שם משמואל, שמות ה׳Shem MiShmuel, Shemot 5
א׳שנת תרע"ד.
1
ב׳במדרש הה"ד חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר וכו', שכל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושנאהו שכן מצינו בישמעאל ועשו אבישלום ואדוניהו, ואוהבו שחרו מוסר זה הקב"ה על שאהב את ישראל דכתיב אהבתי אתכם אמר ה' שהוא מרדה אותן ביסורים אתה מוצא שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולם לא נתנם להם אלא ע"י יסורין התורה וארץ ישראל וחיי עוה"ב. עכ"ל.
2
ג׳נראה דשלש מתנות טובות אלו הם מקבילים לשלשת חלקי האדם נפש רוח ונשמה, ארץ ישראל מקביל לנפש, והתורה לרוח, ועוה"ב לנשמה, ויתבאר עפ"י מאמרם ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לנושות רצון קונה, וארץ ישראל הוא השתוקקת לישראל שבשמים שורש נשמתם כמ"ש בנים אתם לד' אלקיכם ונקרא ישראל כמ"ש הזוה"ק ריש פרשה זו, והיינו שהנפש מצד עצמה ושורשה היא נמשכת לרצון השי"ת אפי' בלי שום התחכמות והתבוננות אלא כמו טבע האש שמתנענע ומתלהב למעלה, ולעומת זה נמצא ארץ טמאה שרצונו נמשך לדברים שאינם ראויים וטמאים, ורצון שבאדם הן לטוב והן ח"ו להיפוך נקרא נפש כבש"ס חולין (ק"כ.) נפש לרבות השותה פירש"י נפש משמע כל דבר המיישב דעתו של אדם ואפי' שורה כמו אם יש את נפשכם שהוא לשון תאוה וקורת רוח, אך ישראל טבעם מתולדה להמשך אחר השי"ת, וזהו מתנה טובה מהשי"ת, וכמו ארץ ישראל בפועל כן ארץ ישראל ברוחניות שהוא הרצון והמשכה להשי"ת למעלה מבחי' הדעת, וא"כ ארץ ישראל מקביל לבחי' הנפש שבאדם, תורה היא מקבילה לבחי' הרוח שבאדם כמ"ש אכן רוח הוא באנוש, שהרוח הוא בחי' התנשאות שבאדם ואשרי להאיש שהתנשאות שלו היא התורה שנותנת חיים והתנשאות להיות מוגבה בדרכי ה', ולעומת זה נמצא רוח טועים שמושכת את האדם לגסות רוח והשתררות על זולתו, וממנה קנאה ואיבה ותחרות וכעס כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה, ואיתא בשם האר"י ז"ל שבמצות מתקנין את הנפש, ובתורה מתקנין את הרוח, וזהו מתנה טובה מהשי"ת, וכמ"ש בנחמי' ט' כ' ורוחך הטובה נתת להשכילם, וא"כ תורה מקבילה לבחי' הרוח שבאדם, עוה"ב הוא מקביל לבחי' הנשמה ואף שעוה"ב הוא בגוף ונפש, מ"מ הרי אין בו אכילה ושתי', והיינו שבעוה"ז ניזון הנשמה באמצעות הגוף ע"י אכילה ושתי', ועוה"ב הוא בהיפוך שהגוף יהי' ניזון באמצעות הנשמה, וכענין שכתוב ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, והיינו ע"י שהגוף יהי' בבחי' נשמה, וא"כ עוה"ב מקביל לבחי' נשמה, והנה כל שלשה אלה נקראו מתנה כי מתנה הוא דבר שאינו שייך לו אלא שדעת אחרת מקנהו, כן כל שלשה דברים הללו אינם שייכים לאיש קרוץ מחומר אלא הם באדם בבחי' מתנה:
3
ד׳ונראה ששלשה מתנות אלו זכו ישראל מכח שלשה אבות, ארץ ישראל שהוא הרצון להמשך בטבע אחר השי"ת זכו ישראל מכת אברהם, וכמו שנאמר לו לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך, והיינו שיניח את כל הרצונות שיש לו במולדתו ובבית אביו ויתפוס רצון אחד היא אלקית, ואברהם נקרא נדיב שהי' תחילה לגרים כבש"ס חגיגה, וזהו הענין נדיבות שנדב את רצון שלו שמטבע האדם להמשך אחריו, והוא השליכהו ממנו עד שלא נשאר לו אלא רצון אחד לאביו שבשמים ובשביל זה עצמו זכה לארץ ישראל בפועל וזיכה לבניו אחריו להיות הרצון שלהם נמשך אחר רצון השי"ת כמ"ש לעשות רצונך אלקי חפצתי, וכדאיתא בש"ס שבת ישראל דדאיגי במצות חביל גופייהו, וזהו הלכה שנאמרה לכל איש ישראל כקטן כגדול, אף שבפועל איננו מרגיש כ"כ, מ"מ כן הוא בטבעו למעלה מכח ההרגש, שיש כמה כתות שבאדם שבעצמו איננו מרגיש כידוע מחכמת הנפש, תורה היא מדתו של יעקב כידוע איש תם יושב אוהלים בית מדרשו של שם ועבר וי"ד שנים שהי' נטמן בבית עבר בלילה לא שכב לבו אלא הי' עוסק בתורה, ומכחו זכו ישראל לתורה, עוה"ב הוא מדתו של יצחק שהי' בעוה"ז כמו בעוה"ב והי' עולה תמימה ויחד השי"ת שמו עליו בחייו [וידוע בכוונת אלקי יצחק שהוא בינה שהוא עוה"ב ומשם נשמת ישראל כנודע] ובש"ס שבת לעתיד לבוא יאמר ה' בניך חטאו לי וכו' עד שיצחק אמר פלגא עלי ופלגא עלך ואם ת"ל כולו עלי הרי קרבית נפשי קמך פתחו ואמרו כי אתה אבינו, הרי כי מכחו של יצחק ישראל זוכין לעוה"ב:
4
ה׳ויש לומר שמעון ג' מתנות אלו ישראל זוכין בצד מה ביום השבת, הענין א"י שהוא להשליך כל הרצונות אלא להמשך אחר רצון השי"ת, זהו הענין זוכין בשבת שישראל פונין את מחשבתם ומסיחין דעתם מכל מלאכה וחשבונות הרבים אשר חשבו בני אדם ושיהי' כל מלאכתך עשוי', ומעוררין בקרבם אהבה ורצון להשי"ת ומקבלין את השבת בשיר וכלות הנפש, וכמ"ש מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', וישראל נקראו אז כלה מלשון כלתה נפשי אל ה', תורה הרי אמרו שבת יעשה כולו תורה, והמצוה להיות לבו מוגבה בדרכי ה' כמו שאמרנו בזה כמה פעמים, עוה"ב הרי שבת היא מעין עוה"ב והיא יומא דנשמתא והיינו שהגוף יהי' בבחי' נשמה כמו שאמרנו במק"א, וכל אלה נמי בזכות שלשה אבות כמ"ש בתקה"ז שבת היא ש' בת ש' הוא ג' אבות בת היא כנסת ישראל, והיינו שבחי' של ג' אבות מאירין בכנסת ישראל, וע"כ זוכין לשלשה מתנות אלו שהם מכח שלשת האבות:
5
ו׳והנה אף ששלשת האבות כל אחד ואחד הי' שלם בג' בחי' נפש רוח ונשמה והי' לכל אחד כל הג' מתנות הנ"ל שהרי הי' כל אחד מרכבה לשכינה ואם היו בלתי שלמים לא הי' שם ה' שורה עליהם כי השם לא שרויא באתר דפגים, אך מ"מ להוריש לבניהם אחריהם לנטוע בלב הדורות הבאים שיהיו שלמים כמותם, זה הוא מעלה יתירה רמה ונפלאה שיהי' תולדותיהם כיוצא בהם, ותדע שדורות הראשונים אף שהי' צדיקים לא הורישו מצדקתם לבניהם כלל, אף האבות לא הגיעו אלי' בשלימות גמור ואלמלי הגיעו לזה בשלימות הי' נגמר התיקון, כמו אדה"ר קודם החטא, ואולי עוד ביתר שאת כמו שאני מקוין לעתיד, שהרי ידוע שהאבות תקנו חטא אדה"ר בכל פרטיו שהי' פתוך בי' ע"ז ג"ע ושפ"ד והאבות תקנו זה והי' צריך שיהי' נגמר התיקון, ובאמת יעקב אבינו הי' סבור שתחיית המתים מגעת בימיו כברש"י פ' וישב, אך החסרון הי' שתולדותיהם לא היו כיוצא בהם ממש, ובהכרח שגם בהשורש הי' נמצא בדקות גדול חסרון, אף שבהם לא הי' נחשב לפגם מ"מ בהדורות הבאים יהי ניכר ונראה וכמ"ש הרמב"ן בפסוק פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה כי האב שורש והבן נצר משרשיו יפרה עיי"ש, וע"כ אף שאין ענין זה נחשב בהם לפגם מ"מ בדורות הבאים יפרה וירבה עד שיהי' נחשב לפגם, ודבר זה הי' צריך מירוק בגלות, וע"כ לא הגיע הגלות בהם בעצמם אלא הגירות לבד ולא הי' בכלל ועבדום וענו אותם, כי הם מצד עצמם לא הי' נחשב להם לפגם:
6
ז׳ולפי האמור יש לפרש דברי הש"ם נדרים (ל"ב.) אמר ר' אבהו אמ"ר אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגריא בת"ח שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו, ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנאמר במה אדע כי אירשנה, ור' יוחנן אמר שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך, ובוודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים ומר אמר חדא ומר אמר חדא, והיינו כי שלשה דברים אלו בוודאי אצל איש אחר לא הי' נחשב כלל לחטא כי ידוע במדרש שכוונת המלכים הי' על אברהם וא"כ הי' נחשב למלחמת מצוה ואפי' להצלתו של לוט שהי' נשמת דוד המלך ע"ה עדיין בו בוודאי ג"כ נחשב למלחמת מצוה וא"כ כך הוא הדין שבמלחמת מצוה הכל יוצאין, וכן במה שאמר במה אדע הרי בב"ר פ' מ"ד ר' חייא בר חנינא אמר לא כקורא תגר אלא באיזה זכות יתקיימו וכן בש"ס מגילה (ל"א.) אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע שמא ח"ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה אמר לו לאו אמר לפניו רבש"ע במה אדע אמר לו קחה לי עגלה משולשת פירש"י כלומר הקרבנות יכפרו עליהן, וא"כ מה זה חטא, וכן במה שאמר שהפריש בני אדם מלכנוס תחת כנפי השכינה, הלא אברהם לא כוון בתחילה לזכות בהן כדין המציל מן הגייס, ותדע שאברהם השיבו אם אקח מכל אשר לך הרי שאם לא השיב לו דבר מה הי' חשוב קיחה מתחילה, ובוודאי לא הי' א"א מחוייב להכניסם תחת כנפי השכינה בע"כ שלא כך הי' מדתו אלא במדת חסד הי' מקרב ומגייר גיורים, לא לקחת אותם שבוים, אך לגודל מעלת אברהם הי' גם זה נחשב לשמץ דבר בהשורש, ונראה ששלשה חטאים אלו שדקדקו ומצאו הם מקבילים לנפש רוח ונשמה ושלש מתנות תורה וארץ ישראל ועוה"ב כנ"ל, והיינו דבר זה שעשה אנגריא בת"ח הי' נחשב אליו ע"ה כפגם בכבוד התורה ופגם ברוח, ודבר זה שאמר במה אדע, היינו שהי' מסופק שמא יחטאו ישראל ולא יזכו לירושת הארץ אף ששורש ישראל דבקים במקום, ובוודאי כאשר הבטיחו הקב"ה שיתן להם את הארץ בוודאי יהיו נמשכין לרצון השי"ת כענין א"י כנ"ל, וא"כ פגם בזה קצת בכבוד ארץ ישראל ובנפש, ודבר זה שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה לבי אומר לי בהיות ידוע שהיו נשמות גבוהות מאד בדור המבול ובדור הפלגה שהי' צריכין צירוף ומירוק שאח"כ נתגלגלו במצרים, אחשוב שגם בסדום הי' כן, ואלמלי קבלם אז אברהם הי' נעשים מתוקנים בנקל, אך באשר נשארו בסדום וחטאו עוד ביותר עד שאמרו ז"ל אנשי סדום אין להם חלק לעיה"ב, ואף שעצם הנשמות בוודאי נתמרקו ונתקנו מ"מ כמה וכמה ניצוצות שבאם היו נתקנים בהדבקם באברהם הי' גם להם עלי' ורק בלא זה הלכו לאיבוד, כמבואר אצלינו במק"א הפרש שבין המתוקנים בעודם בחיים להנעשים מתוקנים ע"י שמסבות מתהפך וחשב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, וא"כ חטא אברהם בזה נחשב לפגם עוה"ב ובהנשמות:
7
ח׳קיצור הדברים שבוודאי לאדם אחר לא הי' זה נחשב לחטא כלל, אך אברהם אבינו ע"ה לרגלי גודל מעלתו ושלימותו בנפש רוח ונשמה היו שלשה דברים אלו קצת פגם, ושע"כ לא היו דורותיו כיוצא בו בשלימות נפש רוח ונשמה ובג' מתנות טובות, ונצרכו להתמרק במצרים:
8
ט׳ולפי האמור יובן שבבין הבתרים נגזר גלות משולשת גרות, עבדות, וענוי, שהוא מקביל לשלשה ענינים שהי' בהם קצת חטא לאברהם אבינו ע"ה שהתמרקו כדי שיזכו לשלש מתנות טובות הנ"ל, גרות היא מירוק לנשמה כי מקומו של אדם בעולם הזה רומז למקום שורש נשמתו, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם כ"ק זקיני אדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שהעתקת דירת אדם מעיר לעיר היא ענין גדול מאד ואם הוא נשאל בזה הוא אצלו לשאלה חמורה מאד שהוא ענין העתקת שורש נשמתו, עכת"ד הצריך לענינינו, וא"כ מובן אשר גרות היא מירוק לנשמה כדי שיזכו למתנת עוה"ב, עבדות היא מירוק לנפש שמצד הנפש אין ראוי לאדם להשתעבד לזולתו כאמרם ז"ל שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור שהשעבוד אינו ראוי אלא להחומר ולא להנפש, כי נפש היא רצון כנ"ל בשם רש"י חולין ועבדות לזולתו היא היפוך מזה והוא מירוק למתנת א"י שהוא הרצון להמשך אחר השי"ת, ותחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך, עינוי הוא להשפיל ולדכא לארץ חייתו והוא מירוק לבחי' הרוח שהוא ענין התנשאות להיות מוגבה לבו בדרכי ה' שהוא מתנת התורה כנ"ל:
9
י׳והנה באם הי' ביכולת ישראל להתמהמה במצרים עד תום ד' מאות שנה הי' נגמר המירוק והי' נשלמים בבחי' נפש רוח ונשמה, והיו זוכין לשלשה מתנות טובות, אך באשר היו במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להתמהמה הי' הצורך לשלוח את משה רבינו ע"ה ששה חדשים לפני זמן התחלת המכות שמאז פסק השעבוד, ונראה שהכוונה הי' שיהי' קישוי השעבוד עוד יותר וזה ישלים את הזמן, ונראה עוד לומר דלולא דתן ואבירם הי' נמי התיקון נשלם לגמרי, ומסתייע לומר כן שהרי אמר לו השי"ת למשה עתה תראה שפירשו ז"ל עתה תראה ולא תראה במלחמת ל"א מלכים, ומכלל דלולא שאמר למה הרעות הי' משה מכניס את ישראל לארץ, ואיתא בספה"ק דאלמלי הי' משה מכניס את ישראל לארץ לא הי' עוד באפשר להיות גלות וחורבן, וידוע דכל הגליות היו מפני שלא נתקן במצרים לגמרי ומוכרח דאם לא אמר למה הרעות הי' נגמר התיקון תיכף, ואפשר שהי' צריך להתמהמה עוד בקישוי שעבוד זה, ובאשר נכנסו תחת רשות משה שהוא כולל מעלת כל ג' אבות יחד הי' בכחו לעזור לישראל שיהי' בכחם לסבול זה, מה שלא הועיל לזה זכות ג' אבות, אך דתן ואבירם גרמו כל אלה שלא יהי' התיקון בשלימות כבמדרש ריש פ' וארא כי העוסק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה אמ"ר יהודה בר' סימון כי העושק יהולל חכם זה משה עושק שעשקו אותו דתן ואבירם יהולל חכם עירבבו אותו ויאבד את לב מתנה וכי תעלה על דעתך שהי' משה מתאבד אלא הם שהקניטוהו ואמרו לו ירא ה' עליכם וישפוט ואף הוא הקפיד ואמר ומאז באתי אל פרעה, וא"כ דתן ואבירם גרמו שלא הי' נעשה התיקון בשלימות וצריכין עוד מירוק בשאר גליות:
10
י״אוממוצא הדברים יתפרש הטעם ותירוץ לקושית משה רבינו ע"ה למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני, שהכל הי' לצורך כדי שיגמר התיקון ולא יצטרכו עוד לגליות, וזה נרמז בהתשובה עתה תראה ולא במלחמת ל"א מלכים ומכלל דאם לא גרמת דתן ואבירם הי' רואה ומוכרח שהי' נגמר התיקון, ולפי"ז מובן צורך השליחות:
11
י״בוהנה באשר לא הי' המירוק בשלימות אי אפשר הי' לישראל לזכות בשלשה מתנות בשלימות, והיינו כי כבר אמרנו ששלשה מתנות בשלימות הי' צריך להיות כאדה"ר קודם החטא, והי' צריך להיות כל הג' מתנות לגמרי באופן אחר וכמו שיהי' באמת לעתיד, ובמדרש כל תורתו של אדם בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של מלך המשיח, וכן ברש"י שיר השירים ישקני מנשיקות פיהו שישראל מצפין שלעתיד יתגלה להם טעמי ורזי תורה, וכן נמי ארץ ישראל שעתידה להיות באופן אחר לגמרי ועתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, וכמו שהי' הג"ע לאדה"ר, וכן בעוה"ב נמי יש לומר דאחר גמר התיקון יהי' עוה"ב בגוף ונפש, וכשיעתק האדם מעוה"ז לעוה"ב יעתק בגוף ונפש, ומשלו משל למי שדר בבית ובעלי' שברצונו עולה ויורד, אבל קודם גמר התיקון נעתק הנשמה לבד, וא"כ עדיין לא זכו ישראל לשלש מתנות הטובות אלא קצת מעין ג' מתנות אלו:
12
י״גויש לומר דמירוק לישראל כדי להיות ראוין לג' מתנות טובות, אחרי שלא נתמרקו לגמרי במצרים שהי' שורש הכל וכל המלכיות נקראו ע"ש מצרים מפני שהם מצירין לישראל כבמדרש, צריכין לשעבוד מלכיות, ויש לומר דשלשה מלכיות הראשונות מקבילין לג' מתנות הנ"ל, דהנה ענין עוה"ב עין לא ראתה אין לדבר ממהותו, אלא עכ"פ זאת ידענו שהוא עולם ברור בלי שום תערובת רע ח"ו, וכלשון הש"ס בני עולם ברור ראית והיפוך מזה הוא מלכות בבל שהוא ענין עירוב כמ"ש כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ויש בה כח עירוב, וזה הי' ענין הצלם של נבוכדנצר שהי' שם חקוק בפיו והי' מכריז אנכי ולא יהי' לך ומיכלא דהאי רשיעא בשרא בחלבא א"כ מירוק מתנה של עוה"ב הי' במלכות בבל [וידוע ששורש זהב הוא בינה שהוא עוה"ב ובנבוכדנצר נאמר רישא דדהבא, וע"כ לעומת עוה"ב הי' נבוכדנצר בטומאה] מירוק מתנה של ארץ ישראל הי' במלכות פרס ומדי שענין ארץ ישראל הוא רצון והמשכה אחר אלקית, ונתמרק במלכות פו"מ שהי' ענינם תאות חומריות, ובש"ס מגילה אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב וסעודת אחשורוש לעד שכל הכוונה הי' להמשיך את ישראל לתאוות רעות כבמדרש, א"כ היא מירוק לרצון של קדושה, למתנת התורה הי' המירוק במלכות יון שענינם הי' עזות וגסות הרוח שהוא היפוך התורה שנצמח ממנה הגבהת הלב בדרכי ה', והם הי' היפוך מזה, וחכמות חיצוניות הם היפוך חכמת התורה, אך מ"מ גמר התיקון הוא במלכות רביעית שהיא שקולה או יתירה משלשתן כבמדרש, והיא מורכבת מכל תכונות הרעות שבשלשה מלכות הראשונות, עירוב טו"ר מבבל גוזלת וחומסת ומראית כאלו מוצעת את הבימה, ותאוות רעות מפו"מ ובמדרש מתרפס ברצי כסף בזר עמים קרבות יחפצון שמכניסין את ישראל במה שיצה"ר חפץ בו, וגסות הרוח ועזות האומרת אני ואפסי עוד וחכמות חיצוניות מיון, וכאשר יגמור מירוק הזה אז יהיו ישראל מושלמים בגוף ונפש ונשמה ווזכו לשלש מתנות טובות הנ"ל בשלימות אכי"ר ב"ב:
13
י״דבבעה"ט בני ישראל הבאים מצרימה ס"ת מילה, את יעקב איש ס"ת שבת, להורות שבשביל שתי מצות אלה נגאלו, ונראה עפ"י מה שאמרנו בההגדה עבדים היינו לפרעה במצרים שהוא המלך קשה והמדינה קשה כמו שפירש"י יתרו י"ח יוד, והיינו כי השעבוד הי' בגוף ונפש והעם והמלך הם דוגמת גוף ונפש. וחומר וצורה, העם דוגמת הגוף והחומר, והמלך הוא הנפש והצורה, ולעומת זה בישראל שתי מצות אלה מילה היא חותם הגוף ושבת היא חותם הנפש, ע"כ שתי אלה מקבילים לשתי אלה, ואף ששבת לא הי' להם אז בוודאי הכוונה על המשכת הנפש אחר רצון השי"ת כמו שאמרני בדיבור הקדום וכמו שכתוב שבת וינפש והיא שעמדה להם נגד כח פרעה, ומילה עמדה להם נגד כח מצרים אשר בשר חמורים בשרם וזה נשאר גם היום שבכח שמירת הברית ושבת שהיא הגבהת הנפש באהבה, או תפילין שהוא קבלת עול מלכות שמים ושעבוד המוח והלב לעבודתו יתברך הם השני אותות המלוים ושומרים את האדם מכל צד, מכחות הרעות של החומר ומכחות רעות של צורה הטמאה, ובמצרים שלא הי' להם אות תפילין שהוא קבלת עול מלכות שמים כבזוה"ק ריש פ' בהר, לא הי' להם אלא שבת שהיא המשכת הרצון והאהבה:
14
ט״וויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים. פירוש הנה בית הוא קבע כבריש סוכה, והנה מטבע העולם שהוא משכח וביותר קליפת מצרים שהיא שכחה כדאיתא בהאר"י ז"ל, וההיפוך יראת ה' היא אוצרו, ואוצר הוא דבר שמצניעין אותו להתקיים אחר זמן, והטעם עפי"מ שכתוב יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, מחסור נקראו כחות חיצונים, ואיש הירא את ה', לעומתו כחות החיצונים יראים ומתרחקים ממנו, וע"כ הוא דבר של קיימא, וזה כי יראו המילדות את האלקים, לעומתם יראו כחות החיצונים מהם, ע"כ זכו בשכר שהוא של קיימא ויעש להם בתים שהוא קבע, והוא שדרשו בתי כהונה ומלכות ששניהם בברית מלח עולם שהוא קיים לעד, וכמ"ש אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ ופרשו ז"ל זה אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה אהרן מבקש את כהונתו ודוד את מלכותו, כי שמן המשחה כולו קיים לעתיד לבוא ולא נחסר ממנו כלום כבש"ס כריתות, וע"יכ אין מושחין בשמן המשחה אלא למלכי בית דוד לבד, כי המלכות משאר השבטים אי אפשר שיהי' אלא לשעתו כמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים, ושמן כמו שמהותו שהוא קיים לעד כמו שאמרו ז"ל שכולו קיים לעתיד לבוא כן קונה מעלתו הנמשח ממנו ע"כ אי אפשר למשוח בשמן המשחה אלא למלכי בית דוד, וזה שאנו מברכין ברוך משלם שכר טוב ליראיו, שמחמת היראה שכרו שיהי' טוב בלי התקרב אליו שום דבר רע, כי רע היפוך הטוב, וע"כ משה נקרא טוב ותרא אותו כי טוב הוא, וכן שבת נקרא טוב כדכתיב מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', ושבת אין משמשין באילן ובזוה"ק שהוא עץ הדעת טוב ורע:
15
ט״זבמדרש מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם כך הי' ישראל שפלים וירודים למצרים לפיכך נגלה עליהם הקב"ה וגאלם, ואינו מובן הלשון לפיכך, ונראה דהנה תכלית הגלות כמ"ש או אז יכנע לבבם הערל, ובאשר נעשו אז נכנעים עד מאד לפיכך נגלה עליהם הקב"ה וגאלם וכבמדרש כי שחה לעפר נפשינו אותה שעה קומה ה' עזרתה לנו, ובש"ס ר"ה (ל"א:) וטברי' עמוקה מכולם פירש"י שפלים היו אז, אר"י ומשם עתידין ליגאל ובאיכה ג' ל"ג כי לא ענה מלבו ויגה בני איש, ובתרגום ארי מן בגלל דא עני גבר ית נפשי' ואעדי זחוחא מלבי' בגין כך גרם לאסתקפא תבירא בבני אנשא, וממוצא הדברים שהאיש שהוא שפל בעיני עצמו ומסיר זחוחא מליבי' אינו צריך לשום ענין המעיק, וזה שאמרו ז"ל טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, כי כל תכלית כוונת המלקיות היא להביא את האדם לידי מרדות בלבו כי המלקות בעצם גורמים מניעות מעבדות השי"ת, אך תקונם יותר על קלקולם, וע"כ מובן שהמרדות שבלבו של אדם טוב יותר שזה איננו מונע מתורה ותפלה:
16
י״זויען משה ויאמר והן לא יאמינו וגו'. ונצטוה לעשות אות המטה שנהפך לנחש וחזר ונעשה מטה למען יאמינו וכו' ויאמר ה' לו עוד הבא ידך בחיקך וגו' והנה שבה כבשרו והי' אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול אות הראשון והאמינו לקול האות האחרון, והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' והי' המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת, וכבר דקדקנו דאם אות השני גדול ויותר פלא מהראשון שייך לומר אם לא יאמינו לזה יאמינו עכ"פ לזה, אבל בכאן אינו מובן מה פלא יותר באות הצרעת מבאות הנחש, אדרבה צרעת איננו יוצא מהיקש הטבעי עכ"פ בהמשכת זמן לפרות הצרעת ולהתרפא ממנו כבפרשת תזריע ומצורע, אבל התהוות ממטה נחש ומנחש למטה זה ענין יוצא מהיקש הטבעי לגמרי, ועוד מה זה שאמר שאם לא יאמינו לשני האותות יעשה אות הדם משמע שאות הדם הוא רק באין ברירה ולמה לא יעשה תיכף אות הדם:
17
י״חונראה דהנה בש"ס ברכות לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש אם נצחי מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה, והמפרשים דקדקו למה לא יזכור לו תיכף יום המיתה, ונראה דהנה אמרו ז"ל אלמלי הקב"ה עוזרו [נגד היצה"ר] אינו יכול לו, שהרי היצה"ר הוא כח מלאך ואיך יהי' ביכולת בו"ד לנצחו אלא רק ע"י עזר אלקי, ונראה שישראל זוכין להעזר אלקי מכח ג' אבות, אך הנה אמרו ז"ל העושה כמעשיהם והבותר בדרכיהם אני מתקיים עליו, ע"כ להמשיך עליו זכות ג' אבות צריכין לעשות מעין מעשיהם, והנה מדת יעקב אבינו היא תורה ובלימוד התורה יש לאדם שייכות בצד מה למדתו של יעקב, וזה שאמר יעסוק בתורה להמשיך עליו זכות יעקב, מדת אברהם אבינו ע"ה שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל ברי' ומסר נפשו על יחוד שמו יתברך, וזהו ענין קריאת שמע, ובזה ממשיכין עליו זכות אברהם אבינו ע"ה, מדת יצחק הוא פחד ויראה, ובמה שהאדם זוכר יום המיתה שיצטרך לעמוד לפני ממ"ה הקב"ה ליתן דין וחשבון נופל על האדם פחד ואימה, ובזה ממשיכין עליו זכותו של יצחק, והנה מדתו של יעקב בודאי היא הנבחרת יותר כבמדר' שיעקב הוא בחיר שבאבו', ואם אדם זוכה לתורה אין למעלה הימנו, אך יש כחות חיצונים המבלבלים את דעתו של אדם ואינם מניחין אותו לצמצם מחשבתו לתורה, לזה אמר שיקרא ק"ש שק"ש מבריח את כחות חיצוניות והוא מדתו של אברהם ובזה מעורר עליו חסדי ה' שיתגאל מכחות רעות אלה אעפ"י שאינו כדאי, ויהי' נעזר בזכותו של אברהם שיהי' ביכולתו לצמצם מחשבתו לתורה, ואז בכח התורה ינצח את היצה"ר, ואם לאו היינו שכחות החיצונים אינם מניחין אותו לפנות מחשבתו אפי' לפסוק אחד של ק"ש, אז יזכור לו יום המיתה שבזה ימשיך עליו פחד ואימה וזכותו של יצחק מסייע לו כנ"ל, ונראה דמה שיועיל יותר זכותו של יצחק מזכותו של אברהם, כי במדת החסד יש מציאות גם לכחות חיצוניות אבל במדת הדין אין לכחות אלו מציאות כלל, שאין בדין שכחות כאלה יהי' להם כח להמניע את איש מלעשות רצון קונו, אבל לעומת יתרון מדת הדין בזה, גורם נמי דינים על עצמו ונתבקרה פנקסו, ע"כ זה הדרך הוא רק באין ברירה אחרת, וכבר בחן לעסוק בתורה ולקרות ק"ש ולא הועיל אז מוכרח להשתמש בתרופה זו, ומעתה מיושב קושיית המפרשים למה לא יזכיר לו יום המיתה תיכף:
18
י״טומעתה נשובה נא לענינינו דהנה במדרש למה עשה הקב"ה שלשה אותות כנגד אברהם יצחק ויעקב, וכבר אמרנו שאות הנחש הוא כנגד יעקב מורה שזכותו של יעקב דוחה כח פרעה שהוא נחש דטומאה וסימנך כי לא נחש ביעקב, וע"כ שב הנחש למטה, אות הצרעת ששבה כבשרו מורה על זכותו של אברהם חסד דקדושה דוחה טומאת מצרים שהיא כמו צרעת כבמדרש מה מצורע מטמא אף המצריים מטמאין אתכם, וצרעת מראהו לבן ומראות נגעים ע"ב כמספר חסד והוא חסד דקליפה, וזכותו של אברהם חסד דקדושה דוחה חסד דטומאה והנה שבה כבשרו, אות הדם הוא כנגד יצחק מדת הדין מורה שהדין יסוב על מצרים, וכאשר נסתכל בכתוב נראה שינוי בין אות זה לשני אותות הקודמים שהנחש שב למטה והצרעת שבה כבשרו, אבל הדם לא נהפך וחזר למים כי זה מורה על מדת הדין לכלה חיצי זעמו על מצרים וזרוע הנטויה להכות בו עוד, וזה שדקדק הכתוב והשמיענו זה בפרטות שלא שב להיות מים ועיין רש"י והיו והיו שני פעמים וכו':
19
כ׳ונראה עוד לומר שהאותות בעצמם עוררו בישראל מדת האמונה בזכות ג' אבות, ומעתה יבואר כענין ש"ס ברכות הנ"ל כן נמי הענין בהאותות אות הראשון הוא מדתו של יעקב, וזה יעורר בקרבם את האמונה, אך אם כחות הרעות מונחים כאבן על לבם ואינם יכולין לעורר בקרבם את האמונה, אז יעשה אות השני שהוא כנגד אברהם שהוא מדת החסד היינו שבחסד ה' אעפ"י שאינם כדאים יסיר מהם לב האבן ושוב יתעורר בקרבם האמונה מכח אות הנחש וגם אות הצרעת, אך אם כל אלה לא הועילו מוכרחים להשתמש בתרופה השלישית לעורר מדתו של יצחק ובכח הדין יסיר את לב האבן כנ"ל, אף שמחמת זה יתבקר פנקס ישראל ג"כ מוכרחים לעשות ככה באין עצה אחרת, ואפשר שזה גרם אח"כ קישוי השעבוד גזירה הרביעית, ומ"מ גם בכל הזכות הי' צריך לנס כפול שלא יזיקו ח"ו לישראל כמפורש בכתוב, והכל מטעם זה:
20