שם משמואל, תזריע ט׳Shem MiShmuel, Tazria 9
א׳תזריע וחודש שנת תרע"ו
1
ב׳במדרש אשה כי תזריע הה"ד אחור וקדם צרתני, א"ר יוחנן אם זכה אדם נוחל שני עולמות הזה והבא הה"ד אחור וקדם צרתני, ואם לאו בא ליתן דין וחשבון, ובמת"כ בשם מדרש תהלים שעוה"ב נקרא אחור שבא לו לאדם לבסוף, פירוש אחור נקרא התכלית של דבר שבא באחרונה, וכלשון הכתוב אשר יקרא אתכם באחרית הימים וכמו מגיד מראשית אחרית, וקדם נקרא ההכנה וההתחלה לבוא להתכלית, וע"כ עוה"ז שבפני עצמו אין בו שבח כי הוא הבל הבלים, וכל השבח שבו הוא שהוא הכנה לעוה"ב כאמרם ז"ל התקן עלמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, ע"כ נקרא עוה"ז קדם ועוה"ב אחור, ונראה דמה שכתוב אחור וקדם צרתני היינו שניתן באדם שתי מדות אלו להיות בבחי' קדם, היינו שבכל עת יתחיל מחדש כאלו היום נולד ואין חוזק כחסידות מתחילתו, וגם להיות בבחי' אחרית היינו שיראה את עצמו בכל רגע שזה אחרית מעשיו ואם לא עכשו אימתי, כאמרם ז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאלו הוא מחצה זכאי וכו' עושה מצוה אתת אשוריו שהכריע א"ע ואת כל העולם כולו לכף זכות, ובמה שהוא בבחי' קדם זוכה שנוחל עוה"ז באופן שיזכה ע"י לעוה"ב, כי עוה"ז מצד עצמו אין בו שבח אלא שבאמצעותו זוכין לעוה"ב כמ"ש הרמב"ם שזהו כל יעודים הטובים של עוה"ז היינו שיהי' לו מנוחה בהם כדי לזכות לחיי עוה"ב, ובמה שהוא בחי' אחור זוכה שנוחל את עוה"ב, וזה שמסיים ואם לאו בא ליתן דין וחשבון, דין על העבר, וחשבון על העתיד, היינו דין על שלא הי' בבחי' אחור וחשבון על שלא הי' בבחי' קדם ודו"ק:
2
ג׳ונראה עוד לומר כי אחור וקדם הם שבת ור"ח, שבת הוא אחר ימי המעשה והתכלית שלהם כמו עוה"ב שהוא התכלית, ושבת הוא מעין עוה"ב ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, היינו שלעומת בירור הטוב מהרע ביגיעת נפש בששת ימי המעשה זוכין בשבת, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבאשר שבת הוא מעין עוה"ב שהוא התכלית אחר ההכנה של עוה"ז, ע"כ סעודת שבת בעי הכנה ואין שבת מנין לחול ולא ליו"ט, עכ"ד, אך ר"ח הוא בחי' קדם שהוא התחלה לימי חודש הבאים ואין החודש שלפניו הכנה לו כלל, וע"כ אפי' לא טרח האדם מקודם להכין לבבו, כשהגיע ר"ח בכחו להתחיל מחדש לגמרי כקטן שנולד והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו והוא בחי' בע"ת שמתחיל לגמרי מחדש, והוא יו"ט של דוד המע"ה שהקם עולה של תשובה, והוא לשון חודש ע"ש חידוש מעשים כבמדרש פרשת אמור בחודש הזה תחדשו מעשיכם:
3
ד׳ונראה לומר עוד היות כל המועדים כלולים בשבת, אי אפשר שיהי' בר"ח מה שאין בשבת, ובהכרח לומר שבשבת עצמו יש שתי הבחינות אחור וקדם, והוא זכור ושמור שבת דליליא ושבת דיממא, שמור הוא השמירה ממלאכה שבמה שאדם בהכנסת שבת משליך ממנו עול חשבונות הרבים וטורת מלאכה וטרדת הפרנסה ושיהי' כאלו כל מלאכתו עשוי', זה הוא הכנה לקבל אור השבת שהוא זכור כידוע וזהו בחי' קדם, וזכור הוא התכלית מעין עוה"ב הוא בחי' אחור, וזהו זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו שכמסת שמור זוכין לזכור, ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים קודם קידוש צאתכם לשלום, כי מלאכים אין להם ענין אלא בהכנה כמ"ש כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, אבל בהתכלית אין ענין למלאכים וכמו לעוה"ב שמחיצת ישראל תהי' לפנים ממלאכי השרת, וע"כ קידוש שהוא נלמד מזכור שאז זוכין לאורות שבת ובמקום קריאה שם תהא עונג ואין למעלה מעונג אין ענין למלאכים ואומרים להם צאתכם לשלום שהוא נתינת רשות שיסתלקו אחר שזוכין להתכלית:
4
ה׳ואף ששבת מיני' שיתא יומין מתברכין אין זה נקרא ששבת הוא הכנה לחול, אלא כדמיון אור המאיר אחר שקיעת החמה משיורי ניצוצי החמה, שאין לומר שעת שהחמה זורחת הוא הכנה לזמן שמשקיעת החמה עד שתחשך, כן הוא שבת שמשיורי ניצוצי הברכה שבו מתברכין הששת ימי המעשה, ואין נקרא ששבת הכנה להם, ובדמיין זה יובן הענין דתלת יומי קמי שבתא ותלת יומי לאחר שבתא שכדמיון מעלות השחר עד נץ החמה שיממא הוא מפני אור החוזר כן הם תלתא יומי קמי שבתא, וכדמיון משקיעת החמה עד צאת הכוכבים כן תלתא יומי אחר שבתא, ומי שלא הבדיל עד אז שוב אינו מבדיל, ומ"מ ברכת שבת נמשכת עוד כל ששה ימים עד שבת הבאה כדוגמא מצאת הכוכבים עד שכלה כל אור היום ותחשך לגמרי:
5
ו׳ולפי האמור יובן מה שמצינו חודש ניסן ראש לחדשים כמ"ש החודש הזה לכם ראש חדשים ולא מצינו לשבת אחד משבתות השנה שיהי' ראש לכל השבתות, כי באשר שכל ענין החודש הוא התחלה וחידוש מעשים על להבא שייך לומר שחודש ניסן הוא התחלה וחידוש מעשים לכל התחדשות שבכל השנה כמו שבמצרים שהתחילה הוי' חדשה לישראל בחודש הזה כבמדרש שהיו ישראל במצרים כעובר במעי בהמה שהרועה פושט ידו ושומט את העובר ממעי' ויציאת מצרים היא בחי' הלידה של ישראל וכמ"ש האריז"ל בליקוטי התורה פ' שמות באריכות איך הי' מתדמה יציאת מצרים ללידת התינוק ע"ש, ואף שהיו במ"ט שערי טומאה היו בבחי' בעלי תשובה דכקטן שנולד דמי, ומושכין לי' בחילא יתיר וכמ"ש משכני אחריך נרוצה והוא בחי' קדם כנ"ל, אבל שבת שהרצון בו לבוא לבחי' זכור שהוא האחרית לא שייך בו לומר ראש והתחלה על להבא, אלא שממילא נשארים ממנו ניצוצי אור בכל ששת ימי המעשה, ובכח זה מחליפין כח להתחיל בכל שבוע מחדש כאלו הי' בימי בראשית, אבל שבת עצמו איננו הכנה והתחלה להבא אלא מעין עוה"ב שהוא אחור וסוף כנ"ל:
6
ז׳והנה כבר הגדנו שכמו בתחילת הבריאה ביום אחד בניסן שהי' יום הששי לבריאת עולם שיצא לפועל כתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי', כן במצרים בר"ח ניסן שנאמר להם הפרשה החודש הזה לכם וגו' הוא הי' הפחת רוח חיים חדשים בלב ישראל לעוררם לחידוש הוייתם וחידוש מעשים, וכמו שאז כתיב ויהי האדם לנפש חי' שמתרגם לרוח ממללא, כן במצרים הפחת רוח חיים חדשים זה נתן בהם כח הדיבור, וזהו שבזוה"ק שהדיבור יצא מהגלות, והיינו על היפוך שבגלות כתיב נאלמתי דמי', וכאשר יצא הדיבור מהגלות הי' ביכולתם לדבר דיבורים קדושים הלל והודאה, וזהו הלל המצרי, וכבמדרש ריש דברים על לעתיד כל שהוא אלם ולועט הימנו לשונו מתרפאה ומצחצחה מיד בדברי תורה, כן הי' ענין הלל המצרי להם, והכל הי' פרי הפרשה של החודש הזה לכם, וכן הוא לדורות שבכל שנה בקריאת הפרשה נתעורר זה ומפיח רוח חיים חדשים בלב ישראל להיות בבחי' קדם להתחיל מחדש כענין שכתוב בני אתה אני היום ילדתיך לפתוח פה בחכמה בתורה ותפלה בחשק נמרץ כמי שלא טעם טעם תורה מימיו, אך כמו אז שלא התפעלו מדיבור משה אליהם את הפרשה אלא מי שהי' רוצה לצאת, אבל הי' נמצא בהם שהי' להם פטרונים מן המצרים ולא היו רוצים לצאת לא התפעלו ולא התרגשו מדיבור הפרשה ומתו בשלשת ימי אפילה שהי' בניסן בהכרח כמ"ש הרמב"ן שגם מכת ארבה הי' בניסן, וא"כ בהכרח ששמעו את הפרשה ולא התפעלו ולא התרגשו ומתו בשלשת ימי אפלה, כן לדורות מי שאינו מתעורר וערֵב לו לחם שקר בחשיכה יתהלכו ואין קריאת הפרשה מועיל לו, ובאמת שזהו הענין פרה קודם לחודש כמ"ש לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי, לב טהור הוא פרשת פרה שמטהרת את הנפשות ומעבירה את החלודה, וזהו הרמז בהגעלת כלים שצריך להעביר את החלודה מקודם, ולעומת שאדם מתכוין להיות טהור נעשה טהור ומשתוקק לצאת מתחת שעבוד מלך זקן וכסיל זוכין לרוח נכון חדש בקרבי, זהו שיכנס פ' החודש לתוך לבו לעורר בו רגש התפעלות וחידוש מעשים להיות בבחי' קדם, וזהו עיקר קריאת פ' החודש ולא להסתפק בשמיעת הקול קורא את הפרשה לבד אלא להתרגש ולהתפעל ולקבל על עצמו להבא להיות בחי' קדם כנ"ל:
7
ח׳בטומאת היולדת הנמשך מפאת מקור מוצא העיבור שבעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי כמ"ש הרח"ו יש שלשה זמנים מתחלפין, עד שבעה לזכר וי"ד לנקבה טמאה לבעלה ולמע"ש, ומאז עד מלואות ימי טהרה טהורה לבעלה ולמע"ש וטמאה רק לתרומה כדין טבילת יום, ואחר שעברו ימי טהרה טהורה גם לתרומה וטמאה לקודש ולמקדש עד הביאה את כפרתה:
8
ט׳ויש לומר שכדמיון זה היו ישראל ביציאת מצרים שהיו בבחי' לידה כמ"ש האריז"ל שהביאנו במאמר הקדום, אלא שבלידה הטומאה מרחפת על היולדת והולד טהור מכלום, וביציאת מצרים לא הי' שייך שהטומאה תרחף על המצרים שגוים אינם בעלי מקבלי טומאה, והטומאה היתה מרחפת עדיין על ישראל, וכמו הפורש מן המת שעדיין הטומאה מרחפת עליו, כן היו ישראל ביציאת מצרים שהיו כעין טומאת לידה מרחפת עליהם, היו נמי שלשה זמנים מתחלפין, בר"ח במאמר הפרשה התחילה הטהרה, וכדמיון טהרה הראשונה של יולדת שנעשית טהורה לבעלה, כן ישראל שקבלו עליהם מצוה הראשונה ויעשו לעם ה' והוזמנו למיכל על פתורא דאביהון, ובעשור לחודש שמסרו נפשם בלקיחת הפסח ולקשרו בכרעי המטה נתוספה להם טהרה ולא היו עוד אלא כדמיון מחוסר כפורים שבהקרבת הקרבן פסח היו כקרבן יולדת נעשו טהורים לקודש לאכול הפסח:
9
י׳ויש לומר עוד דשלשה זמנים הללו הם לעומת גוף ונפש ושכל שהם נפש רוח ונשמה בדברי חכמי האמת, בר"ח היתה הטהרה בנפש וכמ"ש ויפח באפיו נשמח חיים ויהי האדם לנפש חי', וכמו שאמרנו במאמר הקדום שפרשת החודש הוא דוגמת הפחת נשמת חיים, ובעשור לחודש שיצא לפועל אומץ רוחם שלא נתיראו ולא נסוגו אחור מפחד המצריים שזה הענין מתיחס לרוח שלא ישוב מפני כל נעשה להם טהרה לרוח, ובהקרבת הקרבן שהי' לפועל דמיוני למכת בכורות כבמדרש אתם שוחטים הפסחים ואני שוחט הבכורים והבכור הוא ראשית וכשזה קם זה נופל, ונפתח לישראל הראשית ולעומתם ניטל ממצרים הראשית, וע"כ בשחיטת הפסחים שזכו ישראל להראשית שהוא השלמת השכל והנשמה שהוא הראשית שבאדם, והואיל שיציאת מצרים הוקשה ללידה כנ"ל נאמר ג"כ הרי זה בא ללמד ונמצא למד שטהרת היולדת שבשלשה זמנים מתחלפים כנ"ל הם לשלושת חלקי האדם הנ"ל, אחר שבעה שנעשית טהורה לבעלה ולמע"ש הוא טהרת הגוף ועדיין היא טבילת יום ארוך עד מלואות ימי טהרה ארבעים יום כנגד יצירת הולד שאז ניתן בו נפש חיים, נעשית נמי גם היא טהורה בנפש, ובהבאת כפרתה שאיתא במפרשים שהעולה צריכה על הרהור הלב שהוא המחשבה והשכל ע"כ נתוסף בה טהרת השכל:
10
י״אולפי האמור יש לפרש הא דהקדים הכתוב העולה לחטאת שלא כמשפט שהרי החטאת קודמת לעולה בכל מקום, וכאן הקדים העולה למקראה, ויש לומר הטעם דהנה ידוע שחטאת באה על המעשה וע"כ באה לעולם על השוגג שאין בו אלא חטא המעשה בלבד, אבל העולה באה על הרהור הלב והמחשבה שהם בשכל, והנה חטאת שבאה על חטא המעשה הי' ראוי להביאה תיכף בטהרת הגוף שהרי המעשה מתיחס לגוף, אבל עדיין היתה טמאה לקודש ולמקדש ולא היתה בת קרבן, וע"כ מביאה החטאת יחד עם העולה, והיא כעין תשלומין לזמן הקדום, שעיקר הזמן בשעת הבאת הקרבנות הוא לעולה, והחטאת כעין תשלומין, וכמו שהדין בהי' לפניו שתי תפילות להתפלל אחת תפילה הקבועה ואחת תפילת תשלומין מקדים תפילה הקבועה ואח"כ תפילת התשלומין, כן הי' בדין כאן להקדים העולה, אבל זה אי אפשר כאמרם ז"ל ריצה פרקליט נכנס דורן אחריו ע"כ בהכרח מקדים החטאת, ועכ"פ מקדים העולה למקראה להורות על הענין שלעולה יש דין קדימה:
11