שם משמואל, תזריע י׳Shem MiShmuel, Tazria 10
א׳תזו"מ שנת תרע"ז
1
ב׳ברש"י אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חי' ועוף במעשה בראשית כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חי' ועוף, ובמג"ע בשם ס' אמרי שפר הקשה אם הקפיד הכתוב בסדר הפרשיות אחר סדר היצירה, הי' לו להקדים נמי תורת איש לתורת אשה ולמה הקדים תורת היולדת עכ"ד, ויש לדקדק עוד בסדרן של הפרשיות שהקדים תורת האשה ואח"כ תורת האיש, צרעת, וזוב, וקרי, ואח"כ חזר לתורת האשה נדה וזבה, ולמה לא נסדרה כל תורת האשה דהיינו נדה וזבה ויולדת יחד, ולא עוד אלא דתלי תניא בדלא תניא, היינו דתלי טומאת יולדת בטומאת נדה כמ"ש כימי נדת דותה תטמא, ועדיין לא נכתבה טומאת הנדה כלל:
2
ג׳ונראה דהנה במדרש בראשית פ' כ' שמות פ' ג' נחש כשהלשון הכיתי אותו בצרעת שנאמר ארור אתה מכל הבהמה כד"א צרעת ממארת, א"ר אלעזר הלין סלעין דבי' צרעין אינון:
3
ד׳נראה לפרש אף דבשאר מקומות אין ארור משמע צרעת, יש לומר דהנה צרעת מתרגם סגירו, והיינו שסגור בפני אור אלקי שאיננו מאיר בו והוא סילוק החיות כדאיתא בספה"ק, וע"כ הנחש שנדחה לגמרי כמו שדרשו עליו איש חמס רע יצודנו למדחפות, למדחפה אין כתיב כאן אלא למדחפות, שמשמע דחיפות הרבה היינו דחיפה אחר דחיפה עד שנדחה לגמרי, וע"כ מאכלו עפר שאין בו שום חלק מחלקי הזן, כי כל חלקי הזן יש להם חיבור למעלה ואפי' מאכל כל בע"ח נמי יש להם חיבור בצד מה, אבל זה נדחה משום חיבור, וזה נכלל במלת ארור שנאמר לו, ע"כ דרשו בי' נמי צרעת שהוא סילוק החיות כנ"ל:
4
ה׳ויש לומר שכל מה שנמצא צרעת בעולם, משורש נחש הקדמוני מוצאו, דארס של נחש נשתאב בכל התולדות, והיינו כמו שצורת הנחש היא נפרד כנ"ל כן הביא טבע זו בכל הנבראים להיות יש נפרד:
5
ו׳ויש לומר עוד דמה שביד האדם להתאמץ נגד כח ארס נחש, זה הוא מחמת מאמר ה' ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה, זה המאמר עושה תמיד פירוד בין כחות הנחש ובין האדם, לפי"ז יובן ענין עונש הצרעת שמאחר שתופס אומנתו של נחש שדיבר לה"ר, וכן כל השבעה דברים או העשרה דברים שהנגעין באין עליהם, כולם משורש נחש מוצאן, דוק ותשכח, אלו המה הממשיכים את האדם להתדמות למעשה נחש, וכמו שהנגעים באו על נחש מפאת היותו נפרד, כן נמשכין נמי על האדם אם עושה כמעשהו ומפריד עצמו להיות ברי' בפ"ע באין עליו הנגעים, והיינו שנסתלק החיות כנ"ל:
6
ז׳ויש לומר דעונש זיבה שבאדם נמי משורש הנחש מוצאו, עפ"מ שהגדנו כבר דזיבה וצרעת בני בקתא חדא נינהו, זיבה מחמת פגם ברית, וצרעת מחמת פגם הלשון, ושניהם היו בנחש, שבא על חוה, וסיפר לה"ר, ולעומת שבא על חוה נתקלל בארור מכל הבהמה והחי', ולמדו ז"ל שימי עיבורו של נחש שבע שנים, ושבעה עדנין יחלופו עלוהי, וגם למדו מכאן שפרחה בו צרעת כנ"ל:
7
ח׳אך בעיקר הדבר יש להתבונן מאין נמצאו מדות אלו באדם עד שתאמר עליו שמתדמה במעשה הנחש, וכי בשביל שהטעה את חוה פעם אחת נשתאבו בכל הדורות מדותיו אלה הרעות, אתמהה, ונראה דהנה מה שהגדנו שהכניס טבע זו באדם להיות משתוקק להיות יש ונפרד בפ"ע אף שזה שורש כל הרעות רח"ל, מ"מ יש בו נמי תועלת עצום בענין העמדת תולדות, דבאם הי' האדם דבוק תמיד בבוראו והי' רואה בעיניו שהשי"ת עומד עליו ורואה את מעשיו ומבין אל כל מחשבות לבו, הי' בלי ספק תמיד מלא פחד וחלחלה ואימה ויראה ובושה, ואז לא הי' אפשר לו להוליד, ואפי' מחמת פחד בעלמא אמרו ז"ל דאפי' אקשויי נמי לא הוי מקשי, מה גם מפני פחד הבורא ית"ש, ואפי' אחר מעמד הר סיני הוה ס"ד דאלמלא חטאו לא הוי מולידין, ואף דלא קיימ"ל הכי היינו משום דעדיין מציאות רוח הטומאה בעולם, ותדע שבאו אח"כ לידי חטא העגל, אבל באם לא התחיל הארס של נחש לפעפע כלל לא הי' אפשר להוליד, ובזוה"ק שלעתיד תהי' ההולדה באופן אחר ע"י תפלה, וכ"כ אדה"ר קודם החטא הי' באופן אחר לגמרי ובודאי הי' כעין לעתיד, אבל שנתגשמו ונפלו ממדריגתם והיתה צריכה להיות ההולדה באופן דהשתא, אם יצוייר שעדיין נשארו בבחינת הפחד מה' ומהדר גאונו לא הי' אפשר להם להוליד, אבל קלקלתו שאפשר להיות נפרד לשעתו זה תקנתו להעמיד תולדות, ומ"מ באשר הוא המסייע בהעמדת תולדות ע"כ יש לו צד שיתוף ואחיזה בהתולדות, ונשתאב בכל התולדות ענין זה, וזהו שאמרו ז"ל חסיד שבחסידים א"א שלא יהי' בו צד אחד מעוון שנאמר הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, ובאמצעות זה מקשקש הארס של נחש בקרב כל התולדות להמשיך להתדמות למדותיו הרעים כנ"ל לבוא לידי הענינים המושכין על האדם עונש נגעים ועונש זיבה:
8
ט׳והנה בהרח"ו שכל ענין טומאת לידה נמשכת מארס של נחש הקדמוני, עכ"ד, והפירוש מצד יצה"ר שנשתאב בהן, וע"כ לעתיד כשיעביר רוח הטומאה מן הארץ אמרו ז"ל עתידה אשה שתלד בכל יום, ובהכרח לומר שלא תהי' טמאת לידה כלל, וכבר דברנו בזה הרבה, ואמרנו שמטעם זה גם האבות לא שמרו טומאת לידה כמו שהוכיח הספורנו מלידת השבטים שהי' בהכרח לשבעה חדשים ותיכף כשילדו נתעברו שנית ולא שמרו טומאת לידה, והטעם יש לומר כנ"ל שהאבות לא שלט בהם יצה"ר וכמו שנראה מסיפור הכתובים שאמר יעקב הבה את אשתי ואבואה אלי' שאפי' קל שבקלים אינו אומר כן אלא להעמיד תולדות אמר כן, היינו שלא הי' בדבר שום יצה"ר, וכן לאה שאמרה אלי תבוא, והכל כמו אדה"ר קודם החטא שנאמר בהם ולא יתבוששו או כמו לעתיד:
9
י׳ונראה דגם ענין ערלה שהאדם נולד עמה ג"כ מחמת זה הוא, כי אדה"ר נולד מהול, כבמדרש, ואף שאמרו ז"ל שמשך בערלתו הי', מ"מ הלוא אין הסומא מוליד סומא, וכן אין בעל היותרת מוליד יותרת, כי אין התולדה אלא לפי עיקר צורת הבריאה ולא כפי שנעשה אח"כ חסר או יתיר, וא"כ למה נולדין התולדות עם הערלה, אך לפי דברנו הנ"ל יש לומר שגם זה בא מפאת שיתוף כח הנחש, ע"כ יצא עם הולד חלק הנחש דבוק בו:
10
י״אומעתה מובן אלו יצוייר ההולדה בלי שיתוף כח הנחש לא הי' טומאת לידה ולא ערלה בעולם ולא הי' זיבה וצרעת בעולם כלל, ולפי האמור מובן סדר הפרשיות דבדיקדוק גדול נסדרו כפי סדר הקדמת היצירה האיש קודם האשה, והיינו טומאת צרעת וזיבה וקרי קודם טומאת הנדה והזבה, אך הקדמה לכל אלו הפרשיות להורות מאין מוצאן של אלו הטומאות, הוצרך להקדים ענין טומאת יולדת, ונמשך עמו דין המילה, שכל אלה הוא הקדמה לפרשיות הבאים:
11
י״באחד לעולה ואחד לחטאת, וברש"י לא הקדימה הכתוב אלא למקראה, אבל להקרבה חטאת קודמת לעולה, ויש להבין למה הקדימה למקראה ומה נשתנה מכל עולות הבאין עם החטאת, שלא הקדימן הכתוב כלל, ועוד מה נ"מ אם הקדימן למקראה אחרי שאיננה למעשה ומה תועלת בזה, ונראה דהנה ציבור בע"ז מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת והעולה קודמת להחטאת שלא כמנהג כ"מ שהחטאת קודמת לעולה, והכלי יקר נתן טעם לזה שבכל מקום החטאת קודמת לעולה כי ידוע שהחטאת באה על המעשה, והעולה על המחשבה, ואף שהמחשבה לעשות דבר זה לעולם קודם המעשה, ואף שבשוגג מ"מ א"א בלתי מחשבה לעשות דבר זה אלא שאינו יודע שהוא איסור, אך מ"מ המעשה קשה מההרהור דאין מענישין על מחשבה אלא אם נעשה מעשה בפועל, ע"כ מביא תחילה חטאת להסיר את חטא הקשה שהוא המעשה ואח"כ עולה להסיר חטא המחשבה, אבל בע"ז דמענישין על המחשבה וכמ"ש למען תפוס את בית ישראל בלבם, לפי שהמחשבה בע"ז הוא עיקר החטא התלוי באמונת הלב וחטא המעשה הוא טפל לחטא המחשבה ע"כ עולה שבאה על חטא המחשבה הוא קודם עכ"ד, האמנם כי דבר חכמה אמר אבל לא זכיתי להבין התינח מזיד דע"ז דעיקר הוא המחשבה, אבל הכא בשוגג קיימינן כמפורש בכתוב אם מעיני העדה נעשתה לשגגה, וברש"י כיון ששגגו והורו על אחת מן העבודות שהוא מותרת לעבוד ע"ז בכך, וא"כ הרי לא פגם את אמונת הלב כלל, מאין הרגלים שמחשבה כזו נמי היא עיקר החטא, עד שתאמר שהמעשה טפל לה, ובש"ס קידושין (מ'.) אהא דאין מענישין על המחשבה שלא באה לכלל מעשה ואלא הא דכתיב למען תפוס את ב"י בלבם, א"ר אחא בר יעקב ההוא בע"ז היא דכתיב דאמר מר חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה ע"כ, ומשמע דבכופר ומודה בגוף ע"ז קמיירי אבל לא בשגג ובאומר על אחת מן העבודות שמותר לעבוד ע"ז בכך:
12
י״גוכשאני לעצמי הי' נראה לי דהעולה הבאה עם החטאת לאו על מחשבת מעשה זו היא באה כי מחשבה לעשות מעשה שקסבור שהיא מותרת אין בהמחשבה זו שום פגם, אך הא דכל השוגגין צריכין כפרה כבר אמרנו הטעם במק"א שזה שאינה לידו מכשול כזה בודאי הי' לו הרהור הקדום באותו דבר, ולכל הפחות לא הי' הדבר נבזה בעיניו נמאס, דאם הי' מרוחק מדבר זה לגמרי לא הי' אפשר שיזדמן לפניו מכשול כזה, והי' מקוים בו רגלי חסידיו ישמור, אלא ודאי שלא הי' מרוחק מדבר הזה לגמרי וא"כ הוא עצמו קגרם להחטא וזהו הטעם שכל השוגגין צריכין כפרה, ולפי"ז יש לומר שגם עולות הבאות עמה נמי על מחשבה הקדומה שהרהר בחטא זה או שלא הי' נבזה בעיניו נמאס, החטאת באה על המעשה שהוא תוצאות המחשבה שהוא אשם בדבר המעשה שהוא משך אותה להזדמן לפניו כנ"ל, והעולה באה על המחשבה שהיא היתה הסיבה למעשה:
13
י״דוהנה בש"ס קידושין (מ'.) הנ"ל מחשבה שהיא עושה פירות יש לה פירות [היינו שבאה לכלל פעולה מענישין גם על המחשבה] אינה עושה פירות אין לה פירות, וא"כ מי גרם להמחשבה קדומה זו להענש עלי' מעשה הוא דגרמה דבלי המעשה לא היו מענישין עלי', אלא דמחמת המעשה מחשבין גם את המחשבה למפרע, וא"כ בדין שתקדים החטאת הבאה על המעשה להעולה הבאה על מחשבה הקדומה, אבל בשגגת ציבור בע"ז דשם נמי אי לאו מחשבה הקדומה של המון בענין זה או שלא הי' נבזה בעיניהם כנ"ל לא הי' מזדמן לפני ב"ד של ישראל לטעות בהוראה זו ולאמור על אחת העבודות שמותרת, אלא מחשבת המון היא דגרמה, ובמחשבת ע"ז כזו שפיר קרינן בה למען תפוס את ב"י והוא פגם אמונת הלב, אפי' אם לא היתה גורמת לבוא לכלל מעשה, ואין צריכין לומר בה שהמעשה תגרום להמחשבה למפרע להחשב, ע"כ עולה הבאה על המחשבה קודמת להחטאת הבאה על המעשה:
14
ט״ווהנה קרבן יולדת כבר הגדנו בשם הרח"ו שהוא תיקון על שורש החטא של חוה בעה"ד טו"ר, כי כל צער לידה הוא עונש חטא ההוא ומחמת זה קופצת ונשבעת, א"כ חטא הקדום של חוה הוא הגורם וע"ז באה קרבן יולדת, והנה חטא חוה הי' בכפלים שראתה דבריו של נחש והאמינתו שמן העץ אכל וברא את העולם, והוא כפירה ביחוד השי"ת, חטא המחשבה שמענישין עליהם, ואח"כ חטאה במעשה אכילה, ע"כ קרבן יולדת הוא עולה על המחשבה, וחטאת על המעשה, ובאשר חטא המחשבה שהי' כפירה ביחוד השי"ת גדול מחטא המעשה, ע"כ צריכה לחטא המחשבה קרבן גדול שהוא כבש, מעל חטא המעשה, אלא שחם רחמנא עלי' בדלות, ובאשר המחשבה קודמת ומענישין עלי' בפ"ע הי' בדין להקדים העולה כמו בציבור בע"ז כנ"ל, אך באשר היא עצמה לא חטאה אלא שנמשך מחטא חוה שנתפגמו כל תולדותי' ע"כ נשתנה דינה, כאשר יתבאר בע"ה:
15
ט״זוהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שהא שבחר אאע"ה במשפחתו ובבית אביו לקחת משם אשה לבנו יצחק, אף שהיו כולם מכשפין ועוע"ז, ומה יתרון להם מהכנענים, והגיד שתולדות נמשכין במדותיהם אחר הוריהם וזכות המדות הוא נחלת אבות, אבל ענין השכל איננו נמשך מאבות לבנים, וע"כ כנענים שהיו רעים במדותיהם ועשותם כל תועבה, חשש שלא ימשכו מדותיהם הרעות להתולדות, אבל משפחת בית אברהם שהיתה בהם מדות טובות אלא שהיו חוטאים בשכלם כישוף וע"ז, זה איננו נמשך לתולדות, עכ"ד, והדברים הללו צריכין ביאור, שהרי נצטוונו על הכנענים לא תחי' כל נשמה, ומפורש הטעם למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם, וא"כ תינח גדולים שהם יודעים בטוב ע"ז, קטנים שאינן יודעין בטוב ע"ז מאי איכא למימר, ובהכרח לומר שגם ענין ע"ז טבע להם נמשך מאבותיהם, וא"כ מפורש שגם חטא ופגם השכל נמשך מאבות לבנים, וירושה הוא להם מאבותיהם:
16
י״זונראה דהנה אחרי לבבכם ואחרי עיניכם הקישן הכתוב, ואמרו ז"ל אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות או להיפוך כפי שבא בדבריהם ז"ל, וע"כ יש לומר שירושת כח התאוה הנמשך מאבות לבנים מושך עמו גם ירושת פגם השכל אם הנהו נמי באבות, וע"כ כנענים שהיו פגומים בשתיהן במדות ובשכל איידי דנמשך לתולדותיהם פגם המדות נמשך נמי פגם השכל, וע"כ אף הקטנים אף שעדיין לא ידעו מטוב ע"ז, עם מה שנמשך בהם מאבותיהם פגם המדות ימשך בהם גם פגם השכל וענין ע"ז ישוב טבע להם, אך משפחת בית אברהם שלא הי' בהם פגם המדות להמשיך בתולדותיהם לא הי' שוב חשש פגם השכל:
17
י״חוהנה הגדנו לעיל שחטא חוה הי' בכפלים חטא המחשבה והשכל, וחטא התאוה והמעשה, והנה פגם התאוה זה נמשך לתולדות, אך פגם המחשבה והשכל כשהוא בפ"ע, אינו נמשך להתולדות, אלא בצירוף פגם התאוה הנמשך להתולדות נמשך גם פגם המחשבה והשכל עמו, וע"כ כמו בכל מקום עולה הבאה עם החטאת, אף דעולה באה על חטא המחשבה הקדומה מ"מ באשר המעשה הוא דגרמה להיות המחשבה נחשבת חטא, ע"כ תיקון המעשה שהוא החטאת קדום, כן נמי ביולדת שחטא המעשה גרם לחטא המחשבה להמשיך בתולדות, ע"כ תיקון המעשה שהוא החטאת קדום:
18
י״טומ"מ יש להבין איך אפשר להתחיל תיקון המעשה בעוד שחטא המחשבה שהוא כפירה ביחוד ה' ומינות גמורה רוחף עלי', הא למה זה דומה להבא לרפאות את החולה צריך לידע מקודם אם עוד יש בו חיות ועוד בו נשמתו, ואם נסתלק ממנו כל חיותו שוב גם להגוף א"א להעלות ארוכה, כן אשה זו שהיא טמאה לידה וטומאת הכפירה ומינות הרוחף עלי' בודאי סילק כל חיות הקדושה ממנה, כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס, כי אין חיות הקדושה וטומאת הכפירה יכולין לדור כאחד, ואף שהיא עצמה לא חטאה, מ"מ אחר שנדבקה בה טומאה זו מחמת חטא חוה נסתלק חיות הקדושה, ויש לומר דמאחר שנכתב בתורה תיקון גם לחטא המחשבה היא העולה, שוב יצאת מכלל גוף מת לכלל גוף חי, וגדולה מזה איתא בליקוטי התורה מהאריז"ל שבמאמר הקב"ה לאדה"ר כי ביום אכלך ממנו מות תמות שוב הי' מוכרח לחטוא, וקו"ח מעתה למדה טובה המרובה, מאחר שנכתב בתורה והקריבו וגו' אחד לעולה וגו' חשוב הדבר מוכרח וכאלו כבר עשוהו, מה גם אחר הסכימה להביא בודאי חשוב הכתיבה בתירה כאלו כבר הקריבה, וע"כ במה שהקדים הכתוב למקראה שוב מועיל החטאת ושוב במעשה החטאת קדומה:
19
כ׳ובמה שאמרנו יתישבו ויתפרשו לנו דברי זוה"ק פרשת נשא (קכב.) תווהנא דאע"ג דאבאיש עלמא אמאי אית לי' תשובה כמה דכתיב איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם והשיב, אלא ודאי דא מהניא להו בגין דעביד תשובה כביכול הוא עביד לי' ממש דהא מה דפגים לעילא אתקין לי' ובמה בתשובה דכתיב איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם והשיב, ותשובה אתקין כלא אתקין לעילא אתקין לתתא אתקין לגרמי' אתקין לכל עלמא עכ"ל, ואינו מובן דקארי לה מה קארי לה, דהתירוץ מובן בפשיטות כמו דהחטא פגים כלא ממילא מובן שהתשובה תיקן כלא, ולהנ"ל יש לומר דהעבירה עשה בעוד עדיין נשמת חיים בקרבו, ואף שכתב האריז"ל דתיכף כשהולך להעבירה נשמתו מסתלקת ממנו, מ"מ בעוד לא גמר את העבירה א"א שיהי' ניעור וריק מכל חיות קדושה כמו אחר שחטא ואשם, וא"כ אחר שהוא כגוף מת איך יהי' ביכולתו לתקן מה דפגים, וזה שתירץ דמאחר דכתובה מצות תשובה בתורה חשיב כאלו כבר עשוהו, ושוב חזרה אליו הנשמת חיים ואז יכול לתקן, וזהו שהביא הזוה"ק בהתירוץ דכתיב איש או אשה כי יעשו וגו', אף דכבר הביא את הכתוב בהקושיא, חזר והביאו בהתירוץ, שזהו כל התירוץ דוק ותשכח:
20