שם משמואל, שמות י״דShem MiShmuel, Shemot 14
א׳שנת תרפ"ג.
1
ב׳ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה את יעקב וגו'. ובזוה"ק את יעקב אתו מבע"ל, ונראה דהנה יש לדקדק בענין שני השמות יעקב וישראל מה עבידתייהו. ובמה שאמרו ז"ל הקורא לישראל יעקב אינו עובר בעשה משום דאהדרי' קרא, ויש לומר דיעקב מורה על ענין הכנעה שהי' בעיני עצמו כענין עקב תחתית הגוף והוא ענין לב נשבר וישראל נוטריקון לי ראש, מורה על התנשאות ורוממות הנפש, וכל אחד כשהוא בפני עצמו אין בו שבח, כי הכנעה לבדה יכולה לגרום יאוש והתבטלות בפני מי שאינו ראוי להתבטל, והתנשאות ורוממות הנפש נמי כשהוא בפ"ע אין שבח ויכול לגרום גיאות וכעס ולהיות יש ונפרד בפני עצמו ולהלוך אחר דעתו, ואך כשהם שניהם יחד הוא כענין שבמדרש פרשה כ"א א"ר יוחנן אמר הקב"ה יונתי ראה מה כתיב ויהי אפרים כיונה פותה אין לב אמר הקב"ה אצלי הם כיונה פותה כל מה שאני גוזר עליהם עושים ושומעים לי אבל אצל אומה"ע הם קשים כחיות שנאמר גור ארי' וגו', לפיכך הם קשים כנגד או"ה וכו' קשים כחיות אבל אצל הקב"ה כיונה תמה ושומעין לו כל מה שהוא גוזר עליהם ולזה מורה שם יעקב וישראל, ע"כ אף אחר שנקרא בשם ישראל לא נעקר שם יעקב ממקומו, דשניהם צריכין להיות כאחת. וזה הענין בישראל לדורות ירושה מיעקב אבינו ע"ה:
2
ג׳והנה מדתם זו הי' צריך מירוק במצרים מירוק כפול בפרעה מלך קשה ומצרים מדינה קשה, מדת הכנעה ושבירת הלב נגד מצרים אשר בשר חמורים בשרם הנמשכים אחר תאוות לבם היפוך הכנעה ושבירת לב. מדת התנשאות ורוממות הנפש לעומת פרעה שהי' מתנשא על ישראל לדכא אותם תחת רגליו. ולהשפיל את נפשם עד ארץ, וישראל קיימו בעצמם כדברי המדרש הנ"ל שהיו קשים כנגד או"ה כחיות אבל אצל הקב"ה היו כיונה תמה. ובזה עמדו כנגד פרעה ומצרים:
3
ד׳ויש לומר דזה ההבטחה ליעקב ואנכי אעלך גם עלה ובמדרש צדיקים כיוצא בך. היינו כמו שני מדריגתיך הרמוזים בשם יעקב וישראל. ויש לומר שזה נמי ענין סימן הגאולה פקודה כפולה שני מדריגות יחד:
4
ה׳ולפי האמור יתפרש הכתוב בטוב, כי ישראל ברדתם למצרים התאזרו והתקשטו בענין כפול הזה לעמוד נגד פרעה ונגד מצרים, וע"כ כתיב שמות בני ישראל ומכח זה נמצא בישראל כח התנשאות ורוממות הנפש. אבל לא מדה זו בלבד כי לבדה אין בה שבח. אלא את יעקב, היינו בצירוף מדת הכנעה ושבירת הלב שעל זה מורה שם יעקב:
5
ו׳ויש לומר ששני אלה נמצאים בשבת שהכנסת שבת צריך להיות מכח הכנעה ושבירת הלב כאמרם ז"ל בר בי רב דיתיב בתעניתא בע"ש, אבל לא להסתפק בזה לבד אלא בצירוף התנשאות ורוממות הנפש בשירות ותשבחות, ויש לומר דזה מדת שמור, וזה מדת זכור, ושבירת הלב שמע"ש גורם טהרת הלב, וזה שמור דבליבא. והתנשאות ורוממות הנפש גורם טהרת והתנשאות המחשבה, וזה זכור דבמוחא. וזה שבזמירות נזמן לה השתא בפתורא חדתא הוא בחי' הלב ושלחן בצפון כמו הלב שבשמאלו של אדם. ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין הוא בחי' החכמה וטהרת המחשבה שבראש:
6
ז׳ואלה שמות וגו'. הראשונים ז"ל דקדקו למה חזר הכתוב ופרט שמותיהם של השבטים אחר שכבר הזכירן בפרשת ויגש. ונראה דהנה במדרש דהשבטים על שם גאולתן של ישראל נקראו ראובן ע"ש כי ראה ראיתי את עני עמי, שמעון ע"ש כי שמעתי את צעקתם וכו', ונראה עפ"י מאמר הש"ס מגילה אין הקב"ה מכה את ישראל אא"כ בורא להם רפואה שנאמר כרפאי לישראל ונגלה עין אפרים, אבל אומה"ע מכה אותם ואח"כ בורא להם רפואה שנאמר ונגף את מצרים נגוף ורפוא, והטעם דהעונשין לישראל אינם בתורת נקם ושילם, אלא למרקם ולצחצחם כדי שיהיו ראויים לקבל את הטובה וא"כ הרפואה היא סיבה להעונש דאם לא יצוייר הטובה ראש וראשון לא הי' בא העונש, ע"כ בורא להם הרפואה תחילה. משא"כ באומה"ע שהעונש הוא תשלום גמול עוונותם ואיננו תלוי בהרפואה:
7
ח׳ובזה יובן הענין דהשבטים ע"ש גאולתן של ישראל נקראו להורות הרפואה שהיא קודם למכה, והגאולה היא קודם וסיבה להגלות דאם לא קדימת הגאולה לא הי' אפשר הגלות, ומעתה מובן למה חזר ופרט שמות השבטים להירות ששמותיהם סיבה להגלות, וא"כ מהם מתחיל ספר הגלות, והנה מעין זה יש לומר בששת ימי המעשה ושבת, דהנה שבת הוא אחר ימי המעשה כברייתו של עולם וקודם ימי המעשה כברייתו של אדה"ר כבש"ס שבת, והא דשבת אחר ימי המעשה מורה שהם סיבה לשבת כאמרם ז"ל מי שטרת בע"ש יאכל בשבת והא דקודם ימי המעשה מורה דהשבת הוא סיבה לששת ימי המעשה, דהיינו דאלמלא השבת שהכל שב לשורשו לא הי' ששת ימי המעשה כלל, וכענין שרפואה קודם למכה כנ"ל. וע"כ כמו שהקדים שמות השבטים שנקראו ע"ש גאולת ישראל להגלות, להורות דאי לאו הכי לא הי' אפשר הגלות כן נמי הקדים לאדה"ר שבת להורות דאלמלא השבת לא הי' נברא הששת ימי המעשה ודו"ק:
8
ט׳וירא והנה הסנה בוער באש וגו'. ובמדרש דסנה משל על ישראל ועוד שם דכמו סנה שפל מכל האילנות כן היו ישראל שפלים וירודים למצרים, ויש לפרש שפלים בעיני עצמם, וע"כ אף שהי' אותו הדור במצב רע מאוד ובמ"ט שערי טומאה מ"מ זכו להגאולה מהשי"ת כמ"ש אני אח דכא אשכון וקול דודי דופק, וכן יש לפרש עענת משה רבינו ע"ה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י ממצרים. והשי"ת השיבו כי אהי' עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. כי משה רבינו ע"ה מחמת ענוותו היתירה שהי' ענו מכל האדם אשר ע"פ האדמה, שפירש"י שפל וסבלן, לא הי' יכול לצייר בנפשו שהשי"ת יהי' עמו, ע"כ אמר מי אנכי שפל אנשים רועה צאן כי אלך אל פרעה מלך גדול. ואמר עוד וכי אוציא את בנ"י כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ולא יחשבוני ללכת אחרי אל ארץ עמים גדולים ועצומים מהם כמ"ש הרמב"ן, והשי"ת השיבו כי אהי' עמך, היינו שמחמת זה עצמו שאתה שפל בעיניך אהי' עמך, וכבר דברנו בההפרש בין אתך לעמך שעמך משמע בדומה ושוה לך, דומה למה שנאמר לאהרן למה אתה בוש לכך נבחרת שפירש האריז"ל לכך נבחרת מחמת זה עצמו שאתה בוש, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, היינו מראה הסנה שמורה בשביל שפלות ישראל בעיני עצמם כמוהם כמוך בשביל ענין זה אנכ' שלחתיך, וידוע שכח המשלח בהשליח ושליח של אדם כמותו, ועוד זאת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה אף שהוא שפל שבהרים וכבש"ס מגילה כולכם בעלי מומון אצל סיני, כי מחמת שפלותו זכה לכל אלה:
9