שם משמואל, תזריע י״בShem MiShmuel, Tazria 12
א׳תזריע שנת תרע"ט
1
ב׳הנה בספר יצירה אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, מזה נראה כי ענין הנגעים הוא היפוך משבת, והנה במדרש ש"ט צ"ב א"ר יצחק כל עסקא דשבתא כפול, עומר כפול שני העומר לאחד, קרבנו כפול וביום השבת שני כבשים, עונשה כפולה מחללי' מות יומת, שכרה כפול וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, אזהרתי' כפולות זכור ושמור מזמורה כפול מזמור שיר ליום השבת:
2
ג׳ונראה דלאו כפילא דלישנא בעלמא אלא מורה על ענין השבת שיש בה ענין כפול, והיינו דהנה שבת בה מתאחדין ישראל כי שבת היא רזא דאחד, ומ"מ שבת הרי היא מעין עוה"ב ובעוה"ב יש לכל צדיק וצדיק מדור בפני עצמו לפי כבודו, ובמדרש שלהי פרשת פקודי אמרה לו רבי וכי רואה אדם לחבירו לעוה"ב לא כל צדיק וצדיק הוה לי' עולם בעצמו שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו וכו' עולמים אין כתיב כאן אלא עולמו, אבל הענין כבש"ס שבת (קנ"ב.) כי הולך האדם אל בית עולמו א"ר יצחק מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו משל למלך בו"ד שנכנס הוא ועבדיו לעיר כשהם נכנסין כולן בשער אחד נכנסין כשהם לנים כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו, כן י"ל נמי בשבת דהוא מעין עוה"ב שכולם נכנסין לשבת בשער אחד, כי האיסור מלאכה שוה לגדול שבישראל ולהפחות שבהם, וכבר הגדנו במק"א שישראל זוכין לשבת שמעלתו רם ונשא רק בשביל הפרישה מטורח המלאכה ומטרדת הפרנסה, כמו שזוכין לעוה"ב בשביל הפרישה מטנופי דהאי עלמא, אך זהו הכניסה לשער שכולם נכנסין בשער אחד, אבל בעיקר השבת אין יד כולם שוה אלא כל אחד לפי מדריגתו, וכמו בעוה"ב שכל צדיק וצדיק באים ולנים כל אחד במדור לפי כבודו, ומעתה מובן איך יתקיימו שניהם, ששבת רזא דאחד הוא השער לכנוס בו לשבת, אבל יש בו עוד ענין פרטי כל אחד בפני עצמו, וזהו מעין עוה"ב, ונראה שזהו ענין זכור ושמור עפ"י דברי הזוה"ק דשמור הוא מדת לילה, וזכור מדת יום, ומדת לילה היא מחמת הפרישה מימי החול, וזהו השער שכולם נכנסין בו, אבל זכור מדת יום זהו אורות גדולים מאלה שאינן זוכין לזה אלא כל אחד לפי מדריגתו:
3
ד׳ובזה יש לפרש הענין של כל עסקא דשבת כפול שסובב על נקודה זו, מצד הכלל שכולם נכנסין בשער אחד, ומצד הפרט כל אחד לפי מדריגתו, ובאמת שגם באזהרת שבת מצינו שני ענינים אלו שכל המלאכות יד כולם שוין לאיסור כזה כן זה באותה מלאכה, אבל מצות תחומין היא לכל איש ואיש בפני עצמו אלפים אמה ממקום רגליו, לבד כשהם בעיר שכל העיר חשובה כארבע אמות לכולם יחד, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בטעם ש"ס שבת דבמרה אתחומין לא אפקידו, משום דזה שהיא לכל אחד בפ"ע מורה על מדריגה פנימית שאין יד כולם שוה וקודם מ"ת לא זכו ישראל למדריגה זו עכ"ד, ולפי דרכינו לא זכו עדיין אלא לשער שכולם נכנסים כאחד אבל לא למדור לכאו"א לפי כבודו, כי עד מ"ת לא הי' לישראל אלא מעלה כללית, וכמו יצי"מ שהי' בזכות האבות שהם אביהם לכולם, וע"כ בקי"ס נמי ראתה שפחה על הים וכו' ולאו דווקא גדולי ישראל, אבל בסיני אתה מחיצה לעצמך אהרן מחיצה לעצמו מפני שאז זכו כל אחד המדור לפי כבודו, וע"כ אז איפקודי אתחומין:
4
ה׳והנה מענין שבת נעמיד על ענין נגעים שהוא היפוך לו לגמרי שהוא נמי כפול, היינו דיחוי של כל מנוגע ומנוגע לפי מהותו שנסתלק ממנו אור אלקי וכמבואר בספרי חכמי האמת ז"ל, היפוך משבת שכאו"א יש לו קדושה עליונה והוא ענין זכור כנ"ל שכל אחד יש לו מדור בפ"ע, ועוד כפול לו שנדחה מכלל ישראל כאמרם ז"ל מה הוא הבדיל לפיכך יבדל, וזה היפוך משמור שבשבת שער שהכל נכנסין כנ"ל:
5
ו׳ולעומת שתי אלה הכפולים עונשו נמי כפול, צער הנגע כבש"ס שבועות דף (ח'.) התם מנגעו מכפר לי' ופירש"י בצער נגעו נתכפר לו העון, והיינו צערו דגופו, וצער ישיבתו בדד, צער ישיבתו בדד הוא לעומת הפגם של שער שהכל נכנסין בו, וצער הנגע שבגופו לעומת הפגם שבמעלת עצמו, ולזה נמי המצות שבו כתובים בשני פסוקים, פסוק הראשון בגדיו יהיו פרומים וראשו יהי' פרוע ועל שפם יעטה, וזה נוגע לצערו בגופו, וכתוב השני כל ימי אשר הנגע בו בדד ישב וגו' להורות שהם ענינים מתחלפים על הפגם הכפול:
6
ז׳ולפי האמור יש ליתן טעם על השתי מצות שנגאלו ישראל בזכותם פסח ומילה, דהנה במדרש שמות מה מצורע מטמא אף המצריים מטמאין אתכם, ויש לפרש שכמו מצורע פגמו כפול כך טומאתו כפולה, וכן היו המצרים מטמאין את ישראל שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, עיניהם הוא השכל שיש לכאו"א בפ"ע כאמרם ז"ל שאין דעתם של בנ"א שוות, ולבם הוא השער שהכל נכנסין בו כאמרם ז"ל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, ולעומת שתי אלה הי' ענין הגזירות, שלשה גזירות הראשונות המרירות בעבודה קשה, אם בן הוא והמתן אותו, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, לעומת פגם השכל של כאו"א ביחוד, וגזירה הרביעית לא תאסיפון לתת תבן, לעומת פגם הלב שבו מתאחדין ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וכמו שהגיד הרה"ק ז"ל ר' דוד מלעלוב שע"כ כתיב לא תאסיפון באלף לא כמשפט לשון הוספה, שבא לרמז שהגזירה היתה שלא יתאספו, וכבמדרש שניטל מהם השבת שלא יתאספו, והוא דומה לשלש מצוות שבמצורע בכתוב הראשון, והרביעית בדד ישב בכתוב השני שבאמת הי' זמן רב ביניהם, שגזירת כל הבן הילוד הי' בלידת מרע"ה, והרביעית הי' ביציאתם שהי' אז מרע"ה בן שמונים שנה, מורה שעניניהם מתחלפין:
7
ח׳וי"ל שכך היתה הגאולה כבש"ס ברכות הכל מודים כשיגאלו לא נגאלו אלא בלילה וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, והיינו שהגאולה היתה שנסתלק מהם שעבוד מצרים בגשמיות וברוחניות, וע"כ קיבל אז החירות כאו"א לפי מצבו ומהותו ודעתו כמובן, והיינו לעומת שלשה גזירות הראשונות, אבל היציאה שיצאו כל ישראל כאחד היא כענין שער שהכל נכנסין בו שזה הנוגע ללב ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים שזה הי' לעומת גזירה הרביעית זה הי' מחולק מעצם הגאולה ולא הי' אלא ביום:
8
ט׳וי"ל שזה ענין פסח ומילה, פסח נאכל למשפחות ראשו על כרעיו וגו' שמורה על התאספות מכח זכות זה זכו לשער שהכל נכנסין בו, בחי' שמור שבשבת, ומילה שהיא לכל אחד ואחד לבדו זכו בזכותה למדריגות בפרטות כל אחד בפ"ע בחי' זכור, והדברים ברורים למבין:
9