שם משמואל, שמיני י׳Shem MiShmuel, Shmini 10
א׳שמיני וחודש שנת תרע"ט
1
ב׳החודש הזה לכם ראש חדשים וגו' דברו אל כל עדת ישראל לאמור בעשור לחודש הזה וגו', הנה כלל בכאן בדיבור אחד שתי מצות שאינן תלויין זב"ז מצות קה"ח ומצות פסח, שהרי אפי' בלי מצות קידוש החודש שישראל יקדשו אותו אלא הי' מתנהג כמו מקודם הקביעות עפ"י חשבון לבד נמי הי' יכול לצוותם על מצות פסח, וכמו שמצינו ביצחק אע"ה אף שלא קידש חדשים נמי עשה לו יעקאע"ה שני גדיי עזים אחד לפסח ואחד לחגיגה שאז זמן פסח הי' כבפדר"א, וכן נמי להיפוך שמצות קה"ח אינה תלוי' בפסח, ואפי' כשלא הי' נצטוו כלל על הפסח נמי הי' יכול לצוותם על קידוש החודש:
2
ג׳ונראה דהנה יש לדקדק על לשון קידוש החודש, מהו, ולא אמר קביעת החודש שישראל קובעין החודש ביום למד או ביום ל"א, וכבר דברנו בזה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה, והנה כתיב אין כל חדש תחת השמש, ואף שאנו רואין שנתחדשים אילנות ודשאים ואומות ובע"ח אין זה נקרא חידוש שכך נברא מתחילה כל סדר התולדות שזה יוליד ויוציא את זה ואין זה חידוש, וחידוש נקרא מה שלא הי' בכח התולדות מלפנים, אך ישראל כל ענינם הוא חידוש, שהרי מפאת כח התולדות אברהם ושרה לא היו ראויין להוליד, וכן יצחק ורבקה יעקב רחל ולאה שהיו עקרות, א"כ כל עמידת אומה ישראלית בעולם הוא חידוש דבר, וכן יציאת ישראל ממצרים שהיו נחשבים במצרים בלתי שום מציאות אלא כעובר במעי בהמה, ובזמן קטן מאד יצאו לאור עולם ונתהוו תיכף לאומה שלימה לכל פרטי', ובמדרש שיר השירים תמן תנינן נותנין זמן לבתולה שנים עשר חודש, וכאן אתי מלבנון כלה מחומר ולבנים ועשיתיך כלה, ולא עוד אלא תיכף באותה לילה עודם במצרים תחת רשות פרעה שרתה רוה"ק עליהם ואמרו שירה כמ"ש השיר יהי' לכם כליל התקדש חג, והלל נקרא הלל המצרי, ומובן שכל זה אי אפשר שיצמיח מכח התולדות אלא חידוש ממש כמו ענין בריאת עולם שנתחדשו הדברים כרגע בלי המשך זמן כבמדרש בדבר ה' וכבר שמים נעשו, כך הי' ענין ישראל ביציאתם ממצרים ולשבעה ימים אמרו שירה על הים ואמרו זה אלי ואנוהו, וכוונו כולם ברוה"ק כבמדרש, ונעשו ניזונים מלחם שמים, וכל אלה הי' בימים ספורים מ"ט ימים עד שזכו לקבלת התורה וראו את כבודו ושמעו את קולו ית"ש, ואפי' עוורי לב בהכרח יודו שאי אפשר להיות כל אלה בכח התולדות, ובכוזרי ששאל אותו מלך הכוזר כמה הי' המשכת הזמן עד שנתהוה אומה ישראלית לעם שלם, השיב לו שלא הי' בהמלכת הזמן כלל אלא כענין שכתוב ה' אמר יהי אור ויהי אור תיכף, ומ"מ צריך להבין איך הי' אומה ישראלית התחדשות בלי כח התולדות, הלוא אין כל חדש תחת השמש, ובהכרח לומר שדווקא תחת השמש אין כל חדש אבל ישראל הם למעלה מהשמש, כי עיקר מהות וצורת ישראל הוא למעלה למעלה והוייתם בעוה"ז הוא הכנה לבד כאמרם ז"ל העוה"ז כפרוזדור בפני עוה"ב התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנוס לטרקלין, וכמו מלבוש שאיננו מעצם האדם אלא הכנה לשמירת גופו ולכנוס בין אנשים, כן בדמיון זה הוא העוה"ז לישראל, וזה עיקר גדול לישראל שיהי' זכרון זה תמיד בין שתי עיניו:
3
ד׳ולעיקר זה באה מצות הפסח להסב בסעודתא דמלכא באהבה רבה להורות על תכלית הכל עד שאמרו ז"ל על כזית מצה באחרונה שרומז על עוה"ב אחרית ותכלית הכל, וע"כ פסח לשון דילוג וקפיצה מורה על התחדשות יוצא מהיקש הסדר והטבע כך ישראל עם היותם במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להתמהמה שלא יפלו בשער הנ' דטומאה, באותו זמן עצמו פנים חדשות בא לכאן להיות מסובין אפתורא דמלכא, וזה מורה שישראל הם למעלה מהשמש, ולמעלה מהשמש יש התחדשות:
4
ה׳אך מ"מ עדיין אינו מובן, דהתינח התחדשות עצם הנפש שהיא למעלה מהשמש, אבל הרי החידוש הגיע גם להגופין שהיו תחת הזמן והזמן הוא גשמי מסודר בסדר התולדות:
5
ו׳ונראה שלזה הי' תיקון מה שישראל מונין ללבנה, והזמן נמסר לישראל למלאות ולחסר ולעבר כבירושלמי בתולה לאחר ג' שנים אין בתולי' חוזרין ונמנו ב"ד לחסר את החודש או לעבר את השנה בתולי' חוזרין, וע"כ גם זמנם הוא למעלה מסדר ומשטרי המזלות, וע"כ שייך גם בהגופים שהם תחת הזמן ענין התחדשות, ובזה יש לפרש דברי המדרש בראשית והפסיקתא א"ר יוחנן לא נברא להאיר אלא גלגל חמה ולמה נבראת לבנה אלא לקדש בה ראשי חדשים וראשי שנים, והיינו שכל עצמה של לבנה נבראת כדי להעלות את הזמן מתחת השמש להיות ברשות ישראל וכו' כנ"ל, ובזה יש לפרש הלשון קידוש חדשים ולא קביעות חדשים, שקדושה היא הבדלה, היינו שמבדילין את זמן החודש מהיות תחת השמים [השמש] כנ"ל:
6
ז׳ולפי האמור מובן שכל עצמו של ענין פסח שישראל נתעלו למיכל אפתורא דמלכא בדילוג וקפיצה שלא עפ"י סדר השתלשלות אלא מבירא עמיקתא לאיגרא רמה בפעם אחת, הכל נמשך מפאת שהזמן נמסר לישראל לקדש ולעבר, וכל עצמו שנמסר הקה"ח לישראל הוא כדי שיהי' כל ענינם בהתחדשות, ע"כ שתי מצות אלו קשורים זב"ז:
7
ח׳ונראה שזה הענין הוא נמי בשבת, שכל מה שהי' נצרך לברוא ביום השבת נברא ביום הששי, וא"כ כשהגיע שבת כבר הי' נגמר כל יצירת שבעת ימי בראשית, ויום השבת' הוא למעלה מהם וכמו שמיני להם שהשמיני לעולם שולט על השבעה כידוע, וע"כ שבת נחשב למעלה מסדר הזמן שנברא בשבעת ימי שראשית, וע"כ כל שבת ושבת יש בו חידוש בריאה כאלו נברא העולם מחדש וכמ"ש באוה"ח בפרשת ויכלו, וע"כ שבת לישראל הוא זמן מעותד לחידוש מעשים, ואפי' איש שהוא בבירא עמיקתא יכול כרגע להיות באיגרא רמה וכעין פסח ממ"ט ש"ט למיכל אפתורא דמלכא, שגם את קדושת שבת זוכין דרך דילוג וקפיצה, וזהו שבש"ס שבת חזו דהאי גברא נקיט תרי מדאני אסא וקא רהיט, ובש"ס ב"ק מפני שרץ ברשות, הרי שהרהיטא שהוא דרך דילוג יש בו ענין לקדושת שבת, וכבר פרשנו גם ענין הפרשה ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו וגו', היינו שבשבעת ימי המלואים הכינו א"ע לקבל כל ענין יצירת שבעת ימי בראשית שנתקלקלו בחטא אדה"ר, אך ביום השמיני נתעלו עלי' גדולה כ"כ יתר מכפי סדר השתלשלות, וכמו ענין פרשת החודש שנאמרה בר"ח ניסן שהוא יום שמיני למלואים, וע"כ אז נתעלו ג"כ למעלה רמה ונשאה דרך דילוג וקפיצה, וזהו קרא משה היינו שקרא אותם לגשת במדריגתו, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ההפרש בין ויקר לויקרא שכ"מ שנאמר ויקרא היינו שיהי' נתעלה לקרב הלום מדריגה גבוה ממנו, וזה ענין אחד עם מאמר החודש הזה לכם ושבת, ואפשר שבאשר פרשת החודש ושבת מותאמים המה ע"כ קורין פרשת החודש בשבת הקדום לר"ח:
8
ט׳ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים, וברש"י להודיע לו שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה על מעשה העגל שעשה, ובמג"ע הקשה תינח חטאת שהיא על מעשה עבירה בלתי כוונה, וע"כ אהרן אף שכוונתו הי' לטובה, וזכה בשביל כוונתו הטובה לכה"ג כבמדרש, מ"מ הרי עשייתו היתה דומה לחטא ע"כ הביא בשבילו חטאת, אבל עולה שבאה רק על הרהור הלב, ואהרן שכוונתו בלב הי' לטובה למה נצרך לקרבן עולה:
9
י׳ונראה ליישב דהנה חטא העגל הי' מחמת שהשטן הטעה אותם כברש"י במקומו, אך גם על הא גופי' יש לתמוה מאחר שאז היו ישראל זכאין ועמדו ברום המעלה למה הי' רשות להשטן לחדור לתוך מחנה ישראל להטעותם, אך כבר אמרנו במק"א דהא דמחנה ישראל היא חומה בצורה לבל ימשול זר במעיין חתום, הוא כשישראל מתאחדים כאיש אחד בלב אחד ואין פירוד בין זל"ז, זהו חומת ברזל בפני החיצונים, אבל כשיש פירוד לבבות בין זל"ז נחשב כסדק בחומה ואז ביכולת כחות החיצונים לחדור לתוך המחנה דרך הסדקים, וכמו כלי המנוקב ככונס משקה נתבטל מתורת כלי, וע"כ ישראל אף שהיו אז מתאחדין כאחד, מ"מ לא מהם היתה זאת להם אלא באמצעות מרע"ה, כי עדיין לא עברו את הירדן שיתערבו זה לזה, וע"כ אז שהי' מרע"ה ברום המעלות לקבל את הלוחות מידו של הקב"ה הי' מתרומם מהם מאד, וע"כ נפסק מהם האחדות לשעתם, ובשביל זה הי' ביכולת השטן לתדור לתוך המחנה ולהטעותם:
10
י״אוהנה בזוה"ק דאהרן עובדוי קריבו לי' להיות כה"ג שהוא הי' המשים שלום בין אדם לחבירו, ע"כ נבחר נמי לעשות שלום בין העליונים לתחתונים, וי"ל דבאמת גם אז שהי' מרע"ה מרומם מהם כנ"ל, אם הי' אהרן מתעצם לאחד לבבות ישראל הי' נמי עולה בידו, ועוד שהי' שליחו של משה כמ"ש והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם, וע"כ באמצעות כחו העצום לאחד לבבות ובכח מרע"ה שאתו עמו הי' בכחו נמי אז לאחד את ישראל ולעשות אותם כאיש אחד בלב אחד כמשה, וממילא שוב לא הי' בכח השטן לחדור אל המחנה, אך הוא ע"ה בענותנותו לא החזיק א"ע ראוי לזה לפעול זאת במחשבתו לבד, וכבר הגדנו שאחר שבאו לפניו ואמרו לו עשה לנו אלהים ואמר להם למי זהב הי' בדעתו שע"י מעשה היתוך הזהב של כל אחד לעשותו גוש אחד יתאחדו לבבות ישראל, אך מכשפי ע"ר קלקלו את הענין, וכ"ז אחר שכבר חדר השטן לתוך המחנה, אבל אלו עשה זה במחשבתו לבד מתחילה לא התחיל כלל כל הרעה הזאת כלל, וע"כ נחשב לאהרן פגם במחשבתו מחמת ענותנותו היתירה, ולזה הוצרך קרבן עולה:
11
י״בואותה נתן לכם לשאת את עון העדה, ברש"י מכאן למדנו ששעיר ר"ח הי' שהוא מכפר עון טומאת מקדש וקדשיו שחטאת שמיני וחטאת נחשון לא לכפרה באו, ויש להבין תינח חטאת נחשון שלא בא לכפרה, ובש"ס זבחים דחטאת נחשון עולה היא [פי' כמו עולה דדורון היא] אבל חטאת שמיני הרי מפורש לעיל ועשה את קרבן העם וכפר בעדם, ובודאי לא יתכן לומר דדווקא על העולה והשלמים קאי ולא על החטאת, שהרי בכל מקום החטאת מכפרת ועולה דורון, ואף שתאמר בכאן שהעולה והשלמים נמי כיפרו, אבל מ"מ החטאת שעיקרה באה על חטא כשמה בודאי עכ"פ היא נכללת בכלל קרבן העם שעלי' קאי מ"ש וכפר בעדם, ועוד דמפורש בת"כ הובא ברמב"ן שאותו שעיר החטאת בא לכפר על מכירת יוסף שכתוב וישחטו שעיר עזים:
12
י״גונראה לפרש דהנה בש"ס ר"ה (י"ז.) [בענין הדין שלעתיד] בה"א ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד ר"א אמר כובשו שנאמר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ריב"ח אמר נושא שנאמר נושא עון ועובר על פשע, ופרשנו דאלו ואלו דא"ח, והיינו דיש לפרש ההפרש בין כובש לנושא, דכובש היינו דמשליך את העונות למטה במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב כסיומא דקרא של יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם, ונושא הוא שמגביה העונות למעלה לגרום רחמנות ביותר על איש הנדכה זה, וכמשל תינוק שנפל לארץ ונחבט ראשו שאביו מגביה ולוחך מקום החבטה להקל על צער התינוק אף שהתינוק בעצמו עשה לו החבטה, כן הוא בענין העונות שלעתיד תתעלה מדת הרחמים כ"כ עד שעוונות עצמם ינשאו למעלה להביט בהם ולגרום רחמנות על עושיהם שנואלו כ"כ ונתטפשו לעשותם, והוא כלשון הכתוב הושע י"א ג' ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו, ובודאי כמה מדריגות יש בזה, וכענין העושה תשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות, כן נמי לפי מסת החוטא והחטא והזמן והמקום, יש חטאים שברב חסד די להיות כובשם ולהשליכם במצולות ים, ויש שרב חסד גורם להיות נושא ומגביה אותם עד שגורמים רחמנות ביותר, ויש שנעשו כזכיות, א"כ מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי, כי שניהם מפורשים בכתוב:
13
י״דוהנה מדה זאת כמו לעתיד כך מצינו תמיד, יש חטאים שמתכפרים לגמרי עד שלא נשאר מהם שום רושם, ואולי עוד נעשה מהם זכיות ורחמנות למעלה, ויש אשר אינם מתכפרים לגמרי אבל נדחים מאת פני הקודש באופן שלא יכלו עוד לעמוד ולקטרג, כמו שבזוה"ק בכתוב גם ה' העביר חטאתך לא תמות, אף שעדיין לא נתכפר לגמרי עד שעברו עליו כל אותן העונשין, וששה חדשים נצטרע דוד ופרשו ממנו סנהדרין והי' נרדף מפני אבשלום וכל ישראל עמו עד להריגה, וכן מצינו ענין זה בחטא העגל אף שכמה לשונות של כפרה כתיב בהו, מ"מ כתיב בהו וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כן בחטא של מכירת יוסף אחר כל התשובה ויוסף מחל להם וסבלו כל אותן הצרות במצרים לכפרה על חטא ההוא כמ"ש בזוה"ח, ומ"מ עדיין הי' חטא ההוא טמן ונענשו בעשרה הרוגי מלכות אחר חרבן בית שני, וגמר התיקון יהי' לעתיד יחד עם תיקון חטא העגל, וכמו שהגדנו במק"א שכל חטא העגל נסתעף מחטא מכירת יוסף, ושניהם בני בקתא חדא נינהו ואכ"מ להאריך בזה, וכענין זה מצינו במדרש ריש פ' צו בפסוק שנאה תעורר מדנים וגו' קרוב לתשע מאות שנה היתה השנאה כבושה בין ישראל לאביהם שבשמים כו', ואף שבנתים היו ימי אהבה ורצון עד התכלית מ"ת והקמת המשכן ובנין בהמ"ק, מ"מ השנאה היתה בבחי' נכבש ולא בבחי' נושא:
14
ט״וומעתה שפיר דייק רש"י דשעיר של ר"ח הי' שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו מדכתיב ואותה נתן לכם "לשאת" את עין העדה, ולשון לשאת הוא בחי' נושא שאינו נשאר ממנו שום רושם, ואולי עוד להיפוך שהרי שעיר של ר"ח מכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ובזה יתכן שעורר עוד רחמים על ישראל הנרדפין מכחות הטומאה שעושין כל טצדקי לחדור אל תוך המחנה לטומאת מקדש וקדשיו, אבל אי אפשר לומר על חטאת שמיני אף שמכפר על מכירת יוסף, מ"מ אינו בחי' נושא אלא כובש, שהרי נשאר ממנו רושם לעתיד ונהרגו עשרה הרוגי מלכות מחמתו, ועדיין גורם שנאה ותחרות עד לעתיד אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יקנא את אפרים, הרחמן יזכינו לזה מהרה:
15
ט״זברש"י הי' ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים וכו' ולא הי' בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו שנא' ואת עירום וערי' ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה וכו', וכבר הגדנו בעזהשי"ת הרבה טעמים למה נתיחדו אלו שתי מצות מכל שבתורה:
16
י״זונראה עוד לומר דהנה כתיב ואכלתם אותו בחפזון, ובמכילתא אבא חנן משום ר"א אמר זה חפזון שכינה אעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר קול דודי הנה זה בא וגו' ואומר הנה זה עומד אחר כחלינו, וענין חפזון שכינה יש להבין שהרי הכל הי' גלוי לפניו מקודם וליל שמורים הוא לה' שהי' שומר ומצפה מיום ברית בין הבתרים לזה עת הגאולה, ואיך שייך לומר בזה לשון חפזון, כי בפשיטות לשון חפזון הוא שייך במקרה שבא לפניו בלתי התכוין לו מראש בישוב הדעת וכמ"ש אשר השליכו ארם בחפזם, ואיך שייך לשון חפזון בשכינה:
17
י״חונראה דהנה ידוע דכל הגלות נמשך מחטא אדה"ר שנתערב טוב ורע, וממנו נמשך קלקול הדורות, והוצרך להתיקון בגלות מצרים, והנה בהאריז"ל שחטא אדה"ר נסתעף ממה שלא המתין בזיווגו עד השבת, ובמג"ע דזה שאמר דהע"ה [שהי' גלגול אדה"ר] ואני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב, כי בחפזון שלו גרם ממצוה שלא לשמה שנבראו ג"כ המזיקם בחפזון כהרף עין [פירוש שחטא זה לא הי' חטא מזיד בכוונת חטא אלא חפזון בלי ישוב הדעת, ע"כ המזיקין שנבראו לתקן את חטא זה נמי לא נבראו בכוונה מיוחדת אלא בחפזון כמאן דשדי בתר כתפוי כהרף עין] וזה שאמרו ז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, עבירה לשמה נקרא בריאת המזיקין [פירוש שהקב"ה חפץ חסד, ובריאת המזיקין להזיק לבריות חשבו הקב"ה לעבירה לעצמו, אבל מ"מ גם זה לצורך שבאמצעות המזיקין יתום ויכלה החטא, וא"כ הוא עבירה לשמה] ומצוה שלא לשמה הוא חפזון אדה"ר, וזהו שהעבירה לשמה נצמחת מהמצוה שלא לשמה של אדה"ר שהוליד את ערלתו את קין את פריו זה הבל עכ"ד:
18
י״טובדברים אלו אנהיר לעיינין הענין חפזון שכינה ביצי"מ שהי' תיקון לחטא אדה"ר, ע"כ נצרך נמי לתקן העבירה לשמה זה החיפזון שכינה בבריאת המזיקין כהרף עין קודם בין השמשות, שכמו שחטא אדה"ר הי' בחפזון משך נמי העונש בברואים האלו שנבראי בחפזון כנ"ל, כן נמי התיקון לזה הוא סילוק כח המזיקין שהוא גלות מצרים [שנעשה באכילת הפסח] נמי בחפזון:
19
כ׳ולפי האמור שהחפזון הי' לתקן את העבירה לשמה י"ל נמי דענין שתי מצות הנתבקשות כדי שיהיו ראויין להגאל פסח ומילה, הוא לתקן את המצוה שלא לשמה של אדה"ר, והיינו לפי שהביאנו לעיל דברי המג"ע שמהמצוה שלא לשמה של אדה"ר הוליד את ערלתו את קין את פריו זה הבל, וא"כ לעומת את ערלתו את קין ניתן לישראל לתיקון את מצית מילה, ויובן ביותר עם מה שהגדנו במק"א ששלוש מצות איתא במילה, חיתוך, פריעה, והטפת דם ברית, והם מקבילים לגוף ונפש ושכל, חיתוך הוא תשלום הגוף לסלק את המום שבגוף ונסתייעינו מדברי המדרש שאמר הקב"ה לאאע"ה אין בך פסולת אלא הערלה בלבד העבר אותה ובטל המום, אף שיש מ"ד דלא ניתנה פריעת מילה לאאע"ה, א"כ הכוונה על החיתוך לבד, וזה הוא שהמשיל במדרש לעוקץ של תאנים שהוא פסולת שבתאנה, הרי שהחיתוך לבד הוא הסרת הפסולת ומסלק את המום שבגוף, פריעה מקביל לשכל והוא מלשון התגלות, והיא התגלות את צורת היוד שבאדם שנברא בהעלם, וידוע שצורת היוד היא השכל, והוא התגלות שכל אלקי שבאדם שהי' נעלם, הטפת דם ברית מקביל לנפש כי הדם הוא הנפש, וידוע ששלשה עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד הם מקלקול גוף ונפש ושכל ששלשתן היו בקין, וי"ל שע"כ נרמז באת ערלתו, וע"כ מצות מילה הוא תיקון על זה הערלה שנולדה מהמצוה שלא לשמה:
20
כ״אמצות הפסח הוא תיקון על את פריו זה הבל שנולד מהמצוה שלא לשמה, והיינו עפ"מ שאיתא בספה"ק שחטאו של הבל הי' שנתייאש בעיני עצמו והי' מהביל א"ע יותר מדאי, ולא התעורר מעצמו להקריב קרבן אלא אחר שראה שקין הקריב כתיב והבל הביא גם הוא, ע"כ התיקון לזה הי' מצות פסח שישראל קבלו אותו ברשפי אש אהבה עד כלות הנפש למיכל על פתורא דאביהן, עד שלא זכרו ולא חשבו א"ע עם סכנת הנפש שכרוך בו כמ"ש הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלוני, ומגודל האהבה והתשוקה להתקרב לא השגיחו על שום דבר, זה הי' תיקון על ענין הבל הנולד מהמצוה שלא לשמה:
21
כ״בומעתה מבואר ששתי מצות אלו פסח ומילה הם הם עשו את התיקון של המצוה שלא לשמה שממנו תוצאות כל הגליות, וזה נשאר גם לדורות, וכנראה זהו הענין סדר הפרשיות, שקלים מסלקין את הנגף, זכור מסלק את קליפת עמלק מלב איש ישראל, פרה מסלקת את טומאת המת, ושלשה אלו הם בגוף ונפש ושכל, נגף מתיחס לגוף הנתפעל מענין הנגף, מחיית עמלק מתיחס לנפש וכמ"ש נפש רשע אותה רע והוא מקלקל את נפש ישראל שמשכנה להיות ממוצע בין הגוף והשכל, היינו שהשכל יאיר להגוף והגוף עם כל כוחותיו יהי' נכנע להשכל, ועמלק הוא קוצץ המפריד זה החיבור שדוגמתו הוא בין עלמא עלאה לבין עלמא תתאה, פרה לטהר טומאת מת מתיחסת להנשמה, וכמ"ש הרח"ו שמיעוט רוה"ק בזמנינו אלה הוא מחמת העדר אפר פרה וכולנו טמאי מתים, וידוע שרוה"ק מתיחס לשכל האלקי שבאדם ולא להנפש ולא להגוף, ולפי"ז ענין שלשה פרשיות אלו משלימין את ישראל בגוף ונפש ושכל ומנקין אותן מצחצוחי שלשה עבירות הנ"ל חטאים של קין שהי' בחינת ערלה כנ"ל דומה למצות מילה במצרים, פרשת החודש הוא מצות הפסח:
22
כ״גונראה עוד לומר שזה עצמו הם מצות הנוהגים עתה ביעור חמץ ואכילת מצה, ביעור חמץ הוא כמו סילוק הערלה, וי"ל שכמו שלשה מצות שבערלה מילה ופריעה והטפת דם ברית, כך נמי יש שלשה דברים בביעור חמץ, שאור, וחמץ, ותערובת חמץ, שאור שהוא אינו ראוי לאכילה דומה לחיתוך הסתלקות המום, חמץ דמיתבא דעתא ובהסתלקותו זוכין להתגלות אור הקדושה דומה לפריעה, תערובת חמץ דומה להטפת דם ברית שהוא תערובת דמים טמאים של הערלה ודמים טהורים ממקומות הרחוקים, וכן נמי יש לנו שלשה דברים, בדיקה, ביטול, וביעור, כל אלה מסלק כח רע של קין, ואכילת המצה שהיא דביקות אהבה בעולם החירות מתקנת ענין הבל, ובזה נשלם התיקון בצד מה לעומת קין והבל כנ"ל:
23