאת דכל מה דאסר לן רחמנא שרא לן רחמנא דבר כנגדו, לבד מע"ז שאין דוגמתו שום היתר, וע"כ יצרא דע"ז אין שייך לומר שיצה"ר מסיתו ומטעהו שהיא איננה אסורה או עוד מצוה, וכל יצרא דע"ז במזיד הוא רק כגוי נדמה לו אך יצרא דשאר ענינים ואפי' פגם ברית רח"ל באשר יש בענינים אלו צד היתר, וכאמרם ז"ל שרא לן רחמנא, יש שייכות ליצה"ר לסמא את עיניו ולהחליק הדברים שזה איננו בכלל האיסור, וזה בכלל כת"ח נדמה לו:
4
ה׳והנה ליעק"א ע"ה לא הי' יכול לפגום לא באופן זה ולא באופן זה, אבל אמרו ז"ל ויגע בכף יריכו אלו צדיקים וצדיקות העתידים לצאת ממנו, וי"ל דהא דהי' לו שליטה ליגע בזרעו אחריו, היינו יצה"ר זה שכת"ח נדמה לו והוא בכלל שאר עבירות, ואפי' פגם ברית עמהם, אבל לעבוד ע"ז במזיד אף שיודע שהוא ע"ז שזהו כגוי נדמה לו אין לו שליטה כלל אף בזרעו הצדיקים, ולא עוד אלא שזה מדה המהלכת אפי' בין פשוטי העם למסור נפשם שלא לעבוד ע"ז, וכבר הי' אלפים ורבבות מפשוטי העם שנשפך דמם כמים שלא לעבוד ע"ז במזיד:
5
ו׳ובזה יש לפרש הכתוב וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו, שבענין ע"ז ראה שלא הי' יכול להטיל פגם אפי' בזרעו אחריו, ומ"מ ויגע בכף יריכו היינו ביצה"ר דכת"ח נדמה לו הי' לו שליטה בזרעו אחריו עכ"פ, וחטא פגם ברית ובכללו שאר חטאים כנ"ל מתיחס ביותר לכף הירך ששם מקומו, בזה הי' לו מקום שליטה לפגום את זרעו אחריו עכ"פ, וי"ל עוד דמה"ט כל מקום שיצרא דע"ז מתפשט להכריח וכגוי נדמה שם באותו מקום לעולם נצמח קידוש שם שמים, שהקידוש עולה ע"י אותם שמסרו את נפשם, ולעומת שיצר זה מדמה למעט כבוד שמים, אדרבה נתרבה בזה כבוד שמים יותר, והדברים ידועים בקורות עולם:
6
ז׳והנה ידוע שישראל בשעת גזירת המן היו בידם שני חטאים, חטא שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ועוד חטא לאנשי שושן שנהנו מסעודתו של אותו רשע, והנה ענין סעודתו של אותו רשע איתא במדרש פרשה ואו אמר המן לאחשורוש אלהיהם של אלו שונא זימה העמיד להם זונות ועשה להם משתה וגזר עליהם שיבואו כולם ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם שנאמר לעשות כרצון איש ואיש כיון שראה מרדכי כך עמד והכריז עליהם ואמר להם לא תלכו לאכול מסעודתו של אחשורוש שלא הזמין אתכם כי אם וכו' ולא שמעו לדברי מרדכי והלכו כולם לבית המשתה א"ר ישמעאל י"ח אלף וחמש מאות הלכו לבית המשתה ואכלו ושתו ונשתכרו ונתקלקלו וכו' הרי שכל ענין הסעודה היתה עצת יצה"ר להמשיכם לפגם ברית, אבל הי' הדבר מוסתר מכלל העם שפורש רשת לרגליהם והי' נראה שהוא כבוד מלכים לבד, ולא עוד אלא שבפדר"א פרק מ"ט שכל מי שהי' מאכלו בטהרה היו נותנין לו מאכלו בטהרה, עד שמצא היצה"ר מקום לסמא את עיניהם שאין בו נדנוד עבירה ואולי עוד מצוה לכבוד המלכות ויצמיח מזה טובה לכלל הגלות, א"כ זהו ממש יצה"ר שכת"ח נדמה לו, שבענין זה יש לו שליטה כמ"ש ויגע בכף יריכו שרומז לפגם ברית כנ"ל, ובעוה"ר עלה בידו כי רבים נתקלקלו ר"ל כנ"ל במדרש, אך יצה"ר שכגוי נדמה לו להשתחוות לצלם בימי נבוכדנצר, לא עלה בידו כלום למעט ח"ו כבוד שמים, כי לעומת רוב המשתחוים התגבר כבוד שמים תיכף במעשה דחמו"ע עד שכל הגוים אמרו יש לכם אלוק כזה, וגם נבוכדנצר בעצמו הודה בכבוד ה' וכמו שהגדנו לעיל שזה נרמז בפסוק וירא כי לא יכול לו:
7
ח׳ומ"מ מחמת חטא המשתחוים נצמח גזירת המן על כל המקומות, וא"כ בכל העולם הי' רק חטא אחד של המשתחוים בסיבת יצה"ר שכגוי נדמה לו, והנה תשובת ישראל ודברי הצומות וזעקתם עלה למעלה ראש והיתה תשובתם כעין תשובה מאהבה כדאיתא בספה"ק, שהרי הגזירה לא היתה אלא על היהודים וכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, ואם הי' מי מהם נתרצה לעזוב דתו ח"ו לא הי' חלה עליו הגזירה, וע"כ הי' כמשפט תשובה מאהבה שזדונות נעשו להם כזכיות, וע"כ לא די שנצולו אלא אדרבה ונהפוך הוא אשר ישלטו המה בשונאיהם כאלו היו ידיהם מלאים זכיות:
8
ט׳ולפי האמור יתבאר מה שבכל עולם לא הרגו בשונאיהם אלא יום אחד ובשושן שני ימים, דבכל העולם שלא הי' בידם אלא חטא של השתחואה לצלם מיצה"ר דכגוי נדמה לו שלא הצליח במעשיו כנ"ל שנצמח קידוש השם גדול יותר מהחילול שע"י המשתחוים, ע"כ כשנהפכו להיות זכיות נמי לא הי' נחשב זכות כ"כ גדול, שהרי בזכות שנהפך להיות, א"א שיהי' יותר גדול מכפי מסת החטא שהי' מעיקרא, וע"כ נזדמן להם שיום שנחו מאויביהם ועשו אותו יו"ט הי' ביום ארבעה עשר ביום שסיהרא איננה כ"כ בשלימותא, אך אנשי שושן שהי' בידם גם חטא הסעודה מיצה"ר שכת"ח נדמה לו, שהצליח מעשה שטן מרבים שנתקלקלו, ולא הי' אז תיקון כ"כ מהרה, מתחילת מלכות אחשורוש בשנת שלש למלכו עד זמן גזירת המן שעשו תשובה שלימה ונהפך לזכיות, היו הזכיות גדולים עוד יותר, ע"כ הרגו בשונאיהם עוד יום אחד, ובאשר הי' חטאם גם בפגם הברית וידוע שפגם ברית נוגע למלכות שמים שנמשלה ללבנה, ע"כ עלה בידם יום נוח שלהם ביום ט"ו לחודש דסיהרא בשלימותא:
9
י׳וי"ל דהיינו טעמא דאסתר לא בקשה לתלות את עשרת בני המן ביום הראשון אלא ביום השני, דהנה ידוע דפגם ברית גורם כפיפת הקומה וסילוק צלם אלקים כבזוה"ק, וע"כ ביום השני דזדונות הסעודה של אותו רשע נחשב לזכיות נתגבר כח צלם אלקים שבישראל וזקיפת קומתם, ולעומתם נסתלק זה משכנגדם. ע"כ הגיע העת לתלות את עשרת בני המן לקיים בהם בעיר צלמם תבזה, כי אין בזיון יותר מהתלוי כמ"ש הרמב"ן פ' תצא:
10
י״אויש להוסיף ולומר דהנה יצי"מ הי' מחמת תיקון פגם ברית במצרים כאמרם ז"ל במצרים נמצאו שלמים ושם י"ק מעיד עליהם, וכבמכילתא ד' דברים הי' לישראל במצרים ואחת היתה ופרסמה הכתוב, ואף היא היתה שוגגת כסבורה שהיא בעלה, ובזכות זה יצאו קודם הד' מאות שנה ודילג על החשבון, וע"כ נתקשרו באהבה האלקית לעומת הריחוק מאהבה החומרית כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך וגו' וכתוב ובנ"י יוצאים ביד רמה כמשפט שומרי ברית היפוך כפיפת הקומה של פוגמי ברית, וזה נתחדש בכל שנה כשמגיע זמן הפסח, וכן בכל שלשים יום קודם הפסח מתעורר אור החוזר של הפסח, מחמת שמירת הברית, וע"כ ביום י"ד באדר מתחיל השלשים יום קודם שחיטת הפסח [כי כל השלשים יום מחמת שחיטת הפסח הוא כבש"ס ריש ע"ז] וע"כ אנשי שושן שזכו מצד עצמם למעלת שומרי ברית כנ"ל נסתייעו עוד ביום י"ד באדר מאור החוזר של פסח, והרגו בשונאיהם גם ביום ההוא ולקחו את מעלת הצלם משונאיהם וע"כ את עשרת בני המן תלו:
11
י״בומכל מה שכתבנו מובן הטעם שקבעו אנשי כנה"ג את ימי הפורים לימים חלוקים, ולא ראי זה כראי זה, אלא משום התאחדות ישראל אסרו של זה בזה, כי כל אחד משפיע לזולתו היהודים, אבל עיקר הקביעות משום הזדונות שנעשו כזכיות הי' מוכרח להחליק לכל מקום כפי הזדונות שהי' שם שנעשו כזכיות:
12
י״גיש להבין דבהודאה לא נזכר כלל נס המלחמה שהי' אז בי"ג וי"ד אדר, אלא ממפלת המן שלא הי' באותו העת כלל אלא בט"ז ניסן, ואגב גררא נזכר גם תליית בניו, משא"כ בחנוכה שנזכר הנם שנעשה בחנוכה, ולמה לא נזכר נס המלחמה בפורים:
13
י״דונראה דהנה ידוע בספה"ק שכל אויבי ישראל שנהרגו אז היו כולם עמלקים שמדין תורה לעולם בני מיתה נינהו כשסיפוק בידינו אך בעודנו בגלות שלא הי' סיפוק בידינו אין אנו נצטוינו במצות יהרג ואל יעבור, וממילא בימי המן שניתן ליהודים רשות מאת המלכות להרוג בשונאיהם שוב הי' מצווים להרוג אותם מדין התורה, והנה כתיב לא בשמים היא וכו' פירש"י אלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחרי' וללמדה וכבר דברנו כי היתכן שתהי' המצות לעלות השמים וללמדה שהרי אי אפשר ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ופרשנו שבאם הי' המצוה כך, אז הי' באמת יכולת בידינו לעלות אחרי' לשמים, כי הביט בתורה וברא את העולם, ואם הי' המצוה כך בתורה הי' סדר הבריאה ג"כ באופן שהיינו יכולין לעלות אחרי':
14
ט״וומעתה דבימי אחשורוש אחר שניתן לנו הרשות להרוג בהעמלקים, והי' המצוה עלינו מדין תורה אף בלעדי המלחמה שוב לא הי' ניצוח המלחמה נחשב נס יוצא מהיקש הטבע, כי מאחר שכך המצוה כך יש יכולת בידינו, ועיקר הנס הי' מפלת המן עם היותו אז בגודל הצלחתו גבוה מכל השרים נפל בבירא עמיקתא לחרפות ולדראון עולם על עץ גבוה חמשים אמה, וכן תליית בניו שזה איננו בכלל תמחה את זכר עמלק, שהרי כבר מונחים פגרים נהרגים מאתמול, ע"כ נחשב בכלל הנס, אבל נס חנוכה שזולת המלחמה לא הי' מצוה להרוג את היוונים, א"כ נחשב הריגת היוונים לנס:
15
ט״זארור המן אשר בקש לאבדי, יש להבין הרי כבר נתלה על העץ ונמחה שמו, מה שייך לומר שעוד יהי' ארור שהוא לשון חיסור וקללה הלוא איננו עוד במציאות כלל:
16
י״זונראה דהנה אמרו ז"ל מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, וכבר הקשינו הלוא איתא במכילתא שנשבע הקב"ה בכסאו שלא יקבל גרים מעמלק, ואפי' בדיעבד כשיקבלוהו אין הקבלה כלום כמפורש במכילתא שמפני זה הרג דוד את גר העמלקי בהודאת פיו ולא דנוהו כישראל, ועוד דבגוף הדבר שהרג את שאול אחר ששאול ביקש זאת ממנו בודאי לא הי' חטא בדבר כמו שלא הי' נחשב חטא בשאול גופי' שהרג א"ע כאמרם ז"ל יכול כשאול ת"ל אך, ועוד שלא הי' אפשר לשאול לחיות אחר נפלו ומיתתו היתה רק להציל את כבוד ה', ומוכח שדוד דנוהו כגוי אחר שנשבע הקב"ה כנ"ל, וא"כ איך יתכן שבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, ובהכרח יש לפרש שרק נפשות שלהם היו מגולגלות ממקור מוצא בני בניו של המן, והא שנשבע הקב"ה שלא יקבל גרים מעמלק היינו בעודם בגוף העמלקי, והטעם מפני שעיקר חטא עמלק אף שבדרך מלחמה בא עלינו, וכבר היו אומות שעשו עמנו באכזריות חימה יותר ממנו ולא נענשו בעונש חמור כעמלק, הטעם כי עמלק הי' בו ניצוצי קדושה מאליפז אביו שקיבל מיצחק אבינו וכמ"ש בתנדב"א שאליפז צוה לבנו עמלק שידע שעוה"ב אינו מתוקן אלא לישראל אם רצונך לזכות עמהם צא וחפור להם בארות ותסייע אותם ביציאתם ממצרים, כיון שידע רשימו של דבר נהפך לאויב ושונא ובא והלחם עמהם, וא"כ המעט ניצוצי קדושה שהיו בידו נהפכו לרוע, וע"כ עונשו נמי שלא יקובל גרים ממנו, כי כל גר נהפך גופו הטמא לקדושה, וזה עמלק באשר הפך הקדושה לטומאה הי' עונשו נמי להיפוך שלא יהי' ביכולת גופו הטמא להתהפך לקדושה, וא"כ זה ניחא בגופו הטמא, אבל מעט ניצוצי קדושה שהיו בו אחר החרימו אותו נצרף בצירוף אחר צירוף וליבון אחר ליבון ושב אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחילה, ואלו הם שלמדו תורה בבני ברק, אך באשר הי' לאותן הנשמות בראשונה צירוף להמן צריכין שמירה שכח רע של המן ברוחניות [שבודאי עדיין היא במציאות עד גמר התיקון לעתיד] אותן הכחות יהיו ארורים חסרים ומקוללים שלא יהי' ביכולתם להטיל פגם או להתחבר לאותן נשמות המגולגלות:
17