שם משמואל, שמות ב׳Shem MiShmuel, Shemot 2

א׳שנת תרע"ב.

ב׳ויאמר משה אל האלקים וגו' וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, פירש"י מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים, ויש להבין הלא לפני ששים שנה או ששים ושמונה שנה הי' תמה מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך אלא שנתיישב לו במה שראה בישראל דלטורין, וברש"י הלשון אמר מעתה שמא אינם ראוין להגאל, והי' הדבר אצלו רק בשמא, ואחר זמן רב כזה נהפך הגלגל שהי' בפשיטות אצלו שצריכין להשתעבד אלא מחמת זכות אם יהי' נמצא בם יוציאם, הלא אפי' אם לא יהי' בישראל שום זכות ח"ו מ"מ אינם ח"ו גרועים מכל ע' אומות, ואם כי אז נסתפק שמא אינם ראויין להגאל מחמת שהי' בהם דלטורין, הי' לו להבין מאמר השי"ת אחת משתי אלה, או שכבר כלו הדלטורין ועשו תשובה, או שזה אינו מעכב בגאולתם, אבל לא להחליט שצריכין זכות מחדש, ועוד יש כמה דקדוקים ואין להאריך בהם:

ג׳ונראה דהנה ידוע שישראל במצרים היו נשמות גבוהות מאד אשר ירדו למטה בקליפות באותן ק"ל שנה של אדה"ר ונתגלגלו בדור המבול ובדור הפלגה אך שם הוסיפו לחטוא ונתמרקו בגלות מצרים כמבואר בכתבי האריז"ל, ויש להבין למה הובאו בדור המבול ובדור הפלגה אחרי שגלוי וידוע לפניו שיוסיפו לחטוא, הגם שהבחירה חפשית מ"מ הלוא דבר הוא:

ד׳ונראה דהנה איתא בספר המגיד להב"י שיש נשמות שנשתאב בהם הרע כ"כ שאין בכח גהינם למרק, ואם יתלבנו ע"י הגהינם לא ישאר בהם ח"ו מאומה, ולהם אין תקון רק ע"י גלגול, אך באשר עבירה גוררת עבירה ואם יתגלגלו כמו שהם בעוד הזוהמא רבה בהם בתוקפה אי אפשר לקוות מהם שום תועלת כי עבירות הקודמות ימשכם בתוקף לעבירות עוד יותר גדולות, אך העצה שהם יורדין לגהינם להחליש הזוהמא ולא שיתמרקו שם רק מעט בכדי שלא ימשכו אח"כ כאשר יתגלגלו לעבירות, ואז יש לקוות שיטיבו מעשיהם, ויתקנו ע"י הגלגול, ולי יש להוסיף בהן דברים דצורך הגלגול הוא גם לאותן שלא נשתאב בהן רע כ"כ עד שאש הגהינם יכלה אותם לגמרי, אלא שמחמת שגהינם אין בכחו רק לכלות הזוהמא כאמרם ז"ל כלי ינתנו לכובם להסיר מהם כל טינוף וכל לכלוך, אבל לא להיסיף בהם שלימות, וע"כ איש אשר עונותיו לא נתנוהו להשלים נפשו בתורה ובמצות מה יועיל לו הגהינם להשנים את נפשו שבלתי אפשר כי אם בתורה ומצות, וע"כ אחר הגהינם שנחלש כח הזוהמא שלא ימשך עוד ברשת עבירות הקודמים כנ"ל, מוכרח לבוא בגלגול כדי להשלים את נפשו, וגדולה מזה כתב האריז"ל שכל נשמה צריכה להתגלגל בכהן לוי וישראל כדי להשלימה בכל דבר, ומ"מ בלתי גהינם להחוטאים א"א להתגלגל כדי שלא יוסיפו לחטוא כנ"ל, ואין הגהינם עושה סוף התיקון רק במי שכבר השלים את נפשו בגלגול זה או בהקודמים אלא שנשתאב בו זוהמא מחמת עבירות, לזה ממרק הגיהנם לגמרי ויעלה נקי אל מקומו לשלום:

ה׳ולפי האמור יובן דהנהו נשמתין דיצאו מאדה"ר באותן ק"ל שנה שלא הי' עלייהו חטא משפט גהינם, וגם הי' באונס, ומ"מ באשר טבע המוליד ורעיוניו בעת הולדה דביקין בהנולד, הי' דבוק בהנשמות ההם כח רע מושך לחטא הוצאות שז"ל רח"ל, ולא נחלש כח הרע בגהינם, ע"כ כאשר באו בגלגול בדור המבול הוסיפו לחטוא באותו חטא עצמו ואז רק אז כאשר הוסיפו לחטוא הי' עליהם חטא ראוי להתמרק בגהינם ואף בעודם בזה העולם ביסורי המבול שכל טיפה יטיפה הי' נרתח בגהינם כבמד"ר ונחלש כח הרע [וענין דור הפלגה ביארנו במק"א שהי' מחמת חטא ע"ז שהי' באדה"ר] ואח"כ הי' יכולים להתגלגל ולהתמרק לגמרי בגלות מצרים עד שיצאו ככסף צרוף ונמצא שהי' קלקלתם בדור המבול תקנתם:

ו׳והנה כ"ק אבי אדמו"ר זצוקללה"ה אמר בטעם רוצח בשגגה שגולה לערי הלוים, משום דמי שחטא בחיים נלקח ממנו חיותו ואין לו חיים, וע"כ אף שאין עליו עונש שהרי בשוגג עשה מה שעשה מ"מ אבד את חיותו, וזאת העצה שישאב חיים חדשים עכ"פ ע"י אמצעית הלוים, כי לוים הם דבקים במקור החיים ולשון לוי' הוא חיבור ודבקות ע"כ עבודתם היא בשיר שהוא דבקות וחיות, וע"כ נאמר ונס אל אחת הערים האלה וחי, ודפח"ח. והנה חטא מוציא שז"ל רח"ל שהוא כאלו שופך דמים, נמי הוא כענין הרוצח אלא שברוצח שהוא בגוף אבד גם חיים הגופניים, וזה שהוא כאלו שופך דמים ולא שופך דמים ממש, שהוא מקלקל רק כח שהי' ראוי להיות נפש, ועדיין איננו בפועל, ע"כ הוא אבד ג"כ חיות הנפש שבקדושה והוא כח התלהבות ורגש הנפש בעבודת השי"ת, ובזה יובן מה שהחסידים ואנשי מעשה מלפנים הי' יותר בשמחה ובחיות והתלהבות נפש, מפני שהי' קדושים ביותר וזהירים בענינים אלו מאד בכל מיני סייג וגדר:

ז׳והנה באשר גלות מצרים הי' למרק חטא הזה כנ"ל שהי' הפגם בחיות הנפש שניטל מהם כח החיות כנ"ל, ע"כ בכח זה שהי' הפגם שלטו המצרים והניחו עליהם עבודה יתירה כמ"ש תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך ועבדת את אויביך וגו', וזה שאיתא במדרש שכן עשו לכל אחד מישראל כל מה שעשה הלבנים ביום ראשון שמו עליו לגזירה שיעשה כנגדן בכל יום ויום, היינו מפני שביום ראשון בודאי עשו בחשקות וחיות כי הי' פרעה עצמו עמהן במלאכתן ומלבן תלוי בצוארו, ונגזר עליהם שיהי' כן תמיד העבודה בחשק וחיות, וזה הי' מירוק גדול כדי שיהי' ראוי לתורה שצריך שכל יום יהי' בעיניך כחדשים כאלו היום נתנו:

ח׳ובזה יש לפרש הלשון שנתחדשו גזירותיו שלכאורה אינו מובן שעד כה לא הי' עליהם שום גזירה, וממילא כל גזירה שגזרו עליהם הי' חדשה ומהו שאתא לאשמעינן, אבל להנ"ל יובן שזה עצמי הי' גזירה שיעשו הכל בהתחדשות וחיות וכל יום ויום שיעבדו יהי' כאלו חדש הוא, וכענין יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום:

ט׳ובזה יש לפרש מה שבכל הפרשה מן ויקם מלך חדש עד וימררו את חייהם, שהוא התעוררת הגלות נאמר ישראל בלשון יחיד עם בני ישראל רב וגו' עד וכאשר יענו אותו וגו', כי ידוע שהתאחדות ישראל הוא מצד הפנימיות שבהם כי בגופים הם נפרדים זמ"ז ורק בנפשות הם מתאחדים, וע"כ איש אשר עבודתו בקרירות בלתי רגש הנפש עוד איננו נוגע לכלל ישראל, וממילא אין לו עזר מהכלל, ורק כשהוא עושה ברגש הנפש שמה הוא מתאחד בהכלל, וע"כ הגלות שהי' בענין חיות ורגש הנפש ע"כ מזכיר אותם בלשון יחיד, ובזה הענין התחכמו ליטול מהם זה הכח ולהניח זה הכח בעבודתם, ובהתעוררת הגאולה שוב מזכירם השי"ת בלשון יחיד, ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו וגו' כל הפרשה, כי הענין זה הי' בגלות וצריך לישועה, וזה שאמר הקב"ה וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ זבת חלב ודבש, כי ארץ ישראל היא המאחדת את ישראל ולא נתערבו עד שעברו את הירדן, וידוע מענין א"י שהוא חיות דקדושה וארץ צבי כתיב בה גמדא ופשטה כאלו הי' בה רוח חיים כי היא רומזת לארץ עליונה, ודוד המלך שהי' מרכבה לה הי' תמיד בחיות ורגש הנפש בשירות ותשבחות, ובזוה"ק ח"א (ר"ז:) דוד מלכא הוא חי וקורבא דיליה לחי העולמים:

י׳ולפי האמור יובן הענין פקידה כפולה שהי' לסימן שהוא גואל של אמת כמד"ר שהי' מסורת בידם שכל גואל שיבא ויאמר פקידה כפולה הוא גואל של אמת, היינו שבאשר צריכין לגאולה כפולה היינו להוציאם מתחת עונש המר שהוא השעבוד, ועוד ליתן להם חיים חדשים כי החיים שלהם אבדו כנ"ל בענין הרוצח, שאפי' מבלעדי השעבוד הרי אין להם חיים מאחר שחטאו בחיים, ובודאי זה הענין שהם נשמות שהי' בדור המבול הי' סוד כמום וחתום באלף עזקאן, ולא יודע זה בלתי בקבלה, ע"כ הי' זה סימן לגואל של אמת:

י״אובזה נבוא בביאור מקראי קודש הנצב פתח דברנו, שאמר משה מה זכות יש לישראל שיעשה להם נס להוציאם ממצרים, היינו כנ"ל דמאחר שחטאו בחיים אין להם חיים, הגם דלסלק מהם השעבוד לא קשיא לי', דאף דהבין ברוח קדשו שהם הי' בדור המבול וצריכין מירוק, וזה שאמר ואכן נודע הדבר שהפי' אצלי במה שראה שהי' בהם דלטורין, אף שאין זה מדת ישראל שהם פנימים בעלי סוד, מזה השכיל והבין ברוח קדשו בשורש נשמתם שבוודאי בא זה מכח חטא בגלגול הקודם בדומה לו, והוא חטא דור המבול, ששניהם הם חטא בסיגנון אחד כידוע למבין, ובזה יתישב מה שלכאורה קשה קושיא עצומה וכי בשביל חטא יחיד יענשו כל ישראל, וידוע שלא נתערבו ישראל קודם שעברו את הירדן, אך הפי' הוא שהשכיל עי"ז בשורש נשמתם ונודע לו מי המה אלה ובשורש כל ישראל אחד ע"כ הבין שכל ישראל צריכין מירוק וחשש שמא מעתה אינם ראוין להגאל שמאחר שעדיין יש בהם דלטורין שנצמח מחמת חטא הקדום, מזה נראה שעדיין חטא זה לא נתמרק לגמרי, אך אח"כ כשעבר זמן רב כזה בצרות גדולות כמו אלה לא הסתפק כלל שבודאי נתמרק חטאם וראויין להגאל מעבודת פרך כי מה נשתנו מכל ע' אומות, מה גם ששמע מהשי"ת שרצונו לגאלם ידע בבירור שנתמרקו לגמרי, אך במה שאמר השי"ת ולהעלותו אל ארץ זבת חלב ודבש שהיא חיות דקדושה כנ"ל, מזה תמה מאין יהי' להם חיות כי מאחר שחטאו בחיים אין להם חוום, וזה שדקדק מה זכות יש להם שיעשה להם נס שלכאורה אינו מובן מאין ידע שיעשה להם נסים, ועיין רמב"ן בפסוק ואמרו לי מה שמו שעדיין לא נאמר למשה שיעשה ביציאת מצרים אותות ומופתים, אך לפי האמור יש לומר דלשון נס נאמר על לשון הגבהה כענין ארים נסי שאו נס אל הגוים, ולא בא דווקא על אותות ומופתים, והנה הבין משה שלהעלותם אל ארץ ישראל צריכין לחיים חדשים, וזהו הנס להגביה אותם משפל חיותם לחיים גבוהים בהתרוממות הנפש, ומאין יזכו לזה, וידיעה זו היא ידיעת עקרי הגאולה והי' רוצה לידע מה הוא הזכות, ולא ח"ו כמקטרג רק להתברר על עסקיו כענין ששאל מה שמו להתברר על עסקיו כמ"ש במד"ר, ועיין רמב"ן שפי' שדרך שאלה בקש שיודיעהו מי השולח אותו כלומר באיזה מדה הוא שלוח אליהם עי"ש, כן יש לפרש מה זכו ישראל ודו"ק:

י״בוזהו שהשיבו השי"ת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו' שהוא מתן תורה, והיינו עפ"י דברי הש"ס (מכות יוד.) מנין לדברי תורה שהם קולטין שנא' את בצר במדבר וכתיב בתרי' וזאת התורה עי"ש, וכמו שבאמצעית ערי מקלט הוא משיג חיים חדשים כן הוא באמצעית התורה, ובזה יש לפרש דברי המד"ר פקוד פקדתי פקוד להבא פקדתי לשעבר ואינו מובן מהו, ולהנ"ל יש לומר עפי"מ שכתבתי לעיל בענין פקודה כפולה, וזה פקוד להבא הוא מ"ת פקדתי לשעבר על המירוק, וממוצא הדברים יש לומר דהא דאיתא בזוה"ק שעל חטא זה תשובתו קשה מהאי טעמא הוא ומ"מ בעסק התורה נתקן ומשיג חיים חדשים חיים שהוא חיים אכי"ר:

י״גוכעין זה יש לומר דבש"ק נמי יש שני ענינים אלה. זכור ושמור דשמור מדת לילה הוא להשליך מעליו כל מחשבת חוץ וכל הרהורין ממלאכה ויהי' כאלו כל מלאכתך עשוי', וכאשר הוא בבחי' זו לעומת שהוא משליך ממנו הפחיתות ועניני החומר מסירין ממנו ומנשמתו כל לכלוך וכל טנופא, ונשאר נקי כאמרם ז"ל כל השומר שבת כהלכתו אפי' עע"ז כדור אנוש מוחלין לו, אבל באם חטא בחיים כנ"ל אין לו חיים אף שאין עליו שום עונש, לזה הוא מצות זכור שהוא חיים חדשים ממקור החיים, וזה בדיבור אחד נאמרו שמאחר שהוא עושה מה שעליו לעשות במצות שמור כנ"ל אז ממילא בא לבחי' זכור ובלוחות הראשונות שהיו הכל מתוקנים הי' נכתב זכור לבד, אבל בלוחות שניות אחר שהתפשט מסאבותא בעלמא אי אפשר לבוא לבחי' זכור רק לבחי' שמור וממילא באין אח"כ לבחי' זכור:

י״דוכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. פירש"י בכל מה שהם נותנין לב לענות כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ, ונראה עפי"מ דאיתא בספרים דהא דפרו ורבו כ"כ הי' מפאת ריבוי חלקי הטוב שהי' מתברר מהמצרים ונתוסף על חלקי קדושת ישראל, והנה בגוי מחשבה כמעשה, וכאשר חשבו לענות את ישראל חשוב כאילו כבר עינו אותם, וא"כ חלקי הקדושה שהי' צריך להתברר ע"י העינוי כמ"ש אשר שלט האדם באדם לרע לו ופרשו ז"ל ששלט אדם דבליעל על אדם דקדושה לרע לו לאדם בליעל דבשביל השליטה שהוא שולט נחברר ממנו חלקי הקדושה ונשאר ריק מכל טוב, זה נגמר תיכף בשעה שהי' נותנין לב לענות, וע"כ נגמר תיכף אצלם הכח להרבות ולהפריץ:

ט״וובזה לימוד לאדם לבל יתבהל לאמור איך נוכל את יצה"ר שהוא הר גבוה וקשה ולהבקיע בין חומות ברזל המונעים את האדם להשיג שלימותו, ולזאת ישיב אל לבו כי מחשבה טובה מצרפה הקב"ה למעשה, וא"כ תיכף כשנדבה לבו אותו להתקדש הרי תיכף באה בו כל הקדושה מכל המעשים שהוא עתיד לעשות ונהפך לו לב אחר, ושוב אין להעריך עצמו קודם הקבלה לאחר הקבלה, וק"ו הדברים אם במה שהי' נותנין המצרים לבם לענות אותם נתוסף בישראל כח לפרות ולרבות עד שלבשו צורה אחרת שלא נשמע כמוהו שכולם יחד ילדו ששה בכרס אחד, עאכו"כ איש שנותן דעתו להתקדש ומקבל עליו באמת עול תודה ועול מצות שנשתנה תיכף מהותו וצורתו לאיש אחר, וכמו שאמרו ז"ל ברות כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי, אך כ"ז באם הקבלה היא מעומק הלב באמת, כי לא לפניו חנף יבוא, וכי מה יועיל החיצונית להשיג כח פנימי, אם לא ברגש הנפש רוח אייתי רוח ואמשיך רוח:

ט״זבמד"ר ר"ח בר פפא אמר אותו יום [שהושלך משה ליאור] כ"א בניסן הי' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולם מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה ילקה במים ביום זה, א"ר אחא בר חנינא אותו יום ששה בסיון הי' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה ילקה ביום זה, ביאור הדברים, עפ"י מה שפירשתי במק"א מאמר הש"ס (פסחים קיח.) דרש ר"ש השילוני בשעה שהפיל נ"נ הרשע את חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש עמד יורקמי שר הברד לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל לצדיקים הללו מכבשן האש אמר לו גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ ייאעשה נס בתוך נס, ופרשנו שזה שהקב"ה גובר על הטבע איננו כ"כ רבותא ועיקר כבודו של הקב"ה שהטבע בעצמה אין לה שום מציאות כי אם ברצון השם כי כל הנבראים נבראו מאמיתת המצאו, וזה עצמו מפלאות תמים דעים שאש יכול לשרוף נגד כבוד ה', כי לפי האמת נגד רצון השי"ת הרי אין לו שום מציאות אלא שמפאת צמצומים הרבים נעשה האש כמו דבר יש ונפרד בפני עצמו שאינו מרגיש מה שהוא נגד כבוד השי"ת, וזה שאמר גבריאל אני שר של אש כשארד לתוך הכבשן יתעלה האש לשורשו ושוב לא יהי' להאש שום מציאות לעשות נגד כבוד השי"ת אלא מבפנים יהי' קר ויקדיח מבחוץ, וכן לעתיד כשתתעלה כל הבריאה נאמר כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו לא תכוה ולהבה לא תבער בך, היינו שאיננו נצרך להתגבר ולדחות את הטבע כי זה איננו כ"כ שבח, כי עדיין איננו מורה שהטבע אין לו שום מציאות כי אם מאמיתת המצאו אלא שהקב"ה יותר חזק מהטבע, ועכ"פ יש להטבע מציאות בצד מה אבל כשהטבע כמו שהיא אינה פועלת האש אינו שורף והמים אינם שוטפין נגד כבוד ה' זה מורה שבח יותר שאין לכל נמצא שום מציאות אלא ברצון ה':

י״זועפ"י הדברים האלו יש לפרש דברי המד"ר הנ"ל דהנה שירה היא דביקת מלמטה למעלה וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, ותורה היא מלמעלה למטה כמ"ש וירד ה' על הר סיני כי תורה היא מעולם עליון למעלה למעלה וירדה ונתלבשה למטה בעניני זה העולם, וע"כ לנתינת התורה ירדה שכינה למטה ולא הוגבהו ישראל למעלה, ובאמת צורת האיש משה הי' בשניהם להרכין שמים לארץ ולהגביה הארץ לשמים, וע"כ בהשירה הגביה הארץ לשמים ובתורה שקיבל הרכין שמים לארץ, והנה מה שלא נטבע [ועיין במד"ר פ"ט סי' י' וביפ"ת שם] ונלקה במים כשהושלך ליאור אף כי המים הם היפוך לו כמ"ש איצטגנוני פרעה שראו אשר מושיען של ישראל ילקה במים, ובוודאי שחכמים הי' ושמץ דבר חכמה הי' נמצא בם, כי המים הם הפכים לו, והטעם יש לומר בפשיטות כי המים הם חומרים כמ"ש המהר"ל וצורת משה הוא נבדל מחומר ושמו משה כי מן המים משיתוהו, אלא שלגודל מעלת משה לא הי' בכח המים להטביעו, ואלמלי אדם אחר שהי' המים לו להיפוך לגמרי הי' נטבע במים ולא הי' מועיל התיבה, אבל איצטגנוני פרעה לא ראו יפה שהם הי' סבורים שמחמת שהמים הפכים לו יטבע במים וראו ראי' אחת ולא ראו שתי ראיות שלגודל מעלתו אינם פועלים בו מאומה, ונהפך הדבר למי מריבה שהמים הי' מי נסיי והי' להם כח גדול ועל ידיהם הי' אפשר שיגזור גזירה על משה, אבל מי היאור אין להם שום מציאות במדריגת משה, וכעין שנאמר לעתיד כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך כנ"ל:

י״חואך מאין נתעלו המים שלא היו יכולין לפעול פעולה נגד משה' בזה פליגי. מר סבר שזה הי' מחמת מהות משה שהגביה את הארץ לשמים ע"י השירה, וכשהושלך משה ליאור הי' הדבר כעין העגין שירד גבריאל לתוך כבשן האש כנ"ל, שבאשר הוא ע"ה הגביה את הארץ לשמים והוא בתוך המים נתעלו המים ושוב לא הי' ביכולתם לפעול נגד משה ונגד כבוד השי"ת. ומר אמר כי מצד מעלת משה שהרכין השמים לארץ, ובבואו במים הרי בא בהם כח עליון הוא כח התורה שממנה כל נברא כאמרם ז"ל (ב"ר פ' א') הביט בתורה וברא את העולם ובשביל זה נתעלו המים כנ"ל:

י״טוישב משה אל ה' ויאמר וגו' ויאמר ה' אל משה עתה תראה. ואינו מובן התירוץ על קושית משה למה זה שלחתני. וכבר דברנו מזה. ונראה דהגה במד"ר (פ ה') כיון שגזר כן הלך משה למדין ועשה ששה חדשים וגו', עוד שם אחר ששה חדשים נגלה הקב"ה על משה במדין וכו'. והנה בעדיות (פ"ב מ"י) משפט המצריים י"ב חודש, ממילא נחשוב למפרע ששה חדשים ונמצא שהשליחות הראשונה היתה בתשרי, שהרי השליחות השני' שאז התחילו המכות היתה י"ב חודש לפני היציאה שהיתה בניסן, ולפי"ז היתה השליחות הראשונה בתשרי והשני' בניסן. והוא כעין בריאת העולם דאיפלגי ר"א ור"י אי בניסן אי בתשרי וכתבו התוס' בר"ה (כ"ז.) דאידי ואיד‘ דא"ח דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן, וכבר פירשנו דכמו שיאמר בדבר ה' שמים נעשו, יבדיבור שהיא בהתגלות נברא העולם הנגלה, כן במחשבתו יתברך נבראה פנימיות העולמות. וכן משמע בזוה"ק (ח"ב כ'.) שכתב דבמחשבה נבראו כל העולמות והרי כתיב בדבר ה' שמים נעשו, אלא ודאי דאפנימיות קאי, וכתבו בשם האריז"ל דביום א' דר"ה דנין על עסקי הפנימיות להשפיע למטה ושם אין שום ויתור ע"כ הוא דינא קשיא, ובזה פירשנו דהא דאמרו ז"ל בתחילה עלה במחשבה לבראות במדת הדין ראה שאין עולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למה"ד, היינו שתיכף בתחילה כך הי' הרצון שפנימיות העולמות שנבראו במחשבה תהי' במדה"ד, וע"כ היתה המחשבה בתשרי זמן הדין, והעולמות בפועל יהיו במדה"ר ע"כ נבראו בפועל בניסן שהוא זמן הרחמים:

כ׳והנה יצי"מ היתה בסגנון בריאת העולם, כי אז נתגלו עשרה המאמרות שבהם נברא העולם, וכבר דברנו מזה. וע"כ במו שבריאת העולם בפועל ובהתגלות היתה בניסן, כן היתה היציאה ממצרים, וכן והתחלת המכות היתה בניסן שהרי ע"י עשר המכות נתגלו עשרה המאמרות. וממוצא הדברים תקיש כי כמו שבריאת העולם בהעלם היתה בתשרי שלפניו כן היציאה מן הגלות בהעלם היתה בתשרי שלפניו, דהיינו מעת השליחות הראשונה. והיינו כי נפשות בנ"י שהיו שקועים וכלואים בעמקי הגלות, כמ"ש רש"י (ר"פ ויחי) נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, זה נפסק מעת השליחות הראשונה. אך באשר זה הי' בתשרי שהוא זמן דין, היתה הפסקת השעבוד מהנפשות בדין, כל אחד ואחד לפי מה שהוא ולפי התחזקו בימי החושך והאפלה בימי הרעה. וע"כ תמצא שהיו בישראל עוד רשעים כדתן ואבירם ובאותם שמתו בשלושת ימי האפלה מפני שלא היו רוצין לצאת, והיינו שחירות הנפשות לא הועילה להם להחיותם להיטיב אחריתם, כי זה הי' בדין בתשרי כל אחד ואחד לפי הראוי לו. ומזה נצמח שאף במתן תורה היו מדרגות מדרגות ולאו כל אחד שוה לחבירו, אף שהיציאה היתה שוה לכולם, מ"מ חירות הנפשות היתה בדין במדה ובמשקל' ורק היציאה בהתגלות היתד, בניסן ברחמים, וע"כ אפילו דתן ואבירם יצאו:

כ״אולפי האמור יובנו מקראי קודש במאמר הראשון למשה, ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו וגו' ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגר ועתה לכה ואשלחך וגו'. ולכאורה בלתי מובן הסדר, שמקרא ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגר הי' צריך להקדים למקרא וארד להצילו. ועוד שנראה לכאורה בכפל לשון, שהרי כבר אמר ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו. אך לפי האמור יתפרש בטוב, דהנה בני ישראל במצרים היו שקועים וכלואים בעמקי הצרות עד שלא הי' להם פה לדבר ולהתפלל כלל לפני השי"ת, ובזוה"ק שהדיבור הי' בגלות, ולא יהיו יכולים רק לנאק נאקת חלל ולצעוק מפני נוגשיו אבל לא באופן שתקרא תפלה ראוי' לבוא לפני השי"ת, אלא זו היתד. רק אחר התעוררות הגאולה במחשבתו יתברך שהיתר, גאולה בפנימיות כנ"ל, וכמה שאמר הכתוב וארד להצילו מיד מצרים, שמחשבתו יתברך ששם עליהם עין ולא הסתיר עוד פניו מהם זו עצמה היא הירידה להצילם מיד מצרים. וימתקו הדברים לפי דברי הרמב"ן (בראשית י"ח כ') בפסוק ארדה נא ואראה שהיא ירידה ממדה למדה, וכאן נאמר שהיא ירידה ממדת הסתרת הפנים מהם למחשבת הגאולה, וע"כ אח"ז נאמר בלשון אחרת כי לא נאקו נאקת חלל לבד ולא צעקה בעלמא מפני נוגשיו, אלא צעקת בנ"י באה אלי שהוא לשון תפלה גמורה וכנ"ל, היוצא לנו מכל אלה שמעת שליחות הראשון פנים חדשות באו לכאן שהגאולה כבר הי' בהעלם ונפקחו עיניהם ולבם של ישראל שהי' סתומים ואטומים כמאמר הכתוב אני ישונה ומאז נתעוררו כל אחד לפי מה שהוא לשפוך את נפשו לפני ה' ולא הי' עוד בבחי' שינה:

כ״בוהנה במד"ר ד' גזירות גזר עליהם פרעה, וזה הי' גזירה הרביעית לא תאסיפון לתת תבן, והיא היתה גזירה קשה מאד שלא ניתן להם מנוח להשיב את רוחם אליהם, ובמד"ר שהו' נוחין ביום השבת וניטל מהם השבת, וידועין דברי הרה"ק מהר"ד מלעלוב לא תאסיפון נאמר באלף שהוא מלשון אסיפה שלא יתאספו יחד, כי ע"י האסיפה הי' מחזק אחד את חבירו וגם זה ניטל מהם, ולפי הנ"ל יש ליתן טעם בפשיטות מדוע אחרו פעמי הגזירה זו עד אחר שליחות הראשונה כי באם הי' גזירה זו טרם שהי' גאולה בהעלם, הי' ח"ו בלתי יכולת לסבול גזירה רעה כזו, ורק ע"י שכבר הי' הגאולה בהעלם והי' להם התחזקות כל אחד ואחד מעומק לבבו, וממוצא הדברים שהכל הי' בעתו ובזמנו לא הי' ראוי לא להקדים ולא לאחר, להקדים הגזירה לא הי' ביכולתם לסבול, וכן מפני זה עצמו לא הי' יכול לאחר השליחות, שא"כ הי' הגזירה טרם גאולה הפנימית, וגם הי' הכל בעתו ובזמנו זה בתשרי בדין וזה בניסן ברחמים מקביל לבריאת העולם כנ"ל, וזה שאמר לו השי"ת עתה תראה היינו שעתה תהי' הגאולה נגלית ונראית מכלל שעד הנה היינו בשליחות הראשון הי' בהעלם: