שם משמואל, שבועות י״אShem MiShmuel, Shavuot 11
א׳יום א'
1
ב׳טעם ששתי הלחם באות חמץ, י"ל דהנה בזוה"ק ח"ג (צ"ז:) ובג"כ איקרי בגוונא דא עצרת דאית בי' ביטול יצה"ר וע"ד לא כתיב בי' חטאת כשאר זמנין וגו' ונראה לפרש טעמא דאית בי' ביטול יצה"ר עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקליפה הפנימית שבחטים כשהן משומרים באוצר אינם נקראים פסולת עדיין שהרי הם נצרכים לשמירת החטים, ואימתי נקראים פסולת כשנתקרבו החטין לטחינה שאז אין צורך עוד בקליפתן, והיינו טעמא דשומר לפרי אתרבי לענין קבלת טומאה שיש לו חשיבות אגב האוכל ואינו נקרא פסולת עדיין עכ"ד:
2
ג׳והנה ענין יצה"ר הוא פסולת הבריאה שבאשר הוא נברא א"א שלא יהי' בו חסרון, ואין זה חסרון מצד הבורא ח"ו, אלא כך הוא צורת וטבע הנברא, כן הוא במהר"ל, וע"כ איתא בזוה"ק שעיקר משכן היצה"ר הוא בגיהנם, כי גיהנם הוא פסולת העולם, ובזוה"ק דמרה באדם דהוא פסולת הגוף הוא גיהנם שבאדם, ויצה"ר שהוא פסולת הבריאה משכנו נמי במקום פסולת העולם, כי מקומו ומשכנו של דבר הוא לפי מהותו, וכענין אמרם ז"ל במדרש פ' תולדות לא הלך עורב אצל זרזיר אלא מפני שהוא מינו, וע"כ מהות היצה"ר להסית לעבירה ולכל רע שהיא פסולת המעשים שבאשר מהותו הוא פסולת נמשך ומושך לדבר שהוא פסולת:
3
ד׳אך לפי דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקליפה נקראת פסולת דווקא אז כשאין צורך בו, ע"כ יצה"ר נמי דהוא נקרא פסולת רק באשר יותר טוב הי' בלעדו, וכל עצמו לא נשתאב באדה"ר אלא מחמת חטא עהדטו"ר שנתערב הרע בטוב, והנה בש"ס שבת כשקטרגו המלאכים על נתינת התורה לתחתונים השיב להם מרע"ה יצה"ר יש ביניכם כו' א"כ הי' תועלת גדול מיצה"ר שבשבילו נצח מרע"ה את המלאכים, ומאחר שצורך בו אינו נקרא פסולת, וממילא נמי בכל שנה כשנתעורר ענין זה הוא פושט צורת פסולת מעליו, וממילא אז אינו מושך לפסולת המעשים, וזהו שבזוה"ק שעצרת אית בי' ביטול יצה"ר, ומה שנראה גם בעצרת רשעים ועוברי עבירה, הוא מצד חטאים הקודמים שעבירה גוררת עבירה אבל לא מן יצה"ר בעצם:
4
ה׳ולפי"ז יובן הטעם ששתי הלחם באות חמץ, שחמץ בכל מקום רומז ליצה"ר כדאיתא בספה"ק, וע"כ בכל מקום אין בו ענין לגבוה שהוא היפוך מהות הקרבן שנבררו חלקי הטוב ועולין לריח ניחוח, וזה הוא פסולת שראוי לו הדיחוי ולא הקירוב, אך בעצרת שפושט צורת פסולת באות חמץ, וזהו ענין התנופה שמניפו משפל מצבו שהי' עד הנה ומעלין אותו בקדושה:
5
ו׳והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים וגו' יש לדקדק דבכל מקום כתיב פרים קודמים לאילים וכבשים וכאן כבשים קודמים בכתוב, ונראה דהנה ידועין דברי רש"י דפרים כנגד אברהם דכתיב ואל הבקר רץ אברהם, אילים כנגד יצחק דכתיב וירא והנה איל, כבשים כנגד יעקב דכתיב והכשבים הפריד יעקב, ונראה הענין דבקר יש בו בחי' דעת כמ"ש ידע שור קונהו, וע"כ נקרא בקר מלשון בוקר שכתב הא"ע שלשון בוקר נגזר מלשון לא יבקר, כי בוקר הוא מבקר ומבדיל את הצורות, וזה בחי' דעת כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, וזה הי' מהותו של אאע"ה כי רב לא הי' לו אב לא למדו, אלא מעצמו ידע והבין את קונהו והבדיל בין אור האלקי לחושך של ע"ז, ע"כ פרים נגד אברהם, אילים הוא לשון כח ואילות כמד"א הייתי כגבר אין איל, אילותי לעזרתי חושה, והענין להתגבר על טבעו בכח ולכוף את יצרו, ולהרגיז יצ"ט על יצה"ר, וזה הי' מדתו של יצחק מדת הדין, והודיע לכל באי עולם דאית דין ואית דיין, והביא מדת היראה בלב הבריות, וזה הי' ענין עקידת יצחק להכריח ולעקוד כל כחות הנפש ולהכניעם תחת הקדושה, וע"כ אילים כנגד יצחק, כבשים אית בהו מדת הכנעה והמשכה אחר הרועה ואינן נזקקין לכפי' ומקל חובלים, וזהו מדת התמימות, ובמדרש שמות כ"ד למה נמשלו ישראל לשה מה צאן כל מקום שהרועה מנהיגה שם נמשכת כך ישראל וכו' וכה"א משכני אחריך נרוצה, וזהו מדתו של יעקב איש תם שהי' מעצמו נמשך אחר רצון השי"ת אף בלי כפי' והוראת השכל:
6
ז׳והנה כל המועדים הם תלוים בקידוש ב"ד שבדעתם מבדילים זמני החודש, וכאמרם ז"ל משפט כתיב בי', והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אשר בכל זמן מיעוט הירח יש שליטה לכחות חיצונים, והב"ד מבררין בכח המשפט שמעתה אין להם עוד שליטה, ע"כ ראשית ויסוד הקרבן הוא פרים, וכן בקרבנות הנשיאים שהיו שם פרים ואילים וכבשים היו פרים ברישא, שהרי הם בדעתם השכילו להביא קרבנם, וזהו לעולם סדר העבודה כמ"ש דע את אלקי אביך ועבדהו, אך קרבנות הבאין בגלל הלחם הרומז לתורה כבזוה"ק כמ"ש לכו לחמו בלחמי, ומ"ת זכו ישראל בגלל מדת התמימות שבהם ואמרו נעשה ונשמע ובש"ס שבת אנן דסגינן בשלימתא כתיב בן תומת ישרים תנחם, ע"כ עיקר יסוד הקרבן וראשית שלו היו כבשים:
7
ח׳והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, פשטות הכתוב וכן פירשו כל המפרשים ז"ל דהא דוהייתם לי הוא מהיעודים הטובים כלומר אם אתם תקיימו התנאי ותשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, אני אעשה זאת לכם ואגמול עמכם יעודים הטובים והייתם לי סגולה וגו', אך במכילתא והייתם לי סגולה יכול כשם שעבד מסגל אחר רבו ואשה תחת בעלה ת"ל והייתם לי סגולה, משמע דהא דוהייתם לי סגולה הוא מהתנאים, אבל יש להבין מהו ענין יכול כשם שעבד מסגל אחר רבו, והאיך יתכן זה דאיצטריך קרא למעוטי:
8
ט׳ונראה לפרש עפ"י מאמרם ז"ל לא גלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, ופירש האריז"ל שהוא ניצוצי קדושה המפוזרים בכל העולם שישראל מבררים בגלותם, והקשה א"כ האיך היו ניצוצות האלו מתבררים אם לא חטאו ישראל ולא גלו, ותירץ שבאם לא חטאו הי' כחם יפה למשוך מרחוק אליהם לא"י את כל חלקי הקדושה מסוף העולם, אך כשחטאו נחלש כחם וצריכין לאהדורי בתרייהו בכל מקומות שנפוצו שמה עכ"ד, וממוצא הדברים שישראל נשתלחו לזה העולם לאסוף ולקבץ את כל חלקי הקדושה, והנה מובן שחלקי הקדושה המתבררים ונתדבקים באדם הם מוסיפין באדם אהבה ודביקות להשי"ת ומצא מין את מינו וניעור:
9
י׳ובזה יש לפרש דהיינו הסיגול שיכול כשם שעבד מסגל אחר רבו וכו' היינו שבירור חלקי הקדושה תכוונו לתועלת שלכם ולטובתכם, ת"ל והייתם לי סגולה היינו שתסגלו לי לשמי, וכענין שכתוב ויקחו לי תרומה שפירש"י לי לשמי, כן נמי הפירוש הך דהכא, [ולפי האמור מובן הא דאמרו ז"ל אין אתה בן חורין להבטל ממנה שבכל רגע ורגע מוטל עליו עוד לסגל עבור השי"ת, וכמו שכיר שנשכר ללקט מציאות] ובזה יש לפרש סיום הכתוב והייתם לי סגולה מכל העמים, היינו לסגל לי חלקי הקדושה המפוזר בין העמים, כי לי הארץ, היינו שחלקי הקדושה מפוזרים בכל הארץ, וזהו קיום וחיות כל הארץ, וע"כ נדרש בירור חלקי הקדושה מכל הארץ:
10
י״אואפשר שגם לדעת המכילתא הוא מהיעודים הטובים ולא מהתנאים, כי זה הענין לעשות הכל לשמו של מקום אף שיש בו נמי גם להאדם העושה תועלת עצום מאד כנ"ל לא יביט ולא יזכור תועלתו כלל אלא לשמו של מקום לבד, זה אינו בטבע האדם, אלא ע"י שמיעה בקולו ושמירת בריתו זוכין לעשות לשמה, ואפשר מטעם זה לא הקריבו ב"נ שלמים, כי אכילת קדשים בלי כוונה היא סכנה עצומה כידוע מענין יוחנן כה"ג ששימש בכה"ג שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי, ובהאריז"ל שבא מאכילת קדשים בלי כוונה, ובזה יש לפרש הסיום ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שכהנים פירש"י שרים, היינו שיהי' כל אחד מושל ברוחו ולבו ברשותו ומטהו לכל אשר יחפוץ, וגוי קדוש פירושו נבדל, היינו נבדל מתועלת עצמו כלל, והיינו שימשול ברוחו לעשותו נבדל ומתכוין לשמה בתכלית, אבל סוף היעוד מה שכר נשיג עבור זה א"א לפה לומר ואף לא הלב לחשוב עין לא ראתה וגו' יעשה למחכה לו:
11
