שם משמואל, שמיני ח׳Shem MiShmuel, Shmini 8
א׳שנת תרע"ז
1
ב׳ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת, וברש"י להודיע שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה על מעשה עגל שעשה, ויש להתבונן למה בכל שבעת ימי המלואים הי' פר לחטאת כמ"ש בפ' תצוה בצוואת המילואים שכתיב וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר וגו' ופירש"י לכפר על מעשה העגל שהוא פר, וביום השמיני נשתנה מפר לעגל, ונראה דהנה יש לדקדק דלא מצינו הקרבת חטאת הבאה מחמת חטא אלא פעם אחת לכל חטא אבל לא להיות מקריב וחוזר ומקריב על חטא אחד, ולכאורה יש לומר דשאני הכא מכל חטאות שבתורה דבכל חטאות נתכפר בהקרבן לגמרי ולא שייך להיות חוזר ומקריב, אבל חטא העגל שהוא שמור לדורות כמ"ש וביום פקדי ופקדתי וגו' ואינו מתכפר לגמרי, ע"כ הוא מכפר וחוזר ומכפר, אך כבר הגדנו שחטא העגל שהוא שמור לדורות הוא רק חטא ישראל שהחטא הי' בשכל ובמוח וברצון ושע"כ לא הועילה התשובה שהיא בלב כמ"ש ולבבו יבין, ואפי' משרע"ה שזכה לבחי' חי' שהוא בחכמה לא הועיל כי התיקון צריך להיות ממקום גבוה מהחטא, וזה שמור למשיח שיזכה לבחי' יחידה אז יתכפר לגמרי, אבל חטא אהרן שהי' רק במעשה שהרי כוונתו היתה טובה כבמדרש שאמר הקב"ה יודע אני טוב כוונתך, ע"כ נתכפר כפרה גמורה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, למה הי' צריך להיות מקריב וחוזר ומקריב חטאת אחר חטאת:
2
ג׳ונראה דהנה שבעת ימי המלואים הם בדוגמת שבעת ימי בראשית, ובמדרש חכמות בנתה ביתה חצבה עמודי' שבעה דורש על שבעת ימי בראשית ודורש נמי על שבעת ימי המלואים משמע שיש צד השוה בשניהם, והיינו דאחר שנתקלקל העולם בחטאו של אדה"ר ונתערב טו"ר ונשתאב ארס של נחש בכל הבריאה, ושמים וארץ שקודם החטא היו רוחניים בערך שמים וארץ דהאידנא שנתגשמו, ובמתן תורה לולא חטא העגל הי' נעשה תיקון כללי לכל הבריאה והי' חוזר הכל כמו קודם חטא אדה"ר, וע"כ הי' חירות ממלאך המות שלא הי' נצרך לעכל הזוהמא, וחטא העגל מנע את תיקון הכללי ונשארו שמים וארץ וכל הבריאה כולה בגשמית ובעירוב ארם של נחש, והנה בכל יום מימי בראשית נבראה בו בריאה פרטית שייכת דווקא לאותו יום ולא היתה ראוי' לבראות ביום אחר, ובמדרש יש טעמים לבריאת כל יום, וידוע עוד בדברי חכמי האמת שבכל יום ויום שימשה מדה אחת ואין יום דומה לחבירו, וע"כ הפגם שנשתאב בכל הבריאה ג"כ אין לחשבו לפגם אחד אלא כל יום ויום לפגם מיוחד, שבריאה של כל יום ויום נפגם בפ"ע:
3
ד׳והנה ידוע שכללות המשכן הוא לעומת כלל העולם ובמדרש חושב כל מאמר ומאמר שבראשית מה שלעומתו במשכן, ובצרור המור דלעומת שנתרחק אדה"ר ושני בניו, נתקרב אהרן ושני בניו, והיינו דמאז התחיל תיקון הכללי של העולם והגמר יהי' לעתיד, וע"כ שבעת ימי המלואים הם דוגמת שבעת ימי בראשית כבמדרש הנ"ל חצבה עמודי' שבעה, וע"כ כל יום ויום מימי המלואים הוא תיקין לעומת יום אחד מימי בראשית, ובזוה"ק (ל"ז.) דייק בהא דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם, בשבעת ימים מבעי לי' וכו', וכן נמי בבריאת שמים וארץ כתיב כי האי לישנא כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, בששת מבעי לי', ותירוץ אחד לשניהם דמיירי מימים העליונים עיין בזוה"ק:
4
ה׳ולפי האמור דכל יום ויום מימי המלואים הוא תיקון לאותו יום שלעומתו מימי בראשית, יובן אשר נדרש לכל יום חטאת מיוחד, שהרי בכל יום נעשה פגם מיוחד, ולולא חטא העגל הי' נעשה מתוקן, א"כ נצרך חטאת לכפר על חטא העגל בכל יום ויום מימי המלואים בפ"ע, ואין חטאת אחד עולה לכולם כמו שאין עולה חטאת אחד על דם וחלב אלא על כל אחד חטאת בפ"ע, ובזה מיושב הא דהקריב חטאת וחוזר ומקריב למחר על חטא העגל ולא סגי לי' בחטאת אחת:
5
ו׳ועדיין פש גבן לדקדק מאחר דבכל שבעת ימי המלואים שהם דוגמת שבעת ימי בראשית נתכפר ונתתקן כל הקלקול שמצד אהרן בכל שבעת ימי בראשית, והתיקון ההוא הי' לגמרי שלא נשאר עוד פגם כמו שהגדנו לעיל שרק חטא ישראל שמור לדורות מחמת שהי' החטא בשכל אבל חטאו של אהרן שהי' רק במעשה ולא בכוונה נתתקן לגמרי, א"כ חטאת שמיני של אהרן למה היא באה, והרי ברש"י הנ"ל שגם זה הוא להודיע שמכפר לו הקב"ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה, ולמה הוצרך לכך שלא מצינו מתכפר בחטאת וחוזר ומביא חטאת:
6
ז׳אך יש לומר עפ"מ שהגדנו כמה פעמים דכמו בעולם העליון בכל שנה ושנה ביום שמת בו ונפטר מן העולם יש להנפטר עלי' ממקום שיושב שם למקום נעלה יותר, וע"כ יש מעשים ופגמים דקים מאד אשר לפי אותו העולם ומקום שהי' יושב שם לא היו נחשבים לפגם וחטא, מ"מ לפי מסת עולם החדש שזוכה בו גם זה נחשב לחטא וצריך מירוק ותיקון גם לזה, וזהו ענין האמירת קדיש על או"א שנפטרו לעולמם אפי' מכמה שנים, כן נמי יש לומר באהרן דביום השמיני נתעלה עלי' גדולה מאד כי שבעת ימי המלואים היו רומזין לעולם הטבע כמספר יצירת שבעת ימי בראשית, ויום השמיני רומז לעולם שלמעלה ורוכב על השבעה, והוא שינוי כמעולם לעולם, ע"כ אף צחצוחי פגם שעד כה לא קחשיב, כשהגיע יום השמיני צריך להתתקן:
7
ח׳ולפי האמור יש ליתן טעם דאשתני חטאת שמיני מפר לעגל, דהנה במדרש פרשה כ"ז שור או כשב או עז, וכי שור נולד והלוא עגל נולד אלא משום עשו להם עגל מסכה לפיכך קראו הכתוב שור ולא עגל עכ"ל, וכן הוא בפייט יום ב' פסח, והוא ע"ש מקרא יחזקאל כ"ט שהביא המדרש לעיל מיני' ולא יהי' עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון, ויש לומר דמה"ט נמי כל שבעת ימי המלואים היתה חטאתו פר ולא עגל על שום ולא יהי' לבית ישראל למבטח מזכיר עון, ובש"ס ר"ה (כ"ו.) מפני מה אין נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה משום דאין קטיגור נעשה סניגור, ולא האיכא דם פר, הואיל ואשתני אישתני, וברש"י להיות דם ואין מראית הפר ניכר, ומצד הסברא יש לומר דכמו דהיכא דאישתני דבר הנקרב לא אמרינן בי' אין קטיגור נעשה סניגור, וה"ה נמי דלית בי' עוד ולא יהי' לבית ישראל למבטח מזכיר עון, כן נמי היכי דאשתני מקריב נמי לית בי' עוד מזכיר עון, דהאי כגברא אחרינא הוא, וע"כ בשמיני למלואים דכל עצמו דנצרך עוד לחטאת אחר שכבר נתכפר בשבעת ימי המלואים, הוא משום דכעולם אחר דמי, מה"ט גופי' לית בי' נמי משום מזכיר עון, דזה שנתעלה כמעולם לעולם כגברא אחרינא הוא, וע"כ חטאת שמיני יכול להיות עגל ולא נצרך להחליפו בפר:
8
ט׳ולפי האמור יש לומר דמכאן נסתעף טעות נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם, וידוע דאש זרה הוא כחות חיצונים, וכבר תמהו כל המפרשים היתכן שאנשים שנאמר עליהם שהם גדולים ממשה ואהרן לא ידעו להבחין בין קדושה לחיצונית, ולפי דרכנו הנ"ל יש לומר, דהנה כל דבר מצוה וקדושה צריך שמירה מכחות חיצונים אחר חטא אדה"ר שנתערב בכל דבר טו"ר וארס של נחש, אבל המצוה עצמה היא שומרת את עצמה, והיינו עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהא שמצות מעשי ידי אדם פועלים בעולמות העליונים כ"כ למעלה למעלה, מפני שהאדם העושה את המצוה הוא שליח השי"ת וכח המשלח בהשליח ונחשב כאלו המשלח שהוא השי"ת הוא הוא העושה וכביכול כאלו הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא העושה את המצוה עכ"ד, ויש לומר דמפני טעם זה תשמישי מצוה בשעת מצותן נוהגים בהם קדושה, ושוב ממילא כל כחות החיצונים ערקין לנוקבא דתהומא רבה מפני פחד ה' ומהדר גאונו, וזהו שאמרנו שהמצוה שומרת את עצמה:
9
י׳ולפי האמור יובן מעשה דבספר הקנה כשראה רשע עובר על מצות ה' לא התפעל ולא התרגש כ"כ, אלא כשראהו מניח ציצית ותפילין לא יכול להתאפק ונתן עליו בקולו רשע למה אתה מטמא את מצות ה' ע"כ, והיינו כי מחמת גודל רשעתו נתבטלה השליחות כמ"ש ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך, א"כ אין כאן שמירה, ושוב הי' לכחות החיצונים אתיזה בהמצות, וזהו שברמב"ם הלכות תשובה אמש הי' עושה מצות וטורפין לו בפניו, היינו שהסט"א חוטפין להם את המצות, והם טרף לשני הסט"א, אלא שאם עשה אח"כ תשובה הוא מוציא את בלעם מתוך פיהם, וכענין דכתיב באיוב כ"ט י"ז, ואשברה מתלעות עול ומשניו אשליך טרף:
10
י״אומכאן תוכחת מגולה לאיש הבא לגשת לעשות מצוה או תורה או תפלה, לקבל עליו מקודם עול מלכות שמים שלימה ולעשות תשובה על העבר ולקבל עליו להבא, למען תהי' השליחות במקומה ותהי' שמורה כנ"ל, האומנם כי בעוד שנסתלקה השליחות קשה מאד לעשות תשובה ולקבל עליו עומ"ש שלימה, כי גם התשובה וקבלת עומ"ש כמה כמה שעולה על לבו הוא לטרף כנ"ל, שעושין מצות וטורפין בפניו, וגם זה בכלל, אלא שבאם דחק ונכנס ומקיים אחזתיו ולא ארפנו, הוא מוציא משיניהם כנ"ל, מ"מ חסר הענין מצוה גוררת מצוה, כן נמי מה שהרהר בלבו לבד לעשות תשובה איננה כ"כ גוררת לעשות תשובה שלימה:
11
י״בולפי"ז יובן מה ששבת היא זמן מעותד לתשובה ביותר, כי בשבת בלא"ה כלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבה ואין בכחם לחטוף ולטרוף את מחשבתו זה, ע"כ ההרהור לבד לעשות תשובה גורר לתשובה שלימה, אך צריך להיות איש משכיל שלא יסתפק עצמו בהתעוררות והרהור לבד, וידע וישכיל שזה הכנה לבד ואם לא יתאמץ להוציא את מחשבתו לפועל לעומת שבא כן ילך, ודי בזה אזהרה למבין:
12
י״גוהנה נדב ואביהוא שלא הי' מצוה עליהם הקרבת הקטרת ולא היו שלוחי השי"ת בזה, א"כ הי' חסר להם השמירה, ע"כ נדבק האש זרה שהוא כחות החיצונים כנ"ל, אך נדב ואביהוא יש לומר שטעותם הי' בדבר הלכה, דהנה הרמב"ן שקרבן אהרן שוה לקרבנו ביום הכפורים, ועגל לחטאת שבכאן כמו פרו של אהרן ביוה"כ, והנה בש"ס יומא (נ':) דבעי ר' אלעזר לדברי האומר פר יוה"כ קרבן יחיד עושה תמורה או אין עושה תמורה, ומסיק שם דהכי קא מבעיא אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרו או דילמא בקופיא מתכפרו, ובעי למפשט דעושה תמורה, ורב ששת דחי, ונשאר בספיקא אי בקביעותא מתכפרו או בקופיא, והנה בכאן כתיב ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם, וכל המפרשים [לבד הרמב"ן] פירשו דקרבן אהרן כיפר גם על העם, והוא ממש כענין פרו ביוה"כ, אלא ששם היו הכהנים לבד מתכפרין בו, ובכאן כל ישראל נתכפרו בו, וממילא גם כאן שייך האיבעיא דהתם אי כל ישראל בקביעותא מתכפרין בו אי בקופיא לבד, ויש לומר דנדב ואביהוא תפסו בפשיטות דבקביעותא מתכפרין וכדיחוי דרב ששת התם:
13
י״דולפי מה שהגדנו לעיל דטעם שחטאת המלואים הי' פר ולא עגל ע"ש ולא יהי' לבית ישראל למבטח מזכיר עון, אלא ביום השמיני לגודל עליית אהרן לא שייך מזכיר עון, וע"כ שוב יותר טוב שיהי' עגל כדמיון החטא, וממילא נדב ואביהוא שחשבו דישראל בקביעותא מתכפרי בי', מוכרח שהם נמי נתעלו כמו עליית אהרן דאל"ה שוב הי' להם למזכיר עון ח"ו, והנה יום השמיני רומז לעולם החירות כידוע, וכנור של משיח של שמונה נימין, וכאשר חשבו שכל ישראל הם באותה המעלה בודאי נתקיים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ואין כאן עוד זרות בעולם, ושוב אין צריך שמירה, וע"כ היו יכולין להקטיר קטרת אף בלי ציווי ושליחות, אך זה הי' הטעות שכל ישראל באמת עדיין לא עלו למעלה זאת ועדיין יש זרות במציאות וצריכין שמירה, והא דישראל נתכפרו בחטאתו של אהרן בקופיא נתכפרו, ויש לומר עוד דאפי' רב ששת דדחי התם ומצי סבר דבקביעותא מתכפרו, זה שייך שם, אבל בכאן מאחר שבאמת לא עלו למעלה זו ויש חשש הזכרת עון גם רב ששת מודה דבקופיא מתכפרו, דבהא לא פליג שיש מין כפרה דמקופיא אלא דחה הראי' שאינו מוכרח לומר מקופיא, אבל בכאן מודה:
14
ט״וקח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה, ובמגלה עמוקות הקשה לאחר שאהרן חסידא לא חטא בהרהור למה הקריב עולה עכ"ל, ובפשיטות הי' נראה לכאורה לומר דעולה הבאה עם החטאת לאו לכפרה על הרהור באת, אלא כמו שאמרו ז"ל בש"ס זבחים ריצה פרקליט נכנס דורן אחריו, אך כבר אמרנו במק"א שגם עולה הבאה עם החטאת נמי באה על הרהור הלב שלולא הי' לו מחשבה קדומה או לכל הפחות שלא הי' מעשה העבירה נבזה בעיניו נמאס, לא הי' מזדמן לפניו מכשול חטא והי' מתקיים בו רגלי חסידיו ישמור, וזהו ענין הדורן, כי הירצה ה' באלפי אילים ושמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים, וזה שמתקן את המחשבה הוא הוא הדורן להשי"ת, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה, כי זה לא יתכן באהרן קדוש ה' שלא חטא מעודו כמ"ש הרמב"ן ז"ל שאין בנפשו חטא זולת מעשה העגל:
15
ט״זונראה כי בחשבון הארבעים יום שאמר להם משה לסוף ארבעים יום אני בא, והם היו סבורין כי יום הראשון שעלה נמי נחשב בתוך המ' יום, ובאמת לא הי' נחשב כי אין לילו עמו, יש לומר שגם אהרן טעה בהאי חושבנא, והראי' מדברי רש"י תשא ל"ב ה' וירא אהרן ראה ואמר אם הם בונים אותו המזבח זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצאת מלאכתן עשוי' בבת אחת מתוך שאני בונה אותו אני מתעצל במלאכתו ובין כך וכך משה בא עכ"ל, ואם לא הי' לו טעות בחשבון הימים והי' יודע שלא יבוא עד למחר למה לא התעצל עד למחר אחר חצות, והרי נראה שנגמר המזבח באותו יום שהרי כתיב וישכימו ממחרת ויעלו עולות, מכלל שהמזבח כבר נגמר, ומוכרח לומר שגם הוא טעה בהאי חושבנא ובכל רגע ורגע הי' מצפה לביאתו של משה עד מכיש אחרון, ובאשר הי' כבר נטה היום לערוב קרא ואמר חג לה' מחר, וכברש"י בלבו הי' לשמים בטוח הי' שיבוא משה ויעבדו את המקום, כי באותו יום לא הי' שהות לקרוא חג, ועוד אם הי' יודע החשבון למה לא הי' מבאר להם החשבון שכוונת משה היתה שיבוא ליום המחרת, ולא הי' להם פתחון פה כ"כ לעמוד כנגדו עד שהי' מתיירא שלא יעשו לו כמו שעשו לחור, אלא ודאי שגם הוא טעה בהאי חושבנא ולא הי' לו במה לדחותם אלא בדברי תוכחה כמו שעשה חור, והוא שגגת תלמוד שעולה זדון, ע"כ הוצרך עולה לכפר על שגגת מחשבה זו, שהיא היתה הגורמת לכל הצרה הזאת, דאלמלא טעה והי' מבאר להם הכוונה שארבעים יום צריכין להיות לילו עמו לא הי' נעשה מה שנעשה, כי לא יתכן שלא הי' רבים וכן שלמים מישראל שומעים לו להמתין עד למחר לברר דבריו:
16