שם משמואל, שמותShem MiShmuel, Shemot
א׳שנת תרע"א.
1
ב׳במ"ר רבנן פתחין פתחא להאי קרא מהכא בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם, ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהי' כמצריים, מכאן אתה למד שמשה מלן ביציאתן ממצרים, וכיון שעשו כן הפך הקב"ה האהבה שהיו המצרים אוהבין אותן לשנאה שנא' הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו לקיים מה שנא' עתה יאכלם חדש את חלקיהם עכ"ל המ"ר, נראה פי' הדברים לפי מה ששמעתי מכ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה הכ"מ פי' המ"ר מגלת אסתר בימים ההם כשבת וגו' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע ביהמ"ק חרב ורשע זה עושה מרזיחין אמר להם תנו ימים כנגד ימים הה"ד בימים ההם ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת וגו' יע"ש, היינו דשבת הוא מנוחה ועונג ומחמת חילול השבתות לקחו או"ה המנוחה והעונג מישראל עכתדה"ק, ולפי"ז יובן דברי המ"ר הנ"ל כי מדרגת יוסף הוא חי כידוע, ואם אדם עושה העבודה בחיות בא מזה התחדשות ובכל עת מחליפין כח בעבודה וכל זמן שיוסף חי הי' מדרגתו פועלת אצל כל א' מישראל שיהי' העבודה בחיות ושלא יהי' מצוות אנשים מלומדה וכל חיות העבודה באה מכח שמירת הברית, וז"ש המ"ר וכיון שמת יוסף והפרו ברית מילה ופגמו בזה וניטל כח החיות והתחדשות מישראל לקחוהו או"ה וז"ש יאכלם חודש את חלקיהם דזה שהתגברו בכח גדול ובחיות על ישראל, הוא מחמת שישראל הפרו ברית מילה ושוב ניטל מהם החיות וההתחדשות בעבודה ולקחו זה המצרים ולכך יכלו הם לשלוט כ"כ על ישראל וז"ש ויקם מלך חדש שנתחדשו גזרותיו, וזה עתה יאכלם חודש את חלקיהם היינו הענין חידוש שהוא חלק ישראל, וז"ש חז"ל יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, ולכאורה אינו מובן דיצה"ר נקרא מלך זקן וכסיל, ומה שייך התחדשות אליו, אך הוא כנ"ל שע"י שאדם פוגם בשמירת הברית ובמדת חיות, עי"ז נמצא אצל יצה"ר התחדשות, וז"ש בגלות תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה וגו' מרוב כל, דמלת תחת אין פירושו טעם על הגלות. דעל הגלות יש טעמים רבים, אך באיזה כחות מתגברין או"ה על ישראל ע"ז אמר הכתוב תחת וגו' בשמחה, ובכן יכולים הם להתגבר כי הם נוטלין החיות והשמחה, ובזה יובן דברי המ"ר הבאים מצרימה וכי היום באו והלא ימים רבים הי' להם שבאו למצרים אלא כל זמן שיוסף הי' קיים לא היו להם משאוי של מצריים מת יוסף נתנו עליהם משאוי, לפיכך כתיב הבאים כאלו היום נכנסו ע"כ, והיינו דמלת הבאים משמש לשון הוה שהרי הוא מלרע, וכמו שפירש"י בפ' ויגש, וזה שהוקשה להמ"ר והלא כבר באו וא"כ למה כתיב לשון הוה ולא לשון עבר וע"ז מתרץ דהנה הרמב"ן כתב דכולם ידעו הגלות, ובודאי כל א' כשירד למצרים קשר א"ע בקשר חזק ואמיץ בכל כחו שלא יפול בפח שמה ולא יתגשם ח"ו, ובטבע האדם דאף אם הוא תחת פחד היותר גדול אם הדבר נעשה מורגל אצלו, הרגל נעשה טבע, וא"כ אין העבודה כ"כ בחיות גדול כמו שהי', וז"ש המ"ר כ"ז שיוסף חי וגו' דיוסף הכניס בהם חיות וההתחדשות לעבוד העבודה בחיות וכאלו היום באו לגלות, שאז קודם שהאדם מורגל בזה וקושר א"ע בקשר חזק ואמיץ כנ"ל, וא"כ ממילא לא הי' להם משאוי של מצרים כ"ז שיוסף חי, מחמת האי טעמא גופא כיון שכל זמן שיוסף חי הי' עבודתן בחיות והתחדשות, א"כ לא הי' להם כח להמצריים להתגבר עליהם, וזה שמסיים המ"ר לפיכך כתיב הבאים כאלו אותו יום נכנסו למצרים אין הפי' אותו יום, יום שמת בו יוסף רק הפי' כל יום ויום שיוסף הי' חי הי' אצל ישראל כאלו אותו יום באו שמה והיו עושין עבדות השי"ת בחיות:
2
ג׳וכענין הזה הוא שבת, דשבת היא גאולה כאחז"ל אלמלי שמרו שתי שבתות מיד נגאלין, והטעם יש לומר כנ"ל דכל הגלות היא מה שלקחו האו"ה החיות, ובשבת שב כל אחד לשרשו ששם מקור החיות, ובכן משיג כל אחד ממקור החיות נשמה יתירה, ועי"ז מחליף כח בעבודת השי"ת שיהי' בחיות וכשזה קם זה נופל, ועי"ז שישראל משיגין חיות ומחליפין כח בעבודה, מוציא אותם זה הכח מהגלות:
3
ד׳להבין מה שנראה במדרשים חלוקים בענין התחלת השעבוד בפ' ויחי מצינו משמת יעקב אבינו התחילה שעבוד מצרים על ישראל, ובפ' שמות אמרו כל זמן שיוסף קיים לא הי' להם משאוי של מצריים, מת יוסף נתנו עליהם משאוי, וברש"י פ' וארא כל זמן שאחד מן השבטים קיים לא הי' שעבוד, ובשמות רבה שכל זמן שאחד מיורדי מצרים הי' קיים לא הי' שעבוד בישראל הרי יש כאן ד' מדרשים חלוקים, ונראה דהנה ידוע שכל הדברים והענינים והגזירות שיורדים מעולם העליון בראשונה הם ברוחניות ואח"כ משתלשלים ויורדים בגשמיות כענין יפקוד ה' על צבא מרום במרום ואח"כ וגו' וכעין זה הי' גזירות השעבוד שהי' במצרים מתחילה הי' חל ברוחניות ואח"כ נשתלשלו וירדו עד שהי' שעבוד הגשמיי וידוע דשורשי הרע הן ע"ז ג"ע שפ"ד, וממילא קודם שהי' השעבוד הגשמיי הי' השעבוד הרוחני שהי' מוטל עליהם השלשה קליפות מהשלשה עבירות והי' עליהם העבודה רבה לדחות מעצמם אלו הקליפות שלא להיות נמשך אחריהם וכל זמן שיעקב אבינו הי' קיים הי' קדושתו משפיע על כולם ולא הי' כח בכל הקליפות ליגע בהם כי הכל נדחו מפניו, והנה ע"ז הוא טעות בשכל ולכך כשנפטר יעקב אבינו ע"ה שהי' עיניהם ולבם של ישראל הי' נמשך עליהם הקליפה שמושך לע"ז והקליפות האחרות לא הי' נמשך עליהם מחמת שהי' יוסף קיים והוא הי' שומר הברית והגין על ישראל, וכשמת יוסף נתנו עליהם משאוי של מצרים היינו שהי' נמשך עליהם הקליפה מג"ע, והקליפה של שפ"ד לא הי' נמשך עליהם כל זמן שאחד מן השבטים קיים שהי' מתנגדים לשפ"ד, כי ראובן אמר אל תשפכו דם ויהודה אמר מה בצע כמבואר כ"ז ברמב"ן עי"ש, והי' בני יעקב שהי' ההיפוך משפ"ד ולא ראה טפת קרי מימיו, ובמהר"ל דשפ"ד הוא חטא מצד הגוף והם שהי' בני יעקב בכן כמו שהי' הוא קדוש ולא ראה כו' כן גם הם היו קדושים בגופים והי' ההיפוך משפ"ד, וכשמתו השבטים נמשך עליהם הקליפה משפ"ד, אך עדיין לא הי' שעבוד בגוף כל זמן שהאחד מהשבעים נפש קיים, דכתיב יצב גבולות עמים למספר בנ"י שכל השבעים אומות מקבלים מהשבעים נפש כנודע, וא"כ אחר שהם מקבלים מהשבעים נפש, א"כ א"א שיהי' השבעים נפש תחתם בשעבוד, ואחר שמתו כל היורדי מצרים הי' מתחיל שעבוד הגוף, ונראה דהשלש סעודות שבת הם מפקיעים מהשלש קליפות האלו, דסעודת הלילה איתא בכתבי האריז"ל שהיא יצחק, ובמהר"ל שיצחק תיקן החטא של ע"ז, ובהקדמה לתקה"ז ד' בגדי לבן כולו רחמים בשמא דהויה, ולית מאן דמחיל בהון על עריין אלא איהו, ד' בגדי זהב כולו דינא מסטרא דאדני ולית מאן דמחיל על ע"ז אלא איהי, עכ"ל. ולכן סעודת הלילה שהיא חקל תפוחין בסוד אדני מכפרת ומבטלת הקליפה מע"ז, ובסעודת יממא שהיא כנגד אברהם, והוא תיקן חטא ג"ע ולכך היא סעודת עתיקא קדישא בסוד הוי' ועתיקא קדישא הוא לובן העליון והוא בסוד ד' בגדי לבן, והסעודה השלישית היא נחלת יעקב שביטל הקליפה משפ"ד שלא ראה טפת קרי מימיו, ומבטלת הקליפה משפ"ד שהיא מושז"ל, וזהו רעוא דרעוין:
4
ה׳במ"ר בני בכורי ישראל, כאן חתם הקב"ה על הבכורה, נראה ביאור הדברים עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה פי' מאמרם ז"ל ניטלה בכורה מראובן וניתנה ליוסף דהוא משום שהמהר"ל כתב שמעלת הבכורה היא שא"צ לאחיו שהרי הי' בעולם טרם צאת אחיו להעולם, ולכך יוסף הצדיק שהי' במצרים יחידי ולא הי' צריך סיוע מאחיו לכן לו ניתנה מעלת הבכורה עכתדה"ק, ולכן ישראל שהי' אז אחר עבור ימי הגלות טרם צאתם ממצרים ולא הי' להם שום סיוע לא משמים, שהי' הסתרת פנים, ולא אחד מחבירו כמ"ש במ"ר וידע אלקים שאפי' אחד מחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו וזה מכוין את לבו וזה מכוין את לבו ועושין תשובה, והוא דאחז"ל יחיד ששב מוחלין לו ולכל העולם כולו, והוא מטעם שע"י תשובתו מתעורר גם האחר, ואז במצרים שהי' קודם הערבות לכך לא הי' מרגיש אחד מחבירו, וא"כ כל אחד הי' בפני עצמו ולא הי' לו סיוע לא מעליונים ולא מתחתונים, לכך ניתנה להם מעלת הבכורה, והבן:
5
ו׳במ"ר ויעש האותות לעיני העם, השלשה אותות הי' כנגד שלשת אבות, ביאור הדברים דמרע"ה אמר הן לא יאמינו לי, דמשמע דבר ברור שלא ישמעו כי באמת מצד הטבע הי' רחוק להאמין לרועה צאן שיאמר שנגלה אליו השי"ת ורוצה לגואלם, וע"ז צוה לו השי"ת לעשות האותות האלה שהם כנגד האבות לעורר בהם מעלת אבותם שהם למעלה מהטבע, וממילא יאמינו, וממילא מעצמם יהי' נמשכין אחר האמת, וכענין שאמרו ז"ל אעפ"י דאיהו לא חזי מזלי' חזי, ואז בעצמם יאמינו, ולא רק מפאת האותות כי כל אותות עדיין אינם כ"כ דבר ברור כמ"ש הרמב"ם רק שעצם הנפש ידע וישכיל:
6
ז׳עתה תראה. במ"ר ואי אתה רואה במלחמת ל"א מלכים. אינו מובן מה זו תירוץ על שאלתו, ונראה דהנה בזוה"ק בשלח ואתם תחרישון לא תתערו מלה בעתיק תליא מילתא והפי' בזה שמעתי מכ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה שמחמת שבא ממקום גבוה שאינו מגיע שמה שום התעוררות התחתונים עכתדה"ק, והנה משה רבינו ע"ה בחר לישראל לנוח ביום השבת כמבואר במ"ר ופרעה אמר תכבד העבודה וגו' ואיתא במ"ר שאמר שאל יהי' נפישין ביום השבת ונראה שזה שהי' שובתין ביום השבת הי' התחלת התעוררות להגאולה דשבת הוא רזא דאחד והרבי ר"ד ז"ל מלעלוב אמר לא תאספון באלף יתירה שלא יתאספו, והוא מענין אחד דכמו ששבת הוא התחלת הגאולה רזא דאחד כמו כן ההתאספות היא ג"כ התחלת הגאולה, וכמ"ש במ"ר הקבצו ושמעו האספו עשיתם אגודה אחת התקינו עצמכם לגאולה, ויש לומר דכמו שהי' רצון העליון שיהי' קריעת ים סוף בלי התעוררות התחתונים, כ"כ הי' הרצון שיהי' כל הגאולה, ואח"כ שהי' הרצון העליון שיבא הגאולה בלי התעוררות התחתון לכך נגזר עליהם ליקח מהם השבת וההתאספות למנוע מהם התעוררותם, ויש לומר טעם במה שהי' הרצון שיהי' הגאולה דווקא ממקום העליון בלי התעוררות דמחמת שגאולת מצרים הוא מקור ושורש לכל הגאולות כמבואר כ"ז במדרשים ואם גאולת מצרים הי' ע"י התעוררות הי' א"כ הגאולה מהגליות שאח"כ שמסתעפין מגאולת מצרים צריכין ג"כ דווקא להתעוררות התחתון, ואם הי' ח"ו ישראל אינם ראוים לעורר הגאולה לא היו נגאלין, לכן הי' הרצון דווקא בלי התעוררות ואיך שיהי' ישראל יהיו נגאלין והנה מבואר במדרשים דאם הי' משה רבינו ע"ה נכנס לא"י לא הי' שוב שום גליות, וא"כ זה שהשיבו הקב"ה למשה רבינו ע"ה עתה תראה וכו' וא"כ כשלא תכנס לא"י שוב יהי' גליות, וא"כ ההכרח להרע להם כדי שלא יהי' להם שוב התעוררת בזה ולמען יוכלו להגאל אח"כ בשאר גליות, וכנ"ל. ולהנ"ל מיושב מה שכתוב אח"כ וידבר אלהים אל משה דבר אתו משפט ולכאורה הלא כבר ניתן לו עונשו שלא לראות במלחמת ל"א מלכים, ולהנ"ל א"ש דבאמת איננו נאמר לעונש לבד רק תירוץ מספיק על שאלתו, והבן:
7
ח׳שנת תרע"ב.
8
ט׳ויאמר משה אל האלקים וגו' וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, פירש"י מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים, ויש להבין הלא לפני ששים שנה או ששים ושמונה שנה הי' תמה מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך אלא שנתיישב לו במה שראה בישראל דלטורין, וברש"י הלשון אמר מעתה שמא אינם ראוין להגאל, והי' הדבר אצלו רק בשמא, ואחר זמן רב כזה נהפך הגלגל שהי' בפשיטות אצלו שצריכין להשתעבד אלא מחמת זכות אם יהי' נמצא בם יוציאם, הלא אפי' אם לא יהי' בישראל שום זכות ח"ו מ"מ אינם ח"ו גרועים מכל ע' אומות, ואם כי אז נסתפק שמא אינם ראויין להגאל מחמת שהי' בהם דלטורין, הי' לו להבין מאמר השי"ת אחת משתי אלה, או שכבר כלו הדלטורין ועשו תשובה, או שזה אינו מעכב בגאולתם, אבל לא להחליט שצריכין זכות מחדש, ועוד יש כמה דקדוקים ואין להאריך בהם:
9
י׳ונראה דהנה ידוע שישראל במצרים היו נשמות גבוהות מאד אשר ירדו למטה בקליפות באותן ק"ל שנה של אדה"ר ונתגלגלו בדור המבול ובדור הפלגה אך שם הוסיפו לחטוא ונתמרקו בגלות מצרים כמבואר בכתבי האריז"ל, ויש להבין למה הובאו בדור המבול ובדור הפלגה אחרי שגלוי וידוע לפניו שיוסיפו לחטוא, הגם שהבחירה חפשית מ"מ הלוא דבר הוא:
10
י״אונראה דהנה איתא בספר המגיד להב"י שיש נשמות שנשתאב בהם הרע כ"כ שאין בכח גהינם למרק, ואם יתלבנו ע"י הגהינם לא ישאר בהם ח"ו מאומה, ולהם אין תקון רק ע"י גלגול, אך באשר עבירה גוררת עבירה ואם יתגלגלו כמו שהם בעוד הזוהמא רבה בהם בתוקפה אי אפשר לקוות מהם שום תועלת כי עבירות הקודמות ימשכם בתוקף לעבירות עוד יותר גדולות, אך העצה שהם יורדין לגהינם להחליש הזוהמא ולא שיתמרקו שם רק מעט בכדי שלא ימשכו אח"כ כאשר יתגלגלו לעבירות, ואז יש לקוות שיטיבו מעשיהם, ויתקנו ע"י הגלגול, ולי יש להוסיף בהן דברים דצורך הגלגול הוא גם לאותן שלא נשתאב בהן רע כ"כ עד שאש הגהינם יכלה אותם לגמרי, אלא שמחמת שגהינם אין בכחו רק לכלות הזוהמא כאמרם ז"ל כלי ינתנו לכובם להסיר מהם כל טינוף וכל לכלוך, אבל לא להיסיף בהם שלימות, וע"כ איש אשר עונותיו לא נתנוהו להשלים נפשו בתורה ובמצות מה יועיל לו הגהינם להשנים את נפשו שבלתי אפשר כי אם בתורה ומצות, וע"כ אחר הגהינם שנחלש כח הזוהמא שלא ימשך עוד ברשת עבירות הקודמים כנ"ל, מוכרח לבוא בגלגול כדי להשלים את נפשו, וגדולה מזה כתב האריז"ל שכל נשמה צריכה להתגלגל בכהן לוי וישראל כדי להשלימה בכל דבר, ומ"מ בלתי גהינם להחוטאים א"א להתגלגל כדי שלא יוסיפו לחטוא כנ"ל, ואין הגהינם עושה סוף התיקון רק במי שכבר השלים את נפשו בגלגול זה או בהקודמים אלא שנשתאב בו זוהמא מחמת עבירות, לזה ממרק הגיהנם לגמרי ויעלה נקי אל מקומו לשלום:
11
י״בולפי האמור יובן דהנהו נשמתין דיצאו מאדה"ר באותן ק"ל שנה שלא הי' עלייהו חטא משפט גהינם, וגם הי' באונס, ומ"מ באשר טבע המוליד ורעיוניו בעת הולדה דביקין בהנולד, הי' דבוק בהנשמות ההם כח רע מושך לחטא הוצאות שז"ל רח"ל, ולא נחלש כח הרע בגהינם, ע"כ כאשר באו בגלגול בדור המבול הוסיפו לחטוא באותו חטא עצמו ואז רק אז כאשר הוסיפו לחטוא הי' עליהם חטא ראוי להתמרק בגהינם ואף בעודם בזה העולם ביסורי המבול שכל טיפה יטיפה הי' נרתח בגהינם כבמד"ר ונחלש כח הרע [וענין דור הפלגה ביארנו במק"א שהי' מחמת חטא ע"ז שהי' באדה"ר] ואח"כ הי' יכולים להתגלגל ולהתמרק לגמרי בגלות מצרים עד שיצאו ככסף צרוף ונמצא שהי' קלקלתם בדור המבול תקנתם:
12
י״גוהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצוקללה"ה אמר בטעם רוצח בשגגה שגולה לערי הלוים, משום דמי שחטא בחיים נלקח ממנו חיותו ואין לו חיים, וע"כ אף שאין עליו עונש שהרי בשוגג עשה מה שעשה מ"מ אבד את חיותו, וזאת העצה שישאב חיים חדשים עכ"פ ע"י אמצעית הלוים, כי לוים הם דבקים במקור החיים ולשון לוי' הוא חיבור ודבקות ע"כ עבודתם היא בשיר שהוא דבקות וחיות, וע"כ נאמר ונס אל אחת הערים האלה וחי, ודפח"ח. והנה חטא מוציא שז"ל רח"ל שהוא כאלו שופך דמים, נמי הוא כענין הרוצח אלא שברוצח שהוא בגוף אבד גם חיים הגופניים, וזה שהוא כאלו שופך דמים ולא שופך דמים ממש, שהוא מקלקל רק כח שהי' ראוי להיות נפש, ועדיין איננו בפועל, ע"כ הוא אבד ג"כ חיות הנפש שבקדושה והוא כח התלהבות ורגש הנפש בעבודת השי"ת, ובזה יובן מה שהחסידים ואנשי מעשה מלפנים הי' יותר בשמחה ובחיות והתלהבות נפש, מפני שהי' קדושים ביותר וזהירים בענינים אלו מאד בכל מיני סייג וגדר:
13
י״דוהנה באשר גלות מצרים הי' למרק חטא הזה כנ"ל שהי' הפגם בחיות הנפש שניטל מהם כח החיות כנ"ל, ע"כ בכח זה שהי' הפגם שלטו המצרים והניחו עליהם עבודה יתירה כמ"ש תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך ועבדת את אויביך וגו', וזה שאיתא במדרש שכן עשו לכל אחד מישראל כל מה שעשה הלבנים ביום ראשון שמו עליו לגזירה שיעשה כנגדן בכל יום ויום, היינו מפני שביום ראשון בודאי עשו בחשקות וחיות כי הי' פרעה עצמו עמהן במלאכתן ומלבן תלוי בצוארו, ונגזר עליהם שיהי' כן תמיד העבודה בחשק וחיות, וזה הי' מירוק גדול כדי שיהי' ראוי לתורה שצריך שכל יום יהי' בעיניך כחדשים כאלו היום נתנו:
14
ט״וובזה יש לפרש הלשון שנתחדשו גזירותיו שלכאורה אינו מובן שעד כה לא הי' עליהם שום גזירה, וממילא כל גזירה שגזרו עליהם הי' חדשה ומהו שאתא לאשמעינן, אבל להנ"ל יובן שזה עצמי הי' גזירה שיעשו הכל בהתחדשות וחיות וכל יום ויום שיעבדו יהי' כאלו חדש הוא, וכענין יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום:
15
ט״זובזה יש לפרש מה שבכל הפרשה מן ויקם מלך חדש עד וימררו את חייהם, שהוא התעוררת הגלות נאמר ישראל בלשון יחיד עם בני ישראל רב וגו' עד וכאשר יענו אותו וגו', כי ידוע שהתאחדות ישראל הוא מצד הפנימיות שבהם כי בגופים הם נפרדים זמ"ז ורק בנפשות הם מתאחדים, וע"כ איש אשר עבודתו בקרירות בלתי רגש הנפש עוד איננו נוגע לכלל ישראל, וממילא אין לו עזר מהכלל, ורק כשהוא עושה ברגש הנפש שמה הוא מתאחד בהכלל, וע"כ הגלות שהי' בענין חיות ורגש הנפש ע"כ מזכיר אותם בלשון יחיד, ובזה הענין התחכמו ליטול מהם זה הכח ולהניח זה הכח בעבודתם, ובהתעוררת הגאולה שוב מזכירם השי"ת בלשון יחיד, ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו וגו' כל הפרשה, כי הענין זה הי' בגלות וצריך לישועה, וזה שאמר הקב"ה וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ זבת חלב ודבש, כי ארץ ישראל היא המאחדת את ישראל ולא נתערבו עד שעברו את הירדן, וידוע מענין א"י שהוא חיות דקדושה וארץ צבי כתיב בה גמדא ופשטה כאלו הי' בה רוח חיים כי היא רומזת לארץ עליונה, ודוד המלך שהי' מרכבה לה הי' תמיד בחיות ורגש הנפש בשירות ותשבחות, ובזוה"ק ח"א (ר"ז:) דוד מלכא הוא חי וקורבא דיליה לחי העולמים:
16
י״זולפי האמור יובן הענין פקידה כפולה שהי' לסימן שהוא גואל של אמת כמד"ר שהי' מסורת בידם שכל גואל שיבא ויאמר פקידה כפולה הוא גואל של אמת, היינו שבאשר צריכין לגאולה כפולה היינו להוציאם מתחת עונש המר שהוא השעבוד, ועוד ליתן להם חיים חדשים כי החיים שלהם אבדו כנ"ל בענין הרוצח, שאפי' מבלעדי השעבוד הרי אין להם חיים מאחר שחטאו בחיים, ובודאי זה הענין שהם נשמות שהי' בדור המבול הי' סוד כמום וחתום באלף עזקאן, ולא יודע זה בלתי בקבלה, ע"כ הי' זה סימן לגואל של אמת:
17
י״חובזה נבוא בביאור מקראי קודש הנצב פתח דברנו, שאמר משה מה זכות יש לישראל שיעשה להם נס להוציאם ממצרים, היינו כנ"ל דמאחר שחטאו בחיים אין להם חיים, הגם דלסלק מהם השעבוד לא קשיא לי', דאף דהבין ברוח קדשו שהם הי' בדור המבול וצריכין מירוק, וזה שאמר ואכן נודע הדבר שהפי' אצלי במה שראה שהי' בהם דלטורין, אף שאין זה מדת ישראל שהם פנימים בעלי סוד, מזה השכיל והבין ברוח קדשו בשורש נשמתם שבוודאי בא זה מכח חטא בגלגול הקודם בדומה לו, והוא חטא דור המבול, ששניהם הם חטא בסיגנון אחד כידוע למבין, ובזה יתישב מה שלכאורה קשה קושיא עצומה וכי בשביל חטא יחיד יענשו כל ישראל, וידוע שלא נתערבו ישראל קודם שעברו את הירדן, אך הפי' הוא שהשכיל עי"ז בשורש נשמתם ונודע לו מי המה אלה ובשורש כל ישראל אחד ע"כ הבין שכל ישראל צריכין מירוק וחשש שמא מעתה אינם ראוין להגאל שמאחר שעדיין יש בהם דלטורין שנצמח מחמת חטא הקדום, מזה נראה שעדיין חטא זה לא נתמרק לגמרי, אך אח"כ כשעבר זמן רב כזה בצרות גדולות כמו אלה לא הסתפק כלל שבודאי נתמרק חטאם וראויין להגאל מעבודת פרך כי מה נשתנו מכל ע' אומות, מה גם ששמע מהשי"ת שרצונו לגאלם ידע בבירור שנתמרקו לגמרי, אך במה שאמר השי"ת ולהעלותו אל ארץ זבת חלב ודבש שהיא חיות דקדושה כנ"ל, מזה תמה מאין יהי' להם חיות כי מאחר שחטאו בחיים אין להם חוום, וזה שדקדק מה זכות יש להם שיעשה להם נס שלכאורה אינו מובן מאין ידע שיעשה להם נסים, ועיין רמב"ן בפסוק ואמרו לי מה שמו שעדיין לא נאמר למשה שיעשה ביציאת מצרים אותות ומופתים, אך לפי האמור יש לומר דלשון נס נאמר על לשון הגבהה כענין ארים נסי שאו נס אל הגוים, ולא בא דווקא על אותות ומופתים, והנה הבין משה שלהעלותם אל ארץ ישראל צריכין לחיים חדשים, וזהו הנס להגביה אותם משפל חיותם לחיים גבוהים בהתרוממות הנפש, ומאין יזכו לזה, וידיעה זו היא ידיעת עקרי הגאולה והי' רוצה לידע מה הוא הזכות, ולא ח"ו כמקטרג רק להתברר על עסקיו כענין ששאל מה שמו להתברר על עסקיו כמ"ש במד"ר, ועיין רמב"ן שפי' שדרך שאלה בקש שיודיעהו מי השולח אותו כלומר באיזה מדה הוא שלוח אליהם עי"ש, כן יש לפרש מה זכו ישראל ודו"ק:
18
י״טוזהו שהשיבו השי"ת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו' שהוא מתן תורה, והיינו עפ"י דברי הש"ס (מכות יוד.) מנין לדברי תורה שהם קולטין שנא' את בצר במדבר וכתיב בתרי' וזאת התורה עי"ש, וכמו שבאמצעית ערי מקלט הוא משיג חיים חדשים כן הוא באמצעית התורה, ובזה יש לפרש דברי המד"ר פקוד פקדתי פקוד להבא פקדתי לשעבר ואינו מובן מהו, ולהנ"ל יש לומר עפי"מ שכתבתי לעיל בענין פקודה כפולה, וזה פקוד להבא הוא מ"ת פקדתי לשעבר על המירוק, וממוצא הדברים יש לומר דהא דאיתא בזוה"ק שעל חטא זה תשובתו קשה מהאי טעמא הוא ומ"מ בעסק התורה נתקן ומשיג חיים חדשים חיים שהוא חיים אכי"ר:
19
כ׳וכעין זה יש לומר דבש"ק נמי יש שני ענינים אלה. זכור ושמור דשמור מדת לילה הוא להשליך מעליו כל מחשבת חוץ וכל הרהורין ממלאכה ויהי' כאלו כל מלאכתך עשוי', וכאשר הוא בבחי' זו לעומת שהוא משליך ממנו הפחיתות ועניני החומר מסירין ממנו ומנשמתו כל לכלוך וכל טנופא, ונשאר נקי כאמרם ז"ל כל השומר שבת כהלכתו אפי' עע"ז כדור אנוש מוחלין לו, אבל באם חטא בחיים כנ"ל אין לו חיים אף שאין עליו שום עונש, לזה הוא מצות זכור שהוא חיים חדשים ממקור החיים, וזה בדיבור אחד נאמרו שמאחר שהוא עושה מה שעליו לעשות במצות שמור כנ"ל אז ממילא בא לבחי' זכור ובלוחות הראשונות שהיו הכל מתוקנים הי' נכתב זכור לבד, אבל בלוחות שניות אחר שהתפשט מסאבותא בעלמא אי אפשר לבוא לבחי' זכור רק לבחי' שמור וממילא באין אח"כ לבחי' זכור:
20
כ״אוכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. פירש"י בכל מה שהם נותנין לב לענות כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ, ונראה עפי"מ דאיתא בספרים דהא דפרו ורבו כ"כ הי' מפאת ריבוי חלקי הטוב שהי' מתברר מהמצרים ונתוסף על חלקי קדושת ישראל, והנה בגוי מחשבה כמעשה, וכאשר חשבו לענות את ישראל חשוב כאילו כבר עינו אותם, וא"כ חלקי הקדושה שהי' צריך להתברר ע"י העינוי כמ"ש אשר שלט האדם באדם לרע לו ופרשו ז"ל ששלט אדם דבליעל על אדם דקדושה לרע לו לאדם בליעל דבשביל השליטה שהוא שולט נחברר ממנו חלקי הקדושה ונשאר ריק מכל טוב, זה נגמר תיכף בשעה שהי' נותנין לב לענות, וע"כ נגמר תיכף אצלם הכח להרבות ולהפריץ:
21
כ״בובזה לימוד לאדם לבל יתבהל לאמור איך נוכל את יצה"ר שהוא הר גבוה וקשה ולהבקיע בין חומות ברזל המונעים את האדם להשיג שלימותו, ולזאת ישיב אל לבו כי מחשבה טובה מצרפה הקב"ה למעשה, וא"כ תיכף כשנדבה לבו אותו להתקדש הרי תיכף באה בו כל הקדושה מכל המעשים שהוא עתיד לעשות ונהפך לו לב אחר, ושוב אין להעריך עצמו קודם הקבלה לאחר הקבלה, וק"ו הדברים אם במה שהי' נותנין המצרים לבם לענות אותם נתוסף בישראל כח לפרות ולרבות עד שלבשו צורה אחרת שלא נשמע כמוהו שכולם יחד ילדו ששה בכרס אחד, עאכו"כ איש שנותן דעתו להתקדש ומקבל עליו באמת עול תודה ועול מצות שנשתנה תיכף מהותו וצורתו לאיש אחר, וכמו שאמרו ז"ל ברות כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי, אך כ"ז באם הקבלה היא מעומק הלב באמת, כי לא לפניו חנף יבוא, וכי מה יועיל החיצונית להשיג כח פנימי, אם לא ברגש הנפש רוח אייתי רוח ואמשיך רוח:
22
כ״גבמד"ר ר"ח בר פפא אמר אותו יום [שהושלך משה ליאור] כ"א בניסן הי' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולם מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה ילקה במים ביום זה, א"ר אחא בר חנינא אותו יום ששה בסיון הי' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה ילקה ביום זה, ביאור הדברים, עפ"י מה שפירשתי במק"א מאמר הש"ס (פסחים קיח.) דרש ר"ש השילוני בשעה שהפיל נ"נ הרשע את חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש עמד יורקמי שר הברד לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל לצדיקים הללו מכבשן האש אמר לו גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ ייאעשה נס בתוך נס, ופרשנו שזה שהקב"ה גובר על הטבע איננו כ"כ רבותא ועיקר כבודו של הקב"ה שהטבע בעצמה אין לה שום מציאות כי אם ברצון השם כי כל הנבראים נבראו מאמיתת המצאו, וזה עצמו מפלאות תמים דעים שאש יכול לשרוף נגד כבוד ה', כי לפי האמת נגד רצון השי"ת הרי אין לו שום מציאות אלא שמפאת צמצומים הרבים נעשה האש כמו דבר יש ונפרד בפני עצמו שאינו מרגיש מה שהוא נגד כבוד השי"ת, וזה שאמר גבריאל אני שר של אש כשארד לתוך הכבשן יתעלה האש לשורשו ושוב לא יהי' להאש שום מציאות לעשות נגד כבוד השי"ת אלא מבפנים יהי' קר ויקדיח מבחוץ, וכן לעתיד כשתתעלה כל הבריאה נאמר כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו לא תכוה ולהבה לא תבער בך, היינו שאיננו נצרך להתגבר ולדחות את הטבע כי זה איננו כ"כ שבח, כי עדיין איננו מורה שהטבע אין לו שום מציאות כי אם מאמיתת המצאו אלא שהקב"ה יותר חזק מהטבע, ועכ"פ יש להטבע מציאות בצד מה אבל כשהטבע כמו שהיא אינה פועלת האש אינו שורף והמים אינם שוטפין נגד כבוד ה' זה מורה שבח יותר שאין לכל נמצא שום מציאות אלא ברצון ה':
23
כ״דועפ"י הדברים האלו יש לפרש דברי המד"ר הנ"ל דהנה שירה היא דביקת מלמטה למעלה וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, ותורה היא מלמעלה למטה כמ"ש וירד ה' על הר סיני כי תורה היא מעולם עליון למעלה למעלה וירדה ונתלבשה למטה בעניני זה העולם, וע"כ לנתינת התורה ירדה שכינה למטה ולא הוגבהו ישראל למעלה, ובאמת צורת האיש משה הי' בשניהם להרכין שמים לארץ ולהגביה הארץ לשמים, וע"כ בהשירה הגביה הארץ לשמים ובתורה שקיבל הרכין שמים לארץ, והנה מה שלא נטבע [ועיין במד"ר פ"ט סי' י' וביפ"ת שם] ונלקה במים כשהושלך ליאור אף כי המים הם היפוך לו כמ"ש איצטגנוני פרעה שראו אשר מושיען של ישראל ילקה במים, ובוודאי שחכמים הי' ושמץ דבר חכמה הי' נמצא בם, כי המים הם הפכים לו, והטעם יש לומר בפשיטות כי המים הם חומרים כמ"ש המהר"ל וצורת משה הוא נבדל מחומר ושמו משה כי מן המים משיתוהו, אלא שלגודל מעלת משה לא הי' בכח המים להטביעו, ואלמלי אדם אחר שהי' המים לו להיפוך לגמרי הי' נטבע במים ולא הי' מועיל התיבה, אבל איצטגנוני פרעה לא ראו יפה שהם הי' סבורים שמחמת שהמים הפכים לו יטבע במים וראו ראי' אחת ולא ראו שתי ראיות שלגודל מעלתו אינם פועלים בו מאומה, ונהפך הדבר למי מריבה שהמים הי' מי נסיי והי' להם כח גדול ועל ידיהם הי' אפשר שיגזור גזירה על משה, אבל מי היאור אין להם שום מציאות במדריגת משה, וכעין שנאמר לעתיד כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך כנ"ל:
24
כ״הואך מאין נתעלו המים שלא היו יכולין לפעול פעולה נגד משה' בזה פליגי. מר סבר שזה הי' מחמת מהות משה שהגביה את הארץ לשמים ע"י השירה, וכשהושלך משה ליאור הי' הדבר כעין העגין שירד גבריאל לתוך כבשן האש כנ"ל, שבאשר הוא ע"ה הגביה את הארץ לשמים והוא בתוך המים נתעלו המים ושוב לא הי' ביכולתם לפעול נגד משה ונגד כבוד השי"ת. ומר אמר כי מצד מעלת משה שהרכין השמים לארץ, ובבואו במים הרי בא בהם כח עליון הוא כח התורה שממנה כל נברא כאמרם ז"ל (ב"ר פ' א') הביט בתורה וברא את העולם ובשביל זה נתעלו המים כנ"ל:
25
כ״ווישב משה אל ה' ויאמר וגו' ויאמר ה' אל משה עתה תראה. ואינו מובן התירוץ על קושית משה למה זה שלחתני. וכבר דברנו מזה. ונראה דהגה במד"ר (פ ה') כיון שגזר כן הלך משה למדין ועשה ששה חדשים וגו', עוד שם אחר ששה חדשים נגלה הקב"ה על משה במדין וכו'. והנה בעדיות (פ"ב מ"י) משפט המצריים י"ב חודש, ממילא נחשוב למפרע ששה חדשים ונמצא שהשליחות הראשונה היתה בתשרי, שהרי השליחות השני' שאז התחילו המכות היתה י"ב חודש לפני היציאה שהיתה בניסן, ולפי"ז היתה השליחות הראשונה בתשרי והשני' בניסן. והוא כעין בריאת העולם דאיפלגי ר"א ור"י אי בניסן אי בתשרי וכתבו התוס' בר"ה (כ"ז.) דאידי ואיד‘ דא"ח דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן, וכבר פירשנו דכמו שיאמר בדבר ה' שמים נעשו, יבדיבור שהיא בהתגלות נברא העולם הנגלה, כן במחשבתו יתברך נבראה פנימיות העולמות. וכן משמע בזוה"ק (ח"ב כ'.) שכתב דבמחשבה נבראו כל העולמות והרי כתיב בדבר ה' שמים נעשו, אלא ודאי דאפנימיות קאי, וכתבו בשם האריז"ל דביום א' דר"ה דנין על עסקי הפנימיות להשפיע למטה ושם אין שום ויתור ע"כ הוא דינא קשיא, ובזה פירשנו דהא דאמרו ז"ל בתחילה עלה במחשבה לבראות במדת הדין ראה שאין עולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למה"ד, היינו שתיכף בתחילה כך הי' הרצון שפנימיות העולמות שנבראו במחשבה תהי' במדה"ד, וע"כ היתה המחשבה בתשרי זמן הדין, והעולמות בפועל יהיו במדה"ר ע"כ נבראו בפועל בניסן שהוא זמן הרחמים:
26
כ״זוהנה יצי"מ היתה בסגנון בריאת העולם, כי אז נתגלו עשרה המאמרות שבהם נברא העולם, וכבר דברנו מזה. וע"כ במו שבריאת העולם בפועל ובהתגלות היתה בניסן, כן היתה היציאה ממצרים, וכן והתחלת המכות היתה בניסן שהרי ע"י עשר המכות נתגלו עשרה המאמרות. וממוצא הדברים תקיש כי כמו שבריאת העולם בהעלם היתה בתשרי שלפניו כן היציאה מן הגלות בהעלם היתה בתשרי שלפניו, דהיינו מעת השליחות הראשונה. והיינו כי נפשות בנ"י שהיו שקועים וכלואים בעמקי הגלות, כמ"ש רש"י (ר"פ ויחי) נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, זה נפסק מעת השליחות הראשונה. אך באשר זה הי' בתשרי שהוא זמן דין, היתה הפסקת השעבוד מהנפשות בדין, כל אחד ואחד לפי מה שהוא ולפי התחזקו בימי החושך והאפלה בימי הרעה. וע"כ תמצא שהיו בישראל עוד רשעים כדתן ואבירם ובאותם שמתו בשלושת ימי האפלה מפני שלא היו רוצין לצאת, והיינו שחירות הנפשות לא הועילה להם להחיותם להיטיב אחריתם, כי זה הי' בדין בתשרי כל אחד ואחד לפי הראוי לו. ומזה נצמח שאף במתן תורה היו מדרגות מדרגות ולאו כל אחד שוה לחבירו, אף שהיציאה היתה שוה לכולם, מ"מ חירות הנפשות היתה בדין במדה ובמשקל' ורק היציאה בהתגלות היתד, בניסן ברחמים, וע"כ אפילו דתן ואבירם יצאו:
27
כ״חולפי האמור יובנו מקראי קודש במאמר הראשון למשה, ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו וגו' ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגר ועתה לכה ואשלחך וגו'. ולכאורה בלתי מובן הסדר, שמקרא ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגר הי' צריך להקדים למקרא וארד להצילו. ועוד שנראה לכאורה בכפל לשון, שהרי כבר אמר ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו. אך לפי האמור יתפרש בטוב, דהנה בני ישראל במצרים היו שקועים וכלואים בעמקי הצרות עד שלא הי' להם פה לדבר ולהתפלל כלל לפני השי"ת, ובזוה"ק שהדיבור הי' בגלות, ולא יהיו יכולים רק לנאק נאקת חלל ולצעוק מפני נוגשיו אבל לא באופן שתקרא תפלה ראוי' לבוא לפני השי"ת, אלא זו היתד. רק אחר התעוררות הגאולה במחשבתו יתברך שהיתר, גאולה בפנימיות כנ"ל, וכמה שאמר הכתוב וארד להצילו מיד מצרים, שמחשבתו יתברך ששם עליהם עין ולא הסתיר עוד פניו מהם זו עצמה היא הירידה להצילם מיד מצרים. וימתקו הדברים לפי דברי הרמב"ן (בראשית י"ח כ') בפסוק ארדה נא ואראה שהיא ירידה ממדה למדה, וכאן נאמר שהיא ירידה ממדת הסתרת הפנים מהם למחשבת הגאולה, וע"כ אח"ז נאמר בלשון אחרת כי לא נאקו נאקת חלל לבד ולא צעקה בעלמא מפני נוגשיו, אלא צעקת בנ"י באה אלי שהוא לשון תפלה גמורה וכנ"ל, היוצא לנו מכל אלה שמעת שליחות הראשון פנים חדשות באו לכאן שהגאולה כבר הי' בהעלם ונפקחו עיניהם ולבם של ישראל שהי' סתומים ואטומים כמאמר הכתוב אני ישונה ומאז נתעוררו כל אחד לפי מה שהוא לשפוך את נפשו לפני ה' ולא הי' עוד בבחי' שינה:
28
כ״טוהנה במד"ר ד' גזירות גזר עליהם פרעה, וזה הי' גזירה הרביעית לא תאסיפון לתת תבן, והיא היתה גזירה קשה מאד שלא ניתן להם מנוח להשיב את רוחם אליהם, ובמד"ר שהו' נוחין ביום השבת וניטל מהם השבת, וידועין דברי הרה"ק מהר"ד מלעלוב לא תאסיפון נאמר באלף שהוא מלשון אסיפה שלא יתאספו יחד, כי ע"י האסיפה הי' מחזק אחד את חבירו וגם זה ניטל מהם, ולפי הנ"ל יש ליתן טעם בפשיטות מדוע אחרו פעמי הגזירה זו עד אחר שליחות הראשונה כי באם הי' גזירה זו טרם שהי' גאולה בהעלם, הי' ח"ו בלתי יכולת לסבול גזירה רעה כזו, ורק ע"י שכבר הי' הגאולה בהעלם והי' להם התחזקות כל אחד ואחד מעומק לבבו, וממוצא הדברים שהכל הי' בעתו ובזמנו לא הי' ראוי לא להקדים ולא לאחר, להקדים הגזירה לא הי' ביכולתם לסבול, וכן מפני זה עצמו לא הי' יכול לאחר השליחות, שא"כ הי' הגזירה טרם גאולה הפנימית, וגם הי' הכל בעתו ובזמנו זה בתשרי בדין וזה בניסן ברחמים מקביל לבריאת העולם כנ"ל, וזה שאמר לו השי"ת עתה תראה היינו שעתה תהי' הגאולה נגלית ונראית מכלל שעד הנה היינו בשליחות הראשון הי' בהעלם:
29
ל׳שנת תרע"ג.
30
ל״אוימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. ובמדרש בתחילה בחומר ובלבנים ולבסוף ובכל עבודה בשדה מהו את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, אמ"ר שמואל בר' נחמן א"ר יוחנן מלמד שהי' מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שענין עבודת פרך הוא שאין כוונת המעביד לתועלת עצמו שצריך אל הפעולה אלא להעביד את העובד לבד וכמו שפירש"י לא תרדה בו בפרך מלאכה שלא לצורך כדי לענותו אל תאמר החם לי את הכוס הזה והוא אינו צריך, עכ"ד הצריך לענינינו, ובזה יובן דרשה רשבר"נ אר"י מלמד שהי' מחליפין וכו', היינו דהצריך אל הפעולה לעולם לא יחליף כנ"ל שהרי עי"ז אין הפעולה נעשית כ"כ בשלימות ובמהירות כהוגן כמובן, אלא באשר כוונתו להעביד את העובד לבד לאכזריותו הוא מחליף למען יהי' יותר קשה על העובד, ואם ככה הוא עושה נתגלה כוונתו ולא נשאר לו התנצלות שלתועלתו הוא מתכוין, והיינו דדייק לה משום דקשה לו למה כתיב קרא בפרך אם להודיענו כוונתם הרעה, הלא כבר מבוארת במאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם, אלא ודאי שהשמיענו גודל רשעם שבמכוון גלו רוע כוונתם למען יכאב לב העובד ביותר כמובן, ואיך גלו כי מי' יודע תעלומות לב, ועל כרחנו שהי' מחליפין כנ"ל:
31
ל״בוהנה מבואר שהי' גזירה משולשת, א' בחומר ובלבנים, ב' ובכל עבודה בשדה, ג' בפרך. והיינו כי וימררו את חייהם בתחילה בחומר ובלבנים, דהיינו בעבודה קשה מאד כבמדרש שאין לך מלאכה קשה כמלאכת הטיט, ולבסוף ובכל עבודה בשדה כמו שפי' הרמב"ן כגון החפירות והוצאת הזבלים הכל נתנו עליהם וגם הי' רודין בהם לדחוק אותם שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם, עכ"ל, ועוד הוסיפו בפרך, היינו שהחליפו כנ"ל לגלות רוע כוונתם שאינם מתכוונין לתועלת עצמם רק לענותם בסבלותם:
32
ל״גונראה ענין צורך גזירה שתהי' משולשת, דהנה אמרו ז"ל ג' מדות טובות יש בישראל ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים, ויש לומר ששלשה אלה הוא ירושת שלשה אבות אברהם יצחק יעקב, כל אחד מדה מיוחדת, היינו ביישנים ירושה מיצחק דהנה בושה הוא מדת הדין והצמצום שהוא עומד מרחוק ומתבייש לקרב הלום מפני חשובותו של אדם גדול ונכבד ואין לו מצח להרים ראש, וכמו שאמר איוב ראוני נערים ונחבאו והוא נקרא יראת הכבוד, וזה עיקר מצוות יראת ה' מפני הדר גאונו ולא מפני יראת העונש כאמרם ז"ל ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זה הבושה, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ויראת ה' הוא מדתו של יצחק, ובב"ר פ' ס' בן מביש זה יצחק שבייש את כל אומות העולם בשעה שנעקד ע"ג המזבח, שלעומת שהי' בו מדת הבושה נגד השי"ת שהיא מדת היראה, לעמתו הי' כל העולם מתביישין ממנו ומעבודתו, וממנו נטבע בזרעו מדת ביישנים, רחמנים ירושה מיעקב שידוע שמדתו מדת הרחמים, ובב"ר פ' ע"ה כרחם אב על בנים כרחמן שבאבות ואי זה הוא רחמן וכו', ר' לוי אמר זה יעקב, גומלי חסדים ירושה מאברהם, שמדתו חסד, כדכתיב חסד לאברהם, ובב"ר פ' ס' שהחסד מתגלגל לעולם בשבילו:
33
ל״דוהנה מקום אתי לבאר מהו ההפרש שבין רחמנים לגומלי חסדים אף שלכאורה בני בקתא חדא נינהו, שונים הם זה מזה, שמדת גומל חסד הוא שתשוקתו לעשות חסד ובזה שעושה חסד הוא משלים את תשוקתו, וע"כ מהדר אחר הצריכין לחסד, ואם אינו מוצא הצריכין לחסד הוא מצטער כמו מי שאינו משביע את נפשו, וכמו שאיתא באאע"ה כשהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה ולא הי' עוברים ושבים הי' מצטער, הרי כי גמילות חסד הוא השלמת נפשו ותשוקתו, ומדת רחמנות אינו להשלים את תשוקתו אלא למלאות חסרון הנצרך, ואם לא יזדמנו לפניו אנשים שהם בצרה וצריכין לרחמים איננו חסר לנפשו ע"כ אינו מהדר אחריהם, וזהו תכלית מדת הרחמנות שאינו מתכוין לטובת ותשוקת עצמו כלל אלא הכל לטובת זולתו, האומנם שיש רחמן מפאת רכות לבו והוא מרחם על קשי יום בשביל להשקיט המית לבו, אבל אין זה שבח מדת הרחמנות שזה בודאי הוא רק לטובת עצמו וכמ"ש בעל חובת הלבבות, ועיקר מדת הרחמנות הוא שאינו חושש לטובת ותשוקת עצמו כלל אלא רק לטובת זולתו, וע"כ מדת הרחמן גדול ממדת גומל חסד, וזה מדתו של יעקב אבינו, וזה מדתו של אברהם אבינו, קיצור הדברים שמדת ביישנים רחמנים גומלי חסדים הנמצא בישראל הוא מירושת שלשת האבות מדה לכל אחד מהם:
34
ל״הוהנה ישראל נצרפו במצרים כצרוף את הכסף, היינו שלעומת כל מדה טובה שבהם הי' המירוק בצד ההיפוך, ובזה נבחן אם הוא קנין עצמי על טהרת הקודש, ובכן יש לומר שג' מדות אלו ביישנים רחמנים גומלי חסדים נצרפו בגזירה משולשת הנ"ל, היינו לעומת מדת אברהם ותשוקתו להעניק מטובו לזולתו אף שאינו חייב לו כלום, עשו המצרים הרשעים עמהם להיפוך למרר חיי אנשים בעבודה היותר קשה למי שאין להם עליהם חוב של כלום [ואפי' לדברי הרמב"ן שדרך הגרים להעלות מס, מ"מ אין החוב למרר את חייהם אפי' במעט] ולעשוק מהם את חיי נפשם, והוא ממש היפוך גמילות חסד [והי' העבודה בחומר ובלבנים שהוא לבן נמשך מקו הימין והבן] ולעומת מדת יצחק ביישנים עשו המצרים הרשעים עמהם להיפוך בעזות שנתנו עליהם כל עבודה בשדה החפירות והוצאת הזבלים מלאכה נבזה ונמאס והיו מכים ומקללים אותם כנ"ל בשם הרמב"ן כדי לביישם ולהשפיל את נפשם לעומת שהי' בני מלכים ראויים לכבוד [והי' עבודה בשדה לעומת מדתו של יצחק שנאמר בו ויצא יצחק לשוח בשדה, ואמרו ז"ל יצחק קראו שדה, וגם הפסולת שיצא ממנו הוא עשו איש שדה והבן] ולעומת מדתו של יעקב רחמנים שהוא רק לטובת זולתו בלי שום נגיעות וטובת עצמו כלל, עשו המצרים הרשעים עמהם להיפוך שנתנו עליהם עבודת פרך כנ"ל שאין הכוונה לתועלתם אלא לאכזריות לבד להעביד את העובד כדי לענותו היפוך מדת רחמנות כנ"ל:
35
ל״וולפי האמור יש לפרש ענין ג' סעודות של שבת שיש בהם הארה מג' אבות, ליל שבת הוא יצחק, ובשחרית אברהם, ובמנחה יעקב, והנה מדתו של יצחק הוא בושה כנ"ל, כן צריך כל איש להיות מלא בושה בהופיע אור קדושת שבת וכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין לא מחמת הסתכלות בשפלות עצמו איך ירד פלאים ולמרר את נפשו, שלזה אין זמן בשבת, וכבר אמרנו שזה צווחין אף עקתין בטלין ושביתין אלא מחמת גדלות וחשיבות קדושת שבת, וכענין ראוני נערים ונחבאו, והיינו הך שבתקה"ז ששבת הוא אותיות בשת, ולעומת שהאדם נרתע לאחוריו זוכה שבאין מלאכים ומדדין ומקרבין אותו לשבת וכעין שהי' בסיני וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק מפני יראת הכבוד הי' באין מלאכי השרת ומדדין אותן שנאמר מלכי צבאות ידודון ידודון, וזה שאנו אומרים שלום עליכם בליל שבת, ואם האדם משכיל ביותר להתבייש מקרבין לו עוד יותר וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפי' מגביה שפלים עדי מרום שהשפל אם מגביהין אותו נעשה יותר שפל בעצמו ע"כ מגביהין אותו עוד יותר וחוזר חלילה עד שמגביהין אותו עד מרום, ודפח"ח. ובודאי הפי' כנ"ל ששפלותו הוא מחמת בושה כנ"ל, וזה כל ענין השלום עליכם, סעודת שחרית הוא של אברהם שמדתו חסד והוא סעודתא דעתיקא שאין בו שום תערובות דין והוא עיקר עונג שבת דכבוד יום קודם לכבוד לילה ואין למעלה מעונג. סעודתא תליתאי הוא של יעקב שהוא רחמנים כנ"ל שאין הכוונה לנגיעת ותשוקת עצמו כלל אפי' להתענג אלא בתכלית הביטול לרצון השי"ת, וזה רעוא דרעוין, וכמ"ש בזוה"ק דיעקב כל עובדוי לשמא דקב"ה, והיינו למעט אפי' השלמת נפשו ותשוקתו:
36
ל״זולפי האמור יש ליתן טעם מה שמשה בירר לישראל את יום השבת למנוחה אף שבחו"ל לא קיימו את המצות טרם מ"ת, מ"מ נתן מעלה לשבת משאר הימים שבשאר ימים יחסר המירוק אבל בשבת שמועיל כמו המירוק שע"י העבודה לא יחסר להם המירוק, וזה שאיתא במדרש תנחומא שעונג שבת מועיל כמו אלף תעניות שבשבת נעשה המירוק ממילא:
37
ל״חולפי האמור בענין גזירה משולשת הנ"ל יש לפרש מקראי קודש, ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה', ונצטוה לעשות אות הנחש ואות הצרעת והי' אם לא יאמינו וגו' לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' יעשה אות הדם, ויש להבין דאם אות השני גדול ויותר פלא מראשון שייך לומר אם לא יאמינו לאות הראשון יעשה את השני, ואינו מובן מה פלא בזה יותר מבזה, ולפי הפשוט נראה שאות הנחש הוא יותר רבותא מאות הצרעת, כי אות הצרעת יקרה לפעמים שאדם נעשה מצורע אבל שנעשה ממטה נחש לא שמענו:
38
ל״טונראה דהנה במדרש והן לא יאמינו לי אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך וכו' בני הם מאמינים בני מאמינים שנאמר והאמין בה', [הנאמר באברהם], ויש להבין הלא משה לא אמר הן לא יאמינו בהשי"ת אלא לא יאמינו לי ויאמרו לא נראה אליך ה', ומה חטא הי' עושין בזה, אדרבה מפורש ברמב"ם פ"ז מהל' יסה"ת ה"ז וכשמשלחין אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שה' שלחו באמת ומשה לא אמר שיספקו ישראל ביכולת ה' לגואלם ולהוציאם ממצרים שהרי כבר ידעו זה מיעקב ומיוסף שאלקים פקוד יפקוד אותם, ובמדרש שהי' בידם מגילות שהי' משתעשעים בהם בשבת לומר שהקב"ה גאלם, אלא אמר שיספקו בנביאתו ומה דמיון זה למה שהאמין אברהם מה ששמע בעצמו מהקב"ה:
39
מ׳ונראה לפרש עפ"י דברי הפסיקתא פרשת החודש ורבנן אמרו קול דודי הנה זה בא זה משה בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין אמרו לו רבינו משה האיך אנו נגאלין ואין בידינו מעשים [והנה בודאי אין הפי' בחודש הזה אתם נגאלים שעמד בר"ח ואמר להם פרשת החודש, דהרי כבר ראו בעיניהם תשע מכות מופלאות ולא הי' להם עוד לספק על הגאולה ועוד ע"ז לא שייך לומר קול דודי הנה זה בא אחר שכבר בא זה שנים עשר חודש, ועוד הרי במכילתא שנתן להם שתי מצות שיתעסקו בהם והן פסח ומילה כדי שיהא בידם מצות להגאל בהם, אלא ודאי הפי' דקאי על תחילת ביאת משה רבינו, ומה שאמר בחודש הזה אתם נגאלין קאי על כלל הגאולה שבסוף היתה בחודש הזה, וכן פירש"י שיר השירים נואש הייתי אומרת לגאולה עד תום ד' מאות שנה וכו' הנה זה עומד סבורה הייתי לישב עגונה עוד ימים רבים, והנה הוא הודיע שהי' עומד ומציץ מן חלונות השמים את העשוי לי שנאמר ראה ראיתי את עני עמי וגו' עכ"ל רש"י, והנה מאמר זה הוא בתחילת ביאתו], ויש להבין הלא אמר להם אלקי אבותיכם שמשמעו שבא בזכות אבות ולמה צריך לזה מעשים, אך הנה בב"ר פ' ע"ו הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אני מתקיים עליו מי שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם איני מתקיים עליו, ע"כ אמרו אין בידינו מעשים היינו מעשים כאלה שיהי' נחשבים עכ"פ בוחרים בדרכיהם ועושין כמעשיהם, וכמו שהגיד זקיני זצללה"ה מקאצק אהא דאמרו ז"ל חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, ואמר ששוטה הוא זה שירהב בו נפשו להשוות מעשיו למעשה אבות אלא הפי' יגיעו היינו שיהי' להם נגיעה בעלמא, וזה עצמו מה שאמר משה רבינו ע"ה כי יאמרו לא נראה אליך ה' היינו שלא יאמינו כי חפץ ה' בגאולתם, אבל באפשריות הנבואה ג"כ לא הי' מספקים שהרי אהרן הי' נביא במצרים מקודם, ומ"מ תפסו חכז"ל על משה רבינו ע"ה שדיבר שלא כהוגן כי מאחר שהקב"ה אמר ושמעו לקולך בודאי יאמינו גם בזה שבצדקת השי"ת יעשה עמהם עכ"פ אעפ"י שאינם כדאי וזה ממש מה שנאמר באברהם ויאמן בה' שפירש הרמב"ן שהאמין שבצדקת השי"ת יעשה עמו עכ"פ, עיי"ש:
40
מ״אהעולה מזה שמשה חשש שלא יאמינו בעצמם שהם ראוין לקבל זכות אבות, וע"ז אמר לו השי"ת שיעשה אות הנחש, היינו דהנה אמרו ז"ל דנחש אינו נהנה בנשיכתו אלא כוונתו רק להזיק והוא כדמיון עבודת פרך במצרים שהכוונה לא להנאת עצמם אלא לענותם, ולעומתו בקדושה הוא מדת יעקב שהי' כל עובדוי לשמא דקב"ה, ולמטה להטבת זולתו ולא להשלמת נפשו ותשוקתו כלל, וכמו שבקליפה יש נחש בריח המבריח מן הקצה אל הקצה, כן יעקב נקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה מרישא דכל דרגין עד סיפא דכל דרגין, ובזוה"ק ויברא אלקים את התנינים הגדולים זה יעקב ועשו, וע"כ בא אות הנחש לרמז להם שזכותו של יעקב עומד להם לסלק כח מצרים ששעבדו בהם בפרך שהוא כענין נחש, והנה חזר למטה וכחם נסתלק, ואם עדיין לא יאמינו היינו שיחשבו שזכות יעקב לבדו אולי איננו מספיק מטעם שאינם ראויין כנ"ל, יעשה עוד אות הצרעת, דהנה צרעת הוא לבן, ומראות נגעים ע"ב גימטריא חסד והוא חסד דקליפה ואין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, וזה כחו של מצרים ששעבדו בישראל ומררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, והנה שבה כבשרו זה לאות כי כחו של אברהם הוא חסד דקדושה ביטל את כח זה של מצרים, ואם לא יאמינו גם לשני האותות האלו, היינו שיחשבו אולי גם זכות שניהם איננו מספיק באשר הם אינם ראוין ומדת הדין יקטרג עליהם יעשה אות שלישי הוא אות הדם שמורה על מדתו של יצחק מדת הדין בקדושה, דהנה דם בקליפה הוא כחו של עשו ובב"ר פ' ס"ג כי לדם אעשך ודם ירדפך זה עשו וכי עשו שונא את הדם וכו', רבנן אמרי שנאת דמו של אדם בגופו כי ידוע שמדתו רוצח ושפיכות דמים ובכלל שפיכת דמים הוא הלבנת פני חבירו כאמרם ז"ל המלבין פני חבירו כאלו שופך דמים דאזל סומקא ואתי חיורא והוא הפסולת של יצחק אבינו מדת הדין בקדושה והוא מסר את דמו לקרבן והוא בבחי' בושה ובייש את כל אומות העולם כנ"ל, וע"כ תקח ממימי היאור ושפכת היבשה והי' לדם ביבשת והוא אזיל חיורא ואתי סומקא שמורה שגם זכות של יצחק עומד להם ואברהם מהאי גיסא ויעקב מהאי גיסא והוא כענין התקיעות בזוה"ק פ' אמור:
41
מ״בויש לומר עוד בלשון אחר שאחר אות הראשון שהראה להם שזכותו של יעקב עומד להם עדיין יחשבו שזכותו יועיל לסלק גזירה שלישית שהיא לעומתו כנ"ל, אבל אכתי ישאר עליהם שתי גזירות הראשונות מאחר שהם בעצמם אינם ראויין לגאולה, ע"כ נצטוה לעשות אות השני אות הצרעת שמורה שזכותו של אברהם עומד אעפ"י שאינם ראוין ויסלק מעליהם גם גזירות הראשונות, והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה, היינו שיחשבו שזכות של אברהם מדת החסד יספוק לסלק מעליהם רק מרירת חייהם שהוא היפוך מדת אברהם, אבל עדיין ישאר עליהם שעבוד מצרים למס עובד, כמ"ש הרמב"ן בפסוק הבה נתחכמה לו שכן דרך הגרים להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה עכ"ל, וא"כ הרי כך מדת הדין נותן, ע"כ נצטוה לעשות אות השלישי אות הדם שמורה שגם מדת הדין מסכמת בגאולתן וכנ"ל.
42
מ״גומעתה מיושב הכל שאין שייך לומר שאות זה גדול מזה ולא זה מזה ולא שיעשה את האות היותר גדול ויותר פלא ולא יצטרך לשני אותות הקודמים שהרי כל אות ואות יש לו ענין בפני עצמו ודו"ק:
43
מ״דבמדרש הבאים מצרימה. והלא ימים רבים הי' להם שבאו למצרים אלא כל זמן שיוסף הי' קיים לא הי' להם משאוי של מצרים מת יוסף נתנו עליהם משאוי לפיכך כתיב הבאים כאלו אותו יום נכנסו למצרים את יעקב כל אלה מכחו של יעקב שסיגל מצות ומעש"ט וזכה להעמיד י"ב שבטים, נראה הפי' שמלת הבאים הוא מלרע שהוא לשון הוה ולכאורה הי' יותר יוצדק לומר אשר באו שהוא לשון עבר, אלא שבודאי שכשבאו למצרים כל אחד ואחד קשר עצמו בקשר אמיץ בהשי"ת והוסיפו לעצמן דביקות ואומץ הלב לבל יטמעו בין הגוים המצרים ערות הארץ, ואף שבטבע ההרגל מפיג הפחד מה גם כי יוסף בשביל שגדר עצמו מן הערוה הי' סובל על עצמו כל משאוי מצרים ואחז בהם לבל יפול על ישראל ובכן אז לא הי' מרגישין כ"כ את ערות מצרים האורב עליהם וכשהי' רואין א"ע במצרים בלתו נשחתים הי' ממילא בעיניהם הקשר בלתי צורך כ"כ והי' נעשה רפוי מעט, וזה שאמר כל זמן שיוסף קיים לא הי' להם משאוי, וא"כ לא הי' צריכין כ"כ לגדרים, השכילו על הימים הבאים להלאה ונדמה להם שכל יום הי' כאלו היום נכנסו וחדש הוא הדבר להם, וזה שאמר את יעקב כל אלה מכחו של יעקב, כי יעקב הוא בחי' עקב שהי' רואה את עצמו תמיד בדיוטא התחתונה וכאלו עדיין לא התחיל כלום, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם הטמנתו בבית עבר י"ד שנים קודם הליכתו לחרן לקשר עצמו עוד בקשר כפול ומכופל בתורה שעדיין לא האמין בעצמו שלא יטמע בבית לבן היפוך מדתו של עשו איש שלום בעצמו כמו שכבר הגדנו כמה פעמים, וזה שאמר שסיגל מצות ומעש"ט, ולשון סיגול הוא המקבץ יד על יד כי אוהב כסף לא ישבע כסף וכל מה שיש לו נדמה לו לפחות מכפי הראוי, ומי שיש לו מנה רוצה מאתים, ובמדרש אוהב מצות לא ישבע מצות, וע"כ זכה להעמיד י"ב שבטים כי כמו שלא הסתפק עצמו בשלימותו אלא הוסיף בכל יום, לעומתו נתנו לו משמים כל השלימות והם י"ב שבטים שהם כל שלימות הבריאה כנגד י"ב מזלות, והם נקראים ע"ש הגאולה, כי כל ענין גאולה הוא כמו עובר שנשלם צורתו בבטן הוא מתנענע ליותר שלימות כי אלו הסתפק העובר עצמו בשלימותו לא יצא לעולם כן ישראל בגלות, וכל זה בא מכח יעקב כנ"ל שהכניס טבע זו בזרעו אחריו:
44
מ״הבמדרש ואלה שמות בני ישראל ע"ש גאולת ישראל נזכרו כאן, ראובן שנאמר ראה ראיתי את עני עמי, שמעון ע"ש וישמע אלקים את נאקתם, לוי ע"ש שנתחבר הקב"ה לצרתם מתוך הסנה, לקיים מה שנאמר עמו אנכי בצרה, ויש להבין שזהו צרת הגלות, ואינו דומה לאינך שהם ע"ש הישועה והגאולה, וזהו ע"ש הצרה, ונראה לפרש שזה שנאמר עמו אנכי בצרה זה עצמו הוא הישועה, היינו כי לפי סדר הבריאה אין לך דבר שאין לו מקום ואין לך אדם שאין לו שעה ואין שייך שיהי' הענין גלות בעולם, היינו להיות אומה תחת יד זולתה מה גם ישראל שהם בלתי חומרים ואין ראוי להם השעבוד, וכל הגלות והשעבוד הוא רק מפאת החטא שיצא מנתיב היושר, והקטיגור מקטרג שכמו שהוא נטה משורשו וממקומו הראוי והמשיך עליו כחות ושעבוד החיצונים כן מגיע לו הגלות והשעבוד, אך באשר שנתחבר המקום לישראל ובצרתם לו צר א"כ המקטריגים כביכול עליו הם מקטריגים ולזה אין להם רשות וכענין שאמר הרבי מלובלין והמגיד מקאזניץ שבזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי, ואיש שיש לו צרה רח"ל ומתפלל להשי"ת אם איננו משים אל לבו צערו אלא כביכול צער השכינה כל המקטריגים בדילין ממנו, אך זה עצמו שישכח לשעתו את רישו עד שכל תפילותיו יהיו רק עבור כביכול איננו דבר קל, אבל זה בא מצד החיבור שהשי"ת מתחבר לישראל וכמים הפנים אל פנים מתעורר בלב ישראל נמי חיבור, ושוב בכח אדם לעורר בקרבו האהבה להשי"ת כ"כ עד שנקל יהי' בעיניו צערו נגד צער כביכול, ובזה יש לפרש מקראי קודש ראה ראיתי את עני עמי ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו וכו' וארד להצילו וכו' ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגו', ולכאורה זה כפל לשון אחר שכבר אמר בתחילת דבריו ראיתי ושמעתי וידעתי ומה הוסיף באמרו צעקת בני ישראל באה אלי גם יש לדקדק בלשון ועתה שמשמע ולא מקדמת דנא הלא כבר אמר כנ"ל, אך לפי דרכנו יובן שקודם שנאמר וארד, היינו הירידה לסנה להתחבר לצרת ישראל הי' צעקת בני ישראל על ענים ועל נוגשיהם ומכאוביהם, אבל אחר שנאמר וארד וגו' נתעלו ישראל עד ששכחו את רישם והצעקה הי' רק עבור כביכול וזה ועתה וגו' באה אלי:
45
מ״ובמדרש ויאמר אל עמו הוא התחיל בעצה תחילה לכך לקה תחילה, ויש להבין שהרי לעיל מיני' במדרש רבנן אמרי למה קראו מלך חדש והלא פרעה עצמו הי' אלא שאמרו המצרים לפרעה בא ונזדווג לאומה זו אמר להם שיטים אתם עד עכשיו משלהם אנו אוכלים וכו' כיון שלא שמע להם הורידוהו מכסאו שלשה חדשים עד שאמר להם כל מה שאתם רוצים הריני עמכם והשובו אותו עכ"ל, א"כ הרי הם התחילו, ונראה עפ"י מה שאמרנו כבר בפי' עבדים היינו לפרעה במצרים, היינו שהי' גלות כפול המלך קשה והמדינה קשה, והנה המלך כמו הראש והמדינה כמו הגוף, ובכן מה שמתייחס הגלות והעבדות לפרעה הוא הראש והשכל היינו ששעבדו בהם בעצות והתחכמות עליהם ולעומת זה הי' ישראל אז אובדי עצות, ויש לומר נמי להיפוך שבמדרש כיון שמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהי' כמצרים, והנה הלכו חשיכים בעצה נבערה ופגמו בהשכל והעצה ע"כ באו עליהם בעצות והתחכמות, ולא נתמלא צור אלא מחרבנן של ירושלים, ומה שמייחם השעבוד למצרים שהם בערך הגוף הוא השעבוד בפועל הגוף, והנה הם אמרו לפרעה בא ונזדווג לאומה זו ולא אמרו להתחכם ולחפש עצות רק להרע להם בפועל, אבל פרעה אמר הבה נתחכמה לבוא עליהם בעצה ובהשכל, וכל אחד יש בו מעלה בפני עצמו, השכל בודאי יש לו מעלה ומחשבה בעצה תכון, אבל הגוף יש בו מעלת החוזק, ושניהם יחד הוא רע מכל צד, וע"כ שפיר אמר הוא התחיל בעצה היינו שבחלק העצה הי' הוא המתחיל אבל בחלק הגופני הי' הם המתחילים, אבל זולת חלק העצה שבו לא הי' יכולין לעשות להם כי חלק הגוף בלי חלק השכל איננו מתקיים, וע"כ ממנו התחיל הפורענות, כי הכל הולך אחר חלק השכל, וכעין שאמרו הכל הולך אחר המעמיד:
46
מ״זובדוגמא זו נאמר בעבודת השי"ת בכל ימי חיי חלדו של אדם יש חלק המעשיי וחלק השכלי, שזה בלא זה לא יתכן, ומ"מ מתייחס הכל אל חלק השכלי, ולעומת זה ששת ימי המעשה ויום השבת, דהנה כבר אמרנו במק"א ששני בחינות יש בשבת שבת שאחר ימי המעשה כברייתו של עולם, ושבת שקודם ימי המעשה כברייתו של אדה"ר שנברא בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד כבש"ס סנהדרין, ויום השבת הוא ראשית לכל ששת ימי המעשה הבאין אחריו, והנה אדה"ר הוא שכליי לעומת כל הנבראים שבששת ימי המעשה, וכולן כנגדו כערך הגוף אל השכל, והנה התחלת חלק המתייחס להגוף הוא ביום הראשון והוא הראשית והתחלת חלק המתייחס להשכל הוא ביום השבת, ושבת הוא הראשית, והנה בשבת כתיב בי' ברכה ומיני' שיתא יומין מתברכין כי הכל נגרר אחר הראשית, וע"כ לעומת שאדם מבטל את חלק גופו לחלק השכלי שבו ונעשה כאלו כולו שכלי, לעומתו מתברך בכל ששת ימי המעשה משבת, אבל אם ח"ו להיפוך שעושה עיקר מחלק גופו ואינו נחשב שכלי אין הראשית שלו אלא יום הראשון ונגרר אחריו ולא אחר השבת שאן זה ראשית שלו וע"כ ישראל שהם כולם שכליים מתברכין בכל ששת ימי המעשה משבת:
47
מ״חויאמר אליהן מלך מצרים מדוע עשיתן את הדבר הזה ותחיין את הילדים, יש לדקדק במה שאמר לשון עשיתן, שבמה שהחי' אותם הוא העדר עשי' שלא המיתו אותן, ואיך יצדק בזה לשון עשי', ואין לפרש שקאי על מה שהי' מספקות להם מים ומזון, שהרי בודאי לא ידע מזה פרעה דאלו ידע לא הספיק להן תרוצם כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו, אלא ודאי שלא ידע מזה, וא"כ אין כאן לפי דעתו אלא העדר עשי' ולמה אמר לשון עשיתן, ונראה לפרש עפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם התוס' ב"ק (ל"ב.) דלהכי כתיב גבי עריות ונכרתו הנפשות העושות אף דאשה קרקע עולם ולא עבדה מעשה, מ"מ ההנאה נחשב כמעשה, ולזה יש לומר דהצדיקות הללו במה שהחי' את הילדים הי' מלא שמחה ופניהם מצהילות מרגשת קודש, וכענין שאמר הכתוב לב שמח ייטב גהה שפירש"י כשהאדם שמח בחלקו פניו מאירין, וזה שהוכיחן פרעה מדוע עשיתן שהייתם כ"כ נהנים במה שלא מלאתן את ציוויי עד שנחשב לכן לעשי', כי פרעה ידע כי שערי תירוצים לא ננעלו ובודאי ואמרו לו תירוץ שלא הי' יכולין, אבל תפס עליהן במה שהי' לכן שמחה בדבר שלא מלאתן את ציווי, אך הם השיבו לו שני דברים כלולים בדיבור אחד כי חיות הנה שצורת איש הישראלי להיות תמיד בחיות ושמחה מפני דקות החומר ובשביל זה עצמו בא שבטרם תבוא אליהן המילדת וילדו, וכענין שפי' מהר"ל בספר גבורות פט"ו למאמרם ז"ל שפירשו כי חיות הנה שנמשלו כחיות השדה מפני שכל תנועת החי' יותר בקל מן האדם מפני דקות החומר שלהן ולכך ממהרין להוליד וישראל מפני שאין בהם גסות החומרי כח טבעם יותר פועל בהם במהירות וממהרין להוליד כמו חיות השדה עכ"ד, ולפי דרכנו יבוא הפי' שהחיות ושמחה מצוי בהם ביותר ולכן פניהם מצהילות ביותר מפני דקות חומרם ומחמת זה עצמו ממהרין להוליד:
48
מ״טוהנה כתיב ושמרו בנ"י לעשות את השבת לדורותם. והמפרשים דקדקו בלשון לעשות שהלא שבת היא שביתה ממלאכה שהיא שב ואל תעשה כבש"ס יומא מה מלאכה שהיא בשב ואל תעשה, ולפי האמור יובן שצריך אדם להיות נהנה משמירות שבת ופניו מצהילות וע"כ חשוב כמעשה, ובזה י"ל מ"ש במד' ברכו במאור פנים שאין דומה מאור פניו של אדם בשבת כבחול, כי ברכה היא לשון תוספות על העיקר וכאשר מצות שבת היא שיהי' נהנה ופניו מצהילות, והנה יש כאן עיקר ובאה בזה תוספות ברכה:
49
נ׳ולפי האמור יובן הלשון לעשות את השבת לדורותם. עפ"י מה שדקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מרש"י סנהדרין דאם נהנה מדבר נדבק בו ואם אינו נהנה אינו נדבק בו, וע"כ מצות שבת היא לעשות הייני שיהי' נהנה משמירת שבת, ובזה יהי' לו דביקות לשבת ונשאר ממנו לדורות, וממוצא הדברים הוא לימוד לכל איש שלעומת שהוא נהנה מלימוד התורה ומתפילה ומעשיית המצות, לעומת זה נעשה דבוק בהם ונשאר ממנו להלאה, ואם לאו לעומת שבא כן ילך:
50
נ״אויאמר ה' למשה עתה תראה אשר אעשה לפרעה. ותמהו המפרשים מה זה תשובה על שאלתו למה זה שלחתני קודם הגיע זמן הגאולה, וכבר דברנו הרבה בזה, ונראה עוד לומר דהנה ברש"י בני בכורי ישראל כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו, ויש להבין מדוע הי' החתימה עתה ולא מקודם מאז הי' המכירה, ואמרנו בזה עפ"י מה שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הא דנלקח הבכורה מראובן ונתנה ליוסף כי מבואר במהר"ל שמעלת הבכור שהוא איננו נצרך ליתר האחים שהרי נולד קודם להם, אבל שאר האחים נצרכים אליו, וכאלו הוא סיבה להם. עכ"ד, וע"כ יוסף שהי' במצרים לבדו וחשבו עליו שכבר נאבד א"כ לא הי' לו שום סיוע מהם, ואעפי"כ הוא יוסף בצדקתו מתחילתו ועד סופו, ע"כ יש בו מעלת הבכור. עכת"ד, והוספתי לומר שלכן לא אהני תשובת ראובן שלא תלקח ממנו הבכורה, אף שעשה תשובה גדולה והי' עסוק בשקו ובתעניתו, ובמדרש אתה פתחת בתשיבה וכו', אך באשר אמרו מי גרם לראובן שיודה יהודה, א"כ שוב הוא נצרך לזולתו ואין זה מעלת בכור, ולפי"ז יש לומר דישראל במצרים שהי' בהסתרת פנים מאד, והי' הגלות גובר עליהם מאד, ואעפי"כ נמצאו שלימים ועשו תשובה כל אחד בפני עצמו כבמדרש ורבנן אמרו וירא אלקים שעשו תשובה וכו' וידע אלקים שאפי' אחד בחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו זה מכוון לבו וזה מכוון לבו ועושין תשובה. עכ"ד, והנה לא הי' להם סיוע זה מזה, ע"כ נתגלה בחי' ומעלתם שהוא מעלת הבכורה, וע"כ רק עתה חתם הקב"ה על הבכורה:
51
נ״בוהנה ידוע שכל מעלה ומעלה שבישראל הי' צריך צירוף במצרים, ועתה אחר שעשו תשובה כל אחד לבדו והשיג מעלת הבכורה שוב הי נצרך לצירוף מה שלא הי' צריך מקדמת דנא, והנה גזירה הרביעית שלא ליתן להם תבן ויפץ העם בכל ארץ מצרים והי' מרוחקין זה מזה לעומת אשר עד כה ישבו יחדיו בארץ גושן, למען יבחן מעלתם זה אם יכלו לעמוד גם בלי חבורת איש ברעהו, וכמ"ש הרה"ק ר' דוד מלעלוב לא תאספון כתיב באלף שמשמעו לשון התאספות היינו שלא יתאספו יחד, ובזה יש ליתן טעם למה נצרך הגזירה שלא יהי' נוחין ביום השבת כבמדרש, כי שבת היא רזא דאחד והיא מאחדת נשמות ישראל בפנימיות. ע"כ ניטל מהם זה בכדי להבחין כל איש ואיש בפני עצמו, וכענין שברש"י פרשת נצבים כביכול כאלו הקב"ה נוטל כל אחד בידו ומעבירו מן הגלות, ופי' זקיני זצללה"ה מקאצק היינו שיבחן כל איש ואיש לפי מה שהוא בעצמו ולא מצד הכלל, ולפי"ז מובן שגזירה זו באה בעתה ובזמנה, והיתה התשובה עתה תראה ולא מקדמת דנא, וי"ל עוד מה שפירש"י ולא תראה במלחמת ל"א מלכים שכיבוש הארץ הי' מצד הכלל וכיבוש יחיד לאו שמי' כיבוש, אבל יצי"מ הי' מצד הפרט כנ"ל, ועם זה יובן שגאולת מצרים הי' צריך להיות דווקא ע"י משה וכיבוש א"י ע"י יהושע. והבן:
52
נ״גשנת תרע"ד.
53
נ״דבמדרש הה"ד חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר וכו', שכל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושנאהו שכן מצינו בישמעאל ועשו אבישלום ואדוניהו, ואוהבו שחרו מוסר זה הקב"ה על שאהב את ישראל דכתיב אהבתי אתכם אמר ה' שהוא מרדה אותן ביסורים אתה מוצא שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולם לא נתנם להם אלא ע"י יסורין התורה וארץ ישראל וחיי עוה"ב. עכ"ל.
54
נ״הנראה דשלש מתנות טובות אלו הם מקבילים לשלשת חלקי האדם נפש רוח ונשמה, ארץ ישראל מקביל לנפש, והתורה לרוח, ועוה"ב לנשמה, ויתבאר עפ"י מאמרם ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לנושות רצון קונה, וארץ ישראל הוא השתוקקת לישראל שבשמים שורש נשמתם כמ"ש בנים אתם לד' אלקיכם ונקרא ישראל כמ"ש הזוה"ק ריש פרשה זו, והיינו שהנפש מצד עצמה ושורשה היא נמשכת לרצון השי"ת אפי' בלי שום התחכמות והתבוננות אלא כמו טבע האש שמתנענע ומתלהב למעלה, ולעומת זה נמצא ארץ טמאה שרצונו נמשך לדברים שאינם ראויים וטמאים, ורצון שבאדם הן לטוב והן ח"ו להיפוך נקרא נפש כבש"ס חולין (ק"כ.) נפש לרבות השותה פירש"י נפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם ואפי' שורה כמו אם יש את נפשכם שהוא לשון תאוה וקורת רוח, אך ישראל טבעם מתולדה להמשך אחר השי"ת, וזהו מתנה טובה מהשי"ת, וכמו ארץ ישראל בפועל כן ארץ ישראל ברוחניות שהוא הרצון והמשכה להשי"ת למעלה מבחי' הדעת, וא"כ ארץ ישראל מקביל לבחי' הנפש שבאדם, תורה היא מקבילה לבחי' הרוח שבאדם כמ"ש אכן רוח הוא באנוש, שהרוח הוא בחי' התנשאות שבאדם ואשרי להאיש שהתנשאות שלו היא התורה שנותנת חיים והתנשאות להיות מוגבה בדרכי ה', ולעומת זה נמצא רוח טועים שמושכת את האדם לגסות רוח והשתררות על זולתו, וממנה קנאה ואיבה ותחרות וכעס כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה, ואיתא בשם האר"י ז"ל שבמצות מתקנין את הנפש, ובתורה מתקנין את הרוח, וזהו מתנה טובה מהשי"ת, וכמ"ש בנחמי' ט' כ' ורוחך הטובה נתת להשכילם, וא"כ תורה מקבילה לבחי' הרוח שבאדם, עוה"ב הוא מקביל לבחי' הנשמה ואף שעוה"ב הוא בגוף ונפש, מ"מ הרי אין בו אכילה ושתי', והיינו שבעוה"ז ניזון הנשמה באמצעות הגוף ע"י אכילה ושתי', ועוה"ב הוא בהיפוך שהגוף יהי' ניזון באמצעות הנשמה, וכענין שכתוב ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, והיינו ע"י שהגוף יהי' בבחי' נשמה, וא"כ עוה"ב מקביל לבחי' נשמה, והנה כל שלשה אלה נקראו מתנה כי מתנה הוא דבר שאינו שייך לו אלא שדעת אחרת מקנהו, כן כל שלשה דברים הללו אינם שייכים לאיש קרוץ מחומר אלא הם באדם בבחי' מתנה:
55
נ״וונראה ששלשה מתנות אלו זכו ישראל מכח שלשה אבות, ארץ ישראל שהוא הרצון להמשך בטבע אחר השי"ת זכו ישראל מכת אברהם, וכמו שנאמר לו לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך, והיינו שיניח את כל הרצונות שיש לו במולדתו ובבית אביו ויתפוס רצון אחד היא אלקית, ואברהם נקרא נדיב שהי' תחילה לגרים כבש"ס חגיגה, וזהו הענין נדיבות שנדב את רצון שלו שמטבע האדם להמשך אחריו, והוא השליכהו ממנו עד שלא נשאר לו אלא רצון אחד לאביו שבשמים ובשביל זה עצמו זכה לארץ ישראל בפועל וזיכה לבניו אחריו להיות הרצון שלהם נמשך אחר רצון השי"ת כמ"ש לעשות רצונך אלקי חפצתי, וכדאיתא בש"ס שבת ישראל דדאיגי במצות חביל גופייהו, וזהו הלכה שנאמרה לכל איש ישראל כקטן כגדול, אף שבפועל איננו מרגיש כ"כ, מ"מ כן הוא בטבעו למעלה מכח ההרגש, שיש כמה כתות שבאדם שבעצמו איננו מרגיש כידוע מחכמת הנפש, תורה היא מדתו של יעקב כידוע איש תם יושב אוהלים בית מדרשו של שם ועבר וי"ד שנים שהי' נטמן בבית עבר בלילה לא שכב לבו אלא הי' עוסק בתורה, ומכחו זכו ישראל לתורה, עוה"ב הוא מדתו של יצחק שהי' בעוה"ז כמו בעוה"ב והי' עולה תמימה ויחד השי"ת שמו עליו בחייו [וידוע בכוונת אלקי יצחק שהוא בינה שהוא עוה"ב ומשם נשמת ישראל כנודע] ובש"ס שבת לעתיד לבוא יאמר ה' בניך חטאו לי וכו' עד שיצחק אמר פלגא עלי ופלגא עלך ואם ת"ל כולו עלי הרי קרבית נפשי קמך פתחו ואמרו כי אתה אבינו, הרי כי מכחו של יצחק ישראל זוכין לעוה"ב:
56
נ״זויש לומר שמעון ג' מתנות אלו ישראל זוכין בצד מה ביום השבת, הענין א"י שהוא להשליך כל הרצונות אלא להמשך אחר רצון השי"ת, זהו הענין זוכין בשבת שישראל פונין את מחשבתם ומסיחין דעתם מכל מלאכה וחשבונות הרבים אשר חשבו בני אדם ושיהי' כל מלאכתך עשוי', ומעוררין בקרבם אהבה ורצון להשי"ת ומקבלין את השבת בשיר וכלות הנפש, וכמ"ש מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', וישראל נקראו אז כלה מלשון כלתה נפשי אל ה', תורה הרי אמרו שבת יעשה כולו תורה, והמצוה להיות לבו מוגבה בדרכי ה' כמו שאמרנו בזה כמה פעמים, עוה"ב הרי שבת היא מעין עוה"ב והיא יומא דנשמתא והיינו שהגוף יהי' בבחי' נשמה כמו שאמרנו במק"א, וכל אלה נמי בזכות שלשה אבות כמ"ש בתקה"ז שבת היא ש' בת ש' הוא ג' אבות בת היא כנסת ישראל, והיינו שבחי' של ג' אבות מאירין בכנסת ישראל, וע"כ זוכין לשלשה מתנות אלו שהם מכח שלשת האבות:
57
נ״חוהנה אף ששלשת האבות כל אחד ואחד הי' שלם בג' בחי' נפש רוח ונשמה והי' לכל אחד כל הג' מתנות הנ"ל שהרי הי' כל אחד מרכבה לשכינה ואם היו בלתי שלמים לא הי' שם ה' שורה עליהם כי השם לא שרויא באתר דפגים, אך מ"מ להוריש לבניהם אחריהם לנטוע בלב הדורות הבאים שיהיו שלמים כמותם, זה הוא מעלה יתירה רמה ונפלאה שיהי' תולדותיהם כיוצא בהם, ותדע שדורות הראשונים אף שהי' צדיקים לא הורישו מצדקתם לבניהם כלל, אף האבות לא הגיעו אלי' בשלימות גמור ואלמלי הגיעו לזה בשלימות הי' נגמר התיקון, כמו אדה"ר קודם החטא, ואולי עוד ביתר שאת כמו שאני מקוין לעתיד, שהרי ידוע שהאבות תקנו חטא אדה"ר בכל פרטיו שהי' פתוך בי' ע"ז ג"ע ושפ"ד והאבות תקנו זה והי' צריך שיהי' נגמר התיקון, ובאמת יעקב אבינו הי' סבור שתחיית המתים מגעת בימיו כברש"י פ' וישב, אך החסרון הי' שתולדותיהם לא היו כיוצא בהם ממש, ובהכרח שגם בהשורש הי' נמצא בדקות גדול חסרון, אף שבהם לא הי' נחשב לפגם מ"מ בהדורות הבאים יהי ניכר ונראה וכמ"ש הרמב"ן בפסוק פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה כי האב שורש והבן נצר משרשיו יפרה עיי"ש, וע"כ אף שאין ענין זה נחשב בהם לפגם מ"מ בדורות הבאים יפרה וירבה עד שיהי' נחשב לפגם, ודבר זה הי' צריך מירוק בגלות, וע"כ לא הגיע הגלות בהם בעצמם אלא הגירות לבד ולא הי' בכלל ועבדום וענו אותם, כי הם מצד עצמם לא הי' נחשב להם לפגם:
58
נ״טולפי האמור יש לפרש דברי הש"ם נדרים (ל"ב.) אמר ר' אבהו אמ"ר אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגריא בת"ח שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו, ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנאמר במה אדע כי אירשנה, ור' יוחנן אמר שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך, ובוודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים ומר אמר חדא ומר אמר חדא, והיינו כי שלשה דברים אלו בוודאי אצל איש אחר לא הי' נחשב כלל לחטא כי ידוע במדרש שכוונת המלכים הי' על אברהם וא"כ הי' נחשב למלחמת מצוה ואפי' להצלתו של לוט שהי' נשמת דוד המלך ע"ה עדיין בו בוודאי ג"כ נחשב למלחמת מצוה וא"כ כך הוא הדין שבמלחמת מצוה הכל יוצאין, וכן במה שאמר במה אדע הרי בב"ר פ' מ"ד ר' חייא בר חנינא אמר לא כקורא תגר אלא באיזה זכות יתקיימו וכן בש"ס מגילה (ל"א.) אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע שמא ח"ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה אמר לו לאו אמר לפניו רבש"ע במה אדע אמר לו קחה לי עגלה משולשת פירש"י כלומר הקרבנות יכפרו עליהן, וא"כ מה זה חטא, וכן במה שאמר שהפריש בני אדם מלכנוס תחת כנפי השכינה, הלא אברהם לא כוון בתחילה לזכות בהן כדין המציל מן הגייס, ותדע שאברהם השיבו אם אקח מכל אשר לך הרי שאם לא השיב לו דבר מה הי' חשוב קיחה מתחילה, ובוודאי לא הי' א"א מחוייב להכניסם תחת כנפי השכינה בע"כ שלא כך הי' מדתו אלא במדת חסד הי' מקרב ומגייר גיורים, לא לקחת אותם שבוים, אך לגודל מעלת אברהם הי' גם זה נחשב לשמץ דבר בהשורש, ונראה ששלשה חטאים אלו שדקדקו ומצאו הם מקבילים לנפש רוח ונשמה ושלש מתנות תורה וארץ ישראל ועוה"ב כנ"ל, והיינו דבר זה שעשה אנגריא בת"ח הי' נחשב אליו ע"ה כפגם בכבוד התורה ופגם ברוח, ודבר זה שאמר במה אדע, היינו שהי' מסופק שמא יחטאו ישראל ולא יזכו לירושת הארץ אף ששורש ישראל דבקים במקום, ובוודאי כאשר הבטיחו הקב"ה שיתן להם את הארץ בוודאי יהיו נמשכין לרצון השי"ת כענין א"י כנ"ל, וא"כ פגם בזה קצת בכבוד ארץ ישראל ובנפש, ודבר זה שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה לבי אומר לי בהיות ידוע שהיו נשמות גבוהות מאד בדור המבול ובדור הפלגה שהי' צריכין צירוף ומירוק שאח"כ נתגלגלו במצרים, אחשוב שגם בסדום הי' כן, ואלמלי קבלם אז אברהם הי' נעשים מתוקנים בנקל, אך באשר נשארו בסדום וחטאו עוד ביותר עד שאמרו ז"ל אנשי סדום אין להם חלק לעיה"ב, ואף שעצם הנשמות בוודאי נתמרקו ונתקנו מ"מ כמה וכמה ניצוצות שבאם היו נתקנים בהדבקם באברהם הי' גם להם עלי' ורק בלא זה הלכו לאיבוד, כמבואר אצלינו במק"א הפרש שבין המתוקנים בעודם בחיים להנעשים מתוקנים ע"י שמסבות מתהפך וחשב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, וא"כ חטא אברהם בזה נחשב לפגם עוה"ב ובהנשמות:
59
ס׳קיצור הדברים שבוודאי לאדם אחר לא הי' זה נחשב לחטא כלל, אך אברהם אבינו ע"ה לרגלי גודל מעלתו ושלימותו בנפש רוח ונשמה היו שלשה דברים אלו קצת פגם, ושע"כ לא היו דורותיו כיוצא בו בשלימות נפש רוח ונשמה ובג' מתנות טובות, ונצרכו להתמרק במצרים:
60
ס״אולפי האמור יובן שבבין הבתרים נגזר גלות משולשת גרות, עבדות, וענוי, שהוא מקביל לשלשה ענינים שהי' בהם קצת חטא לאברהם אבינו ע"ה שהתמרקו כדי שיזכו לשלש מתנות טובות הנ"ל, גרות היא מירוק לנשמה כי מקומו של אדם בעולם הזה רומז למקום שורש נשמתו, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם כ"ק זקיני אדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שהעתקת דירת אדם מעיר לעיר היא ענין גדול מאד ואם הוא נשאל בזה הוא אצלו לשאלה חמורה מאד שהוא ענין העתקת שורש נשמתו, עכת"ד הצריך לענינינו, וא"כ מובן אשר גרות היא מירוק לנשמה כדי שיזכו למתנת עוה"ב, עבדות היא מירוק לנפש שמצד הנפש אין ראוי לאדם להשתעבד לזולתו כאמרם ז"ל שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור שהשעבוד אינו ראוי אלא להחומר ולא להנפש, כי נפש היא רצון כנ"ל בשם רש"י חולין ועבדות לזולתו היא היפוך מזה והוא מירוק למתנת א"י שהוא הרצון להמשך אחר השי"ת, ותחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך, עינוי הוא להשפיל ולדכא לארץ חייתו והוא מירוק לבחי' הרוח שהוא ענין התנשאות להיות מוגבה לבו בדרכי ה' שהוא מתנת התורה כנ"ל:
61
ס״בוהנה באם הי' ביכולת ישראל להתמהמה במצרים עד תום ד' מאות שנה הי' נגמר המירוק והי' נשלמים בבחי' נפש רוח ונשמה, והיו זוכין לשלשה מתנות טובות, אך באשר היו במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להתמהמה הי' הצורך לשלוח את משה רבינו ע"ה ששה חדשים לפני זמן התחלת המכות שמאז פסק השעבוד, ונראה שהכוונה הי' שיהי' קישוי השעבוד עוד יותר וזה ישלים את הזמן, ונראה עוד לומר דלולא דתן ואבירם הי' נמי התיקון נשלם לגמרי, ומסתייע לומר כן שהרי אמר לו השי"ת למשה עתה תראה שפירשו ז"ל עתה תראה ולא תראה במלחמת ל"א מלכים, ומכלל דלולא שאמר למה הרעות הי' משה מכניס את ישראל לארץ, ואיתא בספה"ק דאלמלי הי' משה מכניס את ישראל לארץ לא הי' עוד באפשר להיות גלות וחורבן, וידוע דכל הגליות היו מפני שלא נתקן במצרים לגמרי ומוכרח דאם לא אמר למה הרעות הי' נגמר התיקון תיכף, ואפשר שהי' צריך להתמהמה עוד בקישוי שעבוד זה, ובאשר נכנסו תחת רשות משה שהוא כולל מעלת כל ג' אבות יחד הי' בכחו לעזור לישראל שיהי' בכחם לסבול זה, מה שלא הועיל לזה זכות ג' אבות, אך דתן ואבירם גרמו כל אלה שלא יהי' התיקון בשלימות כבמדרש ריש פ' וארא כי העוסק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה אמ"ר יהודה בר' סימון כי העושק יהולל חכם זה משה עושק שעשקו אותו דתן ואבירם יהולל חכם עירבבו אותו ויאבד את לב מתנה וכי תעלה על דעתך שהי' משה מתאבד אלא הם שהקניטוהו ואמרו לו ירא ה' עליכם וישפוט ואף הוא הקפיד ואמר ומאז באתי אל פרעה, וא"כ דתן ואבירם גרמו שלא הי' נעשה התיקון בשלימות וצריכין עוד מירוק בשאר גליות:
62
ס״גוממוצא הדברים יתפרש הטעם ותירוץ לקושית משה רבינו ע"ה למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני, שהכל הי' לצורך כדי שיגמר התיקון ולא יצטרכו עוד לגליות, וזה נרמז בהתשובה עתה תראה ולא במלחמת ל"א מלכים ומכלל דאם לא גרמת דתן ואבירם הי' רואה ומוכרח שהי' נגמר התיקון, ולפי"ז מובן צורך השליחות:
63
ס״דוהנה באשר לא הי' המירוק בשלימות אי אפשר הי' לישראל לזכות בשלשה מתנות בשלימות, והיינו כי כבר אמרנו ששלשה מתנות בשלימות הי' צריך להיות כאדה"ר קודם החטא, והי' צריך להיות כל הג' מתנות לגמרי באופן אחר וכמו שיהי' באמת לעתיד, ובמדרש כל תורתו של אדם בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של מלך המשיח, וכן ברש"י שיר השירים ישקני מנשיקות פיהו שישראל מצפין שלעתיד יתגלה להם טעמי ורזי תורה, וכן נמי ארץ ישראל שעתידה להיות באופן אחר לגמרי ועתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, וכמו שהי' הג"ע לאדה"ר, וכן בעוה"ב נמי יש לומר דאחר גמר התיקון יהי' עוה"ב בגוף ונפש, וכשיעתק האדם מעוה"ז לעוה"ב יעתק בגוף ונפש, ומשלו משל למי שדר בבית ובעלי' שברצונו עולה ויורד, אבל קודם גמר התיקון נעתק הנשמה לבד, וא"כ עדיין לא זכו ישראל לשלש מתנות הטובות אלא קצת מעין ג' מתנות אלו:
64
ס״הויש לומר דמירוק לישראל כדי להיות ראוין לג' מתנות טובות, אחרי שלא נתמרקו לגמרי במצרים שהי' שורש הכל וכל המלכיות נקראו ע"ש מצרים מפני שהם מצירין לישראל כבמדרש, צריכין לשעבוד מלכיות, ויש לומר דשלשה מלכיות הראשונות מקבילין לג' מתנות הנ"ל, דהנה ענין עוה"ב עין לא ראתה אין לדבר ממהותו, אלא עכ"פ זאת ידענו שהוא עולם ברור בלי שום תערובת רע ח"ו, וכלשון הש"ס בני עולם ברור ראית והיפוך מזה הוא מלכות בבל שהוא ענין עירוב כמ"ש כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ויש בה כח עירוב, וזה הי' ענין הצלם של נבוכדנצר שהי' שם חקוק בפיו והי' מכריז אנכי ולא יהי' לך ומיכלא דהאי רשיעא בשרא בחלבא א"כ מירוק מתנה של עוה"ב הי' במלכות בבל [וידוע ששורש זהב הוא בינה שהוא עוה"ב ובנבוכדנצר נאמר רישא דדהבא, וע"כ לעומת עוה"ב הי' נבוכדנצר בטומאה] מירוק מתנה של ארץ ישראל הי' במלכות פרס ומדי שענין ארץ ישראל הוא רצון והמשכה אחר אלקית, ונתמרק במלכות פו"מ שהי' ענינם תאות חומריות, ובש"ס מגילה אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב וסעודת אחשורוש לעד שכל הכוונה הי' להמשיך את ישראל לתאוות רעות כבמדרש, א"כ היא מירוק לרצון של קדושה, למתנת התורה הי' המירוק במלכות יון שענינם הי' עזות וגסות הרוח שהוא היפוך התורה שנצמח ממנה הגבהת הלב בדרכי ה', והם הי' היפוך מזה, וחכמות חיצוניות הם היפוך חכמת התורה, אך מ"מ גמר התיקון הוא במלכות רביעית שהיא שקולה או יתירה משלשתן כבמדרש, והיא מורכבת מכל תכונות הרעות שבשלשה מלכות הראשונות, עירוב טו"ר מבבל גוזלת וחומסת ומראית כאלו מוצעת את הבימה, ותאוות רעות מפו"מ ובמדרש מתרפס ברצי כסף בזר עמים קרבות יחפצון שמכניסין את ישראל במה שיצה"ר חפץ בו, וגסות הרוח ועזות האומרת אני ואפסי עוד וחכמות חיצוניות מיון, וכאשר יגמור מירוק הזה אז יהיו ישראל מושלמים בגוף ונפש ונשמה ווזכו לשלש מתנות טובות הנ"ל בשלימות אכי"ר ב"ב:
65
ס״ובבעה"ט בני ישראל הבאים מצרימה ס"ת מילה, את יעקב איש ס"ת שבת, להורות שבשביל שתי מצות אלה נגאלו, ונראה עפ"י מה שאמרנו בההגדה עבדים היינו לפרעה במצרים שהוא המלך קשה והמדינה קשה כמו שפירש"י יתרו י"ח יוד, והיינו כי השעבוד הי' בגוף ונפש והעם והמלך הם דוגמת גוף ונפש. וחומר וצורה, העם דוגמת הגוף והחומר, והמלך הוא הנפש והצורה, ולעומת זה בישראל שתי מצות אלה מילה היא חותם הגוף ושבת היא חותם הנפש, ע"כ שתי אלה מקבילים לשתי אלה, ואף ששבת לא הי' להם אז בוודאי הכוונה על המשכת הנפש אחר רצון השי"ת כמו שאמרני בדיבור הקדום וכמו שכתוב שבת וינפש והיא שעמדה להם נגד כח פרעה, ומילה עמדה להם נגד כח מצרים אשר בשר חמורים בשרם וזה נשאר גם היום שבכח שמירת הברית ושבת שהיא הגבהת הנפש באהבה, או תפילין שהוא קבלת עול מלכות שמים ושעבוד המוח והלב לעבודתו יתברך הם השני אותות המלוים ושומרים את האדם מכל צד, מכחות הרעות של החומר ומכחות רעות של צורה הטמאה, ובמצרים שלא הי' להם אות תפילין שהוא קבלת עול מלכות שמים כבזוה"ק ריש פ' בהר, לא הי' להם אלא שבת שהיא המשכת הרצון והאהבה:
66
ס״זויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים. פירוש הנה בית הוא קבע כבריש סוכה, והנה מטבע העולם שהוא משכח וביותר קליפת מצרים שהיא שכחה כדאיתא בהאר"י ז"ל, וההיפוך יראת ה' היא אוצרו, ואוצר הוא דבר שמצניעין אותו להתקיים אחר זמן, והטעם עפי"מ שכתוב יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, מחסור נקראו כחות חיצונים, ואיש הירא את ה', לעומתו כחות החיצונים יראים ומתרחקים ממנו, וע"כ הוא דבר של קיימא, וזה כי יראו המילדות את האלקים, לעומתם יראו כחות החיצונים מהם, ע"כ זכו בשכר שהוא של קיימא ויעש להם בתים שהוא קבע, והוא שדרשו בתי כהונה ומלכות ששניהם בברית מלח עולם שהוא קיים לעד, וכמ"ש אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ ופרשו ז"ל זה אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה אהרן מבקש את כהונתו ודוד את מלכותו, כי שמן המשחה כולו קיים לעתיד לבוא ולא נחסר ממנו כלום כבש"ס כריתות, וע"יכ אין מושחין בשמן המשחה אלא למלכי בית דוד לבד, כי המלכות משאר השבטים אי אפשר שיהי' אלא לשעתו כמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים, ושמן כמו שמהותו שהוא קיים לעד כמו שאמרו ז"ל שכולו קיים לעתיד לבוא כן קונה מעלתו הנמשח ממנו ע"כ אי אפשר למשוח בשמן המשחה אלא למלכי בית דוד, וזה שאנו מברכין ברוך משלם שכר טוב ליראיו, שמחמת היראה שכרו שיהי' טוב בלי התקרב אליו שום דבר רע, כי רע היפוך הטוב, וע"כ משה נקרא טוב ותרא אותו כי טוב הוא, וכן שבת נקרא טוב כדכתיב מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', ושבת אין משמשין באילן ובזוה"ק שהוא עץ הדעת טוב ורע:
67
ס״חבמדרש מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם כך הי' ישראל שפלים וירודים למצרים לפיכך נגלה עליהם הקב"ה וגאלם, ואינו מובן הלשון לפיכך, ונראה דהנה תכלית הגלות כמ"ש או אז יכנע לבבם הערל, ובאשר נעשו אז נכנעים עד מאד לפיכך נגלה עליהם הקב"ה וגאלם וכבמדרש כי שחה לעפר נפשינו אותה שעה קומה ה' עזרתה לנו, ובש"ס ר"ה (ל"א:) וטברי' עמוקה מכולם פירש"י שפלים היו אז, אר"י ומשם עתידין ליגאל ובאיכה ג' ל"ג כי לא ענה מלבו ויגה בני איש, ובתרגום ארי מן בגלל דא עני גבר ית נפשי' ואעדי זחוחא מלבי' בגין כך גרם לאסתקפא תבירא בבני אנשא, וממוצא הדברים שהאיש שהוא שפל בעיני עצמו ומסיר זחוחא מליבי' אינו צריך לשום ענין המעיק, וזה שאמרו ז"ל טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, כי כל תכלית כוונת המלקיות היא להביא את האדם לידי מרדות בלבו כי המלקות בעצם גורמים מניעות מעבדות השי"ת, אך תקונם יותר על קלקולם, וע"כ מובן שהמרדות שבלבו של אדם טוב יותר שזה איננו מונע מתורה ותפלה:
68
ס״טויען משה ויאמר והן לא יאמינו וגו'. ונצטוה לעשות אות המטה שנהפך לנחש וחזר ונעשה מטה למען יאמינו וכו' ויאמר ה' לו עוד הבא ידך בחיקך וגו' והנה שבה כבשרו והי' אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול אות הראשון והאמינו לקול האות האחרון, והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' והי' המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת, וכבר דקדקנו דאם אות השני גדול ויותר פלא מהראשון שייך לומר אם לא יאמינו לזה יאמינו עכ"פ לזה, אבל בכאן אינו מובן מה פלא יותר באות הצרעת מבאות הנחש, אדרבה צרעת איננו יוצא מהיקש הטבעי עכ"פ בהמשכת זמן לפרות הצרעת ולהתרפא ממנו כבפרשת תזריע ומצורע, אבל התהוות ממטה נחש ומנחש למטה זה ענין יוצא מהיקש הטבעי לגמרי, ועוד מה זה שאמר שאם לא יאמינו לשני האותות יעשה אות הדם משמע שאות הדם הוא רק באין ברירה ולמה לא יעשה תיכף אות הדם:
69
ע׳ונראה דהנה בש"ס ברכות לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש אם נצחי מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה, והמפרשים דקדקו למה לא יזכור לו תיכף יום המיתה, ונראה דהנה אמרו ז"ל אלמלי הקב"ה עוזרו [נגד היצה"ר] אינו יכול לו, שהרי היצה"ר הוא כח מלאך ואיך יהי' ביכולת בו"ד לנצחו אלא רק ע"י עזר אלקי, ונראה שישראל זוכין להעזר אלקי מכח ג' אבות, אך הנה אמרו ז"ל העושה כמעשיהם והבותר בדרכיהם אני מתקיים עליו, ע"כ להמשיך עליו זכות ג' אבות צריכין לעשות מעין מעשיהם, והנה מדת יעקב אבינו היא תורה ובלימוד התורה יש לאדם שייכות בצד מה למדתו של יעקב, וזה שאמר יעסוק בתורה להמשיך עליו זכות יעקב, מדת אברהם אבינו ע"ה שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל ברי' ומסר נפשו על יחוד שמו יתברך, וזהו ענין קריאת שמע, ובזה ממשיכין עליו זכות אברהם אבינו ע"ה, מדת יצחק הוא פחד ויראה, ובמה שהאדם זוכר יום המיתה שיצטרך לעמוד לפני ממ"ה הקב"ה ליתן דין וחשבון נופל על האדם פחד ואימה, ובזה ממשיכין עליו זכותו של יצחק, והנה מדתו של יעקב בודאי היא הנבחרת יותר כבמדר' שיעקב הוא בחיר שבאבו', ואם אדם זוכה לתורה אין למעלה הימנו, אך יש כחות חיצונים המבלבלים את דעתו של אדם ואינם מניחין אותו לצמצם מחשבתו לתורה, לזה אמר שיקרא ק"ש שק"ש מבריח את כחות חיצוניות והוא מדתו של אברהם ובזה מעורר עליו חסדי ה' שיתגאל מכחות רעות אלה אעפ"י שאינו כדאי, ויהי' נעזר בזכותו של אברהם שיהי' ביכולתו לצמצם מחשבתו לתורה, ואז בכח התורה ינצח את היצה"ר, ואם לאו היינו שכחות החיצונים אינם מניחין אותו לפנות מחשבתו אפי' לפסוק אחד של ק"ש, אז יזכור לו יום המיתה שבזה ימשיך עליו פחד ואימה וזכותו של יצחק מסייע לו כנ"ל, ונראה דמה שיועיל יותר זכותו של יצחק מזכותו של אברהם, כי במדת החסד יש מציאות גם לכחות חיצוניות אבל במדת הדין אין לכחות אלו מציאות כלל, שאין בדין שכחות כאלה יהי' להם כח להמניע את איש מלעשות רצון קונו, אבל לעומת יתרון מדת הדין בזה, גורם נמי דינים על עצמו ונתבקרה פנקסו, ע"כ זה הדרך הוא רק באין ברירה אחרת, וכבר בחן לעסוק בתורה ולקרות ק"ש ולא הועיל אז מוכרח להשתמש בתרופה זו, ומעתה מיושב קושיית המפרשים למה לא יזכיר לו יום המיתה תיכף:
70
ע״אומעתה נשובה נא לענינינו דהנה במדרש למה עשה הקב"ה שלשה אותות כנגד אברהם יצחק ויעקב, וכבר אמרנו שאות הנחש הוא כנגד יעקב מורה שזכותו של יעקב דוחה כח פרעה שהוא נחש דטומאה וסימנך כי לא נחש ביעקב, וע"כ שב הנחש למטה, אות הצרעת ששבה כבשרו מורה על זכותו של אברהם חסד דקדושה דוחה טומאת מצרים שהיא כמו צרעת כבמדרש מה מצורע מטמא אף המצריים מטמאין אתכם, וצרעת מראהו לבן ומראות נגעים ע"ב כמספר חסד והוא חסד דקליפה, וזכותו של אברהם חסד דקדושה דוחה חסד דטומאה והנה שבה כבשרו, אות הדם הוא כנגד יצחק מדת הדין מורה שהדין יסוב על מצרים, וכאשר נסתכל בכתוב נראה שינוי בין אות זה לשני אותות הקודמים שהנחש שב למטה והצרעת שבה כבשרו, אבל הדם לא נהפך וחזר למים כי זה מורה על מדת הדין לכלה חיצי זעמו על מצרים וזרוע הנטויה להכות בו עוד, וזה שדקדק הכתוב והשמיענו זה בפרטות שלא שב להיות מים ועיין רש"י והיו והיו שני פעמים וכו':
71
ע״בונראה עוד לומר שהאותות בעצמם עוררו בישראל מדת האמונה בזכות ג' אבות, ומעתה יבואר כענין ש"ס ברכות הנ"ל כן נמי הענין בהאותות אות הראשון הוא מדתו של יעקב, וזה יעורר בקרבם את האמונה, אך אם כחות הרעות מונחים כאבן על לבם ואינם יכולין לעורר בקרבם את האמונה, אז יעשה אות השני שהוא כנגד אברהם שהוא מדת החסד היינו שבחסד ה' אעפ"י שאינם כדאים יסיר מהם לב האבן ושוב יתעורר בקרבם האמונה מכח אות הנחש וגם אות הצרעת, אך אם כל אלה לא הועילו מוכרחים להשתמש בתרופה השלישית לעורר מדתו של יצחק ובכח הדין יסיר את לב האבן כנ"ל, אף שמחמת זה יתבקר פנקס ישראל ג"כ מוכרחים לעשות ככה באין עצה אחרת, ואפשר שזה גרם אח"כ קישוי השעבוד גזירה הרביעית, ומ"מ גם בכל הזכות הי' צריך לנס כפול שלא יזיקו ח"ו לישראל כמפורש בכתוב, והכל מטעם זה:
72
ע״גשנת תרע"ה.
73
ע״דואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו'. ובזוה"ק הקשה את יעקב אתו מבעי לי' ותירץ בדרך הסוד ובודאי יש תירוץ גם בדרך דרוש, גם יש לדקדק בענין שינוי השמות בכאן יעקב וישראל, ונראה לפרש דהנה במדרש שקולים הם ישראל כצבא השמים נאמר כאן שמות ונאמר בכוכבים שמות שנאמר (תהלים קע"ז) מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא, ויש להבין מה רבותא הוא זה שנמשלו לכוכבים שיזק ערך מעלת גדלות הכוכבים לעומת מעלת גדלות ישראל, ואפי' ממלאכי השרת הם גדולים, וברח"ו שמחצב הנשמות הוא גבוה ממחצב המלאכים, ובמדרש פ' וישלח פ' ע"ח סי' ב' רמ"א מי גדול השומר או הנשמר מן מה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך הוי הנשמר גדול מן השומר ר' יהודה אומר מי גדול הנושא או הנושא מן מה דכתיב על כפים ישאונך הוי הנישא גדול מן הנושא ר"ש אומר מן מה דכתיב ויאמר שלתני הוי המשלח גדול מן המשתלח, וא"כ מה רבותא הוא לשבטים ושבעים נפש שהם שקולים לכוכבים:
74
ע״הונראה דהנה במדרש לקמן פ' מ"ח הנזכר בסמוך מפרש קרא הנ"ל מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא דקאי על המלאכים, ומ"מ עדיין אינו מיושב שהרי ישראל גדולים אף ממלאכי השרת, ונראה דהאי שקולים דהכא לאו במעלה במהותם אלא בענינם, ויתבאר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפירוש דברי המדרש דלקמן פ' מ"ח דאיתא התם כתיב (ישעיהו מ׳:כ״ו) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא וכתוב אחד אומר (תהילים קמ״ז:ד׳) לכולם שמות יקרא כיצד יתקיימו שני כתובים אלו אלא כשהקב"ה מבקש לקרותם כאחד הוא קורא לכולם שם אחד וכשהוא קורא לכל אחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל לכך נאמר לכולם שמות יקרא אין לי אלא למעלן מנין אף למטן שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל, ופירש הוא זצללה"ה דהיינו שהם נרצים מצד הפרט ונרצים מצד הכלל. עכת"ד, ונראה להוסיף בה דברים, דהנה ידוע שמצד השכל כל איש הוא בפני עצמו כאמרם ז"ל אין דעתן של בני אדם שוות, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה בשעורין דילי' כל חד וחד מה דמשער בלבי', אך מצד הלבבות יש התאחדות בישראל כאמרם ז"ל מה תמר אין לו אלא לב אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, והיינו כאמרם ז"ל ג' תשוקות הן תשוקת ישראל לאביהן שבשמים ותשוקה מקומה בלב, ומאחר שכל הלבבות אין להם אלא תשוקה אחת א"כ הלבבות מתאחדים, ואף שבהשקפה חיצונית נראה בהן תשוקה לעניני עוה"ז בפנימית התשוקה היא לאביהן שבשמים שתכלית הרצון הוא לאביהן שבשמים ועוה"ז הוא האמצעי להיות פנוי לתורה או לגדל בניו לתורה וכדומה, וכן היא הלכה מרווחת בש"ס שבת ישראל דדאיגי במצוות חביל גופייהו, וע"כ יש לומר הריצוי מצד הפרט הוא ששכל האדם נרצה להשי"ת שהשכל הוא פרטי שאין דעתן של בני אדם שוות, והריצוי מצד הכלל הוא שהלב נרצה כנ"ל שהתשוקה היא מונחת במקום הראוי, ואז הוא נתאחד בכלל ישראל, דבלא"ה אין כלל ישראל קולטתו כמו ארץ ישראל, שאינה מקיימת עוברי עבירה כך הוא למטן, ובודאי כדוגמא זו הוא למעלן, כי איתא בשערי אורה שגם מלאך הוא מורכב מגוף ונפש אף שאין הגוף גשמי, ובודאי כדוגמא שלמטן המוח והלב שבאדם כן הוא למעלן אף שאין אנו יכולין לשער מה הענין אצלם, שכדוגמת המוח והלב, ואצלם נמי הריצוי מצד הפרט הוא מצד השכל ומצד הכלל הוא מצד התשוקה שבגופם:
75
ע״וולפי האמור יתפרש בטוב דברי המדרש ששקולים הם ישראל כצבא השמים היינו שנרצים מצד השכל שבהם ונרצים מצד תשוקת לבבם:
76
ע״זונראה עוד לומר ששני שמות יעקב וישראל מקביל לשני מיני ריצוי, ששם ישראל הוא מצד מעלת השכל וישראל אותיות לי ראש כמ"ש בספה"ק והיינו שהשי"ת אומר על ישראל לי ראש היינו שהשכל נרצה, ושם יעקב הוא מצד מעלת תשוקת ישראל שבלב, שבזה מתאחדים בהכלל, והיינו דשם יעקב הוא הכנעה בחי' עקב ובזה שכל אחד מישראל מכניע את עצמו להכלל כאמרם ז"ל נמשלו ישראל לשה מה שה ראשו של זה בצד זנבו של זה כך ישראל וכו', בזה מתאחדים, וכל תשוקות ישראל הם תשוקה אחת, שבלתי מדת הכנעה אי אפשר להתאחד, וכל אחד בתשוקתו מתאוה להיות לראש, וע"כ התאחדות ישראל נקרא בשם קהלת יעקב:
77
ע״חוהנה ישראל במצרים היו צריכים מירוק למעלתם, ולעומת שני מיני מעלות היו ישראל משועבדים תחת יד פרעה ותחת יד מצרים, וכמו שאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, ופירש"י מצרים אומה קשה פרעה מלך קשה, הרי שהשעבוד הי' כפול מתייחס למצרים לבד ולפרעה לבד, והיינו שערך המלך לעומת העם הוא כערך הראש והשכל לעומת הגוף והלב, וע"כ מעלת השכל שבישראל הנקרא בשם ישראל נתמרק תחת יד פרעה ומעלת התשוקה שבישראל המכונה בשם יעקב נתמרק תחת יד מצרים, והיינו דפרעה הי' מכשף גדול ובכח הטומאה והע"ז האפיל השכל של ישראל, ומצרים בשר חמורים בשרם וכו' משכו את ישראל לתשוקות רעות, אבל ישראל נמצאו שלמים ולא נמשכו בשכלם אחר פרעה ולא בתשוקתם אחר מצרים:
78
ע״טולפי האמור יש לפרש מאמר הכתוב שהבטיח ה' ליעקב ואנכי אעלך גם עלה, היינו שיעקב נתירא פן ח"ו יתמשכו בניו במצרים הן בשכל אחר פרעה והן בתשוקה אחר מצרים עד שיטמעו ח"ו ולא יהיו ראויין להגאל, לזה הבטיחו השי"ת בעלי' כפולה וקאי על ישראל זרעו אחריו, וכן נמי יש לפרש סי' הגאולה בפקודה כפולה שרומז לשני ענינים אלה:
79
פ׳ולפי האמור יתפרש הכתוב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, היינו שבלכתם בגלות התאזרו בכל תוקף ועוז בכל בחינתם לבל יטמעו ח"ו במצרים, שמות בני ישראל היא מעלת השכל, וע"ז נאמר שמות ולא שם להורות שהוא מעלת הפרט כנ"ל במלאכים לכולם שמות יקרא, את יעקב הוא מעלת הכלל קהלת יעקב כנ"ל:
80
פ״אוהנה שבת היא גאולה וכל הגאולות כפולות במוח ובלב, וכמו פקודה כפולה במצרים, ובפדר"א שאותיות מנצפ"ך כל אות ואות הכפול מורה על גאולה מיוחדת, כ"ך בו נגאל אברהם דכתיב לך לך וכו' צ"ץ היא על גאולה העתידה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח, ומסתמא כל הגאולות הנרמזות בכפל הלשון כולם הם על דרך אחד, ושבת שהוא גאולה יש בו נמי שני הענינים שבת דליליא שבזוה"ק שמור היא מדת לילה וזכור מדת יום, ושמירה היא בלב כמ"ש כי נעים כי תשמרם בבטנך, יזכור הוא במוח הזכירה, ובאמת זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו היינו שהמדות כלולות זו בזו, וע"כ קידוש היום שנלמד מזכור קדשהו בכניסתו עיקר זמנו הוא בכניסתו בלילה, וכבר אמרנו שהוא מטעם מדת התכללות המדות וגם בלילה זוכין לשניהם, ואפשר שזהו הענין שאנו אומרים בזמירות נזמין לה השתא בפתורא חדתא ובמנרתא טבתא, פתורא מתייחס ללב ושלחן בצפון כמו הלב שנתון בשמאלו של אדם, ומנרתא מתייחס לאור השכל:
81
פ״בבמד"ר ואלה שמות בני ישראל וגו'. על שם גאולת ישראל נזכרו כאן ראובן ע"ש ראה ראיתי את עני עמי, שמעון ע"ש וישמע אלקים את נאקתם וכו', נראה לפרש שהוקשה לו למה חזר והזכירן כאן אחר שכבר הזכירן בפ' ויגש, וגם למה לא הזכיר שמות כל ע' נפש כמו שהזכיר שם, ע"ז מתרץ שכל עצמן לא הוזכרו אלו כאן אלא משום שנקראו ע"ש גאולתן של ישראל, והיינו עפ"י מאמרם ז"ל בש"ס מגילה שאין הקב"ה מכה את ישראל אלא א"כ בורא להם רפואה שנאמר כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים אבל אומה"ע מכה אותם ואח"כ בורא להם רפואה שנאמר ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא מעיקרא נגוף והדר ורפוא, ביאור הדברים שאין כוונת הכאה לישראל ע"ד עונש ונקמה על לשעבר אלא למרקם ולזככם למען יהיו ראויים לקבל המעלה המעותדת להם, וא"כ אם לא תצוייר הרפואה מקודם לא תתכן המכה, ע"כ בורא הרפואה מקודם ולעומת הרפואה והמעלה מיסר ומכה אותם עד שיהיו ראויים, וכן הי' בענין הגלות שהכוונה הי' להיישירם לקבלת התורה ולביהמ"ק ולגאולה העתידה, וע"כ בהכרח שנבראה הרפואה קודם המכה והגאולה קודם הגלות, וזה שמות השבטים ע"ש הגאולה כאלו הגאולה כבר במצאות ואין חסר רק הזמן וזמן ממילא קאתי, וע"כ אף בעודם בגלות חשובים גאולים בכח אף שעדיין אין הגאולה בפועל, ומצד זה עצמו הי' להם כח ועוז להעמיד עצמם נגד זרם שטף הגלות לבל יטמעו בהם, ובאם לאו לא הי' אפשר שזרס הגלות לא ישטופו, ושוב לא הי' אפשר שיתחיל כלל הגלות כנ"ל שלולא הרפואה שנבראה מקודם לא הי' אפשר להיות המכה, וע"כ בראשית סיפור הגלות הקדים שמות השבטים להורות על ענין זה, ולא ללמד על עצמם יצא לידע שמותם שכבר מפורש זה בפ' ויגש אלא ללמד על סיבת הגלות, דהיינו הרפואה מקודם ונחשב שמות השבטים כאלו הם סיבה להגלות, ומבלעדם לא הי' אפשר לצאת הגלות לפועל, וא"כ שוב אין כאן קושיא למה לא הזכיר שמות כל השבעים נפש, שהרי לא הי' בהם ענין זה ואינם סיבה לגלות:
82
פ״גוממוצא הדברים ששמות השבטים שמורה על הגאולה וחשוב שדבוק בהם הגאולה זה עצמו החזיק בידם שלא יטמעו במצרים, יש לנו דוגמתו בשבת שהיא קודם ימי המעשה, וע"כ אנו מזכירין היום יום אחד בשבת וכן שני ושלישי וכו', ולכאורה הי' יותר נכון להזכיר כמה יש לנו עוד לשבת שלפניו, כמו שמונה כמה ימים יש לו עוד ליום שמחת לבו, אך הוא הדבר שזוכרין את שבת העבר כמה אנו רחוקין ממנו כי הוא הנותן לנו כח לעשות חיל לבל נתגשם ונזכה לשבת שלפנינו:
83
פ״דוימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, במדרש ללמדך שכל זמן שאחד מהן קיים מאותן שירדו למצרים לא שיעבדו המצרים בישראל, ויש להבין הלא יוכבד השלימה מנין השבעים נפש ובימי' הי' עיקר השעבוד ולכאורה יש להקשות נמי מסרח בת אשר שנמנתה בין השבעים נפש, וכן אפרים בן יוסף שהאריך ימים עד שראה את זרעו שדחקו את הקץ ויצאו שלשים שנה מקודם והרגום אנשי גת כמפורש בדברי הימים א' ז' כ"א, אך בהם יש לומר מאחר שחיו בכל ימי הגלות עד שסרח בת אשר חיתה עוד בימי דוד המלך ע"ה ואפרים נראה שהי' מבאי הארץ לדעת רבים, ואפי' לדעת האומרים שמת מקודם מ"מ לדעת הרמב"ן הד' מאות שנה סיימו מקודם שלשים שנה, והשלשים שנה הי' מה שנתוסף עליהם בחטאם, וא"כ מאחר שחי' אפרים בהכרח שלשים שנה קודם היציאה הרי נשלם הד' מאות שנה בימיו ואם לא הי' השעבוד בימיהם לא הי' אפשר להיות השעבוד במציאות ע"כ אינם בכלל שלא התחיל השעבוד בימיהם אך מיוכבד בודאי קשה:
84
פ״הונראה שדקדקו ז"ל לומר מאותן שירדו למצרים היינו שירדו מארץ ישראל למצרים לאפוקי יוכבד שנולדה בין החומות והיא היתה רק מבאי מצרים ולא מיורדי מצרים, והטעם יש לומר עפי"מ שאמרנו כבר שארבע גזירות נגזרו בין הבתרים, א' גר יהי' זרעך, היינו שלא להיות להם מושב קבוע אלא פעם פה ופעם פה, וזה נתקיים תיכף משנולד יצחק אף שעדיין הי' בארץ ישראל וכה נמשך ק"ץ שנה עד ירידת יעקב אבינו למצרים, ב' בארץ לא להם היינו אף שלא הי' חסר להם מאומה וישבו בכבידו של עולם כל ימי יעקב במצרים, מ"מ נחשב לגזירה באשר היו בארץ לא להם וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הפי' בארץ לא להם היינו שאינה שייכת להם ואינה לפי מהותם, כמי שאמרו ז"ל קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך מה לך עושה כאן במקום טמאים, וכה נמשך כל ימי היותם במצרים בני חורין, ג' גזירת ועבדום, ד' גזירת וענו אותם, והנה גזירה השני' היא בארץ לא להם שייך רק במי שטעם טעם ארץ הקדושה ובא אח"כ לארץ טמאה ערות הארץ זה מרגיש הגזירה ונחשב אצלו לגלות אף שיושב בכבודו של עולם, אבל מי שלא ראה את האור כי טוב ולא טעם טעם ארץ הקדושה איננו מרגיש כלל חסרון ארץ טמאה כמו הנולד בחושך אינני מרגיש חסרון האור, ע"כ יוכבד שנולדה בין החומות אם לא הי' שעבוד מתחיל בימי' לא הי' נחשב אצלה גלות כלל שהרי לא הרגישה את גלות ארץ טמאה, ע"כ בהכרח התחיל השעבוד בימי' דאל"ה לא הי' לה מירוק הגלות כלל ובמה תפרע הוא את השט"ח של הגלות, ואינו דומה לשאר הגזירות שאפי' הנולד באמצע השעבוד ולא טעם טעם חירות מ"מ הרי רואה ומרגיש את זולתו בחירות ובלתי שעבוד ואת עצמו רואה בשעבוד הרי מרגיש הגלות, וכן הוא בגזירה הראשונה שאפי' יצחק אבינו שהי' כל ימיו בגירות מ"מ הי' רואה את זולתו תושבים קבועים ואת עצמו גר אבל בגזירת ארץ לא להם לא שייך זה, וע"כ התחיל השעבוד בימי' ובאמת שהתירוץ הלז שייך נמי באפרים שהרי נולד במצרים ולא ראה מעודו את אויר א"י בעוד הי' יעקב ובניו יושבים בה, ואף שהי' בא"י בעת קבורת יעקב, מ"מ באשר אז לא הי' יושבי' עלי' לא היו מרגישים את טובה וכמו בזמנינו, וכענין שאמרו ז"ל למי אתה מוציא פירותיך לערביים הללו, וק"ו לאויר הקדוש, ע"כ נמי בהכרח התחיל בו השעבוד דאל"ה לא הי' בכלל הגלות:
85
פ״ובמדרש רבנן פתחין פתחא להאי קרא בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חודש את חלקיהם ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהי' כמצרים מכאן אתה למד שמשה מלן ביציאתן ממצרים וכיון שעשו כן הפך הקב"ה האהבה שהיו המצרים אוהבין אותן לשנאה שנאמר הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו לקיים מה שנאמר עתה יאכלם חודש את חלקיהם מלך חדש שעמד וחידש עליהן גזירותיו, נראה דהי' קשה לבעל המדרש היות משמע דמשום שנתרבו ישראל כ"כ שלא כדרך הטבע נמשך שגזרו עליהם גזירות כמ"ש הבה נתחכמה לו פן ירבה וגם מחמת סמיכות הפרשיות נראה כן, והרי כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ואיך יתכן שימשך מברכת ה' גזירות רעות:
86
פ״זוע"ז פתחי רבנן פיתחא להאי קרא בה' בגדו וגו' ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה וכו', דהנה בפ' המילה כתיב אני א' ש' ופרשו ז"ל אני הוא שאמרתי לעולמי ולשמים די ולארץ די שאלמלא שאמרתי להם די עד עכשיו הי' נמתחין והולכין, ונראה לפרש שייכות שם זה למצות מילה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבמה שהי' שמים וארץ נמתחין והיו מתרחקין מן השורש היו נגשמים, והיו מתגשמים ביותר ע"כ אמר להם די. עכת"ד, והיינו דאם היו מתגשמים ומתפשטים ביותר הי' לצד הרע אחיזה ביותר עד לאין מרפא, וזה עצמו הוא טעם מצות מילה שבהיות הערלה דבוקה בהאדם יש לצד הרע אחיזה באדם והיו כחות האדם מתגשמין ומתפשטין לצד הרע ע"ז באה המצוה לסלק את חלק הנחש שהיא הערלה לבל יתגשמו ויתפשטו כחות האדם יותר מדי, ומצות מילה היא שמירה לבל יתפשט לגבול החיצונים, א"כ הוא ענין אחד עם מה שאמר להעולם די:
87
פ״חוהנה במדרש וימת יוסף וגו' אעפ"י שמת יוסף ואחיו אלקיהם לא מת אלא ובני ישראל פרו וישרצו וגו', ביאור הדברים דצדיק הוא במדריגת חי וממנו כח הולדה, וע"כ אמר אעפ"י שמת יוסף ואחיו שהי' כולם צדיקים מה גם יוסף שזהו מותו מרכבה לצדיק חי עלמין, וכמ"ש יעקב רב עוד יוסף בני חי, מ"מ אלקיהם לא מת היינו הענין אלק' שהמשיכו על ישראל לא נסתלק מהם, אלא ובני ישראל פרו וישרצו, ואף שכבר שם גבול להטבע כנ"ל שאמר לעולמו די, מ"מ מצות מילה שבהם היא היתה השמירה שלא יתפשט לגבול החיצונים, אך כאשר מת יוסף והפרו ברית מילה ופסק השמירה, לכן התפשט אז כח החיות להחיצונים ומפאת זה קם מלך חדש היינו בהתחדשות החיות וחדש עליהם גזירותיו וזהו הפירוש בה' בגדו היינו הפרת ברית מילה כי בנים זרים ילדו, היינו שנתפשט להחיצונים עתה יאכלם חודש את חלקיהם היינו חלק החיות שלהם, ולפי"ז מובן שלאו ברכת ה' היתה הגורמת לצרות הגזירות אלא הם בבחירתם פרצו את גדרותם והיו למרמס ומשכו עליהם את הגזירות:
88
פ״טולפי האמור יובן הכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וברש"י רוח הקודש מבשרתן כן ירבה וכן יפרוץ אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה עכ"ל, ויש להבין וכי זהו רבותא שהקב"ה נוצח נגד בו"ד, אתמהה, אך להנ"ל יובן הדברים שמאחר שהחיצונים נטלו מישראל כח החיות וכח הולדה הי' לו לפסוק מישראל ההולדה חוץ לגבול הטבע כנ"ל, לזה בא רוח הקודש ומבשרתן שאעפי"כ כן ירבה וכן יפרוץ אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה, שזה עצמו שאמרו פן ירבה הוא הי' הגורם שכן ירבה כענין שבמדרש ריש פ' בא וכעס אויל כבד משניהם עיי"ש, ולולא זה לא הי' בדין אחר שכבר נמשך כח זה להחיצונים:
89
צ׳במדרש אשר לא ידע את יוסף. וכי לא הי' מכיר את יוסף, אמר ר' אבין משל לאחד שרגם אוהבו של מלך אמר המלך התיזו את ראשו כי למחר יעשה בי כך לכך כתב עליו המקרא כלומר היום אשר לא ידע את יוסף למחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את ה', ויש להבין מה ענין השוואת ידיעות זה לזה ומה תלוי זה בזה:
90
צ״אונראה דהנה בהשליחות ששלח יוסף ליעקב לאמר לו כה אמר בנך יוסף שמני אלקים לאדון לכנ מצרים רדה אלי אל תעמוד, פרשנו דיוסף ידע ביעקב שלא יתרצה לרדת מצרימה להיות השפעות מזונותיו באמצעות שר הארץ, וכמו שהתפלל בהליכתו לבית לבן ונתן לי לחם לאכול שפירש האלשיך שהתפלה הי' שהשי"ת בכבודו ובעצמו יתן לו לחם לאכול ולא באמצעות שר הארץ, לזה שלח לו יוסף לאמר שמני אלקים לאדון לכל מצרים היינו שמעתה הוא האדון לכל מצרים ולא שר הארץ, והשפעות מזונות אינם הולכין באמצעות השר אלא באמצעותו כי הוא מרכבה למדת צדיק חי עלמין המשפיע, וכענין שכתוב בזוה"ק דבשבת אין היחוד ע"י מט"ט אלא ע"י צדיק חי עלמין, ויוסף הוא שבת כידוע, ובזה יובן למה כפה את מצאים להמול באמרו אלקי אינו זן את ערלים, ואינו מובן כי השי"ת הוא אלקי כל הארץ, ומי זן את כל העולם כולו כגרמני ככושי אם לא השי"ת, אך הוא הדבר שהשפעות כל העולם הולכים באמצעות שר הארץ ונתעבה השפע, אבל אז במצרים השי"ת בכבודו ובעצמו הי' הזן ומפרנס באמצעות יוסף כנ"ל מדת צדיק, ע"כ ערלים שהם מתנגדים למדת צדיק אינם יכולים לקבל ממנו השפעת מזונות ע"כ כפאן למול.
91
צ״בוהנה השפעה גורמת חיבור הנותן להמקבל, ובזוה"ק ויאמר אל עמו הוא השר של מצרים שהכניס המחשבה בלבם, ויש לומר שכניסת המחשבה הוא בא באמצעות החיבור, וע"כ בעוד השפעת מצרים הי' באמצעות יוסף ומהשי"ת בכבודו ובעצמו כנ"ל הי' להם חיבור בהשי"ת ומזה עצמו הי' נמשך להם ידיעה בצד מה וכענין דכתיב ידע שור קונהו, [ואף אח"כ כשמת יוסף נשאר עכ"פ רשימו דחכמתא כל עוד שלא הי' מתנגד לו בעברת זדון] אך כאשר עשה עצמו כאלו לא ידע את יוסף וסילק עצמו מחיבור אל יוסף נעשה נפרד לגמרי עד שאמר לא ידעתי את ה' [היפוך משבת שגורם דעת ה' כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם]:
92
צ״גולפי האמור יובן עד כמה גדלה אשמתו בזה שאמר לא ידעתי את ה' ולא נידון כשוגג באשר הוא ברוע בחירתו שעשה עצמו כאלו לא ידע את יוסף גרם לעצמו כן:
93
צ״דויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וגו'. במדרש שנצטרע והמצורע חשוב כמת ויאנחו בני ישראל למה נתאנחו לפי שאמרו חרטומי מצרים אין לך רפואה אם לא נשחוט מקטני ישראל ק"נ בבוקר וק"נ בערב ורחוץ בדמיהם שתי פעמים ביום וכו' ויזכור אלקים את בריתו אמרו חז"ל נעשה להם נס ונתרפא מצרעתו, ויש להבין למה נעשה להם הנס באופן זה שהרשע יקבל תועלת ממנו, והלא רוח והצלה לפניו שישאר בצרעתו והם יהיו נצולים כגון שיהי' דם או כל דבר נוזל קשה לו וכדומה, ולא עוד אלא שנראה שעיקר תועלת הנס הי' נוגע אליו והצלת ישראל הי' דרך אגב וגרמא, וזה מחזיק עוד ידי עוברי עבירה כמובן:
94
צ״הונראה דהנה במדרש לקמן פ' ב' סי' ט' כשם שהסנה קשה מכל האילנות וכל עוף שנכנס לתוך הסנה אינו יוצא בשלום כך הי' שעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל השעבודים שבעולם, ויש להבין וכי יש דבר קשה לפני המקום הלא כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, וביותר יש לתמוה בדברי המדרש לקמן פ' כ"ב סי' ד' ומה בין יציאת מצרים לקריעת ים סוף אלא שיציאת מצרים קשה שנאמר או הנסה אלקים וגו' ואתכם לקח ה', תדע לך שזו קשה מזו שביציאת מצרים כתיב אנכי ה' אלקיך, אבל בקריעת ים סוף איננו מזכיר את השם, ואינו מובן שיציאת מצרים הי' באצבע וקריעת ים סוף ביד כמו שאנו אומרים בהגדה כמה לקו באצבע עשר מכות אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות, וא"כ קריעת ים סוף הי' רבותא יותר, וכן נראה שבקריעת ים סוף הי' יותר יוצא מהיקש הטבע מיציאת מצרים ולמה יחשב יציאת מצרים יותר קשה:
95
צ״וונראה לומר עפ"י מאמרם ז"ל לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי כרועה שהושיט ידו למעי בהמה ושומט העובר שבמעי', והיינו שישראל במצרים לא הי' להם מציאות בפני עצמן אלא כעובר במעי בהמה, וזה שדרשו מקרב גוי מלשון קרביים שהם המעיים, והנה הדין בהמה שנתעברה ואח"כ נטרפה היא וולדה נטרפה, וא"כ בכל המכות שסבלו מצרים הי' הסדר שישראל יסבלו עמהם כמו טריפות האם שפועל גם בהוולד, ומ"מ הי' הדבר בהיפוך כאמרם ז"ל נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל, ולא די שלא סבלו נזק אלא אדרבה נתעלו מאד שלעומת שנתקלקלו העשרה מאמרות למצרים נפתחו לעומתם לישראל ביתר שאת כמו החושך למצרים ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם ואמרו ז"ל שהי' האור מאיר להם ומראה להם מה שבמטמוניו' מעין אור הראשון שנבר' ביו' ראשון שהי' אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו:
96
צ״זולפי האמור יובן הקישוי שביציאת מצרים יותר מכל השעבודים שבעולם שהי' כמעט שני הפכים בנושא אחד, שהמכה פעלה במצרים ומ"מ ישראל שבהם כדמיון הוולד שבמעי' לא נגעה בהם המכה לרעה, אבל בקריעת ים סוף שכבר הי' לישראל מציאות בפני עצמן אינו דומה להקישוי שביציאת מצרים:
97
צ״חולפי"ז מיושב נמי הא דנעשה להם נס ונתרפא מצרעתו דאז עדיין לא נתעורר ענין יציאת מצרים עד פרשה שלאחרי', וא"כ לעשות נס לישראל הי' דומה לרוצה להזין את העובר שבמעי' שאין שום דרך אלא באמצעות האם, וע"כ בהכרח שנס לישראל הלך דרך עליו ע"כ נתרפא מצרעתו:
98
צ״טבמדרש וירא מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה ר' יוחנן אמר זה מיכאל ר' חנינא אמר זה גבריאל, נראה לפרש מחלוקתם, דהנה ידוע דמיכאל מימין מדת החסד גבריאל משמאל מדת גבורה, והנה כתיב עולם חסד יבנה, וידוע דיציאת מצרים הי' דוגמת בריאת עולם, וכל עשרה מאמרות שהי' בבריאת העולם הי' דוגמתם נגוף למצרים ורפוא לישראל, וע"כ כמו שעולם חסד יבנה כן נמי יציאת מצרים הי' ע"י מדת החסד שהרי ישראל הי' בלתי זכאין אז אדרבה היו במ"ט שערי טומאה ר"ל, וע"כ אמר ר' יוחנן שתחילת התנוצצת הגאולה הי' באמצעות מלאך מיכאל מדת החסד, ור' חנינא אמר דכמו בבריאת עולם עלה במחשבה לברוא במדת הדין אלא שראה שאין עולם מתקיים הקדים למדת הרחמים ושתפה למדת הדין, וא"כ ראשית התנוצצת הבריאה שהי' במה שעלה במחשבה כמו שאמרנו במק"א שבדבר ה' "שהוא בפועל" שמים נעשה "בפועל" הוא חיצוניות העולם, כן במחשבתו יתב"ש שהוא פנימית ביותר נברא פנימיות העולם, וא"כ התחלת הבריאה היתה במדה"ד, כן נמי ביציאת מצרים דמראה הסנה עדיין לא הי' התחלת הגאולה בפועל אלא בפנימיות לבד וכמו שאמרנו במק"א שבמ"ש וארד להצילו מיד מצרים בזה תיכף נעשה גאולה בפנימית ובהעלם, ע"כ היתה נמי באמצעות גבריאל מדת הדין וגבורה, ואפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהירידה לסנה הי' ע"י גבריאל, אך ההתראה למשה הי' ע"י מיכאל מקביל לסדר בריאת העולם:
99
ק׳ויחר אף ה' במשה. במדרש מה חרון אף הי' שם שנטלה כהונה ממשה ונתנה לאהרן, אמרו ז"ל הלא אהרן אתיך הלוי וכי מאחר שאמר אחיך איני יודע שהוא לוי אלא א"ל ראוי היית להיות כהן והוא לוי ולפי שאתה מסרב על דברי תהי' אתה לוי והוא כהן, ויש להבין שבכל מקום העונש הוא בהתדמות החטא, ובכאן מה ענין זה לזה, גם יש להבין מאמרם ז"ל שמשה בעצמו כה"ג הי' וחולק בקדשי שמים הי' אלא בניו יקראו על שבט הלוי, וכלפי לייא שאם הי' הדבר מחמת עונש לכאורה יותר צודק שהוא בעצמו יסבול ובניו יהיו נקיים וכאן נהפוך הוא שהוא נקי ובניו שלא חטאו יסבלו העונש:
100
ק״אונראה לפרש עפ"י מה דאיתא בספה"ק שלפי מדריגת משה הי' נחות דרגא לפניו להניח דרגין שלו שהי' משוטט בעולמות העליונים ולילך לבית פרעה ערל וטמא ומקום טינופת ע"ז ומפני זה הי' מבקש לשלוח ביד זולתו. עכ"ד, ולפי"ז יש לומר דהחטא הי' למשה שלתועלת ישראל לא הי' לו להשגיח על עצמו כלל, אך הוא ע"ה בענותנותו הגדולה לא מצא תועלת בו יותר מבזולתו וכמו שאיתא ברמב"ן שלח נא ביד תשלח היינו ביד כל אשר תשלח כי אין אדם בעולם שלא יהי' הגון יותר ממני לשליחות, ומ"מ סוף סוף הי' דורש נמי לתועלת עצמו שלא רצה להשפיל את עצמו כנ"ל ולפי גודל מעלתו גם זה נחשב לחטא, והנה זהו היפוך מדת הכהן להשפיל עצמו להגביה שפלים והנחשלים להחזירם בתשובה וכבש"ס יומא אחיו הכהנים אי איכא אינש דאית בי' מילתא מידע ידע בי' ומהדר לי' בתשובה, ובזה נמי מעורר למעלה להיות שכינה שורה בישראל, ע"כ ניטל ממנו הכהונה ונתנה לאהרן שהוא הי' לו מדה זו בשלימות שעם היותו איש מרכבה הניח דרגין שלו והשתדל לעשות שלום בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, ובתנדב"א שהי' מחזר בכל מחנה ישראל ולמדם ק"ש, ע"כ ניתן לו הכהונה:
101
ק״בוהנה מצינו ענין זה גם במשה שמסר נפשו עבור ישראל ואמר מחני נא מספרך וגו' ובספירנו שנתן את זכות מעש"ט שלו לישראל, והיינו שביקש שימחו זכות מעשיו מספרו ויכתבו על חשבון ישראל, וכן מצינו עוד מלמד שלא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם. ובודאי הפי' עסקיו הרוחניים שלא הי' לו במדבר עסקים גשמיים ולא נחלת שדה וכרם אלא ודאי הכוונה על מדריגות שלו שהניח הכל לתועלת ישראל, ויש לומר דלאחר ששמע מהחרון אף והבין שרצון השי"ת הוא כך נעשה כך כי צדיקים לבם ברשותם אל כל אשר יחפצו יטנו:
102
ק״גולפי"ז יובן מה שהוא עצמו הי' כה"ג שהרי חזר להיות לו גם מדה זו, אבל מאחר שלא הי' לו זה מעצמו אלא לאחר ששמעה סברה, לא הוריש מעלה זו לבניו אחריו, שהבנים יורשי הכהונה הם רק מחמת שיש בו מעלה זו מתולדה ולא מהבחירה, ועוד שבעת לידת הבנים עוד לא הי' לו מעלה זו, שהרי גרשום כבר נולד ואליעזר כבר היתה מעוברת ממנו, שהרי עדיין לא מל אותו באמרו אמול ואצא סכנה הוא עד ג' ימים, הרי שלא הי' לו שמונה ימים קודם השליחות, וע"כ מה שחזר למדה זו הועיל לו לבד שיהי' כה"ג אבל לא לבניו אחריו:
103
ק״דשנת תרע"ו.
104
ק״הבמדרש רבנן פתחין פתחא להאי קרא בה' בגד בנים זרים ילדו עתה יאכלם חודש את חלקיהם ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהי' כמצרים מכאן אתה למד שמשה מלן ביציאתן ממצרים וכיון שעשו כך הפך הקב"ה האהבה שהיו המצריים אוהבן לשנאה שנאמר הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו לקיים מה שנאמר עתה יאכלם חודש את חלקיהם, מלך חדש שעמד וחידש עליהם גזירותיו, והנה בפדר"א איתא שפרעה מנע מהם ברית מילה, ונראה לפרש באופן שיהי' כל דברי חכמים קיימים, דהנה ידוע דערלה היא חלק הנחש שהטיל זוהמא בחוה. כי אדה"ר נולד מהול, והנה במדרש בא וראה קללותיו של הקב"ה קלל את הנחש עולה לגג מזונותיו עמו, והרה"ק מהר"י זצללה"ה מווארקא דקדק דא"כ מה קללה היא זו ופירש דהקללה היא כי כל הנבראים יש להם חיבור בהשי"ת באמצעות המזונות כמ"ש הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם והיא שמשפיע להם תמיד, אבל להנחש ניתן מזונותיו בכל מקום שהוא כי העפר מוכן הוא כדי שלא יהי' לו עוד חיבור, והקללה היא סילוק החיבור וכך הוא מהותו לעולם כמ"ש ונחש עפר לחמו עכ"ד, והנה באשר הערלה היא חלק הנחש כנ"ל גורם באדם נמי כמהותו להפרידהו משורשו ולסלק את החיבור, ועם סילוק החיבור נעשה נמי בלי התחדשות וחיות קדושה כי אין כל חדש תחת השמש, אלא כשהאדם יש לו חיבור בשורשו הוא למעלה מהשמש, אבל ערל שהוא מסולק החיבור שוב הוא למטה מהשמש, וע"כ אין בו עוד התחדשות וחיות קדושה, וכן נמי בשביל פגם ברית מה גם כשגורם המשכת הערלה ר"ל נעשה נמי מסולק החיבור והתחדשות והחיות, ומעתה מובן שהתחדשות והחיות שבאדם הוא לפי מסת שמירת הברית, וע"כ יוסף שהי' שורש שמירת הברית הי' נמי שורש התחדשות והחיות, ושמו מורה נמי על התחדשות וכמ"ש יוסף ה' לי בן אחר, והוא נקרא חי כידוע, וכמ"ש רב עוד יוסף בני חי, כי עודך חי, וכבר דברנו מזה, ואף כי כל השבטים כולם היו צדיקים ונקראים חי כי כל הצדיקים נקראים חי, מ"מ יוסף הי' המשפיע התחדשות וחיות הקודש לכל ישראל:
105
ק״ווהנה פרעה נקרא נחש, ובמדרש פרשה ג' סי' י"ז שלכך נהפך המטה לנחש כנגד פרעה שנקרא נתש עיי"ש, וכן בירמי' מכנה את פרעה בשם חפרע שהוא בגי' נחש, ובאמת שנשתנה מהות ארץ מצרים משאר ארצות כענין שינוי של נחש משאר בע"ח הנ"ל, שהוא מסולק החיבור ע"י מזונותיו, וכן ארץ מצרים אינה שותה מי גשמים הבא מלמעלה ויש בהם כח מים עליונים, אלא הנילוס עולה ומשקה אותה, א"כ אין בה חיבור בהקב"ה כמו שאר ארצות, ומטעם זה פירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה את דברי האר"י ז"ל שקליפת מצרים היא שכחה, כי בעליונים אין שכחה, וזה גורם שלמטה נמי מצד החיבור אין שולט כ"כ שכחה, ומצרים באשר חסר להם החיבור ע"כ גברה שם קליפת השכחה. עכ"ד:
106
ק״זולפי האמור מובן אשר כמו ערלה ופגם ברית שמסלק החיבור ועם סילוק החיבור הוא נמי סילוק ההתחדשות והחיות, כן נמי שליטת פרעה ומצרים על ישראל הי' מסלק מהם ההתחדשות והחיות, וזה הי' הענין שנסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד כשנפטר יעקב אבינו כי בעוד שיעקב קיים לא הי' ביכולת קליפת פרעה לשלוט על ישראל, וכמו שהגיד זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה שבאשר כתיב ויברך יעקב את פרעה, א"כ הו' פרעה מקבל מיעקב ע"כ לא הי' יכול לשלוט עליו. עכ"ד, ומובן דכן הי' בכל ישראל שהי' טפלין ליעקב שלא הי' יכול לשלוט עליהם, אך כשמת יעקב אבינו התפשטה שליטת פרעה על ישראל לסלק מהם ההתחדשות והחיות, ומ"מ בעוד יוסף קיים הי' יוסף המשפיע עליהם מדה זו, והי' מחליפין כח לעמוד נגד קליפת מצרים הסותמת עיניהם ולבם כנ"ל, אך כיון שמת יוסף גברה עליהם שלוטת פרעה שהוא נחש הקדמוני כנ"ל וסילק מהם את כח ההתחדשות והחיות, והנה חי בא"ת ב"ש הוא סם, וע"כ במקום החיות שבישראל שנסתלקה מהם שרה עליהם דבר תמורת החיות שהוא סם, וכענין טעם הזוה"ק בטומאת מת, וזה שתוקפם בכח לבטל מהם מצות מילה בפועל, ונראה שזה הי' עצת הבה נתחכמה לו, כי החכמה תחי' את בעלי', וההיפוך מזה הוא חכמה דקליפה והיא תמורת חי בא"ת ב"ש, והי' עצתם לענותו בסבלותם וכו' עד וימררו את חייהם, ויש לפרש עפ"י לשון הש"ס חולין מר הוא לשון חילוף "במר דשחוטה" והיינו שהחליפו את החיות שבהם בעבודה קשה וכו' שכחו של ס"ם העבידם וכנ"ל:
107
ק״חולפי האמור דברי המדרש ודברי הפרקי דר"א דברים אחדים המה שאף שהם בעצמם הפרו מצות מילה כבמדרש, מ"מ צדקו דברי הפדר"א שפרעה מנע מהם ברית מילה, שהוא בהתפשטות שליטתו עליהם לסתום עיניהם ולבם ונטל מהם את החיות הי' הסיבה שיתפשט בהם כחו של ס"ם שהי' תוקפם בכח לבטל מהם מצות מילה, ומ"מ באשר הי' בבחירתם כי לא ניטל מהם הבחירה גרם זה שהמצריים נטלו החיות וכך היא המדה כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפי' דברי המדרש מגילת אסתר תנו ימים כנגד ימים שבאשר שבת היא מנוחה וכשישראל חללו אז את השבת נטלו האומות את המנוחה. עכת"ד, כן נמי בענין ההתחדשות והחיות שמחמת ביטול מצות מילה שנסתלקה מישראל ההתחדשות והחיות נטלו המצריים את ההתחדשות והחיות, וזה ויקם מלך חדש שנתחדשו גזירותיו:
108
ק״טוהנה ידוע שמצרים הוא שורש כל הגליות כולם ובמדרש כל המלכיות נקראו מצרים ע"ש שהם מצירין לישראל, ויש ליקח ממצרים דוגמא לכל הגליות, וכמו שבמצרים ראשית הגלות הי' ליקח מהם החיות ובשביל זה במקום החיות נעשה משכן ומעון לס"ם כנ"ל כן הוא בכל הגליות בכלל ובפרט להכניס לתוך לבב ישראל רוח עצב והעדר החיות והשמחה, ובזה עצמו נעשה פרץ בחומות ישראל ח"ו, והנה ישראל בתלת קטירין אתקטרו והם בנוטריקון שב"ת, שבת ברית ותורה וכולה הם התחדשות וחיות קדושה, ובמצרים לא הי' להם שבת ותורה אלא ברית לבד, ולא הי' ביכולתם כ"כ להחזיק מעמד, עד שהפרו ברית מילה כנזכר לעיל במדרש, אך בגליות האחרים שכבר ביד ישראל כל שלשה אלו, שוב אין הדבר תלוי אלא ברצון, וכל הרוצה לחסות בצל הקודש ימצא עצמו נעזר מכח שלשה אלו, וע"כ אם שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בהם אומה ולשון כי שבת היא חיות הבריאה ובכל שבת ושבת חדשות שלא הי' מעולם, וזה שבזמירות נזמין לה השתא בפתורא חדתא:
109
ק״יבמדרש ותרא אותו כי טוב הוא. רמ"א טוב שמו, ר' יאשי' אמר טובי' שמו, רי"א הגון לנביאות אחרים אומרים שנולד כשהוא מהול, ורבנן אמרו כשנולד משה נתמלא כל הבית כולו אורה וכו', ונראה לפרש דהנה בלי ספק שנולד משה רבינו ע"ה עם כל השלימות יחד, ובספר המגיד לב"י דמשה אשתלים בשמיטייהו קדמאי, והפלוגתא בין התנאים האלו איזהו העיקר שלימות, והיינו דהנה האדם הוא מורכב מגוף ונפש ושכל וצלם אלקים המחבר את הכל, וזה שאמר שנולד מהול הוא שלימות הגוף כבמדרש בפרשת המילה מה התאנה אין לה פסולת אלא עוקצה בלבד העבר אותה ובטל המום כך אמר הקב"ה לאברהם אין בך פסולת אלא הערלה העבר אותה ובטל המום, ועוד שם כנומי שהיא תלוי' בגוף, וכפי שאמרנו במאמר הקדום דערלה היא חלק הנחש שהטיל זוהמא בחוה, וא"כ הנולד מהול הרי גופו שלם מתולדתו:
110
קי״אוזה שאמר טוב שמו הוא שלימות המדות שהם בנפש, כי במדות שייך טוב והיפוכו כמו לב טוב ולב רע וכמ"ש בנפש רשע אותה רע, וע"כ השלם במדות הנפש נקרא טוב, וזה שאמר טובי' שמו נמי הכי ס"ל, אלא שאמר דאפי' אדם שהוא טוב בטבע עדיין איננו איש שלם כי האדם צריך להיות בו גם מדת ההיפוך כגון להיות עז כנמר גבור כארי לעשות רצון אביו שבשמים, ובודאי מדת העזות היא תכונה רעה בנפש, ומ"מ היא צריכה לעבודת ה' ומי שאין בו מדה זו כלל איננו עוד בשלימות המדות, ובמדרש פ' כ"א יונתי בחגוי הסלע אמר הקב"ה אצלי הם כיונה פותה כל מה שאני גוזר עליהם עושים ושומעים לי, אבל אצל אומה"ע הם קשים כחיות וכו' למה שאומה"ע אומרים להם מה אתם מבקשים מן השבת הזו שאתם שומרין מן המילה הזו שאתם מולים והם מבקשים לבטל להם את המצות והם נעשים נגדן כחיות וכו', כן הוא נמי בענין איש טוב שיהי' תמיד איש טוב אין זה רבותא ולפעמים הוא חסרון גדול כגון בהדרכת בניו על ברכי הדת, וזהו שאמר טובי' שמו היינו שתיבת טוב נסמך אל השם י"ק כאמרו שהוא טוב באופן שהוא לרצון השי"ת וכענין יונתי כנ"ל:
111
קי״בוזה שאמר הגון לנביאות הוא שלימות השכל עד שראוי לקבל שפע הנביאיי, ורבנן אמרו כשנולד נתמלא הבית כולו אורה זהו שלימות צלם אלקים המאיר ע"פ האדם, כענין שכתוב חכמת אדם תאיר פניו, וכבר אמרנו במק"א שלשה מועדים הם לעומת גוף ונפש ושכל ושבת לעומת צלם אלקים, ע"כ אמרו ז"ל ברכו במאור פנים שאין דומה מאור פניו של אדם בשבת כבימי החול:
112
קי״גוירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי, וברש"י ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה וירא שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר, נראה דהנה כל גלות מצרים הי' ללקט את כל חלקי הקדושה וכל נשמות הקדושות שהי' טבועים בחיצונים וכשיצאו ממצרים עשו אותה כמצולה שאין בה דגים, היינו שלא השאירו שמה שום חלק מחלקי הקדושה שלא נטלוה עמהם, ולהיפוך כל חלקי הרע שהתגנב בתוך ישראל נדחה מהם ונדבק בתוך מצרים, וע"כ אסור לדור עוד במצרים כמ"ש האר"י ז"ל הטעם מפני שלא נשאר שם עוד מה להתברר. עכ"ד, ויש להוסיף עוד ולומר שבאשר חלקי הרע שהי' בישראל נדבק במצרים, א"כ נקבצו באו שמה מרבית כל חלקי הרע שבעולם ויש לחוש שלא ידבקו באדם הדר שמה, כי לפי טעם האריז"ל לבד עדיין אינו מובן למה יהי' אסור ודי שלא יהי' מצוה ובוודאי כוון למה שכתבתי ובכלל דבריו דברי, והנה הבירור נעשה ע"י הצרות והענויים שעשו להם המצריים, וכך היא המדה שגוי המכה ומיצר לישראל שואב הגוי מישראל כל חלקי הרע, וישראל שואב מהגוי כל חלקי הטוב בסוד אשר שלט האדם באדם לרע לו שפירש האריז"ל אדם בליעל באדם דקדושה לרע לו לאדם בליעל:
113
קי״דוהנה איתא בספה"ק שזה המצרי הי' גלגול קין ומשה רבינו ע"ה גלגול הבל, וזהו מה שעשה לו בבית ומה שעשה לו בשדה, היינו דוגמא מאז שעשה לו בבית שבא על תאומתו של הבל, כאמרם ז"ל קראתי לאשתי ביתי, ומה עשה לו בשדה שכתיב ויהי בהיותם בשדה, והיינו שע"י הצרות שעשה המצרי לישראל קלט ושאב הישראל ממנו את כל חלקי הטוב שבקין, וכדוגמת שבכלל הגלות כן בפרטות מצרי זה ע"י הצרות והכאה הקדים הבירור, ונשאר המצרי ריק מכל חלקי הקדושה, וע"כ אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר, וכמו שבכלל מצרים עשאוה כמצולה שאין בה דגים [ומה שמצינו גרים במצרים בוודאי הוא מחמת שחזר ונשתאב שמה חלקי הטוב ע"י שנתיישבו שמה אחר חורבן בית ראשון]:
114
קי״הולפי האמור יובן ענין דתן ואבירם דהנה איתא בזוה"ק שאחר יציאת מצרים הוצרכו לספירת שבעה שבועות כדמיון נדה שפסקה שצריכה חושבנא לדכיותא, ובמדרש כמו הגיורת שצריכה שלשת ירחי הבחנה, ונראה דחלקי הקדושה שהי' טבועים בחיצוניות ויצאו הם הם שהיו צריכין לטהר ונראה דכמו בכלל כן בפרט שהמצרי הזה שהוציאו ממנו כל חלקי הטוב שבקין נמי הי' צריכין להטהר, והיינו עפ"מ שאמרנו במק"א שענין קין הוא מלשון יש וקנין שמדה הזאת אי טב לית טב מיני', היינו להיות לבו מוגבה בדרכי ה', וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם ויבטל במחשבתו את כל המונעים והמפריעים אותו מעבודת ה', ויהי' כאפס ואין אנשי מלחמתו, ואי ביש לית ביש מיני' שהיא גיאות והתנשאות וכל המתגאה כאלו עע"ז ונסתעף מזה קנאה וכעס ושפ"ד, ונמשך ממנו ג"כ ג"ע וכל המתגאה כאלו בא על אשה זונה, וא"כ הרי נצמח מזה ע"ז ג"ע שפ"ד ראשי כל עבירות, ובאמת ששלשתן היו בקין כמו שספרו ז"ל, וחוה שקראתו קין אמרה קניתי איש את ה' היינו לעבודת ה' כנ"ל, דאי טב לית טב מיני', אבל קין ברוע בחירתו בחר בצד אחר ואי ביש לית ביש מיני', ומובן שצד הטוב שבקין להיות לו לב חזק ואמיץ לבו בגבורים בעבודת ה' כנ"ל, אבל באשר חלקי הטוב העולין מבין הטומאה צריכים טהרה כנ"ל הי' נמי מדה זו צריכה טהרה ושימור לבל ימשך ממנה גיאות ועזות מצח, והנה במדרש שאיש עברי המוכה הי' דתן וביום השני השני אנשים עברים נצים הם דתן ואבירם שאחים היו, והיינו שאתמול נשתאב בדתן חלקי הטוב שבקין כנ"ל וזיכה את אחיו אבירם עמו, והי' חלקי הטוב אלו צריכין טהרה ושמירה, והם לא עשו כן, ע"כ נמשך להם מזה גיאות וכעס עד שהיו נצים ורוצים להכות זה את זה כמהות קין בראשונה עד שהעיזו מצח במשה לתרפו, ומזה נמשך עוד להבא כל מקום שכתיב נצים ונצבים בדתן ואבירם הכתוב מדבר בוודאי אילו הי' יודעין להזהר בחלקי הטוב שהשיגו היו בני אדם גדולים, אך באשר לא ידעו להזהר נהפך להם לרועץ וחזרו חלקי קין לרע, והתאחדו בקרח שלקח מקח רע לעצמו שכתב האר"י ז"ל שנתעברה בו נשמת קין מצד הרע, ונראה דבימי קרח שנצמח על ידיהם קידוש השם וחיזוק הדת אף שהם ירדו חיים שאולה, מ"מ חלקי הטוב אלו הי' להם שם עלי' ונתקנו:
115
קי״ווממוצא דבר שכל איש שמשיג מעלה הן ברוחניות הן בגשמיות מחויב להשגיח בשבעה עינים שיהי' בטהרה כי כל המעלות שמשיג האדם הוא ע"י בירורים כידוע וא"כ צריכין שמירה מעולה, וע"כ נמצא לפעמים שאדם נעשה משופע בחסדים טובים הן בבני הן בחיי והן במזוני נעשה עוד גרוע ממה שהי' מקודם, הכל הוא מטעם זה, השי"ת ישמור את עמו ישראל לעד:
116
קי״זוירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה. ובמדרש לפי שהי' מחשב בלבו ואומר שמא יהיו המצריים מכלין את ישראל לפיכך הראהו הקב"ה אש בוערת ואיננו אוכל א"ל כשם שהסנה בוער באש ואיננו אוכל כך המצריים אינן יכולין לכלות את ישראל. עכ"ל, וא"כ הסנה משל על ישראל, ובמדרש שם שסנה הוא מין ממיני הקוצים, ויש להבין אחר שבא לרחם על ישראל הי' לו למשלם על מין משובח ולא למין גרוע, ונראה עפי"מ שהגדנו כבר בזה שאמר משה אכן נודע הדבר היינו שהי' תמה מאחר שישראל הם פנימיים מאין ימצא בישראל דלטורין, שזה הוא מדת הגוים שאינם בעלי סוד כבש"ס עירובין דסתם גוי מיפעא פעי, וכאשר הסתכל בהם בעין חודרת הבין מי המה אלה ונודע לו שהם היו בדור המבול ופגמו בברית שהיא התגלות הנעלם שהוא המוח כי הערוה היא לשון גילוי את מקורו הערה, וע"כ עבירה מגלגול הקדום גוררת עבירה בדומה לה, והיא דלטוריא שהוא גילוי הנעלם והסוד, ע"כ אמר מעתה שמא אינן ראויין להגאל כמ"ש מהר"ל בהפרש בין תיבת גלה לגאל וכבר הבאנו דבריו הרבה פעמים, ועוד כי פגם ברית מביא לשעבוד שהוא טמטום המוח והלב היפוך הגאולה שהיא חירות המוח והלב:
117
קי״חויש לומר שעתה כשהגיע עת הגאולה הראה לו השי"ת אף שעדיין החטא לא נתמרק לגמרי ות' שנה נאמר להם להשתעבד ועדיין לא שלמו ואף שהם עדיין כקוצים כסוחים מפני פגם ברית הקדום, שמפני זה נאמר ויקוצו מפני בני ישראל שפירש"י שהיו דומים בעיניהם כקוצים, ואותו ענין עדיין מרקד ביניהם, מ"מ הקב"ה משלח ללבם שביב אש התעוררות וכמ"ש אני ישינה ולבי ער ובמדרש שיר השירים ולבי ער זה הקב"ה שעוררני ואומר פתחי לי אחיתי רעיתי, ואף שאני ישנה מתרדמת הגלות קול דודי דופק על מיתרי לבם, וזהו המראה בלבת אש מתוך הסנה, ובאשר גאולת מצרים היא נצחית ובמדרש ויחי מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום, וזה שמזכירין יציאת מצרים בכל יום, נוהגת מדה זו תמיד שאף פגומי ברית רח"ל נמי הקב"ה מרתיק עליהם, וזהו הבת קול שבכל יום ויום יוצאת מהר חורב, וכל איש המכין אזנו ולבו לשמוע הוא מרגיש, ובפרט בשבת שהשבת בעצמו מכריז ואומר נוטריקון שבת בו תשוב שלבות ישראל מתעוררות לתשובה, אך צריכין להטות אוזן לשמוע כמה שנאמר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, אבל בשבת שהיא יום מנוחה מעצבך ומרגזך ומעבודה קשה אשר עובד בך שדורש הזוה"ק על שבת שוב יכול כל איש להכין לבו לשמוע:
118
קי״טמי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י ממצרים ויאמר כי אהי' עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, נראה לפרש דהנה במדרש שאמר משה רבון העולמים כשירד יעקב למצרים לא כך אמרת לו אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, ועכשיו אתה אומר לי לכה ואשלחך אל פרעה לא אנכי הוא שאמרת לי ואנכי אעלך גם עלה ע"כ, ויש להבין דלקמן במדרש בפסוק שלח נא ביד תשלח משמע דאם הי' שולח מלאך להוציאם הי' מרוצה כי ע"י מלאך הי' נחשב שהשי"ת בעצמו הוא המעלה, וא"כ ע"י משה נמי כי הלוא משה שכינה מדברת מתוך גרונו, וא"כ הרי נתקיים שפיר אנכי, ויש לתרץ בפשיטות שמשה עדיין לא ידע שיהי' שכינה מדברת מתוך גרונו כי לא שמע מאופן נבואה כזו מה גם משה בענותנותו היתרה לא הי' אפשר שיצוייר בנפשו שיהי' לו נבואה באופן נעלה מהאבות הקדושים, ועוד שלא נאמר לו עוד שיהי' כן:
119
ק״כובזה יש לפרש התשובה כי אהי' עמך, כי הנה כבר הגדנו בהפרש שבין אתך לעמך, שלשון עמך משמע יותר חיבור ודיבוק מלשון אתך, ובש"ס קידושין עמך במאכל עמך במשתה, וע"כ ביוסף כתיב ויהי ה' "את" יוסף וכן כי ה' "אתו", ולא נאמר לשון עמו, וכן בנח "את" האלקים התהלך נח ולא כתיב עם, אלא יעקב שהי' מובחר שבאבות כתיב בו והנה אנכי "עמך", וע"כ למשה שנאמר ואהי' עמך ולא אתך, רמז לו שיהי' לו חיבור ודיבוק נכבד והיינו שיהי' שכינה מדברת מתוך גרונו, כי לא מצינו לשון מורה על שכינה מדברת מתוך גרונו יותר מלשון זה, אף דכתיב נמי ביעקב עמך שאין הפירוש כך מ"מ הוראת לשון עמך הוא היותר נכבד בכל מקום לפי ענינו, ובמשה בא לרמז על שכינה מדברת מתוך גרונו:
120
קכ״אוהוסיף לומר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. ויובן עם מ"ש מהר"ל בהגדה אני ולא מלאך הוא מיכאל ולא שרף זה גבריאל ולא שליח זה מט"ט. עכ"ד, יש לפרש למה נקרא מט"ט שליח יותר מאינך מלאכים, כי ידוע שכח המשלח בהשליח, וזה יוצדק יותר במט"ט שכתוב בו כי שמי בקרבו, וע"כ במשה נמי שמצינו כמה פעמים בתורה שמדבר בלשון משלחו שהוא השי"ת, ולא הקדים לאמר בשם ה' כמ"ש בפרשת והי' אם שמוע וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו, ואין משה הנותן מטר אלא שדיבר בלשון משלחו, כי כח המשלח בהשליח, והוא דוגמא מה שנאמר במט"ט כי שמי בקרבו, והיא הנקרא שליח במוחלט, ולא כמו שאר נביאים נקראים שלוחים בדרך השאלה, וע"כ במה שאמר כי אנכי שלחתיך מורה על ענינו שהי' שליח במוחלט וכח המשלח בהשליח, וזה רומז ג"כ לשכינה מדברת מתוך גרונו:
121
קכ״בואמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך היינו שאל תתמה שתזכה למעלה רמה כזו שתהי' נקרא בהחלט שליחי ושכינה מדברת מתוך גרונך מה שלא זכו לזה האבות, כי כך היא המדה שאנכי משרה שכינתי במקום היותר שפל, כמ"ש מהר"ל בטעם עיקר שכינה בתחתונים מפני שהם עלוליים ביותר ולאות ע"ז הוא המראה שהשרתי שכינתי בסנה ששפל מכל האילנות, וע"כ נמי בהוציאך את העם תעבדון את האלקים על ההר הזה שהוא דומם שפל ונמוך מצומח חי ומדבר שלמעלה המינו ועם זה הוא הר נמוך מכל ההרים, הרי שהשראת השכינה תהי' בתחתונים על גבי הדומם שהוא נמוך, ולא על הר גבוה ולא ע"ג צומח, כמו שעתה השרה שכינתו על הסנה שהוא צומח, כי באשר קבלת התורה הוא מראה יותר נכבדה ממראה הסנה תהי' המקום ג"כ יותר נמוך ע"ג דומם ממש, וע"כ גם אתה אף ששפל אתה בעיניך אין זה מונע מלהשרות שכינתי עליך ולהיות שכינה מדברת מתוך גרונך, באופן שיהי' כאלו אני בעצמי העליתי אתכם ממצרים ויתקיים בזה ההבטחה ואנכי אעלך גם עלה כנ"ל:
122
קכ״גהשלשה אותות נחש צרעת דם שנצטווה לעשות לפני העם, יש לפרש עפי"מ שהגדנו כבר שאין הפי' שמשה חשש שישראל לא יאמינו ביכולת ה', שזה כבר נודע להם מהאבות אלא שהרגישו בעצמם שעדיין לא נתמרק חטאם מגלגולם הקדום מדור אנוש דור המבול ודור הפלגה חטא ע"ז ג"ע ושפ"ד, דור אנוש בע"ז שחידשו בימיו, ודור המבול בג"ע ודור הפלגה חטא שפ"ד שהוא חטא הפירוד בין עליונים לתחתונים שכבר דברנו מזה באריכות, ויחשבו שהוא מטעם שצריכין להתמרק בארבע מאות שנה שלמים, וכדאיתא בפסיקתא שאמרו ישראל ת' שנה אמרת לנו להשתעבד ועדיין לא שלמו, בזה חשב משה שלא יאמינו שהגיע הקץ, ובוודאי כן הוא האמת, אבל לא יכלו להתמהמה כי הי' באין בשער הנון של טומאה רח"ל, והוציאם בזכות שעתידין לקבל את התורה אוריין תליתאי לעומת שלש עבירות ועדיין נצרכין מירוק ואז תהי' הרפואה לכל ג' חטאים אלו בשלימות, וזה השלש אותות נחש לעומת חטא ע"ז חטא דור אנוש שורש נחש הקדמוני אל אחר, צרעת לעומת חטא ג"ע חטא דור המבול, וכמו שכבר דברנו שעונש הצרעת מקביל ביותר לחטא ג"ע, כי צרעת היא לבן ומראות נגעים ע"ב כמנין חסד וכמ"ש וספח ה' קדקוד בנות ציון, דם הוא לעימת חטא שפ"ד חטא דור הפלגה וכנ"ל, והנה נחש וצרעת שחזרו לקדמותן זה למטה וזה שבה כבשרו רמז לסילוק החטא והעונש מעתה, אך אות הדם לא חזר להיות מים, וזהו שברש"י שומע אני שבידו הם נהפכים לדם ואז כשירדו לארץ יהיו בהווייתן וכו', והיינו שהי' הו"א לומר דהוא כמו שני אותות הקודמים, אך באמת אינו כן והטעם יש לומר בפשיטות כמ"ש רש"י שרמז להם שבמכה ראשונה נפרע מאלהותם, ועוד ששני אותות הקודמים מורים על הקלקול, ע"כ לרמז על התיקון חזרו כבתחילה, אבל דם שמורה על החיבור של גוף ונפש דוגמת עליונים בתחתונים אלא השפיכה לארץ הוא רומז לשפ"ד, אבל דם עצמו לא יתכן להחזירו למים:
123
קכ״דשנת תרע"ז.
124
קכ״ההבה נתחכמה לו וגו'. ויש לדקדק שלשון הבה הוא לשון יחיד, והרי אמר לרבים ולמה לא כתיב לשון רבים כמ"ש שופטים כ' ז' הבו לכם דבר ועצה הלום, שמואל ב' ט"ז כ', הבו לכם עצה מה נעשה, והא"ע כתב הטעם בעבור שידברו במלות האלה הרבה, והביא ראי' ממ"ש בדור הפלגה הבה נרדה עי"ש, ומלבד שהטעם דחוק כי יש תיבות לאלפים שמדברים בהם הרבה ולא יתחלפו, ולמה תתחלף זו בין רבים ליחיד, גם ראייתו איננה ראי' כ"כ חזקה כי הבה נרדה הוא מאמר השי"ת למלאכים שהם מתאחדים ואין ביניהם פירוד לבבות יצדק בהם לשון יחיד, ואין מזה ראיה לאנשים בעלי חומר כ"ש המצריים ענפין מתפרדין:
125
קכ״וונראה לפרש דהנה במדרש כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף שבח על הראשונים, אלה תולדות השמים והארץ פסל לתוהו ובוהו, ואלה שמות הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים, ואינו מובן דאם למעלה הי' כתיב השבטים ולמטה השבעים נפש ניחא, אבל איפכא הרי תלי תניא בדלא תניא, די"ב שבטים הברית כרותה עמהם כמ"ש שבועות מטות אומר סלה, וכתיב וזכרתי להם ברית ראשונים וגו' שפירשו ז"ל שהכוונה על השבטים ומובן שהיו צדיקים, אבל השבעים נפש אכתי לא שמענו, עוד שם במדרש שקולים הם ישראל כצבא השמים נאמר כאן שמות ונאמר בכוכבים שמות שנאמר מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא, אף הקב"ה כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו, ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכולם, הה"ד ואיה שמות ע"כ, ורש"י העתיק להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותן שנא' המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא, ואינו מובן מה רבותא היא זו שנמשלו לכוכבים, שישראל נקראו בנים למקום, והם תכלית כוונת הבריאה, וכוכבים לא נבראו אלא לשמש את התחתונים, ולא עוד, שאף ממלאכי השרת ישראל יותר חביבין כבמדרש וישלח פע"ח ר' מאיר ור"י ור' שמעון, ר' מאיר אומר מי גדול השומר או הנשמר, מן מה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך הרי הנשמר גדול מן השומר, ר"י אומר מי גדול הנושא או הנישא מן מה דכתיב על כפים ישאונך הוי הנישא גדול מן הנושא, ר' שמעון אומר מן מה דכתיב שלחני הוי המשלח גדול מן המשתלח, וברח"ו שמחצב נשמות ישראל גבוה מהמלאכים, וא"כ מה רבותא זה ששראל שקולין או חביבין ככוכבים, ועוד יש לדקדק השינוי שבין רש"י להמדרש שהמדרש הביא קרא דתהלים קמ"ז לכולם שמות יקרא, ורש"י הביא קרא דישעי' מ' לכולם בשם יקרא, ורש"י הוסיף להודיע חיבתן שלשון זה איננו במדרש, הלוא דבר הוא:
126
קכ״זונראה לפרש דהנה במדרש פ' מ"ח (ישעיהו מ׳:כ״ו) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקראו וכתוב אחד אומר (תהילים קמ״ז:ד׳) לכולם שמות יקרא, כיצד יתקיימו שני כתובין הללו, אלא כשהקב"ה מבקש לקרותם כאחד הוא קורא לכולם שם אחד וכשהוא קורא לכל אחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל לכך נאמר לכולם שמות יקרא, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הכוונה, שהם נרצים מצד הכלל ומצד הפרט עכת"ד, וממוצא הדברים שכוכבים הנאמרים כאן הכוונה על מלאכי השרת והם נרצים מצד הכלל הייני שמכח כולם נשלם סדר הבריאה, וגם כל אחד בפ"ע בפרטות אפי' כשיצויר אותו לבדו בלתי משתתף עם הכלל כלו, ולפי"ז יתפרש נמי הא דישראל נמשלו לכוכבים נמי בענין זה שהם נרצים מצד כלל ישראל, ומצד הפרט כל איש ואיש מישראל בפ"ע, ויש בכאן לימוד לכל איש, היות ידוע שהאדם עולם קטן, וכל מה שיש בעולם הגדול יש דוגמתו בעולם הקטן, אשר כל איש יתחזק בעצמו בכלל ובפרט, היינו שיראה א"ע גבוה במעלה מצד הכלל שבכללו היא איש ישראלי, ונברא לשמש את קונו, ואין נאה לפניו לעשות מעשים פחותים שאינם מותאמים לפי מעלתו ותעודתו, ובכלל להיות לבו מתנשא ומוגבה בדרכי ה' מחמת זה שזכה להיות בתוך כלל ישראל, וכמו שספרו על בעל אורים ותומים שהאזינו אחריו שלא ברך שלא עשני גוי, ונשאל ע"ז והשיב כי בקומו ממטתו ונזכר שהוא יהודי נתרגש באהבה ובהגבהת הלב לשמים עד שלא עצר כח להמתין בברכת שלא עשני גוי לאמרה בתוך סדר הברכות ואמרה תיכף, ולעומת זה הוא נרצה מצד ובתוך כלל ישראל, ומצד הפרט כיצד היינו להשגיח על כל מדה ומדה בפ"ע ועל כל תנועה ותנועה שיהא נוכח ה' דרכה, ואל יקל בעיניו שום מדה ותנועה בלתי השלמתה, ולעומת זה הוא נרצה גם מצד הפרט:
127
קכ״חומעתה יש לומר דשבעים נפש הם כלל ישראל ומספר שבעים הוא מקביל לכלל העולם ושבעת ימי בראשית, וכנגד שבעים שמות יתב"ש, ושבעים שרים הסובבים את הכסא, ושבעים שרי האומות, ושבעים אומות כמ"ש יצב גבולות עמים למספר בנ"י, והם מקבילים לריצוי של ישראל מצד הכלל, אך י"ב שבטים שברית כרותה עם כל אחד מהשבטים בפ"ע, וא"א שיעדר ח"ו אחד מהשבטים, הם מקבילים לריצוי ישראל מצד הפרט, ולפי האמור יובן ההפרש שבין רש"י והמדרש, שהמדרש הביא הקרא דתהלים לכולם שמות יקרא, דזהו הריצוי מצד הפרט כבמדרש פרשה מ"ח דהקרא מיירי כשהוא קורא כל אחד בשמו מיכאל גבריאל, וזהו שמות לשון רבים, וכוונת המדרש שישראל שקולין להם היינו נמי הריצוי של כל פרט ופרט שמקביל לזה הי"ב שבטים שבפרשה, ורש"י מיירי מהריצוי של כלל ישראל שמקביל לזה השבעים נפש ע"כ מביא קרא דישעי' לכולם בשם יקרא, לשון יחיד שכולם כאחד, וע"כ הוסיף רש"י להודיע חיבתן, שהכיל אף שיש בהם אנשים בלתי כ"כ זכאין נמי חביבין לפני המקום מצד הכלל עכ"פ, והטעם מפני שכלל ישראל לעולם נרצים ואפי' כשהם ח"ו בלתי זכאים כמ"ש אפי' כשהם טמאים שכינה ביניהם ורמזו ז"ל שאין חטאת ציבור מתה, אבל המדרש שמדבר מהריצוי שבפרט איננו צריך להוסיף תיבת חיבתן שבוודאי אחר שנרצה מצד הפרט בוודאי הוא נאהב וחביב, כי למי יאהב חוץ ממנו:
128
קכ״טולפי האמור יתפרש שפיר דברי המדרש ואלה שמות על השבעים נפש שנאמרו למעלה, ודקדקנו דהרי תלי תניא בדלא תניא, ולפי דרכנו י"ל בפשיטות דישראל בכללם בוודאי הם נרצים והשי"ת מתפאר בהם, שנא' ישראל עבדי אשר בך אתפאר, ומחמת שנא' בלשון יחיד מובן דעל כלל ישראל מדבר שהם כולם כאיש אחד, וא"כ הרי לכלל ישראל יש שבח ושבח, וזהו פרשה שלמעלה שמדבר משבעים נפש שנתרבו מאד כמ"ש וישב ישראל בארץ גושן ויפרו וירבו מאד, עתה הוסיף לומר ואלה שמות שגם בפרט הי"ב שבטים כאו"א בפ"ע נמי, וזהו שמסיים שכולם היו צדיקים וע"כ אינם נזקקים להכלל:
129
ק״לוהנה בא להודיענו שישראל ירדו לגלות מצרים אחרי שנתחזקו בכח הכלל וגם בכח הפרט שהורישו הי"ב שבטים והשבעים נפש לזרעם להיות כל איש ואיש נרצה מצד הכלל וגם מצד הפרט, כמו שהגדנו למעלה שעולם הקטן הוא דוגמת עולם הגדול, ובזה הכח עמדו נגד כחות רעות וכישוף של מצרים שלא יתמשכו ברשתם, וכמו ברוחניות כן נמי בגשמיות לא שלטו המצריים עליהם לשעבדם כל זמן שאחד מהם קיים, והנה הגלות שהי' מירוק למעלת ישראל, כמו שהם נרצים מצד הכלל ומצד הפרט, כן הי' הגלות, והיינו דהנה ברש"י פרשת יתרו בפסוק אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, מדינה קשה, ומיד פרעה מלך קשה, וכבר דברנו מזה, ולפי דרכנו יש לומר עוד כי המלך לבו לב העם והוא כולל כל פרטי העם יחד, ע"כ נקרא עוצר כברש"י בפסוק זה יעצור בעמי, ע"כ כח פרעה בטומאה הי' מירוק לריצוי ישראל מצד הכלל, והמון פרטי המצריים הי' טומאתם מירוק לריצוי ישראל מצד הפרט, והנה במדרש בפרשת מילה ר' ברכי' ור' חלבו בשם ר"א ברבי יוסי כתיב זה הדבר אשר מל יהושע דבר אמר להם יהושע ומלן, אמר להם מה אתם סבורין שאתם נכנסין לארץ ערלים כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו ונתתי לך ולזרעך אחרך וגו' על מנת ואתה את בריתי תשמור, ויש להבין השייכות מילה לארץ שיהא תלוי זה בזה, וכבר אמרנו לפרש עפ"י מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דאם זר וחיצון מתאחד בתוך האחדות היא מקלקל את כל האחדות, ומייתי לה מהא דהש"ס (סנהדרין פח:) באגד מין חמישי ללולב אי לולב צריך אגוד גרוע ועומד הוא עכ"ד, והנה ארץ ישראל היא מאחדת את כל כלל ישראל לעשותם כאחד ולא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן וע"כ בעוד הערלה בקרב ישראל והיתה מתאחדת גם הערלה עמהם היתה מקלקלת את כל האחדות, וע"כ אי אפשר שירשו את הארץ ערלים:
130
קל״אוהנה במדרש רבנן פתחין פתחא להאי קרא, בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם, ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהי' כמצרים וכו', ולפי דברנו זה שהערלה מקלקלת האחדות וחיבור ישראל, ע"כ אבדו ישראל גם מעלת הכלל, וע"כ שוב צא היו הבלתי זכאין נמי חביבין לפני המקום אף מצד הכלל, וע"כ ויקם מלך חדש על מצרים שחידש עליהם גזירות, וכמו ברוחניות ששלטו עליהם כתות רעות של מצרים, כן בגשמיות התחילו לשעבדם, ולא היו נושעים לא מצד הפרט ולא מצד הכלל:
131
קל״בומעתה נבא לביאור מה שאמר פרעה הבה נתחכמה בלשון יחיד, עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפי' דברי המדרש אסתר, תנו ימים כנגד ימים, וכבר הזכרתי אותו פעמים רבות ע"כ די הקיצור, דשבת היא מנוחה וכשישראל פגמו בשבת לקחו אומה"ע המנוחה, וזהו שבשביל שבימים ההמה היו דורכי גתות בשבת לקחו אומות המנוחה, והי' הרשע בימים ההם יושב ועושה מרזיחין עכת"ד, וכך יש לומר נמי בפרשתנו דבשביל שהפרו ברית מילה, ונסתלקה האחדות מישראל לקחו המצריים כח האחדות ע"כ אמר בלשון יחיד, ועם דברנו הנ"ל שפרעה הוא לעומת הכלל יצחק מאמר זה בלשון יחיד לפרעה:
132
קל״גולפי האמור יש לפרש דברי המדרש, ג' היו באותה עצה [של הבה נתחכמה] בלעם, איוב, ויתרו, בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו בניו וישבו בלשכת הגזית, ויש להבין איך היא מדה במדה, ובפשיטות י"ל בשביל שלא לקח חלק בעצה רעה זו וברח, זכה להיות בעצת הסנהדרין, ולפי האמור ימתקו הדברים עוד יותר דהנה כבר אמרנו מדברי הזוה"ק שכך היא המדה שמדבר חיצוני שאדם בורח ממנו בא לעומתו באותו ענין בקדושה, וע"כ יתרו שברח מעצת הבה נתחכמה שהיא התאחדות כח טומאת מצרים זכה לעומתו להתאחדות קדושה והוא סנהדרין שהיו יושבין כחצי גורן עגולה והוא התחברות אהבה, כמ"ש מלכים (כ"ב יוד) ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו מלבשים בגדים בגורן פתח שער שומרון, ובש"ס חולין (ה.) מאי גורן אילימא גורן ממש אטו שער שומרון גורן הוה אלא כי הא דתנן סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהיו רואין זה את זה, וברש"י בגורן כגורן היו יושבין בחיבה וברעות ובאגודה אחת כסנהדרין וכו', וכן נקראו סנהדרין שבעים ושנים זקן ולא זקנים להודיעך שבישיבה אחת היו יושבין וכולם הורו כאיש אחד, ובוודאי בני יתרו שהיו יושבין בלשכת הגזית בבית ראשון היו, שלא הי' מחלוקת בישראל ומחלוקת הראשונה בימי יוסי בן יועזר הי' כבש"ס ביצה, וא"כ לעומת שברח מכח האחדות שבטומאה, זכה לעומתו לזרעו לישב בלשכת הגזית אחדות שבקדושה:
133
קל״דולפי האמור יש לפרש מקראי קודש, ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בנ"י הוי' אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור: לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם הוי' אלקי אבותיכם נראה אלי אלקי אברהם יצחק ויעקב לאמר פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים, ולכאורה נראה כפילת דברים בשני פסוקים, ולמה חזר להזכיר הוי' אלקי אבותיכם וגו', ולכאורה הי' די לכתוב ואמרת אליהם פקוד פקדתי וגו', ואף גם זאת דכל המאמר לך ואספת מיותר והי' די בפסוק הראשון ולהסמיך אליו פקוד פקדתי אתכם וגו', דמאחר שהזכיר בפסוק ראשון כה תאמר אל בנ"י ממילא מובן שפקוד פקדתי יאמר לישראל, ועוד יש להבין למה בפסוק ראשון הזכיר אלקי עם כל אחד מהאבות, ובפסוק השני הזכיר פעם אחת אלקי עם שלשת האבות יחדיו:
134
קל״האך לפי דרכנו הנ"ל יש לומר דהנה מובן דהגאולה א"א שתצא לפועל רק ע"י הסרה וסילוק הענין שהביא את השעבוד, ולעומת שבא השעבוד כן ילך, והנה אמרו ז"ל מעשה אבות סימן לבנים, וידועין דברי הרמב"ן פ' לך כי כאשר יבוא המקרה משלשת האבות, יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבוא לזרעו. עכ"ל, ונראה להוסיף עוד ולומר דכמו דמעשה אבות סימן למעשה בנים, כן נמי האבות עצמן הם סימן לעצם של הבנים, וע"כ באשר דכל הגלות והשעבוד התפשט על ישראל בסיבת שפגמו בהתכללות והתאחדות ישראל ע"י שהפרו ברית מילה, וכאשר אבדו מעלת הכלל כ"ש מעלת הפרט, מובן ממילא שהגאולה א"א שתצא לפועל עד שיאיר עליהם מקודם מעלת הכלל ומעלת הפרט, והנה האבות עצמן הי' בהם מעלת הכלל של שלשת האבות, ונוסף לזה הי' לכל אחד מעלתו בפני עצמו, וכמו שאמרו ז"ל במדרש בפסוק וזכרתי את בריתי יעקב וגו', ולמה נאמרו האבות אחורנית לומר אם אין מעשה ביעקב כדאי הם מעשה יצחק ואם אין מעשה יצחק כדאי הם מעשה אברהם, כדאי הוא מעשה כל אחד ואחד שיתלה כל העולם בגינו, כן נמי יש לפרש דהא שנזכר אלקי עם כל אחד ואחד, שכל אחד בפני עצמו כדאי הוא שיקרא שמו של הקב"ה עליו, וע"כ פעמים הזכיר אלקי עם כל אחד ואחד, ולפעמים אלקי עם כולם יחד, וזהו כענין שבזרעם ששקולים ככוכבים שנרצים מצד הכלל וגם מצד הפרט, ומעתה יובן כפל הפסוקים שבוודאי ישראל הי' לבם חלוק מלהאמין שבוא תבוא הגאולה אחרי שידעו בעצמם שאין בהם לא מעלת הכלל ולא מעלת הפרט, ע"ז אמר הכתוב להודיעם שעכ"פ זכות אבותם מסייעתם, וכבמדרש פ' ט"ו אמר הקב"ה אם אני מסתכל במעשיהם של ישראל אינן נגאלין לעולם, אלא למי אני מסתכל לאבותיהם הקדושים וכו', וזהו שבפסוק הראשון אמר ה' למשה כה תאמר אל בני ישראל הוי' אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם שבכתוב הזה הגיד התייחדות שם הוי' על כל פרט בפ"ע, וכמו האבות עצמן כן הבנים בזכות אבות הופיעה עליהם מעלת הפרט, וחזר ואמר לך ואספת את זקני ישראל שבכתוב הראשון לא הזכיר לשון אסיפה שהר מיירי ממעלת הפרט שמופיעה לתוך לב של כל אחד, אבל בכתוב השני שבא להגיד להם שבזכות האבות זוכים למעלת הכלל, הגיד לו לשון אסיפה ושיאמר להם אלקי אברהם יצחק ויעקב, היינו שמעלת הכלל של האבוח שנרמז בהזכירו שם אלקי על כולם יחדיו הוא מופיע על כלל ישראל, ומעתה הם שבים להיות נרצים מצד הכלל וגם מצד הפרט, ובזה הם נגאלין:
135
קל״וולפי דרכנו יובן עוד מה דשבת היא גאולה ואלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, דהנה שורש כל הגליות הוא גלות מצרים, ואיתא בספה"ק דכל הגליות הם השלמה מה שחסר מד' מאות שנה במצרים, ומובן דכמו דהתפשטות גלות מצרים לשעבד בישראל הי' בשביל שניטל מהם כח האחדות, שהיא מעלת הכלל ומכ"ש מעלת הפרט, וממנו נסתעף כח האחדות של עם מצרים לשעבד בישראל, מכה זו מהלכת ע"פ כל הדורות. וכל הגליות הם באופן זה, וע"כ שבת שהיא רזא דאחד שבים ישראל למעלתם הן למעלת הכלל, והן למעלת הפרט, וזהו זכור ושמור, שמור הוא בכלל ישראל, וזכור הוא בפרט, וכבר דברנו בזה הרבה:
136
קל״זויש לומר נמי דשמירה ממלאכה היא ענין כללי לכל ישראל שהמלאכה זו עצמה אסורה לזה כמו לזה קטן וגדול יחד שם הוא, אבל זכור שהוא במוחא [אף שהוא נמי בפה] אין דעתן של בני אדם שוות וכל חד כמה דמשער בלבי', ע"כ מחמת בתי' שמור ישראל נרצים מצד הכלל ומחמת בחי' זכור נרצים מצד הפרט:
137
קל״חובזה יש לפרש הא דבזמירות האריז"ל אסדר לדרומא במנרתא סתימא ושלחן עם נהמא בצפונא ארשין, שמנורה בדרום רומז לחכמה ע"ש הרוצה להחכים ידרים, רומז לחכמה שבמוחא דכל חד וחד כמה דמשער בלבי' דזה בחי' זכור ריצוי מצד הפרט, ושלחן עם נהמא רומז לשלחן מלכים, כמ"ש הרמב"ן בשלחן של לחם הפנים, ומלך הוא כולל יחד כל הפרטים כנ"ל והוא בחי' שמור ריצוי מצד הכלל:
138
קל״טויש לומר דזה נמי ענין קידוש וג' סעודות, קידוש הוא רק פעם אחת בלילה בכניסתו דביום אין בו ברכת קידוש, זהו ריצוי מצד הכלל וזהו שאנו אומרים ורצה בנו שהוא ריצוי הכלל בחי' שמור, ושלש סעודות נגד שלשה אבות מיוחדת כל אחת בפני עצמה, וכענין דכתיב אלקי עם כל אחד מהאבות זה ריצוי מצד הפרט, כל אחד עונג מיוחד בחי' זכור כל חד לפי מה דמשער בלבי':
139
ק״מולפי האמור יתפרש נמי מה שאנו אומרים בזמירות כל מקדש שביעי כראוי לו, כל שומר שבת כדת מחללו שכרו הרבה מאד על פי פעלו איש על מחנהו ואיש על דגלו, וכ"ק אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר הגיד דתרי מילי נינהו, כל מקדש שביעי כראוי לו, לא נאמר בו שום שכר, כי זה אין בכח הפה לדבר וכאמרם ז"ל מתן שכרה לא עביד לגלוי', והוסיף ואמר כל שומר שבת כדת מחללו, לזה יש לומר שכרו הרבה מאד ע"פ פעלו איש על מחנהו ואיש על דגלו, ולפי דרכנו ימתקו הדברים, דכל מקדש שביעי כראוי לו זה בתי' זכור ריצוי מצד הפרט כל חד כמה דמשער בלבי' שזה מעלה יתירה, וכמו שזה נעלם בלב חכם כך שכרה נעלם, ואין בכח הפה לומר, אבל כל שומר שבת כדת מחללו שהיא בחי' שמור ריצוי מצד הכלל לזה שכרו ע"פ פעלי נמי איש על מחנהו ואיש על דגלו להתאחד בכללות ישראל, וממוצא הדברים שבשמירת שבת זוכין ישראל לריצוי מצד הכלל וריצוי מצד הפרט, וכשזה קם זה נופל וממילא ניטל כח האחדות בכלל וכח טומאת הפרטי מאומה"ע ע"כ נסתלק כח ושעבוד האומה"ע מעל ישראל, אך צריך להבין למה צריך לשמירת שתי שבתות ולא די בשמירת שבת אחת, ואיתא בסידורו של שבת שהכוונה שלא יקלקלו בימי החול שבנתים, ועדיין אינו מובן למה שבת הראשונה לא תביא את הגאולה לגמרי ושוב לא יהי' מציאת הקלקול של ימי החול, ועוד מה אכפת לימי החול וכמו כל המצות שאין חוששין שלא יתקלקל אח"כ, ויש לומר דהנה צריכין להבין לפי מה שאמרנו שהאומות נטלו את כח האחדות מישראל, א"כ איך אפשר שבגלות יהי' שבת רזא דאחד ולא יטלוהו האומות, והתירוץ לזה הוא דשבת היא רק רזא דאחד היינו סוד דאחד פנימיות דאחד ולא בחיצוניות, והאומות אינם שולטין אלא על מה שבגלוי ובית הסתרים אינו מקבל טומאה, וע"כ א"א שיהי' שום שליטת כח האומות על שבת כלל, ומ"מ באמצעות הפנימיות מתאחדין ישראל, אבל עדיין אין מביא הגאולה לגמרי בשבת ראשונה שעדיין חסר כח התאחדות בחיצוניות בהתגלות, אך בששת ימי המעשה הבאים, אם אינן מקלקלין נמשך בכל יום הארה משבת לתקן את יום ההוא ומדה השייך לו, כידוע שביום הראשון חסד ובשני גבורה וכו' כידוע, וע"כ בכל יום ויום מתגלה יותר ויותר מה שהי' בשבת בהעלם, ולעומת התגלות יום ההוא שהיא בפנימית וגם בחיצוניות, מסתלק לעומתו כח אחדות האומות שהיא רק בחיצוניות, כי בפנימיות אין להם כלום וכל כחם הוא בחיצוניות לבד, ע"כ הקדושה שהיא בכפלים בפנימיות ובחיצוניות דוחה כח האומות שהוא בחיצוניות לבד וכה נמשך יום אחר יום, [אם אינם מתקלקלין בנתים] עד כשיגיע שבת השני יהי' נגמר כל המדות בפנימיות ובחיצוניות יחד ואז היא גמר סילוק כח האומות מכל וכל וישראל נגאלין גאולה שלימה אכי"ר ב"ב.
140
קמ״אואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה וגו'. ובזוה"ק מקשה את יעקב אתו מבעי לי', ותירץ עדה"א, ויש לומר נמי ע"ד אגדה, דהנה יש לדקדק לכתב או אידי ואידי יעקב או אידי ואידי ישראל, אך נראה עפי"מ שהגדנו כבר במק"א דענין שני השמות יעקב וישראל, דיעקב הוא מלשון עקב מורה על הכנעה, וישראל הוא התנשאות והגבהת הלב בדרכי ה', ויש להוסיף עוד ולומר דשם ישראל נכלל בו שלשה ענינים שמירה עליהם שם ישראל, א) לשון שררה ע"ש לשון כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, ב) אותיות ישר אל או שיר אל אותיות דדין כאותיות דדין, ג) הוא נוטריקון לי ראש, וזה שייך נמי בכל אדם הפרטי כחות הגוף והחומר מושכין אותו למטה. ועוד גם זאת יצה"ר שהוא מלאך מסית ומדיח שילך האדם אחר חומר גופו, וע"ז אמרו ז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, כי איך יתגבר האדם על כח מלאך, וע"ז מורה שם ישראל "כי שרית עם אלקים" זה יצה"ר שהוא מלאך שנקרא אלהים, "ועם אנשים" זהו כחות אנושי שהחומר מושך למה שהוא "ותוכל", ויעקב הי' פועל דמיוני לכל קהל עדת ישראל, שיש בכל אחד מישראל כח השררה לשלוט על כחית החומר ועל כחות היצה"ר, אף בלי טעם וחשבונות, אלא כמו שמשרתי המלך נשמעים לו בלי הראותם לדעת טעמו של דבר, וזהו עיקר ענין מלוכה וממשלה, כי כשיודע טעמו של דבר ועושה מחמת הטעם, הרי הוא כעושה מאליו ושומע לדעת עצמו, אלא צריך לעשות מחמת ציווי ופקודת המלך, וכן הוא באדם הפרטי ניתן בו כח נעמוד נגד כח החומר וכח היצה"ר בלי טענות רק פקודת המלך למאן ולא לשמוע כלל, וכענין שכתוב בחזקי' מלכים ב' י"ח ל"ו והחרישו העם ולא ענו אותו דבר כי מצות המלך הוא לאמר לא תענוהו, ובזה האופן אנו מובטחים כי יכול נוכל כמ"ש ביעקב כי שרית וגו' ותוכל, ענין השני שמורה עליו שם ישראל נוטריקון ישר אל או שיר אל, כי האדם נברא ישר וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלכן צורת האדם לעמוד בקומה זקופה כי צורתו להיות מרכבה להשי"ת שכתוב בו צדיק וישר הוא עכ"ד, היינו להיות כל מדותיו על קו הישר, ואז הוא מרכבה למדת ישר, והוא בעצמו אותיות שיר ששיר הוא דביקור העלול בעילה, וכל עוד שאין מדותיו ישרים א"א להדבק באמת:
141
קמ״בענין השלישי שמורה עליו שם ישראל הוא נוטריקון לי ראש, היינו שתעודת איש ישראל להיות ראש וראשית הבריאה, וע"כ כאשר נזדמן לפני האדם מעשים בלתי ראויים, ישום הדברים אל לבו שמעשים כאלה אינם מתאימים עם מסת מעלתו, וכענין שפי' הרה"ק ר"מ מפרימישלאן זצ"ל את הכתוב ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית, היינו שהי' לו לשום אל לבי שלפני שאני בן דוד מלך ישראל אינם נאותים מעשים כאלה, והי' לו לעצוב את לבו בזכרו את אביו, והוא לא עשה כן וענין אביו לא עצבו מימיו למנעהו מדרך שאינו שוה לו. עכ"ד ודפח"ח, כן צריך כל איש ישראל לזכור שאביו שבשמים יעצב את לבו לאמר מדוע ככה עשית ואתה בן מלך אין ראוי לך להיות גורף ביבין, אלא לעמוד בראש כל הבריאה שבתורתו ועבודתו ימשוך אחריו כל העולם להיות נכנעים לרצון השי"ת:
142
קמ״גויש לומר ששלשה ענינים אלה שמירה עליהם שם ישראל הם לעומת נפש רוח ונשמה, ענין הראשון להיות מושל על כחות החומר ויצה"ר הוא מתייחס לנפש, ונפש היא לשון רצון כמ"ש אם יש את נפשכם, ורצון הוא למעלה מהטעם [וידוע עוד למבינים שמלוכה מתייחסת לנפש בסוד נפש דוד] וע"ז כתיב כי שרית וגו', ענין השני שמורה עליו שם ישראל הוא שיהי' מדותיו על קו הישר הוא מתייחס לרות שמשכנו בלב שמשם תוצאות כל המדות, ויש לב חכם לימין, ולב כסיל לשמאל, ישר, ועקום, וצריכין ליישר ולפשט את העקמימיות שבלב, וענין השלישי שמורה עליו שם ישראל הוא לי ראש שיראה אדם את עצמו שהוא ראש וראשית הבריאה, ואת תעודתו להמשיך את כל באי עולם תחת כנפי השכינה, הוא מתייחס לנשמה, שלענין זה ירדה הנשמה ממרום מעלתה לעולם הזה להגביה שפלים עד מרום כדאיתא בספה"ק, הצד השוה שבשלשת ענינים אלה להיות לבו מוגבה בדרכי ה' ולהשתרר על כחות המתקוממים:
143
קמ״דושם יעקב המורה על הכנעה אף שלכאורה הוא היפוך מה שמורה שם ישראל, שזה על התנשאות וזה על שפלות מ"מ אין זה סתירה לזה, דההכנעה היא להשי"ת בלבד, הא למה זה דומה לעבד מלך העומד בהכנעה לפני המלך, ומ"מ הוא מתנשא על האנשים הנתונים תחתיו לעבודת המלך והוא שוטר עליהם, וההכנעה היא לפני המלך לבד, ואף אם יצוה לו המלך שיכנע עצמו לפני זולתו אין הכנעתו נחשבת כניעה לזולתו, אלא להמלך שצוה עליו ככה, ואין כניעתו זאת מוציאתו מידי התנשאות על האנשים שהוא שוטר עליהם לעבודת המלך:
144
קמ״הוהנה ישראל שירדו לגלות הוצרכו להתחזק בכל עוז ולהזדיין בכל הכחות שבל יטמעו בגלות, ע"כ הזדיינו בכל שלשה ענינים שמורה עליהם שם ישראל שהוא התנשאות כאמדם ז"ל חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ויהי' כאפס ואין אנשי מלחמתו הם כחות החיצונים ורעי גוים המתקוממים והמפתים, ויביט על כל אלה בעין בוז, לעימת מעלתו וחשובת תעודתו, וזה "שמות בנ"י הבאים מצרימה" הכוונה שבאים בכח מה שהם בני ישראל, ויש בהם שלשת ענינים שמורה עליכם שם ישראל, והוסיף ואמר "את יעקב" הכוונה שהוא בצירוף ההכנעה והשפלות שמורה עליהם שם יעקב, והיינו שבצירוף ההתנשאת קבלו עליהם עול הגלות וסבלות מצרים, ואינם מתקצפים על כובד הגלות, וכמ"ש הכוזרי ומי שסובל הגלות מתקצף כמעט שמאבד את עולמו, והכניעה איננו להמצריים אלא להשי"ת הגוזר הגלות, וע"כ יכול להיות ההכנעה והשפלות במדור אחד עם ההתנשאות ואין זה מבטל את זה כנ"ל, ושתי אלה החזיקו מעמד ישראל בגלות, וזה לימוד לגלותינו המר הארוך הזה לאחוז בשתי המדות יחד להתנשא ולהננע ולסבול עול הגלות, וכמ"ש יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, והרה"ק אדמו"ר הר"ר בונם זצללה"ה מפרשיסחא אמר שבאם הגוי קורא על ישראל דברי זלזול, והישראל עונה להגוי לעומתו הרי זה מאריך את הגלות רח"ל עכ"ד, אלא יסבול את הגלות בהתנשאות הנפש הפוך כת הידועה שאינם יכולים לסבול הכניעה וסבלות הגלות, ובזה נזכה נפאר תחת אפר בב"א:
145
קמ״ווכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. במדרש א"ר שמעון בן לקיש רוח הקודש מבשרתן כן ירבה וכן יפרוץ, נראה דמחמת העינוי הי' שפל לב ישראל, והי' יכולין ליפול במחלת היאוש ח"ו, ע"כ בא רוה"ק בלב ישראל ובישר את כל אחד ואחד שכן ירבה וכן יפרוץ, ובזה התחזקו ישראל לסבול הגלות וסבלות מצרים והעינוי בגודל נפש:
146
קמ״זבמדרש כ' ה' בן שתים עשרה שנה נתלש משה מבית אביו, למה כן שאלו גדל בבית אביו ובא ואמר להן לישראל המעשים לא הי' מאמינים בו שהי' אומרים אביו מסרם לו לפי שיוסף מסרה ללוי ולוי לקהת וקהת לעמרם, ולכך נתלש מבית אביו וכשהלך והגיד לישראל כל הדברים האלה לפיכך האמינו בו שנא' ויאמן העם, ויש לדקדק התינח אם בא לבדו מארץ מדין אבל מאחר שבא בצירוף אהרן שגדל בבית אביו עדיין לא יצאנו מידי החשד שמא עמרם מסר לאהרן ואהרן מסר לו, אך בזה יש לומר שעל אהרן לא הי' אפשר להיות חשד כי הי' נאמן לנביא מאז ואין לחשוד אותו שעשה קנוניא עם משה. אך לפי"ז יש להבין הלא אמרו ז"ל נביא מאן קא מסהיד עלי' נביא חברי', וא"כ למה הי' נצרך להתלש מבית אביו כלל אותן השנים, הלא אהרן שהי' נאמן לנביא הי' לו להעיד על משה, ויש לומר דהא דנביא מסהיד על נביא חברי', היינו שראה במראה הנבואה נביאתו של זה ואיך קיבל זה את נביאתו, אך משה שהי' נביאתו למעלה מכל הנביאים ומובן שאין שום נביא יכול לראות, איך, ומה ומאין קיבל משה נביאתו, ע"כ לא הי' יכול שם נביא להעיד עליו:
147
קמ״חבמדרש פ' לך אמ"ר אלעזר בר אבינא אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח וכו', ויש ליתן טעם לזה עפי"מ שכתוב בזוה"ק (י"ט.) בפסוק וימת מלך מצרים, שהורד שר של מצרים ממעלתו ונפל מגאותו וכיון שנפל מלך מצרים שהוא שר שלהם זכר הקב"ה לישראל ושמע תפלתם, אמ"ר יהודה בא וראה שכך הוא שכל זמן שהשר שלהם נתנה לו שררה על ישראל לא נשמע צעקתם של ישראל כיון שנפל השר שלהם כתיב וימת מלך מצרים ומיד ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלקים, שעד אותה שעה לא נענו בצעקתם עכ"ל, והנה מפורש יוצא כשהמלכות בתוקפה ובגדולתה הוא מסך מבדיל בפני תפלת ישראל שלא יעלה השמימה, נפלה המלכות מגאותה נסתלק המסך, והנה במדרש וימת מלך מצרים שנצטרע ואמרו החרטומים שאין לו רפואה אם לא ישחוט מקטני ישראל ק"ן בבוקר וק"ן בערב וירחוץ בדמם, יש להבין אחר שנצטרע ונפל מגאותו ונסתלק המסך המבדיל, הי' צריך להתמעט התפשטת כחו על ישראל, וכאן נראה להיפוך, ונראה שגזירה זו לאו מפני גודל כחו הי' אדרבה שהרי נפל ממעלתו, אלא מחמת שהי' ישראל במצרים כעובר במעי בהמה כבמדרש, והוא כענין אמרו ז"ל בולד טריפה כשנתעברה ולבסוף נטרפה היא וולדה נטרפה, ע"כ עם מפלת שר של מצרים, נפל עמה כחן של ישראל והיו בשפל המצב מאד עד שגזר עליהם גזירה כזו אבל לעומת זה גרם נפילת שר של מצרים הסתלקות המסך המבדיל בפני תפילת ישראל כנ"ל. והתפללו ונגאלו. והנה מדה זו נוקבת והולכת בכל הגליות אף שכבר יש לישראל מציאות בפ"ע ואינם עוד כעובר במעי בהמה, מ"מ באשר מובלעים בין האומות יש כח ביד השר למנוע עליית התפלות, וכן נראה שדוגמתו גם באדם עצמו הוא מעכב ההתעצמות מוח והלב בתפלה. וכל קישוי של התפלה מינייהו הוא, מה גם שרה של אדום שהי' עולה ואינו יודע כמה, וכמ"ש ואם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך וגו' והדברים עתיקים וכ"כ בנפול האומה נפל גם כחן של ישראל עמן כמו במצרים, ואף שאיננו באותו אופן שבמצרים שהי' שוחט ק"ן קטני ישראל בבוקר וק"ן בערב, כי שם היו כעובר במעי בהמה משא"כ בגלות זה, מ"מ א"א שלא יהי' נפילה גדולה לשונאי ישראל, ובזה מובן ענין חבלי משיח:
148
קמ״טוכדי להקל ענין זה מישראל עושה הקב"ה התגרות האומות זו בזו, וכמו בגשמיות שמם המתעצמים להפיל אחד את השני בהכרח שהמנצח נופל ג"כ אלא שהוא על המנוצח, כן ברוחניות שר המנצח הוא ג"כ בבחי' נפילה אלא שהוא עדיין למעלה משר המנוצח, ובאשר לפי סדר ומשטרי המלחמות מה גם במלחמה גדולה, פעם זה למעלה ופעם זה למעלה, ואפי' אותו שהוא למעלה ג"כ היא בבחי' נפילה שאינו יכול להיות כ"כ מסך מבדיל בפני תפילת ישראל כנ"ל. ע"כ עולין תפילת ישראל ומעוררין את הגאולה. ומ"מ באשר אינם כ"כ נופלים בפעם אחת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וכל אחד עדיין מתאמץ ומתפאר להיות הוא המנצח, וע"כ א"א שיהי' נפילה גדולה כ"כ לשונאי ישראל, ואף שפטור בלא כלום א"א, מ"מ החבלי לידה הוא באופן שהוא ביכולת לסבול ויתקיים בנו אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחושך ה' אור לי:
149
ק״נוממוצא הדברים שבעת כזאת המסך מעבור תפילה נסתלק בצד מה ומחוייב כל איש ישראל להתאמץ בכל עוז להיות תפילתו רחמים ותחנונים לפני המקום, וידועין דברי האר"י ז"ל ובעש"ט ז"ל שבעיקבתא דמשיחא נחבקש ביותר תקוני תפילה. ע"כ צריך כל איש העומד להתפלל לצייר בנפשו עד כמה גדלה מעלת תפילתו, ועד כמה היא נתבקשת, ומחמת ציור זה בנפשו נקל עליו לכוון בתפילתו, ואל יפול לבו עליו מחמת קישוי הכוונה. שכן היא המדה שסמוך לאור הבוקר מתגבר החושך, וכמ"ש הכלי יקר בפסוק עתה תראה. עיי"ש:
150
קנ״אשנת תרע"ח.
151
קנ״בויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא אל בני ישראל וגו' ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם וגו'. כל הפרשה עד ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים וגו' ושאלה אשה משכנתה וגו' ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי וגו'. וניתן לו שלש אותות לעשות לעיני העם, אות הנחש, והצרעת, והדם, ויש להבין דלכאורה איפכא מיבעי' לי' דתחילה הי' לו לומר והן לא יאמינו לי, כי כן הוא דרך הפשוט שאין להאמין לכל הבא ליטול את השם, מה גם שלא הי' גדל עמהם ולא הי' מכירין את מעשיו שבוודאי אין להאמינו בלי אות ומופת, ואח"כ היל"ל ואמרו לי מה שמו וגו' שידיעת השם איננו אות על השליחות כמ"ש הרמב"ן ותדע שאם הי' זה לבדו אות לא הי' לו לומר עוד והן לא יאמינו עד שניתן אותות, הלא אמרת שידיעת שמו זה הוא האות, אלא ודאי שאין זה אות כלל, אלא בירור עסקיו כבמדרש שנקרא זה בירור עסקיו, וא"כ הי' לו בראשונה לומר והן לא יאמינו לי ואח"כ כשניתן לו אותות אז שייך בירור עסקיו ולא להיפוך, ועוד יש לדקדק הא דאמר והן לא יאמינו לי בואו המרבה ומוסיף על ענין ראשון, ואינו מובן מה שייכות הוא למקרא שלמעלה, והלא אף בלא מקרא שלמעלה יוצדק הלשון והן לא יאמינו לי, ועוד הלא כבר א"ל השי"ת ושמעו לקולך ולמה הי' פשוט לו להיפוך שלא ישמעו, ובמדרש אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן הקב"ה א"ל ושמעו לקולך והוא אמר והן לא יאמינו לי, ומ"מ יש להבין דעתו של משה בזה, ולא עוד אלא שהי' פשוט לו שלא ישמעו, שלא אמר כמסתפק אלא בלשון ברור שכך יהי' כהוראת לשון הן, כלשון הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים וגו' אתמהה:
152
קנ״גונראה דהנה יש להבין מה זה שאמר ואמרו לי מה שמו, וכי ח"ו לא ידעו מי ה' ה"ה מקובל בידם האמונה מהאבות הקדושים, ומעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו, והיתכן שזקני ישראל לא ידעו את ה', ועי' ברמב"ן, והוא ז"ל פירש שדרך שאלה ביקש באיזה מדה הוא שלוח אליהם, וגם זה צריך פירוש, דא"כ לא היל"ל שהם יאמרו מה שמו, אלא שמעצמו רוצה לידע באיזה מדה שלוח אליהם, ועוד שהרמב"ן כתב שמחמת ששמע משה שהבטיחו על מעמד הר סיני ומתן תורה והוא היודע כי התורה לא תנתן בכם א"ש הנזכר באבות רק בשם הגדול שבו הי' העולם, וע"כ שאל מה אומר אליהם. עכ"ל, ואינו מובן אם הוא היודע הם שמא אינם יודעין, וא"כ לא יתכן לומר במוחלט שישאלו מה שמו, כי מה חסר להם שם המקובל מהאבות, ועיקר דברי הרמב"ן ז"ל לא זכיתי להבין דמאחר ששמע שהבטיחו השי"ת על מתן תורה והוא היודע כי התורה לא תנתן בשם א"ש אלא בשם הגדול שבו הי' העולם, א"כ שוב מה זה שאלה הלא מעצמו מובן באיזה מדה הוא שלוח אליהם:
153
קנ״דוכשאני לעצמי הייתי פותח פתחא לנפשאי ממדרש שיר השירים סדרא תנינא קול דודי הנה זה בא ר' יהודה ור' נחמי' ורבנן, ר"י אומר בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלים אמרו לו וכו' ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ועדיין אין בידינו אלא מאתים ועשר שנה, אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם כו' ר"נ אומר וכו' אמרו לו והלא אין בידינו מעשים טובים אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים וכו' רבנן אמרי אמרו לו וכו' האיך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מע"ז שלנו אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בע"ז שלכם וכו', הנה אשר שלשה טענות הי' לישראל לומר האיך אנו נגאלין, א) שעדיין לא נשלם הקץ, ב) שאין בידם מעשים טובים ואדרבה שבידם מעשים רעים, ג) שכל מצרים מטונפת מע"ז שלהם, ומשה רבינו ע"ה ענה להם על כל שלשה טענות אלו הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט על כל אלה, היינו הן אמת שכפי מדת הדין והטעם צדקתם בטענותיכם, אבל באשר הוא חפץ בגאולתכם, וכל חפץ הוא למעלה מן הטעם [וכמו שאיתא בס' צרור המור בפ' וישלח בפסוק כי בי חשק ואפלטהו שמלת חשק מורה למעלה מן הטעם, וחשוקה וחפיצה בני בקתא חדא נינהו וכמו שאיתא שם במדרש בג' לשונות של חיבה חיבב הקב"ה את ישראל בדביקה בחשיקה בחפיצה עיי"ש] והוא מקור הרחמים למעלה מכל דין וטעם, ע"כ אינו מביט על כל אלה:
154
קנ״הולפי האמור יתפרש הא דאמרו לי מה שמו מה אומר אליהם כפי דרך הרמב"ן באיזה מדה בא לגאלם דבמדת הדין לא יתכן כי בוודאי כמה מקטריגין יעמדו לקטרג שלש טענות הנ"ל, וא"כ טוב שלא להתחיל מלהתחיל ולא לגמור כי בהכרח שיגרע עוד יותר, וכעין שמצינו על הים שהי' ישראל נתונים בדין אם להנצל או חלילה לאבד עם המצרים, והנה ידוע שכל השמות באשר הם תוארים יש בהם מדת ההסתר שאינם מורים על העצם אלא על התואר וכל תואר הוא הסתר שהעצם מוסתר בהתואר, זולת שם הוי' ב"ה שהוא שם עצם, ודבר זה ידוע למבינים, ובאשר כל השמות הם תוארים וכל תואר הוא הסתר ע"כ הם מורים על מדת הדין המסתעף מן ההסתר, זולת שם הוי' ב"ה שבאשר הוא שם עצם מורה על מדת הרחמים, זהו שאמר משה שבוודאי ישראל עם חכם ונבון ודעו דבר זה ויאמרו לי מה שמו אם שם של מדת הדין לא יתכן מפני שלשה טענות הנ"ל, וע"ז השיב לו השי"ת שבמדת הרחמים יתנהג עמהם והודיע לו את שם הוי' ב"ה המורה על רחמים, וכך הי' באמת שטענו שלשה טענות הנ"ל והשיב להם משה רבינו ע"ה אם חפץ הקב"ה בגאולתכם כנ"ל היינו שיתנהג עמהם במדת הרחמים:
155
קנ״ווהנה מובן שמדת הרחמים שייך רק להציל את העשוק מיד עושקו, ואם זה יתקפו בכח יסלק את העושק ע"י עונשים קשים, ואף כהעונש את העושק הוא מדת הדין מ"מ הוא נכלל בכלל מדת הרחמים, שהרי היא מסתעפת מכלל הרחמים שעל העשוק, וז"ש ימינך ה' תרעץ אויב שימין מתייחס לרחמים ואעפי"כ תרעץ אויב כענין ניתן להצילו בנפשו, אך לשלול שלל ולבוז בז משכנגדו האויב לו זה איננו מסתעף ממדת הרחמים. אלא מדת הדין היא, בדבר אשר זדו עליהם. שכמו שהאויב רצה לעושקו יתהפך העושק על ראש האויב ויעשה עשוק:
156
קנ״זומעתה מובן שבכל הפרשה לא אמר משה והן לא יאמינו לי מאחר שא"ל השי"ת ושמעו לקולך בוודאי יאמינו אף שהבחירה חפשית, מ"מ לא שכר הי' מבקש מהם, ומה בצע לו להוליכם שולל, מה גם שהם בטבע מאמינים בני מאמינים, וכבר נודע להם שיגאלו והי' מצפים לגאולה ואם מפני שישה טענות הנ"ל כבר נתישב להם באמרו אם חפץ הקב"ה בגאולתכם כנ"ל שבשם הוי' ב"ה שהוא רחמים יתנהג עמהם, אך באמרו והי' כי תלכון לא תלכו ריקם ושאלה אשה משכנתה וגו' ונצלתם את מצרים, שזה יתכן רק במדת הדין כנ"ל. ע"ז ענה משה ואמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך הוי'. היינו שם של רחמים, אלא שם של מדת הדין וחזרו שלשה טענות הנ"ל, וזה שאמר והן בואו מוסיף על ענין ראשון כלומר מאחר שתזהירם על ביזת מצרים שוב בוודאי יאמרו לא נראה אליך שם הוי' שזה יתכן רק במדת הדין:
157
קנ״חולפי האמור מובן שכסדר נאמרו הדברים שהמוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר. ומ"מ נחשב למשה רבינו ע"ה שדיבר שלא כהוגן כבמדרש אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך והוא אמר והן לא יאמינו לי. ואף שמשה שפיר קאמר שמעתה חזרו שלשה טענות ישראל כנ"ל. מ"מ מאחר שהשי"ת אמר בהחלט ושמעו לקולך. שוב בוודאי השי"ת יסבב סיבות שישמעו. וגדולה מזו כתב האריז"ל בליקוטי התורה בראשית שמאחר שהשי"ת אמר כי ביום אכלך ממנו שוב הי' מוכרח לאכול. מכ"ש בכאן שלא יטענו כנ"ל:
158
קנ״טולפי דרכנו יש לפרש ענין השלשה אותות שניתן לו אות המטה שנהפך לנחש וחזר ונהפך למטה בכפו, ואות הצרעת שפרחה בידו וחזר ושב כבשרו, ואות המים שנהפכו לדם והי' לדם ביבשת. דלכאורה בלתי מובן למה נצרך שלשה אותות ולא סגי באחד, ולא עוד אלא דאמר הקב"ה והי' אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון. מה רבותא להאחרון מן הראשון. דבפשיטות אות הראשון לעשות ממטה נחש שהוא דבר היוצא מהיקש הטבעי ולא יעשנו הטבע בשום פעם ואפי' באורך הזמן הוא רבותא יותר מצרעת שהיא בטבע. וכבר דברנו מזה, וי"ל עוד דהנה יש לדקדק אחר שישראל מאמינים בני מאמינים ומשה הוא דקטעה לחשוב שלא יאמינו למה נצרך להאותות כלל, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר דבשביל דיבור של משה נתהווה רוח אחרת עם ישראל. וזהו כח הלשון כענין טעה בשיקול הדעת מה שעשוי עשוי וזהו ענין חטא לה"ר, ע"כ בשביל שאמר משה רבינו ע"ה כך הי' נצרך באמת לאותות עכ"ד, ועדיין אינו מובן דבמדרש פרשה ה' ויאמן העם עשו כמו שאמר הקב"ה ושמעו לקולך יכול לא האמינו עד שראו את האותות לא אלא וישמעו כי פקד ה' על השמיעה האמינו ולא על ראיית האותות. הרי שלא היו נצרכים להאותות. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה ניתן לו האותות כלל. והרי לא עביד קב"ה ניסא למגנא:
159
ק״סאך לפי דרכינו תרי מילי נינהו אמונת הפקודה ואמונת תירוץ שלשה טענות הנ"ל. דבעצם הפקודה האמינו בלי האותות, וכמו שאמר הקב"ה ושמעו לקולך, אבל יתכן שעם אמונת הפקודה יפחדו מחמת שלש קושיות הנ"ל, ע"ז באו האותות להראותם תירוץ קושייתם כדבעינן למימר קמן:
160
קס״אונראה דבעיקר טענתו דמאחר שהזהירם על ביזת מצרים מכח שהיציאה היא היא במדת הדין, ושוב יש שלשה טענות הנ"ל. וי"ל עפי"מ שידוע שיצ"מ הי' מענין בריאת עולם. וכמו שהעולם נברא במדת הרחמים ושתפה למדת הדין, כן נמי הי' גאולת מצרים, אלא שהרחמים נשתמש לישראל ומדת הדין להמצריים ואף שבהכרח נמצא גם בהרחמים קצת תערובת דן אין להם להתיירא. וע"ז מורין האותות כדבסמוך לפנינו:
161
קס״בולפי דרכינו הנ"ל שבדיבורו של משה רבינו ע"ה נתהווה שישראל טענו שלשה טענות הנ"ל. ואף שמשה רבינו ע"ה השיבם אם חפץ ה' בגאולתכם אינו מביט על כל אלה, מ"מ לא נתיישבו הדברים בלבם כ"כ והוצרכו להאותות:
162
קס״גונראה לפרש ששלשה אותות אלו סילקו את שלש טענות ישראל הנ"ל, דאף שכבר אמר להם אם חפץ הקב"ה בגאולתכם שפירשנו שהיא למעלה מן הטעם, עתה באותות אלו הראה להם האיך יסתלקו טענותם, ואף ששתפה למדת הדין ובה רחמים, נמי אי אפשר בלי קצת תערובת דין ג"כ אין להתיירא, והיינו דהנה טענות ישראל הי' שעוד לא נשלם הקץ. ואין בידיהם מעש"ט, וכל מצרים מטונפת מע"ז שלהם. והנה ידוע שע"ז שורשה מגרש הקדמוני, וע"כ י"ל שבאות הנחש סילק טענתם מע"ז. היינו דטענתם הי' אחר שהם דבקים בע"ז איך יתכן שברגע יעשו להיפוך להיות דבוקים במקום, ולזה עשה אות הנחש מורה שכמו שהמטה נהפך לנחש, כן הם שמשורש קדושת האבות מוצאם ונהפכו להיות דבוקים בע"ז. מ"מ בידם להתהפך כרגע ולמשוך ידיהם מע"ז, וממה שהאדם בורח מסטרא דמסאבא בא לעומתו בסטרא דקדושה. וע"כ במה שימשכו ידיהם מע"ז יבואו לעומתם ממילא להיות דבוקים במקום. והוא כאמרם ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחי לכם צאן של מצוה. וא"כ אדרבה זה עצמו שהיו דבוקים בע"ז מקודם יהי' להם לעת ולסעד לבוא לעומתו להיות דבוקים במקום. והוא עפי"מ שהגדנו כבר שיותר נקל לאדם לזכות ע"י סור מרע שמחמת הבריאה בא להיפוך כנ"ל. וזהו הרמז ויהי למטה בכפו. שמטה עשוי להיות נסמך בו, והיינו שזה עצמו שהי' נחש שורש ע"ז. שב להיות לעזר ולסעד לזכות להיות דבוק בהשי"ת. וא"כ אות הזה סילק טענתו שכל מצרים מטונפת מע"ז שלהם, דאדרבה דמחמת שהם דבוקים בע"ז כ"כ יתעלו ע"י הבריחה ממנה עוד יותר. כמו שהגדנו כבר שעומק רום הוא לפי עומק תחת, והנחש עצמו ישוב למטה, והכל ברשותם ובידם:
163
קס״דובאות הצרעת י"ל שבזה סילק טענת שעוד לא הגיע הקץ, דהנה אות הצרעת לא הי' יוצא מהיקש הטבע, אלא האות הי' מה שנתהווה בלתי המשך זמן. שברגע נתהפכה ידו להיות מצורעת כשלג אשר באם נתהווה צרעת עפ"י הטבע הי' צריך להמשכת זמן. מה גם כששבה להיות כבשרו הי' ממהרת עוד יותר כברש"י ובזה הראה להם שכל שהוא למעלה מהטבע אינו נופל תחת הזמן. וא"כ מאחר שהוא בא להוציאם בשם הוי' ב"ה שהוא מהוה כל הנמצאות ומהוה נמי את הזמן. א"כ אין טענת שלא הגיע הקץ טענה כלל:
164
קס״הובאות הדם י"ל שסילק את הטענה שאין בידם מעש"ט, והטעה כי הגאולה היא דביקות ישראל באביהן שבשמים כמ"ש ולקחתי אתכם לי לעם, ולזה נצרך מעש"ט שבאמצעותם יתדבקו בשורשם, ובאשר חסר להם מעש"ט איך אפשר שיהי' הגאולה, לזה בא אות הדם להיות תשובה על טענתה. והיינו דם הוא מורכב ממים ואם קר וחם בגשמיות. והוא נמי ממוצע בין הנפש שבעליונים להגוף שמהתחתונים כמ"ש האריז"ל, והנה ידוע שמעלת מעש"ט איננו בכמות אלא באיכות ונאמרם ז"ל אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין את לבו לשמים. והיינו שהמעש"ט נחשבים רק לפי מסת התלהבות וכח הנפש שבהן, ומעשה קטן שנעשה בהתלהבות וכח הנפש חשוב יותר מאלפי מעשים גדולים הנעשים בקרירת רוח. וזה שרמז באות הדם שהמים שהם קרים נעשו דם שיש בו חמימות וכח הנפש. והיינו שמעשיהם יהי' בהתלהבות ורשפי' רשפי אש, ואז המעט לרב יחשב לעשות חיבור בין ישראל לאביהן שבשמים, כמו טבע הדם בגשמיות להיות אמצעי ומחבר בין הנפש והגוף. כן הוא מחבר ומביא הגאולה על היפוך מה שבחורבן שנעשה נס והי' הדם מבצבץ ויוצא והי' מורה על סילוק החבור, מחמת העדר רעותא דליבא:
165
קס״וולפי"ז יובן השינוי שבין אות זה לאותות הקודמים שחזרו לכמו שהי'. ובאות זה לא מצינו זה, שמשמע שנשאר דם ביבשת, ולפי דרכנו ניחא שבאותות הקודמיה נתבקש החזרה לכמו שהי' שיחזור להיות מטה לעזר ולסעד כנ"ל. ולהיות היד שבה כבשרו מהרה לרמוז על הגאולה למעלה מן הזמן אבל אות הדם נתבקש שיהיו המעש"ט שלהם נעשים בחמימות וברעותא דליבא כנ"ל ולא לחזור למים להיות בקרירות:
166
קס״זולפי דרכינו יש לפרש דברי המדרש. למה עשה לו הקב"ה שלש אותות כנגד אברהם יצחק יעקב עכ"ל דהנה במאמר לך לך מארצך וגו'. נתקשה הרמב"ן ז"ל מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה גדולה שלא היתה כמוה בעולם מבלי שיקדים שהי' אברהם עובד אלקים או צדיק תמים או שיאמר טעם לעזיבת הארץ שיהי' בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת אלקים עכ"ל. וכבר הביאנו תירוץ מהר"ל ז"ל בזה, ונראה עוד לומר עפי"מ שהגדנו לעיל שנקל לזכות ע"י סור מרע מאשר ע"י עשה טוב שעשה טוב צריך להיות בתכלית השלימות ואם יתערב בו מעט כיונה בלתי נרצית אין בה כ"כ שבח, אבל סור מרע נקל יותר שלא יתערב בה כוונה בלתי נרצית, ומ"מ לעומת הבריחה מהרע זוכין לעומתו בטוב. וע"כ אברהם נמי אף שכל מעש"ט שלו בוודאי הי' בתכלית הנקיון, מ"מ לזכות לשבע ברכות והבטחות כאלו עדיין לא הספיקו כאמרם ז"ל אלמלי התוכח הקב"ה עם האבות לא היו יכולין לעמוד בתוכחתו, ע"כ הי' עצת ה' שיזכה ע"י הבריחה מההיפוך, וזהו מאמר לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. היינו להתפרד ולברוח מהם ומהמונם ומהמהם, שכל אנשי ארצו היו בתכלית הקלקול אוכלין ושותין ופוחזין מכשפים ומעוננים, וממולדתו שהיתה בתכלית הקלקול שתרח בא על אשתו נדה, ומחיבור רע זה נולד אברהם, ומבית אביו שמלא מטנופת ע"ז ותרח מוכר צלמים הי', והנה לא נאמר לו אנה ילך אלא הולך כתועה כמ"ש ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי מורה שהכוונה, היציאה והבריחה ממקום שהלך ולא למקום שילך, א"כ נחשבת כל הליכתו בריחה מהטומאה ע"כ זכה לעומתו להבטחות וברכות כאלו, א"כ ענין אברהם שנתקרב וזכה למעלתו הרוממה הי' באותו סגנון שרמז עליו אות המטה, שנעשה למטה בכפו כנ"ל, ע"כ אות הנחש הוא כנגד אברהם:
167
קס״חוהנה באות צרעת הגדנו לעיל שרמז להם שישראל זכו להיות למעלה מהזמן, והנה ביצחק מצינו שיחד הקב"ה שמו עליו בחייו מה שלא נמצא בשאר צדיקים, והטעם מפני שכהו עיניו, ואף שגם יעקב כבדו עיניו מזוקן, ואחי' השלוני ועוד כמה שכהו עיניהם ולא יחד הקב"ה שמו עליהם, נראה הטעם ביצחק מפני שמסר נפשו לקרבן לה' זכה למעלה העליונה להיות למעלה מהזמן, וע"כ אחר שכהו עיניו וכלוא בבית והרי הוא כמת ויצה"ר פסק ממנו שוב אין הפרש אצלו זמן זה מלאחר פטירתו, והנה זכותו זה הוריש לבניו אחריו שיהי' נחשב להם הגלות למעלה מהזמן. ויתחיל להתחשב מיום מולדתו [כי הגלות מדת הדין מתייחס ביותר אליו כמ"ש כי גר יהי' זרעך] כי הזמן אינו תופס מקום א"כ אות הצרעת שמורה על ענין זה כנ"ל הוא כנגד יצחק:
168
קס״טואות הדם שהגדנו לעיל שהוא מורה על העבודה ברעותא דליבא שהיא החיבור בין ישראל לאביהן שבשמים כמהות הדם שהוא אמצעי בין הנפש שמהעליונים לבין הגוף שמתחתונים כנ"ל בשם האריז"ל על רביעית דם שבאדם, היפוך ממה שבגלות טיטוס הי' הדם מבצבץ ויוצא שהי' מורה על סילוק החיבור, יש לומר שהוא מקביל ליעקב שהי' כולא לשמא דקב"ה בתכלית הרצון, וע"כ סעודה שלישית של שבת שהיא רעוא דרעוין מתייחסת ליעקב והוא בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה איש תם יושב אוהלים מחבר עלמא עלאה בעלמא תתאה, והוא היפוך משפ"ד כמו שכתבנו זה במק"א. ששפ"ד הוא סילוק החיבור ויעקב היפוך מזה ולא ראה טפת קרי מימיו, ע"כ אות הדם שהוא על החיבור שע"י הרעותא דליבא הוא כנגד יעקב:
169
ק״עובמ"ש יובן ששלשה ענינים חלוקים הם ואין זה פוטר את של זה, ואין לומר שבכלל נס היוצא מהיקש הטבע את שאינו יוצא מהיקש הטבע, אלא אם לא יספיק להם אות הראשון ויהי' להם עוד טענה שני' יעשה את האות השני לסלק גם טענה שני' וכן גם השלישית:
170
קע״אשנת תרע"ט.
171
קע״בבמדרש וירא ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה. ר' יוחנן אמר זה מיכאל ור' חנינא אמר זה גבריאל, נראה פלוגתתם דהנה ידוע דישראל לא הי' ראויים להגאל, והי' במ"ט שערי טומאה. אלא בחסד ה' יצאו וכמו תחילת בריאת העולם עולם חסד יבנה, וע"כ אמר ר' יוחנן דמלאך זה שהוא התחלת הגאולה זה מיכאל שהוא חסד, ור"ח לא פליג ע"ז שלא הי' ראויין להגאל, והוסיף לאמר עוד שגם לעשות עמהם חסד לא הי' ראויין לפי מעשיהם וגם לא בזכות אבות כאמרם ז"ל הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם וכו' וישראל לא היו נחשבים אז עושם כמעשיהם ובוחרים בדרכיהם כי היו במ"ט שערי טומאה, אלא מאחר שכל זה הי' מחמת תוקף הגלות שתקפם בכח עד שנסתם עיניהם ולבם של ישראל, ע"כ הי' עצת ה' לבוא במדת הדין על מצרים שהזידו עליהם מחמת רוע נפשם נפש רשע אותה רע ומצד מדת הדין נשפל גאון מצרים, ושוב לא הי' להם יכולת לתוקפם כ"כ, ושוב נשתנה גם מצב ישראל לטוב, עד שעכ"פ הי' נעשים ראויים לחסד ורחמים ובזכות אבות, וכפי שכבר אמרנו שאחר פסוק וארד להצילו מיד מצרים כתיב ועתה צעקת בנ"י באה אלי, שתחילה כתיב ויזעקו לבד ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, היינו מכובד עבודה, אבל אחר שכתיב וארד להצילו נשתנה מצב ישראל והי' צעקתם על אשר התרחקו מבית חייהם זה השי"ת, ואפשר לומר כי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, שתחילה הי' גבריאל כדי להשפיל גאון מצרים, ולאחר ירידת גבריאל נשתנה תיכף מצב ישראל ושוב נראו לעשות עמם חסד עכ"פ וירד מיכאל מלאך החסד. וכך הי' הכוונה מתחילה. וכענין שהי' בבריאת העולם שעלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדה"ד, ואין הפירוש וראה שאין העולם מתקיים שאח"כ ראה אלא שגם מתחילה ראה כך, אלא שלא הי' אפשר להקדים מדת החסד טרם שעלה עכ"פ במחשבה לבראותו במדה"ד כי הי' מתבטל במציאות כדאיתא בספרי המקובלים. אלא שע"י שעלה במחשבה לבראותו במדה"ד. וכבר הגדנו דבמחשבתו ית"ש נבראו פנימית העולם כמו שבדיבורו ית"ש שמים נעשו בפועל ובהתגלות. אחר שכבר הי' במצ אות פנימית העולמות ע"י צמצום מדה"ד שוב הי' יכול להבראות חיצונית העולמות ע"י מדת הרחמים. באותו סגנון הי' סדר יצי"מ ולא מטעמי'. היינו ביטול המציאות, אלא שכך הי' הכוונה מתחילה שיהי' הגאולה במדת החסד והרחמים בזכות האבות, אבל בעודם הי' שקועים במ"ט שערי טומאה לא הי' ראויים לקבל מדת החסד. וזכות אבות לא הי' אפשר להתקיים עליהם וכנ"ל, ע"כ הקדים מדת הדין על מצרים ונתתם דינם לסלק את ידם מעל ישראל ולהורידם עד שאול תחתית, ומחמת דין זה הרימו ישראל ראשם ונפקחו עיניהם ונפתח סגור לבם לזעוק אל ה' בתפלה. ושוב נעשים ראויים לקבל מדת החסד וזכות אבות להתקיים עליהם. ע"כ התחלת הגאולה הי' ע"י מלאך גבריאל:
172
קע״גונראה שזה מדה נוהגת לדורות. וכך יהי' ענין גאולה העתידה שאם ישראל יהיו זכאים וראויים לקבל החסדים. לא יהי' נזקקים לחבלי משיח, אך אם ח"ו ירד מצב ישראל פלאים ולא יהי' ראויים לקבל החסד, מה גם שאז הוא קטרוג האומות, שלחסד כל אפין שוין, אלא שלזה נמי יש דין מי ראוי לקבל חסד, וכאשר ח"ו לא יהיו ראויים גם לזה אז יתהוה חבלי משיח והאומות יתנהגו עמהם באכזריות חימה, כמו שאנו רואים בימינו אצה בעוה"ר, ובשביל זה יתעורר מדה"ד על אומות העולם האכזרים והרואים ושותקים או אינם מרעישים עליהם כדבעי, ועי"ז יושפל כח האומות, ואז ממילא יפקח עיני ישראל להיטיב דרכם עד שאפי' הנחשלים שבהם יהי' ראויים לקבל החסד כי כל הקלקול שבישראל מינייהו הוא שמחשיכין את העינים וסותמין את הלבבות וכאשר יסתלקו המסכים אז הכל יתעוררו לתשובה וכמו שהי' במצרים ואז בחסד ה' יהי' גאולה שלימה אכי"ר ב"ב:
173
קע״דשנת תר"פ.
174
קע״הויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וגו'. ועדיין אינו מובן מהו תירוץ על טענתו למה זה שלחתני אז שנצמח מזה שהקשה עליהם השעבוד. ולא המתין בהשליחות עד עתה. וכבר דברנו בזה בעזהי"ת בכמה פנים:
175
קע״וונראה עוד לומר. דהנה כבר דקדקנו היות שעל הים מצינו שהי' כמה מקטריגים על ישראל. ולמה לא מצינו כן כעת היציאה שיקטרגו. וכבר הגדנו טענז מפני שהיציאה הי' בחסד ה'. וכענין שכתוב בבריאת העולם עולם חסד יבנה, וכמשל מלך שנותן מתנת חנם לאחד, אין שייך לקטרג ולומר שאינו מגיע לו, שהרי בלא"ה מתנת חנם היא. אבל בים הי' הכוונה שישראל יזכו מחמת זכותם, אז הי' שייך קטרוג. וע"כ כתיב ויסע מלאך אלקים שפירש"י שהי' ישראל נתונים בדין, ומ"מ עדיין אינו מיושב לגמרי, התינח שלא הי' שייך קטרוג שאינם ראויים לעשות להם נסים להוציאם, אבל מ"מ הי' שייך קטרוג. ד' מאות שנה נאמר להשתעבד ועדיין לא שלמו. דבזה לא שייך התירוץ שהוא מתנת חנם. שבשביל מתנה לזה אין שייך ליקח מזה את שכבר זכה בה ומצריים הרי כבר זכו בהם לשעבדם ד' מאות שנה:
176
קע״זאשר ע"כ נראה לומר טעם אחר עפ"י דברי הרבי מלובלין והמגיד מקאזניץ זצללה"ה, שמקטריגים אינו שייך אלא כשדנין על האדם עצמו, אבל בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי כו' ועל צער השכינה אין שייך קטרוג, וע"כ כשאדם מתפלל אל יתפלל על ישועת עצמו שאז יש כמה מקטריגים אלא יתפלל על צער השכינה בע"כ יסתום פיהם עכ"ד. והנה יצי"מ אחרי שהעיז פרעה לומר מי ה' אשר אשמע בקולו וגם את ישראל לא אשלח, ופי' הספורנו מלת וגם, היינו אף אם ידעתי את ה' ג"כ לא אשלח, ועוד הרע לעשות להכביד את העבודה מאד. והי' הדבר נוגע לכבוד שמים ולא עוד אלא שנסתעף משליחות השי"ת רעה תחת טובה, ע"כ יצי"מ הי' בו צורך גבוה להציל מחילול ה', וע"כ כל המקטריגים בהכרח סתמו את פיהם, אבל על הים לא הי' כ"כ חילול ה' בעיני החיצונים שהי' סבורים ששינה משה רבינו ע"ה במה שלא צוה לחזור אחר שלשה ימים ומדעת עצמם ברחו, ע"כ אז חגרו שארית כחם לקטרג כל מה שיכלו:
177
קע״חומעתה מובן אשר כל הצלה מקטרוג החיצונים הי' מחמת שליחות הראשון שפרעה העיז פניו והרע לעשות להכביד השעבוד על ישראל, ונראה שזה מדה הנהוגה לדורות שהשי"ת משתף את כבודו בצערן של ישראל, וכן כל הגליות שבאו לעונש אף שהי' יכול להעניש את ישראל ביסורים מיסורים שונים ח"ו שלא יהי' חילול שם שמים כמו בגליות שאמרו הגוים עם ה' אלה ומארצו יצאו ושכביכול אין בו כח להצילם. וכמו טיטוס שגדר את הפרוכת ונעשה דם מבצבץ ויוצא וקסבר הרג את עצמו ואעפי"כ בחר השי"ת להעניש את ישראל ע"י הגליות שיהי' חילול שם שמים בדבר, והטעם כדי שיהי' ישועת ישראל מוכרח והמקטריגים בע"כ יסתמו את פיהם כי לא יכלו לקטרג ולומר שיהי' ח"ו חילול שם שמים והמסתכל בכל תולדות הימים של ימי הגליות ימצא אשר בכל עת שישראל זכותם קטן מהכיל נתהוה תמיד מאורעות שהגוים מתרפים ומגדפים את ה' ותורתו, ועי"ז בהכרח נשתכך הקטרוג ונהפוך הויין על הגוים ובאין על הגוים המגדפין רעות רבות וצרות. וכמו שראינו בימינו אלה שעד כמה הי' הגוים עושים רעות ומצירים את ישראל, ומ"מ לא נפרע מהם הקב"ה אלא כשהמלכות הלז החלו בבלבולים שונים על ישראל ועל תורתו ועלילת הדם והיו מגדפין ומחרפין את תורת ישראל והאבות ומשה רבינו ע"ה. אף שמלכות זו היתה גדולה מכולם ומובנה על יסוד ובסים חזק מכולם ירדה בפעם אחת לחרפות אשר חורבן כזה אשר ממנה משפטה יצא עוד לא נשמע בעולם:
178
קע״טומעתה מתפרש הכתוב עתה תראה אשר אעשה לפרעה עתה דייקא, אחר שהעיז פרעה והכביד השעבוד מה שלא יכול להיות מקדמת דנא מחמת המקטריגים שהרי הי' ישראל במ"ט שערי טומאה איש שקוצי עיניו לא השליכו וגו', וזהו תירוץ מספיק על טענת משה רבינו ע"ה למה זה שלחתני קודם שהגיע זמן הגאולה:
179
ק״פשנת תרפ"א.
180
קפ״אבמדרש ואלה שמות. אר"א כל מקום שנא' אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים. אלה תולדות השמים והארץ פסל לתוהו ובהו, ואלה שמות הוסיף שבח על השבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם צדיקים. ויש להבין שאם הי' כתובים למעלה השבטים ואח"כ ואלה השבעים נפש הי' שייך לומר שאלה השבעים נפש היו צדיקים כמו הראשונים, אבל אחר שכתובים השבעים נפש למעלה משמע להיפוך שכמו השבעים נפש הי' צדיקים כן השבטים. וזה לא שייך לומר:
181
קפ״בונראה דהנה לכאורה יש לדקדק הרי גם השבטים נמנו למעלה בתוך השבעים נפש, וגם השבעים נפש בכלל נזכרו גם כאן, ואיך יתכן לומר שאלו נוספו על אלו, ע"כ נראה דהנה בעוד הי' כולם בארץ ישראל בביתו של יעקב ובישיבת תלמידו אין רבותא כ"כ שהיו צדיקים, ועוד שמדוכאים מיסורי הרעב ולא גבה לבם כ"כ כמו אחר בואם מצרימה ערות הארץ ואחי ומשפחת השליט על הארץ. מה גם אחר שנפטר יעקב אבינו מהם, הי' מקום לחשוב שאלו השבעים לא היו אח"כ כ"כ במעלה כמו מעיקרא, ע"ז אמר ואלה, וקאי על כל הדור ההוא שכל השבעים נפש אף כל ימי היותם במצרים כולם היו צדיקים כמו מעיקרא השבעים נפש שנאמרו למעלה:
182
קפ״גשנת תרפ"ב.
183
קפ״דבמדרש ואלה שמות. שקולים הן ישראל כצבא השמים נאמר כאן שמות ונאמר בכוכבים שמות וכו' לכולם שמות יקרא אף הקב"ה כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכולם:
184
קפ״הונראה עפ"י דברי הש"ס ריש פסחים קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצוותא דיממא כך הוא ענין קריאת שמות הכוכבים להעמידם על משמרתם, שכל אחד מהם יש לו פעולה מיוחדת, וכך הי' ענין שמות השבטים כדלקמן שהם תקרת העולם, וכשירדו למצרים נמסר לכל אחד מהם משמר ופעולה מיוחדת להחזיק את יד ישראל בגלות עד שיהי' ראויים לגאולה כדלקמן על שם גאולת ישראל נזכרו כאן:
185
קפ״ובמדרש וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו שיצא לתרבות רעה, ויש להבין א"כ מהו דאמר לו השי"ת אל ירע בעיניך על הנער וגו', ובפשיטות נראה דמתיבת מאד קדריש שעל הגירושין הי' לבו על שתיהן על הנער ועל אמתו, אבל בפסוק לא נאמר וירע וכו' על אודות בנו ועל אמתו, כי בשתיהן לא יוצדק הלשון מאד, ע"כ מאמר אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, ע"כ היינו על הגירושין שהרי כאן לא הוזכר מאד, אבל על מה שיצא לתרבות רעה שפיר עשה שהרע בעיניו מאד:
186
קפ״זויש לומר עוד עפ"מ שהגיד כ"ק הרבי ר"ב זצללה"ה על מה שמגנין את עשו על שהי' רשע הלא אם לא הי' רשע הי' גרוע עוד יותר צא ולמד ממצוה אחת כיבוד אב שקיים כמה צרות סבלנו מחמתה, והגיד כי הי' יכול להיות כמו שהי' אך הי' צריך להיות נכנע ליעקב עכ"ד, ובזה י"ל שמה שעשה ישמעאל תשובה לא תשובה ממש אלא שהכניע א"ע לפני יצחק, וכמ"ש בקבורת אברהם יצחק וישמעאל בניו. ובמדרש כאן בן האמה חולק כבוד לבן הגבירה, ולפי"ז י"ל נמי שעל זה עצמו שהרע לאברהם על שיצא ישמעאל לתרבות רעה נאמר לו שאל ירע בעיניו כי באם לא יצא לתרבות רעה הי' גרוע יותר וכנ"ל בעשו:
187
קפ״חובודאי אם הי' נעשו צדיקים גמורים שוב לא הי' מגיע לנו מהן שום רעה, אבל מאחר שלא היו צדיקים שוב כל מה שיצאו לתרבות רעה ביותר הוא לטובה ביותר, וע"כ ה"נ שהצטער אברהם מאד על שיצא לתרבות רעה, ולא על שלא הי' צדיק, שזה בוודאי ידע מעיקרא, א"כ שוב זה שיצא לתרבות רעה הוא לטובה וא"ל הקב"ה שאל ירע זה בעיניו:
188
קפ״טשם ואף יעקב אבינו ייסר את בניו ורידה אותם ולימדם דרכיו שלא הי' בהם פסולת, היד"מ דקדק למה נקט גבי יעקב לשון אף ונדחק בישובו, ונראה דאברהם ויצחק לפי שיצא מהם פסולת ישמעאל ועשו, א"כ בדק הי' להם אברהם ליצחק ויצחק ליעקב לרדות אותם שמא נשתאב גם בהם פסולת מעט. ועוד שידוע שקרובים רשעים מפגמים וצריכים שמירה, אבל יעקב שלא נמצא פסולת בזרעו והיו צדיקים מלידה ומבטן ומהריון אעפי"כ ייסר את בניו להעלותם במדריגה עוד יותר עד שכולם היו צדיקים כיוצא בו. ובזה מיושב אגב אורחי' הלשון את יעקב, שנראה לכאורה מיותר וכמו שהקשה הזוה"ק אתו מבעיא לי' והתירוץ שבא לומר שהיו צדיקים כיוצא בו, היינו שהיו בבחי' יעקב:
189
ק״צשנת תרפ"ג.
190
קצ״אואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה את יעקב וגו'. ובזוה"ק את יעקב אתו מבע"ל, ונראה דהנה יש לדקדק בענין שני השמות יעקב וישראל מה עבידתייהו. ובמה שאמרו ז"ל הקורא לישראל יעקב אינו עובר בעשה משום דאהדרי' קרא, ויש לומר דיעקב מורה על ענין הכנעה שהי' בעיני עצמו כענין עקב תחתית הגוף והוא ענין לב נשבר וישראל נוטריקון לי ראש, מורה על התנשאות ורוממות הנפש, וכל אחד כשהוא בפני עצמו אין בו שבח, כי הכנעה לבדה יכולה לגרום יאוש והתבטלות בפני מי שאינו ראוי להתבטל, והתנשאות ורוממות הנפש נמי כשהוא בפ"ע אין שבח ויכול לגרום גיאות וכעס ולהיות יש ונפרד בפני עצמו ולהלוך אחר דעתו, ואך כשהם שניהם יחד הוא כענין שבמדרש פרשה כ"א א"ר יוחנן אמר הקב"ה יונתי ראה מה כתיב ויהי אפרים כיונה פותה אין לב אמר הקב"ה אצלי הם כיונה פותה כל מה שאני גוזר עליהם עושים ושומעים לי אבל אצל אומה"ע הם קשים כחיות שנאמר גור ארי' וגו', לפיכך הם קשים כנגד או"ה וכו' קשים כחיות אבל אצל הקב"ה כיונה תמה ושומעין לו כל מה שהוא גוזר עליהם ולזה מורה שם יעקב וישראל, ע"כ אף אחר שנקרא בשם ישראל לא נעקר שם יעקב ממקומו, דשניהם צריכין להיות כאחת. וזה הענין בישראל לדורות ירושה מיעקב אבינו ע"ה:
191
קצ״בוהנה מדתם זו הי' צריך מירוק במצרים מירוק כפול בפרעה מלך קשה ומצרים מדינה קשה, מדת הכנעה ושבירת הלב נגד מצרים אשר בשר חמורים בשרם הנמשכים אחר תאוות לבם היפוך הכנעה ושבירת לב. מדת התנשאות ורוממות הנפש לעומת פרעה שהי' מתנשא על ישראל לדכא אותם תחת רגליו. ולהשפיל את נפשם עד ארץ, וישראל קיימו בעצמם כדברי המדרש הנ"ל שהיו קשים כנגד או"ה כחיות אבל אצל הקב"ה היו כיונה תמה. ובזה עמדו כנגד פרעה ומצרים:
192
קצ״גויש לומר דזה ההבטחה ליעקב ואנכי אעלך גם עלה ובמדרש צדיקים כיוצא בך. היינו כמו שני מדריגתיך הרמוזים בשם יעקב וישראל. ויש לומר שזה נמי ענין סימן הגאולה פקודה כפולה שני מדריגות יחד:
193
קצ״דולפי האמור יתפרש הכתוב בטוב, כי ישראל ברדתם למצרים התאזרו והתקשטו בענין כפול הזה לעמוד נגד פרעה ונגד מצרים, וע"כ כתיב שמות בני ישראל ומכח זה נמצא בישראל כח התנשאות ורוממות הנפש. אבל לא מדה זו בלבד כי לבדה אין בה שבח. אלא את יעקב, היינו בצירוף מדת הכנעה ושבירת הלב שעל זה מורה שם יעקב:
194
קצ״הויש לומר ששני אלה נמצאים בשבת שהכנסת שבת צריך להיות מכח הכנעה ושבירת הלב כאמרם ז"ל בר בי רב דיתיב בתעניתא בע"ש, אבל לא להסתפק בזה לבד אלא בצירוף התנשאות ורוממות הנפש בשירות ותשבחות, ויש לומר דזה מדת שמור, וזה מדת זכור, ושבירת הלב שמע"ש גורם טהרת הלב, וזה שמור דבליבא. והתנשאות ורוממות הנפש גורם טהרת והתנשאות המחשבה, וזה זכור דבמוחא. וזה שבזמירות נזמן לה השתא בפתורא חדתא הוא בחי' הלב ושלחן בצפון כמו הלב שבשמאלו של אדם. ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין הוא בחי' החכמה וטהרת המחשבה שבראש:
195
קצ״וואלה שמות וגו'. הראשונים ז"ל דקדקו למה חזר הכתוב ופרט שמותיהם של השבטים אחר שכבר הזכירן בפרשת ויגש. ונראה דהנה במדרש דהשבטים על שם גאולתן של ישראל נקראו ראובן ע"ש כי ראה ראיתי את עני עמי, שמעון ע"ש כי שמעתי את צעקתם וכו', ונראה עפ"י מאמר הש"ס מגילה אין הקב"ה מכה את ישראל אא"כ בורא להם רפואה שנאמר כרפאי לישראל ונגלה עין אפרים, אבל אומה"ע מכה אותם ואח"כ בורא להם רפואה שנאמר ונגף את מצרים נגוף ורפוא, והטעם דהעונשין לישראל אינם בתורת נקם ושילם, אלא למרקם ולצחצחם כדי שיהיו ראויים לקבל את הטובה וא"כ הרפואה היא סיבה להעונש דאם לא יצוייר הטובה ראש וראשון לא הי' בא העונש, ע"כ בורא להם הרפואה תחילה. משא"כ באומה"ע שהעונש הוא תשלום גמול עוונותם ואיננו תלוי בהרפואה:
196
קצ״זובזה יובן הענין דהשבטים ע"ש גאולתן של ישראל נקראו להורות הרפואה שהיא קודם למכה, והגאולה היא קודם וסיבה להגלות דאם לא קדימת הגאולה לא הי' אפשר הגלות, ומעתה מובן למה חזר ופרט שמות השבטים להירות ששמותיהם סיבה להגלות, וא"כ מהם מתחיל ספר הגלות, והנה מעין זה יש לומר בששת ימי המעשה ושבת, דהנה שבת הוא אחר ימי המעשה כברייתו של עולם וקודם ימי המעשה כברייתו של אדה"ר כבש"ס שבת, והא דשבת אחר ימי המעשה מורה שהם סיבה לשבת כאמרם ז"ל מי שטרת בע"ש יאכל בשבת והא דקודם ימי המעשה מורה דהשבת הוא סיבה לששת ימי המעשה, דהיינו דאלמלא השבת שהכל שב לשורשו לא הי' ששת ימי המעשה כלל, וכענין שרפואה קודם למכה כנ"ל. וע"כ כמו שהקדים שמות השבטים שנקראו ע"ש גאולת ישראל להגלות, להורות דאי לאו הכי לא הי' אפשר הגלות כן נמי הקדים לאדה"ר שבת להורות דאלמלא השבת לא הי' נברא הששת ימי המעשה ודו"ק:
197
קצ״חוירא והנה הסנה בוער באש וגו'. ובמדרש דסנה משל על ישראל ועוד שם דכמו סנה שפל מכל האילנות כן היו ישראל שפלים וירודים למצרים, ויש לפרש שפלים בעיני עצמם, וע"כ אף שהי' אותו הדור במצב רע מאוד ובמ"ט שערי טומאה מ"מ זכו להגאולה מהשי"ת כמ"ש אני אח דכא אשכון וקול דודי דופק, וכן יש לפרש עענת משה רבינו ע"ה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י ממצרים. והשי"ת השיבו כי אהי' עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. כי משה רבינו ע"ה מחמת ענוותו היתירה שהי' ענו מכל האדם אשר ע"פ האדמה, שפירש"י שפל וסבלן, לא הי' יכול לצייר בנפשו שהשי"ת יהי' עמו, ע"כ אמר מי אנכי שפל אנשים רועה צאן כי אלך אל פרעה מלך גדול. ואמר עוד וכי אוציא את בנ"י כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ולא יחשבוני ללכת אחרי אל ארץ עמים גדולים ועצומים מהם כמ"ש הרמב"ן, והשי"ת השיבו כי אהי' עמך, היינו שמחמת זה עצמו שאתה שפל בעיניך אהי' עמך, וכבר דברנו בההפרש בין אתך לעמך שעמך משמע בדומה ושוה לך, דומה למה שנאמר לאהרן למה אתה בוש לכך נבחרת שפירש האריז"ל לכך נבחרת מחמת זה עצמו שאתה בוש, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, היינו מראה הסנה שמורה בשביל שפלות ישראל בעיני עצמם כמוהם כמוך בשביל ענין זה אנכ' שלחתיך, וידוע שכח המשלח בהשליח ושליח של אדם כמותו, ועוד זאת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה אף שהוא שפל שבהרים וכבש"ס מגילה כולכם בעלי מומון אצל סיני, כי מחמת שפלותו זכה לכל אלה:
198
קצ״טשנת תרפ"ד.
199
ר׳וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. ויש להבין למה כתיב בלשון עתיד, ומשמע שמחשבתן של מצרים לבד גרם. וכן ברש"י בכל מה שהם נותנים לב לענות כן לב הקב"ה להפריץ ולהרבות, ונראה לפרש דהנה איתא בספה"ק שהריבוי בא מחמת ניצוצי הקדושה שנתוסף ונשתאב בישראל מחמת המירוק והעינוי. ויש לומר עוד בלשון אחר דהנה אדה"ר עלה למטה שנים וירדו שבעה. ומחמת חטא אדה"ר נתקלקל זה, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכחות החיצונים מונעים יצירת הוולד ורק בהמשך זמן ארבעים יום תצא היצירה לפועל, וזה שדייק הש"ס נדה שיצירת הנקיבה כפייה מפני שהטומאה בכפלים, הרי שהטומאה גורמת שהיית היצירה וע"כ חוה הולידה חמשה עכ"ד, ומסתמא כמו שכחות החיצונים גורמים שהיית היצירה כן נמי גורמים העדר הריבוי, דלפי הטבע הי' צריך להיות שכיח ששה בכרס אחד כמו שספרו הטבעיים שיש שלשה נקבים מימין לקליטת הזרע ושלשה משמאל והקליטה שבכל נקב מוליד ולד, אלא שכחות החיצונים מונעים זה, וע"כ במצרים לפי מסת המירוק שהי' צריכין מהסתעפת חטא אדה"ר נחלשו כחות החיצונים ולא הי' להם כח למנוע ריבוי הלידה ואף שנשאר בהם כח להשהות את היצירה, מ"מ לא הי' להם עוד כח למנוע הקליטה מכל הנקבים, וע"כ ילדו ששה בכרס אחד, והנה בגוי מחשבה להרע לישראל כמעשה, וזה שכתוב אשר שלט האדם באדם לרע לו שפי' האריז"ל שאדם בליעל שלט באדם דקדושה לרע לו לאדם בליעל [ויובן עפ"י דברי התוס' דהאדם כולל נמי גוי ואדם הוא רק ישראל, וזה אתם קרוים אדם וכו'] ובאשר בגוי מחשבה כמעשה נגמר המירוק במחשבת הגוי לבד, ומאז נחלשו כחות החיצונים, וע"כ אז נגמרה הכנתם להוליד ששה בכרס אחד, וזה כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ:
200