שם משמואל, שמיני ה׳Shem MiShmuel, Shmini 5

א׳שנת תרע"ד

ב׳ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן וגו', ובש"ס מגילה היום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנברא בו שמים וארץ כתיב הכא ויהי ביום השמיני וכתיב התם ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, ויש להבין דהרי ויהי טובא איכא באורייתא ומה חזית דדמיא להאי טפי מלאינך, ובעיקר הדבר יש להבין לשמחה מה זו עושה ביום הראשון שעדיין הי' הכל משמש בערבוביא ויותר הי' צודק השמחה ביום הששי שכתיב וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד וביום הראשון לא נאמר כי טוב אלא על האור לבד:

ג׳ונראה דהנה במדרש רב אהבה ב"ר כהנא פתח חכמות בנתה ביתה טבחה טבחה שלחה נערותי' מי פתי ר' ירמי' בר אלעאי פתר קרא בברייתו של עולם וכו' חצבה עמודי' שבעה אלו שבעה ימי בראשית שנאמר כי ששת ימים וגו' ויברך אלקים את יום השביעי וכו' שלחה נערותי' תקרא זה אדם וחוה וכו' מי פתי יסור הנה הן הניחו דעתו של הקב"ה והלכו אחר דעתו של נחש ר' יונה בשם ר' אבא בר ירמי' פתר קרא בגוג לעתיד לבוא חצבה עמודי' שבעה אלו ז' שנים של גוג וכו' בר קפרא פתר קרא בתורה וכו' אחר כל השבח הזה מי פתי יסור הנה הן הניחו דעתו של הקב"ה ואמרו לעגל וכו', ר' אבא בר כהנא פתר קריא באוהל מועד וכו' חצבה עמודי' שבעה אלו שבעת ימי המלואים וכו' שלחה נערותי' תקרא זה משה הה"ד ויהי ביום השמיני, ויש לדקדק במה שאמר שלחה נערותי' תקרא זה אדם וחוה שאדם וחוה הם נערות הקוראות א"כ מי ומי הנקראים, גם הדרשות לכאורה אינן שוות דמעיקרא כשדורשין על ברייתו של עולם היתה הקריאה ביום הששי קודם החטא כמו שמסיק מי פתי שהניחו דעתו של הקב"ה והלכו אחר דעתו של נחש, וכשדורש באוהל מועד היתה הקריאה ביום השמיני:

ד׳ונראה דהנה כוונת הבריאה היתה שמין האנושי ימשיכו את כל הנבראים אחר רצון הש"י, כי אז לא הי' העולם כ"כ מגושם ואפי' בהמות וחיות הי' בהם הבנה להשתחות לפני אדון כל כבמדרש שבאו כולם להשתחוות לפני אדה"ר והוא אומר להם אני ואתם בואו ונשתחוה נברכה ונכרעה לפני ה' עושנו, והיתה בחינת דעת והכרה גם בבהמות וחיות, והראי' מלעתיד שיחזור העולם כמו שהי' קודם חטאו של אדה"ר כמ"ש הרמב"ן, וכתיב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, והיינו שכ"כ תתפשט ותרבה הדעת בכל הארץ שאפי' החיות ידעו וירגישו את רצון ה' שלא לרעות ולא להשחית:

ה׳והנה ברש"י בראשית שכל המלאכה שהיתה ראוי' לעשותה ביום השביעי הקדים לעשותה בששי, כי בששי הי' בראשונה בריאת הבהמות וחיות וכתיב וירא אלקים כי טוב כמו שנאמר בכל יום ויום, הרי שבבריאת בהמות וחיות נגמר מלאכת היום ואח"כ כתיב האמירה נעשה אדם, ובריאת האדם היתה ראוי' להיות ביום השבת אלא שהקדים ובראו בששי כדי שיהא יום השביעי יום נייח, ולפי"ז בבריאת האדם נגמר מלאכת כל שבעת ימי בראשית, והיתה הכוונה שאחר גמר בריאת שבעת ימי בראשית אז ימשיכו אדם וחוה את כל הנבראים לקראת האלקים, ולעומתם יתקדש היום ויתעלה כל העולם עם כל הנבראים ותופיע קדושת שבת בכל הנבראים וזה יהי' קיום וחותם הבריאה, אך נתקלקל הענין בחטאו של אדה"ר אדם ביקר בל ילין ונתגשם העולם וכל הנבראים עוד אינם בבחי' דעת והכרה עד עת קץ שימלא הארץ דעה כנ"ל ואז תתקיים כל הכונה ועצת ה' היא תקום וישמח ה' במעשיו:

ו׳ולפי האמור יש לומר דכן היתה הכוונה שיתתקן הכל במ"ת אך נתקלקל מחמת חטא העגל ולא הי' עדיין תיקון הכללי, וזהו דרשת בר קפרא דפתר קריא בתורה:

ז׳אך אחר שנתרצה ה' לישראל וצוה להם על המשכן היתה הכוונה לחזור על תיקון הכללי, ובמקום אדה"ר שנתרחק נתקרב אהרן, והכוונה שאהרן בקרבנותיו ועבודתו יתקן המעוות ויחבר שמים וארץ ויתברר ויתלבן העולם קו לקו עד שיהי' תיקון הכללי בתכלית התיקון כמ"ש בבעל הטורים שלעתיד לבוא יהיו כל ישראל כהנים כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו', והם ימשיכו את כל העולם כולו לחסות בצל הקב"ה ויחזור העולם לכמו שהי' ויסולק את מעבה ועכירת הגשם עד מלאה הארץ דעה, ומקודם לזה תתקיים דרשת ר' יונה שפתר קריא בגוג וכל דברי חכמים קיימים, כי הכתוב כולל הכל מה שהי' ראוי ומה שיהי' שהכל הוא בסגנון אחד, שאחר השלמת השבעה שהוא לעומת עולם הטבע שהוא כדמיון העמודים שהם יסוד הבית אח"כ יופיע אור שהוא למעלה מהטבע לסלק את גשמית הטבע לזככו ולרוממו שיהי' נמשך אחר רצון הש"י שיתקיים ישמח ה' במעשיו, ואם לא נתקיים בפעם הראשון עוד יבוא יום, וזה שאמר הכתוב ישמח ה' במעשיו שמח לא נאמר אלא ישמח שעתיד לשמוח כבמדרש:

ח׳קיצור הדברים שכל הקילקול שע"י חטא אדה"ר התחיל להתתקן ע"י אהרן וככה ימשך עד שיהיה לעתיד גמר התיקון, וכאשר נדקדק נראה שחטא אדה"ר הי' במחשבה דיבור ומעשה, במחשבה ומעשה איתא בתיקוני הזוהר שאדה"ר חאב במחשבה לעילא ובמעשה לתתא, וגם מצינו לו חטא בדיבור שאמר אכלתי ואוכל עוד, ובזה יובן שאהרן הקריב חטאת ועולה, שחטאת מכפר על המעשה והעולה על המחשבה, שתמהו המפרשים שהחטאת הי' לו להביא על מעשה העגל שהי' פגם במעשה, אבל עולה למה, שהכוונה היתה טובה שבשבילה זכה להיות כ"ג כבמדרש, ולפי דרכנו יובן כי גם חטא העגל נמשך מחטא הקדום, היינו שחטא הקדום גרם לו לאהרן שיזדמן לפניו מעשה מכשול כזה, כי לולא חטא הקדום מאדה"ר לא הי' ראוי שיזדמן לפניו מכשול כזה וכתיב ורגלי חסידיו ישמור, וע"כ הכפרה היתה באה על השורש ובאשר אז הי' גם חטא המחשבה ע"כ הוצרך גם לעולה, ובמה שחטא הקדום הי' גם בדיבור הי' התיקון עתה בדיבור ברכת כהנים, ואפשר עוד לומר דבש"ס יומא שגם מקרא הפרשה מעכב, אולי הי' גם זה באהרן כמו שמצינו ביוה"כ שהכ"ג הי' הקורא, וברמב"ן שהקרבנות היו מקבילים לקרבן של יוה"כ, א"כ גם זה הי' לכפרת חטא הדיבור:

ט׳ולפי דרכנו זה יש לפרש ג"כ השמחה שהיתה ביום הראשון של מעשה בראשית, ושני לו השמחה ביום השמיני למלואים, דהנה הקב"ה צופה ומביט עד סוף כל הדורות וראה מראש את חטא אדה"ר והקילקול עד שסוף כל דבר לעת קץ יתתקן הכל וסוף המעשה הי' במחשבה תחילה, וכמו למשל אדם הבונה בית שיודע מראש שטרם יבוא לתכליתו יהיו הכותלים והרצפה מלוכלכים בסיד ובחרסית כדרך הבנינים, ואילו לא הי' מצוייר לפניו תכליתו וגמרו ונקיותו אלא לכלוכו בעודנו באמצע הבנין, בודאי לא הי' בונה אותו אלא שסוף המעשה גמרו ונקיותו מצוייר לפניו מראש, ושעתיד לקבל תענוג ממנו, כן הדבר בתחילת הבריאה הי' הכל גלוי וידוע לפניו כל הקלקולים והלכלוך חטאים עונות ופשעים וכמה וכמה דורות מכעיסין ובאין, ולולא שהעמיד הש"י לנגד עיניו את תכלית הכל ושעתיד לשמוח במעשיו לא הי' בורא אותו, אלא שהעמיד הש"י כמו חי נצב לפניו ית"ש את כל העתיד והשמחה שעתיד לשמוח במעשיו, וזה הי' תיכף בתחילת הבריאה, ע"כ מתיחס השמחה ליום הראשון כיום שנברא בו שמים וארץ הוא חומר היולי הראשון כמ"ש הרמב"ן אז הי' כל השמחה העתידה לנגד עיניו ית"ש באשר זהו התחלת הבריאה, ויוצדק בו השמחה יותר מאחר גמר מעשה בראשית שאז ג"כ לא הי' התכלית עד עת קץ והשמחה יותר יוצדק בהתחלה שצייר לפניו שמחה העתידה והעתיד וההוה הוא בהש"י בבחינה אחת א"כ אז הי' השמחה שלימה, וכן נמי בשמיני למלואים שנתקרב אהרן לעומת שנתרחק אדה"ר שממנו התחיל התיקון שלא תפסוק ולא תתבטל עד עת קץ כאמרם ז"ל מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו, ואף שהרבה הרבה זמנים יהיו בנתים חרבנות וגרושין וצרות מחול ירביון, מ"מ העמיד הש"י לנגד עיניו את הסוף ותכלית הכל ושמחה העתידה לבנות על יסוד זה, שנתקרב אחר שנתרחק והוא ממש דוגמת השמחה כיום שנברא שמים וארץ אף שלא הי' בשלימות וכנ"ל אלא מחמת שצייר לפניו העתיד, כן נמי הי' בשמיני למלואים דוגמא לו:

י׳ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת. פירש"י להודיע שמכפר לו הקב"ה על מעשה העגל שעשה, ואינו מובן למה האריך ולא פירש בפשיטות לכפר על מעשה העגל ומהו הלשון להודיע שמכפר, ונראה דהנה בויקרא רבה פרשה כ"ז שור או כשב או עז וכי שור נולד והלוא עגל נולד אלא משום עשו להם עגל מסכה לפיכך קראו הכתוב שור ולא עגל, ועוד שם במדרש לעיל מיני' תמן תנינן כל השופרות כשירין חוץ משל פרה וכו' אלא מפני שהוא קרן של עגל על שום ולא יהי' עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון, וא"כ יש להבין למה נצטוה אהרן להקריב עגל, ונראה דהא דאמרינן ולא יהי' עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון הוא רק בעוד העון עדיין יש בו ממש, אבל העון שנמחל לגמרי עד שלא נשאר רושם חטא לא שייך זה, אדרבה איננו מזכיר עון אלא מזכיר זכות כי תשובה מאהבה זדונות נעשים כזכיות, וע"כ לא מצינו זה בחטא שנמחל אלא בחטא העגל שלא נמחל לגמרי, דכתיב וביום פקדי ופקדתי וגו', אך הא גופא צריך להבין הרי ישראל עשו תשובה גדולה מאד וקבלו עליהם ברצון נפשם להנתן למרמס למ"ה ולהיות דייש למלכיות, למה באמת לא נמחל לגמרי ומשרע"ה למה לא פעל ועשה תיקון לזה, ויש לומר דהנה בזוה"ק דישראל לא אצטריכו עגל לחטאת כמו אהרן משום דכל אינון דחבו בי' קבילו עונשא בין במלולא בין בעובדא בין בפולחנא, ואפי' אינון דלא עבדו מדי אלא דסליקו לי' ברעותא דלבייהו למפלח לי' אתענשו כמה דכתיב וישק את בני ישראל אלא כל אינון דסליקו ליה ברעותא דלא למפלח לי' אלא דסליקו גוונא דרעותא מיני' וכו', ופי' באור החמה ואפי' שלא הרהרו עבודתו אלא שעלה במחשבתם שיש בו ממשות, והנה ידוע שמקום שמשם בא התיקון צריך להיות במדריגה גבוה ממקום שנפגם ע"י החטא, וע"כ חטא פגם המוח הוא קשה יותר להתתקן, מה גם אלו דסליקו גוונא דרעותא מיני' שהוא פגם הרצון שהוא עוד יותר נעלה מהשכל כי הרצון הוא בגלגולת המקיף על המוח, ע"כ התיקון קשה מאד, וידוע שמשרע"ה זכה לבחי' חי' שהיא בחכמה ומשיח יזכה לבחי' יחידה שהיא בכתר, ע"כ גם משרע"ה לא הי' יכול לתקן חטא הזה לגמרי וביום פקדי וגו' עד משיח שיזכה לבחי' יחידה הוא יעשה תכלית התיקין, והנה כ"ז הי' בישראל שהי' החטא ברעותא, אבל אהרן שהמחשבה הי' טובה וזכה בשבילה להיות כ"ג אלא שהמעשה הי' לא טובה שהטעו אותו מכשפי ערב רב כבזוה"ק ועשה תשובה מאהבה כדאיתא בתדב"א, ע"כ נהפך בודאי לזכות, ואין כאן עון כלל, ולא שייך שלא יהי' למזכיר עון ע"כ שפיר הקריב עגל לחטאת, וזהו שפירש"י להודיע שמכפר לו וכו' שבזה שנצטוה להקריב עגל בזה מודיע שנתכפר לו לגמרי ולא נשאר שום רושם חטא כלל, אבל בישראל אם היו צריכין לחטאת על מעשה העגל לא הי' שייך שחטאתם יהי' עגל, אלא שלא היו צריכין אלא עולה ולא חטאת, ועולה איננה מזכרת עון אלא ריצוי בעלמא ואינה ענין להני דלכפרה קאתי דאית בהו משום מזכיר עון, ודו"ק:

י״אויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' וברש"י לקמן פסוק כ"ג אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו, ויש להבין שאיך אפשר שיהי' באמת אהרן כדאי וחשוב ממשרע"ה והרי הכתוב מעיד ולא קם נביא עוד בישראל כמשה והכתיב נמי והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה, וגם אהרן הי' ע"פ האדמה וא"כ הרי הי' משה ענו יותר ממנו, ואף בהא שפירש"י שמות ואו כ"ו יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן לומר לך ששקולין כאחד, היינו בענין השליחות כמ"ש המפרשים ועיין כלי יקר, אבל במהותו הרי משה הי' רבו של אהרן ובמדרש שמות פ' ג' י"ז ואתה תהי' לו לאלהים אעפ"י שהוא אחיך הגדול ממך יהי' מוראך עליו מכאן אמרו מורא רבך כמורא שמים אמר לו כשם שמוראי עליך כך מוראך עליו [וכשאני לעצמי הייתי אומר דהא דשקולים הם הי' קודם יציאת מצרים ומ"ת, אבל אח"כ נתעלה משרע"ה וכפירוש הזוה"ק בפסוק ומשה עלה אל אלקים עיי"ש, ועוד אמרו ז"ל משרע"ה מחציו ולמעלה אלקים מחציו ולמטה איש, ולפי"ז הי' אפשר לומר דהא דשמות רבה פ"ג על אח"כ קאי] ומ"מ יהי' איך שיהי' אי אפשר לומר שאהרן כדאי וחשוב ממשה בעת הקמת המשכן:

י״בונראה דהנה אמרו ז"ל גדול מה שנאמר במשה ממה שנאמר באברהם שאברהם אמר ואנכי עפר ואפר [היינו שעדיין יש לו מציאות גרוע בצד מה] אבל משה אמר ואנחנו מה [היינו שאין לו מציאות של כלוה], והנה השוה לו בזה גם אהרן ששניהם לא הי' להם בעיני עצמם מציאות של כלום, וא"כ יש להבין מה שאמר הכתוב והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה שאמרנו לעיל שמוכרח שהי' ענו יותר מאהרן, ואיך אפשר להיות יותר מאין, כי ואנחנו מה פירושו שאין להם מציאות כלל והם בעיני עצמם כאפס ואין, ומה אפשר להיות יותר נעדר ויותר שולל מאפס ואין כידוע בהגיון שבדבר של מציאות יש לומר יותר ופחות אבל בשלילות אין שייך יתר ופחות כי אם תאמר שהשני פחות מראשון א"כ הי' לראשון בהכרח צד מציאות ולא שלילה:

י״גונראה לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיש שני מיני הכנעות, יש הכנעה מחמת שיודע ומרגיש שפלות עצמו, ויש הכנעה שאף שיודע מעלתו מ"מ לעומת שיודע ומשיג גדלות אלקית הוא בעיניו כאפס ואין אפי' הי' מעלתו אלפים פעמים ככה, אין למציאותו נגד מציאת ה' ראוי להקרא מציאות כלל וממין זה האחרון הי' ר' יוסף שאמר לא תתני ענוה דאיכא אנא, דאף שיודע מעלותיו ושהוא ענו מ"מ לא הי' תופס מקום בעיניו להקרא שיש לו מציאות בצד מה, עכת"ד, ויש לומר ששני מיני הכנעות האלו היו במשה ואהרן, משה איננו שייך לומר שלא ידע מעלתו שהרי ידע שפיר שמעולם לא זכה שום אדם למה שזכה, והוא בעצמו כתב בתורה את מעלותיו והאיש משה ענו מאד, ולא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אבל מ"מ באשר השיג מגדלות אלקית יותר מזולתו, הי' יודע שאין מציאותו ראוי להקרא מציאות יותר ממה שיודע זולתו והי' בעיניו כאפס ואין עד התכלית ולא מצא לעצמו שיהי' לו אפי' מציאות גרוע נגד מציאות הש"י, וע"כ איתא באבות דר"נ והאיש משה ענו מאד יכול אף ממלאכי השרת ת"ל מכל האדם אשר ע"פ האדמה ולא ממלאכי השרת, אף שמלאכי השרת הם קדושים וטהורים ואין בהם פחיתות ושפלות ולא שייך לומר בהם שהם ענוים מחמת השגת שפלות עצמם, וע"כ שהם ענוים מפאת השגות גדולות אלקית, וש"מ שמסוג זה הי' משרע"ה, אלא שמלאכי השרת משיגים יותר, ותדע שהרי הם מסרו למשרע"ה במרום מסודות אשר הוא לא ידעום כבמדרש וזוה"ק, ע"כ הם ענוים עוד יותר, ובסוג זה בודאי לא הגיע אליו אהרן שהרי משה השיג יותר:

י״דאך אהרן מדה אחרת היתה בו שהי' רואה בשפלות עצמו והי' בעיניו שפל עד התכלית מה גם אחר מעשה העגל שהי' חטא ההוא קבוע במחשבתו כענין שנאמר וחטאתי נגדי תמיד והי' נדמה לו המזבח בצורת העגל מה"ט כמ"ש הרמב"ן, וענין זה לא הי' במשרע"ה, הצד השוה שבהם שהיו שניהם בעיני עצמם כאפס ואין כמו שאמרו ואנחנו מה, זה מפני תוספות השגתו באלקית וזה מפני הרגשת שפלותו, וכל אחד בענינו גדול מחבירו, וע"כ בהא דוהאיש משה ענו מאד ששם מיירי מהענוה מחמת השגת גדלות אלקית שנאמר מכל האדם שממעט מלאכי השרת כנ"ל שהם יותר ענוים שבהם אינו שייך שפלות עצמם ע"כ כתיב מכל אדם אשר ע"פ האדמה ואהרן בכלל שבענין זה לא השוה לו אהרן:

ט״ווהנה במדרש נשא ויהי ביום. כלות משה ויהי ווי הי' מי אמר ווי מלאכי השרת אמרו ווי אמרו עכשיו הקב"ה מניח אותנו וכו', ובמגלה עמוקות פרשה זו שבשלושה מקומות קטרגו המלאכים סימן א'מ'ת' אדם משכן תורה, היינו בבריאת אדם קטרגו, ובמשכן היינו השראת השכינה למטה, ובנתינת התורה למטה, אך התחתונים נצחו, והטעם כמ"ש מהר"ל כי התחתונים הם עלולים ביותר, והיינו מחמת שיודעים בשפלות עצמם, ומקרא מלא הוא ואת דכא ושפל ובגמ' אני את דכא, ע"כ לגבי ענין השראת השכינה למטה שנצמח מפאת דכאות ושבירת הלב הי' באמת אהרן כדאי וחשוב ביותר ממשרע"ה, ואתיא הא כמ"ש האר"י ז"ל בלקוטי התורה למה אתה בוש לכך נבחרת לכך דייקא משום שאתה בוש, ולפי דרכנו יובנו הדברים היטב שמשום שאתה בוש והמזבח נדמה לך בדמות עגל ונשבר לבך בקרבך משום זה אתה נבחר שלהוריד השכינה למטה נתבקש איש כזה דווקא, ויש עוד מקום לומר שמה שנזדמן לאהרן שיטעהו המכשפים ויבוא חטא על ידו אף שרגלי חסידיו ישמור הכל הי' מטעם זה כדי שיהי' שבור לב עד התכלית, ואותה מדה נתבקשה להשראת השכינה, ולולא זה לא הי' אפשר שיהי' כ"כ שפל בעיניו ושבור לב כ"כ כי הי' קדוש ה' לא חטא מעודו כמ"ש הרמב"ן, ע"כ מה' היתה זאת להניחהו למקרי המכשפים למען יטעה וכנ"ל:

ט״זולפי האמור מענין שני מיני הכנעות יש לומר שהיינו ג"כ שני מיני הכנעות, הכנעה של ערב שבת, והכנעה של שבת, שבכתבי האר"י שכל העליות צריכין להיות בחי' ביטול והכ עה מקודם, ובע"ש נצרך להכנעה ע"י שירגיש בשפלות עצמו וזה ענין בר בי רב דיתבו בתעניתא במעלי שבתא, והיינו כמו שהגיד אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור דכל שאיננו חזק בעצמו לקיים כל תרי"ג מצות הוא בכלל ארור אשר לא יקים כמ"ש הרמב"ן ושבת הוא ברוך ואין ארור מדבק בברוך, עכת"ד, והעצה היעוצה לזה היא הכנעה ושפלות ובית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו, בזה מסלק ממנו את כחות הרעות וכל מחשבות טרדה דל"ט מלאכות ומשליך הכל ממנו להיות כאלו כל מלאכתך עשוי' ובזה בא לעומתו לקדושת שבת, אך בשבת עצמו אין ענין להתמרמרות הנפש, וכבר אמרנו שזהו שאנו אומרים צווחין אף עקתין בטלין ושביתין היינו הצווחין ועקתין שאדם על עצמו, אך מ"מ א"א לעליות שבת בלתי ביטול והכנעה כנ"ל, ולזה העצה הכנעה מחמת השגת גדלות הש"י שבשבת נפתחים עיני כל איש ישראל לראות ולהשיג מה שלא ידע, ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, וכל שמוגבה יותר נעשה נכנע יותר, וזהו ברם אנפין חדתין היינו פתחים חדשים להעשות נכנע וכנ"ל:

י״זולפי האמור יש ליישב קושית הרמב"ן על רש"י שפי' אך למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן הקשה דהמיעוט לעולם הוא בדבר שנאמר בו אך וא"כ צ"ל מיעוט בשבת ולא מיעוט במלאכת המשכן, ולהנ"ל יש לומר דמלאכת המשכן שהיא להשרות השכינה למטה נתבקשה מחמת שפלות עצמו, וענין זה איננו בשבת א"כ הוה מיעוט בשבת והוא ממש כפרש"י אהרן אחי כדאי וחשוב ממני וכו', אף שמשה גדול מאהרן וכ"כ שבת ממלאכת המשכן מ"מ בענין זה זה גדול מזה:

י״חויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', בת"כ אמר להם משה לישראל אותו יצה"ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם מפני מה כי אני ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', וכ"ק זקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד כי ישראל העמידו עצמן הכן לקבל המדרגות, ואמר להם משה מדריגות אתם רוצים, אתם עשו מה שעליכם אותו יצה"ר העבירו מלבכם וכו' עשיתם כן אז וירא אליכם כבוד ה' עכ"ד, ונראה לבאר דהנה משה ביקש הראני נא את כבודך והשיב לו הש"י כי לא יראני האדם וחי, ובמדרש וחי אפי' חיות הקודש, ויש לומר מפני שהש"י הוא אחד יחיד ומיוחד, וכל הנבראים הם מורכבים, ואפי' מלאך איתא בשערי אורה שהיא מורכב ממהותו וממה שלמעלה ממנו והוא נפש אליו, והמורכב אינו יכול לסבול את הפשוט וניתק הרכבתו ואי אפשר שישאר בחיים, ונהירנא שכך איתא בספה"ק, והנה מה שכתוב כי היום ה' נראה אליכם וכן וירא אליכם כבוד ה' לא תקשה, כי זה קאי על אש של מעלה רבוצה כארי אוכל קרבנין נראה לעיני בשר, אף שבפנימית הי' מלובש בו כבוד ה', מ"מ שוב הי' מורכב מפנימית וחיצונית, והי' יכול אדם המורכב לסבלו, ומ"מ יש לומר היות ידוע שמעת חטא עץ הדטו"ר כל הנבראים התחתונים שבהם תערובות טו"ר עד עת קץ שרוח הטומאה יעביר מן הארץ, וכמו שתאמר שאין המורכב יכול לסבול את הפשוט, כמו כן תאמר שאין המורכב מטוב ורע יכול לסבול את מה שאין בו שום שמץ תערובת טו"ר, וע"כ אש של מעלה שיצאה מלפני ה' שלמעלה מכל שום שמץ תערובות רע, לא הי' בכוחם של מורכבים מטוב ורע לסבלו, הגם שהיתה מתמדת כל ימי בית ראשון נראית לצדיקים ולבלתי צדיקים אינו דומה לתחילת יציאתו מלפני ה' כי אח"כ כשאכל קרבנין והפך את כל חלקי הקרבן שהי' מתערובת טו"ר לכולו טוב א"כ ישנו בו גם חלקי התערובות אלא שנתהפך, ומ"מ שוב יכולין המורכבים מטו"ר לסבלו, אך כשיצא מלפני ה' טרם אכל קרבנין שעדיין אין בו שום דבר מחלקי התערובות לא היו יכולין המורכבים לסבלו, לזה אמר משרע"ה תקנה אותו יצה"ר העבירו מלבכם וכו' שבאמצעות יחוד המעשה ידחה חלקי הרע לשעתו עכ"פ אז וירא אליכם כבוד ה':

י״טולפי האמור יש לפרש מחשבת נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם, דהנה ידוע בזוה"ק שאש זרה הוא כחות חיצונים מסט"א, והדבר יפלא שח"ו לומר על צדיקים אלו שהביאו טומאה למקדש, אך הענין הוא היות כי על חפץ מצוה חל שם שמים והם כוונו לעשות מצוה ושיחול עליו שם שמים ובאמת שלא הי' מצוה ולא חל עליו שם שמים, ע"כ חל עליו כח חיצוני לעומת שהוכן להיות חל עליו שם שמים וכטעם זוה"ק בטומאת מת מפני שהי' כלי ונרתק לקדושה ונתרוקן מהקדושה חל עליו דבר ההיפוך, ולאו דווקא דבר שהי' בו כבר השראת קדושה אלא דבר שהי' מוכן לקדושה נמי, והיינו טעמא דטומאת קרי שאיתא בכוזרי שהוא מעין טומאת מת, ובזה יש לפרש נמי טעמא דלאו דלא תוסיפו על הדבר שהפשטנים אמרו משום שמא יבוא לגרוע, ולפי האמור ניחא בפשיטות, והנה נדב ואביהוא לרגלי היותם גדולים כמשה ואהרן אין לומר עליהם שיטעו בזה, אך יש לומר שהיות ידוע, וכן הוא באלשיך, שטבע האדם להחזיק את זולתו כמו שהוא בעצמו, הצדיק מחזיק את זולתו לצדיק, וכן להיפוך, וכבר פרשנו את הכתוב אמר נבל בלבו אין אלקים השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב אין גם אחד, שהכל הוא מאמר הנבל שכבר פסו אמונים מבני אדם והכל השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב אין גם אחד, ובזה יחליק בעיניו לעשות כל רע, אבל ח"ו יש ויש צדיקים וחסידים עושי מלאכת ה' באמונה ורבים אשר אתנו מאשר אתם אלא שאין מכריזין על עצמן, וכבמדרש למה נמשלו ישראל לאגוז מה אגוז נראה כולו עץ פוצעו אתה מוצא בו מגורות מגורות של אוכלין כך ישראל וכו', וע"כ נדב ואביהוא הצדיקים הם בודאי נתבררו ונתבטל מהם שום שמץ תערובת רע, והי' כולו טוב, ממילא חשבו שגם כל ישראל כמותם, ובאשר אמר להם משה שזה מעכב על השראת כבוד ה' בודאי ביערו את כל שמץ רע מקרבם, והראי' שהרי זכו כולם לראות את כבוד ה', וע"כ חשבו היות ידוע שכל העולם תלוי בישראל והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, כאשר הם ביערו מקרבם את כל חלקי הרע כן נתבערו כל חלקי הרע מכל העולם כולו ונתקיים את רוח הטומאה אעביר מן הארץ ואין עוד במציאות שום דבר חיצוני, ושוב אין כאן בית מיחוש להקריב מה מחמת גודל אהבתם אף שלא צוה אותם, ולא המתינו לשאול את משרע"ה כמו שעשו הנשיאים, אך באמת לא כן הי' שעדיין לא נעדרו החיצונים אלא אתכפיא לשעתו בלבד, ולשון העבירו יצה"ר וכו' משמע נמי לשעתו כלשון שאמרו ז"ל מעבירין את המת מלפני הכלה, אבל אין העברתו מן העולם מעכב על המראה, וע"כ במקום שחשבו שיהי' חל שם שמים חל אש זרה:

כ׳ומהא דת"כ לימוד לכל איש נלבב ליום השבת שאז הוא זמן השראת כבוד ה' בלבות בני ישראל, וכמו שאנו אומרים בזמירות של ג' סעודות קריבו לי חזו חילא וכו', ונוכל להמליץ בו כי היום ה' נראה אליכם, אך אי אפשר כשהאדם בלתי מתברר מתערובת טו"ר, ולעומת הבירור זוכין למראה הנכבדת, ואף שמי הוא שיאמר זכיתי לבי מ"מ צריכין עכ"פ להעביר את יצה"ר לשעתו עכ"פ להפשיט את עצמו ממשכא דחויא ולקבוע את כל רעיוניו בסדר קדושה והבדלה מטנופי דהאי עלמא ושבת יעשה כולו תורה, ואף שאין זה כ"כ דבר נקל מ"מ שבת עצמו יכולה היא שתרחם ומסייעהו, כי בשבת אין משתמשין באילן ובזוה"ק שהוא עץ הדטו"ר, וכן כתיב מזמור שיר ליום השבת כי טוב וכו' ע"כ אז נקל לבוא לבחי' זו לשעתו עכ"פ ואז זוכין למראה כבוד ה':

כ״אותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, בעל מגלה עמוקות הקשה שמאחר שנעשה בהם דין הו"ל לומר מלפני אלקים שהוא מדת הדין ולא הוי' שהוא רחמים, פירוש הדברים אף שמצינו שם הוי' בעשיית דין ברשעים היינו משום שהרשעים מהפכים מדת רחמים לרוגז אבל צדיקים הללו שמתו מיתת נשיקה כמ"ש המפרשים לא יתכן זה, ונראה לתרץ דהנה בפ' אחרי בקרבתם לפני ה' וימותו, היינו שמחמת קרבתם שהתדבקו באהבת הש"י עד כלות הנפש אף שאין אדם שליט ברוחו לכלוא את הרוח מ"מ לעומת התדבקם כ"כ באהבה עוררו למעלה נמי אהבה רבה לעומתם ונטלו נפשותיהם בנשיקה, ומעתה מובן שבלתי אפשר הי' להזכיר כאן שם אלקים שם הדין, שאלמלי כן הי' שמאל דוחה ולא הי' אפשר להם להתדבק כ"כ עד כלות הנפש, וכל מיתתם היתה רק מחמת שם הוי' ב"ה והדברים ברורים למבין:

כ״בברש"י לפי שהשוו כולם בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום באהבה, נראה לפרש דהנה בחטא נדב ואביהוא איפלגי תנאי זה בכה וזה בכה ובודאי כל דברי חכמים קיימים, שהרי לכאורה קשה למה נדו מהמפורש בכתוב ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, אך יש לומר דהנה בש"ס עירובין ויומא דר' אליעזר אמר לא מתי בני אהרן אלא שהורו הלכה בפני משה רבם שדרשו ונתנו בני אהרן אש על המזבח אעפ"י שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט ופירש"י יומא שכדין עשו, אבל זיל לאידך גיסא למ"ד על הקרבה מתו הלוא שפיר דרשו שכן הוא ההלכה באמת ומה חטאו, ויש לומר עפ"י דברי הש"ס יומא (מ"ה:) מה להלן בסמוך לו אף כאן בסמוך לו והי' הו"א שאש מחתה יקח ממזבח הפנימי ע"כ הוצרך לימוד מפורש שלא יהא אלא ממזבח החיצון, ומ"מ סברא דבסמוך לו לא נדחיא לגמרי שהרי על מזבח החיצון גופי' יש בסמוך לו דהיינו כנגד הפתח ואף דאידחי מזבח הפנימי מ"מ הסמיכה שמזבח החיצון לא מדחיא, וכן הוא באמת שצריך שיהי' כנגד הפתח שהוא סמוך ביותר ומייתא לה שם מקרא, ובזה מיושב לי קושית התוס' שם למה לי קרא דבדעבד מהאי גיסא ומהאי גיסא כשר תיפוק לי' דלא שינה עליו הכתוב לעכב, ולהנ"ל יש לומר דאחר דילפינן בבנין אב דצריך בסמוך לו והי' הסברא שיקח ממזבח הפנימי אלא שמפורש בכתוב דמזבח החיצון ומ"מ סברא דבסמיך לו עדיין קאי וא"כ מצד הבנין אב הי' צריך ליקח מכנגד הפתח, והכתוב שינה עליו ליקח מכנגד הפתח הרי שינה עליו לעכב, ומעתה מובן לנ"ד דאין ראי' מונתנו אש שאעפ"י שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט דשם דמיירי במזבח החיצון הוה אש הדיוט סמוך לו אבל קטורת שנקרב בפנים הוה מזבח החיצון סמוך לו, וכן הוא בתוס' עירובין דלר' אליעזר צריך לומר שעל מזבח החיצון הקריבו, ממילא לאינך מ"ד טעו בזה שהשוו פנים לחוץ, מטעמא דבסמוך לו או מטעם אחר ומ"מ טעותם הי' במשא ומתן ובפסק של הלכה, אך הא גופא יקשה מאין בא לקדושים האלו שיטעו במשא ומתן ובפסק הלכה וכמ"ש הרמב"ן בפרשת שופטים כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול, אך לזה שוב יש לומר כטעמי דתנאי מר אמר הכי ומר אמר הכי שבשביל חטא זה נסתעף שטעו בדבר הלכה בודאי כל דברי חכמים קיימים שדברים הרבה היו סיבה להם שיבואו לכלל טעות בהלכה, אבל זולת זה לא יתכן שיבואו לכלל טעות כי האיברים גופייהו נמשכים לכל מה שהוא רצון הש"י, וכמו שהגיד כ"ק זקני זצללה"ה מקאצק שלכן כתיב באברהם וישלח את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, כי האיברים של אאע"ה היו מעצמם נמשכין למצוה ולא הצריך לשלוח אותם, אבל בעקידה שבאמת לא היתה הכוונה לשוחטו שוב לא היו האברים נמשכים והוצרך לשליחת יד כן הי' בקדושים הללו, ובזה יש לפרש טעם דכל השוגגין צריכין כפרה אף דעני זה מה קעביד, שהרי אפי' בדבר שהי' זהיר טובא לא הי' אפשר לו לידע נמי חייב, אך להנ"ל יש לומר שאלמלי הי' זהיר וזריז בכל מצות ה' לא הי' בא מכשול כזה לידו והי' פרוש מדבר זה מעצמו אף בלי הוראת השכל שהאיברים שבו לא היו נמשכין כלל לדבר זה:

כ״גונראה דהא דקיבלו עליהם גזירת המקים באהבה, היינו שהיו נמשכים אחר רצון הש"י, אף שכמו זר נחשב הדבר בעיניהם מ"מ קבלו באהבה כאלו הי' דבר נעשה לרצונם, וזהו הפירוש באהבה, והוא תיקון על חטא נדב ואביהוא שהם באו לכלל טעות באשר שכלם הרא' להם כך ולא היו נמשכים מעצמם בלי הוראת השכל, שאלמלי הי' כן לא באו לכלל טעות, אבל הם השוו בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום באהבה ונמשכו לרצון הש"י אף בלעדי הוראת השכל:

כ״דולפי האמור יובן מה ששכרם הי' פרשת מאכלות אסורות שאף שמאכל ומשתה של אדם אינם נכנסין בשכל האדם אלא כמ"ש הכוזרי שמהמאכל ומשתה נתהוה איד הדם, ונפש הצומחת נתלה באיד הדם והחיונית נתלה בצומחת והשכליות בהחיונית, וע"כ הם שנתקדשו בקדושת הגוף שהי' נמשך לרצון הש"י אף מבלעדי השכל נאות להם פרשת מאכלות אסורות שיהיו גם הגופים קדושים:

כ״היש להבין סמיכת פרשת מאכלות אסורות לפרשיות של מעלה, והרמב"ן עמד בזה, ואענה אף אני חלקי בזה בעזהי"ת, הנה חטא הראשון שבעולם הי' בענין אכילה הוא אכילת עץ הדטו"ר, וממנו נסתעף כל עון וכל חטאת כל נגע וכל פגע, ע"כ כשהוציא ה' את ישראל ממצרים הי' ראשית התקרבם תחת כנפי השכינה באכילת מצוה פסח מצה ומרור, ובאכילת מצוה זו יהי' תיקון על אכילת עבירה של אדה"ר, ובזה יש ליתן טעם על מה שנצטוו לאכול קדשי שעה של מלואים באנינות ומשרע"ה הי' חושב שגם בקדשי דורות הותרו, ואהרן השיב לו אם שמעת בקדשי שעה שמא אין לך להקל בקדשי דורות, ויש להבין דבכל מקום הנוהג לדורות חמור ואם נדחה אנינות באותו יום מפני קדשי שעה ק"ו מפני קדשי דורות, וליכא למימר דמחמת דקילי אין מזיק בהם אנינות, ליתא שהרי ק"ו ממעשר דקיל יותר ומ"מ אסור לאונן, וע"כ לומר דחומר המצוה דוחה האנינות, א"כ שפיר יש ק"ו קדשי דורות מקדשי שעה, אך יש לומר דכמו ישראל דנכנסו תחת כנפי השכינה ע"י אכילת מצוה פסח מצה ומרור כנ"ל, כן נמי הכהנים נתחנכו ע"י אכילת מצוה מה גם שהם הוצרכו לתקן חטא אדה"ר כמו שהגדנו במאמרים הקודמים וזה שנצטוה משה באנינות יאכלוהו כי כמו שאכילת האיסור של אדה"ר הביא אנינות לעולם, ע"כ אכילת מצוה זו דוחה, את האנינות והיינו כדאיתא בש"ס פסחים חמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה פסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שעיקרו אינו בא אלא לאכילה, כן נמי הי' הענין שקרבנות המלואים הנאכלין עיקרם אינו בא אלא לאכילה מטעם הנ"ל, ע"כ נאכלין נמי באנינות וכעין פסח בטומאה, והנה ישראל נתקרבו באכילת פסח שהוא קדשים קלים, אבל אהרן דכתיב בו ויבדל את אהרן להקדישו קודש קדשים, נמי נצרך להתקרבתו אכילת קדשי קדשים, ולא הספיק אכילת קדשים קלים לבד, ובזה יש לפרש מה דהקדים הכתוב אכילת המנחה באנינות ולכאורה זבחים קודמים למנחות וכשם שהם קודמים בהקרבתם כך הם קודמים באכילתם כבש"ס זבחים, אך הוא הדבר שחזה התנופה וכו' הוא קדשים קלים, ע"כ הקדים הכתוב עיקר הנצרך שהיא המנחה שהיא קדשי קדשים, ומעתה מובן שזהו רק בקדשי שעה שעיקרם אינו בא אלא לאכילה אבל קדשי דורות שעיקר כפרה בדם אין ענין לזה, וזה הי' סברת אהרן והודה לו משרע"ה:

כ״וולפי האמור יש ליתן טעם מה שנסמך למשא ומתן של הלכה זו פרשת מאכלות אסורות, דידיעת הפכים אחד, דכמו שהנכנס לקדושה היא ע"י מאכל של מצוה כ"כ ח"ו להיפוך כאמרם ז"ל הובא ברש"י סוף פ' קדושים אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחביריו:

כ״זויש לומר ג"כ שברוב שנים קוראים פרשה זו בשבת ראשון אחר הפסח, ובודאי לא במקרה היא אלא בכוונה, מטעם הנ"ל אחרי אכילת מצוה שבחג הפסח מיכלא דאסוותא מיכלא דמהימנותא שישראל מתחדשין ומחליפין כח לכנוס תחת כנפי השכינה להיות לעם לה', באה אח"כ האזהרה לפרוש ממאכלות אסורות כנ"ל:

כ״חומכאן יש לימוד לכל אדם הבא לטהר שראשית דרכו ישגיח על אכילתו שיהי' בקדושה ובטהרה, ובשביל זה בא לטהרת מחשבה, וכל עבודתו ותורתו יהי' באופן אחר לגמרי, ובזוה"ק כל עמל אדם לפיהו, בשביל שלא שמר את פיו ממאכלות אסורות, ומובן ממילא להיפוך שהמתקדש במאכלו נסתלק ממנו כל עמל, וברש"י תהלים ותורתך בתוך מעי שמאכלי הוא עפ"י התורה שנשמר ממאכלות אסורות, א"כ המתקדש במאכלו נעשים גם המעים שהוא שפלות הגוף נמי קודש, ודי בזה: