שם משמואל, שמיני ט׳Shem MiShmuel, Shmini 9
א׳שנת תרע"ח
1
ב׳ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל וברש"י להשמיעם שעפ"י הדיבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה ולא יאמרו מאליו נכנס, והדבר תימה איך הי' אפשר להרהר בזה שאיננו עפ"י הדיבור, הלוא עוד בפרשה הקודמת כתיב ואת כל העדה הקהל וגו' ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות, פירש"י דברים שתראו שאני עושה לפניכם צוני הקב"ה לעשות ואל תאמרו לכבוד אחי אני עושה, ועוד שבכאן לא נאמר כלל שכהונת אהרן הוא עפ"י הדיבור, ועי' במזרחי וגו"א שנדחקו הרבה בזה:
2
ג׳וכשאני לעצמי הי' נראה שח"ו לומר שישראל יהרהרו לומר כפשוטו שכהונת אהרן איננה עפ"י הדיבור ובודאי כבר שמעו מהפרשיות הקודמות שנזכרה כהונת אהרן ובניו, וכן מה שנאמר ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, וחלילה לומר שהי' עוד ספק בדבר, אך י"ל שהי' מקום ספק אם הוא זכה לזה בזכותו או בזכות ואמצעות משה, וכענין שמצינו בפ' פינחס ולפני אלעזר הכהן יעמוד, פירש"י הרי שאלתך ששאלת שאין הכבוד הזה זז מבית אביך שאף יהושע יהא צריך לאלעזר, ומדקאמר הרי שאלתך ששאלת משמע ששאלת משה גרמה זה, וכעין זה י"ל שהי' מקום הרהור על כהונת אהרן שאפשר הוא ע"י בקשת משה, וזה נקרא שמאליו נכנס שאף שהי' ברשות השי"ת, מ"מ איננו בא בעצם וראשון מפאת ציווי הש "ת:
3
ד׳אך כאן נתברר הספק, מאחר שבקרבנותיו של משה לא ירדה האש ובקרבנות אהרן ירדה האש שהוא להראות שעבודת אהרן רצוי' יותר מעבודת משה, א"כ מוכח שכהונתו איננה בזכות ואמצעות משה, וכענין מלכים ב' ב' ט' שאליהו אמר אל אלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך ויאמר אלישע ויהי' נא פי שנים ברוחך אלי ויאמר הקשית לשאול אם תראה אותי לוקח מאתך יהי לך כן ואם אין לא יהי', פירש"י הקשית לשאול אי אפשר לתת לך יותר ממה שיש לי בידי וכו', וכעין זה י"ל כאן שא"א שתהי' כהונת אהרן באמצעות משה, שהרי עבודת אהרן רצוו' יותר, וזה עצמו שפירש"י לקמן פסוק כ"ג זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו:
4
ה׳ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', וכבר דקדקו הא"ע והרמב"ן מהו תעשו הלא בפסוקים הקודמים כבר סדר להם את מעשה הקרבנות וסיים כי היום ה' נראה אליכם, ומה הוסיף עוד לבקש מהם עשי' שעי"כ וירא אליהם כבוד ה', אך בת"כ מפרש אמר להם משה לישראל אותו יצה"ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם מפני מה כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', ופירש כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק כי לעיל מיני' כתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', היינו שעמדו לקבל מדריגות, אמר להם מרע"ה מדריגות אתם חפצים, אתם עשו את שלכם אותו יצה"ר העבירו מלבכם וכו' עשיתם כן אז ממילא וירא אליכם כבוד ה' עכ"ד, והדברים צריכים פירוש למה לא הוטב בעיני ה' מה שחפצו מדריגות, ובזוה"ק ח"א (ס"ט:) בפסוק בשוא גליו אתה תשבחם מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל [נ"א ולא יהבא לי' רשותא] שבחא איהו דילי' וכלא משבחן לי', וכבר דברנו בזה:
5
ו׳ונראה עוד לומר דהנה חטא העגל בודאי לא הי' במקרה, ואף שהבחירה חפשית מ"מ בודאי נצמח מזה תועלת, אלא שבאם עמדו בנסיונם הי' תועלת זה עצמו בא באופן אחר, וכענין כל יצירת האדם דכתיב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, והיינו שיהי' קלוסו של הקב"ה עולה מהתחתונים, אך אם ח"ו חוטאים, איננה נגרע כוונת היצירה להתקיים, וזה שאמרו ז"ל כשם שקלוסו של הקב"ה עולה מן ג"ע כך עולה מגיהנם, ומ"מ כוונה העליונה מוכרחת להתקיים, באופן זה או באופן אחר וכמ"ש רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, היינו שסוף כל סוף עצת ה' מוכרחת להתקיים אף שהבחירה חפשית, וזהו עיקר גדול ונכבד:
6
ז׳והנה כבר דקדקנו למה הביא ה' את ישראל בנסיון חטא העגל, ולא עוד אלא שניתן רשות להשטן להטעותם להראות דמות משה מוטל במטה, מה חטאו ישראל ומה פשעו להביא עליהם כזאת, ומה גם שגלוי וידוע לפניו ית"ש שלא יעמדו בנסיונם, וכבר דברנו בזה, וי"ל עוד דהנה מאז היתה כוונת בריאת העולם שיהי' השראת השכינה בתחתונים, וכאשר נתקלקל העולם בחטא אדה"ר נבחרו ישראל והוציאם ממצרים לשכני בתוכם כמ"ש שמות כ"ט מ"ו אשר הוצאתי אותם מאמ"צ לשכני בתוכם פרש"י על מנת לשכון אני בתוכם, ובא"ע כי לא הוצאתי אותם מארמ"צ רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם, וברמב"ן שמשמע מזה ששכינה בתחתונים הוא צורך גבוה עיי"ש, ובס' גבורות ה' למהר"ל פרק ס"ו ויש לשאול הנה השמים כסאו והארץ הדום רגלו למה צריך בתחתונים שהם עפר רימה ותולעה, ותירץ שהשי"ת מצטרף לנמצאים במה שהם עלולים כי הוא ית"ש שהוא עלת הכל רצונו בעלול וכאשר יש עלה יש כאן עלול נמצא כי התקשרות הסבה הראשונה בנמצאים מצד שהוא יתברך עלה להם והנמצאים הם עלולים ממנו וכו', א"כ אין עליך לומר שמיוחדים בזה העליונים כי אם התחתונים כי במה שנקראים עליונים הם פועלים בתחתונים והם כמו עלה נחשבים ואין עיקר עצמם שהם עלולים אבל התחתונים במה שהם תחתונים הם עלולים בעצמם, ולפיכך החיבור שיש לסיבה הראשונה שהוא עלה באמת הוא בתחתונים במה שהם עלולים באמת עכ"ל, ועיין עוד בפרק ס"ז במאמר ר"י כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, שבשביל שהוא יתב' נבדל מכל הנמצאים ואין לו יחוס אל אחר בשביל כך פונה אל דברים שפלים וקטנים ביותר, ולהפירוש שבפרק שלפני זה הוא עוד יותר ברור כי מה שהוא פונה אל השפלים שהם עלולים לגמרי מורה כי הוא יתברך עלה לגמרי עכ"ל, ועוד שם ואם אתה שואל למה נבחרו ישראל בפרט להיות שכינתו עם ישראל ותירץ לפי דרכו ז"ל:
7
ח׳ובפשיטות י"ל מחמת שישראל הם ממעטין עצמם ושפלים בעיני עצמם ע"כ הם עיקר עלולים, והרי אמרת שהש"י מתדבק דווקא אל השפלים, ותדע שהרי הניח הקב"ה את כל ההרים ולא השרה את שכינתו אלא על הר סיני, וכמ"ש כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש וגו' וכתיב בתרי' ואת דכא ושפל רוח וגו', וא"כ האומות שטבעם להתגאות כאמרם ז"ל נתת גדולה לנ"נ אמר אעלה על במתי עב וגו', ע"כ מתחילה לא נבחרו לענין זה אלא ישראל ולתכלית זה ניתן להם התורה והמצוה:
8
ט׳קיצור הדברים שכל עצמה של השראת השכינה בתחתונים הוא משום שהתחתונים הם שפלים וביותר ישראל הם ממעטין את עצמם והם מדוכאים ושפלים בעיני עצמם בלתי מתגאים וכמ"ש אני את דכא: והנה ישראל בעת הזאת אחר מ"ת שהשיגו מה שהמלאכים התאוו ונעלמה מהם, והיו רואין א"ע במעלה יתירה מכל העולם חירות ממה"מ חירות משעבוד מלכיות, אי אפשר שהיו אז כ"כ שפלים ומדוכאים בעצמם יותר מכל העולם, ובספר הישר לר"ת שהנפש מפאת מעלתה שהיא מהעליונים היא נמשכת להתנשאות ולהתגאות, ומובן שאז שהיו נפשות ישראל ברום המעלה בלתי אפשר הי' להיות מדוכאים כ"כ בעיני עצמם, ע"כ היתה עצת ה' להביאם בנסיון חטא העגל, והיינו שהשטן הראה להם דמות משה מוטל במטה לומר מת משה והנם נשארים גלמוד במדבר הגדול והנורא, וחשבו שבלתי משה בודאי לא יהי' יכולת בידם לנצח את מלכי כנען, והנם מעותדים להיות לברות לשני נחש שרף ועקרב כחות הרעות השולטים במדבר, והנה אם היו עומדים בנסיונם לאמר לנפשם יהי' ממנו מה שיהי' ואפי' ח"ו להיות אבודים במדבר, ואפי' ע"מ כן אין לנו לזוז מציווי ה' לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב [שפירש"י אפי' לשמים כמו כרובים של ארון אם עשאן של כסף או יתר על שנים, או בבתי כנסיות, שכעין זה הי' העגל כמ"ש בספה"ק] וא"כ היו מדוכאים בעיני עצמם ושפלים שהיו רואין א"ע אבודים ח"ו, ומחמת זה עצמו היו זוכין להשראת השכינה כנ"ל, אך לא עמדו בנסיונם, ומ"מ עצת ה' היא תקום אלא הדיכוי והשפלות באה באופן אחר היינו מפאת תשובתם הגדולה שהיו מקבלים על עצמם להיות משועבדים למלכיות ודייש למה"מ, ועי"ז נעשו מוכשרים להשראת השכינה:
9
י׳ולפי האמור מובן את אשר הביא ה' את ישראל בנסיון הגדול הזה, ואף שגלוי וידוע לפניו יתב' שלא יעמדו בנסיונם, מ"מ הי' לתועלת עצום כדי שייעָשו מדוכאים ושפלים בעיני עצמם להיותם מוכשרים להשראת השכינה לקיים אני את דכא:
10
י״אומעתה יובנו אמרי קודש כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שאמר להם משה מדריגות אתם חפיצים, כי הנה כתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', ולא כתיב לפני פתח אוה"מ אלא לפני ה' שלשון זה לא מצינו אלא בנביאים אליהו ואלישע ה' אשר עמדתי לפניו, ובזוה"ק דקאי על הנשמות קודם ירידתם לעוה"ז, ובודאי ישראל אז נמי הכינו עצמם להתפשטות הגשמיות לדבוק נפשם באהבה, וכעין נדב ואביהוא כדאיתא באוה"ח ריש פ' אחרי, וכמובן הוא הגבהת הנפש ברום המעלות היפוך דיכוי ושפלות, וא"כ שוב הי' זה מעכב בהשראת השכינה, וכמו ישראל קודם חטא העגל כנ"ל, היפוך מדתו של אהרן שהי' בוש לקרוב וא"ל משה לכך נבחרת ופי' האר"י ז"ל לכך דייקא משום שאתה בוש עכ"ד, ולפי דרכינו הדברים בהירים כי למען תהי' שכינה שורה במעשה ידיו נתבקש שיהי' שפל ונדכא בעיני עצמו וכנ"ל, וע"כ בשביל שאתה בוש לקרוב מחמת שפלותך בעיני עצמך בשביל זה נבחרת, אך ישראל שכתיב בהם ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' הוא היפוך מדתו של אהרן, וע"כ זה מעכב את כל הענין, וזהו שא"ל משה מדריגות אתם חפיצים, אתמהה, שבמה שאתם חפצים מדריגות לדבק הנפש באהבה זהו מעכב בהשראת השכינה, אלא "אותו יצה"ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת" כי יראה הוא העומד מרחוק מאויים ומתיירא, שזה יתכן עם הדיכוי ושפלות, ואיננה כמי אהבה ודביקות שהיא הגבהת הנפש היפוך הדיכוי והשפלות "ובעצה אחת לשרת לפני המקום" היינו לעשות הכל לצורך גבוה, ולא מפאת לשבוע נפשכם המשתוקקת, וזהו בכלל יחוד המעשה לה', וזהו "כשם שהוא יחיד כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו" וזהו שאמר "כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים" שהי' לכאורה הדין נותן שיהי' השראת השכינה למעלה בגבול המלאכים שהם נקראים אלהים ואדונים אלא כל עצמו של השראת השכינה אצליכם, הוא מחמת היותכם מדוכאים ושפלים ע"כ "עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה'":
11
י״בויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עלי' קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ובזוה"ק שאש זרה רומז לסט"א, ויש להבין קדושי עליון אלו שאמר עליהם מרע"ה שהם גדולים ממנו ומאהרן, איך יתכן שיטעו בכמו אלה, וכבר דברנו בזה בכמה אנפי ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:
12
י״גונראה דהנה בשאלת בן החכם מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם, והתשובה עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' וסיום הפרשה ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה, הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהשאלה היא באשר המצוות הם חיים לעושיהם ומי הוא אשר לא יבחר בחיים, ואינו נצרך אלא הודעה שזהו דרכי החיים, א"כ למה באו המצוות בלשון ציווי, ולא סגי לי' בלשון הודעה, וזהו אשר צוה ה"א אתכם ולא אשר הודע ה"א אתכם, ובאה התשובה כי מעשה בו"ד אין בהם קיום, כי כמו שהוא עובר כך מעשיו עוברים, ע"כ באו המצוות בלשון ציווי כאלו אנחנו שלוחים מהשי"ת לעשותם ומעשה השליח מתייחס למשלח ומש"ה נחשב כאלו השי"ת בכבודו ובעצמו עשאום וכל מעשה האלקים יהי' לעולם ויש לו קיום, וזה שמסיים לטוב לנו כל הימים שיהי' לקיום עכת"ד:
13
י״דולי נראה עוד לומר בלשון אחר, דהנה בתנדב"א פ"ו ובויק"ר פ"ב ברוך המקום שספר עצמו עם הצדיקים הראשונים אדם העלה שור ע"ג המזבח נח קיים מ"ש בתורה ויבן נח מזבח לה' אברהם קיים את התורה כולה וחשב עוד יצחק יעקב יהודה ויוסף עד שלא ניתנה תורה להם והם עשו אותה מאליהם לפיכך אהבם הקב"ה אהבה גמורה והשוה את שמם לשמו הגדול עליהם הוא אומר אשרי תמימי דרך וגו' ואמר הצור תמים פעלו ואמר האל תמים דרכו, נראה לפרש דהנה מ"ש שאברהם קיים את התורה כולה שבודאי אין הפירוש במעשה המצוות כמו שהם עתה שזה אי אפשר ברוב מצוות התורה כמובן, מה גם שרובם תלוי ביצ"מ, אלא הפירוש אור המצוות כענין שבזוה"ק שיעקב קיים במקלות אשר פצל סוד התפילין, וממנו תקיש אל השאר, ועל דרך זה הי' אפשר להם לקיים כל התורה, אך בכלים ולבושים שונים מאשר הם אחר נתינת התורה, אבל כשניתנה תורה א"א עוד לקיים מצוות אלא בכלים ולבושים עפ"י דרכי התורה, ואם יבוא אחד ויחשוב בסודות התפילין ויפצל מקלות להיות כלים ולבושים לאור ההוא לא עשה ולא כלום ויחשב כקרקפתא דלא מנח תפילין, ולא עוד אלא שיעבור על בל תוסיף ובל תגרע וכמ"ש הרמב"ן בפ' ואתחנן:
14
ט״ווהטעם י"ל דהנה על גוף המצוות חל עליהם שם שמים, ומש"ה בשעת מצוותן נוהגין בהם קדושה, ובודאי זהו רק כשנצטוינו על מעשה ההוא והמצוות הם שליחי השי"ת כבמדרש תנחומא דהמצוות עצמן הם שלוחים מהשי"ת ובאשר כח המשלח בהשליח ע"כ חל שם שמים עליהם, ואין שום כח חיצוני יכול לדבוק בהם וכענין שכתוב לא יגורך רע ופירשו ז"ל לא יגור במגורך רע, אבל באם האדם בעצמו יעשה להאורות ההם כלים ולבושים לפי רוח בינתו מאחר שאינם שלוחי השי"ת ואין שורה עליהם שם שמים, שוב יכול לדבוק בהם כחות חיצונים, וכעין טומאת המת שבמקום הנשמה חל כח הטומאה, כן באם האדם עושה הכלים מדעתו במקום שהי' צריך לחול על המצוה שם שמים שהוא ענין חיות דקדושה, שורה כח שהוא היפוך החיות וכמו טומאת מת, אך גדול כח האבות וצדיקים ראשונים שבהכלים ולבושים שהם עשאו לאורות המצוות לא הי' לכחות החיצונים שום שליטה, וע"כ כאשר השכילו מדעתם את האורות הי' ביכולתם להכין להם כלים כפי רוח בינתם:
15
ט״זוהנה המלאכים נקראים עושי דברו וכמ"ש עושי דברו לשמוע בקול דברו ופרשו ז"ל דקאי על המלאכים, ומ"מ לא מצינו בהו הלשון אלא עושי דברו, שדברות הוא התגלות הכוונה מה שבלב, אבל גדולים המה צדיקי ישראל יותר ממה"ש שנקראים עושי רצונו, וכמו שאנו אומרים בחתימת ברכת ההלל יהללוך וגו' צדיקים עושי רצונך, היינו שעושים מעצמם מה שהוא ברצון השי"ת אפי' לא דיבר בפירוש, וכמ"ש בחזקי' והטוב בעיניך עשיתי אעפ"י שלא נאמר בפירוש, וזהו ענין צדיקים הראשונים שהיו תמימי דרך, וכענין שבמדרש בפסוק אחת היא יונתי תמתי כמו תאומתי מלשון תאומים מה תאומים אם חש אחד מהם בראשו חבירו מרגיש אף הקב"ה כתיב בי' עמו אנכי בצרה עכ"ד, וכמו כן אף אנו נאמר להיפוך שצדיקי ישראל גדול כחם להרגיש מה שהוא ברצונו ית"ש, וע"כ הרגישו רצונו של הקב"ה במצוותיו וקיימו אותם עד שלא נתנו, ואם לא הי' אפשר בכלים ולבושים כמו שהם עכשיו קיימום בכלים ולבושים אחרים כפי רוח בינתם ומחמת גודל קדושת צדיקים הראשונים לא הי' לכחות החיצונים שום שליטה כנ"ל, אך אחר שניתנה תורה אף שיש בישראל צדיקים עושי רצונו של מקום ומרגישים מהו רצונו של מקום, מ"מ א"א לעשות בכלים ולבושים מרוח בינתם שלא יאחזו בהם החיצונים כענין טומאת מת כנ"ל:
16
י״זומעתה תתבאר שאלת בן החכם והתשובה, דהנה המפרשים דקדקו הלוא גם החכם אמר אשר צוה ה' אלקינו אתכם ומה בינו לבין בן הרשע שאמר מה העבודה הזאת לכם שנאמר לו לכם ולא לו והיא כפר בעיקר, ולמה לא נאמר ג"כ אתכם ולא אותנו, אך לפי דרכינו הנ"ל י"ל דשאלת החכם הי' אתכם שאתם צדיקים עושי רצונו של מקום, היינו שאתם מרגישין מהו רצון המקום למה צוה ה' אלקינו אתכם, ולמה לא סגי כמו צדיקים הראשונים תמימי דרך שקיימו את המצוות מעצמם בלבושים וכלים שונים כל אחד לפי רוח בינתו, ומעתה מיושב תיבת אתכם, שלא הי' אפשר לו לומר, אותנו, שאיננו נוטל השם לעצמו שגם הוא מהתמימי דרך שמרגישין רצונו של מקום, אלא אתכם דייקא שאתם צדיקים עושי רצונו של מקום:
17
י״חוע"ז באה התשובה עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאינו ה"א משם ביד חזקה ובזרוע נטוי', והיינו עפ"מ שכבר הגדנו דכל עצמו שהי' ביד פרעה לעכב יצי"מ עד שהוצרך לעשות בו אותות ומופתים, משום שיצאו קודם הזמן ארבע מאות שנה, בעוד שהיו כמו עובר טרם שנשלם גידולו, והי' כמו רועה המושיט ידו למעי בהמה ותולש העיבור ממעי' שצריך לתלוש בכח גדול, והיינו כי אלו היו כל הד' מאות שנה במצרים היו כל כחות הרעות נכלים ממילא, והי' נעשו כל מצרים ופרעה כאפס ואין, ולא היו יכולין לדבר מאומה, אך באשר לא יכלו להתמהמה הי' מוכרח להוציאם בעוד כחות הרעות שולטים, והוצרכו ליד חזקה וזרוע נטוי', ולפי"ז התשובה מבוארת ששאלתך הוא יתכן רק באם לא הי' מציאות כחות הרעות בעולם, וכמו לעת"ל שמה"ט איכא דס"ל מצוות בטילות לעת"ל, והפירוש שיהיו כולם כמו צדיקים הראשונים תמימי דרך שכל אחד יקיים בלבושים וכלים כפי רוח בינתם, אבל בזמה"ז שעוד יש מציאות לכחות הרעות ושע"כ נצרכו ליצי"מ יד חזקה וזרוע נטוי', א"א בלתי ציווי וכנ"ל:
18
י״טובזה יש לפרש סיום התשובה ויצוינו ה' לעשות את כל החקים האלה וגו' לחיותינו כיום הזה, היינו שמחמת הציווי יש חיות בהמצוות והוא שם שמים שחל על המצוות שמחמת חיות זה שוב אין יכולת כחות החיצונים לאחוז בהם ובנו, ויהי' פירוש לחיותינו קאי גם על המצוות שניתן חיות אלקי בנו ובהמצוות, ובזה הם שמורים מכחות חיצונים כאמרם ז"ל תינוק בן יומי חי א"צ לשמרו מן העכברים:
19
כ׳וכסגנון זה י"ל בענין נדב ואביהוא דהנה אמרו ז"ל שהורו הלכה בפני רבם, ומשמע שכוונו את ההלכה מעצמם דאיל"ה לא שייך לומר שהורו הלכה שאין כאן הלכה כלל, א"ו שכוונו את הלכה והם היו מהצדיקים שעושי רצונו תמימי דרך כצדיקים הראשונים, אבל מ"מ בזמה"ז שיש חשש שלא יאחזו החיצונים אסור לעשות רק ע"י ציווי כנ"ל:
20
כ״אוהנה בזוה"ק (ל"ז:) בההוא יומא אתעבר ההוא חובא מן עלמא ואשתכחו כהני וישראל מתדכאן מיני' ההוא יומא אתעברו כל אינון מקטרגין דלעילא והוו אזלין ושאטן בסחרנייהו דישראל ולא אשתכחו בההוא עדנא וכו' עכ"ל, ומדקאמר דהוו אזלין ושאטן בסחרנייהו דישראל משמע שנסתלקו מגווייהו ולא הי' מציאות הרע בתוך מחנה ישראל, ונראה שהי' כמו אדה"ר קודם החטא שאיתא בספה"ק שמציאות הרע והנחש הי' מחוץ למחיצת ג"ע ואדה"ר לא ידע כלל שיש מציאות הרע בעולם, כן נמי הי' בנו"א שמאחר שנסתלק הרע מתוך המחנה ישראל חשבו שכבר כלו כל כחות הרעות מכל העולם, וכעין שבמדרש בפרשה ויהי ביום כלות משה שכלו מזיקין מן העולם, וחשבו הם שכלו כל כחות החיצונים, ולא ידעו שעכ"פ יש מציאות הרע בסחרנייהו היינו סביב למחנה, וע"כ חשבו כמו לעת"ל להך מ"ד מצוות בטילות לעת"ל מפני שיכלו כל כחות החיצונים ושוב יהי' כמו צדיקים הראשונים שעשאו כלים ולבושים להמצוות כפי רוח בינתם, ומאחר שהיו מן הצדיקים עושי רצונו של מקום כנ"ל הרגישו וכוונו את הלכה ועשאו כלים ולבושים כפי רוח בינתם, אך באשר באמת עדיין לא כלו כחות החיצונים מן העולם ואזלין ושטאן בסחרנייהו דישראל, ע"כ כמקרה שקרה לאדה"ר שע"י החטא חזרו החיצונים תוך מחיצת הג"ע ונשתאבו בקרבו, כן נמי מחמת חטא שהורו הלכה בפני רבם חדרו לתוך המחנה ושוב נשתאבו למעשה הקטורת, וכענין טומאת מת שמאחר שהי' בלתי ציווי הי' חסר החיות, וזהו האש זרה כבזוה"ק שהוא כחות החיצונים:
21
כ״בולפי האמור יתפרש לנו סמיכות הפרשיות שנסמכה פרשת מאכלות אסורות לכאן, דהנה במדרש שארבעה מינים הטמאים שבפרשה שיש בהם סימן אחד של טהרה, גמל שפן ארנבת חזיר, רומזים לארבע מלכיות בבל פו"מ יון אדום, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שסימן אחד של טהרה שיש בהם, מורה שיש להם שורש בקדושה, אבל בהשתלשל למטה נעשו טמאים גמורים וכן הוא הד' מלכיות שיש להם שורש בקדושה אלא שבהשתלשלות נעשים רעים, ושורשם של הד' מינים הנ"ל הם שורש אחד עם הד' מלכיות והאוכל מבשרם נעשה מושפע מכחות הטומאה של הארבע מלכיות עכ"ד, והנה במדרש שלעתיד יטהר חזיר, ובודאי כל הארבע מינים שלכולם יש סימן אחד של טהרה, והטעם בודאי שלעתיד שיעביר רוח הטומאה ועתיד לשחוט את "סם" והיינו שיתחלק אותיותיו שתי אותיות הראשונים יהי' ליקידת אשי', ושתי אותיותיו האחרונים יתבררו להקדושה, וע"כ נמי אותם שיש בהם סימן אחד של טהרה יתחלקו חלק הטמא שבהם יתבער, וחלקי הטהרה שבהם יתבררו ויתלבנו, וע"כ ישובו להיות טהורים ראויין למאכל ישראל:
22
כ״גוהנה משמע בזוה"ק שאלמלי חטא נו"א הי' אז גמר התיקון והי' אז נתקיים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולפי דרכינו הנ"ל הי' טעותם שחשבו שנתבער רוח הטומאה ואיננו עוד במציאות, ובאמת הי' רק נדחו ממחנה ישראל ועדיין הי' במציאות סחרנייהו דישראל מחוץ למחנה, ורק באם לא הי' חטא נו"א הי' מתבערים לגמרי, וא"כ לפי מה שחשבו הם היו צריכים להיות הד' מינים טהורים, ע"ז באה סמיכות הפרשה לומר שאיננו כמו שחשבו הם אלא שהמינים הללו עדיין טמאים עד עת קץ כנ"ל:
23
כ״דועם זה יובן דבריהם ז"ל שאת כולם השוה להיות שלוחים בדיבור פרשה זו לבנ"י לפי שהשוו בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום מאהבה, כי ענין הדמימה וקבלת גזירת המקום מאהבה נצמח מפאת שהשכילו היטב מה הי' טעותם של נו"א ומה שגרמו בחטאם, ע"כ שייך להם ענין הפרשה הנצמחת מפאת החטא:
24
כ״הזאת החי' אשר תאכלו ברש"י לשון חיים לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים וכו', ויש להבין מ"ש בסוף הפרשה בין החי' נאכלת ובין החי' אשר לא תאכל, ואם איתא לא הי' להכתוב להזכיר לשון חי' בהנך דלא תאכל, ונראה דאחר החטא של אדה"ר שנתערב טוב ורע ויש בכל הטמאים נמי מחלקי הטוב וצריכין להתברר, אבל הבירור של חלקי החיות מהם איננו ע"י האכילה כמו הטהורים אלא ע"י הריחוק מהם והעדר האכילה, וקצת דומה לזה כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מתוך ג"ע כך עולה קילוסו מתוך גיהנם, כן נמי ענין הבירורים כמו שעולה החיות מן הטהורים ע"י האכילה, כן עולה החיות מתוך הטמאים ע"י העדר האכילה, וכמו שאמרו ז"ל מי יתן טהור מטמא לא אחד העוה"ב מן עוה"ז, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם רבו הקדוש הרי"ם זצללה"ה מגור הפירוש שעוה"ב היא לעומת התרחקו מעוה"ז:
25