שם משמואל, תזריע ז׳Shem MiShmuel, Tazria 7
א׳תז"מ שנת תרע"ד
1
ב׳ענין טומאת היולדת, כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הקשה הלוא מפתח של חי' הוא ביד הקב"ה, והיתכן שימשך מזה טומאה, ותירץ שהטומאה בא אח"כ, עכ"ד, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דבריו שהוא כעין טעם זוה"ק בטומאת מת מפני שכחות הטומאה משתוקקין לדבוק במקום שהיתה בו קדושה, וה"נ מפני זה גופא שהי' שורה ענין אלקי היינו מפתח של חי' שאיננו נמסר ביד השליח אלא הקב"ה בעצמו הוא הפותח, ואח"כ כשנסתלק ענין אלקי זה שורים לעומתו כחות הטומאה, עכ"ד, ועדיין צריך ביאור דא"כ בשבת ששורה נשמה יתירה באדם ובמוצש"ק כשנסתלקה הנשמה יתירה נמי נימא הכי שח"ו שורים במקומו כחות הטומאה, אלא ודאי הטעם מפני שנשארה נשמה קדושה באדם אין רשות לכחות הטומאה לקרב, א"כ גם גבי יולדת נימא הכי:
2
ג׳ונראה דהנה יש לדקדק בלידת השבטים שלפי החשבון שכולם נולדו לז' שנים צ"ל שכולם נולדו לז' חדשים ושתיכף שילדו נתעברו שנית ולא שמרו שום טומאת לידה ועיין ספורנו בראשית למד פסוק ח', והיתכן שיעקב לא שמר דיני היולדת, ואפי' לדעת מהר"ל שלא שמרו האבות אלא מצות עשה ולא מצות ל"ת, מ"מ ענין אסור נדה כבר נהגו בו הקדמונים כמ"ש הרמב"ן בפסוק כי דרך נשים לי מפני שידעו בחכמתם שגם הבלן מזיק וגם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע עי"ש, ובודאי גם יולדת דכותה כמו שתלתה התורה טומאת לידה בטומאת הנדה כמ"ש כימי נדת דותה תטמא, ש"מ כי בני בקתא חדא נינהו, ולא יתכן לומר שהוליד את השבטים בעודם בטומאתם:
3
ד׳אך נראה דהנה במדרש פרשה זו בפסוק חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי מונה המדרש ששה מיני חסדים שהקב"ה עושה עם העובר ומסיים וביותר אם הי' זכר, ואינו מובן שהרי הששה מיני חסדים הנזכרים הם בנקבה בשוה כמו בזכר, ועוד מהו עמדי דמשמע רק בישראל הלוא בנכרי נמי:
4
ה׳ונראה דהנה במדרש הן בעון חוללתי ר' אחא אמר אפי' אם יהי' חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהי' לו צד אחד מעון, ויש לומר דמחמת שאי אפשר בלי יצה"ר ע"כ מושך עמו נמי כחות הטומאה, וע"כ יש לומר דגם הא דאשה מטמאה בביאה אף שאין כאן טומאת מגע שהרי מגע בית הסתרים הוא אלא משום גזירת מלך כך פירש"י, ויש לומר דהיינו טעמא דגזירת מלך משום שנמשכו עם יצה"ר כחות הטומאה, ובאשר ידוע שכל כחות הטומאה הם מתנגדם לישראל וכמ"ש כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל דמתרגם כי לא נחשיא צבין דייטיב לדבית יעקב ולא קסמיא רען ברבות בית ישראל ברצונם לעשות כל טצדקי למנוע לידת איש ישראל, ולולא שהקב"ה שומר את עמו ישראל ועושה עמהם חיים וחסד כמ"ש חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי לא הי' אפשר שלא תפיל האשה עוברה, וכמו שאמרו ז"ל השטן מקטרג בשעת הסכנה, וזה שהמדרש מונה והולך ששה דברים שבכולם הוא ענין סכנה להעובר אלא שהקב"ה משמרו, וע"כ ניחא הא דחיים וחסד עשית עמדי. עמדי דווקא אבל לנכרי שהוא מדידהו אינם עושין טצדקי למנוע ההריון, אלא דווקא בישראל מתאמנים לקטרגו, אבל הקב"ה שומר את עמו ישראל, ובזה יש לפרש גם סיום דברי המדרש וביותר אם הי' זכר, עפ"י מה שכתב מהר"ל בענין גזירת פרעה אם בן הוא והמתן אותו, דבאשר מצרים הם חומריים היו יותר מתנגדים לזכרים שהם שכליים יותר מהנקבות שהנקבות הם חומריים, עכ"ד, ואף אנו נאמר שגם כחות הטומאה המתנגדים לישראל נמי מתנגדים יותר לזכרים מלנקבות וחד טעמא הוא:
5
ו׳ומצאתי און לי בלקוטי התורה מהאר"י ז"ל דמפרש כל ענין מצרים על דרך רמז על ביאת נשמה לעוה"ז ויציאת מצרים היתה דוגמת הלידה וגם עשרה מכות לכחות הטומאה המונעים את הלידה המכה ראשונה היא דם כי אין פתיחת הקבר בלא דם תחלה שאל"כ הי' נחנק העובר ונטבע בדם שהוא כחות הטומאה עיי"ש, אבל לא ביאר מאין נמצא שמה כחות הטומאה, ולפי דברינו הכחות הטומאה נמשכים מחמת דהן בעון חוללתי כנ"ל:
6
ז׳והנה כמו במצרים דאתכפיא כל כחות הטומאה מחמת התגלות אלקית כמ"ש ובמורא גדול זה גלוי שכינה וכמ"ש הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים ונעו אלילי מצרים מפניו, כן נמי יש לומר בענין הריון ולידת בת ישראל שנמצא שמירה ופתיחת הרחם מחמת ענין אלקי, ובהרגש זאת כחות הטומאה ערקין לנוקבא דתהומא רבה ואתכפיא לבל ימנעו הלידה או גם להזיק ההריון, ולפי"ז מובן שאחר הלידה שהענין האלקי חלף הלך לו שוב חוזרים כחות הטומאה שהיו טמונים, אך כבר נעשה מעשה שהתינוק נולד אין בהם עוד כח להזיקו כי תינוק בן יומו חי אין צריך לשמרו מן העכברים, ומ"מ חוזרים ומתפשטים על היולדת כבראשונה ומהם נסתעף טומאת לידה:
7
ח׳ומעתה מובן שבלידת השבטים שיעק"א ע"ה כבר הפך מרירא למיתקא וחשוכא לנהורא וג' הטעימם הקב"ה מעין עוה"ב ולא שלט בהם יצה"ר, וכמו שנראה מספור מלידת השבטים שהי' כענין אדה"ר קודם החטא שנאמר בהם ולא יתבוששו כמו שפירש"י שם שלא ניתן בהם עדיין יצה"ר כמו כן הי' אצל האבות שבאשר היתה כל כוונתם לשם שמים בלתי תערובת הנאת עצמם כלל, לא היו יודעים בענינים אלו בושה, וע"כ אמר יעקב ללבן הבה את אשתי ואבואה אלי' שפירש"י אפי' קל שבקלים אינו אומר כך, אלא להוליד תולדות אמר כך היינו שבאשר כל כוונתו לא היתה להנאת עצמו כלל אלא להוליד תולדות לכן אמר כך, וכן לאה שאמרה אלי תבוא הכל מטעם אחד שהיו ענינים אלו אצלם כמו לדידן שאר מצות הנחת תפילין וכדומה, ועיין ספורנו בפסוק אלי תבוא, וע"כ לא הי' להם ענין עם טומאת לידה כלל, שכל טומאה זו נמשכה רק מפאת הן בעון חוללתי והם שהי' שלא ביצה"ר כלל אלא כמו אדה"ר קודם החטא וכמו לעתיד, לא הי' בהם טומאת לידה כלל, כי הטומאה לא היתה בבחינת אתכפיא אלא שיצה"ר אתהפיך לקדושה, וכמו כן יהי' לעתיד כאמרם ז"ל עתידה אשה שתלד בכל יום, וכמו אדה"ר שעלו למטה שנים וירדו ז', ומ"מ מבואר שלעתיד לא תהי' טומאת לידה כלל:
8
ט׳ולפי האמור יובנו דברי קודש הנצבים פתח דברינו שאין זה ענין להסתלקות הנשמה יתירה שאין בא ענין טומאה במקומה שבאשר עודנה נשמת חיים בגופו אין כח להטומאה לקרב, דשאני הכא שהטומאה מצאה קן לה משעת הריון אלא דאתכפיא בעוד הי' הענין אלקי מרחף ושומר ופוקד, ובהסתלקות ענין אלקי, חזרה הטומאה למקומה להתפשט על היולדת:
9
י׳ויש לומר עוד דהיינו דסמוכה לו מצות מילה, כי הנה אמרו ז"ל אדה"ר נולד מהול אלא שמשוך בערלתו, ולכאורה קשה מאין נצמח שהדורות הבאים נולדו עם ערלה, אך הוא הדבר שבמשיכת ערלתו נשתאבה בו טומאת הערלה ומחמת הן בעון חוללתי והתולדה היא ביצה"ר מושך עמו גם הערלה לכל נולד, וע"כ הנולדים בלי פסולת כמו מרע"ה דאיתא בספר המגיד לב"י דאשתלים בשמטיא קדמאי, ע"כ נולד בלי ערלה כמו אדה"ר קודם החטא, וע"כ סמכה ענין לו לטומאת לידה דשניהם משורש אחד מוצאם:
10
י״אויש לומר נמי דהיינו טעמא דאמרו ז"ל ביוכבד מכאן דנשים צדקניות לא היו בפתקא של חוה שנאמר ותהר ותלד מה הריון הי' שלא בצער אף הלידה היתה שלא בצער, והיינו דיש לומר דכל ענין צער לידה הוא נמי מחמת כחות הטומאה כמו שאמרנו בשם האר"י ז"ל שהוא כעין עשר מכות דמצרים, ואלמלא היצה"ר שבעת הריון לא הי' צער לידה כלל, וע"כ יש לומר דהואיל ואתה מקישו תקישו לכל צד ונאמר להיפוך מה לידה שלא ביצה"ר אף הריון שלא ביצה"ר, וע"כ מה הריון שלא בצער אף לידה שלא בצער:
11
י״בועם מה שאמרנו יש לפרש ענין קרבן יולדת חטאת ועולה, דהנה מה שהתולדה אי אפשר בלתי תערובות יצה"ר נסתעף מאכילת עץ הדטו"ר, וע"כ הקרבן בא לכפרת חטא השורש היינו חוה, שזהו סיבה לצער הלידה, ובשביל זה קופצת ונשבעת כאמרם ז"ל, ובאשר החטא הי' במחשבה לעילא ובמעשה לתתא כדאיתא בתיקה"ז, ע"כ הקרבן הוא חטאת לחטא המעשה ועולה לחטא המחשבה:
12
י״גבמדרש אדם כי יהי' בעור בשרו הה"ד נכונו ללצים שפטים וכו' משל למטרונה שנכנסת לתוך פלטין של מלך כיון דחמית מגלביא תלן דחלת אמר לה המלך אל תתייראי אלו לעבדים ולשפחות אבל את לאכול ולשתות ולשמוח כך כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו אמר להם משה אל תתייראו אלו לאומה"ע אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח, ע"כ, והכל תמהו כי אומה"ע אינם מטמאין בנגעים:
13
י״דונראה לפרש בהקדם דברי ב"ר פרשה פ"ח מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני ר' שמואל בר' נחמן אמר לא היו אומה"ע ראוין שיהי' בהם מעלה חטטין ולמה יש בהם מעלה חטטין אלא שלא יהו מונין את ישראל ואומרים להם לא אומה של מצורעין אתם על שם חרפת נבל אל תשימני, והדבר פלא שבמדרש מי שהולך אצל אשתו נדה עושה בני' מצורעין, וא"כ אומה"ע שבועלין נדות להם ראוי הצרעת ביותר:
14
ט״וונראה דהנה בזוה"ק ח"ג (רכ"א.) דחד חכים גוי שאיל לר' אליעזר אתון לא אכלי נבלה וטרפה בגין דתהוון בריאין וגופא דלכון להוי בבריאותא אנן אכלינן כל מה דבעינן ואנן תקיפין בחילא בבריאותא וכל שייפין דילן בקיומייהו ואתון דלא אכלין חלשין כלכו במרעין בישין ובתבירו יתיר מכל שאר עמין, ושם ע"ב הוא תשובת ר' אליעזר, דהא ליבא דאיהו רכיך וחליש ומלכא וקיומא דכל שאר שייפין לא נטיל למזוני' אלא ברירו וצחותא דכל דמא ומזוני' נקי וברירא ואיהו רכיך וחליש מכלא ושאר פסולת אנח לכל שייפין וכו' ועל דא בכל שאר שייפין אית אבעבועין שאת או ספחת סגירו דצרעת, לליבא לאו מכל הני כלום אלא איהו נקי ברורא מכלא לית בי' מומא כלל כך קב"ה נטיל לי' לישראל דאיהו נקי וברירו דלית בי' מומא על דא כתיב כלך יפה רעיתי ומום אין בך, ופירושו יובן מדברי הכוזרי מאמר שני סי' מ"א שהלב בעבור זכוך הרגשתו ורב כחו הוא מרגיש בדבר המועט שפגעהו ודוחה אותו מעליו בעוד שתשאר בו יכולת לדחות, אבל זולתו אינו מרגיש בהרגשתו ומתערבת בו הליחה עד שיעשו ממנה החלאים שהן לאין מרפא ושם בסי' מ"ד שכדמיון הלב באברים כן ישראל באומות, שמפני זכותם ודקות הרגשתם נדחו מהם חלקי הרע תיכף בהתחלת בואם ואינו מתקבץ בהם הרע לגרום כליון והשמדה ח"ו, עכת"ד, ובזה יובנו דברי הזוה"ק שמה שישראל הן חלושין הוא מפאת שכל פעם הם מדחין מעליהן הפסולת, אבל מחמת זה עצמו הם נקיים וברורים מכל מום, אבל זולתנו אין הפסולת נדחה מהם ונשאר עונותם על עצמותם עד שנתקבץ בהם כדי מיתה, ויש עוד להוסיף בטעמו של דבר כי מה שאחד מדחה את זולתו הוא מחמת היפוך טבעו, אבל אם אין טבעם מהופך יתלכדו יחד ואין זה מדחה את זה, וע"כ ישראל שהם כדמיון הלב שטבעו טוב הוא הם מדחים ממנם חלקי הרע שהם הפכים להם, אבל זולתנו שהם עצם רע מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה ענבמו ענבי רוש ואשכלות מרורות למו, ע"כ אינם מדחין מהם את חלקי הרע הנצמדים להם ונעשים הם והם דבר אחד עד השמדם:
15
ט״זולפי"ז יובן מאמר הב"ר שאין אוה"ע ראוין שיהי' בהם מעלה חטטין, כי ענין הצרעת הוא שהטבע דוחה ממנו את החלקי רע לחוץ, וע"כ בישראל הוא באמת טובה גדולה כמו חולה שמזיע שהחולאת נפרדת מתוכו ויוצא לחוץ עם הזיעה כידוע ברפואה, כן הצרעת הנראה בחוץ הוא סימן שנפרד מתוך תוכו ויוצא לחוץ, והוא מתנענע להשיג רפואה בתשובה ותפילה בצירוף יסורי הנגע כאמרם ז"ל מנגעו הוא דאכפר לי', וזה שאמרו ז"ל כל מי שיש בו אחד מארבע מראות נגעים הוא מזבת כפרה, אבל אומה"ע שתוכם רע, והנצמד להם אינו נפרד מתוכיותם, אין ראוי' שיהי' בהם מעלה חטטין כמו חולה שהחולאת איננה נפרדת ממנו שאין נראה בו סימני זיעה, וע"כ אף שהם בועלי נדות אין ראוי להם הצרעת, כי מה שבישראל נעשה מחמת זה צרעת הוא מחמת שהעצם הוא טוב ומדחה ממנו את חלקי הרע הנתהוה בהם ע"י טומאת הנדה, אבל הם אין טבעם מדחה זה, ומ"מ כדי שלא יהיו מונין את ישראל לומר אומה של מצורעין אתם יש בהם מעלה חטטין, והיינו שהצרעת איננו נפרד מתוכיותם אלא נראה בחוץ ובפנים, והוא כדמיון זיעה של הנוטה למות שאיננו סימן פירוד החולאת כלל:
16
י״זולפי האמור יובנו דברי המדרש אל תתייראו אלו לאומה"ע, היינו שישראל היו חושבין את הנגעים למגלבין להכות בהם את הנשפט, זהו לאומה"ע שאצלם הנגעים הוא מגלבין לבד ולא לתועלת אלא על שום חרפת נבל אל תשימני, כי הרע איננו נפרד מהם, אבל את לאכול ולשתות ולשמוח, היינו דהנה במדרש קהלת שכל אכילה ושתי' שבקהלת בדברי תורה הכתוב מדבר, והנה במדרש פ' מצורע הה"ד ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך וגו' אמר לוי מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים שאין הקב"ה חפץ בקילוסו של אדם רשע וכו', א"כ זה שישתאבו בו חלקי הרע ע"י עונות אין הקב"ה חפץ בקילוסו ולימודו בתורה וכמ"ש ותשא בריתי עלי פיך, אלא שע"י הנגעים הוא מתנענע להרפואה כנ"ל, ותכלית הנגעים המכוון שיתרפא וישוב לתורתו, א"כ שפיר אמר את לאכול ולשתות ולשמוח שהננגעים אינן כלל מגלבין אלא פעולה להבראות את הגוף שיהא בריא ראוי לאכול ולשתות ולשמוח בדברי תורה:
17
י״חענין נגעים, הנה בזוה"ק ח"ב (ל"ח.) תנא עשרה כתרין אינון לתתא כגוונא דלעילא וכלהו סתימין בתלתא אלין דאמרן [היינו בכור פרעה בכור השפחה בכור בהמה] ותלת קשירין קשירו בהו על ג' דרגין אלין דבהו עבדו דישראל לא יפקון משעבודהון לעלמין, זכאין אינון אברהם יצחק ויעקב דבזכותכון שריאו קטרין וקב"ה דכר תלת קטרי מהימנותא דלכון הה"ד ויזכור אלקים את בריתו את אברהם, את יצחק ואת יעקב, את אברהם הא קשרא חדא דאברהם וכו', עכ"ל:
18
י״טוהנה כבר אמרנו דתלת קשירין קשירו בהו היינו למשכם לג' עבירות ע"ז ג"ע ושפ"ד, שמהם נמשך קנאה תאוה וכבוד שהוא קילקול בגוף ונפש ושכל, מחשבה דיבור ומעשה והיינו דבהו עבדו דישראל לא יפקון משעבודהון לעלמין, דמאחר שהקילקול הוא מכל צד מאין יתחיל להתתקן, דאם הי' נשאר צד אחד בלתי מתקלקל הי' מקים להתפשט ממנו התיקון, אבל כשהקילקול הקיף את כל חלקיהם אפס כל תקוה, אך מצד ג' אבות שהם תקנו את חטא אדה"ר שהי' פתיך בי' ע"ז ג"ע ושפ"ד, ע"כ גדול כחם בקדושה ובזכותהון שריא קטרין, וכבר אמרנו שמזה זכו ישראל לשלש מדות טובות ביישנים רחמנים גומלי חסדים, ופסח מצה ומרור, ותורה ועבודה וגמילות חסדים, ואין מהצורך לכפול ולהאריך איך שמקבילין הענינים זה לעומת זה כי כבר ביארנו זה במקום אחר:
19
כ׳ונראה עוד לומר שמזה נמשך הא דאמרו ז"ל בש"ס מנחות חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות תפילין ציצית ומזוזה, שלעומת שהיו מוקפין מכל צד בטומאה ויצאו מהן לתחת כנפי השכינה, זכו להיות מוקפין מכל צד במצות מקבילין אלה נוכח אלה, כי תפילין הם במוח והם לשעבד מחשבות שכלו ולבו להש"י כמ"ש הטור, הוא לעומת חטא ע"ז שהוא במוח, ציצית הם לעומת חטא ג"ע כבש"ס מנחות באו ד' ציציותיו וטפחו על פניו, מזוזה היא לעומת חטא שפ"ד כבזוה"ק מזוזת נוטריקן זז מות, וע"כ אמר ר' אליעזר בן יעקב שם שכל מי שיש בו שלשה מצות אלו הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, כי לעומת שהיו במצרים קשורים בג' קטורין אלין דלא יפקון משעבודהון לעלמין, זכו להיפוך לג' קשורין בקדושה היינו שלשה מצות אלו שיהי' הכל בחיזוק שלא יחטא:
20
כ״אוהנה בש"ס ערכין ובמדרש פ' מצורע על עשרה דברים נגעים באין ובהם נכללו ע"ז ג"ע שפ"ד, נראה שזה מקביל לעומת עשרה כתרין תתאין דסתימין בתלתא כנ"ל ולה"ר שהוא עיקר עבירה שעלי' באין הנגעים כבמדרש תורת המצורע מוציא רע הוא מגדיל עונות יותר מע"ז ג"ע ושפ"ד שבהו כתוב גדול ובלה"ר כתיב גדולות, וע"כ לעומת שביציאת מצרים אתקטרו ישראל בתלת קטרין קדישין ע"י חטא זה שריאו התלת קטרין קדישין ממנו, ומובן שלעומת שאלין שריאו באין ושורין בו התלת קטרין דלאו קדישין, ומזה באו הנגעים שאת וספחת ובהרת שבמדרש שאת זה בבל וכו' שכבר אמרנו שמלכיות אלו מושכין לע"ז ג"ע ושפ"ד, ולעומת יצי"מ מג' אלין נופל בג' אלין:
21
כ״בוהנה ג' מיני נגעים הם נגעי גופו, נגעי בגדים, ונגעי בתים, ויש לומר שהם מקבילים לעומת ג' מצות הנ"ל תפילין ציצית מזוזה, לעומת שזכו למצות תפילין שבגופו עכשיו שלא זכה נלקה בנגעי גופו, ולעומת ציצית שבבגדו עכשיו נלקה בנגעי בגדים, ולעומת מזוזה שבביתו נלקה בנגעי ביתו, ויש לומר שגם בנגעי גופו לבד שהוא לעומת תפילין יש שלשה מינים בדינים חלוקים, לעומת שלשה דברים שבתפילין, של יד, ושל ראש, וקשר של תפילין מאחוריו, שמבואר בכתבי האר"י ז"ל שנחשבין לשלשה ענינים, ולעומתם נגעי עור בשר, שחין ומכוה [שדינן אחד ולא חלקן הכתוב אלא לומר שאין מצטרפין זה עם זה], ונתקין:
22
כ״גוכן יש לומר שלעומת אלה חייבו הכתוב, בפריעה, ופרימה, ועל שפם יעטה, פריעה היינו גידול שער הראש לעומת תפילין, פרימה שבבגדו לעומת ציצית, על שפם יעטה שהוא לסתום בעד הבל היוצא מפתחי פיו שלא יזיק בהבלו את אחרים, לעומת מזוזה שעל פתחי ביתו לשמירת ביתו מן המזיקין, כל ג' אלה מקבילים לעומת שמשך עליו כחות החיצונים של ע"ז ג"ע ושפ"ד, אך באשר לה"ר מגדיל עונות עוד יותר שהרי נאמר בו גדולות לשון רבים היינו קיבוץ כחות רעות, וע"כ ברית כרותה לשפתים להבדיל בין איש לרעהו שכשזה קם זה נופל, היינו שמחמת קיבוץ כחות רעות נעשה פירוד בין הדבקים ע"כ ענשו נמי להבדל ובדד ישב:
23
כ״דונראה לומר דכן הוא טהרתו על סדר זה, תחילה הוא טהרת צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, ואח"כ שלשה קרבנות חטאת ועולה ואשם, ויש לומר דטהרת הצפרים היא לסלק ממנו את כח של קיבוץ כחות הרעות כנ"ל, שבשביל זה הי' ענשו להבדל שהוא גדול יותר מע"ז ג"ע ושפ"ד כנ"ל, ומה שבכתוב העונשין הי' האחרון, בכתוב הרפואה הוא הראשון כי מה שאדם פושט אחרון לובש ראשון, ובטהרת הצפרים והטבילה שוב מותר לכנום במחנה, וזה שפרש"י שמחמת חטא לה"ר הוזקק לצפרים, אך בשמיני הוא מביא את השלש קרבנות זהו לכפר על שלש כחות הרעות שהם ע"ז ג"ע ושפ"ד, וכבר אמרנו שעולה היא בזכותו של יצחק עולה תמימה ומכפרת על חטא המחשבה שעיקרה בע"ז, שבשאר עבירות אין מענישין על המחשבה חוץ מע"ז דכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם כפ"ק דקידושין, ובש"ס סנהדרין אי דלא קבלו עליו באלה לאו כלום הוא, הרי שזה חטא המחשבה, ולעומתה באה העולה, חטאת היא בזכותו של אאע"ה והיא כפרה על חטא ג"ע שעיקר המעשה ואפי' מתעסק חייב, ואאע"ה אפי' בדידי' לא הוה מסתכל, אשם יש בו מתן דמים כעולה ואימורים כחטאת, והוא כלול משניהם לעומת יעקב שכלול מאברהם ויצחק ולא ראה קרי מימיו שהוא חטא שפ"ד, ע"כ מכפר על שפ"ד, והכלל שהוא תיקון התלת קשורין שנתקלקלו:
24
כ״הוהנה אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, וא"כ שבת שלעונג ניתן הוא היפוך ענין הנגעים, ויש לומר ששלשה מצות יש בשבת והם מקבילים נגד תלת קטרין הנ"ל, והיינו נר של שבת, קידוש היום, וסעודת שבת, נר של שבת הוא כענין בהלו נרי עלי ראשי בזכותו של אברהם ובו מצינו שהי' נר דלוק באהלו מע"ש לע"ש, קידוש היום בזכותו של יעקב כי כל קידוש מתיחס ליעקב כמ"ש והקדישו את קדוש יעקב, סעודת שבת בזכותו של יצחק שלא מצינו שהתורה מדברת בסעודת האבות עצמן אלא ביצחק, ובאברהם ויעקב לא מצינו רק שעשו סעודה לאחרים, אבל ביצחק כתיב בתורה ענין המטעמים שבודאי הי' כעין סעודת שבת, ושלשה אזלה היינו נר של שבת וקידוש היום וסעודה הם במחשבה דיבור ומעשה, נר היא במחשבה שאין בה שום עשי' בשבת אלא הוא מוכן מע"ש, קידוש היום הוא בדיבור, והסעודה היא במעשה, ומוצא מחשבה דיבור ומעשה הוא מגוף נפש ושכל, והוא ענין תיקון שלשה האבות ותלת קטרין כנ"ל:
25
כ״וונראה עוד לומר דהנה עונג שבת הוא בסעודה כאמרם ז"ל אין קידוש אלא במקום סעודה מפני שנאמר וקראת לשבת עונג אין קריאה אלא במקום עונג הרי שהסעודה עצמה היא היפוך נגע ע"כ תלת סעודתי נינהו לעומת תלת קטרין, והנה ענג ר"ת עדן נהר גן, עדן הוא מחשבה, גן הוא במעשה ונהר יונא מעדן להשקות את הגן הוא בחי' דיבור הממוצע בין מחשבה למעשה, והוא המשכת אורות קדושות מלמעלה למטה, וזהו שבת וקראת לשבת עונג שהוא כקורא שיבוא אצלו כן קורין לקדושת שבת שיבוא למטה כן פירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, אך נגע הוא בהיפוך ר"ת נהר גן עדן היינו שנעשה הסתלקות הקדושה ממטה למעלה, ובהתרוקן הקדושה באים במקומה כחות הטומאה, והוא היפוך לגמרי משבת שכלהו ערקין ואתעברו מינה:
26
כ״זבש"ס סנהדרין (ק"ז:) וילך אלישע דמשק להיכא אזיל אמר ר' יוחנן שהלך להחזיר גחזי בתשובה ולא חזר אמר לו כך מקבלני ממך החוטא ומחטיא את הרבים אן מספיקין בידו לעשות תשובה, ע"כ, ויש להבין למה לא אהדר לי' אלישע דאף דאין מספיקין מ"מ אי שב נעשה בעל תשובה גמור וכמ"ש הרמב"ם סוף פ"ד מהלכות תשובה כל אלו הדברים וכיוצא בהן אעפ"י שמעכבין את התשובה אין מונעין אותה אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה ויש לו חלק לעוה"ב עכ"ל:
27
כ״חונראה דהנה ידוע שתשובה צריכה להיות על עיקר והתחלת החטא שהעבירות שאח"כ כמעט הוח אנוס עליהן שעבירה גוררת עבירה, אלא מאחר שהוא בהעבירה הראשונה הביא את עצמו להאונס נפרעין ממנו על כולם כמ"ש הריב"ש דהמביא א"ע לידי אונס אין זה נקרא אונס, וכבר דברנו מזה ואמרנו שכל העבירות שאח"כ הם נכללים בהראשונה בכח, וא"כ עיקר התשובה צריכה להיות על השורש, והנה נראה שראשית חטא של גחזי הי' חסרון אמונת חכמים, וחשב שאלישע לא יתוודע מזה וזה משכתו והביאתי לכזב ולשבע לשקר ומרעה אל רעה יצא עד שחטא והחטיא את הרבים, ואלמלי הי' לו אמונה באלישע לא הי' בא לכל אלה, וע"כ כשרצה אלישע להכניס בו הרהורי תשובה על כל מה שעשה לא הי' יכול טרם ישוב על השורש, וע"כ כשאמר לו חזור בך היתה כוונת אלישע שמעצמו ישום אל לבו שאף שמקובל ממנו שאין מספיקין בידו לעשות תשובה מ"מ אין לו אלא דברי אלישע ואפי' ידמה בעיניו שאומר לו על שמאל ימין, אליו תשמעון כתיב, ואם הי' משיב אל לבו כדברים האלה הי' תיקון על שורש החטא ואז הי' יכול להכניס בו הרהורי תשובה, אבל הרשע הזה עוד החזיק ברשעתו הראשונה, וע"כ לא הי' יכול להכניס בו הרהורי תשובה כלל, ואפי' יתווכח עמו ויאמר לו את הפי' האמתי שבלשון אין מספיקין, מ"מ הרי איננו עושה מפאת אמונת חכמים אפי' שיאמר על שמאל ימין, וא"כ שוב לא הי' יכול לעזור לו:
28
כ״טועוד יש לומר עפ"י מה שהגדנו אשתקד דלכאורה קשה אחר שנעשה תשועה לישראל ע"י הארבעה אנשים שישבו פתח השער שאמרו ז"ל שהם גחזי ושלושת בניו, למה לא הי' לו זה לתועלת שישום אל לבו לחזור בתשובה כי מצוה גוררת מצוה, ואמרנו עפ"י דברי זוה"ק נשא שהקשה איך מועיל תשובה אחר שעשה פגם בעולם בחטאו ותירץ שבתשובה נתקן גם הפגם שעשה בעולם עכת"ד, ומ"מ מובן שגודל הפגם וגודל התיקון הוא לפי מסת גודל הפועל, ואין דומה פגם שעושה הקטן בחטאו לפגם שעושה הגדול בחטאו, וכמו כן להיפוך תיקון שעושה הקטן הוא מעט לעומת תיקון שעושה הגדול, והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שבאשר סדר העולם הוא התורה, כאמרם ז"ל הביט בתורה וברא את העולם, העושה מופתים שלא עפ"י דרך התורה הוא כמו עקירת דבר מן התורה, אלא שלקדש שם שמים מותר כאמרם ז"ל מותר שיעקר דבר אחד מן התורה כדי שיתקדש שם שמים בפרהסיא, וכן הי' מופת אלישע עם נעמן עקירת דבר מן התורה כדי לקדש שם שמים כבמדרש במדבר פ' ז' שאלישע קידש שם שמים, אך גחזי קילקל את קידוש השם שהי' נראה לנעמן שהי' תחבולה להוציא ממון, א"כ הי' למפרע עקירת דבר מן התורה בלא קידוש ש"ש, וזה שהיטב חרה לאלישע שגחזי גרם לו שעשה עקירת דבר מן התורה, עכ"ד, ובאשר נמצא שהפגם עשה אלישע, שוב אין בכח גחזי הקטן לתקן בתשובתו, ע"כ לא הועיל לו מה שנעשה תשועה על ידו לעוררהו בתשובה, אך לפי"ז יש להבין מהו זה שהלך אלישע לדמשק להחזירהו בתשובה, ויש לומר דמאחר דתשובתו יהי' בכח אלישע שוב נחשב כאלו אלישע העושה, וכל זה אם הי' בטל לאלישע אפי' שיאמר לו על שמאל ימין אז היתה כל עשייתו מתיחסת לאלישע כמו שליח של אדם כמותו מפני שעושה לדעת משלח, אבל כשאמר לו כך מקבלני ממך וכו' אפי' אם הי' אלישע הבינו דעת שמ"מ יהי' בעל תשובה והי' עושה תשובה מ"מ הי' כעושה מאליו שדעתו לכך ולא לדעת אלישע והיתה התשובה מתיחסת לגחזי ולא לאלישע, ושוב הי' תועלת התיקון קטן ולא הי' בו כדי לתקן פגם הגדול שהי' מתיחס לאלישע:
29