שם משמואל, שבועות י׳Shem MiShmuel, Shavuot 10
א׳ליל א'
1
ב׳במדרש באותה שעה בקשו מה"ש לפגוע במשה עשה בו הקב"ה קלסטורין של פניו של משה דומה לאברהם א"ל הקב"ה אי אתם מתביישים הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו אמר הקב"ה למשה לא ניתנה לך תורה אלא בזכותו של אברהם וכו':
2
ג׳ונראה לפרש עפ"י דברי המדרש שיר השירים א' י"ט צרור המור דודי לי ר' עזרי' ב"ר יהודה פתר קריי' באברהם אבינו וכו' בין שדי ילין שהוא מותאם בין שכינה למלאך שנא' וירא וירץ לקראתם וירא בשכינה וירץ למלאך עכ"ל, ביאור הדברים דהנה אאע"ה מעולם עוד לא זכה לגילוי שכינה באופן נעלה כמו אז כמבואר בזוה"ק, וברמב"ן שהי' גילוי שכינה זה רפואה למילתו כמ"ש באור פני מלך חיים, ומובן עד כמה הי' הגילוי שכינה זה חביב עליו, ולפי השערת אנושי לא יוכל לשער תענוגי עוה"ב יותר מזה, ומ"מ כדי לקיים מצוות הכנסת אורחים לא השגיח על כל אלה ומחל על תענוגו העצום, וזהו תכלית מדת החסד שלא יזכור את עצמותו ואת צרכיו כלל רק תכלית הכוונה יהי' הטבת זולתו, ע"כ זכה להמשיך מדת החסד בעולם עד התכלית, וזהו הענין שבמדרש הנ"ל שהי' מותאם בין שכינה למלאך, היינו שהי' אמצעי להמשיך תוספות אור מהשכינה להמלאך, מדה במדה כמו שהוא עזב את תענוגו העצום בשביל המצוה זכה שהוא יהי' הראש וראשון בקבלת האורות להגדיל את תענוג הדביקות שלו ביתר שאת וממנו להמלאכים באופן שהוא הי' צינור השפעת האור שקיבל מהשכינה ונתן להמלאך, וזה דמייתי לה מקרא דבין שדי ילין כמו שדיים המשפיעים חלב, ואברהם הי' הראשון לקבל השפעת השכינה המכונה בשדיים ולהשפיע להמלאכים, ולפועל דמיוני הי' הסעודה שהאכילם, ואף שהמלאך איננו מוסיף שלימות ונקרא עומד, וכמו שאיננו נצרך לאכילה להוסיף לו כח ואילות, ואיננו כבו"ד שצורתו להיות תמיד מוסיף ומקבל שלימות וחיות הן ברוחניות ע"י תורה ומצוות, והן בגשמיות ע"י אכילה להוסיף ליחות תמורת הניתוך ממנו, והמלאך איננו צריך לכל אלה, גם אין בו כלל כלי קיבול, מ"מ זכותו של אאע"ה משך כ"כ שפע חסדים בעולם שעבר כל חוק וגבול להיות חל אף אל בלתי מוכנים לקבל, ולא לעצמו לבד זכה אלא גם לזרעו אחריו שתהי' מדריגתם למעלה מהמלאכים והם יהיו אמצעים בין שכינה למלאכים להמשיך גם עליהם שפע חסדים ואף שמצד עצמם אינם בר הכי להוסיף שלימות כנ"ל, מ"מ בזכות ישראל ממשיכים גם עליהם שפע חסדים אורים גדולים למעלה ממדריגתם, וכן יתקיים בכלל ישראל לעתיד כמ"ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, וברש"י עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חיבתן לעין כל שהם יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממה"ש והם ישאלו להם מה פעל אל, וכמו שהוא הי' מותאם בין שכינה למלאך:
3
ד׳והנה המלאכים שבקשו לפגוע במשה שבא לקבל את התורה, הי' מחמת ידיעתם שכל יצורי מעלה ומטה הכל תלוי בהתורה, וא"כ חשבו שמעתה יהי' השפלה למדריגת מלאכים שיצורי מטה שניתן להם התורה יהיו על גביהם וכמ"ש עולים ויורדים בו עולים בעלייתו ויורדים בירידתו, ע"כ עשה השי"ת קלסטורין של פניו של משה דומה לאברהם וא"ל הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו, והיינו דכל מאן דאכיל דלאו דילי' בעית לאסתכולי בי', ואתם הרי אכלתם בתוך ביתו מהשפעת החסדים למעלה ממדריגתכם, והרי תדעו מעתה ותבינו שאין זה לכם נחשב השפלה, אלא תוספת מעלה, מה שאין לכם בלעדם:
4
ה׳וממוצא הדברים שהתורה ניתנה בזכות אברהם שהמשיך השפעות החסדים ואורות גדולות אפי' למי שאיננו בית קיבול לקבל, וכך הוא היו"ט של מ"ת שאפי' מי שעדיין לא הגיע למדה זו להיות ראוי לקבל הארות חג הקדוש הזה, מ"מ אם רק רוצה בכל לבו ניתן לו בתורת חסד מדתו של אאע"ה:
5
ו׳ענין שהקדימו נעשה ונשמע, יש לפרש בהקדם דברי זוה"ק ח"ג (ק"ח:) את אזנו אמאי הא אוקמוה, אבל שמיעה תלי בהאי אתר, עשי' לעילא, ובגין דישראל כד קריבו לטורא דסיני והוו ברחימו דלבייהו לאתקרבא לקב"ה אקדימו עשי' לשמיעה, דהא שמיעה בקדמיתא ולבתר עשי', שמיעה בהאי שמטה תליא, וע"ד הוא פגים להאי שמיעה יתפגים שמיעה דילי' וישתאר פגימו בי' עכ"ל, ובהגהות הרח"ו עשי' לעילא בינה, ויש לתמוה דבכ"מ מהזוהר משמע שהשמיעה בבינה כי אוזן גימטריא ס"ג והעשי' במלכות וכאן כתב להיפוך עכ"ל:
6
ז׳ואף כי אין לנו עסק בנסתרות, מ"מ כל פטפוטי דאורייתא טבין, ויש לפרש עפ"י פשוט, דהנה מ"ש כאן דעשי' בבינה לא חדת היא, וכבר למדנו זה מדברי האריז"ל בסוד אומר ועושה אומר בחכמה ועושה בבינה, וכן הביא הרמ"ז בכאן כולם בחכמה עשית, ופי' כולם שרשם בחכמה ועשית בבינה, הגם כי בכ"מ העשי' הוא במלכות ובינה הוא בלב כמ"ש הלב מבין, מ"מ י"ל ששני מיני עשי' הם, יש עשי' שהיא באיברים בכוונה לעשות וכענין שכתוב וישלח אברהם את ידו, ויש עשי' הבאה מחמת בינת הלב שכ"כ נתעצם הבינה שבלב עד שהאיברים מעצמם נמשכים לעשות ולא יצטרך לכוין לעשות, וכמו כשרואה כותל נופל איננו נצרך לכוין ולשלוח את רגליו לסור מן המקום שלא תפול עליו הכותל, כי באשר הדבר ברור בלי שום ספק שאם לא יסור מן המקום תפול עליו הכותל ותרוץ את גלגלתו וא"צ לזה ישוב הדעת, כן הוא נמי בענינים אשר מצד התעצמות בינת הלב יודע ומבין שכך צריך להיות בלתי שום שקלא וטריא, ויובן עוד יותר עפ"י דברי כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בפסוק וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, היינו שהוצרך לשלוח את ידו ולא היתה היד נמשכת מעצמה לעשות, כי מחמת שבאמת לא היתה כוונת השי"ת לשוחטו אלא להעלהו בלבד, לא היתה היד נמשכת מעצמה לעשות פעולה זו והוצרך לשליחות ידו, כי בכ"מ היתה ידו של אאע"ה נמשכת מעצמה לרצון השי"ת עכת"ד, ובסגנון זה י"ל דה"ה דאם מחמת עוצם בינת הלב האברים מעצמם נמשכים לעשות אינו נקרא שליחת יד, ולפי"ז י"ל דהעשי' שהיא ע"י שליחת יד מתייחסת למלכות, אבל העשי' שהוא ע"י התעצמות בינת הלב אז העשי' מתייחסת לבינה, באשר מוצאה מבינת הלב וטפילה אלי' ומתפעלת ממנה, וע"כ נמי העשי' שהיא בכוונה וברעותא דליבא עד שהאיברים מעצמם עושים מתייחס העשי' לבינה, אך באם העשי' איננה כ"כ מרעותא דליבא והוצרך לשליחת יד כנ"ל עשי' זו מתייחסת למלכות שענין מלכות ואדנות הוא לעשות ככל אשר יצוה אף שלבו בל עמו ואין האיברים מעצמם נמשכים לעשות, וע"כ במעשה השי"ת לעולם העשי' מתייחסת לבינה וע"כ אומר ועושה וכולם בחכמה עשית כל לשון עשי' היא בבינה, ומ"מ י"ל גם במעשה השי"ת בכל מקום כביכול שעושה שלא לרצונו כמ"ש ויתעצב אל לבו, וכגון ותקצר נפשו בעמל ישראל, ובכלל כל העונשין והגזירות שהביא על ישראל מאחר שהם היפוך רצונו ית"ש, יש לייחסם למדת מלכות:
7
ח׳קיצור הדברים ששני סוגי עשיות המה, העשי' שהיא בכוונה וברצון וברעותא דליבא לעולם מתייחסת לבינת הלב, וכביכול למעלה למשכיל למדת בינה, והמעשים אשר אינם מסתעפין מרעותא דליבא או בלתי כוונה מתייחסים למדת מלכות:
8
ט׳וכן י"ל נמי בשמיעה ששני מיני שמיעה המה כי שמיעה שהיא חודרת לעומק הלב והלב מתפעל ומתרגש ממנה ומקבלתו בתשוקה ורעותא דליבא מתייחסת לבינה, ושמיעה שהיא בחיצוניות לבד היינו שנשארת בכלי האזנים בלתי ישום אליו לבו בתשוקה והתפעלות והתרגשות הלב מתייחס למלכות, וזה עצמו הוא ההפרש בין שמיעה להאזנה, כי שמיעה אפשר להיות בשטחיות המאמר בכלי האוזן לבד ועדיין איננו נוגע להלב, אבל האזנה הוא כאשר ישים הדברים אל לבו ומקבלם, וכמו שפרשנו מ"ש בפ' בשלח ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה"א והאזנת למצותיו, שאין זה כפל לשון במלות שונות, אלא שמיעה יכול להיות בחיצוניות לבד לכן הוסיף לומר והאזנת למצותיו, וזהו איזון מצוות הנזכר בדברי חכז"ל, וזהו אוזן גימטריא ס"ג הרומז לבינה, ומעתה הן עשי' והן שמיעה יש מהן מתייחסות לבינה ויש מתייחסות למלכות, ומ"מ אף כששניהם מרעותא דליבא כנ"ל ששניהם מתייחסים לבינה עדיין הפרש גדול ביניהם, שמיעה היא תחילה בכלי האזנים ומשם חודר לפנים לתוך עומק הלב והוא מחוץ לפנים, ועשי' כשבאה מפאת עוצם בינת הלב הוא תחילה בפנימית הלב ומשם התפרץ ויוצא לחוץ לאיברים החיצונים, והוא מפנים לחוץ:
9
י׳ומעתה אין סתירה לדברי זוה"ק שפעם מתייחסת שמיעה לבינה ועשי' למלכות, ופעם להיפוך, שהכל תלוי באיכות השמיעה והעשי', אם הוא עיקר בבינת הלב או בכלים החיצונים:
10
י״אוהנה בעבד עברי אמרו ז"ל אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב או במוכר עצמו כי לי בנ"י עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע, ומקשים העולם מה חטאה האוזן הרי שמעה אלא שהוא לא ציית, הי"ל לירצע את הידים, והתירוץ הוא שלא שמע מרעותא דליבא אלא בשטחיות ולא שם אליו לבו, וע"כ נסתעף מזה שלא קיים מה ששמע, כי אלמלי הי' שמע מפנימיות הלב לא הי' בא לידי מדה זו, וע"כ יפה כתב הזוה"ק דשמיעה תלי בהאי אתר דהיינו במלכות, ששמיעה כזו ששמע העבד העברי שנשארה השמיעה בחיצוניות ולא חדרה לפנימית הלב, שמיעה זו מתייחסת למלכות, וזה שאמר שמיעה בהאי שמטה תליא וע"ד הוא פגים להאי שמיעה יתפגים שמיעה דילי', אבל ישראל דקיימי בטורא דסיני דהוו ברחימו דלבייהו לאתקרבא לקב"ה, אצלם גם השמיעה גם העשי' מתייחסות לבינה, ומ"מ יתרון הכשר לעשי' על שמיעה שהעשי' באופן כזה שהיא מחמת התעצמות בינת הלב ורעותא דליבא, והוא מפנים לחוץ היינו התגברות הפנימית על כלים החיצונים עד שחיצונית בטל להפנימית, והפנימית הוא הראשית והעיקר לתפום את השם, זה במעלה יותר משמיעה שהוא מחוץ לפנים כנ"ל שעדיין אין בטל החיצונית לפנימית כמובן, וכל זה כששניהם מרעותא דליבא אלא שזה התפשטות הפנימית לחוץ לעשות גם מחיצונית פנימית וזה מחוץ חודר לפנים, אבל כששניהם אינם כ"כ מרעותא דליבא והם מתייחסים למלכות שוב השמיעה יותר נכבדת מהעשי', שזה מכלי המוח, וזה בא מאיברי הגוף, ועוד שהשמיעה היא ברישא, וע"כ אמר הזוה"ק דישראל דהוו ברחימו דלבייהו א"כ שניהם היו מתייחסים לבינה ע"כ הקדימו עשי' לשמיעה:
11
