שם משמואל, שמות ד׳Shem MiShmuel, Shemot 4

א׳שנת תרע"ג.

ב׳וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. ובמדרש בתחילה בחומר ובלבנים ולבסוף ובכל עבודה בשדה מהו את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, אמ"ר שמואל בר' נחמן א"ר יוחנן מלמד שהי' מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שענין עבודת פרך הוא שאין כוונת המעביד לתועלת עצמו שצריך אל הפעולה אלא להעביד את העובד לבד וכמו שפירש"י לא תרדה בו בפרך מלאכה שלא לצורך כדי לענותו אל תאמר החם לי את הכוס הזה והוא אינו צריך, עכ"ד הצריך לענינינו, ובזה יובן דרשה רשבר"נ אר"י מלמד שהי' מחליפין וכו', היינו דהצריך אל הפעולה לעולם לא יחליף כנ"ל שהרי עי"ז אין הפעולה נעשית כ"כ בשלימות ובמהירות כהוגן כמובן, אלא באשר כוונתו להעביד את העובד לבד לאכזריותו הוא מחליף למען יהי' יותר קשה על העובד, ואם ככה הוא עושה נתגלה כוונתו ולא נשאר לו התנצלות שלתועלתו הוא מתכוין, והיינו דדייק לה משום דקשה לו למה כתיב קרא בפרך אם להודיענו כוונתם הרעה, הלא כבר מבוארת במאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם, אלא ודאי שהשמיענו גודל רשעם שבמכוון גלו רוע כוונתם למען יכאב לב העובד ביותר כמובן, ואיך גלו כי מי' יודע תעלומות לב, ועל כרחנו שהי' מחליפין כנ"ל:

ג׳והנה מבואר שהי' גזירה משולשת, א' בחומר ובלבנים, ב' ובכל עבודה בשדה, ג' בפרך. והיינו כי וימררו את חייהם בתחילה בחומר ובלבנים, דהיינו בעבודה קשה מאד כבמדרש שאין לך מלאכה קשה כמלאכת הטיט, ולבסוף ובכל עבודה בשדה כמו שפי' הרמב"ן כגון החפירות והוצאת הזבלים הכל נתנו עליהם וגם הי' רודין בהם לדחוק אותם שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם, עכ"ל, ועוד הוסיפו בפרך, היינו שהחליפו כנ"ל לגלות רוע כוונתם שאינם מתכוונין לתועלת עצמם רק לענותם בסבלותם:

ד׳ונראה ענין צורך גזירה שתהי' משולשת, דהנה אמרו ז"ל ג' מדות טובות יש בישראל ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים, ויש לומר ששלשה אלה הוא ירושת שלשה אבות אברהם יצחק יעקב, כל אחד מדה מיוחדת, היינו ביישנים ירושה מיצחק דהנה בושה הוא מדת הדין והצמצום שהוא עומד מרחוק ומתבייש לקרב הלום מפני חשובותו של אדם גדול ונכבד ואין לו מצח להרים ראש, וכמו שאמר איוב ראוני נערים ונחבאו והוא נקרא יראת הכבוד, וזה עיקר מצוות יראת ה' מפני הדר גאונו ולא מפני יראת העונש כאמרם ז"ל ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זה הבושה, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ויראת ה' הוא מדתו של יצחק, ובב"ר פ' ס' בן מביש זה יצחק שבייש את כל אומות העולם בשעה שנעקד ע"ג המזבח, שלעומת שהי' בו מדת הבושה נגד השי"ת שהיא מדת היראה, לעמתו הי' כל העולם מתביישין ממנו ומעבודתו, וממנו נטבע בזרעו מדת ביישנים, רחמנים ירושה מיעקב שידוע שמדתו מדת הרחמים, ובב"ר פ' ע"ה כרחם אב על בנים כרחמן שבאבות ואי זה הוא רחמן וכו', ר' לוי אמר זה יעקב, גומלי חסדים ירושה מאברהם, שמדתו חסד, כדכתיב חסד לאברהם, ובב"ר פ' ס' שהחסד מתגלגל לעולם בשבילו:

ה׳והנה מקום אתי לבאר מהו ההפרש שבין רחמנים לגומלי חסדים אף שלכאורה בני בקתא חדא נינהו, שונים הם זה מזה, שמדת גומל חסד הוא שתשוקתו לעשות חסד ובזה שעושה חסד הוא משלים את תשוקתו, וע"כ מהדר אחר הצריכין לחסד, ואם אינו מוצא הצריכין לחסד הוא מצטער כמו מי שאינו משביע את נפשו, וכמו שאיתא באאע"ה כשהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה ולא הי' עוברים ושבים הי' מצטער, הרי כי גמילות חסד הוא השלמת נפשו ותשוקתו, ומדת רחמנות אינו להשלים את תשוקתו אלא למלאות חסרון הנצרך, ואם לא יזדמנו לפניו אנשים שהם בצרה וצריכין לרחמים איננו חסר לנפשו ע"כ אינו מהדר אחריהם, וזהו תכלית מדת הרחמנות שאינו מתכוין לטובת ותשוקת עצמו כלל אלא הכל לטובת זולתו, האומנם שיש רחמן מפאת רכות לבו והוא מרחם על קשי יום בשביל להשקיט המית לבו, אבל אין זה שבח מדת הרחמנות שזה בודאי הוא רק לטובת עצמו וכמ"ש בעל חובת הלבבות, ועיקר מדת הרחמנות הוא שאינו חושש לטובת ותשוקת עצמו כלל אלא רק לטובת זולתו, וע"כ מדת הרחמן גדול ממדת גומל חסד, וזה מדתו של יעקב אבינו, וזה מדתו של אברהם אבינו, קיצור הדברים שמדת ביישנים רחמנים גומלי חסדים הנמצא בישראל הוא מירושת שלשת האבות מדה לכל אחד מהם:

ו׳והנה ישראל נצרפו במצרים כצרוף את הכסף, היינו שלעומת כל מדה טובה שבהם הי' המירוק בצד ההיפוך, ובזה נבחן אם הוא קנין עצמי על טהרת הקודש, ובכן יש לומר שג' מדות אלו ביישנים רחמנים גומלי חסדים נצרפו בגזירה משולשת הנ"ל, היינו לעומת מדת אברהם ותשוקתו להעניק מטובו לזולתו אף שאינו חייב לו כלום, עשו המצרים הרשעים עמהם להיפוך למרר חיי אנשים בעבודה היותר קשה למי שאין להם עליהם חוב של כלום [ואפי' לדברי הרמב"ן שדרך הגרים להעלות מס, מ"מ אין החוב למרר את חייהם אפי' במעט] ולעשוק מהם את חיי נפשם, והוא ממש היפוך גמילות חסד [והי' העבודה בחומר ובלבנים שהוא לבן נמשך מקו הימין והבן] ולעומת מדת יצחק ביישנים עשו המצרים הרשעים עמהם להיפוך בעזות שנתנו עליהם כל עבודה בשדה החפירות והוצאת הזבלים מלאכה נבזה ונמאס והיו מכים ומקללים אותם כנ"ל בשם הרמב"ן כדי לביישם ולהשפיל את נפשם לעומת שהי' בני מלכים ראויים לכבוד [והי' עבודה בשדה לעומת מדתו של יצחק שנאמר בו ויצא יצחק לשוח בשדה, ואמרו ז"ל יצחק קראו שדה, וגם הפסולת שיצא ממנו הוא עשו איש שדה והבן] ולעומת מדתו של יעקב רחמנים שהוא רק לטובת זולתו בלי שום נגיעות וטובת עצמו כלל, עשו המצרים הרשעים עמהם להיפוך שנתנו עליהם עבודת פרך כנ"ל שאין הכוונה לתועלתם אלא לאכזריות לבד להעביד את העובד כדי לענותו היפוך מדת רחמנות כנ"ל:

ז׳ולפי האמור יש לפרש ענין ג' סעודות של שבת שיש בהם הארה מג' אבות, ליל שבת הוא יצחק, ובשחרית אברהם, ובמנחה יעקב, והנה מדתו של יצחק הוא בושה כנ"ל, כן צריך כל איש להיות מלא בושה בהופיע אור קדושת שבת וכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין לא מחמת הסתכלות בשפלות עצמו איך ירד פלאים ולמרר את נפשו, שלזה אין זמן בשבת, וכבר אמרנו שזה צווחין אף עקתין בטלין ושביתין אלא מחמת גדלות וחשיבות קדושת שבת, וכענין ראוני נערים ונחבאו, והיינו הך שבתקה"ז ששבת הוא אותיות בשת, ולעומת שהאדם נרתע לאחוריו זוכה שבאין מלאכים ומדדין ומקרבין אותו לשבת וכעין שהי' בסיני וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק מפני יראת הכבוד הי' באין מלאכי השרת ומדדין אותן שנאמר מלכי צבאות ידודון ידודון, וזה שאנו אומרים שלום עליכם בליל שבת, ואם האדם משכיל ביותר להתבייש מקרבין לו עוד יותר וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפי' מגביה שפלים עדי מרום שהשפל אם מגביהין אותו נעשה יותר שפל בעצמו ע"כ מגביהין אותו עוד יותר וחוזר חלילה עד שמגביהין אותו עד מרום, ודפח"ח. ובודאי הפי' כנ"ל ששפלותו הוא מחמת בושה כנ"ל, וזה כל ענין השלום עליכם, סעודת שחרית הוא של אברהם שמדתו חסד והוא סעודתא דעתיקא שאין בו שום תערובות דין והוא עיקר עונג שבת דכבוד יום קודם לכבוד לילה ואין למעלה מעונג. סעודתא תליתאי הוא של יעקב שהוא רחמנים כנ"ל שאין הכוונה לנגיעת ותשוקת עצמו כלל אפי' להתענג אלא בתכלית הביטול לרצון השי"ת, וזה רעוא דרעוין, וכמ"ש בזוה"ק דיעקב כל עובדוי לשמא דקב"ה, והיינו למעט אפי' השלמת נפשו ותשוקתו:

ח׳ולפי האמור יש ליתן טעם מה שמשה בירר לישראל את יום השבת למנוחה אף שבחו"ל לא קיימו את המצות טרם מ"ת, מ"מ נתן מעלה לשבת משאר הימים שבשאר ימים יחסר המירוק אבל בשבת שמועיל כמו המירוק שע"י העבודה לא יחסר להם המירוק, וזה שאיתא במדרש תנחומא שעונג שבת מועיל כמו אלף תעניות שבשבת נעשה המירוק ממילא:

ט׳ולפי האמור בענין גזירה משולשת הנ"ל יש לפרש מקראי קודש, ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה', ונצטוה לעשות אות הנחש ואות הצרעת והי' אם לא יאמינו וגו' לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' יעשה אות הדם, ויש להבין דאם אות השני גדול ויותר פלא מראשון שייך לומר אם לא יאמינו לאות הראשון יעשה את השני, ואינו מובן מה פלא בזה יותר מבזה, ולפי הפשוט נראה שאות הנחש הוא יותר רבותא מאות הצרעת, כי אות הצרעת יקרה לפעמים שאדם נעשה מצורע אבל שנעשה ממטה נחש לא שמענו:

י׳ונראה דהנה במדרש והן לא יאמינו לי אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך וכו' בני הם מאמינים בני מאמינים שנאמר והאמין בה', [הנאמר באברהם], ויש להבין הלא משה לא אמר הן לא יאמינו בהשי"ת אלא לא יאמינו לי ויאמרו לא נראה אליך ה', ומה חטא הי' עושין בזה, אדרבה מפורש ברמב"ם פ"ז מהל' יסה"ת ה"ז וכשמשלחין אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שה' שלחו באמת ומשה לא אמר שיספקו ישראל ביכולת ה' לגואלם ולהוציאם ממצרים שהרי כבר ידעו זה מיעקב ומיוסף שאלקים פקוד יפקוד אותם, ובמדרש שהי' בידם מגילות שהי' משתעשעים בהם בשבת לומר שהקב"ה גאלם, אלא אמר שיספקו בנביאתו ומה דמיון זה למה שהאמין אברהם מה ששמע בעצמו מהקב"ה:

י״אונראה לפרש עפ"י דברי הפסיקתא פרשת החודש ורבנן אמרו קול דודי הנה זה בא זה משה בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין אמרו לו רבינו משה האיך אנו נגאלין ואין בידינו מעשים [והנה בודאי אין הפי' בחודש הזה אתם נגאלים שעמד בר"ח ואמר להם פרשת החודש, דהרי כבר ראו בעיניהם תשע מכות מופלאות ולא הי' להם עוד לספק על הגאולה ועוד ע"ז לא שייך לומר קול דודי הנה זה בא אחר שכבר בא זה שנים עשר חודש, ועוד הרי במכילתא שנתן להם שתי מצות שיתעסקו בהם והן פסח ומילה כדי שיהא בידם מצות להגאל בהם, אלא ודאי הפי' דקאי על תחילת ביאת משה רבינו, ומה שאמר בחודש הזה אתם נגאלין קאי על כלל הגאולה שבסוף היתה בחודש הזה, וכן פירש"י שיר השירים נואש הייתי אומרת לגאולה עד תום ד' מאות שנה וכו' הנה זה עומד סבורה הייתי לישב עגונה עוד ימים רבים, והנה הוא הודיע שהי' עומד ומציץ מן חלונות השמים את העשוי לי שנאמר ראה ראיתי את עני עמי וגו' עכ"ל רש"י, והנה מאמר זה הוא בתחילת ביאתו], ויש להבין הלא אמר להם אלקי אבותיכם שמשמעו שבא בזכות אבות ולמה צריך לזה מעשים, אך הנה בב"ר פ' ע"ו הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אני מתקיים עליו מי שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם איני מתקיים עליו, ע"כ אמרו אין בידינו מעשים היינו מעשים כאלה שיהי' נחשבים עכ"פ בוחרים בדרכיהם ועושין כמעשיהם, וכמו שהגיד זקיני זצללה"ה מקאצק אהא דאמרו ז"ל חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, ואמר ששוטה הוא זה שירהב בו נפשו להשוות מעשיו למעשה אבות אלא הפי' יגיעו היינו שיהי' להם נגיעה בעלמא, וזה עצמו מה שאמר משה רבינו ע"ה כי יאמרו לא נראה אליך ה' היינו שלא יאמינו כי חפץ ה' בגאולתם, אבל באפשריות הנבואה ג"כ לא הי' מספקים שהרי אהרן הי' נביא במצרים מקודם, ומ"מ תפסו חכז"ל על משה רבינו ע"ה שדיבר שלא כהוגן כי מאחר שהקב"ה אמר ושמעו לקולך בודאי יאמינו גם בזה שבצדקת השי"ת יעשה עמהם עכ"פ אעפ"י שאינם כדאי וזה ממש מה שנאמר באברהם ויאמן בה' שפירש הרמב"ן שהאמין שבצדקת השי"ת יעשה עמו עכ"פ, עיי"ש:

י״בהעולה מזה שמשה חשש שלא יאמינו בעצמם שהם ראוין לקבל זכות אבות, וע"ז אמר לו השי"ת שיעשה אות הנחש, היינו דהנה אמרו ז"ל דנחש אינו נהנה בנשיכתו אלא כוונתו רק להזיק והוא כדמיון עבודת פרך במצרים שהכוונה לא להנאת עצמם אלא לענותם, ולעומתו בקדושה הוא מדת יעקב שהי' כל עובדוי לשמא דקב"ה, ולמטה להטבת זולתו ולא להשלמת נפשו ותשוקתו כלל, וכמו שבקליפה יש נחש בריח המבריח מן הקצה אל הקצה, כן יעקב נקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה מרישא דכל דרגין עד סיפא דכל דרגין, ובזוה"ק ויברא אלקים את התנינים הגדולים זה יעקב ועשו, וע"כ בא אות הנחש לרמז להם שזכותו של יעקב עומד להם לסלק כח מצרים ששעבדו בהם בפרך שהוא כענין נחש, והנה חזר למטה וכחם נסתלק, ואם עדיין לא יאמינו היינו שיחשבו שזכות יעקב לבדו אולי איננו מספיק מטעם שאינם ראויין כנ"ל, יעשה עוד אות הצרעת, דהנה צרעת הוא לבן, ומראות נגעים ע"ב גימטריא חסד והוא חסד דקליפה ואין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, וזה כחו של מצרים ששעבדו בישראל ומררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, והנה שבה כבשרו זה לאות כי כחו של אברהם הוא חסד דקדושה ביטל את כח זה של מצרים, ואם לא יאמינו גם לשני האותות האלו, היינו שיחשבו אולי גם זכות שניהם איננו מספיק באשר הם אינם ראוין ומדת הדין יקטרג עליהם יעשה אות שלישי הוא אות הדם שמורה על מדתו של יצחק מדת הדין בקדושה, דהנה דם בקליפה הוא כחו של עשו ובב"ר פ' ס"ג כי לדם אעשך ודם ירדפך זה עשו וכי עשו שונא את הדם וכו', רבנן אמרי שנאת דמו של אדם בגופו כי ידוע שמדתו רוצח ושפיכות דמים ובכלל שפיכת דמים הוא הלבנת פני חבירו כאמרם ז"ל המלבין פני חבירו כאלו שופך דמים דאזל סומקא ואתי חיורא והוא הפסולת של יצחק אבינו מדת הדין בקדושה והוא מסר את דמו לקרבן והוא בבחי' בושה ובייש את כל אומות העולם כנ"ל, וע"כ תקח ממימי היאור ושפכת היבשה והי' לדם ביבשת והוא אזיל חיורא ואתי סומקא שמורה שגם זכות של יצחק עומד להם ואברהם מהאי גיסא ויעקב מהאי גיסא והוא כענין התקיעות בזוה"ק פ' אמור:

י״גויש לומר עוד בלשון אחר שאחר אות הראשון שהראה להם שזכותו של יעקב עומד להם עדיין יחשבו שזכותו יועיל לסלק גזירה שלישית שהיא לעומתו כנ"ל, אבל אכתי ישאר עליהם שתי גזירות הראשונות מאחר שהם בעצמם אינם ראויין לגאולה, ע"כ נצטוה לעשות אות השני אות הצרעת שמורה שזכותו של אברהם עומד אעפ"י שאינם ראוין ויסלק מעליהם גם גזירות הראשונות, והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה, היינו שיחשבו שזכות של אברהם מדת החסד יספוק לסלק מעליהם רק מרירת חייהם שהוא היפוך מדת אברהם, אבל עדיין ישאר עליהם שעבוד מצרים למס עובד, כמ"ש הרמב"ן בפסוק הבה נתחכמה לו שכן דרך הגרים להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה עכ"ל, וא"כ הרי כך מדת הדין נותן, ע"כ נצטוה לעשות אות השלישי אות הדם שמורה שגם מדת הדין מסכמת בגאולתן וכנ"ל.

י״דומעתה מיושב הכל שאין שייך לומר שאות זה גדול מזה ולא זה מזה ולא שיעשה את האות היותר גדול ויותר פלא ולא יצטרך לשני אותות הקודמים שהרי כל אות ואות יש לו ענין בפני עצמו ודו"ק:

ט״ובמדרש הבאים מצרימה. והלא ימים רבים הי' להם שבאו למצרים אלא כל זמן שיוסף הי' קיים לא הי' להם משאוי של מצרים מת יוסף נתנו עליהם משאוי לפיכך כתיב הבאים כאלו אותו יום נכנסו למצרים את יעקב כל אלה מכחו של יעקב שסיגל מצות ומעש"ט וזכה להעמיד י"ב שבטים, נראה הפי' שמלת הבאים הוא מלרע שהוא לשון הוה ולכאורה הי' יותר יוצדק לומר אשר באו שהוא לשון עבר, אלא שבודאי שכשבאו למצרים כל אחד ואחד קשר עצמו בקשר אמיץ בהשי"ת והוסיפו לעצמן דביקות ואומץ הלב לבל יטמעו בין הגוים המצרים ערות הארץ, ואף שבטבע ההרגל מפיג הפחד מה גם כי יוסף בשביל שגדר עצמו מן הערוה הי' סובל על עצמו כל משאוי מצרים ואחז בהם לבל יפול על ישראל ובכן אז לא הי' מרגישין כ"כ את ערות מצרים האורב עליהם וכשהי' רואין א"ע במצרים בלתו נשחתים הי' ממילא בעיניהם הקשר בלתי צורך כ"כ והי' נעשה רפוי מעט, וזה שאמר כל זמן שיוסף קיים לא הי' להם משאוי, וא"כ לא הי' צריכין כ"כ לגדרים, השכילו על הימים הבאים להלאה ונדמה להם שכל יום הי' כאלו היום נכנסו וחדש הוא הדבר להם, וזה שאמר את יעקב כל אלה מכחו של יעקב, כי יעקב הוא בחי' עקב שהי' רואה את עצמו תמיד בדיוטא התחתונה וכאלו עדיין לא התחיל כלום, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם הטמנתו בבית עבר י"ד שנים קודם הליכתו לחרן לקשר עצמו עוד בקשר כפול ומכופל בתורה שעדיין לא האמין בעצמו שלא יטמע בבית לבן היפוך מדתו של עשו איש שלום בעצמו כמו שכבר הגדנו כמה פעמים, וזה שאמר שסיגל מצות ומעש"ט, ולשון סיגול הוא המקבץ יד על יד כי אוהב כסף לא ישבע כסף וכל מה שיש לו נדמה לו לפחות מכפי הראוי, ומי שיש לו מנה רוצה מאתים, ובמדרש אוהב מצות לא ישבע מצות, וע"כ זכה להעמיד י"ב שבטים כי כמו שלא הסתפק עצמו בשלימותו אלא הוסיף בכל יום, לעומתו נתנו לו משמים כל השלימות והם י"ב שבטים שהם כל שלימות הבריאה כנגד י"ב מזלות, והם נקראים ע"ש הגאולה, כי כל ענין גאולה הוא כמו עובר שנשלם צורתו בבטן הוא מתנענע ליותר שלימות כי אלו הסתפק העובר עצמו בשלימותו לא יצא לעולם כן ישראל בגלות, וכל זה בא מכח יעקב כנ"ל שהכניס טבע זו בזרעו אחריו:

ט״זבמדרש ואלה שמות בני ישראל ע"ש גאולת ישראל נזכרו כאן, ראובן שנאמר ראה ראיתי את עני עמי, שמעון ע"ש וישמע אלקים את נאקתם, לוי ע"ש שנתחבר הקב"ה לצרתם מתוך הסנה, לקיים מה שנאמר עמו אנכי בצרה, ויש להבין שזהו צרת הגלות, ואינו דומה לאינך שהם ע"ש הישועה והגאולה, וזהו ע"ש הצרה, ונראה לפרש שזה שנאמר עמו אנכי בצרה זה עצמו הוא הישועה, היינו כי לפי סדר הבריאה אין לך דבר שאין לו מקום ואין לך אדם שאין לו שעה ואין שייך שיהי' הענין גלות בעולם, היינו להיות אומה תחת יד זולתה מה גם ישראל שהם בלתי חומרים ואין ראוי להם השעבוד, וכל הגלות והשעבוד הוא רק מפאת החטא שיצא מנתיב היושר, והקטיגור מקטרג שכמו שהוא נטה משורשו וממקומו הראוי והמשיך עליו כחות ושעבוד החיצונים כן מגיע לו הגלות והשעבוד, אך באשר שנתחבר המקום לישראל ובצרתם לו צר א"כ המקטריגים כביכול עליו הם מקטריגים ולזה אין להם רשות וכענין שאמר הרבי מלובלין והמגיד מקאזניץ שבזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי, ואיש שיש לו צרה רח"ל ומתפלל להשי"ת אם איננו משים אל לבו צערו אלא כביכול צער השכינה כל המקטריגים בדילין ממנו, אך זה עצמו שישכח לשעתו את רישו עד שכל תפילותיו יהיו רק עבור כביכול איננו דבר קל, אבל זה בא מצד החיבור שהשי"ת מתחבר לישראל וכמים הפנים אל פנים מתעורר בלב ישראל נמי חיבור, ושוב בכח אדם לעורר בקרבו האהבה להשי"ת כ"כ עד שנקל יהי' בעיניו צערו נגד צער כביכול, ובזה יש לפרש מקראי קודש ראה ראיתי את עני עמי ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו וכו' וארד להצילו וכו' ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגו', ולכאורה זה כפל לשון אחר שכבר אמר בתחילת דבריו ראיתי ושמעתי וידעתי ומה הוסיף באמרו צעקת בני ישראל באה אלי גם יש לדקדק בלשון ועתה שמשמע ולא מקדמת דנא הלא כבר אמר כנ"ל, אך לפי דרכנו יובן שקודם שנאמר וארד, היינו הירידה לסנה להתחבר לצרת ישראל הי' צעקת בני ישראל על ענים ועל נוגשיהם ומכאוביהם, אבל אחר שנאמר וארד וגו' נתעלו ישראל עד ששכחו את רישם והצעקה הי' רק עבור כביכול וזה ועתה וגו' באה אלי:

י״זבמדרש ויאמר אל עמו הוא התחיל בעצה תחילה לכך לקה תחילה, ויש להבין שהרי לעיל מיני' במדרש רבנן אמרי למה קראו מלך חדש והלא פרעה עצמו הי' אלא שאמרו המצרים לפרעה בא ונזדווג לאומה זו אמר להם שיטים אתם עד עכשיו משלהם אנו אוכלים וכו' כיון שלא שמע להם הורידוהו מכסאו שלשה חדשים עד שאמר להם כל מה שאתם רוצים הריני עמכם והשובו אותו עכ"ל, א"כ הרי הם התחילו, ונראה עפ"י מה שאמרנו כבר בפי' עבדים היינו לפרעה במצרים, היינו שהי' גלות כפול המלך קשה והמדינה קשה, והנה המלך כמו הראש והמדינה כמו הגוף, ובכן מה שמתייחס הגלות והעבדות לפרעה הוא הראש והשכל היינו ששעבדו בהם בעצות והתחכמות עליהם ולעומת זה הי' ישראל אז אובדי עצות, ויש לומר נמי להיפוך שבמדרש כיון שמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהי' כמצרים, והנה הלכו חשיכים בעצה נבערה ופגמו בהשכל והעצה ע"כ באו עליהם בעצות והתחכמות, ולא נתמלא צור אלא מחרבנן של ירושלים, ומה שמייחם השעבוד למצרים שהם בערך הגוף הוא השעבוד בפועל הגוף, והנה הם אמרו לפרעה בא ונזדווג לאומה זו ולא אמרו להתחכם ולחפש עצות רק להרע להם בפועל, אבל פרעה אמר הבה נתחכמה לבוא עליהם בעצה ובהשכל, וכל אחד יש בו מעלה בפני עצמו, השכל בודאי יש לו מעלה ומחשבה בעצה תכון, אבל הגוף יש בו מעלת החוזק, ושניהם יחד הוא רע מכל צד, וע"כ שפיר אמר הוא התחיל בעצה היינו שבחלק העצה הי' הוא המתחיל אבל בחלק הגופני הי' הם המתחילים, אבל זולת חלק העצה שבו לא הי' יכולין לעשות להם כי חלק הגוף בלי חלק השכל איננו מתקיים, וע"כ ממנו התחיל הפורענות, כי הכל הולך אחר חלק השכל, וכעין שאמרו הכל הולך אחר המעמיד:

י״חובדוגמא זו נאמר בעבודת השי"ת בכל ימי חיי חלדו של אדם יש חלק המעשיי וחלק השכלי, שזה בלא זה לא יתכן, ומ"מ מתייחס הכל אל חלק השכלי, ולעומת זה ששת ימי המעשה ויום השבת, דהנה כבר אמרנו במק"א ששני בחינות יש בשבת שבת שאחר ימי המעשה כברייתו של עולם, ושבת שקודם ימי המעשה כברייתו של אדה"ר שנברא בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד כבש"ס סנהדרין, ויום השבת הוא ראשית לכל ששת ימי המעשה הבאין אחריו, והנה אדה"ר הוא שכליי לעומת כל הנבראים שבששת ימי המעשה, וכולן כנגדו כערך הגוף אל השכל, והנה התחלת חלק המתייחס להגוף הוא ביום הראשון והוא הראשית והתחלת חלק המתייחס להשכל הוא ביום השבת, ושבת הוא הראשית, והנה בשבת כתיב בי' ברכה ומיני' שיתא יומין מתברכין כי הכל נגרר אחר הראשית, וע"כ לעומת שאדם מבטל את חלק גופו לחלק השכלי שבו ונעשה כאלו כולו שכלי, לעומתו מתברך בכל ששת ימי המעשה משבת, אבל אם ח"ו להיפוך שעושה עיקר מחלק גופו ואינו נחשב שכלי אין הראשית שלו אלא יום הראשון ונגרר אחריו ולא אחר השבת שאן זה ראשית שלו וע"כ ישראל שהם כולם שכליים מתברכין בכל ששת ימי המעשה משבת:

י״טויאמר אליהן מלך מצרים מדוע עשיתן את הדבר הזה ותחיין את הילדים, יש לדקדק במה שאמר לשון עשיתן, שבמה שהחי' אותם הוא העדר עשי' שלא המיתו אותן, ואיך יצדק בזה לשון עשי', ואין לפרש שקאי על מה שהי' מספקות להם מים ומזון, שהרי בודאי לא ידע מזה פרעה דאלו ידע לא הספיק להן תרוצם כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו, אלא ודאי שלא ידע מזה, וא"כ אין כאן לפי דעתו אלא העדר עשי' ולמה אמר לשון עשיתן, ונראה לפרש עפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם התוס' ב"ק (ל"ב.) דלהכי כתיב גבי עריות ונכרתו הנפשות העושות אף דאשה קרקע עולם ולא עבדה מעשה, מ"מ ההנאה נחשב כמעשה, ולזה יש לומר דהצדיקות הללו במה שהחי' את הילדים הי' מלא שמחה ופניהם מצהילות מרגשת קודש, וכענין שאמר הכתוב לב שמח ייטב גהה שפירש"י כשהאדם שמח בחלקו פניו מאירין, וזה שהוכיחן פרעה מדוע עשיתן שהייתם כ"כ נהנים במה שלא מלאתן את ציוויי עד שנחשב לכן לעשי', כי פרעה ידע כי שערי תירוצים לא ננעלו ובודאי ואמרו לו תירוץ שלא הי' יכולין, אבל תפס עליהן במה שהי' לכן שמחה בדבר שלא מלאתן את ציווי, אך הם השיבו לו שני דברים כלולים בדיבור אחד כי חיות הנה שצורת איש הישראלי להיות תמיד בחיות ושמחה מפני דקות החומר ובשביל זה עצמו בא שבטרם תבוא אליהן המילדת וילדו, וכענין שפי' מהר"ל בספר גבורות פט"ו למאמרם ז"ל שפירשו כי חיות הנה שנמשלו כחיות השדה מפני שכל תנועת החי' יותר בקל מן האדם מפני דקות החומר שלהן ולכך ממהרין להוליד וישראל מפני שאין בהם גסות החומרי כח טבעם יותר פועל בהם במהירות וממהרין להוליד כמו חיות השדה עכ"ד, ולפי דרכנו יבוא הפי' שהחיות ושמחה מצוי בהם ביותר ולכן פניהם מצהילות ביותר מפני דקות חומרם ומחמת זה עצמו ממהרין להוליד:

כ׳והנה כתיב ושמרו בנ"י לעשות את השבת לדורותם. והמפרשים דקדקו בלשון לעשות שהלא שבת היא שביתה ממלאכה שהיא שב ואל תעשה כבש"ס יומא מה מלאכה שהיא בשב ואל תעשה, ולפי האמור יובן שצריך אדם להיות נהנה משמירות שבת ופניו מצהילות וע"כ חשוב כמעשה, ובזה י"ל מ"ש במד' ברכו במאור פנים שאין דומה מאור פניו של אדם בשבת כבחול, כי ברכה היא לשון תוספות על העיקר וכאשר מצות שבת היא שיהי' נהנה ופניו מצהילות, והנה יש כאן עיקר ובאה בזה תוספות ברכה:

כ״אולפי האמור יובן הלשון לעשות את השבת לדורותם. עפ"י מה שדקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מרש"י סנהדרין דאם נהנה מדבר נדבק בו ואם אינו נהנה אינו נדבק בו, וע"כ מצות שבת היא לעשות הייני שיהי' נהנה משמירת שבת, ובזה יהי' לו דביקות לשבת ונשאר ממנו לדורות, וממוצא הדברים הוא לימוד לכל איש שלעומת שהוא נהנה מלימוד התורה ומתפילה ומעשיית המצות, לעומת זה נעשה דבוק בהם ונשאר ממנו להלאה, ואם לאו לעומת שבא כן ילך:

כ״בויאמר ה' למשה עתה תראה אשר אעשה לפרעה. ותמהו המפרשים מה זה תשובה על שאלתו למה זה שלחתני קודם הגיע זמן הגאולה, וכבר דברנו הרבה בזה, ונראה עוד לומר דהנה ברש"י בני בכורי ישראל כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו, ויש להבין מדוע הי' החתימה עתה ולא מקודם מאז הי' המכירה, ואמרנו בזה עפ"י מה שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הא דנלקח הבכורה מראובן ונתנה ליוסף כי מבואר במהר"ל שמעלת הבכור שהוא איננו נצרך ליתר האחים שהרי נולד קודם להם, אבל שאר האחים נצרכים אליו, וכאלו הוא סיבה להם. עכ"ד, וע"כ יוסף שהי' במצרים לבדו וחשבו עליו שכבר נאבד א"כ לא הי' לו שום סיוע מהם, ואעפי"כ הוא יוסף בצדקתו מתחילתו ועד סופו, ע"כ יש בו מעלת הבכור. עכת"ד, והוספתי לומר שלכן לא אהני תשובת ראובן שלא תלקח ממנו הבכורה, אף שעשה תשובה גדולה והי' עסוק בשקו ובתעניתו, ובמדרש אתה פתחת בתשיבה וכו', אך באשר אמרו מי גרם לראובן שיודה יהודה, א"כ שוב הוא נצרך לזולתו ואין זה מעלת בכור, ולפי"ז יש לומר דישראל במצרים שהי' בהסתרת פנים מאד, והי' הגלות גובר עליהם מאד, ואעפי"כ נמצאו שלימים ועשו תשובה כל אחד בפני עצמו כבמדרש ורבנן אמרו וירא אלקים שעשו תשובה וכו' וידע אלקים שאפי' אחד בחבירו לא הי' יודע אלא הקב"ה לבדו זה מכוון לבו וזה מכוון לבו ועושין תשובה. עכ"ד, והנה לא הי' להם סיוע זה מזה, ע"כ נתגלה בחי' ומעלתם שהוא מעלת הבכורה, וע"כ רק עתה חתם הקב"ה על הבכורה:

כ״גוהנה ידוע שכל מעלה ומעלה שבישראל הי' צריך צירוף במצרים, ועתה אחר שעשו תשובה כל אחד לבדו והשיג מעלת הבכורה שוב הי נצרך לצירוף מה שלא הי' צריך מקדמת דנא, והנה גזירה הרביעית שלא ליתן להם תבן ויפץ העם בכל ארץ מצרים והי' מרוחקין זה מזה לעומת אשר עד כה ישבו יחדיו בארץ גושן, למען יבחן מעלתם זה אם יכלו לעמוד גם בלי חבורת איש ברעהו, וכמ"ש הרה"ק ר' דוד מלעלוב לא תאספון כתיב באלף שמשמעו לשון התאספות היינו שלא יתאספו יחד, ובזה יש ליתן טעם למה נצרך הגזירה שלא יהי' נוחין ביום השבת כבמדרש, כי שבת היא רזא דאחד והיא מאחדת נשמות ישראל בפנימיות. ע"כ ניטל מהם זה בכדי להבחין כל איש ואיש בפני עצמו, וכענין שברש"י פרשת נצבים כביכול כאלו הקב"ה נוטל כל אחד בידו ומעבירו מן הגלות, ופי' זקיני זצללה"ה מקאצק היינו שיבחן כל איש ואיש לפי מה שהוא בעצמו ולא מצד הכלל, ולפי"ז מובן שגזירה זו באה בעתה ובזמנה, והיתה התשובה עתה תראה ולא מקדמת דנא, וי"ל עוד מה שפירש"י ולא תראה במלחמת ל"א מלכים שכיבוש הארץ הי' מצד הכלל וכיבוש יחיד לאו שמי' כיבוש, אבל יצי"מ הי' מצד הפרט כנ"ל, ועם זה יובן שגאולת מצרים הי' צריך להיות דווקא ע"י משה וכיבוש א"י ע"י יהושע. והבן: