שם משמואל, שמיני ו׳Shem MiShmuel, Shmini 6
א׳שנת תרע"ה
1
ב׳במדרש אמ"ר שמואל בר נחמן כל ז' ימי הסנה הי' הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים וכו' ובשביעי אמר לו שלח נא ביד תשלח, אמר לו הקב"ה משה אתה אומר שלח נא ביד תשלח חייך שאני צוררה לך בכנפיך, אימתי פרע לו ר' לוי אמר כל ז' ימי אדר הי' משה מבקש תפלה ותחנונים שיכנם לארץ ישראל בשביעי אמר לו כי לא תעבור את הירדן הזה, ר' חלבו אמר כל ז' ימי המלואים הי' משמש בכהונה גדולה וקסבור שלו הוא בשביעי אמר לו לא שלך היא אלא של אהרן אחיך הוא הה"ד ויהי ביום השמיני:
2
ג׳ויש להבין למה בתחילת השליחות הי' מסרב ואמר שלח נא ביד תשלח ובמדרש שמות פ' ג' סי' כ"א ורבנן אמרי סבור אתה שהי' מעכב משה לילך אינו כן אלא כמכבד לאהרן וכו', עתה כשהגיע לשמש בכהונה גדולה נהפך הדבר וקסבור שלו היא ולמה לא כיבד גם עתה לאהרן, ועוד איך סבר ששלו היא הלוא כבר נבחר אהרן ונמשח ונתרבה כל שבעה:
3
ד׳ונראה דהנה בעיקר סירובו של משה יש להבין הלוא במדרש שם פרשה ב' סי' י"ג בפסוק ויאמר הנני, הנני לכהונה הנני למלכות, ולמה לכהונה ולמלכות הי' מוכן ולשליחות סירב, וכמו שהי' מכבד לאהרן דבר השליחות כבמדרש הנ"ל הי' לו לכבדהו ג"כ בדבר כהונה ומלכות, ועוד שבמדרש פרשה ג' סי' וא"ו בפסוק ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא א"ר שמעון לודייא בשם ר' סימון בשם ר"ל אמר משה עתיד אני להעשות סירסור בינך וביניהם כשתתן להם את התורה ותאמר להם אנכי ה' אלקיך וכו', א"כ הרי כבר ראה מראש מה שיהי' בסוף שהוא יוריד את התורה לישראל ולא סירב ובהשליחות סירב:
4
ה׳ונראה דהנה בזוה"ק שמשה הי' במלולא ואהרן בעובדא, ונראה שמשה ואהרן היו כמו נשמה וגוף, מלולא מתיחס אל הנשמה כמ"ש ויהי האדם לנפש תי' ומתרגם לרוח ממללא, ועובדא מתיחס אל הגוף, ויש להסביר הדברים עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיש שני מיני ענוה והכנעה, יש שמבין בשפל מצבו מאין בא מטפה סרוחה והוא חומר גס ועכור ברי' שפלה וקטנה עומדת בדעת מעוטה וקלה מעותד לכל פגע ונגע בעודו ולאן הוא הולך במותו למקום עפר רימה ותולעה, ע"כ הוא שפל בעיני עצמו ונכנע, ויש ענוה והכנעה שאעפ"י שיודע ומכיר את מעלתו, מ"מ לגודל השגתו באלקית אין מציאותו נחשב מציאות אפי' אם הי' לו מעלות רמות ונשגבות אלף פעמים ככה עכת"ד, וכבר אמרנו שאף שמשה ואהרן שניהם היו ענוים ונכנעים ביותר כאמרם ז"ל שאברהם אמר ואנכי עפר ואפר, שמ"מ הי' לו שום מציאות גרוע בעיני עצמו כמו עפר ואפר, והם אמרו ואנחנו מה שלא הי' להם בעיני עצמם אפי' מציאות גרוע, מ"מ חלוקים היו בענותנותם, אהרן הי' לו שפלות ממין הראשון, ומשה ממין השני הנ"ל, ונסתייענו מהכתוב והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה, אף שגם אהרן נכלל במאמר ואנחנו מה ובשלילה היינו שלא הי' להם אפי' מציאות גרוע אין שייך פחות ויתר, אלא ודאי דשם מדבר מהענוה ממין השני שמחמת השגה באלקית, ובזה הי' משה גדול מאהרן, ותדע שמדבר ממין ענוה זו שהרי דרשו ז"ל יכול אפי' ממלאכי השרת ת"ל מכל האדם אשר ע"פ האדמה ולא ממלאכי השרת, שאצלם לא שייך מין ענוה הראשונה, וע"כ מדבר ממין ענוה שע"י השגה שבזה יש לומר שמלאכי השרת הם יותר ענוים מפני שמשיגים יותר, אפי' ממשה בעודו בגוף, שהרי קבל כמה דברים מהם:
5
ו׳והנה כאשר נדקדק בענין שני מיני הכנעות וענוה אלה נמצא שמין הכנעה וענוה הראשונה הוא מפאת הגוף שמתבונן בשפלותו, ומין השני הוא הכנעה וענוה מחמת השכל, והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש הא דאמרינן מגביה שפלים עד מרום, שמטבע השפל בעיני עצמו כשמגביהין אותו מתבייש ונעשה שפל עוד יותר [וזה מדת ישראל כמ"ש כי אתם המעט מכל העמים שפירשו בו שאתם ממעטין עצמיכם נתתי גדולה לנבוכדנצר וכו' אבל אברהם אמר ואנכי עפר ואפר] ושוב מגביהין אותו יותר ושוב נעשה שפל יותר וחוזר חלילה, ע"כ מגביה שפלים עד מרום, ודפח"ח, והנה בודאי באותו ענין שהוא נכנע נתרומם וכמו שאמר הלל השפלתי הוא הגבהתי, וע"כ משה שענותנותו מתיחס להשכל נתרומם ונתעלה שכלו עד מרום, ואהרן שענותנותו מתיחסת לגוף כנ"ל נתרוממה ונתעלתה ונגבהה בחינת גופו להיות גם גופו קודש קדשים, ולפי האמור מובנים דברי הזוה"ק שמשה במלילא המתיחס להשכל ואהרן בעובדא שמתיחס לגוף, ויש לומר עוד דמה"ט זכה אהרן לזרעו אחריו להתקדש בקדושתו כמו שמברכין אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, שהבנים מתיחסים להגוף ולא להשכל כידוע וכבר דברנו מזה:
6
ז׳והנה לפי האמור מובן אשר דברים שמתיחסים לשכל צריכין להיות ע"י משה, והמתיחסים לעובדא ע"י אהרן, ולפי"ז יש לומר דהא שאמרנו לעיל בשם המדרש שמשה סירב בשליחות משום שהי' מכבד את אהרן זה שייך רק בדבר שהי' אהרן נמי ראוי לזה, אבל בדבר שאין אהרן ראוי לה אין שייך בכאן כיבוד, ולפי"ז ניחא מה שמשה אמר תיכף עתיד אני להעשות סירסור בינך ובינם כשתתן להם את התורה ולא מיאן בזה ולא סירב לכבד בזה את אהרן, דבענין להוריד את התורה ממעלה למטה שמתיחס לשכל מובן שנצרך לזה דווקא איש שמעלתו מעלת השכל, אבל אהרן שמעלתו מעלת הגוף בעובדא אין לו ענין להורדת התורה ממעלה למטה, וע"כ לא הי' שייך לכבד בזה את אהרן:
7
ח׳ומעתה יש ליישב נמי הא דאמר הנני לכהונה הנני למלכות דהנה כהונה יש בה שני ענינים, יש שהוא בעובדא עבודת הקרבנות וכמו שפירש"י דלשון כהן פועל עובד הוא, אך יש בו נמי המשכת השפע מלמעלה למטה וזה מתיחס ביותר לשכל, ויש לומר שביותר מתיחס זה לכהן גדול, שתיבת גדול הוא התפשטות ממעלה למטה, וכידוע שמדת החסד נקראת גדולה, ואאע"ה נקרא גדול האדם הגדול בענקים, וע"כ ענין כהונה גדולה מתיחס לשכל, וכהן הדיוט לעובדא, ע"כ יש לפרש דהא שמשה אמר הנני לכהונה היינו כהונה גדולה וכענין שמנינו שיעקב אבינו ע"ה הי' כ"ג כבמדרש שאמר הקב"ה למיכאל עשית לכ"ג שלי בע"מ, וידוע שיעקב מלבר ומשה מלגאו, ע"כ הי' כהונה גדולה יותר ראוי לו מלאהרן ושוב לא שייך בזה כיבוד כנ"ל, וכן הא דאמר הנני למלכות, נמי יש לומר דענין מלוכה הוא להרים דת האמת והתפשטות גבול הקדושה, וכן נמי משפט ששייך למלך ושלמה המע"ה ביקש חכמה לעשות משפט באמרו מי יכול לשפוט את עמך הכבד הזה, ומתיחס ביותר לכח שכלי, ע"כ אמר הנני למלכות ולא כיבד בזה את אהרן, אך בענין השליחות להוציא את ישראל ממצרים שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, והי' נצרך להגביהם ממטה למעלה זה הי' יכול גם אהרן, ובאמת כך היתה מדתו של אהרן להרים את הנכשלים משפל מצבם, מה גם לעשות אותות לעיני ישראל ילעיני פרעה שזהו בעובדא בודאי הי' אהרן נאות לזה, ע"כ סירב וכיבד בזה את אהרן:
8
ט׳ומ"מ הי' עליו חרון אף כי בהדי כבשי דרחמנא למה לו, והי' לו להשיב אל לבו שבאשר כך הוא רצון ה' שהוא יהי' הגואל ולא אהרן בודאי כך טוב וכך יפה, והוא בכלל מדת בטחון שביאר בחובת הלבבות שאין הפירוש שיבטח שישתנה הדבר לטוב אלא שיבטח בה' שבודאי הכל הוא לטוב לו, ואם יהי' טוב שישתנה הדבר בודאי ישתנה, ובאם לא ישתנה בודאי כך טוב ויפה, ובודאי כך הוא בענין הנוגע לכלל ישראל שבאם רצון הש"י שהוא יהי' הגואל ולא אהרן בודאי כך צריך להיות:
9
י׳והנה במדרש בפסוק כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם ומה מי שבוטח בע"ז נעשה כיוצא בו הבוטח בהש"י אינו דין שיעשה כיוצא בו, ואיך יתכן לומר כן, אבל הפי' שכמו שהקב"ה כולל הכל והכל שוה לפניו העוה"ז והעוה"ב כחשכה כאורה כי הכל נמצא מאמיתת המצאו, כ"כ הבוטח בה' נתעלה ונתרומם וכולל כל הבחינות וכל המדות, וע"כ אם הי' משה קיבל השליחות בלי שום חשבונות אלא הי' בוטח בה' שכך ראוי להיות אף שלפי חשבונו הי' צריך לכבד את אהרן, הי' נעשה מרומם וכולל הכל הן בעובדא הן במלולא הן מעלת השכל הן מעלת הגוף, וע"כ הי' ראוי להיות גם כהן הדיוט וכה"ג ולוי ומלך וגואל ומוריד את התורה, אך באשר מיאן וסירב אבד מעלה זאת, וניטלה ממנו הכהונה שהיא בעובדא כנ"ל, ונשאר לו רק מעלתו במלולא, וע"כ גם בענין הגאולה צירף לו את אהרן שיהי' לו כגוף לנשמה, ולדעת האומרים שמשה כל ימיו שימש בכהונה גדולה, היינו משום שכהונה גדולה מתיחסת לשכל כנ"ל, ומ"מ הנ"מ בזרעו אחריו שמצד מעלת השכלי אין מוריש לבניו כנ"ל, אבל אם הי' זוכה למעלה הכוללת והי' לו מעלת הגוף כמו מעלת השכל היו בניו יורשים הכהונה ממנו:
10
י״אוהנה יש לומר שלעומת שמשה אבד בסירובו מעלת הכוללת כנ"ל, זכה אהרן ע"י מעשה העגל גם להיות כ"ג כבמדרש פרשת צו פרשה יוד סי' ג' משל לבן מלכים וכו' אמר לו פדגוגו אל תייגע עצמך תן לי ואני חותך א"ל יודע אני להיכן היתה כוונתך מוטב שיתלה הסרחון בך ולא בבני חייך מן פלטין דידי לית את זייע וכו' אמר לו הקב"ה לאהרן אהבת צדק אהבת לצדק את בני ושנאת מלחייבן ע"כ משחך אלקים אלקיך א"ל חייך מכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה:
11
י״בולפי האמור יתפרשו בטוב דברי המדרש הנצבים פתח דברנו, שע"י שסירב בשליחות אמר לו הקב"ה חייך שאני צוררה לך בכנפיך, דכמו שעוף מתרומם לעוף למעלה ע"י הכנפים וכשצרור לו דבר בכנפיו מונעתו מלעוף ולהתרומם, כן משרע"ה שלולא שסירב הי' מתעלה ומתרומם מעל כל הפכים כנ"ל, אבל בשביל הסירוב הכנפים צרור בהם דבר המונע, אימתי פרע לו ר' לוי אמר כל ז' ימי אדר הי' משה מבקש תפלה ותחנונים שיכנס לארץ ישראל ובשביעי אמר לו כי לא תעבור את הירדן הזה, דהנה בזוה"ק דמעלת משה הי' גבוה מא"י וע"כ לא נכנס, אך זה יתכן באם היתה מעלתו מוגבלת, אבל אם מתעלה ומתרומם מכל הפכים לא הי' זה נחות דרגא למשה, וכמו שאין נחות דרגא להש"י להשגיח בשפלים כי הוא נעלה ומרומם הן מהעליונים והן מתחתונים ומאיר הכל בשוה, כן כמוהו כל אשר בוטח בו ית"ש כנ"ל, וזה שהי' משה מתחין שבעה ימים כדי לבוא למדריגה הכוללת כנ"ל, דאל"ה אחר שנודע לו שזה גרעון אליו למה הי' עוד מבקש, אלא הפי' שרצה לבוא לבחי' הכוללת ושוב לא הי' גרעון אליו, אבל לא השיג עוד מעלה זו ומטעם שבסירובו אז פגם בזה כנ"ל:
12
י״גור' חלבו אמר כל שבעת ימי המלואים על דרך הנ"ל כדי לזכות לבחינה הכוללת ואז הי' במעלה גדולה יותר ואף שאהרן זכה לכהונה גדולה ג"כ מפני שזכה בו מחמת העגל כנ"ל נוסף על מעלת כהן הדיוט שהי' לו מאז מ"מ לא הי' מחמת מעלה הכוללת בשלימות כ"כ, ותדע דבאם הי' זכה למעלה הכוללת לגמרי הי' יכול להיות גם לוי כמו משרע"ה לאידך מ"ד. ובודאי היתה מעלת כהונתו של משה גבוה יותר ויותר, ושוב לא שייך לכבד את אהרן כי במה שאהרן אינו יכול אינו שייך כיבוד, וגם לא רצה ליטול מאהרן את כהונתו שנתרבה ונמשח שבעה [ויש לומר דהא דצריך שתים ריבוי ומשיחה, ריבוי כנגד מעלת הגוף שהוא בעובדא ומשיחה נגד מעלת כהונה גדולה, ואף אלעזר ואיתמר הי' קצת דינם ככהנים גדולים כמ"ש הרמב"ן פרשה זו] אלא שיהי' עוד מעלה בישראל גבוהה מאלה, והיינו מעלת הכולל, ואך לא הגיע לזה מחמת הסירוב כנ"ל ולאינך מ"ד לא זכה לבניו וכנ"ל:
13
י״דואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לתטאת ובת"כ שבא לכפר על חטא מכירת יוסף שנאמר וישחטו שעיר עזים, ויש להבין מה ענין מכירת יוסף לכאן, ונראה דהנה אמרו ז"ל יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, נראה הפירוש דהנה חטא העגל הי' מחמת שהשטן הטעה אותם, ויש להבין מאין נטל הרשות לשלוט בישראל להטעותם אחר שישראל היו נרצים מאד להש"י מחמת קבלת התורה, ונראה דהנה במדרש כיון שבאו ישראל לסיני ונעשו כאיש אחד אמר הקב"ה הרי הגיע השעה ליתן תורה לבני, ויש להתבונן למה נתלה נתינת התורה בהתאחדות ישראל, ויש לומר דהנה מחמת חטא אדה"ר נתערב טו"ר וניתנה שליטה לכחות חיצונים שבכל מעשה ויבוא גם השטן בתוכם, והעצה לזה הוא האתחדות ישראל כשישראל מתאחדים זה בזה הם כמחיצה של בני אדם שאינם מניחין לכנוס זר לבין השדרות, ואך כאשר יש פירוד ביניהם נכנסין דרך הביקוע, ובזה יש לפרש לשון הכתוב אני חומה וגו' כידוע לשון אני הוא כנס"י שהיא מצד עצמה היא חומה, ועפ"י הדברים האלה יש לפרש הא דכלי המיוחד למשקין דשיעורו להתבטל מתורת כלי ע"י שניקב בכינוס משקה, ומעולם לא הבנתי למה לא שיעורו במוציא משקה שמאחר שמוציא משקה הרי אינו ראוי להשתמש בו למשקין שהרי יטפטפו המשקין ממנו, אך יש לומר דרמז יש בדבר, דכלי רומז לכנסת ישראל כנישו דכל נהורין, כמו כלי שמכיל מה שבתוכו, ואם ניקב כמוציא משקה מ"מ אין הנשאר מתקלקל ועדיין הוא ראוי לשמור את הנשאר, אך כשניקב ככינוס משקה זה רומז שכחות תיצונים נכנסים דרך הביקוע והנקב, שוב מתקלקל אף הנשאר בכלי וע"כ אין עליו תורת כלי עוד:
14
ט״ווהנה י"ב שבטים שהם נגד י"ב גבולי אלכסון הם שמירה לכנסת ישראל לבל יבוא בה ערל וטמא שהוא כחות חיצונים מחמת עירוב טו"ר, אך בחטא מכירת יוסף נעשה פירוד בין הדבקים ונכנסו דרך הביקוע והתחיל הגלות, וע"כ כל עוד שלא נתחברו להיות כאיש אחד לא הגיע העת ליתן התורה שצריכה שמירה מפני העירוב טו"ר, וכבמדרש משל למטרונה שהיתה מהלכת והזיין לפני' ולאחרי', הרי שצריכה לשמירה, ואין לך שמירה מעולה אלא התאחדות ישראל כנ"ל, וע"כ כשנעשו כאיש אחד בלב אחד נגמר השמירה אמר הקב"ה הרי הגיע העת ליתן את התורה:
15
ט״זוהנה כבר אמרנו במק"א דלהיות כאיש אחד בלב אחד אי אפשר אלא כשכולם מתכוונים לתכלית אחד דהיינו צורך גבוה, דאם מתכוונים כל אחד לטובת עצמו אפי' להשיג קרבת אלקים א"א שיהיו כולם כאיש אחד בלב אחד, שכל אחד חושש לנפשו יותר, וחטא מכירת יוסף מושך לפירוד לגמרי, אבל במ"ת היתה כוונת כולם צורך גבוה כמ"ש במק"א, אך כאשר אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות, הרי חזרו לחשוש על נפשם, דהעושה הכל צורך גבוה לא שייך לחוש פן נמות, דאם כה יהי' רצון הש"י שימות הרי בזה יעשה צורך גבוה וצריך שגם רצונם יסכים לזה ובהכרח שנפלו ממדריגתם וחששו לטובת עצמם, ושוב התגבר חטא מכירת יוסף ונעשה פירוד לגמרי, וככלי שניקב בכונם משקה ונסתלקה השמירה ע"כ דחק השטן ונכנס דרך הביקוע, עד שחזר ונתערב טו"ר ומחמת זה הי' לו כח להטעותם כנ"ל:
16
י״זוממוצא הדברים שכל חטא העגל נמשך מחטא מכירת יוסף ומפירוד לבבות, וזהו שאמרו ז"ל אלהות הרבה אוו להם מורה שהי' פירוד ביניהם וסילוק האחדות:
17
י״חוהנה משרע"ה אמר לאהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני וגו' ויאמרו לי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו וגו' ואמרו להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, ופירש"י ולא ידעתי שיצא העגל הזה, ואינו מובן התנצלות אהרן דמ"מ למה אמר להם למי זהב, ואם לא היתה כוונתו לעשות העגל למה לו הזהב, אך להנ"ל יש לומר דאהרן ירד לסוף הענין ושורש החטא ומצא שהכל נצמח מפאת הפירוד כנ"ל, וכמו רופא מומחה הבא לרפאות, מרפא תחילה שורש ומקור מוצא המחלה ואז המחלה מאלי' בטלה והלכה לה, כן היתה עצת אהרן לאגד ולאחד את כל ישראל, וע"כ לפועל דמיוני רצה לקבץ מהם זהב, היינו שיתנו כל אחד ואחד נדבתו ומכולם יעשה ע"י התכה גוש אחד, וזה יהי' לפועל דמיוני לאחד ולאגד את כל ישראל, ואז ממילא יסתלקו מהם כחות החיצונים והטעותם וישובו ישראל כאיש אחד לה', ובודאי היתה זה עצה טובה ראוי' לממציאה, אך איתא בזוה"ק ששגג במה שלקח אותו מיד המכשפים ואם הי' מצוה להם להניח על הארץ והוא לקח הזהב מן הארץ לא היו מועילים כלום בכשפיהם, ושוב הי' נעשה מחשבתו לטובה הנ"ל, אבל שגג בזה, ומעתה מובן התנצלות אהרן וכבר דברנו מזה:
18
י״טולפי האמור יובן מאמרם ז"ל יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, שעצת אהרן נתקיימה בנדבת המשכן שנעשה מכל הנדבות משכן אחד, ולא היו הנדבות מיוחדות שיהי' נקרא שם המתנדב על דבר אחד אלא נתערב הכל, וזה הי' לפועל דמיוני להתאחדות ישראל, וכבר אמרנו שלכן נקרא אוהל מועד מלשון התועדות והתאחדות ישראל זה בזה, ושוב מתועדים ומתאחדים עליונים בתחתונים כמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, כשישראל מתאספין ומתאחדין אז הקב"ה נקרא מלך ישראל, ואז האוהל מועד הוא היכל מלך:
19
כ׳ולפי האמור יש ליתן טעם הא דאין משכן דוחה שבת, דשבת הוא רזא דאחד וכמו שאנו אומרים צרורא דלעילא דבי' חיי כולא, אין צורך לבנין המשכן להתאחדות כנ"ל:
20
כ״אולפי האמור יובן למה הוצרכו אז לכפרה על חטא מכירת יוסף שזה יתד שהכל תלוי בו כנ"ל, ואפשר נמי דחטא נדב ואביהוא נמשך מזה, שחשבו שאחר הכפרה על חטא מכירת יוסף שוב כל ישראל כחומה בצורה ואין עוד לחוש שיבקיעו כחות החיצונים למחנה ישראל, ושוב אין לירא מאש זרה שידוע שהכוונה לכחות חיצונים:
21
כ״בהן היום הקריבו, ברש"י מהו אומר אלא אמר לו משה שמא זרקתם דמה אוננין שהאונן שעבד חילל אמר לו אהרן וכי הם הקריבו שהם הדיוטות אני הקרבתי שאני כ"ג ומקריב אונן, עכ"ל, ויש להבין הלוא כתיב וימציאו בני אהרן אליו את הדם שפירש"י לשון הושטה, שהוא עבודת הולכה אחת מארבע עבודות שהפסולין לעבודה פוסלין בהם, וא"כ מסתמא גם שעיר הזה כך הי' סדר הקרבתו, ואם בא לומר שהולכת דם שעיר זה לא הי' על ידיהם הי' לו לומר בלשון אחר, ולא בלשון פשיטות, וגם מאמר משה לא הי' לפרט שמא זרקתם את דמה אוננין אלא שמא הקרבתם את דמה אוננין שהי' כולל גם הולכה שעשו כן בקרבנות הקודמים:
22
כ״גואפשר לומר דהנה כתב הרמב"ן בפסוק ראשיכם אל תפרעו שהי' דינם בימי המלואים כדין משוח מלחמה לדורות שהוא אינו פורע ואינו פורם ולא מטמא לקרובים ככ"ג אבל אינו מקריב אונן, עכ"ל, והנה בש"ס זבחים (י"ג.) ר"ש מכשיר בהילוך שהי' ר"ש אומר אי אפשר שלא בשחיטה ושלא בקבלה ושלא בזריקה אבל אפשר שלא בהילוך שוחט בצד המזבת וזורק, והנה ידועין דברי תרומת הדשן סי' נ"ו דכל היכי דאיפלגי בדבר הלכה לאו למימר דמר סבר שחבירו טועה לגמרי שאין שום סברא לומר כמוהו אלא שגם הוא מודה שיש צדדים לומר כן אלא שאינן מספיקים לפסוק הדין כך בשביל צדדים אלו עכת"ד הצריך לעניננו, וא"כ יש לומר נמי בהא דר"ש מכשיר בהילוך ורבנן פליגי עלי' לאו למימרא דרבנן ס"ל שאין שום צד סברא וטעם להכשיר בהילוך אלא שאין צד סברא וטעם זה מספיק לפסוק הלכתא כך, וע"כ יש לומר בנ"ד דבלא"ה נמי דינם ככ"ג במקצת אלא לגבי הקרבה דינם ככהן הדיוט, יש לומר דווקא בעבודה שא"א לבטלה, אבל בעבודה שאפשר לבטלה שוב דינם בה ככ"ג, כמו אכילה דאין מעכבת הכפרה דדינם ככ"ג, כן נמי יש לומר בעבודה שאפשר לבטלה דנמי חשובה אינה מעכבת הכפרה שהרי אפשר בלעדה:
23
כ״דוהטעם דלא חשיבי ככ"ג אלא בהא דאין מעכב הכפרה יש לומר, דהנה בש"ס יומא (ד':) דר' יוחנן ור"ל תרוייהו ס"ל מלואים כל הכתוב בהם מעכב בהם ושם (ה'.) דלדידהו ריבוי שבעה ומשיחת שבעה מעכב בהן, וא"כ בני אהרן דלא הי' להם רק משיחת שבעה ככ"ג ולא ריבוי שבעה שהרי שמשו בארבעה בגדים א"כ אי אפשר שיהי' דינם ככ"ג לגמרי דלא עדיפי מאהרן גופי' אם לא הי' לו ריבוי שבעה הי' מעכב בו, וע"כ אין דינם ככ"ג רק בדבר שאינו מעכב כפרה דמ"מ אי אפשר שלא יהי' דינם כלל ככ"ג שהרי עכ"פ נמשחו בשמן המשחה כמ"ש הרמב"ן וכמפורש בכתוב כי שמן משחת ה' עליכם:
24
כ״הדברו אל בני ישראל לאמר זאת החי' אשר תאכלו, ברש"י את כולם השוה להיות שלוחים בדיבור זה לפי שהשוו בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום מאהבה, נראה לפרש ענין זה לזה, דהנה בזוה"ק מצה הוא מיכלא דמהימנותא, והיינו שמביאה אמונה בלב ישראל, וכמו במצרים אחר אכילת המצה הלכו אחר ה' במדבר בארץ לא זרועה, אף שלפי השקפת שכל האנושי היו מעותדים למות ברעב, לא התחכמו לחשוב מחשבות אלא האמינו בה' ויצאו, כן לדורות אכילת המצה מביאה אמונה בלב האדם, ונראה שלעומתה מאכלות אסורות מטמטמים את לבו של אדם ומסירין ממנו את האמונה, וזה שברוב שנים קורין פרשה זו אחר הפסח לסמוך ענין לו שהוא להיפוך מאכילת מצה, וע"כ במדרש דורש גמל שפן ארנבת חזיר לרמז על ארבע מלכיות שהם מתנגדין למלכות שמים, היינו לנתק את אמונת מלכות שמים מלב ישראל, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שארבעה מינים אלו מוצאן משורש ד' מלכיות, עכת"ד, והמצה כמו שאז היתה מורה על חירות ממצרים שהי' כח רע כולל כל הד' מלכיות, כן לדורות מורה על חירות מכחות ד' מלכיות אלו ומביאה את האמונה בלב האדם, ומא"ס להיפוך מסירין את האמונה ומחזיקין כח הארבע מלכיות בלב האדם לטמטם את הלב שלא תאיר בו האמונה:
25
כ״ווהנה ענין הדמימה שקבלו עליהם גזירת המקום מאהבה נמשך מפאת גודל האמונה בה' כך יפה וכך צריך להיות ואי אפשר באופן אחר, ולהסיר כל חשבונות רבים שמחשבין בני האדם, וע"כ מפאת שהשוו בדמימה שמורה על חיזוק האמונה נאמר על ידם פרשה זו לסלק את המתנגד לה:
26