שם משמואל, שמות ו׳Shem MiShmuel, Shemot 6
א׳שנת תרע"ה.
1
ב׳ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו'. ובזוה"ק הקשה את יעקב אתו מבעי לי' ותירץ בדרך הסוד ובודאי יש תירוץ גם בדרך דרוש, גם יש לדקדק בענין שינוי השמות בכאן יעקב וישראל, ונראה לפרש דהנה במדרש שקולים הם ישראל כצבא השמים נאמר כאן שמות ונאמר בכוכבים שמות שנאמר (תהלים קע"ז) מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא, ויש להבין מה רבותא הוא זה שנמשלו לכוכבים שיזק ערך מעלת גדלות הכוכבים לעומת מעלת גדלות ישראל, ואפי' ממלאכי השרת הם גדולים, וברח"ו שמחצב הנשמות הוא גבוה ממחצב המלאכים, ובמדרש פ' וישלח פ' ע"ח סי' ב' רמ"א מי גדול השומר או הנשמר מן מה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך הוי הנשמר גדול מן השומר ר' יהודה אומר מי גדול הנושא או הנושא מן מה דכתיב על כפים ישאונך הוי הנישא גדול מן הנושא ר"ש אומר מן מה דכתיב ויאמר שלתני הוי המשלח גדול מן המשתלח, וא"כ מה רבותא הוא לשבטים ושבעים נפש שהם שקולים לכוכבים:
2
ג׳ונראה דהנה במדרש לקמן פ' מ"ח הנזכר בסמוך מפרש קרא הנ"ל מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא דקאי על המלאכים, ומ"מ עדיין אינו מיושב שהרי ישראל גדולים אף ממלאכי השרת, ונראה דהאי שקולים דהכא לאו במעלה במהותם אלא בענינם, ויתבאר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפירוש דברי המדרש דלקמן פ' מ"ח דאיתא התם כתיב (ישעיהו מ׳:כ״ו) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא וכתוב אחד אומר (תהילים קמ״ז:ד׳) לכולם שמות יקרא כיצד יתקיימו שני כתובים אלו אלא כשהקב"ה מבקש לקרותם כאחד הוא קורא לכולם שם אחד וכשהוא קורא לכל אחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל לכך נאמר לכולם שמות יקרא אין לי אלא למעלן מנין אף למטן שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל, ופירש הוא זצללה"ה דהיינו שהם נרצים מצד הפרט ונרצים מצד הכלל. עכת"ד, ונראה להוסיף בה דברים, דהנה ידוע שמצד השכל כל איש הוא בפני עצמו כאמרם ז"ל אין דעתן של בני אדם שוות, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה בשעורין דילי' כל חד וחד מה דמשער בלבי', אך מצד הלבבות יש התאחדות בישראל כאמרם ז"ל מה תמר אין לו אלא לב אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, והיינו כאמרם ז"ל ג' תשוקות הן תשוקת ישראל לאביהן שבשמים ותשוקה מקומה בלב, ומאחר שכל הלבבות אין להם אלא תשוקה אחת א"כ הלבבות מתאחדים, ואף שבהשקפה חיצונית נראה בהן תשוקה לעניני עוה"ז בפנימית התשוקה היא לאביהן שבשמים שתכלית הרצון הוא לאביהן שבשמים ועוה"ז הוא האמצעי להיות פנוי לתורה או לגדל בניו לתורה וכדומה, וכן היא הלכה מרווחת בש"ס שבת ישראל דדאיגי במצוות חביל גופייהו, וע"כ יש לומר הריצוי מצד הפרט הוא ששכל האדם נרצה להשי"ת שהשכל הוא פרטי שאין דעתן של בני אדם שוות, והריצוי מצד הכלל הוא שהלב נרצה כנ"ל שהתשוקה היא מונחת במקום הראוי, ואז הוא נתאחד בכלל ישראל, דבלא"ה אין כלל ישראל קולטתו כמו ארץ ישראל, שאינה מקיימת עוברי עבירה כך הוא למטן, ובודאי כדוגמא זו הוא למעלן, כי איתא בשערי אורה שגם מלאך הוא מורכב מגוף ונפש אף שאין הגוף גשמי, ובודאי כדוגמא שלמטן המוח והלב שבאדם כן הוא למעלן אף שאין אנו יכולין לשער מה הענין אצלם, שכדוגמת המוח והלב, ואצלם נמי הריצוי מצד הפרט הוא מצד השכל ומצד הכלל הוא מצד התשוקה שבגופם:
3
ד׳ולפי האמור יתפרש בטוב דברי המדרש ששקולים הם ישראל כצבא השמים היינו שנרצים מצד השכל שבהם ונרצים מצד תשוקת לבבם:
4
ה׳ונראה עוד לומר ששני שמות יעקב וישראל מקביל לשני מיני ריצוי, ששם ישראל הוא מצד מעלת השכל וישראל אותיות לי ראש כמ"ש בספה"ק והיינו שהשי"ת אומר על ישראל לי ראש היינו שהשכל נרצה, ושם יעקב הוא מצד מעלת תשוקת ישראל שבלב, שבזה מתאחדים בהכלל, והיינו דשם יעקב הוא הכנעה בחי' עקב ובזה שכל אחד מישראל מכניע את עצמו להכלל כאמרם ז"ל נמשלו ישראל לשה מה שה ראשו של זה בצד זנבו של זה כך ישראל וכו', בזה מתאחדים, וכל תשוקות ישראל הם תשוקה אחת, שבלתי מדת הכנעה אי אפשר להתאחד, וכל אחד בתשוקתו מתאוה להיות לראש, וע"כ התאחדות ישראל נקרא בשם קהלת יעקב:
5
ו׳והנה ישראל במצרים היו צריכים מירוק למעלתם, ולעומת שני מיני מעלות היו ישראל משועבדים תחת יד פרעה ותחת יד מצרים, וכמו שאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, ופירש"י מצרים אומה קשה פרעה מלך קשה, הרי שהשעבוד הי' כפול מתייחס למצרים לבד ולפרעה לבד, והיינו שערך המלך לעומת העם הוא כערך הראש והשכל לעומת הגוף והלב, וע"כ מעלת השכל שבישראל הנקרא בשם ישראל נתמרק תחת יד פרעה ומעלת התשוקה שבישראל המכונה בשם יעקב נתמרק תחת יד מצרים, והיינו דפרעה הי' מכשף גדול ובכח הטומאה והע"ז האפיל השכל של ישראל, ומצרים בשר חמורים בשרם וכו' משכו את ישראל לתשוקות רעות, אבל ישראל נמצאו שלמים ולא נמשכו בשכלם אחר פרעה ולא בתשוקתם אחר מצרים:
6
ז׳ולפי האמור יש לפרש מאמר הכתוב שהבטיח ה' ליעקב ואנכי אעלך גם עלה, היינו שיעקב נתירא פן ח"ו יתמשכו בניו במצרים הן בשכל אחר פרעה והן בתשוקה אחר מצרים עד שיטמעו ח"ו ולא יהיו ראויין להגאל, לזה הבטיחו השי"ת בעלי' כפולה וקאי על ישראל זרעו אחריו, וכן נמי יש לפרש סי' הגאולה בפקודה כפולה שרומז לשני ענינים אלה:
7
ח׳ולפי האמור יתפרש הכתוב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, היינו שבלכתם בגלות התאזרו בכל תוקף ועוז בכל בחינתם לבל יטמעו ח"ו במצרים, שמות בני ישראל היא מעלת השכל, וע"ז נאמר שמות ולא שם להורות שהוא מעלת הפרט כנ"ל במלאכים לכולם שמות יקרא, את יעקב הוא מעלת הכלל קהלת יעקב כנ"ל:
8
ט׳והנה שבת היא גאולה וכל הגאולות כפולות במוח ובלב, וכמו פקודה כפולה במצרים, ובפדר"א שאותיות מנצפ"ך כל אות ואות הכפול מורה על גאולה מיוחדת, כ"ך בו נגאל אברהם דכתיב לך לך וכו' צ"ץ היא על גאולה העתידה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח, ומסתמא כל הגאולות הנרמזות בכפל הלשון כולם הם על דרך אחד, ושבת שהוא גאולה יש בו נמי שני הענינים שבת דליליא שבזוה"ק שמור היא מדת לילה וזכור מדת יום, ושמירה היא בלב כמ"ש כי נעים כי תשמרם בבטנך, יזכור הוא במוח הזכירה, ובאמת זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו היינו שהמדות כלולות זו בזו, וע"כ קידוש היום שנלמד מזכור קדשהו בכניסתו עיקר זמנו הוא בכניסתו בלילה, וכבר אמרנו שהוא מטעם מדת התכללות המדות וגם בלילה זוכין לשניהם, ואפשר שזהו הענין שאנו אומרים בזמירות נזמין לה השתא בפתורא חדתא ובמנרתא טבתא, פתורא מתייחס ללב ושלחן בצפון כמו הלב שנתון בשמאלו של אדם, ומנרתא מתייחס לאור השכל:
9
י׳במד"ר ואלה שמות בני ישראל וגו'. על שם גאולת ישראל נזכרו כאן ראובן ע"ש ראה ראיתי את עני עמי, שמעון ע"ש וישמע אלקים את נאקתם וכו', נראה לפרש שהוקשה לו למה חזר והזכירן כאן אחר שכבר הזכירן בפ' ויגש, וגם למה לא הזכיר שמות כל ע' נפש כמו שהזכיר שם, ע"ז מתרץ שכל עצמן לא הוזכרו אלו כאן אלא משום שנקראו ע"ש גאולתן של ישראל, והיינו עפ"י מאמרם ז"ל בש"ס מגילה שאין הקב"ה מכה את ישראל אלא א"כ בורא להם רפואה שנאמר כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים אבל אומה"ע מכה אותם ואח"כ בורא להם רפואה שנאמר ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא מעיקרא נגוף והדר ורפוא, ביאור הדברים שאין כוונת הכאה לישראל ע"ד עונש ונקמה על לשעבר אלא למרקם ולזככם למען יהיו ראויים לקבל המעלה המעותדת להם, וא"כ אם לא תצוייר הרפואה מקודם לא תתכן המכה, ע"כ בורא הרפואה מקודם ולעומת הרפואה והמעלה מיסר ומכה אותם עד שיהיו ראויים, וכן הי' בענין הגלות שהכוונה הי' להיישירם לקבלת התורה ולביהמ"ק ולגאולה העתידה, וע"כ בהכרח שנבראה הרפואה קודם המכה והגאולה קודם הגלות, וזה שמות השבטים ע"ש הגאולה כאלו הגאולה כבר במצאות ואין חסר רק הזמן וזמן ממילא קאתי, וע"כ אף בעודם בגלות חשובים גאולים בכח אף שעדיין אין הגאולה בפועל, ומצד זה עצמו הי' להם כח ועוז להעמיד עצמם נגד זרם שטף הגלות לבל יטמעו בהם, ובאם לאו לא הי' אפשר שזרס הגלות לא ישטופו, ושוב לא הי' אפשר שיתחיל כלל הגלות כנ"ל שלולא הרפואה שנבראה מקודם לא הי' אפשר להיות המכה, וע"כ בראשית סיפור הגלות הקדים שמות השבטים להורות על ענין זה, ולא ללמד על עצמם יצא לידע שמותם שכבר מפורש זה בפ' ויגש אלא ללמד על סיבת הגלות, דהיינו הרפואה מקודם ונחשב שמות השבטים כאלו הם סיבה להגלות, ומבלעדם לא הי' אפשר לצאת הגלות לפועל, וא"כ שוב אין כאן קושיא למה לא הזכיר שמות כל השבעים נפש, שהרי לא הי' בהם ענין זה ואינם סיבה לגלות:
10
י״אוממוצא הדברים ששמות השבטים שמורה על הגאולה וחשוב שדבוק בהם הגאולה זה עצמו החזיק בידם שלא יטמעו במצרים, יש לנו דוגמתו בשבת שהיא קודם ימי המעשה, וע"כ אנו מזכירין היום יום אחד בשבת וכן שני ושלישי וכו', ולכאורה הי' יותר נכון להזכיר כמה יש לנו עוד לשבת שלפניו, כמו שמונה כמה ימים יש לו עוד ליום שמחת לבו, אך הוא הדבר שזוכרין את שבת העבר כמה אנו רחוקין ממנו כי הוא הנותן לנו כח לעשות חיל לבל נתגשם ונזכה לשבת שלפנינו:
11
י״בוימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, במדרש ללמדך שכל זמן שאחד מהן קיים מאותן שירדו למצרים לא שיעבדו המצרים בישראל, ויש להבין הלא יוכבד השלימה מנין השבעים נפש ובימי' הי' עיקר השעבוד ולכאורה יש להקשות נמי מסרח בת אשר שנמנתה בין השבעים נפש, וכן אפרים בן יוסף שהאריך ימים עד שראה את זרעו שדחקו את הקץ ויצאו שלשים שנה מקודם והרגום אנשי גת כמפורש בדברי הימים א' ז' כ"א, אך בהם יש לומר מאחר שחיו בכל ימי הגלות עד שסרח בת אשר חיתה עוד בימי דוד המלך ע"ה ואפרים נראה שהי' מבאי הארץ לדעת רבים, ואפי' לדעת האומרים שמת מקודם מ"מ לדעת הרמב"ן הד' מאות שנה סיימו מקודם שלשים שנה, והשלשים שנה הי' מה שנתוסף עליהם בחטאם, וא"כ מאחר שחי' אפרים בהכרח שלשים שנה קודם היציאה הרי נשלם הד' מאות שנה בימיו ואם לא הי' השעבוד בימיהם לא הי' אפשר להיות השעבוד במציאות ע"כ אינם בכלל שלא התחיל השעבוד בימיהם אך מיוכבד בודאי קשה:
12
י״גונראה שדקדקו ז"ל לומר מאותן שירדו למצרים היינו שירדו מארץ ישראל למצרים לאפוקי יוכבד שנולדה בין החומות והיא היתה רק מבאי מצרים ולא מיורדי מצרים, והטעם יש לומר עפי"מ שאמרנו כבר שארבע גזירות נגזרו בין הבתרים, א' גר יהי' זרעך, היינו שלא להיות להם מושב קבוע אלא פעם פה ופעם פה, וזה נתקיים תיכף משנולד יצחק אף שעדיין הי' בארץ ישראל וכה נמשך ק"ץ שנה עד ירידת יעקב אבינו למצרים, ב' בארץ לא להם היינו אף שלא הי' חסר להם מאומה וישבו בכבידו של עולם כל ימי יעקב במצרים, מ"מ נחשב לגזירה באשר היו בארץ לא להם וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הפי' בארץ לא להם היינו שאינה שייכת להם ואינה לפי מהותם, כמי שאמרו ז"ל קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך מה לך עושה כאן במקום טמאים, וכה נמשך כל ימי היותם במצרים בני חורין, ג' גזירת ועבדום, ד' גזירת וענו אותם, והנה גזירה השני' היא בארץ לא להם שייך רק במי שטעם טעם ארץ הקדושה ובא אח"כ לארץ טמאה ערות הארץ זה מרגיש הגזירה ונחשב אצלו לגלות אף שיושב בכבודו של עולם, אבל מי שלא ראה את האור כי טוב ולא טעם טעם ארץ הקדושה איננו מרגיש כלל חסרון ארץ טמאה כמו הנולד בחושך אינני מרגיש חסרון האור, ע"כ יוכבד שנולדה בין החומות אם לא הי' שעבוד מתחיל בימי' לא הי' נחשב אצלה גלות כלל שהרי לא הרגישה את גלות ארץ טמאה, ע"כ בהכרח התחיל השעבוד בימי' דאל"ה לא הי' לה מירוק הגלות כלל ובמה תפרע הוא את השט"ח של הגלות, ואינו דומה לשאר הגזירות שאפי' הנולד באמצע השעבוד ולא טעם טעם חירות מ"מ הרי רואה ומרגיש את זולתו בחירות ובלתי שעבוד ואת עצמו רואה בשעבוד הרי מרגיש הגלות, וכן הוא בגזירה הראשונה שאפי' יצחק אבינו שהי' כל ימיו בגירות מ"מ הי' רואה את זולתו תושבים קבועים ואת עצמו גר אבל בגזירת ארץ לא להם לא שייך זה, וע"כ התחיל השעבוד בימי' ובאמת שהתירוץ הלז שייך נמי באפרים שהרי נולד במצרים ולא ראה מעודו את אויר א"י בעוד הי' יעקב ובניו יושבים בה, ואף שהי' בא"י בעת קבורת יעקב, מ"מ באשר אז לא הי' יושבי' עלי' לא היו מרגישים את טובה וכמו בזמנינו, וכענין שאמרו ז"ל למי אתה מוציא פירותיך לערביים הללו, וק"ו לאויר הקדוש, ע"כ נמי בהכרח התחיל בו השעבוד דאל"ה לא הי' בכלל הגלות:
13
י״דבמדרש רבנן פתחין פתחא להאי קרא בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חודש את חלקיהם ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהי' כמצרים מכאן אתה למד שמשה מלן ביציאתן ממצרים וכיון שעשו כן הפך הקב"ה האהבה שהיו המצרים אוהבין אותן לשנאה שנאמר הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו לקיים מה שנאמר עתה יאכלם חודש את חלקיהם מלך חדש שעמד וחידש עליהן גזירותיו, נראה דהי' קשה לבעל המדרש היות משמע דמשום שנתרבו ישראל כ"כ שלא כדרך הטבע נמשך שגזרו עליהם גזירות כמ"ש הבה נתחכמה לו פן ירבה וגם מחמת סמיכות הפרשיות נראה כן, והרי כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ואיך יתכן שימשך מברכת ה' גזירות רעות:
14
ט״ווע"ז פתחי רבנן פיתחא להאי קרא בה' בגדו וגו' ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה וכו', דהנה בפ' המילה כתיב אני א' ש' ופרשו ז"ל אני הוא שאמרתי לעולמי ולשמים די ולארץ די שאלמלא שאמרתי להם די עד עכשיו הי' נמתחין והולכין, ונראה לפרש שייכות שם זה למצות מילה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבמה שהי' שמים וארץ נמתחין והיו מתרחקין מן השורש היו נגשמים, והיו מתגשמים ביותר ע"כ אמר להם די. עכת"ד, והיינו דאם היו מתגשמים ומתפשטים ביותר הי' לצד הרע אחיזה ביותר עד לאין מרפא, וזה עצמו הוא טעם מצות מילה שבהיות הערלה דבוקה בהאדם יש לצד הרע אחיזה באדם והיו כחות האדם מתגשמין ומתפשטין לצד הרע ע"ז באה המצוה לסלק את חלק הנחש שהיא הערלה לבל יתגשמו ויתפשטו כחות האדם יותר מדי, ומצות מילה היא שמירה לבל יתפשט לגבול החיצונים, א"כ הוא ענין אחד עם מה שאמר להעולם די:
15
ט״זוהנה במדרש וימת יוסף וגו' אעפ"י שמת יוסף ואחיו אלקיהם לא מת אלא ובני ישראל פרו וישרצו וגו', ביאור הדברים דצדיק הוא במדריגת חי וממנו כח הולדה, וע"כ אמר אעפ"י שמת יוסף ואחיו שהי' כולם צדיקים מה גם יוסף שזהו מותו מרכבה לצדיק חי עלמין, וכמ"ש יעקב רב עוד יוסף בני חי, מ"מ אלקיהם לא מת היינו הענין אלק' שהמשיכו על ישראל לא נסתלק מהם, אלא ובני ישראל פרו וישרצו, ואף שכבר שם גבול להטבע כנ"ל שאמר לעולמו די, מ"מ מצות מילה שבהם היא היתה השמירה שלא יתפשט לגבול החיצונים, אך כאשר מת יוסף והפרו ברית מילה ופסק השמירה, לכן התפשט אז כח החיות להחיצונים ומפאת זה קם מלך חדש היינו בהתחדשות החיות וחדש עליהם גזירותיו וזהו הפירוש בה' בגדו היינו הפרת ברית מילה כי בנים זרים ילדו, היינו שנתפשט להחיצונים עתה יאכלם חודש את חלקיהם היינו חלק החיות שלהם, ולפי"ז מובן שלאו ברכת ה' היתה הגורמת לצרות הגזירות אלא הם בבחירתם פרצו את גדרותם והיו למרמס ומשכו עליהם את הגזירות:
16
י״זולפי האמור יובן הכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וברש"י רוח הקודש מבשרתן כן ירבה וכן יפרוץ אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה עכ"ל, ויש להבין וכי זהו רבותא שהקב"ה נוצח נגד בו"ד, אתמהה, אך להנ"ל יובן הדברים שמאחר שהחיצונים נטלו מישראל כח החיות וכח הולדה הי' לו לפסוק מישראל ההולדה חוץ לגבול הטבע כנ"ל, לזה בא רוח הקודש ומבשרתן שאעפי"כ כן ירבה וכן יפרוץ אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה, שזה עצמו שאמרו פן ירבה הוא הי' הגורם שכן ירבה כענין שבמדרש ריש פ' בא וכעס אויל כבד משניהם עיי"ש, ולולא זה לא הי' בדין אחר שכבר נמשך כח זה להחיצונים:
17
י״חבמדרש אשר לא ידע את יוסף. וכי לא הי' מכיר את יוסף, אמר ר' אבין משל לאחד שרגם אוהבו של מלך אמר המלך התיזו את ראשו כי למחר יעשה בי כך לכך כתב עליו המקרא כלומר היום אשר לא ידע את יוסף למחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את ה', ויש להבין מה ענין השוואת ידיעות זה לזה ומה תלוי זה בזה:
18
י״טונראה דהנה בהשליחות ששלח יוסף ליעקב לאמר לו כה אמר בנך יוסף שמני אלקים לאדון לכנ מצרים רדה אלי אל תעמוד, פרשנו דיוסף ידע ביעקב שלא יתרצה לרדת מצרימה להיות השפעות מזונותיו באמצעות שר הארץ, וכמו שהתפלל בהליכתו לבית לבן ונתן לי לחם לאכול שפירש האלשיך שהתפלה הי' שהשי"ת בכבודו ובעצמו יתן לו לחם לאכול ולא באמצעות שר הארץ, לזה שלח לו יוסף לאמר שמני אלקים לאדון לכל מצרים היינו שמעתה הוא האדון לכל מצרים ולא שר הארץ, והשפעות מזונות אינם הולכין באמצעות השר אלא באמצעותו כי הוא מרכבה למדת צדיק חי עלמין המשפיע, וכענין שכתוב בזוה"ק דבשבת אין היחוד ע"י מט"ט אלא ע"י צדיק חי עלמין, ויוסף הוא שבת כידוע, ובזה יובן למה כפה את מצאים להמול באמרו אלקי אינו זן את ערלים, ואינו מובן כי השי"ת הוא אלקי כל הארץ, ומי זן את כל העולם כולו כגרמני ככושי אם לא השי"ת, אך הוא הדבר שהשפעות כל העולם הולכים באמצעות שר הארץ ונתעבה השפע, אבל אז במצרים השי"ת בכבודו ובעצמו הי' הזן ומפרנס באמצעות יוסף כנ"ל מדת צדיק, ע"כ ערלים שהם מתנגדים למדת צדיק אינם יכולים לקבל ממנו השפעת מזונות ע"כ כפאן למול.
19
כ׳והנה השפעה גורמת חיבור הנותן להמקבל, ובזוה"ק ויאמר אל עמו הוא השר של מצרים שהכניס המחשבה בלבם, ויש לומר שכניסת המחשבה הוא בא באמצעות החיבור, וע"כ בעוד השפעת מצרים הי' באמצעות יוסף ומהשי"ת בכבודו ובעצמו כנ"ל הי' להם חיבור בהשי"ת ומזה עצמו הי' נמשך להם ידיעה בצד מה וכענין דכתיב ידע שור קונהו, [ואף אח"כ כשמת יוסף נשאר עכ"פ רשימו דחכמתא כל עוד שלא הי' מתנגד לו בעברת זדון] אך כאשר עשה עצמו כאלו לא ידע את יוסף וסילק עצמו מחיבור אל יוסף נעשה נפרד לגמרי עד שאמר לא ידעתי את ה' [היפוך משבת שגורם דעת ה' כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם]:
20
כ״אולפי האמור יובן עד כמה גדלה אשמתו בזה שאמר לא ידעתי את ה' ולא נידון כשוגג באשר הוא ברוע בחירתו שעשה עצמו כאלו לא ידע את יוסף גרם לעצמו כן:
21
כ״בויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וגו'. במדרש שנצטרע והמצורע חשוב כמת ויאנחו בני ישראל למה נתאנחו לפי שאמרו חרטומי מצרים אין לך רפואה אם לא נשחוט מקטני ישראל ק"נ בבוקר וק"נ בערב ורחוץ בדמיהם שתי פעמים ביום וכו' ויזכור אלקים את בריתו אמרו חז"ל נעשה להם נס ונתרפא מצרעתו, ויש להבין למה נעשה להם הנס באופן זה שהרשע יקבל תועלת ממנו, והלא רוח והצלה לפניו שישאר בצרעתו והם יהיו נצולים כגון שיהי' דם או כל דבר נוזל קשה לו וכדומה, ולא עוד אלא שנראה שעיקר תועלת הנס הי' נוגע אליו והצלת ישראל הי' דרך אגב וגרמא, וזה מחזיק עוד ידי עוברי עבירה כמובן:
22
כ״גונראה דהנה במדרש לקמן פ' ב' סי' ט' כשם שהסנה קשה מכל האילנות וכל עוף שנכנס לתוך הסנה אינו יוצא בשלום כך הי' שעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל השעבודים שבעולם, ויש להבין וכי יש דבר קשה לפני המקום הלא כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, וביותר יש לתמוה בדברי המדרש לקמן פ' כ"ב סי' ד' ומה בין יציאת מצרים לקריעת ים סוף אלא שיציאת מצרים קשה שנאמר או הנסה אלקים וגו' ואתכם לקח ה', תדע לך שזו קשה מזו שביציאת מצרים כתיב אנכי ה' אלקיך, אבל בקריעת ים סוף איננו מזכיר את השם, ואינו מובן שיציאת מצרים הי' באצבע וקריעת ים סוף ביד כמו שאנו אומרים בהגדה כמה לקו באצבע עשר מכות אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות, וא"כ קריעת ים סוף הי' רבותא יותר, וכן נראה שבקריעת ים סוף הי' יותר יוצא מהיקש הטבע מיציאת מצרים ולמה יחשב יציאת מצרים יותר קשה:
23
כ״דונראה לומר עפ"י מאמרם ז"ל לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי כרועה שהושיט ידו למעי בהמה ושומט העובר שבמעי', והיינו שישראל במצרים לא הי' להם מציאות בפני עצמן אלא כעובר במעי בהמה, וזה שדרשו מקרב גוי מלשון קרביים שהם המעיים, והנה הדין בהמה שנתעברה ואח"כ נטרפה היא וולדה נטרפה, וא"כ בכל המכות שסבלו מצרים הי' הסדר שישראל יסבלו עמהם כמו טריפות האם שפועל גם בהוולד, ומ"מ הי' הדבר בהיפוך כאמרם ז"ל נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל, ולא די שלא סבלו נזק אלא אדרבה נתעלו מאד שלעומת שנתקלקלו העשרה מאמרות למצרים נפתחו לעומתם לישראל ביתר שאת כמו החושך למצרים ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם ואמרו ז"ל שהי' האור מאיר להם ומראה להם מה שבמטמוניו' מעין אור הראשון שנבר' ביו' ראשון שהי' אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו:
24
כ״הולפי האמור יובן הקישוי שביציאת מצרים יותר מכל השעבודים שבעולם שהי' כמעט שני הפכים בנושא אחד, שהמכה פעלה במצרים ומ"מ ישראל שבהם כדמיון הוולד שבמעי' לא נגעה בהם המכה לרעה, אבל בקריעת ים סוף שכבר הי' לישראל מציאות בפני עצמן אינו דומה להקישוי שביציאת מצרים:
25
כ״וולפי"ז מיושב נמי הא דנעשה להם נס ונתרפא מצרעתו דאז עדיין לא נתעורר ענין יציאת מצרים עד פרשה שלאחרי', וא"כ לעשות נס לישראל הי' דומה לרוצה להזין את העובר שבמעי' שאין שום דרך אלא באמצעות האם, וע"כ בהכרח שנס לישראל הלך דרך עליו ע"כ נתרפא מצרעתו:
26
כ״זבמדרש וירא מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה ר' יוחנן אמר זה מיכאל ר' חנינא אמר זה גבריאל, נראה לפרש מחלוקתם, דהנה ידוע דמיכאל מימין מדת החסד גבריאל משמאל מדת גבורה, והנה כתיב עולם חסד יבנה, וידוע דיציאת מצרים הי' דוגמת בריאת עולם, וכל עשרה מאמרות שהי' בבריאת העולם הי' דוגמתם נגוף למצרים ורפוא לישראל, וע"כ כמו שעולם חסד יבנה כן נמי יציאת מצרים הי' ע"י מדת החסד שהרי ישראל הי' בלתי זכאין אז אדרבה היו במ"ט שערי טומאה ר"ל, וע"כ אמר ר' יוחנן שתחילת התנוצצת הגאולה הי' באמצעות מלאך מיכאל מדת החסד, ור' חנינא אמר דכמו בבריאת עולם עלה במחשבה לברוא במדת הדין אלא שראה שאין עולם מתקיים הקדים למדת הרחמים ושתפה למדת הדין, וא"כ ראשית התנוצצת הבריאה שהי' במה שעלה במחשבה כמו שאמרנו במק"א שבדבר ה' "שהוא בפועל" שמים נעשה "בפועל" הוא חיצוניות העולם, כן במחשבתו יתב"ש שהוא פנימית ביותר נברא פנימיות העולם, וא"כ התחלת הבריאה היתה במדה"ד, כן נמי ביציאת מצרים דמראה הסנה עדיין לא הי' התחלת הגאולה בפועל אלא בפנימיות לבד וכמו שאמרנו במק"א שבמ"ש וארד להצילו מיד מצרים בזה תיכף נעשה גאולה בפנימית ובהעלם, ע"כ היתה נמי באמצעות גבריאל מדת הדין וגבורה, ואפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהירידה לסנה הי' ע"י גבריאל, אך ההתראה למשה הי' ע"י מיכאל מקביל לסדר בריאת העולם:
27
כ״חויחר אף ה' במשה. במדרש מה חרון אף הי' שם שנטלה כהונה ממשה ונתנה לאהרן, אמרו ז"ל הלא אהרן אתיך הלוי וכי מאחר שאמר אחיך איני יודע שהוא לוי אלא א"ל ראוי היית להיות כהן והוא לוי ולפי שאתה מסרב על דברי תהי' אתה לוי והוא כהן, ויש להבין שבכל מקום העונש הוא בהתדמות החטא, ובכאן מה ענין זה לזה, גם יש להבין מאמרם ז"ל שמשה בעצמו כה"ג הי' וחולק בקדשי שמים הי' אלא בניו יקראו על שבט הלוי, וכלפי לייא שאם הי' הדבר מחמת עונש לכאורה יותר צודק שהוא בעצמו יסבול ובניו יהיו נקיים וכאן נהפוך הוא שהוא נקי ובניו שלא חטאו יסבלו העונש:
28
כ״טונראה לפרש עפ"י מה דאיתא בספה"ק שלפי מדריגת משה הי' נחות דרגא לפניו להניח דרגין שלו שהי' משוטט בעולמות העליונים ולילך לבית פרעה ערל וטמא ומקום טינופת ע"ז ומפני זה הי' מבקש לשלוח ביד זולתו. עכ"ד, ולפי"ז יש לומר דהחטא הי' למשה שלתועלת ישראל לא הי' לו להשגיח על עצמו כלל, אך הוא ע"ה בענותנותו הגדולה לא מצא תועלת בו יותר מבזולתו וכמו שאיתא ברמב"ן שלח נא ביד תשלח היינו ביד כל אשר תשלח כי אין אדם בעולם שלא יהי' הגון יותר ממני לשליחות, ומ"מ סוף סוף הי' דורש נמי לתועלת עצמו שלא רצה להשפיל את עצמו כנ"ל ולפי גודל מעלתו גם זה נחשב לחטא, והנה זהו היפוך מדת הכהן להשפיל עצמו להגביה שפלים והנחשלים להחזירם בתשובה וכבש"ס יומא אחיו הכהנים אי איכא אינש דאית בי' מילתא מידע ידע בי' ומהדר לי' בתשובה, ובזה נמי מעורר למעלה להיות שכינה שורה בישראל, ע"כ ניטל ממנו הכהונה ונתנה לאהרן שהוא הי' לו מדה זו בשלימות שעם היותו איש מרכבה הניח דרגין שלו והשתדל לעשות שלום בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, ובתנדב"א שהי' מחזר בכל מחנה ישראל ולמדם ק"ש, ע"כ ניתן לו הכהונה:
29
ל׳והנה מצינו ענין זה גם במשה שמסר נפשו עבור ישראל ואמר מחני נא מספרך וגו' ובספירנו שנתן את זכות מעש"ט שלו לישראל, והיינו שביקש שימחו זכות מעשיו מספרו ויכתבו על חשבון ישראל, וכן מצינו עוד מלמד שלא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם. ובודאי הפי' עסקיו הרוחניים שלא הי' לו במדבר עסקים גשמיים ולא נחלת שדה וכרם אלא ודאי הכוונה על מדריגות שלו שהניח הכל לתועלת ישראל, ויש לומר דלאחר ששמע מהחרון אף והבין שרצון השי"ת הוא כך נעשה כך כי צדיקים לבם ברשותם אל כל אשר יחפצו יטנו:
30
ל״אולפי"ז יובן מה שהוא עצמו הי' כה"ג שהרי חזר להיות לו גם מדה זו, אבל מאחר שלא הי' לו זה מעצמו אלא לאחר ששמעה סברה, לא הוריש מעלה זו לבניו אחריו, שהבנים יורשי הכהונה הם רק מחמת שיש בו מעלה זו מתולדה ולא מהבחירה, ועוד שבעת לידת הבנים עוד לא הי' לו מעלה זו, שהרי גרשום כבר נולד ואליעזר כבר היתה מעוברת ממנו, שהרי עדיין לא מל אותו באמרו אמול ואצא סכנה הוא עד ג' ימים, הרי שלא הי' לו שמונה ימים קודם השליחות, וע"כ מה שחזר למדה זו הועיל לו לבד שיהי' כה"ג אבל לא לבניו אחריו:
31