שם משמואל, סוכות ג׳Shem MiShmuel, Sukkot 3

א׳שנת תרע"ד

ב׳במדרש מאן דנקיט באיין בידו הוא נצח דינא, ויש להבין הלוא גם זולתינו יכולין ליקח זה בידיהם ומה סימן הוא זה, ונראה דהנה במדרש דלולב הוא כינוס כל ראשי האיברים שבאדם להיות לאחדים להודות ולהלל לשמו יתברך, והנה ידוע שהעבירות מושכין את האדם לאחור ואינם מניחין לו לצמצם את המחשבה והרצון להש"י, אף שרוצה לצמצם מחשבתו אינו יכול, כי מכל עבירה נברא מלאך משחית וקטיגור, וכמו למעלה כן למטה הוא כאבן מונח על פתח וסגור הלב ומאפיל את המוח, אך ביוה"כ כשנמחלו העונות מעבירין את המשחית, כמ"ש בזוה"ק בפסוק גם ה' העביר את חטאתך לא תמות, וזה שאנו מתפללים מחה והעבר פשעינו וחטאתינו מנגד עיניך, וכמו למעלה כן למטה גוללין את האבן מעל פתח הלב ונקרע סגור הלב, ושוב ביכולת לכל איש לצמצם את מחשבתו ולהלהיב את לבבו ביותר, וזה בדוק ומנוסה לכל איש נלבב הבא לטהר [זולת אם ח"ו נכתב ונחתם וכו'] וכמ"ש המגיד הקדוש הרבי ר' בער זצללה"ה שלשה ספרים נפתחין שהלב עצמו הוא הספר, והפירוש כנ"ל, א"כ זה דנקיט באיין בידו היינו ענין הלולב במושלם כינוס כל ראשי האיברים כנ"ל זה לאות וסימן דנצח דינא, כי באמת זה סימן מובהק מאד במדה ובמשקל כל אחד לפי ערך תשובתו בימים האלו, זה רב וזה מעט, ומ"מ כל איש ישראל אי אפשר שלא הרהר בתשובה בימים אלו, וכל ישראל מתענין ומתפללין ואומרים וידוי, א"כ כל איש ישראל לפי ערכו נפתח סגור לבו, ויש לו חלק וענין במצות לולב וזה הבאיין בידו כי נצחנו דינא, וזהו שאיתא במדרש שובע שמחות אל תקרי שובע אלא שבע כי שבע הוא מספר כללי, כמו שהאדם מקבץ כל כחותיו להש"י זוכה לעומתו לשובע שמחות:

ג׳בזוה"ק כיון דיתבו בסוכות הא אשתזיבו מן מקטרגא, ויש להבין ענין הגנת הסוכה מן מקטרגא, ונראה עפ"י מה שאמרו ז"ל דע"י עבירות נברא מלאך משחית וקטיגור למעלה והוא עצמו מה שאמרו ז"ל כל העובר עבירה מלפפתו ומוליכתו לגהינם, כי מלאך משחית זה שהוא קטיגור למעלה הוא קשור באדם לא יפרד ממנו עד שמשכהו לגהינם, וע"י התשובה הוא מסולק מהאדם שלמטה ומעבירין אותו מלמעלה, וכמו שאמרנו בדיבור הקודם כמו שאיתא בזוה"ק בפסוק גם ה' העביר חטאתך לא תמות, והיינו העביר חטאתך מלמעלה לא תמות מלמטה, והנה בר"ה ויוה"כ שישראל עשו תשובה ונמחלו העונות מ"מ עדיין ישנם במציאות ורודפין אחר האדם לבלבלו להממו ולאבדו שעי"ז צריכין להגנה בסוכה, וכמו שיש בהם כח למטה, נמי יש בהם כח למעלה לדחוק את עצמם לפעמים ליכנס ולקטרג, כי למעלה ולמטה הוא בסגנון אחד:

ד׳והנה שמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאמר בשם צדיקים הראשונים כת הקודמים דמאחר דכל בי עשרה שכינתא שריא, לכן אפי' מלאך הבא שם חיל ורעדה יאחזהו מפני פחד ה', עכת"ד, ויש להבין דמצד הסברא ק"ו לכחות הרעים איך יוכלו לרדף אחר אדם בעודו תוך קיבוץ עשרה מישראל, אך התירוץ לזה הוא שכחות הרעים באים תוך מסתרי לבו של אדם ואינם באים תוך הקיבוץ כלל אלא לכל פרט ופרט בפ"ע, כי מסתרי לבב האנשים אין להם חיבור זה לזה, שאין זה יודע מטמנותיו של זה, א"כ אין להם ענין עם הקיבוץ שיהי' עליהם פחד ה' ששורה בהקיבוץ:

ה׳והנה סוכה שחל עלי' שם שמים וידוע מספר סוכה גימטריא צ"א כגמטריא שני השמות, והיא מסובבת משמות הקדושים, ע"כ אין ביכולת כחות הרעים לבוא שמה להתדבק עם האדם, וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאין לקרות ק"ש שעל המטה בסוכה אלא פרשה ראשונה לבד כמו בליל שמורים, וכמו למטה כן למעלה אין להם יכולת לכנוס ולקטרג, וזהו כיון דתבו בסכות הא אשתזיבו מן מקטרגא:

ו׳ברבינו בחיי סוכה לשון סוכה ברוח הקודש כי היא מביאה לרוח הקודש, והענין יש לומר כי האדם הוא בדוגמא העליונה, וכמו שם הוי' שמורה על מציאותו ובלתי נתלה בעולם והוא אחר שנברא העולם כמו קודם שנברא העולם, כן יש דוגמא באדם שורש נשמתו שהיא חלק אלקי ממעל שאינו נתלה בהגוף ואיננו נטבע בהגוף אלא הארה מתפשטת ממנו להגוף, וכמו שם אד' שבלתי אפשר להקרא אדון רק כאשר יש נבראים המקבלים אדנותו, וכמו שאנו אומרים לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא, וידוע דשם הזה יורד בעולמות שלמטה, כן יש כחות באדם כחות שהם נטבעים בהגוף, ואולי יש לפרש מ"ש נעשה אדם בצלמינו כדמותנו לעומת שתי בחי' אלה שיש באדם, ובזוה"ק בראשית (כ"ב:) בצלמנו ההוא אור כדמותנו ההוא חשך דאיהו לבושא לאור כגוונא דגופא דאיהו לבושא לנשמתא עכ"ל, ומן העליונים יובנו התחתונים, והנה רוה"ק הוא מחמת דביקת כחות הנפש לשורש נשמתו ומשם מושכים רוה"ק, וע"כ סוכה שהיא גמטריא שילוב שם הוי' אדני פועלת נמי באדם התחתון דביקת כחות הנפש לשורש נשמה, ע"כ הסוכה מביאה לרוה"ק, ואולי זה טעם השני ניסוכין ניסוך המים וניסוך היין:

ז׳בש"ס מ"ק (ט'.) בעי דיליף דאין מערבין שמחה בשמחה דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה איבעי לי' למנטר עד החג ומיעבד שבעה להכא ולהכא, ע"כ, ואף דמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה ואין מעבירין על המצות, כבר תירץ כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עפ"י דברי החכם צבי סי' ק"ו דמשום מצוה מן המובחר מותר להעביר, וה"נ אם הי' הגמר בזמן מקודש הי' מקודש יותר, כבש"ס זבחים (צ"א.) אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני, אך עדיין צריכין למודעי, דבשלמא מצוה בלתי נמשכת ואין בה אלא שעת עשייתה לבדה בזה שייך לומר דמוטב לאחר כדי שתהי' המצוה מן המובחר אבל מצוה נמשכת כגון בהמ"ק השראת השכינה למטה, שאיחור כל רגע ורגע היא אבידה שאינה חוזרת אין סברא כלל שיהי' מותר לאחר, דומה למ"ש הצל"ח פסחים (ט:) דבכלי תשמיש אין שייך לומר דבר שיש לו מתירין ועד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר, שהרי יכול להשתמש בה גם היום גם מחר והשימוש של היום היא אבדה שאינה חוזרת:

ח׳ונראה דכאשר נסתכל בכתובים נראה דכל איחור של בנין הבית ארבע מאות ושמונים שנה הכל נסתעף מחטא העגל, ואלמלא החטא הי' נעשה בנין הבית במוקדם האפשרי, וכמו שאמרו בשירת הים תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה', ובזוה"ק ח"ג (רכ"א.) שהי' ראוי להיות תיכף הבנין מעשה שמים כמ"ש פעלת אנת ולא אוחרא, והנה פעלת הוא לשון עבר שהי' מוכן בשמים, ולזה הבנין אנו מקוים לעתיד כמ"ש בונה ירושלים ה' איהו ולא אוחרא ועובדא דא הוי אתחזי למהוי ברישא נפקו ישראל ממצרים עיי"ש:

ט׳והנה מצד הסברא הפשוטה יש לומר שאלמלא החטא לא היו צריכין להתעכב במדבר כלל, אלא משה הי' נכנס אתם תיכף לא"י והי' בהמ"ק יורד מלמעלה, כי צורך הסיבוב במדבר שהיו צריכין למיהך במדברא תקיפא אתר דשלטנו דנחש מלכו חייבא לתברא תוקפי' וחילי' ולכתתא לי' ולאכפיא רישי' דלא ישלוט כמ"ש בזוה"ק פ' תצוה, אבל אלמלא חטאו בעגל הי' נעשה כל התיקון ונגמר הכל, כמו לעתיד דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולא הי' צריכין לסבב כלל במדבר:

י׳והנה מבואר בכתוב שבחירת הלוים היתה מחמת החטא ואלמלא חטאו בעגל לא נתרחקו ישראל מעבודת המשכן, ויש לומר עוד דגם עשיית הדגלים במדבר לא היו צריכין מאחר שהיו נכנסין לארץ תיכף, כי כל ענין הדגלים הי' באשר הוצרכו ללכת ולסבב במדבר לכתתא רישא דסט"א, והיו צריכין שיתקיים בהם איומה כנדגלות, או מטעמים אחרים שכתבנו בעזה"י במקומו, וע"כ לא הוזכרו הדגלים עוד בכתוב בכניסתן לארץ, משום שלא הוצרכו אלא במדבר מקום משכן הקליפה:

י״אונראה עוד דגם למלחמת הכנענים בא"י לא היו צריכין שהיו בורחים מאליהם כרגע מפני פחד ה' ועמו ישראל, וכבמדרש שקצצו את כל האילנות כששמעו שישראל יצאו ממצרים ללכת לא"י, הרי שהיו כמתיאשים בעצמם, ואפי' אחר חטא העגל איתא בספרי הובא ברש"י אלמלא שלחו המרגלים לא היו צריכין לכלי זיין, ומובן ק"ו אלמלא חטא העגל זה היו באין לארץ תיכף בלי שום מלחמה, והי' נתקיים תיכף תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך, זה אחר זה במוקדם:

י״בוהנה נצטוו על מלאכת המשכן ממחרת יוה"כ ברדתו מן ההר עם לוחות השניים, ובכ"ה בכסליו נשלמה כל המלאכה והי' מונח מקופל עד ניסן כבמדרש, ומצד הסברא כדי שיעמידהו בחודש הרחמים, ובמדרש איתא כדי שיעמידהו בחודש שנולד בו יצחק, נמי הפירוש משום דיצחק נולד מתוך מעשה דהכנסת אורחים שהתחסד אברהם עם המלאכים, וכבר אמרנו במק"א שבאשר הי' מדת הדין הי' צריך דווקא שתהי' לידתו מצד החסד, והנה ידוע שמוטב הי' אם יכולין לעמוד במדת הדין, אבל באשר זה קשה מאוד, מה גם אחר החטא ע"כ נצרך למדת החסד, ולפ"ז מובן אלמלא חטא העגל לא הי' המשכן מונח מקופל להמתין על חודש הרחמים:

י״גולפי הצעות האלה בואו חשבון מה הי' אלמלא חטאו בעגל, והנה עשיית המשכן היתה בהמשך הזמן ממחרת יוה"כ י"א תשרי עד כ"ה כסלו שהם שני חדשים וחצי והם ע"ב ימים כנגד מילוי שם הגדול שבו נברא העולם שהמשכן הי' בדומה לו כבמדרש, כיצד י"ט מתשרי, כ"ט ממרחשון, כ"ד מכסלו הרי ע"ב, ולפי"ז מובן, אלמלא חטאו בעגל והי' מצוה להם על מלאכת המשכן ביום י"ז בתמוז, יום בואו עם הלוחות, [כי לא הי' צריך להמתין עד למחרת כמו שהמתין בלוחות השניים, שאז הי' יו"ט של יוה"כ ולא הי' אפשר לעשות מאומה לצורך הנדבה, אבל בי"ז בתמוז בודאי לא הי' מאחר ומחמיץ המצוה,] והי' נשאר י"ב ימים מתמוז נ"ט ימים מאב ואלול יום אחד מתשרי הרי ע"ב, נמצא שאז הי' נגמר המשכן באחד בתשרי, ובאשר אלמלא חטאו והיו זכאין בודאי היתה עמידת המשכן באותו יום חודש הדין, כי הי' זוכין בו מצד הדין, ובו ביום היתה התחלת החנוכה של הנשיאין והי' גמר החנוכה בי"ב לחודש תשרי, ובאשר לא היו צריכין עוד לכל סדר הדגלים ומינוי הלוים וגם מצד הסברא מנין נמי לא היו צריכין, שהרי הי' מתקיים בהם אני אמרתי אלקים אתם, ובש"ס ע"ז (ה'.) אלמלא חטאו ישראל לא היו מתים, והי' די המנין שמכסף פקודי העדה שנעשה מהם האדנים, מה גם לפי מה שכתבנו במקומו שכל הענין הי' לצורך הסיבוב במדבר, ובודאי שיהוי מצוה לא משהינן והיו נוסעים תיכף לא"י, והנה המהלך מחורב עד קדש ברנע שהלכו אח"כ בשלשה ימים ק"ו אלמלא חטאו היו מגיעים בשלשה ימים עד מקום בהמ"ק, כי אז לא הי' שייך קדש ברנע שהרי לא היו צריכין לערוך מלחמה כלל, ותיכף הי' יורד להם המקדש מהשמים, וזה הי' בט"ו בתשרי יום חג הסוכות, והי' נתקיים המקרא בשלימות הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, וזה מה שרצינו לבאר:

י״דולפי"ז מובן שענין בהמ"ק וחג הסוכות שייכים להדדי, וזה היתה הכוונה מראש, אלא שנתקלקל הענין מחמת החטא ונשתהה ארבע מאות ושמונים שנה, ומעתה מובן שהי' שלמה המלך מחכה והולך לגמור הבית בסוכות כמו שהיתה הכוונה לולא דאין מערבין שמחה בשמחה, ע"כ הוצרך שתהי' נגמרת גם שמחת החנוכה בחג הסוכות:

ט״ווכן יהי' לעתיד שתתחיל החנוכה בפסח ותמשך עד סוכות לפי פירושי כת ראשונים ז"ל בחנוכה המפורשת ביחזקאל:

ט״זברש"י פרי החג שבעים כנגד ע' אומות שמתמעטין והולכין סימן כלי' להם, ובימי המקדש היו מגינים עליהם מן היסורים, ויש להבין למה דווקא הפרים כנגד האומות ולא היו שבעים אילים כנגד האומות, ונראה דהנה במדרש נשא (פ"י) אילו כתיב ואבדיל העמים מכם לא היתה תקנה לאומות אלא ואבדיל אתכם מן העמים כזה שהוא בורר וחוזר ובורר, ע"כ, והפירוש הוא פשוט דאלו הי' כתיב ואבדיל העמים מכם הי' משמע כבורר פסולת מתוך האוכל שמשליך את הפסולת ואין לו תקנה, אבל כתיב ואבדיל אתכם מן העמים שהוא כבורר אוכל מתוך פסולת שבורר וחוזר ובורר מעט מעט טוב שנמצא בהם, היינו או שגם בעודו בגופו בא ונתגייר ונדבק בישראל, או עכ"פ בנפשו שנתגלגל בישראל, וזה ישאר אף לעתיד דאין מקבלין גרים לימות המשיח, מ"מ הנפשות שבהם שיהי' בהם עוד מעט טוב, החלק הטוב יתמרק ויזדכך ויתגלגל בישראל, עד שלא ילך לאיבוד אפי' נקודה אחת טובה:

י״זאך איכות הבירור נראה שהיא ע"י ירידת הקדושה כללית, וידוע דכל חלק מתאוה להדבק בהכלל, וע"כ חלקי הטוב זעיר שם זעיר שם נקבצו באו להתאחד בקדושה כללית, הא למה זה דומה לאחד שנתפזרו לו מחטין דקים וקטנים מאד, מביא אבן השואבת שטבעה למשוך אצלה ברזל ומעבירה ע"פ מקום ההוא והמחטין נדבקין אחת אחת באבן השואבת ומעביר וחוזר ומעביר עד שנדבקין כולם, והנה זה מחסדי הש"י שחשב מחשבות שלא ידח ממנו נדח, וידוע שטבע החסד להתפשט למטה, ונקרא ימין הפשוטה למטה לקבל שבים, וכמדתו של א"א מדת החסד שהשפיל עצמו אפי' לאנשים שפלים מאד כדי להעלותם מתוך החושך והפחיתות:

י״חולפי האמור יש לפרש ענין הפרים שמקריבין בסוכות עבור שבעים אומות, היינו שידוע שסוכות הוא זמן החסדים כידוע בכוונות, ע"כ הוא זמן קירוב חלקים הנדחים בין האומות, וכענין שיהי' לעתיד שפליטי האומות יעלו לחוג את חג הסכות משא"כ בשאר ימים טובים, משום דאז הוא זמן קירוב רחוקים, וע"כ מקריבין אז עליהם קרבנות היינו שממשיכין להם השפעה וכלליות קדושה, ועי"ז חלקי הטוב שבהם מתקרבים כנ"ל, ובאין ומתגיירין או הנפשות עולות מתוך הטומאה ונתגלגלו בישראל, ולפי"ז יובן מה דמשמע שע"י שמקריבין עליהן הן מתמעטין, [ואף שבפירש"י יש לפרש שהקרבנות הן רק להגין עליהם מן היסורין, אבל בזוה"ק ח"ג (רנ"ט.) מבואר כמו שכתבתי שהרי הקשה אי הכי רע עין הוינן לגבייהו, דאלו לפי מה שנראה מפשטות לשון רש"י אדרבה טבותא לבד עבדינן בהדייהו להגן עליהם מן היסורין, וכן משמע במדרשים כבזוהר וכמו שכתבתי] שהרי חלקי הטוב שבהם הולכים ומתבררים עד דיתקיים בהו ביבוש קצירה תשברנה (ישעי' כ"ז י"א), וישארו אפם ואין, ומדה זו תתנהג עד יובל הגדול ששמיני עצרת רומז אליו והדברים עתיקים, וע"כ בשמ"ע אין מקריבין עליהם כלל כי כל חלקי הטוב כבר נדבקו בישראל וחלקי הרע כלים ונאבדים:

י״טולפי האמור יובן מה שבא רמז זה בפרים ולא באילים וכבשים, שידוע שפרים כנגד אברהם אילים כנגד יצחק כבשים כנגד יעקב, ומדה זו הנ"ל היא רק מצד מדת חסד מדתו של אברהם אבינו כנ"ל:

כ׳והנה כמו שמדה זו נוהגת בכלל העולם כן היא באדם הפרטי, כי האדם הוא עולם קטן, והיינו שאז הזמן שמשפיעין קדושה לכל לב איש ישראל, ונקל הוא לכל איש ישראל לעורר בקרבו את נקודת לבבו להדבק בקדושה הכללית ויפרדו ממנו כל חלקי הרע, וההפרש שבישראל, כולו בעצם הוא טוב ורק מעט הרע שנדבק בו, וכאשר חלקי הטוב מתאחדין בקדושה הכללית נדחה הרע ממנו ונשאר טוב, אבל באומות שהעצם רע נתבררו ממנו רק חלקי הטוב ונשאר הרע:

כ״אויש לומר עוד שישראל זרע יעקב לא לבד שנפרדו מהם חלקי הרע אלא שגם הרע נהפך לטוב, וזה הצ"ח כבשים שכבשים הם כנגד יעקב, וכך היתה מדתו של יעקב, וע"כ יעקב אבינו לא מת שנהפך גם גופו במדריגת הנפש, כי הוא הפך חשוכא לנהורא, וע"כ מספר צ"ח כבשים כמספר צ"ח קללות שבמשנה תורה, כמנין ח"ץ וחץ פתאום הי' מכותם נהפך לטוב ונהפך הכל לטוב וחץ נהפך לצח, ונתקיים בישראל והשביע בצחצחות נפשך (ישעי' נ"ח, י"א), וגם לזה בסוכות הזמן מסוגל, ומ"מ אף מי שלא הגיע למדה זו, מתעוררים עכ"פ חלקי הטוב שבקרבו לדחות את חלקי הרע ממנו וכנ"ל:

כ״בבזוה"ק ח"ג (רפ"ג.) בפסוק אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם דאיהו עונתה כמו מועדה הכי בגוונא דא מצה בה מזמנין לשבעה יומין דפסח, מזמנין לשבעה יומין דסוכות בשבעה מיני דאינון לולב ואתרוג ג' הדסים וב' בדי ערבה, שבועות קראן לון באורייתא, ר"ה יומא דדינא, כל חד במיני' כל מאן דקרא כל דרגא במיני' יתקיים בי' אז תקרא וה' יענה, עכ"ל:

כ״גונראה דהא דאמר ר"ה יומא דדינא הוא מצות השופר לעורר הלבבות גנוחי גנח ילולי יליל, וכענין שאמרו ז"ל בש"ס מגילה (טו:) ולרוח משפט זה הדן את יצרו ופרש"י דן את יצרו כופהו לשוב בתשובה, והנה שופר הוא מפנימית הלב ומאן דנפח מתוכו נפח והוא מעורר את הקדושה, כענין ויפח באפיו נשמת חיים וכבר דברנו מזה, והוא שכעין המצוה שממשיכין בה את קדושת היו"ט, באותו סגנון היא קדושה הנמשכת, והיא קדושה לנקודה הפנימית שבלבו:

כ״דולפי"ז יש לומר דקדושה הנמשכת ביוה"כ בודאי דמשכין לה במצות העינוי שהיא מצות היום ממשיך נמי דוגמתה, וכמו שהצום נקרא עינוי נפש, כן ממשיך נמי קדושה לנפש, והוא יותר מר"ה שאין המשכה אלא לתוך הנקודה הפנימית, וזה הוא בכל חלקי הנפש, סוכות הוא עוד יותר שהמשכה היא ע"י מצות הנעשות בידים ממשיך נמי קדושה אפי' לחיצונית האדם, שהידים הן היותר חיצונים שבגוף כאמרם ז"ל מה ידיו מאבראי, והוא עוד נעלה ממצה בפסח אף שהיא נמי עשי' גשמית ומקדש את גשם האדם, מ"מ הרי המאכל נכנס בפנימיותו, אבל נטילת לולב היא רק בחיצונית הגוף ומקדש את כל אבריו אף היותר חיצונים:

כ״הויש לומר עוד שמצות סוכה שהיא מקפת על האדם, ונכנס בה אפי' ברגלים, ומצותה אפי' בשינה שהיא בגוף לבד שאינו נשאר בו אלא קיסטא דחיותא, מקדשת עוד יותר את האדם אפי' בחינות הרחוקות מעצם אדם, וכזה יש לפרש מה שאנו אומרים בסוכות זמן שמחתינו, אף שגם פסח ושבועות מחויבין בשמחה, מ"מ יש תוספות שמחה שהיא קירוב רחוקים והתפשטות הקדושה ביותר, וכמו שהגיד כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק ששמחה היא התפשטות הקדושה, ומובן שבסוכות שהוא זמן התפשטות ביותר, לזה נאה לקרותו זמן שמחתנו:

כ״ומה שאנו אומרים בהתפלה בעת הכניסה לסוכה והרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני, דהנה בזוה"ק ריש פ' ויגש שדורש הפסוק כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו זה יהודה ויוסף, אמר ר' יהודה רזא דמהימנותא הכא דהא כד רעותא אשתכח וקשורא אתעטר כחדא כדין תרין עלמין מתקשרן כחדא ואזדמנן כחדא וכו' וכדין כי הנה המלכים נועדו תרין עלמין קדישין עלמא עלאה ועלמא תתאה עברו יחדיו רזא דמלה דכד מתחברן כחדא כדין עברו יחדיו בגין דכל חיובין לא אתעברון לאתכפיא עד דמתחברן כחדא כדכתיב ועובר על פשע וע"ד עברו יחדיו עברו אינון חובין אתכפרו דהא כדין כל אנפין נהירין וכל חובין אתעברו עכ"ל:

כ״זוהנה יש לומר שזה נמי ענין לולב וסוכה, שלולב הוא יוסף כמבואר בכוונות, וסוכה היא דוד הבא מיהודה כדכתב אקים את סוכת דוד הנופלת, וגם במצות סוכה עצמה יש בה יחוד שני השמות הוי' אדנ' שסוכה גמטריא הוי' אדנ', וע"כ אז הוא זמן דכל אנפין נהירין והוא תכלית הכפרה, וכל מי שרוצה להתקרב הוא שעת הכושר ביותר להתקרב:

כ״חבמדרש ולקחתם לכם ביום הראשון ר' אבא בר כהנא פתח קחו מוסרי ואל כסף קחו מוסרה של תורה ואל כסף, וכבר אמרנו שאין הפירוש כסף הגשמי דאטו בשופטני עסקינן שצריכין לאזהרה זו, ועוד שאינם בסוג אחד וככה הי' צריך לאמור מוסרה של תורה ולא מוסרה של חכמה אנושית, כמ"ש הברטנורא ריש אבות, אבל מוסרה של תורה וכסף הגשמי שאינם בסוג אחד לא שייך לומר כן, אלא ודאי שהכוונה על אהבה רוחנית המכונה בשם כסף, מלשון כי נכסוף נכספת:

כ״טונראה לבאר זה עפ"י מה שפי' כ"ק זקיני אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק, דברי הת"כ ריש שמיני בפסוק ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', אמר להם משה לישראל אותו יצה"ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם מפני מה כי אני ה' אלקיכם הוא אלוקי האלקים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', ופירש הוא זצללה"ה כי למעלה מן הענין כתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' שפירושו שהעמידו עצמם לקבל מדריגות, ע"ז אמר להם משה מדריגות אתם חפצים, עשו אתם מה שעליכם העבירו יצה"ר מלבכם וכו' כל הענין עשיתם אז ממילא וירא אליכם כבוד ה' ודפח"ח:

ל׳ובאותו סגנון יש לומר נמי בכאן כזה פתיחה למצות לולב שנקרא נעים ומרומז להקב"ה שישראל נוטלין ושמחים בו לפני הש"י בדביקות אהבה, ע"ז אמר קחו מוסרי זה מוסרה של תורה, כי לשון מוסר היא מלשון הסרה וסילוק כמ"ש (ישעי' יז א') הנה דמשק מוסר מעיר, ומוסרה של תורה היינו להסיר את היצה"ר ואת ערלת הלב מלב עד שהמעשה תהא מיוחדת לפניו ית"ש כלשון הת"כ ממש, ואל כסף היינו לא תהי' כוונתכם להשיג האהבה והדביקות, אלא עשיתם כן היינו להעביר היצה"ר וכו' אז ממילא תשיגו המדריגות וירא אליכם כבוד ה', ותנעמו בנועם המצוה:

ל״אלהבין ענין הפלוגתא אי סוכה דירת קבע בעינן אי דירת עראי בעינן, דהנה סוכה היא זכר להנהגה שהיתה במדבר למעלה מדרך הטבע כי אם בנסים מפורסמים נגלה לכל אפי' לאומות עולם, שהיו רואין מרחוק עמוד ענן יומם ועמוד אש לילה שאין לו שום ענין בדרך הטבע והי' מתמיד זה ארבעים שנה, והגם שהיו עוד נסים נגלים מן ובאר ולא נעשה זכר למו, היינו משום שזה נגלה ומפורסם יותר אפי' לאומות העולם, ובכלל זה נכללו כל הנסים שנעשו לישראל במדבר, זהו למ"ד ענני כבוד עשה להם, ומ"ד סוכות ממש עשה להם לא פליג על היות להם ענני כבוד במדבר שהרי זה מפורש בכתוב, אלא סבירא לי' שהזכר איננו לנס מיוחד אף שהוא מפורסם יותר, אלא לכללות ההנהגה כל ימי היותם במדבר, ובין למר ובין למר הזכר הוא להנהגה יוצא מהיקש הטבע:

ל״בוהנה כבר אמרנו שהנהגה הנסית והנהגה הטבעית כל אחת יש לה מעלה מה שאין בחברתה, שהנהגה הנסית יש לה מעלה שהיא בלי טורח ובלי עמל ולכבוד ולתפארת, כענין שאיתא במדרש שאמרו אומות העולם אלוהות הן אלו שאין תשמישן אלא באש, אבל הנהגה הטבעית היא ע"י טורח ועמל כמדרש בראשית עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגיס, ומ"מ יש להנהגה הטבעית נמי מעלה שאין בהנהגה הנסית, כי בהיות חורשין וזורעין ומקיימין מצות התלויות בארץ, נתבררו כל חלקי הקדושה המפוזרים בגשם חומר הארץ, ועוד לו שגם חומר הארץ נתקדש, והוא כענין ביאת הנשמה לזה העולם, כידוע, ומובן לפי הדברים האלה שהתכלית היא הנהגה הטבעית כדי לברר כנ"ל, והנהגה הנסית במדבר היתה צורך לשעתה לבד, כדי שיתחזקו ישראל בתורה ואמונה טהורה למען יהי' ביכולתם לבוא לארץ לחרוש ולזרוע ולברר כנ"ל, ומ"מ תכלית התכלית היא שיתקדש כל כדור הארץ כמו לעתיד, ויזדכך החומר עד שתשיב כל הנהגה למעלה מן הטבע של עכשיו, ועתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת ויהיו מתפרסים שלא בטורח ושלא בעמל, והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך ולא יהי' לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והי' לך ה' לאור עולם, וכל יעודי הנביאים על לעתיד:

ל״גקיצור הדברים הנהגה שבמדבר שהיתה הנהגה נסית היתה רק הכנה להנהגה הטבעית שבא"י ועוד כל ימי עולם עד לעתיד, שאז תתעלה כל הטבע וישוב הכל קודש למעלה מן הטבע:

ל״דוהנה מובן שכל הכנה נקראת עראי והתכלית נקראת קבע, וע"כ מר סבר דירת עראי בעינן, סבר שבאשר הזכר הוא להנהגת המדבר וזו היתה הכנה לבד ע"כ צריך הזכר ג"כ להיות עראי, ומר סבר דירת קבע בעינן וסבירא להם מאחר דסוף כל סוף ותכלית התכלית תהי' הנהגה הנסית לעתיד, א"כ תהי' הנהגה הנסית קבע ואלי' אנו מצפין, יש לעשות הזכר לזה נמי קבע, והנה איזה חכם הרואה את הנולד היינו שהעתיד עומד נגד עיניו כמו ההוה, וע"כ רוב חכמי ישראל סוברים דירת קבע בעינן היינו משום דהעתיד הי' עומד לנגד עיניהם ממש ואליו עושין הזכר:

ל״הולפי האמור יובן מה דלית הלכתא כהסוברין דירת קבע בעינן דשיטה היא ולית הלכתא כחד מנייהו כי כל אחד סובר הקבע בענין אחר מזולתו, והיינו כי הסוברים קבע בעינן שהרמז על לעתיד מסתמא דבקו נפשם בהענין שלעתיד עד שהעתיד הי' עומד נגד עיניהם כנ"ל, והנה לעתיד כל צדיק וצדיק יהי' לו מדור בפני עצמו ע"כ אין הקביעות שוה וכל אחד הצריך קביעת הסוכה כענין קביעתו לעתיד, אבל לית הלכתא כחד מנייהו שההלכה היא לפי ערך העולם וכל העולם אינן דבקים עתה בהענין שלעתיד שהוא תכלית התכלית, אלא בעולם ההיה והנהגת המדבר היא רק עראית:

ל״וולפי האמור יש לפרש דברי הפייט לשבת חוה"מ שהתחיל לדבר במצות סוכה דירת עראי ומסיים בהא דלעתיד כשיבואו אומות העולם ויאמרו תנה לנו מראש ונעשנה, והקב"ה משיבם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, יסד הפייטן ארבע דפנות וצל עלי' לא תרחקו מעלי', והלוא מאן דאמר ד' דפנות הוא משום דס"ל סוכה דירת קבע בעינן, ולהנ"ל ניחא שאז לעתיד שתשוב הנהגה הנוכחית למעלה מן הטבע של עכשיו אז באמת הכל יודו שסוכה דירת קבע בעינן: