שם משמואל, שמות ח׳Shem MiShmuel, Shemot 8
א׳שנת תרע"ז.
1
ב׳הבה נתחכמה לו וגו'. ויש לדקדק שלשון הבה הוא לשון יחיד, והרי אמר לרבים ולמה לא כתיב לשון רבים כמ"ש שופטים כ' ז' הבו לכם דבר ועצה הלום, שמואל ב' ט"ז כ', הבו לכם עצה מה נעשה, והא"ע כתב הטעם בעבור שידברו במלות האלה הרבה, והביא ראי' ממ"ש בדור הפלגה הבה נרדה עי"ש, ומלבד שהטעם דחוק כי יש תיבות לאלפים שמדברים בהם הרבה ולא יתחלפו, ולמה תתחלף זו בין רבים ליחיד, גם ראייתו איננה ראי' כ"כ חזקה כי הבה נרדה הוא מאמר השי"ת למלאכים שהם מתאחדים ואין ביניהם פירוד לבבות יצדק בהם לשון יחיד, ואין מזה ראיה לאנשים בעלי חומר כ"ש המצריים ענפין מתפרדין:
2
ג׳ונראה לפרש דהנה במדרש כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף שבח על הראשונים, אלה תולדות השמים והארץ פסל לתוהו ובוהו, ואלה שמות הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם היו צדיקים, ואינו מובן דאם למעלה הי' כתיב השבטים ולמטה השבעים נפש ניחא, אבל איפכא הרי תלי תניא בדלא תניא, די"ב שבטים הברית כרותה עמהם כמ"ש שבועות מטות אומר סלה, וכתיב וזכרתי להם ברית ראשונים וגו' שפירשו ז"ל שהכוונה על השבטים ומובן שהיו צדיקים, אבל השבעים נפש אכתי לא שמענו, עוד שם במדרש שקולים הם ישראל כצבא השמים נאמר כאן שמות ונאמר בכוכבים שמות שנאמר מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא, אף הקב"ה כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו, ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכולם, הה"ד ואיה שמות ע"כ, ורש"י העתיק להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותן שנא' המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא, ואינו מובן מה רבותא היא זו שנמשלו לכוכבים, שישראל נקראו בנים למקום, והם תכלית כוונת הבריאה, וכוכבים לא נבראו אלא לשמש את התחתונים, ולא עוד, שאף ממלאכי השרת ישראל יותר חביבין כבמדרש וישלח פע"ח ר' מאיר ור"י ור' שמעון, ר' מאיר אומר מי גדול השומר או הנשמר, מן מה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך הרי הנשמר גדול מן השומר, ר"י אומר מי גדול הנושא או הנישא מן מה דכתיב על כפים ישאונך הוי הנישא גדול מן הנושא, ר' שמעון אומר מן מה דכתיב שלחני הוי המשלח גדול מן המשתלח, וברח"ו שמחצב נשמות ישראל גבוה מהמלאכים, וא"כ מה רבותא זה ששראל שקולין או חביבין ככוכבים, ועוד יש לדקדק השינוי שבין רש"י להמדרש שהמדרש הביא קרא דתהלים קמ"ז לכולם שמות יקרא, ורש"י הביא קרא דישעי' מ' לכולם בשם יקרא, ורש"י הוסיף להודיע חיבתן שלשון זה איננו במדרש, הלוא דבר הוא:
3
ד׳ונראה לפרש דהנה במדרש פ' מ"ח (ישעיהו מ׳:כ״ו) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקראו וכתוב אחד אומר (תהילים קמ״ז:ד׳) לכולם שמות יקרא, כיצד יתקיימו שני כתובין הללו, אלא כשהקב"ה מבקש לקרותם כאחד הוא קורא לכולם שם אחד וכשהוא קורא לכל אחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל לכך נאמר לכולם שמות יקרא, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הכוונה, שהם נרצים מצד הכלל ומצד הפרט עכת"ד, וממוצא הדברים שכוכבים הנאמרים כאן הכוונה על מלאכי השרת והם נרצים מצד הכלל הייני שמכח כולם נשלם סדר הבריאה, וגם כל אחד בפ"ע בפרטות אפי' כשיצויר אותו לבדו בלתי משתתף עם הכלל כלו, ולפי"ז יתפרש נמי הא דישראל נמשלו לכוכבים נמי בענין זה שהם נרצים מצד כלל ישראל, ומצד הפרט כל איש ואיש מישראל בפ"ע, ויש בכאן לימוד לכל איש, היות ידוע שהאדם עולם קטן, וכל מה שיש בעולם הגדול יש דוגמתו בעולם הקטן, אשר כל איש יתחזק בעצמו בכלל ובפרט, היינו שיראה א"ע גבוה במעלה מצד הכלל שבכללו היא איש ישראלי, ונברא לשמש את קונו, ואין נאה לפניו לעשות מעשים פחותים שאינם מותאמים לפי מעלתו ותעודתו, ובכלל להיות לבו מתנשא ומוגבה בדרכי ה' מחמת זה שזכה להיות בתוך כלל ישראל, וכמו שספרו על בעל אורים ותומים שהאזינו אחריו שלא ברך שלא עשני גוי, ונשאל ע"ז והשיב כי בקומו ממטתו ונזכר שהוא יהודי נתרגש באהבה ובהגבהת הלב לשמים עד שלא עצר כח להמתין בברכת שלא עשני גוי לאמרה בתוך סדר הברכות ואמרה תיכף, ולעומת זה הוא נרצה מצד ובתוך כלל ישראל, ומצד הפרט כיצד היינו להשגיח על כל מדה ומדה בפ"ע ועל כל תנועה ותנועה שיהא נוכח ה' דרכה, ואל יקל בעיניו שום מדה ותנועה בלתי השלמתה, ולעומת זה הוא נרצה גם מצד הפרט:
4
ה׳ומעתה יש לומר דשבעים נפש הם כלל ישראל ומספר שבעים הוא מקביל לכלל העולם ושבעת ימי בראשית, וכנגד שבעים שמות יתב"ש, ושבעים שרים הסובבים את הכסא, ושבעים שרי האומות, ושבעים אומות כמ"ש יצב גבולות עמים למספר בנ"י, והם מקבילים לריצוי של ישראל מצד הכלל, אך י"ב שבטים שברית כרותה עם כל אחד מהשבטים בפ"ע, וא"א שיעדר ח"ו אחד מהשבטים, הם מקבילים לריצוי ישראל מצד הפרט, ולפי האמור יובן ההפרש שבין רש"י והמדרש, שהמדרש הביא הקרא דתהלים לכולם שמות יקרא, דזהו הריצוי מצד הפרט כבמדרש פרשה מ"ח דהקרא מיירי כשהוא קורא כל אחד בשמו מיכאל גבריאל, וזהו שמות לשון רבים, וכוונת המדרש שישראל שקולין להם היינו נמי הריצוי של כל פרט ופרט שמקביל לזה הי"ב שבטים שבפרשה, ורש"י מיירי מהריצוי של כלל ישראל שמקביל לזה השבעים נפש ע"כ מביא קרא דישעי' לכולם בשם יקרא, לשון יחיד שכולם כאחד, וע"כ הוסיף רש"י להודיע חיבתן, שהכיל אף שיש בהם אנשים בלתי כ"כ זכאין נמי חביבין לפני המקום מצד הכלל עכ"פ, והטעם מפני שכלל ישראל לעולם נרצים ואפי' כשהם ח"ו בלתי זכאים כמ"ש אפי' כשהם טמאים שכינה ביניהם ורמזו ז"ל שאין חטאת ציבור מתה, אבל המדרש שמדבר מהריצוי שבפרט איננו צריך להוסיף תיבת חיבתן שבוודאי אחר שנרצה מצד הפרט בוודאי הוא נאהב וחביב, כי למי יאהב חוץ ממנו:
5
ו׳ולפי האמור יתפרש שפיר דברי המדרש ואלה שמות על השבעים נפש שנאמרו למעלה, ודקדקנו דהרי תלי תניא בדלא תניא, ולפי דרכנו י"ל בפשיטות דישראל בכללם בוודאי הם נרצים והשי"ת מתפאר בהם, שנא' ישראל עבדי אשר בך אתפאר, ומחמת שנא' בלשון יחיד מובן דעל כלל ישראל מדבר שהם כולם כאיש אחד, וא"כ הרי לכלל ישראל יש שבח ושבח, וזהו פרשה שלמעלה שמדבר משבעים נפש שנתרבו מאד כמ"ש וישב ישראל בארץ גושן ויפרו וירבו מאד, עתה הוסיף לומר ואלה שמות שגם בפרט הי"ב שבטים כאו"א בפ"ע נמי, וזהו שמסיים שכולם היו צדיקים וע"כ אינם נזקקים להכלל:
6
ז׳והנה בא להודיענו שישראל ירדו לגלות מצרים אחרי שנתחזקו בכח הכלל וגם בכח הפרט שהורישו הי"ב שבטים והשבעים נפש לזרעם להיות כל איש ואיש נרצה מצד הכלל וגם מצד הפרט, כמו שהגדנו למעלה שעולם הקטן הוא דוגמת עולם הגדול, ובזה הכח עמדו נגד כחות רעות וכישוף של מצרים שלא יתמשכו ברשתם, וכמו ברוחניות כן נמי בגשמיות לא שלטו המצריים עליהם לשעבדם כל זמן שאחד מהם קיים, והנה הגלות שהי' מירוק למעלת ישראל, כמו שהם נרצים מצד הכלל ומצד הפרט, כן הי' הגלות, והיינו דהנה ברש"י פרשת יתרו בפסוק אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, מדינה קשה, ומיד פרעה מלך קשה, וכבר דברנו מזה, ולפי דרכנו יש לומר עוד כי המלך לבו לב העם והוא כולל כל פרטי העם יחד, ע"כ נקרא עוצר כברש"י בפסוק זה יעצור בעמי, ע"כ כח פרעה בטומאה הי' מירוק לריצוי ישראל מצד הכלל, והמון פרטי המצריים הי' טומאתם מירוק לריצוי ישראל מצד הפרט, והנה במדרש בפרשת מילה ר' ברכי' ור' חלבו בשם ר"א ברבי יוסי כתיב זה הדבר אשר מל יהושע דבר אמר להם יהושע ומלן, אמר להם מה אתם סבורין שאתם נכנסין לארץ ערלים כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו ונתתי לך ולזרעך אחרך וגו' על מנת ואתה את בריתי תשמור, ויש להבין השייכות מילה לארץ שיהא תלוי זה בזה, וכבר אמרנו לפרש עפ"י מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דאם זר וחיצון מתאחד בתוך האחדות היא מקלקל את כל האחדות, ומייתי לה מהא דהש"ס (סנהדרין פח:) באגד מין חמישי ללולב אי לולב צריך אגוד גרוע ועומד הוא עכ"ד, והנה ארץ ישראל היא מאחדת את כל כלל ישראל לעשותם כאחד ולא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן וע"כ בעוד הערלה בקרב ישראל והיתה מתאחדת גם הערלה עמהם היתה מקלקלת את כל האחדות, וע"כ אי אפשר שירשו את הארץ ערלים:
7
ח׳והנה במדרש רבנן פתחין פתחא להאי קרא, בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם, ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהי' כמצרים וכו', ולפי דברנו זה שהערלה מקלקלת האחדות וחיבור ישראל, ע"כ אבדו ישראל גם מעלת הכלל, וע"כ שוב צא היו הבלתי זכאין נמי חביבין לפני המקום אף מצד הכלל, וע"כ ויקם מלך חדש על מצרים שחידש עליהם גזירות, וכמו ברוחניות ששלטו עליהם כתות רעות של מצרים, כן בגשמיות התחילו לשעבדם, ולא היו נושעים לא מצד הפרט ולא מצד הכלל:
8
ט׳ומעתה נבא לביאור מה שאמר פרעה הבה נתחכמה בלשון יחיד, עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפי' דברי המדרש אסתר, תנו ימים כנגד ימים, וכבר הזכרתי אותו פעמים רבות ע"כ די הקיצור, דשבת היא מנוחה וכשישראל פגמו בשבת לקחו אומה"ע המנוחה, וזהו שבשביל שבימים ההמה היו דורכי גתות בשבת לקחו אומות המנוחה, והי' הרשע בימים ההם יושב ועושה מרזיחין עכת"ד, וכך יש לומר נמי בפרשתנו דבשביל שהפרו ברית מילה, ונסתלקה האחדות מישראל לקחו המצריים כח האחדות ע"כ אמר בלשון יחיד, ועם דברנו הנ"ל שפרעה הוא לעומת הכלל יצחק מאמר זה בלשון יחיד לפרעה:
9
י׳ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש, ג' היו באותה עצה [של הבה נתחכמה] בלעם, איוב, ויתרו, בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו בניו וישבו בלשכת הגזית, ויש להבין איך היא מדה במדה, ובפשיטות י"ל בשביל שלא לקח חלק בעצה רעה זו וברח, זכה להיות בעצת הסנהדרין, ולפי האמור ימתקו הדברים עוד יותר דהנה כבר אמרנו מדברי הזוה"ק שכך היא המדה שמדבר חיצוני שאדם בורח ממנו בא לעומתו באותו ענין בקדושה, וע"כ יתרו שברח מעצת הבה נתחכמה שהיא התאחדות כח טומאת מצרים זכה לעומתו להתאחדות קדושה והוא סנהדרין שהיו יושבין כחצי גורן עגולה והוא התחברות אהבה, כמ"ש מלכים (כ"ב יוד) ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו מלבשים בגדים בגורן פתח שער שומרון, ובש"ס חולין (ה.) מאי גורן אילימא גורן ממש אטו שער שומרון גורן הוה אלא כי הא דתנן סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהיו רואין זה את זה, וברש"י בגורן כגורן היו יושבין בחיבה וברעות ובאגודה אחת כסנהדרין וכו', וכן נקראו סנהדרין שבעים ושנים זקן ולא זקנים להודיעך שבישיבה אחת היו יושבין וכולם הורו כאיש אחד, ובוודאי בני יתרו שהיו יושבין בלשכת הגזית בבית ראשון היו, שלא הי' מחלוקת בישראל ומחלוקת הראשונה בימי יוסי בן יועזר הי' כבש"ס ביצה, וא"כ לעומת שברח מכח האחדות שבטומאה, זכה לעומתו לזרעו לישב בלשכת הגזית אחדות שבקדושה:
10
י״אולפי האמור יש לפרש מקראי קודש, ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בנ"י הוי' אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור: לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם הוי' אלקי אבותיכם נראה אלי אלקי אברהם יצחק ויעקב לאמר פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים, ולכאורה נראה כפילת דברים בשני פסוקים, ולמה חזר להזכיר הוי' אלקי אבותיכם וגו', ולכאורה הי' די לכתוב ואמרת אליהם פקוד פקדתי וגו', ואף גם זאת דכל המאמר לך ואספת מיותר והי' די בפסוק הראשון ולהסמיך אליו פקוד פקדתי אתכם וגו', דמאחר שהזכיר בפסוק ראשון כה תאמר אל בנ"י ממילא מובן שפקוד פקדתי יאמר לישראל, ועוד יש להבין למה בפסוק ראשון הזכיר אלקי עם כל אחד מהאבות, ובפסוק השני הזכיר פעם אחת אלקי עם שלשת האבות יחדיו:
11
י״באך לפי דרכנו הנ"ל יש לומר דהנה מובן דהגאולה א"א שתצא לפועל רק ע"י הסרה וסילוק הענין שהביא את השעבוד, ולעומת שבא השעבוד כן ילך, והנה אמרו ז"ל מעשה אבות סימן לבנים, וידועין דברי הרמב"ן פ' לך כי כאשר יבוא המקרה משלשת האבות, יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבוא לזרעו. עכ"ל, ונראה להוסיף עוד ולומר דכמו דמעשה אבות סימן למעשה בנים, כן נמי האבות עצמן הם סימן לעצם של הבנים, וע"כ באשר דכל הגלות והשעבוד התפשט על ישראל בסיבת שפגמו בהתכללות והתאחדות ישראל ע"י שהפרו ברית מילה, וכאשר אבדו מעלת הכלל כ"ש מעלת הפרט, מובן ממילא שהגאולה א"א שתצא לפועל עד שיאיר עליהם מקודם מעלת הכלל ומעלת הפרט, והנה האבות עצמן הי' בהם מעלת הכלל של שלשת האבות, ונוסף לזה הי' לכל אחד מעלתו בפני עצמו, וכמו שאמרו ז"ל במדרש בפסוק וזכרתי את בריתי יעקב וגו', ולמה נאמרו האבות אחורנית לומר אם אין מעשה ביעקב כדאי הם מעשה יצחק ואם אין מעשה יצחק כדאי הם מעשה אברהם, כדאי הוא מעשה כל אחד ואחד שיתלה כל העולם בגינו, כן נמי יש לפרש דהא שנזכר אלקי עם כל אחד ואחד, שכל אחד בפני עצמו כדאי הוא שיקרא שמו של הקב"ה עליו, וע"כ פעמים הזכיר אלקי עם כל אחד ואחד, ולפעמים אלקי עם כולם יחד, וזהו כענין שבזרעם ששקולים ככוכבים שנרצים מצד הכלל וגם מצד הפרט, ומעתה יובן כפל הפסוקים שבוודאי ישראל הי' לבם חלוק מלהאמין שבוא תבוא הגאולה אחרי שידעו בעצמם שאין בהם לא מעלת הכלל ולא מעלת הפרט, ע"ז אמר הכתוב להודיעם שעכ"פ זכות אבותם מסייעתם, וכבמדרש פ' ט"ו אמר הקב"ה אם אני מסתכל במעשיהם של ישראל אינן נגאלין לעולם, אלא למי אני מסתכל לאבותיהם הקדושים וכו', וזהו שבפסוק הראשון אמר ה' למשה כה תאמר אל בני ישראל הוי' אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם שבכתוב הזה הגיד התייחדות שם הוי' על כל פרט בפ"ע, וכמו האבות עצמן כן הבנים בזכות אבות הופיעה עליהם מעלת הפרט, וחזר ואמר לך ואספת את זקני ישראל שבכתוב הראשון לא הזכיר לשון אסיפה שהר מיירי ממעלת הפרט שמופיעה לתוך לב של כל אחד, אבל בכתוב השני שבא להגיד להם שבזכות האבות זוכים למעלת הכלל, הגיד לו לשון אסיפה ושיאמר להם אלקי אברהם יצחק ויעקב, היינו שמעלת הכלל של האבוח שנרמז בהזכירו שם אלקי על כולם יחדיו הוא מופיע על כלל ישראל, ומעתה הם שבים להיות נרצים מצד הכלל וגם מצד הפרט, ובזה הם נגאלין:
12
י״גולפי דרכנו יובן עוד מה דשבת היא גאולה ואלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, דהנה שורש כל הגליות הוא גלות מצרים, ואיתא בספה"ק דכל הגליות הם השלמה מה שחסר מד' מאות שנה במצרים, ומובן דכמו דהתפשטות גלות מצרים לשעבד בישראל הי' בשביל שניטל מהם כח האחדות, שהיא מעלת הכלל ומכ"ש מעלת הפרט, וממנו נסתעף כח האחדות של עם מצרים לשעבד בישראל, מכה זו מהלכת ע"פ כל הדורות. וכל הגליות הם באופן זה, וע"כ שבת שהיא רזא דאחד שבים ישראל למעלתם הן למעלת הכלל, והן למעלת הפרט, וזהו זכור ושמור, שמור הוא בכלל ישראל, וזכור הוא בפרט, וכבר דברנו בזה הרבה:
13
י״דויש לומר נמי דשמירה ממלאכה היא ענין כללי לכל ישראל שהמלאכה זו עצמה אסורה לזה כמו לזה קטן וגדול יחד שם הוא, אבל זכור שהוא במוחא [אף שהוא נמי בפה] אין דעתן של בני אדם שוות וכל חד כמה דמשער בלבי', ע"כ מחמת בתי' שמור ישראל נרצים מצד הכלל ומחמת בחי' זכור נרצים מצד הפרט:
14
ט״וובזה יש לפרש הא דבזמירות האריז"ל אסדר לדרומא במנרתא סתימא ושלחן עם נהמא בצפונא ארשין, שמנורה בדרום רומז לחכמה ע"ש הרוצה להחכים ידרים, רומז לחכמה שבמוחא דכל חד וחד כמה דמשער בלבי' דזה בחי' זכור ריצוי מצד הפרט, ושלחן עם נהמא רומז לשלחן מלכים, כמ"ש הרמב"ן בשלחן של לחם הפנים, ומלך הוא כולל יחד כל הפרטים כנ"ל והוא בחי' שמור ריצוי מצד הכלל:
15
ט״זויש לומר דזה נמי ענין קידוש וג' סעודות, קידוש הוא רק פעם אחת בלילה בכניסתו דביום אין בו ברכת קידוש, זהו ריצוי מצד הכלל וזהו שאנו אומרים ורצה בנו שהוא ריצוי הכלל בחי' שמור, ושלש סעודות נגד שלשה אבות מיוחדת כל אחת בפני עצמה, וכענין דכתיב אלקי עם כל אחד מהאבות זה ריצוי מצד הפרט, כל אחד עונג מיוחד בחי' זכור כל חד לפי מה דמשער בלבי':
16
י״זולפי האמור יתפרש נמי מה שאנו אומרים בזמירות כל מקדש שביעי כראוי לו, כל שומר שבת כדת מחללו שכרו הרבה מאד על פי פעלו איש על מחנהו ואיש על דגלו, וכ"ק אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר הגיד דתרי מילי נינהו, כל מקדש שביעי כראוי לו, לא נאמר בו שום שכר, כי זה אין בכח הפה לדבר וכאמרם ז"ל מתן שכרה לא עביד לגלוי', והוסיף ואמר כל שומר שבת כדת מחללו, לזה יש לומר שכרו הרבה מאד ע"פ פעלו איש על מחנהו ואיש על דגלו, ולפי דרכנו ימתקו הדברים, דכל מקדש שביעי כראוי לו זה בתי' זכור ריצוי מצד הפרט כל חד כמה דמשער בלבי' שזה מעלה יתירה, וכמו שזה נעלם בלב חכם כך שכרה נעלם, ואין בכח הפה לומר, אבל כל שומר שבת כדת מחללו שהיא בחי' שמור ריצוי מצד הכלל לזה שכרו ע"פ פעלי נמי איש על מחנהו ואיש על דגלו להתאחד בכללות ישראל, וממוצא הדברים שבשמירת שבת זוכין ישראל לריצוי מצד הכלל וריצוי מצד הפרט, וכשזה קם זה נופל וממילא ניטל כח האחדות בכלל וכח טומאת הפרטי מאומה"ע ע"כ נסתלק כח ושעבוד האומה"ע מעל ישראל, אך צריך להבין למה צריך לשמירת שתי שבתות ולא די בשמירת שבת אחת, ואיתא בסידורו של שבת שהכוונה שלא יקלקלו בימי החול שבנתים, ועדיין אינו מובן למה שבת הראשונה לא תביא את הגאולה לגמרי ושוב לא יהי' מציאת הקלקול של ימי החול, ועוד מה אכפת לימי החול וכמו כל המצות שאין חוששין שלא יתקלקל אח"כ, ויש לומר דהנה צריכין להבין לפי מה שאמרנו שהאומות נטלו את כח האחדות מישראל, א"כ איך אפשר שבגלות יהי' שבת רזא דאחד ולא יטלוהו האומות, והתירוץ לזה הוא דשבת היא רק רזא דאחד היינו סוד דאחד פנימיות דאחד ולא בחיצוניות, והאומות אינם שולטין אלא על מה שבגלוי ובית הסתרים אינו מקבל טומאה, וע"כ א"א שיהי' שום שליטת כח האומות על שבת כלל, ומ"מ באמצעות הפנימיות מתאחדין ישראל, אבל עדיין אין מביא הגאולה לגמרי בשבת ראשונה שעדיין חסר כח התאחדות בחיצוניות בהתגלות, אך בששת ימי המעשה הבאים, אם אינן מקלקלין נמשך בכל יום הארה משבת לתקן את יום ההוא ומדה השייך לו, כידוע שביום הראשון חסד ובשני גבורה וכו' כידוע, וע"כ בכל יום ויום מתגלה יותר ויותר מה שהי' בשבת בהעלם, ולעומת התגלות יום ההוא שהיא בפנימית וגם בחיצוניות, מסתלק לעומתו כח אחדות האומות שהיא רק בחיצוניות, כי בפנימיות אין להם כלום וכל כחם הוא בחיצוניות לבד, ע"כ הקדושה שהיא בכפלים בפנימיות ובחיצוניות דוחה כח האומות שהוא בחיצוניות לבד וכה נמשך יום אחר יום, [אם אינם מתקלקלין בנתים] עד כשיגיע שבת השני יהי' נגמר כל המדות בפנימיות ובחיצוניות יחד ואז היא גמר סילוק כח האומות מכל וכל וישראל נגאלין גאולה שלימה אכי"ר ב"ב.
17
י״חואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה וגו'. ובזוה"ק מקשה את יעקב אתו מבעי לי', ותירץ עדה"א, ויש לומר נמי ע"ד אגדה, דהנה יש לדקדק לכתב או אידי ואידי יעקב או אידי ואידי ישראל, אך נראה עפי"מ שהגדנו כבר במק"א דענין שני השמות יעקב וישראל, דיעקב הוא מלשון עקב מורה על הכנעה, וישראל הוא התנשאות והגבהת הלב בדרכי ה', ויש להוסיף עוד ולומר דשם ישראל נכלל בו שלשה ענינים שמירה עליהם שם ישראל, א) לשון שררה ע"ש לשון כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, ב) אותיות ישר אל או שיר אל אותיות דדין כאותיות דדין, ג) הוא נוטריקון לי ראש, וזה שייך נמי בכל אדם הפרטי כחות הגוף והחומר מושכין אותו למטה. ועוד גם זאת יצה"ר שהוא מלאך מסית ומדיח שילך האדם אחר חומר גופו, וע"ז אמרו ז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, כי איך יתגבר האדם על כח מלאך, וע"ז מורה שם ישראל "כי שרית עם אלקים" זה יצה"ר שהוא מלאך שנקרא אלהים, "ועם אנשים" זהו כחות אנושי שהחומר מושך למה שהוא "ותוכל", ויעקב הי' פועל דמיוני לכל קהל עדת ישראל, שיש בכל אחד מישראל כח השררה לשלוט על כחית החומר ועל כחות היצה"ר, אף בלי טעם וחשבונות, אלא כמו שמשרתי המלך נשמעים לו בלי הראותם לדעת טעמו של דבר, וזהו עיקר ענין מלוכה וממשלה, כי כשיודע טעמו של דבר ועושה מחמת הטעם, הרי הוא כעושה מאליו ושומע לדעת עצמו, אלא צריך לעשות מחמת ציווי ופקודת המלך, וכן הוא באדם הפרטי ניתן בו כח נעמוד נגד כח החומר וכח היצה"ר בלי טענות רק פקודת המלך למאן ולא לשמוע כלל, וכענין שכתוב בחזקי' מלכים ב' י"ח ל"ו והחרישו העם ולא ענו אותו דבר כי מצות המלך הוא לאמר לא תענוהו, ובזה האופן אנו מובטחים כי יכול נוכל כמ"ש ביעקב כי שרית וגו' ותוכל, ענין השני שמורה עליו שם ישראל נוטריקון ישר אל או שיר אל, כי האדם נברא ישר וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלכן צורת האדם לעמוד בקומה זקופה כי צורתו להיות מרכבה להשי"ת שכתוב בו צדיק וישר הוא עכ"ד, היינו להיות כל מדותיו על קו הישר, ואז הוא מרכבה למדת ישר, והוא בעצמו אותיות שיר ששיר הוא דביקור העלול בעילה, וכל עוד שאין מדותיו ישרים א"א להדבק באמת:
18
י״טענין השלישי שמורה עליו שם ישראל הוא נוטריקון לי ראש, היינו שתעודת איש ישראל להיות ראש וראשית הבריאה, וע"כ כאשר נזדמן לפני האדם מעשים בלתי ראויים, ישום הדברים אל לבו שמעשים כאלה אינם מתאימים עם מסת מעלתו, וכענין שפי' הרה"ק ר"מ מפרימישלאן זצ"ל את הכתוב ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית, היינו שהי' לו לשום אל לבי שלפני שאני בן דוד מלך ישראל אינם נאותים מעשים כאלה, והי' לו לעצוב את לבו בזכרו את אביו, והוא לא עשה כן וענין אביו לא עצבו מימיו למנעהו מדרך שאינו שוה לו. עכ"ד ודפח"ח, כן צריך כל איש ישראל לזכור שאביו שבשמים יעצב את לבו לאמר מדוע ככה עשית ואתה בן מלך אין ראוי לך להיות גורף ביבין, אלא לעמוד בראש כל הבריאה שבתורתו ועבודתו ימשוך אחריו כל העולם להיות נכנעים לרצון השי"ת:
19
כ׳ויש לומר ששלשה ענינים אלה שמירה עליהם שם ישראל הם לעומת נפש רוח ונשמה, ענין הראשון להיות מושל על כחות החומר ויצה"ר הוא מתייחס לנפש, ונפש היא לשון רצון כמ"ש אם יש את נפשכם, ורצון הוא למעלה מהטעם [וידוע עוד למבינים שמלוכה מתייחסת לנפש בסוד נפש דוד] וע"ז כתיב כי שרית וגו', ענין השני שמורה עליו שם ישראל הוא שיהי' מדותיו על קו הישר הוא מתייחס לרות שמשכנו בלב שמשם תוצאות כל המדות, ויש לב חכם לימין, ולב כסיל לשמאל, ישר, ועקום, וצריכין ליישר ולפשט את העקמימיות שבלב, וענין השלישי שמורה עליו שם ישראל הוא לי ראש שיראה אדם את עצמו שהוא ראש וראשית הבריאה, ואת תעודתו להמשיך את כל באי עולם תחת כנפי השכינה, הוא מתייחס לנשמה, שלענין זה ירדה הנשמה ממרום מעלתה לעולם הזה להגביה שפלים עד מרום כדאיתא בספה"ק, הצד השוה שבשלשת ענינים אלה להיות לבו מוגבה בדרכי ה' ולהשתרר על כחות המתקוממים:
20
כ״אושם יעקב המורה על הכנעה אף שלכאורה הוא היפוך מה שמורה שם ישראל, שזה על התנשאות וזה על שפלות מ"מ אין זה סתירה לזה, דההכנעה היא להשי"ת בלבד, הא למה זה דומה לעבד מלך העומד בהכנעה לפני המלך, ומ"מ הוא מתנשא על האנשים הנתונים תחתיו לעבודת המלך והוא שוטר עליהם, וההכנעה היא לפני המלך לבד, ואף אם יצוה לו המלך שיכנע עצמו לפני זולתו אין הכנעתו נחשבת כניעה לזולתו, אלא להמלך שצוה עליו ככה, ואין כניעתו זאת מוציאתו מידי התנשאות על האנשים שהוא שוטר עליהם לעבודת המלך:
21
כ״בוהנה ישראל שירדו לגלות הוצרכו להתחזק בכל עוז ולהזדיין בכל הכחות שבל יטמעו בגלות, ע"כ הזדיינו בכל שלשה ענינים שמורה עליהם שם ישראל שהוא התנשאות כאמדם ז"ל חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ויהי' כאפס ואין אנשי מלחמתו הם כחות החיצונים ורעי גוים המתקוממים והמפתים, ויביט על כל אלה בעין בוז, לעימת מעלתו וחשובת תעודתו, וזה "שמות בנ"י הבאים מצרימה" הכוונה שבאים בכח מה שהם בני ישראל, ויש בהם שלשת ענינים שמורה עליכם שם ישראל, והוסיף ואמר "את יעקב" הכוונה שהוא בצירוף ההכנעה והשפלות שמורה עליהם שם יעקב, והיינו שבצירוף ההתנשאת קבלו עליהם עול הגלות וסבלות מצרים, ואינם מתקצפים על כובד הגלות, וכמ"ש הכוזרי ומי שסובל הגלות מתקצף כמעט שמאבד את עולמו, והכניעה איננו להמצריים אלא להשי"ת הגוזר הגלות, וע"כ יכול להיות ההכנעה והשפלות במדור אחד עם ההתנשאות ואין זה מבטל את זה כנ"ל, ושתי אלה החזיקו מעמד ישראל בגלות, וזה לימוד לגלותינו המר הארוך הזה לאחוז בשתי המדות יחד להתנשא ולהננע ולסבול עול הגלות, וכמ"ש יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, והרה"ק אדמו"ר הר"ר בונם זצללה"ה מפרשיסחא אמר שבאם הגוי קורא על ישראל דברי זלזול, והישראל עונה להגוי לעומתו הרי זה מאריך את הגלות רח"ל עכ"ד, אלא יסבול את הגלות בהתנשאות הנפש הפוך כת הידועה שאינם יכולים לסבול הכניעה וסבלות הגלות, ובזה נזכה נפאר תחת אפר בב"א:
22
כ״גוכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. במדרש א"ר שמעון בן לקיש רוח הקודש מבשרתן כן ירבה וכן יפרוץ, נראה דמחמת העינוי הי' שפל לב ישראל, והי' יכולין ליפול במחלת היאוש ח"ו, ע"כ בא רוה"ק בלב ישראל ובישר את כל אחד ואחד שכן ירבה וכן יפרוץ, ובזה התחזקו ישראל לסבול הגלות וסבלות מצרים והעינוי בגודל נפש:
23
כ״דבמדרש כ' ה' בן שתים עשרה שנה נתלש משה מבית אביו, למה כן שאלו גדל בבית אביו ובא ואמר להן לישראל המעשים לא הי' מאמינים בו שהי' אומרים אביו מסרם לו לפי שיוסף מסרה ללוי ולוי לקהת וקהת לעמרם, ולכך נתלש מבית אביו וכשהלך והגיד לישראל כל הדברים האלה לפיכך האמינו בו שנא' ויאמן העם, ויש לדקדק התינח אם בא לבדו מארץ מדין אבל מאחר שבא בצירוף אהרן שגדל בבית אביו עדיין לא יצאנו מידי החשד שמא עמרם מסר לאהרן ואהרן מסר לו, אך בזה יש לומר שעל אהרן לא הי' אפשר להיות חשד כי הי' נאמן לנביא מאז ואין לחשוד אותו שעשה קנוניא עם משה. אך לפי"ז יש להבין הלא אמרו ז"ל נביא מאן קא מסהיד עלי' נביא חברי', וא"כ למה הי' נצרך להתלש מבית אביו כלל אותן השנים, הלא אהרן שהי' נאמן לנביא הי' לו להעיד על משה, ויש לומר דהא דנביא מסהיד על נביא חברי', היינו שראה במראה הנבואה נביאתו של זה ואיך קיבל זה את נביאתו, אך משה שהי' נביאתו למעלה מכל הנביאים ומובן שאין שום נביא יכול לראות, איך, ומה ומאין קיבל משה נביאתו, ע"כ לא הי' יכול שם נביא להעיד עליו:
24
כ״הבמדרש פ' לך אמ"ר אלעזר בר אבינא אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח וכו', ויש ליתן טעם לזה עפי"מ שכתוב בזוה"ק (י"ט.) בפסוק וימת מלך מצרים, שהורד שר של מצרים ממעלתו ונפל מגאותו וכיון שנפל מלך מצרים שהוא שר שלהם זכר הקב"ה לישראל ושמע תפלתם, אמ"ר יהודה בא וראה שכך הוא שכל זמן שהשר שלהם נתנה לו שררה על ישראל לא נשמע צעקתם של ישראל כיון שנפל השר שלהם כתיב וימת מלך מצרים ומיד ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלקים, שעד אותה שעה לא נענו בצעקתם עכ"ל, והנה מפורש יוצא כשהמלכות בתוקפה ובגדולתה הוא מסך מבדיל בפני תפלת ישראל שלא יעלה השמימה, נפלה המלכות מגאותה נסתלק המסך, והנה במדרש וימת מלך מצרים שנצטרע ואמרו החרטומים שאין לו רפואה אם לא ישחוט מקטני ישראל ק"ן בבוקר וק"ן בערב וירחוץ בדמם, יש להבין אחר שנצטרע ונפל מגאותו ונסתלק המסך המבדיל, הי' צריך להתמעט התפשטת כחו על ישראל, וכאן נראה להיפוך, ונראה שגזירה זו לאו מפני גודל כחו הי' אדרבה שהרי נפל ממעלתו, אלא מחמת שהי' ישראל במצרים כעובר במעי בהמה כבמדרש, והוא כענין אמרו ז"ל בולד טריפה כשנתעברה ולבסוף נטרפה היא וולדה נטרפה, ע"כ עם מפלת שר של מצרים, נפל עמה כחן של ישראל והיו בשפל המצב מאד עד שגזר עליהם גזירה כזו אבל לעומת זה גרם נפילת שר של מצרים הסתלקות המסך המבדיל בפני תפילת ישראל כנ"ל. והתפללו ונגאלו. והנה מדה זו נוקבת והולכת בכל הגליות אף שכבר יש לישראל מציאות בפ"ע ואינם עוד כעובר במעי בהמה, מ"מ באשר מובלעים בין האומות יש כח ביד השר למנוע עליית התפלות, וכן נראה שדוגמתו גם באדם עצמו הוא מעכב ההתעצמות מוח והלב בתפלה. וכל קישוי של התפלה מינייהו הוא, מה גם שרה של אדום שהי' עולה ואינו יודע כמה, וכמ"ש ואם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך וגו' והדברים עתיקים וכ"כ בנפול האומה נפל גם כחן של ישראל עמן כמו במצרים, ואף שאיננו באותו אופן שבמצרים שהי' שוחט ק"ן קטני ישראל בבוקר וק"ן בערב, כי שם היו כעובר במעי בהמה משא"כ בגלות זה, מ"מ א"א שלא יהי' נפילה גדולה לשונאי ישראל, ובזה מובן ענין חבלי משיח:
25
כ״ווכדי להקל ענין זה מישראל עושה הקב"ה התגרות האומות זו בזו, וכמו בגשמיות שמם המתעצמים להפיל אחד את השני בהכרח שהמנצח נופל ג"כ אלא שהוא על המנוצח, כן ברוחניות שר המנצח הוא ג"כ בבחי' נפילה אלא שהוא עדיין למעלה משר המנוצח, ובאשר לפי סדר ומשטרי המלחמות מה גם במלחמה גדולה, פעם זה למעלה ופעם זה למעלה, ואפי' אותו שהוא למעלה ג"כ היא בבחי' נפילה שאינו יכול להיות כ"כ מסך מבדיל בפני תפילת ישראל כנ"ל. ע"כ עולין תפילת ישראל ומעוררין את הגאולה. ומ"מ באשר אינם כ"כ נופלים בפעם אחת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וכל אחד עדיין מתאמץ ומתפאר להיות הוא המנצח, וע"כ א"א שיהי' נפילה גדולה כ"כ לשונאי ישראל, ואף שפטור בלא כלום א"א, מ"מ החבלי לידה הוא באופן שהוא ביכולת לסבול ויתקיים בנו אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחושך ה' אור לי:
26
כ״זוממוצא הדברים שבעת כזאת המסך מעבור תפילה נסתלק בצד מה ומחוייב כל איש ישראל להתאמץ בכל עוז להיות תפילתו רחמים ותחנונים לפני המקום, וידועין דברי האר"י ז"ל ובעש"ט ז"ל שבעיקבתא דמשיחא נחבקש ביותר תקוני תפילה. ע"כ צריך כל איש העומד להתפלל לצייר בנפשו עד כמה גדלה מעלת תפילתו, ועד כמה היא נתבקשת, ומחמת ציור זה בנפשו נקל עליו לכוון בתפילתו, ואל יפול לבו עליו מחמת קישוי הכוונה. שכן היא המדה שסמוך לאור הבוקר מתגבר החושך, וכמ"ש הכלי יקר בפסוק עתה תראה. עיי"ש:
27
