שם משמואל, תרומהShem MiShmuel, Terumah
א׳שנת תרע"א
1
ב׳במד"ר ויקחו לי תרומה הה"ד כי לקח טוב וגו' יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף כו' אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף ויש בו זהב כו' יש בו שדות יש בו כרמים כו' יש לך אדם לוקח מקח ובני אדם אינם יודעין מהו אבל משכר הסרסור נתוודע מה לקח, כך התורה כו' שנא' כו' כי קרן כו' ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה כו' לפרוש הימנה איני יכול כו' אלא בכל מקום כו' בית אחד עשו לי שאדור בתוכה שנא' ועשו לי מקדש, ע"כ, ונראה דהנה המשכן נקרא משכן העדות שהוא משכן להתורה שנקראה עדות, שהיא שטר עדות בין ישראל לאביהן, ומובן שיש בהם התדמות בצד מה, וע"כ כשבא המדרש לפתוח בענין המשכן דיבר מקודם בענין התורה ומהותה, וזהו "יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב ואין בו כסף" כי זהב הוא יראה וכסף הוא אהבה כנודע, וא"כ הם ענינים מתחלפים, וע"כ יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף כו' וכן יש אדם לוקח שדות וכו', כי שדות הם לתבואה וכרמים ליין, ושדות מרמזות לחכמה כענין אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן, ויין לבינה, כנודע, הכלל כי בעניני העולם הוא ענינים מתחלפים, אבל בתורה שיש בה כסף וזהב שדות וכרמים מורה שהיא למעלה מכל הפרטים וכל הפרטים מסתעפים ממנה, כי הביט בתורה וברא את העולם, וע"כ שהיא למעלה וכוללת כל ההפכים וכל בני חילוף והוסיף עוד המדרש, "יש לך אדם לוקח מקח ובני אדם אינם יודעין מה הוא אבל משכר הסרסור נתוודע מה לקח", כי הנה תורה הנגלית יש בה פנימית, אך מהו הפנימית שבה אי אפשר לידע כי אורייתא וקב"ה כולא חד וכשם דלית מחשבה תפיסה בי' כלל, כך אי אפשר לידע מהו פנימית התורה כי יש פנימית לפנימית ונשמה לנשמה עד השי"ת בעצמו, ועי' בספר התניא דכשאדם לומד תורה הנגלית הרי הוא כמחבק המלך לבוש בלבושיו, אך משכר הסרסור שקרן אור פניו מהוד אור אלקי עד שיראו מגשת אליו מזה נודע שפנימית התורה הוא השי"ת בעצמו אשר מזיו הוד כבודו האיר כל הארץ- והוסיף עוד המדרש יש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, היינו שאלקית שבתורה נצמד עם נפש הישראלי המתעצם בתורה, וע"כ מרב שקידתו ועינוי בתורה נעתקו ממנו התכונות והמדות הרעות שבנפש מצד התולדה, ונהפכו למדות טובות חמודות חיים הם למוצאיהם, באשר אור האלקי משפיע בו תמיד חיים חדשים עד שנעשה ברי' חדשה, וכאלו אינו הוא אותו האיש שהי' בו תכונות הקודמות, וזהו "לפרוש ממנה איני יכול" כי התורה בלתי האלקית שבה היא רק כשאר חכמות שאין בהם חיות שיתלהב בהם הנפש ושיהפך תכונתו לטוב בשביל הידיעה, ורק האלקית שבה היא מחי' החיים, ואם הי' האלקית פורש ממנה היא נשארה בלתי חיות ולא היתה עוד תורת ה' אלא כשאר חכמות בעלמא, וע"כ מברכין נותן התורה שהוא לשון הוה שתמיד שופע חיים חדשים "לומר לך אל תטלה איני יכול שהיא אשתך וגו"' היינו שהיא משלמת את האדם שבלתי התורה לא יקרא אדם שלם כי המדות בטבע פונים לרע, ורק התורה מתקנת את הדעות ומיישרת את כל המעשים, ובכן "קיטון אחד עשו לי שאדור אצליכם", הוא הלב הטהור ומופרש מן התאוות בפועל שיהי' כלי ראוי לקבל את האלקית עד שע"י האלקית שבתורה שימצא קן לה בתוך מורשי לבבו תשתנה הטבע לטוב כנ"ל, ולדוגמא זה הי' המשכן מקום להשראת השכינה:
2
ג׳ויש לומר עוד כי המדרש מונה והולך שלשה ענינים בשבח התורה והם כנגד ג' עולמות, בריאה, יצירה, עשי', כי התורה שלנו היא בבריאה כמ"ש בכתבי האריז"ל והמדרש מונה ממטה למעלה, שמה שהיא למעלה מכל ההפכים היא אף בעשי', והא שמאיר מהוד זיו כבודו היא ביצירה והא דלפרוש ממנה איני יכול היא בבריאה, שבפנימיות הוא כולו טוב, ואפשר שזה ענין מה שאיתא במד"ר ריש בראשית ואהי' אצלו אמון, אמון פדגוג, אמון מוצנע, אמון מכוסה, דפדגוג הוא בעשי' שהבחירה חפשית ורובו רע כענין קטנים שצריכים לפדגוג שישמרם שלא יצאו חוץ לשיטה, אמון מוצנע הוא בצורה שגם שם נמצא בין בפנימיות בין בחיצוניות, וע"כ צריכה להיות מוצנע שלא ישלטו בה החיצונים, מכוסה היא בבריאה, שאין שום רע בפנימיות, וע"כ אין צריך שיהי' מוצנע מתעלם גם בפנימיות ודי בכיסוי מהרע שבחיצוניות כידוע חלוקת העולמות בכתבי האריז"ל, וכנגדן הם ג' חלקי המשכן קדשי קדשים בבריאה, אוהל מועד ביצירה, חצר בעשי':
3
ד׳ברש"י ג' דברים הוצרכו למלאכת המשכן, ונראה דהנה רש"י והרמב"ן פליגי, רש"י ס"ל דמעשה העגל קדמה לציווי מלאכת המשכן, והרמב"ן ס"ל דהציווי הי' קודם מעשה העגל והעשי' אחריו, ובפלוגתתם פליגי הזוה"ק והמ"ר דבזוהר מפורש כרמב"ן ובמ"ר כרש"י שכתב אני ישינה במעשה העגל והקב"ה הרתיק עלי ויקחו לי תרומה וכו', ובמדרש תנחומא מפורש אין מוקדם ומאוחר בתורה, והנה כתיב כי האומנם ישב אלקים על הארץ, ובאמת שהדבר מתמי' איך שבדברים גשמיים יהי' השראת השכינה, והן שמים לא זכו בעיניו ובמלאכיו ישים תהלה, אך זה בא מפאת גודל האהבה שיש להשי"ת לעמו ישראל, ע"כ עבר חוק הגבול והנימוס, וכתב בזוה"ק ויצא (קמ"ח:) בפסוק ויפגע במקום וילן שם למלכא דאזיל לבי מטרנותא כו' אלא אפי' אית לי' ערסא דדהבא וכו' ואיהי מתקנא לי' ערסי' באבנין ובקיסטרא דתיבנא ישבוק דידי' ויבית בהו למיהב לה נייחא וכו' עד דאפי' אבני ביתא רחימין קמי' למיבת בהו, והנה לכל דבר צריכין התעוררת מהתחתונים כידוע, ולעורר את האהבה רבה זו באה נדבת המשכן שהי' בישראל אהבה רבה מאד, ובכל נפשם ומאודם בהשתוקקת נפלא התנדבו למשכן כמבואר במדרשים עד שלשני בקרים הביאו את כל הנדבה והיתה דים לכל המלאכה וגו', ואה"ר זו עוררת למעלה ג"כ אה"ר לבוא לשכון כבוד את עמו, וזה הטעם שהמשכן הוקם מנדבת ישראל ולא כענין הלוחות שהראה הקב"ה למשה מחצב של סנפורינין מתוך אהלו, וכה הי' יכול להיות גם עבור המשכן, אך הם הדברים שאמרנו שכל השראת השכינה שבמשכן היתה רק מפאת נדבת ישראל, ואם לא לא הי' מעורר האה"ר למעלה כנ"ל, אך ידועין דברי האריז"ל בפסוק ולא נתכנו עלילות, שגם זה הכח והאה"ר שבישראל לאביהן שבשמים לעורר מלמעלה ג"כ בא מהשי"ת, ובזה פליגי הזוה"ק והמדרש, דלהזוה"ק היתה באה האה"ר לישראל מסיני כמ"ש ישקני מנשיקות ובהנשיקין שלמעלה למטה עורר את ישראל להעלות מס"נ ממטה למעלה, והמדרש סובר שאחר מעשה העגל הי', היינו מחמת שהיו ישראל שבורי לבב וכמעט מתייאשין בעצמם והיו בע"ת גמורין, ובע"ת משכין לי' בחילא יתיר ונפתחו להם י"ג מכילין דרחמי, זה עורר בקרב ישראל ג"כ אה"ר עד מאד בכלות הנפש, וע"כ לעומת הי"ג מכילין דרחמי התנדבו הם, הי"ג דברים הצריכין למשכן, ואפי' לדברי הזוה"ק שהציווי הי' קודם מעשה העגל, מ"מ גלוי וידוע הי' לפני המקום שבעת ההבאה יהי' אחר פתיחת י"ג מכילין דרחמי, וע"כ הי' הציווי על הי"ג דברים:
4
ה׳להתבונן בהאדנים ששל המשכן הי' כסף ושל החצר הי' נחושת, עפ"י מאמר הזוה"ק פ' לך בפסוק אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך וגו', היכליך בקדמיתא חצריך לבתר ביתך לבתר היכליך דא פנימאה מן דא, דהנה האדנים הם יסוד הבנין ושל המשכן הי' כסף להורות שיסוד הכל הוא אהבת ה', מלשון נכסוף נכספת כי הוא יסוד ותכלית הכל, ובק"ש פתח ואהבת שאפי' יראת ה' נמי מיוסדת על האהבה שמתיירא שלא יאבד האהבה, מה גם יראת הרוממות שבודאי א"א בלתי שתקדים האהבה, ויראה בלתי אהבה הוא יראת העונש מגנה הזוה"ק מאד כידוע, מה גם תכלית הכל בודאי הוא אהבה ודביקות ונשיקין לאשתאבא בגופא דמלכא, וע"כ האדנים שמורים כשמם על אדנות ויראת ה' צריכין להיות של כסף, אך ידוע בספה"ק שאהבת השי"ת באמת לא יתכן רק באיש שפשט בגדיו הצואים הוא אהבה חיצוניות וחומריות, ולעומת שמואס באהבה הגופנית יתכן שתכניס בו אהבת השי"ת, ובכן איש אשר עדיין לא רחץ מצואתו, יסוד עבודתו רק לשקוד על עבודתו יומם ולילה ביגיעת כל חושיו בשקידה עצומה ולא יעצרהו הגשם, ואפי' יהי' ח"ו מנוצח מיצה"ר מאה פעמים לא יעזוב את עבודתו רק יוסיף כח ועצמה, כי סוף כל סוף בודאי ינצח אם ישקוד ולא יעזוב, וזהו דברי יהודה בן תימא הוי עז כנמר ופירשו המפרשים כי הנמר יש בו מדת השקידה כמאה"כ נמר שוקד על עריהם, והנה ידוע שהיוונים נמשלו בנבואת דניאל לנמר, ובמדרש נחושת זה יון שנאמר מעוהי וירכוהי די נחש, ולפי"ז נחושת מורה על מדת השקידה וכמאה"כ ומצחך נחושה שלא ישוב מפני כל, והנה האדם בראשית עבודתו צריך ליקח לו ליסוד עבודתו את מדת השקידה, ולבתר כאשר ירחץ מצואתו ויבוא לכנוס לפנים יעשה לו ליסוד את מדת אהבה כנ"ל, וזהו בקדמיתא חצריך שיסוד הבנין אדני נחושת לבתר ביתך והיכליך שיסוד הבנין אדני כסף:
5
ו׳ולפי דברינו אלה יתיישב קושית המזרחי על רש"י שכתב דמקרא ונתת את הפרוכת תחת הקרסים מסייע למ"ד אין היריעות מכסין את ראשי העמודים, דאל"ה הי' הפרוכת משוכה מתחת הקרסים ולמערב אמה, והקשה המזרחי אימא שעמודי הפרוכת התחילו עשרה אמות מהכותל המערבי ועוביין הי' אמה והפרוכת הי' פרוס במזרח העמודים והי' שפיר תחת הקרסים, ואי משום שלא הי' נשאר למדות ההיכל רק י"ט אמה, אימא נמי שהמסך הי' פרוס במזרח עמודי המסך וניתוסף אמה שבין עמודי המסך על הי"ט אמה ושפיר הי' ההיכל לפי"ז כ' אמה, עכת"ד, ולדברינו הנ"ל ע"כ שהמסך הי' פרוס למערב עמודי המסך ובין העמודים הי' מבחוץ להיכל שהרי אדני עמודי המסך היו נחושת, וע"כ שנראין מבחוץ ולא מבפנים, דאל"ה הי' צריך להיותם כסף כמו שאר אדני המשכן:
6
ז׳ולפי דברינו מובנין דברי הרמב"ם פ"א מה' בית הבחירה ה"ה, שכתב ואלו הן הדברים שהם עיקר בבנין הבית עושין בו קודש וקודש הקדשים, ויהי' לפני הקודש מקום אחד והוא הנקרא אולם, והנה במשכן לכאורה לא הי' אולם ומנ"ל דצריך אולם, וא"ל מאחר דמקדש נבנה עפ"י נביא וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, ובמקדש הי' אולם, מזה מוכח דצריך אולם, הלוא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה שיהי' מצוה לדורות, ובמקדש שעשו אולם, י"ל דלשעתו הי' ולא שיהי' מצוה לדורות שיעכב מצות בנין המקדש, אך להנ"ל אתי שפיר דבין העמודים הי' מחוץ להיכל וכתיב יכפלת את היריעה הששית אל מול פני האוהל, א"כ היו לבין העמודים שלשה כותלים וגג, וזהו ממש תבנית אולם רק שהי' רחב אמה אחת לבד, ומ"מ מאחר שהי' רחב ששה טפחים, הו"ל מקום חשוב והי' כמו אולם שבבהמ"ק שלא הי' לו דלתות ולא גפיפין כמבואר במדות:
7
ח׳ובזה מיושב לי עוד קושיא אחת שדנתי לפני כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא דאמרינן שלמים שנשחטו קודם שנפתחו דלתות ההיכל פסולים היכא משכחת לה דהאולם הי' לעולם פתוח שהרי לא הי' לו דלתות אלא פרוכת לבד ובש"ס שם מבעיא לי' אי פרוכת חוצץ, ובש"ס זבחים דפתוח לאולם הוי פתח אוהל מועד לשחיטת קדשים, והקרא דושחטו אותו פתח אוה"מ ע"כ למשכן אתי ולא לבית המקדש, ואף דמשכן לא הי' לו אלא פרוכת המסך, צ"ל דבמשכן שהי' יריעות אף פרוכת חייץ והש"ס לא בעי אלא במקדש שהי' שם בנין, יהי' מה שיהי' עכ"פ בהיכל לא משכחת לה ולמה אמר הש"ס קודם שנפתחו דלתות ההיכל, ורציתי לחדש דאולם יש לו קדושה רק כשהדלתות ההיכל פתוחים מאיר קדושתו להאולם ולא כאשר דלתות ההיכל נעולים, ודחה הוא ז"ל סברתי ונשארתי בקושיא, ולהנ"ל א"ש דגם במשכן הי' אולם וע"כ דמעטו קרא אף בכה"ג:
8
ט׳במשנה אבות שלשה כתרים הם כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות וכתר ש"ט עולה על גביהן, ובמ"ר נשא פי"ד דכתר ש"ט הוא כנגד המנורה, היינו שהארון שהוא כתר תורה ומזבח הזהב הוא כתר כהונה ושלחן הוא כתר מלכות, שלשתן הי' להם זר זהב סביב, ובמנורה לא הי' זר כלל, ונראה דענין זר הוא עפימ"ש הא"ע כי נזיר הוא מגזירת נזר אלקיו על ראשו כי כל בני האדם עבדי תאוות העולם והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאוות, עכ"ל, וע"ז בא לשלשתן זר זהב לרמוז שבשלשתן יש קליפות שצריך להזהר מהם שלא ימשך אחר הקליפה רק שיהי' הכל לשם שמים, וקליפת התורה היא גיאות כמבואר בספרים, מה גם מלוכה צריכה שמירה מאד שלא יפול ח"ו ברעות רבות, שמטעם זה הזהירה התורה על המלך מצוות יתירות, וכן כהונה צריכה שמירה יתירה שלא יתגאה על הציבור, ועוד דברים ידועין למבינים, ועי' תוי"ט אבות פ"ה מ"ה ולא אירע קרי לכה"ג ביוהכ"פ, ואז יהי' לו באמת נזר על ראשו כנ"ל, אך במנורה שהיא רומזת למעש"ט ואור הנרות הוא רומז לאור האלקי השופע על המוכנים לזה אין שייך קליפה מיוחדת כמובן, ע"כ אין לה זר, ויש לומר עוד שזה ענין ג' מועדים ושבת דג' מועדים הם כנגד ג' כתרים הנ"ל, פסח הוא כתר מלכות שאז נעשו ישראל בני מלכים והבן, שבועות הוא כתר תורה, סוכות הוא כתר כהונה, שסוכות הוא אהרן כנודע, ובכל זמנים אלו צריכין שמירה, וע"כ הם קצת ימי דין בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, ובחג נידונין על המים, אך בשבת הוא כנגד כתר ש"ט ובשבת אין שום מותרות שהכל נכלל בקדושה כמ"ש האריז"ל, ובזוה"ק פרש חגיכם, ואילו פרש שבתכם לא נאמר וכן חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ושבתכם לא נאמר, ובזה יש לפרש ענין משכן שהי' במדבר וכשבאו לארץ לא הספיק המשכן ונצרך למקדש, דהנה שמעתי מכ"ק אאמו"ר זצללה"ה דמשכן נקרא על שם השראת השכינה, ומקדש ע"ש הקדושה והפרישה מעוה"ז, ומקדש איקרי משכן, ומשכן איקרי מקדש שאין זה בלא זה, אך כשהיו במדבר נזונים מן המן לחם אבירים שמה"ש אוכלים שאינו מוליד שום פחיתות ותכונה רעה בנפש כלל והיו שותין מי באר שהוא מכין הלב והמוח להשגה וכמ"ש בספרים הקדושים שהאריז"ל השקה להרח"ו כוס מים מבארה של מרים טרם מסרו לו הסודות, והי' עמוד אש וענן לפניהם לא הי' שייך בהם עניני פחיתות כלל, ובהגר"א שדור המדבר היו כולם כמלאכים, וזה הוא כענין שרומזת עליו המנורה ושלא הי' צריך לזר זהב כנ"ל, אך ע"כ הי' די במשכן לבד וממילא אקרי מקדש, אבל כשנכנסו לארץ שפסקו כל אלה, והי' צריך לעבודה לבל יפלו ברשת החומריות, ע"כ צריכין למקדש ובזר זהב הנ"ל, אך באמת זהו תכלית המכוון שאין יוצאין ידי מצה אא"כ יכול לבוא לידי חימוץ, וע"כ קדושת המקדש גדולה מקדושת המשכן וקדושתו קיימת לעולמי עד, משא"כ המשכן לא הי' רק לפי שעה:
9
י׳תרומה שנת תרע"ב
10
י״אבענין מחלוקות המ"ר והזוה"ק אם ציווי מלאכת המשכן קדום למעשה העגל, או אחריו, שדעת המדרש רבה ותנחומא הובא ברש"י שמעשה העגל קדום, ודעת הזוה"ק והרמב"ן דציווי מפי הש"י למשה קדום, ודיבור משה לישראל מאוחר והפרשיות כסדרן וכבר דברנו מזה, אבל אין בהמ"ד בלי חידוש, ונאמר דהנה ידוע שהמשכן וכליו היתה בהם הקדושה כ"כ נגלית עד כמעט שהי' בהם רוח חיים, והארון נשא את נושאיו, ולא הארון בלבד אלא אף כל הכלים היו מעין זה, וידועין דברי המהר"ל בפ' הש"ס יומא קשה עליהם טהרות כלים יותר משפיכת דמים, שהטומאה היתה מסלקת הקדושה והי' כעין שפיכת דמים, וכדברי הש"ס גיטין בטיטוס שגידר את הפרוכת ונעשה בו נס והי' דם מבצבץ ויוצא, וזה הי' בבית שני, ומובן איך הי' בבית ראשון שהי' השראת השכינה בו בהתגלות יותר, מה גם במשכן שעשה משה במדבר, ולאו דווקא במשא בני קהת לבד אלא אפי' במשא בני גרשון ובני מררי שהי' בעגלות, ע"כ לומר שהיו נושאים את עצמם, כי צא וחשוב ס' עמודים שעוביין אמה וקומתם חמש אמות, ולדברי האומר שהמזבח גובהו פי שנים וארכו הי' קומת עמודי החצר ט"ו אמה, ותשעה עמודים של עשר אמות, ומ"ח קרשים שהי' עוביין אמה ורוחבן אמה וחצי וקומתם עשר אמות עם ציפוייהן ואדניהם, וכל אלה נטענו על ארבע עגלות ושמונה בקר, מה גם בדרך המדבר שכולו חול, וע"כ לומר שהכל הי' בדרך נס שהי' סובלים את עצמם, ורוח החיים שבהם הי' נושא אותם, והנה כבר נלאו כל חכמי המחקר להבין אף באדם, איך הנשמה שהיא רוחנית מתחברת ומתדבקת בגוף הגשמי, וחכמינו ז"ל אמרו שהיא ע"י אמצעים רבים, איד הדם ונפש החיוניות וכו' וכו', אבל במשכן וכליו שאין בהם אמצעים ילאה כל עין וכל חכם לב לקרב הדבר אל השכל הטבעי, אך יש לומר דגודל אהבה שהיתה בהנדבה וטובת עין שבה כמ"ש בפ' ויקהל ויבואו האנשים על הנשים וגו' עד שלשני בקרים הביאו את כל הנדבה והיתה די והותר ועוד לא נשקט המית לבם לנדב ולנדב עד שהעבירו קול במחנה איש או אשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, זה הי' כלי ואמצעי להיות שורה בו רוחנית, כי אהבה ההיא לא היתה אהבה טבעית אלא אהבה רוחנית ע"כ היתה כלי להשראת הרוחנית:
11
י״באך מאין באה ונצמחה אהבה עזה ותשוקה נפלאה כזו בלב ישראל בזה נחלקו, הזוה"ק סובר שמסיני באה להם שנאמר ישקני מנשיקות פיהו והיו דבקים באהבה עד כלות הנפש, וכמ"ש נפשי יצאה בדברו עד שהוריד עליהם הקב"ה טל שעתיד להחיות בו את המתים, ע"כ אז הוכשרו ישראל לנדבה כזו שהי' בכל לבם ובכל נפשם ובכל מאודם שיהי' כלי להשראת הרוחנית, ורבותינו ז"ל במדרשים סברו שאחר מעשה העגל היו ישראל בעיני עצמם כמתייאשים ונשבר לבם כחרס הנשבר עד שקבלו עליהם בעצמם להתנצל את עדים מהר חורב ולהנתן מדרס למלכיות ולמלאך המות והי' בע"ת גמורים שאין כמוהם, ובע"ת משכין עלייהו בחילא יתיר ונפתחו להם י"ג מדות של רחמים, משם נצמחה אהבה רבה כנ"ל להנדבה, וע"כ טרם שנעשה העגל ותשובתם הגדולה מעומקא דליבא לא הי' מקום לציווי על מלאכת המשכן:
12
י״גויש עוד לומר כי המד"ר והזוהר לא פליגי אלא שמר אמר חדא ומר אמר חדא וכל דברי חכמים קיימים, דהנה יש להתבונן בדעת המ"ר ורש"י דהציווי הי' אחר מעשה העגל, מה הי' אלמלא עשו העגל כלל, והספורנו דאזיל בשיטת רש"י והמ"ר כתב דבאם לא חטאו לא היו צריכין למשכן וכליו אלא כמו שיעד קודם לכן מזבח אדמה תעשה לי, בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, עיי"ש בדבריו כי נעמו בסוף פ' יתרו ובסוף פ' משפטים, אבל דעה זו קשה להולמה דאי נימא דאם עמדו ישראל במעלתם לא היו צריכין למקדש וכליו, כל שכן לעתיד שיתקיימו כל היעודים הטובים והי' במעלתם עוד יותר ויותר מאשר היו קודם מעשה העגל, בודאי לא יצטרכו למקדש, והרי מפורש ביחזקאל צורת הבית שלעתיד, ובישעי' מפורש אל בית אלקי יעקב ואמרו ז"ל כיעקב שקראו בית, וכתיב והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, ומה שהביא מקרא בכל המקום אשר אזכיר את שמי מפורש בדברי חכז"ל דקאי על בהמ"ק דשם ניתן רשות להזכיר את שם המפורש ואין מהצורך להאריך שסתירת דעה זו מבוארת היטב ממקדש לעתיד:
13
י״דאך נראה דהנה כלל בידינו דעולם שנה נפש הם בגוונא חדא, דכמו שבעולם יש מקום קדוש הוא משכן ומקדש, כן בשנה יש זמנים מקודשים, והנפש מצות קדושים תהיו, והנה מצות קדושים תהיו הוא מצוה השוה בכל מן משרע"ה עד חוטב עציך ושואב מימיך, ויש להבין איך שייך באיש קדוש ומזוכך כמו משרע"ה מצות קדושים, אך הדבר מבואר שבודאי אין אותו מין קדושה ששייכת לחוטב עציך ושואב מימיך שייכת אצל משה רע"ה, אלא איש ואיש לפי מה שהוא באה עליו המצוה שיתקדש ויהי' נבדל ממה שהוא, ולאיש קדוש כמו משרע"ה שגם מבלעדי הציווי הי' קדוש ומהותו הי' דבוק תמיד בשכינה, אליו באה המצוה שגם מזה יהי' נבדל ולא יחפוץ קרבת אלקים אלא לצורך גבוה וצורך עמו ישראל ולא לצורך עצמו כלל, וכמו שאמרו ז"ל וירד משה מן ההר אל העם מלמד שלא הי' פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, ואין הפי' עסקיו כפשוטו, כי ידוע שלא הי' לו למשה במדבר לא שדות וכרמים ולא קנין עושר ונכסים שהרי ביציאת מצרים כל ישראל עסוקין בביזת מצרים והוא ע"ה הי' עסוק בארונו של יוסף, אלא שאח"כ הראהו מחצב של סנפורין בתוך אהלו ואמר לו הפסולת יהי' שלך, ועסקיו שאמרו ע"כ הכוונה על הכנת עצמו למ"ת, כי הוא ע"ה לא הביט כלל על עצמו רק להכין את ישראל למ"ת, וכמו שאמר אח"כ מחני נא, ובודאי הי' בזה עוד מעלות ע"ג מעלות בלתי מובן אצלינו, ולהפחותים הקדושה צריכה להיות ממה שהם באותו דרגא עד שלחוטב עצים ושואב מים, אשר אין לפניו בלתי גויתו ואדמתו באה מצות קדושים תהיו שיהי' מובדל ממה שהוא, ובודאי לפי"ז יובן שמה שלזה יחשב קדושה לזה יחשב בלתי קדושה וצריך להבדל מזה, והדברים מבוארים, ואין צורך להאריך:
14
ט״ווכן תמצא קדושה שבשנה קדושות מתחלפות, שבת, יו"ט, חוה"מ, ר"ח, וכן נאמר בקדושת עולם שבכל מצב העולם הוא צריך להיות מקום מקודש עוד יותר, וע"כ יש בהמ"ק למעלן אף שהכל קדוש, מ"מ מקום המקדש שלמעלן מקודש עוד יותר משאר מקומות למעלן, ומובן אשר באם לא חטאו בעגל והי' נגמר כל התיקון והי' מגיע כל העולם למדריגת אדם הראשון קודם החטא כמו שאיתא בספרים, ואז הי' הכל מזוכך ולא הי' הגשם עכור כ"כ כמו עתה, כמו שאיתא בכתבי האר"י ז"ל ובזוה"ק דאדה"ר לא הוה בו כלום מהאי עלמא, ולפי ערך מצבינו עתה נחשב מצבו אז לרוחנית שמקום המקדש אז כשלא הי' חטא בעגל הי' כמעט רוחניות ממש, ומהנדבות הגשמיות כגון זהב וכדומה היו נזדככים והי' ניתך הגשם שבהם עד שהי' נשאר מהם רק שורש הרוחנית של הזהב, וכן יש לומר לעתיד כשיהי' העולם מזוכך וישוב כמו אדה"ר קודם החטא או עוד יותר, יהי' מקום המקדש מזוכך ורוחני עוד יותר, ובזה יש ליתן טעם מדוע בנין שלעתיד ביחזקאל לא נתפרש כמ"ש הרמב"ם, כי באשר אנו בלתי רוחניים אין אנו יכולים לצייר לנו מה שלגמרי רוחני, כמ"ש הרמב"ם בענין עוה"ב שאין כח באיש לידע מהותו מה"ט:
15
ט״זולפי הדברים האלה יובן אשר עשיית המשכן גשמי כמו שעשו לא הי' נכלל בהציווי שקידם החטא, שאז הי' לגמרי באופן אחר, אלא שכתוב וכן תעשו לדורות, זה רמז שאפי' לא יהיו באותן בחי' שהיו אז אלא יותר בגשמי, נמי המצוה לעשות משכן בגשמי, אך באשר הי' אז ברוחניות לא יתכן לאמור להם אז שיהי' בגשמיות שהרי הי' כעין גזירה, וכעין שכתב האר"י שבמאמר לאדה"ר כי ביום אכלך ממנו הי' כעין גזירה והי' מוכרח לחטוא, ומובן שכ"ש כאן אם הי' אומר אז שלדורות כשיהיו מגושמים יעשו משכן גשמי, היו מוכרחים להתגשם, א"כ בודאי פסוק זה אחר מעשה העגל נאמר, ומצאתי און לו בתנחומא תשא סי' ל"א שמדבר מירידתו של משה מן ההר ביוהכ"פ ומיד צוה לו למשה ועשו לי מקדש, ולמה לא הביא מקרא קמא ויקחו לי תרומה, ש"מ שרק פסוק זה נאמר אז אבל שאר כל הפרשה על הסדר נאמרה, וא"כ כל דברי חכמים קיימים ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהזוה"ק מיירי מכל הפרשה, והיא נאמרה קודם החטא וכאן מיירי ממשכן שיהי' מזוכך כעין רוחני מקודש יותר מכלל העולם שהי' עומד להזדכך בקבלות הלוחות כמו לעת"ל ב"ב, והמדרש ורש"י שאמרו שמעשה העגל קודם להציווי מלאכת המשכן הוא מעשה משכן גשמי כמו שעשו אח"כ, והפסוק ועשו לי מקדש וסיפא דקרא וכן תעשו לדורות אין מוקדם ומאוחר בתורה ומקומו אחר מעשה העגל, ועם זה יובן שהאהבה והדביקות והנשיקין שמסיני היו אמצעי להשראת השכינה באופן נעלה כמו לעתיד, והשבירת לב ותשובה הגדולה אחר חטא העגל הי' אמצעי להשראת השכינה במשכן הנעשה בגשם אחר החטא:
16
י״זובמ"ש ירויח לנו מה שנאמר בזה לשון מקדש ולא משכן, הגם שאמרו ז"ל משכן קרוא מקדש ומקדש קרוא משכן, מ"מ מדכתבו הכא ולא במק"א ש"מ שלוטה בו כוונה, ובש"ס זבחים דחטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות ועל היסוד, ואף דאשם נמי טעון יסוד מ"מ מאחר דנאמר להדיא בחטאת ש"מ דהכא עיקר כן פרשו ז"ל, ולהנ"ל יובן דהא דקרוא מקדש מחמת זה נוהג בכל מצב שעולם עומד בו כנ"ל במצות קדושים תהיו, דבכל מצב שהעולם עומד בו צריכין למקום נבדל ומקודש מכלל העולם, וע"כ כאן שנאמר וכן תעשו לדורות כתיב בצדו לשון מקדש:
17
י״חולפי האמור יש לפרש ענין שבת דליליא דהוא בבחי' שמור ושבת דיממא דהוא בבחי' זכור כמ"ש בזוה"ק, דהנה אמרנו דהכוונה בציווי מלאכת המשכן קודם החטא הי' באופן אחר ממה שנצטוו אחר החטא, והאהבה והדביקות שהי' לישראל מסיני ישקני מנשיקות הי' כלי ואמצעי להשראת השכינה במשכן שבאה עליו הציווי קודם החטא, והשבירת הלב והתשובה הגדולה והאהבה שנסתעף ממעשה העגל הי' כלי ואמצעי להשראת השכינה במשכן שנעשה אחר החטא, והנה הלוחות הראשונות היו גם גופם מעשה שמים, והשניים הי' גופם מעשה משרע"ה כמאמר הכתוב פסל לך, אלא שהכתב הי' מכתב הקב"ה, ויובן עפ"י הנ"ל שהכוונה במשכן שבאה עליו הציווי קודם החטא היתה להיותו כמעט רוחני, לזאת הלוחות שהיו צריכין להיות עוד יותר רוחניים הי' גם גופם מעשה שמים והיו רוחניים ביותר, אבל האחרונים שהמשכן הי' גשמי הי' די שהלוחות יהי' גופם מעשה משרע"ה ורק הכתב יהי' מכתב אלקים:
18
י״טוהנה כבר אמרנו שכמו בעולם הוא מקום המקדש, כן בשנה הוא זמן המקודש והוא שבת [והוא שורש זמן המקודש, וימים טובים מסתעפין משבת כמו שביאר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה והוא מדברי הזוה"ק דשבת הוא קודש עצם הקדושה ויו"ט הוא מקרא קודש] וכמו שבעולם יש במציאות שני מיני משכן כנ"ל, משכן שבאה הציויי עליו קודם החטא ומשכן שבאה עליו הציווי אח ר החטא כן גם בשנה שהיא שבת יש במציאות שתי מיני קדושות, וכמו משכן שאחר החטא הי' בא ע"י שבירת הלב ותשובה גדולה שהי' שם ובהופעת י"ג מכילין דרחמי, כן שבת דליליא באה מחמת שבירת הלב דקודם הכנסת שבת שאיש הנלבב יבין וישכיל בעצמו באיזה פנים הוא נכנס לקבל שבת, וכי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, ומזה נשבר לבו בקרבו ובא לידי תשובה מעומקא דליבא ומשליך ממנו את אלילי כספו ואת אלילי זהבו וכאלו כל מלאכתו עשוי', ובזה מעורר עליו רחמנות מלמעלה וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין כעין מה שהי' אז שהופיע עליהם י"ג מכילין דרחמי, ובזה נעשה כלי לקבל שבת, והוא כעין משכן שנעשה אחר החטא, והלוחות שבו הי' נכתב בהם שמור, אבל שבת דיממא שאז נותנים הארה ואהבה יתירה בלב איש הזוכה לזה, וכמ"ש הזוה"ק (קל"ו:) כד נהיר יממא ביומא דשבתא סליקו דחדוה סליק בכולהו עלמין בנייחי בחדוה כדין השמים מספרים כבוד אל וכו' דנהרין ניצוצין בניצוצי דנקודה עלאה וכו' עיי"ש שהאריך, וידוע דכל שהוא למעלה כן הוא למטה דכנסת ישראל למטה הוא מרכבה לכנסת ישראל דלמעלה, והאיש הזוכה לזה הוא בבחי' נשיקין, וזהו מקביל למשכן שהיתה הכוונה בציווי שקודם החטא, והלוחות היו גם גופם מעשה שמים, ונכתב בהם זכור:
19
כ׳במד"ר ויקחו לי תרומה הה"ד נבחר שם מעושר רב נבחר שמו של משה שנאמר לולא משה בחירו וכה"א ואדעך בשם מעשרו של קרח וכו' נבחר שמו של משה מכל עשרך של כסף וזהב הוי מכסף ומזהב חן טוב, והדברים מפליאים מה ס"ד שכסף וזהב יתפוס מקום אצל הקב"ה שהביא ראי' מפסוק לולא משה בחירו, ונראה דהנה כבר כתבנו במק"א דשבת אין בו מצות שמחה כי שמחה היא בהתפעלות ורגש הנפש עד שמביא לפעמים גם לידי ריקוד, והנה הוא בבחי' לב, אבל שבת הוא בבחי' מוח שהוא קר ואין בו התפעלות והוא בחי' בתי גואי, ויו"ט הוא בחי' לב בהתפעלות ע"כ יש בו שמחה וקריאת הלל, ושבת אין בה שמחה ולא הלל באשר היא רק בחי' מוח וישוב הדעת, והנה ידוע ששורש זמנים המקודשים היא שבת, כמו שביאר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה וכתבנו לעיל מזה, והיינו שאף התפעלות ורגש הנפש בעבודת הש"י הוא טוב, מ"מ צריך שיבוא מחמת ישוב הדעת שהוא בחי' שבת שהיא בתי' דעת דכתיב לדעת כי אני ה' מקדישכם, אבל בלי ישוב הדעת לשמחה מה זו עושה, ואף שמדמה בנפשו שהוא רגש והתפעלות בדרכי הש"י, אין זה אלא דמיון בעלמא, וזקני זצוקללה"ה דבוריו האחרונים קודם הסתלקותו אמר כל מי שיניח את ראשו בתורה הנני ערב בעדו שיהי' ממנו בזה ובבא ומה שהוא "לייטשי מטשוטשים" פירושו רגש ריקם ילך לנוקבא דתהומא רבה, והנה משה רע"ה הוא בחי' שבת, ואומרים ישמח משה במתנת חלקו, ומשה הוא בחי' דעת, והוא הי' מבתי גואי ולא נראה בו שום רגש והתפעלות רק מוח שהוא קר, כמ"ש בספר ישמח משה פ' אחרי באריכות, אך קרח הי' לוי וחכם גדול ומטועני הארון הי' והשתמש ברוה"ק, וידוע דעבודת הלוים הוא לארמא קלא בשיר והתפעלות הנפש באהבה ויראה נרגשת, וזה הוא כספו וזהבו של קרח, כסף הוא אהבה וזהב יראה, והנה באם הי' בטל למשה שהוא בחי' דעת היינו שהתפעלות שלו הי' בא מפאת ישוב הדעת הי' טוב אך שיטתו הי' שרגש והתפעלות עצמה היא טוב אפי' מבלעדי ישוב הדעת, ומזה בא לחלוק על משה ונהי' בו מה שנהי', ומעתה יובנו דברי המדרש נבחר שמו של משה שהקב"ה בחרו משום שהי' בבחי' דעת כמ"ש ואדעך בשם מכל כספו וזהבו שהוא יראה ואהבה בהתפעלות בלי ישוב הדעת של קרח:
20
כ״אהנה מצות בנין בהמ"ק הוא שיהיו בו שלש קדושות, קדושת חצר אוהל מועד, ובבהמ"ק העזרה, וקדושת אוהל מועד, ובבהמ"ק ההיכל, וק"ק, והרמב"ם חשב גם האולם מעיקר המצוה, אבל אין בו קדושה מיוחדת אלא אי קדושת היכל ואולם חדא הוא, או לאו חדא הוא אין בו קדושה מה"ת יותר מהעזרה, הכלל שבהמ"ק והמשכן שוין שיש בהם שלש קדושות, וכבר אמרנו שעולם שנה נפש הם בגוונא חדא, וע"כ בקדושת שנה שהיא קדושת הזמן יש בה נמי שלש קדושות, שבת, ויו"ט, ור"ח, וכן בנפש יש שלש קדושות, קידוש ממעשים בלתי ראויים כמו שאמרו ז"ל כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, קידוש למעלה מזה אף מדברים המותרים כאמרם ז"ל קדש עצמך במותר לך, ויש עוד קידוש למעלה מזה שיעשה כל מעשיו לצורך גבוה כענין בכל דרכיך דעהו:
21
כ״בונראה עוד לומר דכל קדושות הללו מקבילות הם, קידוש מדברים האסורים, הוא מקביל לקידוש ר"ח שמותר בעשיית מלאכה אלא שיפשפש במעשיו של כל החודש אם לא עשה שום דבר איסור במלאכתו כגון גזל רבית ואונאה וכדומה, והוא מקביל לקדושת עזרה וחצר אוהל מועד שהכל מותרין לכנוס שמה חוץ מטמא, קידוש למעלה מזה הוא קדש עצמך במותר לך והוא מקביל לקדושת יו"ט, שאסור בו אפי' מלאכת הרשות רק מלאכת אוכל נפש מותר בו, והוא מקביל לקדושת אוהל מועד שאין נכנסין שמה אלא כהנים לצורך עבידה, קדושה שלישית היא קודש הקדשים שכל מעשיו יהיו צורך גבוה לבד והוא מקביל לקדושת שבת [יוהכ"פ שהוא כשבת] שכל מלאכות אסורות בו, ושבת יעשה כולה תורה ואין בה אלא להתענג על ה', והיא מקביל לקודש הקדשים שאין נכנסין בו כלל אלא כה"ג ביום הכיפורים שהוא כמלאך משרת:
22
כ״גוהנה במדרש זהב וכסף ונחושת הם בבל ומדי ויון, ונראה שהם מתנגדים לג' קדושות הנ"ל, בבל התנגדה לקדושה ראשונה והכריחו את ישראל להשתחות לצלם, וזה נגד קדושה מדברים האסורים שאין לדבר זה שום היתר לעולם ואפי' עפ"י נביא והוא דבר רע ואסור בהחלט, פרס ומדי התנגדו לקדושה שני' שהוא קדש עצמך במותר לך והם השתדלו למשוך את ישראל בחבלי התאות ומן ההיתר יבואו אל האיסור, וזה היתה סעודתו של אותו רשע, שאיתא במדרשים שהיו שם מאכלי כשר, יון היו מתנגדים לעצם דיבוק ישראל בהש"י והוא נגד קדושה שלישית לעשות הכל לצורך גבוה כנ"ל והם אמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, ומלכות הרביעית היא כוללת הכל וע"כ במדרש עורות אלים מאדמים הוא לעומת מלכות הרביעית וכמו שהיא כוללת הכל כן לעומתה עורות אילים מאדמים הוא מכסה על הכל:
23
כ״דבמד"ר בשעה שאמר הקב"ה למשה על עסקי המשכן אמר לפניו רבש"ע יכולין הם ישראל לעשותו, אמר לו הקב"ה אפי' אחד מישראל יכול לעשותו שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו, אמרו רבנן אף במן שהי' יורד לישראל היו יורדות בו אבנים טובות ומרגליות וכו' שנאמר והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר יכו' אלא מה שהמן יורד להם הביאו, ויש להבין מה התפלא משרע"ה כ"כ אם ישראל יכולין לעשותו, והא כתיב ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, ובש"ס בכורות (ה':) שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא הי' עמו תשעים חמורים לובים טעונין מכספה וזהבה של מצרים, ועוד מה השיב לו הש"י אפי' אחד מישראל יכול לעשותו, שבודאי לאיש פרטי לא הי' לו כל הצורך, כמפורש בכתוב בויקהל שזה נמצא אתו זה, וזה זה, ונראה דקאי עפי"מ שכתבנו לעיל שהמשכן מקביל לשלש קדושות שבאדם, לזה התפלא משה, אם ביכולת ישראל להגיע לקדושה עליונה כזו שיהי' קדוש ומובדל מכל עניני עצמו, אלא הכל לצורך גבוה, וזה שהשיבו הקב"ה שהכל תלוי ברצון ואין לך דבר העומד בפני הרצון, וכל אחד מישראל יכול להגיע עד למעלה היותר גבוהה, וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מה' תשובה ה"ב אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו וכו', וזה שכתוב מאת כל איש אשר ידבנו לבו, וכענין שאמרו ז"ל בת נדיב בתו של אאע"ה שהי' תחילה לגרים, שזהו עיקר הנדיבות שהוא משליך ממנו כל רצונות וכל תאוות עוה"ז ומוסר את לבו ודעתו ורצונו להש"י, ואם עושה כן אז לאט לאט מתקדש והולך עד שבאמת נתקו ממנו כל ענין שהוא היפוך הקדושה, ויכול להגיע עד רום המעלות, וכמו שם הי' בנדבת המשכן גם בפועל, שכל מה שנדבו לבו ורצונו להביא הי' המן מוריד להם, והרי מפורש ברש"י ויקהל ובפ' נשא שהנשיאים אמרו מה עלינו לעשות אחר שכבר נשלמה כל הנדבה, הביאו את אבני השוהם ובמדרש שהי' יורד עם המן אבני שוהם ואבני מלואים כדכתיב והנשיאים הביאו כד"א נשיאים ורוח וגו', וא"כ שוב מה רבותא עבדו, אלא הפי' הוא שהנשיאים נתנו דעתם ורצונם להביא האבנים ולקנותם אפי' בדמים הרבה, לכן ירד להם זה עם המן, וא"כ ואם רוצה אדם להתקדש יכול הוא במחשבה לבד להוריק עליו מלמעלה שפע קדושה:
24
כ״התרומה ור"ח אדר שנת תרע"ג.
25
כ״ובמדרש ויקחו לי תרומה הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, יש אדם לוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף יש בו כסף אין בו זהב אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף וכו', יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים כרמים ולא שדות אבל המקח הזה וכו', יש לך אדם לוקח מקח ובנ"א אינם יודעים מהו אבל משכר הסרסור נתודע מה לקח כך התורה אין אדם יודע מה היא אלא משכר שלקח משה שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו, ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו וכו' כביכול נמכרתי עמה:
26
כ״זויש לדקדק מה הוסיף המדרש לפרש הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, הלוא זה מפורש בקרא, גם מהו כסף זהב שדות וכרמים, הלוא מובן לכל שהתורה איננה דבר גשמי שיהי' שייך התחלקות אלו ומה חידש לנו, גם יתר דברי המדרש צריכין ביאור, ונראה דהנה התורה נקראת לקח טוב ולמה לא נקראה מתן טוב שמצד הנותן יוצדק יותר הלשון מתן טוב שלשון לקח הוא מפאת המקבל וכיון שהקב"ה אומר הו"ל לומר מתן טוב, אך יש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק זקינו אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק למה אנו אומרים בעצרת זמן מתן תורתינו ולא זמן קבלת תורתינו, מפני שרק הנתינה היתה אז, אבל הקבלה היא תמיד בכל עת שאדם לומד תורה עכ"ד, והדברים מובנים בפשיטות שאם יושם לפני האיש לאכול כל מעדני עולם, והוא יתעצל לתת לתוך פיו ימות ברעב, כן מתן תורה הי' מציאות המזון שניתן לפני האיש, ובכל עת שהוא לומד כאלו התפרנס מן המזון, ובכן רק נתינת מציאות המזון הי' בעצרת, וזה מתן תורה, אבל הקבלה היא בכל עת שהוא מתפרנס ממנה, ואם יתעצל מלהתפרנס ממנה אין לו כלום, וע"כ יובן שעל כן נקראת התורה לקח טוב ע"ש הקבלה כי מבלעדי הקבלה אין לו כלום:
27
כ״חובזה יובנו דברי המדרש יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב וכו' דהנה כבר אמרנו שהזהב הוא יראה, כסף אהבה וזה הוא במדות, ושדות הוא ארץ ממנה יצא לחם הוא חכמה, ואין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן, וכרמים הוא בינה שורש היין כידוע וזה במושכלות, והנה אין בכח האדם שיהי' לו כל הבחינות בפעם אחת יחדיו כמובן, אבל באשר מתן תורה היא ההכנה לפני האיש לקבל מתי שיקבל, נמצא אם ירצה לקבל בחי' יראה ימצא בה בחי' יראה, וכן אהבה וכן חכמה וכן בינה, והכל כשלחן ערוך לפניו ובכל עת מה שרוצה יקבל, זהו בפשיטות:
28
כ״טאבל נראה שעוד לאלוק מילין, דהנה במדרש פ' נצבים א"ר חנינא הוא וכל כלי אומנתה ניתנה ענותנותה צדקה וישרותה ומתן שכרה, ויש לפרש לשון כלי אומנתה כי כל כלי אומנות של האומן הם אמצעי וסיבה להכלי או להבנין ומבלעדי כלי אומנות אי אפשר לעשות דבר, כן התורה צריכה לכלי אומנות שלפי גדלות וגבהות התורה שאורייתא וקב"ה כולא חד, וכשלומד אדם תורה אפי' הנגלית היא שואב לקרבו אלקית המלובש בהתורה, והאדם הוא בשר ודם קרוץ מחומר הוא יותר רחוק מאלקות מרחוק מזרח ממערב, ואיך אפשר שיהי' כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו כלשון לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, וזהו צריך לממוצע, וכענין הנשמה היא רוחנית הנצמדת בגוף גשמי ע"י אמצעים רביעית דם הנפש ועלי' אד הדם ועלי' נפש הצומחת ועלי' החיונית ורוח ונשמה, כן האלקית בתורה שיצמד באדם צריך לאמצעים, וזהו ענותנותה, צדקה, יישרותה, ומתן שכרה שלעתיד שיהי' הכל מתוקן ומזוכך, ובהשמים הוא למעלה מהזמן ושם הוא כאלו כבר עשוי, אלה המה האמצעים שעל ידם יצמד האלקית שבתורה עם האדם, וזה נקרא כלי אומנותה:
29
ל׳ומאחר שמשלנו האלקית שבתורה לנשמה שבגוף האדם, יובן כמו שאי אפשר ליקח הנשמה לבדה כי אם ע"י אמצעים שהרי הנשמה היא רוחנית נשואה על האמצעים ובלקיחת האמצעים נלקחת הנשמה, כן יש לומר בתורה שמה שאנו מכנים לומר שאדם מקבל התורה, אין לומר שמקבל רק במה שמקבל האמצעים היינו ענותנותה ישרה צדקתה, ע"י זה הוא מקבל התורה, היינו האלקית שבה, ומבלעדי האמצעים אף שאדם לומד התורה אין לו בה אלא הלבוש לבד, והוא חכמה כשאר חכמות אבל הוא ריק מן האלקות, וזהו שאמרו ז"ל כל האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו, אך גם כלי אומנותה נמי ניתנו עם מתן תורה כי איך יבוא האדם להיות בו מדות הללו בעוד אין בו תורה ותורה בלי הם אי אפשר, אבל זה מתנה מהשמים שכאשר אדם נדבה רוחו לגשת לתורה בהתעוררת ורגש הנפש תיכף מאירה בו מדת ענוה וצדיק וישר לשעתו עכ"פ, למען יהי' ביכולתו לבוא לתורה וע"כ יוצדק בהם לשון לקיחה ומקח מפני שזה הוא דבר הנתפס באדם במה שהוא אדם ולא בהמה:
30
ל״אולפי האמור ימתקו דברי המדרש באמרו אהא דכי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, היינו שפשטו דקרא קאי אל תעזובו על התורה, ואתי המדרש למימר שבגוף התורה אין שייך לשון עזיבה ולקיחה כנ"ל שהיא רוחנית כמו שאין שייך עזיבה ולקיחה בנשמה, אלא האי אל תעזובו ארישא דקרא קאי כי לקח טוב נתתי לכם, וכיצד הוא לקח היינו בלקיחת כלי אומנותה, זה הלקח אל תעזובו, ומסתייע דרש זה בנגינת הטעימם שתורתי מוטעם במפסיק, ולפי פשוטו דקרא הי' צריך לנקד במשרת כידוע בדקדוק:
31
ל״בומעתה נבוא לביאור יתר דברי המדרש, דהנה כלי אומנותה של תורה [לבד מתן שכרה] הם שלשה, ענותנותה, צדקה, ישרותה, כבמדרש פ' נצבים, ויש לומר שזה מקביל לגוף ונפש ושכל, היינו ענוה הוא בשכל עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאין הפירוש שלא ידע את מעלת נפשו, אדרבה שזה מחויב האדם, אלא המשכיל בגדלות הש"י שכל הנמצאות איננם תופסת מקום כלל כקטן כגדול מצד זה יהי' עניו ושפל בעצמו, ומשלתי זה משל איש אחד עני יש לו כפלים מהשני, היינו שזה כל הונו מטבע אחת וזה יש לו שתים או שלש או עד עשרה, וכשתערוך זה לעומת זה יש לבעל שתי או שלש מטבעות להתגאות על זה, שאין לו רק אחת, אבל בבוא כולם לפני עשיר גדול מאד, היהי' עוד מקום לבעל שתי מטבעות להתגאות על בעל אחת, שכל מטבעות הללו אינם תופסין מקום כלל לכנות בשם הון ורכוש לומר שזה הונו ורכושו יותר מזה, ועל כל איש שיגדל מעלת שכלו ויודע ומבין גדלות הש"י תגדל יותר בו ענותנותו, וע"כ משה רבינו ע"ה שהוא השיג יותר משלפניו, הי' עניו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה, וא"כ מדת הענוה היא מצד השכל, וכשם שהשכל מביא לידי ענוה שוב הענוה מביאה למעלת השכל, צדקה הוא מצד הנפש כמו שמצינו להיפוך נפש רשע אותה רע, וידוע כי צדיק הוא היפוך רשע, וכמו שרשע הוא בנפש ואותה רע, כן להיפוך צדיק נמי היא בנפש שצדקות אהב, וכמו שאמרו ז"ל צדק משלך ותן לו, ישרותה הוא מצד הגוף שיהי' בקו היושר בלתי נטי' לצד הרע, אלו שלש מדות מיישרים את האדם בכל שלשה חלקיו גוף ונפש ושכל, וזה אמצעי לאור האלקי שבתורה:
32
ל״גוהנה במדרש הנ"ל פתח דברינו מונה והולך שלשה דברים בשבח התורה, אחר שביאר הכתוב כי לקח טוב וגו', א', יש אדם לוקח מקח יש בו זהב ואין בו כסף וכו', ב', יש לך אדם לוקח מקח ובני אדם אינם יודעין מה הוא אבל משכר הסרסור וכו', ג', ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו וגו', ויש לפרש כי אחר שפרשנו שלשון מקח סובב על כלי אומנותה ענותנותה, צדקה, וישרותה, והם מקבילים לגוף ונפש ושכל מונה והולך שלשה ענינים מקבילים לגוף ונפש ושכל, א', כי זה שמכרו נמכר עמו זה יתכן על חלק השכל שהיא הנשמה שיש לה התדמות בצד מה כבש"ס ברכות (יוד) הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרם דוד לא אמרן אלא כנגד הקב"ה ונגד הנשמה, מה הקב"ה מלא כל העולם וכו' וזה מקביל לעומת ענותנותה, ב', זה שיש בה זהב וכסף שדות וכרמים מתיחס ללב משכן הנפש, ובלשון המקובלים הוא נקרא רוח, שבלב נמצא כל מיני התחלפות כבמדרש קהלת א' י"ז, וזה מקביל לעומת צדקה שבכל ענינים המתחלפין עומד בצדקתו וכמ"ש הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, וכמו שכבר אמרנו בזה באריכות בפרשת נח, ג' שמשכר הסרסור נתודע מה לקח שנאמר ומשה לא ידע כי קרן וגו', כי הנה ענין קירון אור פני משה בדברו אתו, יש להמשיל למראה המלוטשת כשתעמיד אותה נגד השמש תאיר מעין נצוצי השמש, וכל מה שהיא יותר מלוטשת תגדל אורה, כן הי' גופו של משה מזוכך מאד ומלוטש עד שהי' לעומת זיו כבודו של הקב"ה כמראה מלוטשת לעומת השמש, והנה משכר הסרסור נתודע ענין המקח מה היא שהוא מזכך ומלטש את גופו של אדם, וזה מקביל לישרותה שמתיחסת לגוף כנ"ל:
33
ל״דויש לומר דלעומת שלשה דברים שהם כלי אומנותה של תורה ישנם שלשה דברים במצות המשכן כמו שכתב הרמב"ם, בית קה"ק, והיכל, וחצר, והנה ידוע במקובלים שהם נגד שלשה עולמות בריאה יצירה עשי' קה"ק בבריאה, היכל ביצירה, חצר בעשי', והם נגד גוף ונפש ושכל, גוף בעשי', נפש הנקראת בפי המקובלים רוח היא ביצירה, ונשמה בבריאה, והוא מביא קדושה בישראל בגוף ונפש ושכל, וע"כ כתיב ושכנתי בתוכם, בתוכם דייקא, אף דהכתוב מיירי מהשראת השכינה במשכן, מ"מ הא והא איתא דבאמצעות המשכן נשפע שפע קדושה בישראל בנפש רוח ונשמה, עד שהם בעצמם זוכין להשראת השכינה, וע"כ כמו שנאמר בתורה לקח טוב שפרשנו שישראל לוקחים האמצעים היא כלי אומנותה של תורה, כן היא במשכן שע"י המשכן ישראל נוטלין כנ"ל, וע"כ נאמר משכן העדות, שהוא צורך התורה שבאמצעות המשכן זוכין לכלי אומנתה של תורה, שעי"ז זוכין לאור אלקי שבתורה, וע"כ כמו דכתיב לקח טוב כן נמי כתיב ויקחו לי תרומה לשון קיחה ולא ויתנו, והיינו הפתיחה לפרשתא דא מהכתוב כי לקח טוב:
34
ל״הויש עוד לומר שזה הענין ג' תרומות שנזכרו בפרשה תרומת האדנים נגד חלק הגוף שהגוף הוא בסיס ויסוד לחלקי הנפש והשכל, תרומת הקרבנות היא בנפש, שבקרבנות כתיב נפש ואמרו ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, תרומת המשכן שהוא מעון לשכינה היא בשכל, ואין להאריך עוד:
35
ל״וויש לומר שזה ענין שלשה זמני קדושה, שבת, ויו"ט, ור"ח, שבת הוא יומא דנשמתא ויש בו נשמה יתירה, יו"ט יש בו רוח יתירה, ר"ח נפש יתירה כמבואר בכתבי האריז"ל, וכבר אמרנו שענין ר"ח הוא כמו הלבנה שאין לה אור מעצמה, אלא באשר היא מלוטשת היא מקבלת ומתנוצצת מאור החמה, ולעתיד כאשר תהי' יותר מלוטשת כתיב והי' אור הלבנה כאור החמה, והוא דוגמא לכנסת ישראל שמקבלין מזיו כבודו של הש"י לעומת הליטוש מעפרורית המעשים, ולעתיד כתיב קימי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, ובזה"ז כאשר ישראל הם נעדרי הליטוש, כן איננו נראה עליהם זוהר זיו הש"י, ור"ח הוא תיקון בצד מה, והוא יו"ט של דוד שהי' בטל בתכלית ע"כ הי' כדמיון הלבנה המקבלת מהשמש, והשפיע זה בצד מה לכל ישראל, עד שלעתיד יהי' יו"ט של ר"ח בשלימות, ועם זה יובן ששבת ר"ח ששבת היא יומא דנשמתא מקביל לענותנותה כנ"ל, הוא עלי' גדולה גם עבור ר"ח עד שהוא מעין לעתיד, יו"ט של דוד:
36
ל״זבמדרש וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת זהב זו בבל וכו' כסף זו מדי וכו' נחושת זו יון וכו', אבל ברזל אין כתיב כאן לא במקדש ולא במשכן שנמשלה בו אדום הרשעה שהחריבה בהמ"ק, ובמד"ת מונה זהב וכסף ונחושת כנגד שלש מלכיות הראשונות כמו במד"ר, ומסיים ועורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום שנאמר ויצא הראשון אדמוני, והנה נראה שהמדרשים חולקים, ונראה לפרש באופן שיהי' כל דברי חכמים קיימים, דהנה יש להתבונן מה ענין הארבע מלכות אצל המשכן, ויש לומר דהנה במדרש והארץ היתה תוהו ובוהו וגו' תוהו זה מלכות בבל ובוהו זה מלכות מדי, וחושך זה מלכות יון, ע"פ תהים זה מלכות אדום, ירוח אלקים זה מלך המשיח, הרי כי נרמזו בתחילת הויתו של עולם, וכן דרשו ז"ל בד' נהרות הארבע מלכיות, ואף כי אלמלא חטא אדה"ר לא הי' הרע כלל בעולם, ובהכרח לומר ששורש שורשם הוא בקדושה, ורק מחמת החטא כשנשתלשלו למטה נעשו לרע גמור עד שהם מתנגדים למלכות שמים, וע"כ המשכן שהוא בדוגמת כלל בריאת העולם כמבואר במדרשים והובא בספר צרור המור באריכות אחת לאחת למצוא חשבון, נגד כל מאמר שבעשרה מאמרות, ע"כ נרמז נמי תיכף בתחילת הויית המשכן את הארבע מלכיות, שהכוונה באמצעות המשכן והמקדש לקרב את כל באי עולם תחת כנפי השכינה, וכמו שיהי' הענין לעתיד כדכתיב כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' וכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וגו', והיינו משום שאז רוח הטומאה יעביר מן הארץ וישוב הכל אל השורש, ובשורשם הרי הכל בקדושה, וזה שבא הרמז בתחילת הוית מועדי אל הארץ, והנה שלש מלכיות הראשונות, שלהם רמז גמל שפן ארנבת כבמדרש סימן טהרה שלהם מבפנים, והם מעלה גרה אך הסימן טומאה שלהם בחוץ שפרסה אינם מפריסים, וזה מורה שבפנימית יש בהם שורש קדוש אך בחיצוניות נעשו רע וטמא, וע"כ לעתיד שיעביר רוח הטימאה וישאר השורש קדוש יתקבלו להקדושה, וע"כ נתקבל זהב וכסף ונחושת למעשה המשכן בפנים, אבל אדום שהיא בהיפוך שסי' טהרה הוא מבחוץ וסי' טומאה בפנים ומורה ששורשו בקדושה הוא רק בחיצוניות שבו, אבל בפנימיות שלו כולו רע, ומזה הטעם כתיב ולא יהי' שריד לבית עשו, שלעתיד שיתגלה הפנימית לא יהי' לעשו שום מקום מציאות, ע"כ בלתי מתקבל מדוגמא דידי' למשכן, ומ"מ חלקי הטוב שבחיצוניותו לא יאבד ולעתיד יהי' ממנו קליפת הפרי, כי הקליפה צריכה להיות שומר לפרי, אלא שבזה"ז הקליפה היא בטומאה, ולעתיד שיתבטל מציאות הטומאה יהי' הקליפה ג"כ מצד הקדושה, ויש רמז לזה שבקצת פירות גם הקליפה נאכלת עם הפרי, והוא רמז שהקליפה הוא נמי מצד הקדושה, ולעתיד כולם יהיו רק מצד הקדושה, ובכן לא פליגי המדרשים דבמדרש רבה מיירי מה שנתקבל לגוף המשכן שהוא כסף וזהב ונחושת, לזה אמר שברזל שהוא נגד אדום לא נתקבל, אך בתנחומא איתא ועורות אלים מאדמים שהוא מכסה לאוהל כקליפה לפרי והוא בחיצוניות זה נתקבל מאדום, שבחיצוניות שלו הי' מעט ושורש טוב וזה נתקבל להקדושה:
37
ל״חבירושלמי אפלגי אי אד"ר תוספות או אד"ש תוספות, נראה לפרש, דהנה מספר י"ב עודנה נמצא גם בטבע, י"ב מזלות וכתיב שנים עשר נשיאים יוליד, אבל מספר י"ג הוא בקדושה מספר אחד י"ג מכילין דרחמי מספר אהבה, כי יש מהמחקרים שתמהו איך יתכן אהבת ה' בלב בו"ד כי אהבה היא בין דומה לדומה, אבל באמת לא קשה מידי כי ישראל יש בהם נשמה קדושה חלק אלהי ממעל, וכתיב בנים אתם לה' אלקיכם, וכמו שמטבע הבן נגרר אחר האב ודבק בו לאהבה, וע"כ בסוטה (כ"ז:) ר' יוחנן בן זכאי הי' דורש שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה, ור' יהושע ור"מ שדרשו שעבד מאהבה אפשר סבירא להי דישראל הוה כבש"ס ב"ב (ט"ו.) כלהו תנאי סבירא להו דאיוב מישראל הוה לבר מי"א, או דחסיד הי' באומה"ע ואיוב שמו כברייתא דב"ב שם, ובזוה"ק (צ"ה:) דנשמתין דאתעשקת מסט"א מה איתעבידא מאינון נשמתין חמינן בספרי קדמאי דמינייהו הוו אינון חסידי אוה"ע, ובאשר נשמות ישראל דבקים בהש"י באהבה ירשו י"ג מכילין דרחמי שמהם תליסר נהרי אפרסמונא דכיא, ובזוה"ק (קכ"ז.) מה המה אלה, וע"כ יש בישראל שנים עשר שבטים חוץ משבט לוי, והנה הם י"ג כמספר אהבה ואחד, וי"ג דברים נצרכו למלאכת המשכן כנגד י"ג מכילין דרחמי כי במשכן נאמר תוכו רצוף אהבה והוא מרמז על אחדות ה', כמ"ש ויהי המשכן אחד כמ"ש בספר צרור המור, והכל בשביל שהם בנים לה' כדכתיב בנים אתם לה' אלקיכם, וע"כ יש בכחם להתגבר ולמשול על כל כחות הטבע, המרומז במספר י"ב, וע"כ ישראל מוסיפין חודש י"ג להשוואת חודש חמה ולבנה, להורות על אחדות, ולפי האמור נצמח חודש זה מכלל האהבה שבלב ישראל לאביהן שבשמים שזה אין לאוה"ע, ע"כ בכח זה גוברין על אוה"ע:
38
ל״טומעתה יובן המחלוקת אי אד"ר תוספות או אד"ש, וכפי שכבר אמרנו בדברים שבין יעקב ליוסף, שיוסף רצה שיתברך מנשה ברישא ויעקב ברך את אפרים ברישא, כי שם מנשה ע"ש כי נשני אלקים את כל עמלי וגו', והיינו כי כל עמל נצמח מהטבע, שלמעלה מהטבע עוז וחדוה במקומו, ואפרים ע"ש כי הפרני וגו' שהוא התפשטות גבול הקדושה, וכל התפשטות גבול הקדושה הוא במדת אהבה וחסד וסימנך אאע"ה שאיחה את כל באי עולם, ע"כ הי' דעת יוסף נוטה, שתחילה צריך להיות סור מרע לגמרי ואח"כ לבוא להתפשטות גבול הקדושה וכענין שכתוב סור מרע ואח"כ ועשה טוב, וליעקב לא נראה לו זה הדרך כי באם ימתין בעשה טוב היינו התפשטות גבול הקדושה עד סילוק הרע לגמרי, מי יודע אם יהי' ביכולת לסלק הרע, אלא עצתו להתחיל בעשה טוב ברישא ובהתפשטות גבול הקדושה וזה עצמו יהי' לסייע לו להסיר מהרע, ויש לומר שזה טעמו של דוד המע"ה שכבש את סוריא ברישא ואח"כ את א"י, כי א"י שם היו ז' מלכי כנען שורש ז' מדות הרעות וכיבוש א"י הוא סור מרע, וסוריא הוא התפשטות והתרחבות גבול הקדושה ופסק הלכה כיעקב, שאין הלכה כתלמיד במקום הרב, ומעשה רב, ע"כ כבש סוריא ברישא טרם השלמת כיבוש א"י, וכן הוא הפלוגתא אי אד"ר תוספות או אד"ש, דחודש הנוסף הוא לעומת האהבה כנ"ל, וכפי סדר לידת השבטים מיוחס חודש זה לבנימין צדיק דלתתא שהוא אהבה והשתוקקת עצומה לאביו שבשמים ורצועה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסה לחלקו של בנימין ובה מזבח בנוי, והי' בנימין הצדיק מצטער עלי' לבולעה, והוא ידיד ה' חופף עליו כל היום, וע"כ חודש זה הוא אהבה, והוא התרחבות והתפשטות גבול הקדושה, ע"כ מ"ד אד"ש תוספות הוא אחר י"ב חדשים שבטבע שתקנו ישראל, זוכין אח"כ לאהבה והתרחבות גבול הקדושה, והוא כדעת יוסף להקדים מנשה לאפרים, ומ"ד אד"ר תוספות הוא שע"י הדביקות באהבה והתפשטות גבול הקדושה זוכין להשלים את הטבע, וכן קיי"ל דאד"ר תוספות כהנ"ל דהלכתא כיעקב, וכמו שעשה דוד בכיבוש סוריא:
39
מ׳ונתת את הפרוכת תחת הקרסים, יש להתבונן במקרא זה דלא לסימן ולקבוע מקום לבד הוא דאתא, דאכתי לא ידעינן אם היריעות מכסות את עובי עמודים שבמזרח, ואם מכסים יהי' מקום הפרוכת משוך מכיתל המערבי י"א אמה וע"כ אורך קה"ק י"א אמה ואם אינם מכסין את עובי העמודים במזרח יהי' הפרוכת משוך מכותל המערבי רק יוד אמות, ועיין ברש"י כ"ו ה' ובמזרחי שם, ובכן אכתי לא ידעינן ממקרא זה קבועת מקום הפרוכת, ובהכרח לומר שצריך לגופו לומר ענין הפרוכת, שצריך שיהי' דווקא תחת הקרסים וצריך טעם:
40
מ״אונראה דהנה צריך להבין למה חיבר את חמש היריעות לבד ואת חמש היריעות לבד ולא חיבר את כל העשר יחד, ולא הי' צריך לקרסים ולולאות, ונראה דאם היו כל העשרה מחוברין כאחד הי' הקה"ק וההיכל תחת אוהל אחד, והנה אמרו ז"ל משכן קרוא משכן ואין הקרשים קרואים משכן, והי' הק"ק וההיכל נחשב כאחד רק פרוכת פרוסה באמצע, ולא כך היתה הכוונה אלא שיהי' הק"ק נבדל מן ההיכל, וע"כ נחלק חמש יריעות לבד וחמש יריעות לבד וחיבר בקרסים והפרוכת תחת הקרסים א"כ יריעות המכסין על הק"ק אינם אחד עם היריעות שעל ההיכל, והקרשים אף שכולם אחד לא איכפת לן שאין הקרשים קרואים משכן:
41
מ״בוהטעם יש לומר דהנה תכלית כוונת וצורך המשכן הי' ללוחות ונקרא משכן העדות, וכל צורך ההיכל והחצר הי' התכלית הק"ק, וכן כתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת אשר על ארון העדות, ומובן שהקדושה היתה שופעת מהק"ק אל ההיכל ומשם אל החצר, והנה ידוע כשהקטן צריך לקבל אור מהגדול ממנו צריך שיעמוד מרחוק ומובדל ממנו כענין שפירשו המפרשים בפסוק מרחוק ה' נראה לי, ובפסוק וירא את המקום מרחוק, ובפסוק אסורה נא ואראה, ועיין בכלי יקר שם, וידוע במקובלים מענין הפרסא, וע"כ למען יקבל ההיכל שפע אור אלקי מהק"ק הי' צריך שיהי' מובדל ממנו כמ"ש והבדילה הפרוכת וגו', ע"כ הי' הצורך שיריעות שעל הק"ק לא יהיו אחד עם היריעות שעל אוהל מועד למען יהי' מובדל לגמרי, ולפי האמור יש לפרש נוסח הבדלה שלנו שאנו אומרים שלשה הבדלות, בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים, [והא דבין יום השביעי לששת ימי המעשה לאו מנינא אלא מעין חתימה הוא כבש"ס פסחים (ק"ד.)] והיינו כי עולם שנה נפש הם בבחי' אחת, וכמו שבעולם מובחר המקומות הוא בית ק"ק ומשם יוצא שפע אורה וקדושה לעולם כנ"ל, כן בשנה הוא שבת ומיני' שיתא יומין מתברכין, ובנפש הוא ישראל ובאמצעות ישראל יש קיום לכל העולם, ואם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, וכמו שבעולם הי' צריך להיות הק"ק נבדל מאוהל מועד ועי"ז יכול לקבל האור והקדושה, כן הוא שבת וימי חול שכל עצמו שימי חול מתברכין משבת הוא מחמת ההבדלה, וכן ישראל לעמים שבאם יש הבדל אז כל העולם כולו מתברך, ובכלל זה הוא בישראל עצמם שצריך שיהי' השכל נבדל מחומר, ובין ישראל לעמים הוא בנפש:
42
מ״גוהנה בין קודש לחול מבואר שהוא שבת שהיא בשנה, ובין אור לחושך אף כי הוא כפשוטו כדכתיב ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, מ"מ לוטה בו ההבדל שבין קה"ק לאיהל מועד, דהנה בכתבי האריז"ל בפי' יוצר אור ובורא חושך, שלכאורה באשר בריאה היא גבוהה מיצירה איפכא מבעי' לי' למימר יוצר חושך ובורא אור, אך אדרבה באשר הבריאה האור רב מאוד ומחמת רב האור אי אפשר להסתכל בו נקרא חושך וזהו חושך של מעלה דכתיב ישת חושך סתרו, ויצירה שהיא למטה המנו יכולין לסבול את האור עכ"ד, והנה ידוע דק"ק הוא רימז לבריאה ואוהל מועד ליצירה ע"כ בק"ק מחמת רב האור נקרא חושך של מעלה:
43
מ״דובזה פרשתי נוסח הרמ"ק בעבודת יוה"כ תיקון ח' טמטם עיניו ושב לאחוריו, היינו שבק"ק מחמת רב האור אי אפשר לקבלו ולא הי' רואה כלל כעין חושך של מעלה וה' צריך לטמטם את עיניו אז הי' באפשרי לראות מעט, ומעתה ההבדל שבין אור לחושך הוא בין ק"ק לאוהל מועד והוא בעולם, והנה נשלמו שלשה הבדלות בעולם שנה נפש:
44
מ״התרומה שנת תרע"ד.
45
מ״ובמדרש ויקחו לי תרומה הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, וכבר דקדקנו מה הוסיף המדרש לבאר, כי לא חידש דבר לכאורה כי אם היפוך המלות, ונראה עוד לומר דהנה במדרש מוסיף עוד יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף וכו' יש בו זהב וכו' יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים כרמים ולא שדות אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש זהב יראה כסף אהבה, והוספנו לפרש שדות הוא ארץ שממנה יצא לחם רומז לחכמה, כרמים ליין רומז לבינה, ופרשנו שמחמת כל הבריאה היא בכח התורה שהרי הביט בתורה וברא את העולם ע"כ היא כוללת הכל, ונראה לבאר הדברים יותר, דהנה יש ענינים מעוררים אהבה להש"י בהזכירו רב טובו שהוא טוב ומטיב לרעים ולטובים, וביחוד רב טובו לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו, ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותניתו, זה מעורר אהבה, ויש ענינים מעוררים יראה בהזכירו לעצמו מלאכי מעלה עם כל גדלם ותפארתם ורב כחם עונים באימה ואומרים ביראה וחיות הנושאות את הכסא מתעלפות מפחד רם יושב על הכסא, ונהר די נור נגיד ונפיק מן קדמוהי הוא מזיעת פחד חיות הקודש, זה מעורר יראה, וכן יש ענינים מפקחים השכל ומלמדים את אדם חכמה ובינה, אבל כשילמוד אדם תורה דיני שור ובור שאינו מדבר לא מיראה ולא מאהבה ולא בחכמה אלקית מ"מ נתעורר בקרבו רגש יראה ואהבה וחכמה ותבונה, כמאמר הכתוב אני חכמה שכנתי ערמה ואמרו ז"ל כיון שנכנס באדם תורה נכנס בו ערמימיות של כל דבר ולבבו מתלהב לאביו שבשמים, זהו רבותא גדולה ונלאו חכמי לב ליתן סיבה מורגשת לזה, מה גם שנמצא לפעמיס אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, ואולי ח"ו להיפוך, ובפייט יום א' של סוכות ויש הוגי דת וחכם מר, מאין יהי' זה שלזה ירום ולזה ישפיל, אבל הסיבה לזה היות התורה נתלבשה בענינים דהאי עלמא, ועצם התורה הוא אלקית, והוא כדמיון נשמה שבגוף האדם, שהגוף אינו נקרא אדם בהחלט אלא בשר האדם כן התורה יש גוף התורה ויש נשמת התורה, וע"כ איש הלומד התורה אם לומד ברגש פנימי שבו באהבה וחיבה להאלקית שבתורה לעומתו זוכה להפנימית שבתורה, ואם אינו לומד אלא בחיצונותו אין לו בהתורה אלא גוף התירה ולא האלקית שבו, וזה שאמרו ז"ל יש חכמה באומות תאמין שנאמר והאבדתי חכמים מאדום מכלל דאיכא יש תורה באומות אל תאמין שנאמר בגוים אין תורה, ולפי"ז מובן שהאיש שזוכה לפנימית שבתורה שהיא אלקית היא מעוררתו לאהבה וליראה ולחכמה ולבינה, אבל אם הוא אין לו אלא חיצוניות התורה אין לו אלא חכמה לבד כשאר חכמות ויכול להיות עם זה נוטה לתאוות רעות, וכמ"ש בפייט הוגי דת וחכם מר:
46
מ״זואולי יש לפרש בזה מאמרם ז"ל על עזבם את תורתי שלא ברכו בתורה תחלה, כי הברכה על התורה מורה שהתורה חביבה עליו, ע"כ כשלא ברכו מורה שאיננה חביבה עליו אלא כשאר חכמות שוב אין להם האלקית שבתורה, וזהו עזבם את תורתי, היינו מה שנקראת תורתי הוא מפני האלקית שבה ואת זה עזבו:
47
מ״חוהנה מה שהתורה נקראת לקח יש לפרש שהוא מלשון קיחה וקנין והיינו דבכל קנינו של אדם יש שני בחינות, יש שהוא נהנה ממנו באשר יש לו זה החפץ באותה שעה ואין נ"מ לו איך ובמה בא החפץ לידו אם מזמן מרובה או מקרוב, סוף סוף הרי עתה הוא בידו, ויש שהוא נהנה במה שהשיג חפץ זה אחר שהי' נעדר ממנו וחביב עליו כמשפט כל דבר חדש שחביב על האדם, וכאשר הרגיל בו יפוג שמחתו בו, ובזה יש לפרש ההפרש בין שם מקח ושם קנין ששם מקח יוצדק על השגתו שחביב הוא עליו ושם מקח עליו היינו תחילה שבא לידו אבל לאחר זמן מרובה שפג שמחת השגתו נפל ממנו שם מקח ונשאר בו רק שם קנין שעדיין הוא קנינו ורכושו, וע"כ תורה שצריך שתהא חביבה כאלו היום נתנה כברש"י יתרו שלכן כתיב ביום הזה באו מדבר סיני, וכן כתיב אשר אנכי מצוך היום פירש"י לא תהי' בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא כחדשה, והפירוש מפני שבאמת האלקית שבה אינו נתישן, וכשהיא חביבה עליו כל שעה כשעה ראשונה באמת נעשית כחדשה, ותלוי זה בזה וזה בזה, שבשביל שהיא חביבה עליו ולומד ברגש הפנימי כמשפט כל דבר חדש כמו שעינינו רואים בחוש המתחיל להניח תפילין וכדומה מצוה חדשה שלא הרגיל בזה הוא עושה בכל רגש פנימיותו וחביב הוא עליו עד לאחת, ובאשר עושה בפנימיותו מעורר בהתורה נמי פנימיותו של התורה דהיינו האלקית שבה כנ"ל ונעשית באמת חדשה וחוזר חלילה, ולפי"ז יוצדק בתורה שם לקח ששם מקח עלי', אך כאשר איננה חביבה עליו כל שעה ושעה כשעה ראשונה לא יוצדק שם לקח כנ"ל:
48
מ״טומעתה יובן שדבר גדול השמיענו המדרש בהיפוך המלות אל תעזובו את המקח שנתתי לכם היינו הבחי' מקח שבה, ודייק לה מדכתיב תורתי אל תעזובו, היינו כנ"ל שתורתי נקראת רק מפני האלקית שבה, וכמו שפרשנו לעיל על עזבם את תורתי שלא ברכו בתורה תחילה, שאיננה נקראת תורתי רק כשהיא חביבה על לומדי' כל שעה ושעה כשעה ראשונה, ובשביל זה עצמה נקראת מקח כנ"ל:
49
נ׳ולפי הנחה זו שלא נעזוב את בחי' המקח שבה יתפרשו יתר דברי המדרש עד קיטון אחד עשה לי שאדור אצליכם שזהו הקיטון אחד נקודה הפנימית שבלב שיהי' משתוקק להתורה ובזה אדור אצליכם:
50
נ״אוזהו נמי כל ענין משכן ומקדש שהי' השראת השכינה על דברים גשמיים הכל מצד התשוקה שהיו ישראל להוטין אחר השכינה שהן צורת אברי האדם והן צורת המשכן הכל נעשה דוגמא עליונה להשראת השכינה והכל מכח רעותא דליבא והשתוקקת האדם, וכן יש לומר בשבת ששורה קדושה אלקית בהזמן הכל הוא מצד השתוקקת ישראל מעומק הלב מעוררין פנימית השבת, וכל השלשה הם בתכסיס אחד ר"ת אמ"ש אדם מקדש שבת שהם עולם שנה נפש, משכן בעולם, שבת בשנה, נפש באדם באמצעות התורה כשהוא בבחי' לקח טוב כנ"ל:
51
נ״בבמדרש אתם צאני ואני רועה שנאמר ואתן צאני וגו' ואני רועה שנאמר רועה ישראל האזינה עשו דיר לרועה שיבוא וירעה אתכם אתם כרם וכו' ואני שומר וכו' עשו סוכה לשומר שישמור אתכם אתם בנים ואני אביכם וכו' כבוד לבנים כשהם אצל אביהם וכבוד לאב כשהוא אצל בניו וכו' עשו בית לאב שיבוא וישרה אצל בניו לכך נאמר ועשו לי מקדש, נראה לפרש השלשה משלים, שומר, רועה, אב, שומר הוא הרחקת הנזק, רועה יש בו גם נתינת חיים זן ומפרנס, כן הקב"ה שומר ישראל שלא יזדווגו להם כחות חיצונים בגשמיות וברוחניות יותר מכפי הרשות, וגם זן ומפרנס ונותן חיים לישראל בגשמיות וברוחניות, וכל אלה עוד איננו התכלית והתכלית הוא דיבוק באביהן שבשמים הן בהאי עלמא והן בעוה"ב לאשתאבא בגופא דמלכא, והמשכן יש בו ג' תועליות אלה, ונראה שהן ג' מקומות שבצירוף שלשתן הוא משכן ושלשתן מעכבין בו, והם חצר והיכל וקה"ק, כברמב"ם הלכות בית הבחירה, בהחצר הוא מזבח העולה והוא בחי' שומר כמ"ש תוס' מגילה (ג'.) דקרבנות מגינות עלינו מצרינו, ההיכל בו שלחן ומנורה שמהם שובע יוצא לעולם ואורה יוצא לעולם, ונראה דשלשה כלים שהם בהיכל על ידם בא לישראל השפעות בני חיי ומזוני, מזבח הקטורת בני, מנורה חיי, שולחן מזוני, וכבר דברנו בו, והוא בחי' רועה, קה"ק שם הלוחות ארון וכפורת וכרובים הוא תכלית הדיבוק ישראל לאביהן שבשמים הוא בחינת אב:
52
נ״גויש לומר עוד שלזה מקבילים ג' תרומות האמורות בפרשה, תרומת האדנים, ותרומת המשכן, ותרומת הקרבנות, תרומת הקרבנות הוא בבחי' שומר כנ"ל שקרבנות מגינות עלינו מצרינו, תרומת האדנים הוא רמז לקבלת עול מלכות שמים מלשון אדנות והוא יסוד הכל, והוא של כסף שמורה על אהבה כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמורה שצריך לקבל עול מלכות שמים באהבה, ומלך נקרא רועה וכן בדוד המלך אתה תרעה את עמי בני ישראל כי המלך ממשיך כל השפעות, א"כ תרומת האדנים מקביל לבחי' רועה, ותרומת המשכן שנאמר בו תוכו רצוף אהבה ובו הראו ישראל את רצון לבם ונדבתם להש"י שלשני בקרים הביאו כל הנדבה, והוא מקביל לבחי' אב:
53
נ״דויש לומר עוד שהוא מקביל לגוף ונפש ושכל, גוף צריך לשמירה לבל יזדווגו לו כחות חיצינים, נפש צריך לפרנסה והדרכה, נשמה היא בן להקב"ה, כדאיתא בזוה"ק והקב"ה הוא אב לנשמתא:
54
נ״הויש לומר עוד שזה מקביל לשלשה זמנים מקודשים שיש לישראל, שבת, יו"ט, ר"ח, ר"ח הוא בחי' שומר ובו השעיר החטאת לרחקא לסט"א דלא יסאב מקדשא, והוא מעין שעיר המשתלח כמ"ש בזוה"ק, יו"ט היא בבחי' רועה שיו"ט הוא המשכת כל השפעות טובות לישראל, וע"כ מעורר בהם גם בחי' דין בפסח על התבואה וכו', ונראה ששלשה מועדים הם משפיעים בישראל בני חיי מזוני, פסח מזוני וע"כ בפסח דנין על התבואה, עצרת חיי ואז נתנה תורה עץ חיים ודנין על הפירות האילן ורומז לחיי האדם כי האדם עץ השדה, סוכות בני אימא מסככת על בנין וכן סוכה גימטריא שני השמות והבן, וידוע שתוצאות חג הסוכות הוא שמ"ע, וע"כ נידונין על המים רומז מים דוכרין מים נוקבין, שבת היא יומא דנשמתא בחי' אב:
55
נ״ומאת כל איש אשר ידבנו לבו, יש לדקדק לבבו הו"ל לומר בשני לבבות, ונראה דהנה לשון נדיבות מורה על כל דבר אשר יעשה האדם היפוך טבע חומרו, כי טבע החומר לגרמי' כמ"ש כל עמל אדם לפיהו ונדיב הוא היפוך מזה, ולא בנתינה של כסף לבד אלא אף בכל דבר שאדם עושה נגד טבעו עבור זולתו, וע"כ אמרו ז"ל בת נדיב בתו של א"א שהי' תחלה לגרים ונדבה רוחו לעזוב כל כסופין דהאי עלמא עבור כבוד שמו יתברך, והנה נדבת המשכן כדי שיבוא הש"י לשכון כבוד בתוך עמו ישראל זהו תאוות כל נפש, ואם את כל הין ביתו יתן איש באהבה זו, עוד לא נוכל לומר שנתן מה לזולתו היינו עבור כבוד שמו, כי לעצמו הוא למלאות את תאוותו, ואיננו בגדר נדיבות נתינה אלא בגדר קני' וקיחה שקונה מה שלבו חפץ, אך כל זה הוא בנפש המושכלת אבל הטבעית שנמשכת לכסופין דהאי עלמא אצלה הוא נדיבות שעוזבה את טבעה וכנ"ל שא"א נקרא נדיב, וע"כ כתיב ידבנו לבו הוא נפש הטבעית שאצלה הוא נדיבות, אבל המושכלת לא שייך לומר בה ידבנו, ולפי האמור יש להבין כפל הלשון ויקחו לי תרומה, היינו נפש המושכלת שאצלה הוא בגדר קני' וקיחה, וחזר ואמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו, היינו שיהי' כל האיש ולא מקצתו חלק המושכלת לבד והטבעית תהי' מוכרחת אלא שגם היא תנדב ליתן הנדבה ברצון הלב, ואצלה שייך לומר תקחו שאתם מקבלים והיא הנותנת:
56
נ״זועם זה יובן שהכוונה שהחומר תהפוך טבעה מן לגרמי' לכבוד הש"י, וזה עצמו הוא מעון לשכינה בתחתונים, כי זהו הענין שנתרצה הש"י לעזוב את העליונים ולשכון כבוד בתחתונים, שבהם לא שייך ענין התהפכות הטבע מהנדיבות אלא בתחתונים, וכעין זה יש לפרש שבת הוא לה' בכל מושבותיכם לאפוקי מושבות המלאכים שהמתנה טובה לא ניתנה אלא לישראל, שבהם שייכת ענין הנדיבות, וזה שאנו אומרים בזמירות במשנה לחם וקידוש רבה ברוב מטעמים ורוח נדיבה שנדבה רוחו לעזוב כל עניני דהאי עלמא וכאלו כל מלאכתך עשוי':
57
נ״חוזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת וגו' אבני שוהם ואבני מלואים וגו', האור החיים דקדק למה כתב אבני שוהם ואבני מלואים בסדר אחר כל הי"ג מינים ומן הראוי הי' לו לסדרם קודם זהב וכסף כי הם מעולים מהם והחשוב חשוב קודם כמו שבסדר זהב וכסף ונחושת ולמה המתין עמהם עד לבסוף:
58
נ״טונראה דהנה במדרש ויקחו לי תרומה בשעה שאמר הקב"ה למשה על עסקי המשכן אמר לפניו רבש"ע יכולין הם ישראל לעשותו אמר לו הקב"ה אפי' אחד מישראל יכול לעשותו שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו אמרו רבנן אף במן שהי' יורד לישראל הי' יורדות בו אבנים טובות ומרגליות והיו הגדולים שבהם באין ומלקטין אותן וכו' עד והנשיאים הביאו, ויש להבין א"כ למה הוצרכו להתנדב כל עיקר, וכמו שהאבנים טובות הי' מעשה שמים ויורדין עם המן, כ"כ הי' יכול להיות כל הנדבה, או כמו בהלוחות שניות שהראהו הקב"ה למשה מחצב של סנפירין בתוך אהלו, אך יש לומר דהנה נעלם מאת כל מביני מדע איך אפשר שחומר עכור מכסף וזהב יתפוש בו אלקית, ובזוה"ק שאפי' העליונים אינם יכולין לסבול אפי' מדא דהאי עלמא, מה גם השראת השכינה בכלי כסף וזהב, אך התירוץ לזה יובן מענין הנשמה שהיא רוחנית, והיא נתפשת בגוף בו"ד עם כל רחוקה מגשם, והטעם משום שיש אמצעים רבים בינה לבין הגוף, ראשונה היא רביעית דם דאיתא בעץ החיים שהוא ממוצע בין הנפש להגוף, והיינו כי איד הדם נתלה בדם והנפש הצומחת באיד הדם והחיונית בהצומחת, וכה אמצעי על אמצעי עד הנשמה שטהורה היא מכל עניני גשם, ככה יש לומר בהשראת השכינה במשכן שהיו אמצעים רבים ביניהם, ואמצעי הראשון יש לומר שהי' הרצון שבהנדבה שאיננה כ"כ גשמי, וע"כ נצרך שיהי' בא בנדבה, אך עוד צריכין למודעי אלו אבנים טובות שירדו עם המן לצורך המשכן בבוקר בבוקר שהי' נראה בעליל שירדו לצורך המשכן א"כ בהם שוב אין שבח ורצון בהמביאים, אך יש לומר שגם הם ירדו רק אחר שהי' הרצון לאיש להביאם ולא הי' לאל ידו הזמין לו הש"י בלקיטת המן, ובזה ניחא הטעם למה ירדו לזה ולא לזה, שזה הי' לו הרצון להביאם אלא שלא הי' לאל ידו, וזה שלא הי' לו הרצון לא ירדו לו, וא"כ שוב הי' הביאתם ע"י הרצון, והרצון ההוא הי' לאמצעי, ולפי"ז יובנו דברי המדרש שאמר לו הקב"ה אפי' אחד מישראל יכול לעשותו, ואינו מובן שהי' צריך לזה עשירות גדול מאד, אך הוא הדבר אם הי' אחד מהם נצטוה והי' מביא כל מה שיש לאל ידו והי' הרצון אצלו להשלים את כל הנדבה שוב הי' נסתייע מהשמים או ע"י ירידת המן או באופן אחר הן לא קצרה ידו ית"ש להמציא אליו כל אשר ברצון לבו:
59
ס׳ויש להמתיק יותר הדברים עפי"מ שהגיד הרה"ק אדומו"ר ר"ר בונם מפרשיסחא זצללה"ה בדברי המדרש פ' פקודי ששאל משה מהש"י לאמור עשינו מלאכת המשכן והותרנו מה נעשה בנותר, אמר לו לך ועשה בהם משכן לעדות, ופירש בהם דייקא, והיינו כי הרצון להביא לא נשקט אף אחר שהיתה דים, ובזה דווקא בחר היינו בהשיריים לעשות דווקא מהם משכן העדות, כי בהם הוא עיקר הרצון שלא הי' בהם ציווי כלל, וזהו הפי' הבוחר בשירי זמרה היינו השיריים של הזמרה שנשאר בלב שלא הי' ביכולת להוציאו לפועל עכת"ד הקדושים, ומעתה שכל עצמו שנתבקש הי' הרצון ונדבת הלב, מאחר שנתהוה הרצון והנדיבות שוב הי' הש"י גומר להמציא לו הדברים הנצרכים, שכל עצמו שלא הי' כמו שהראהו הש"י למשה מחצב של סנפירין בתוך אהלו הי' מפני שהי' נתבקש הרצון ונדבת הלב, וע"כ מאחר שנתהוה הרצון ונדיבות הלב ליתן יותר ממה שלאל ידו, שוב הי' כמו מחצב של סנפירין או באופן אחר, הן יחיד הן רבים, וע"כ מובן שלהדברים שהי' נמצאים אתם התעוררו מקודם להביא, ואח"כ כשראו שחסר עוד ואין לאל ידם המציא להם הש"י, וע"כ ניחא שנתאחר ג"כ הציווי באבני שוהם ואבני מלואים כמו שנתאחר בהבאה, שהי' אחר הבאת כל הנדבה שהי' בכחם ואל ידם, ונולד אז אח"כ השתוקקות להביא כי כל עוד שהי' מביאים את אשר נמצא אתם הי' ממלאים את רצונם בהבאה זו, ואח"כ כשגמרו נולד אח"כ השתוקקות להביא עוד:
60
ס״אהנה השלחן משם השובע יוצא כמ"ש הרמב"ן, ויש לפרש שזה הענין המסגרת להיות סוגר בעד ההשפעה שלא תתפשט יותר מדי, ויגרום ח"ו עושר שמור לבעליו לרעתו, וכמ"ש פן אשבע וכחשתי, וזה עצמו הוא ענין הזֵר שפירש"י שעל המסגרת הי', כי ענין הזר המורה כתר מלכות הוא להיות נבדל ומושל ברוחו וכמ"ש הא"ע בפרשת נזיר הידוע, והיינו שזה הוא עצה היעוצה לבל תתפשט כנ"ל להשגיח היטב להיות נבדל ועומד מבחוץ, ויהי' העשירות כאלו הוא פקדון בידו וזהו כתריס בפני הפורעניות, ועוד יש בו רמז שעל המסגרת יהי' הזר להורות שהמסגרת עצמה לא תביא עמה מדת הקמצנות, אלא יהי' נבדל גם מזה:
61
ס״בוהנה אמות השלחן אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קימתו, אם תעשה מכל אלה גוף מרובע אחד יהי' אמה על אמה ברום שלש אמות כשיעור מקוה טהרה, רומז להיות טהור נבדל מכל הנ"ל, ואז מתקיים וטהר ידים מוסיף אומץ על היפוך עושר שמור כנ"ל, ובאמת הבדלה זו עצמה היא מקוה טהרה:
62
ס״גחמש היריעות תהיין חוברות וגו', ויש להבין למה לא חיבר כל העשרה יריעות ולא הי' נצרך לקרסים ולולאות וכבר דברנו מזה, וכעת מצאתי בבעל הטורים כנגד חמשה דברות על לוח זה וחמשה על לוח זה, ולפי דרכו יש ליתן טעם על יריעות העזים שהי' י"א יריעות והי' מחבר חמש היריעות לבד ושש היריעות לבד, שמאחר שיריעות התחתונות היו כנגד הלוחות יש לומר נמי שיריעות עזים היו נגד כלל התורה חמשה כנגד חמשה חומשי תורה וששה כנגד ששה סדרי משנה:
63
ס״דולפי האמור יש לומר ענין הקרשים שאמרו ז"ל משכן קרוי משכן ואין הקרשים קרוים משכן, שענין משכן הוא הופעת אור התורה, והוא נקרא אוהל כמו שפירש"י שבת שהוא מלשון בהלו נרו עלי ראשי, וע"כ משכן שהוא האוהל נקרא רק היריעות שרומזים לתורה, הלוחות ותורה שבכתב ותורה שבע"פ, אבל הקרשים ענין אחר הי' בהם, והיינו כי האדנים מלשון אדנות שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שרומז לקבלת עול מלכות שמים עכ"ד, ונראה שכלל בזה עשיית המצות בפועל שזה עיקר עול מלכות שמים כי השגות אינם לעול אלא מתוק מדבש ונופת צופים, והעשי' הוא יסוד הכל, וכמו שאי אפשר לבנות בנין בלי יסוד כן אי אפשר בלתי עשיית המצות בפועל, ואפי' אם יהרהר בסוד התפילין כל היום אפי' בצירוף דביקות עצום אם לא יקיים המצוה בפועל אין בידו כלום ועבר על מצות עשה של תפילין והוא קרקפתא דלא מנח תפילין, אך מ"מ הפרש יש בין עשי' בלי שום השגה לעשי' בצירוף ההשגה והכוונה כרחוק מזרח ממערב ועוד יותר, ולפי"ז יש לומר שזה הי' ענין הקרשים שהיו אמצעים בין היריעות להאדנים, והיינו שהיו מקשרים את אור התורה הרמוז בהיריעות אל האדנים שהוא העשי' וקרש אותיות קשר בהיפוך אתוון:
64
ס״הולפי האמור יובן הא דקרשים מתיחסים אחר יעקב אבינו כמו שפירש"י הו"ל לומר ועשית קרשים מהו הקרשים מאותן העומדים ומיוחדין לכך, יעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים וכו', ובמדרש פרשת ויגש ויסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע להיכן הלך אמר רב נחמן שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע היך מד"א ויטע אשל בבאר שבע וכן הוא בתרגום יונתן, שזה הי' הבריח התיכון, א"כ הקרשים מתיחסים ליעקב אבינו והבריחים לאברהם שנטען וליעקב שקצצן, ובודאי לא הי' זה במקרה שלא נתייחס ליצחק אבינו אחד מהדברים הללו, אך הוא הדבר שאמרנו שענין הקרשים הוא לחבר את אור התורה והשגה להעשי' ע"כ מתיחס אחר יעקב אבינו דאחיד בתרין, וידוע מ"ש הזוה"ק בענין רחל ולאה שהם עלמא עלאה ועלמא תתאה, וידוע שהמעשה מתיחסת לעלמא תתאה והשגה לעלמא עלאה, וע"כ תיקן תפלת ערבית שתפלה היא דביקות מלשון נפתולי אלקים נפתלתי, וערבית הוא זמן החושך והלילה ואינו נשאר אלא קיסטא דחיותא, ומתיחס לעשי', ותיקן יעקב לדבק ולקשר גם העשי' כנ"ל, ע"כ הוא נטע הארזים לקרשים שהן המקשרים כנ"ל, והבריח התיכון שהוא הי' המקשר את כל הקרשים זה מתיחס גם לאברהם אבינו שאיחה את כל באי עולם, היינו שחיברם אליו ע"י שהי' מאכילן ומשקן שזה הי' ענין האשל נוטריקון אכילה, שתי', לוי', וכל המחובר לטהור הרי הוא טהור, ובאמצעיתו נעשו מחוברין לשמים, ע"כ מתיחס לשניהם לאברהם וליעקב:
65
ס״וובמה שאמרנו מענין יעקב שהוא המחבר והמקשר כנ"ל יש לומר מה שידוע בזוה"ק שסעודה שלישית בשבת מתיחסת ליעקב, והוא המקשר את השבת לימי החול היינו שהשבת יופיע ויאיר גם לימי החול ומיני' שיתא יומין מתברכין כענין הקרשים המחברין את היריעות והאדנים כנ"ל:
66
ס״זפרשת תרומה שנת תרע"ה.
67
ס״חבמד"ר בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן התחיל מתמי' ואומר כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן, ועוד הי' מסתכל ורואה ששלמה עומד ובונה בהמ"ק שהוא גדול מן המשכן ואמר לפני הקב"ה כי האומנם ישב אלקים על הארץ, אמר משה ומה בהמ"ק שהוא יותר ויותר מן המשכן שלמה אומר כן, משכן עאכו"כ, לכך אמר משה יושב בסתר עליון בצל ש' יתלונן אמר ר' יהודה בר' סימון יושב בסתר, הוא עליון על כל בריאותיו מהו בצל ש' בצל אל, בצל רחום בצל חנון אין כתיב כאן אלא בצל ש' בצל שעשה בצלאל וכו':
68
ס״טוהמדרש הוא פלאי שעשה. ק"ו מהמקדש שהוא גדול מהמשכן, הלוא השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ואין גדלות המקדש על המשכן תופס מקום כלל לגבי הקב"ה, ואין להכניס זה בגדר ק"ו, ועוד מה זה שאמר בצל אל וכו' אין כתיב כאן אלא בצל ש' בצל שעשה בצלאל, אדרבה אם הי' כתוב בצל אל שהוא ממש אותיות בצלאל הי' הדרש יותר קרוב:
69
ע׳ונראה לפרש דהנה בזוה"ק (קכ"ט:) בפסוק וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף וגו' ת"ח כד ברא קב"ה עלמא שארי למברי מסטרא דכספא דאיהו ימינא בגין דההוא כספא הוה מלעילא ובעובדא דמשכנא דאיהו כגוונא דילי' שארי מסטרא דשמאלא ולבתר מסטרא דימינא, בגין דמשכנא מסטרא דשמאלא הוה, וע"ד שארי הכא מסטרא דשמאלא והתם מסטרא דימינא, עכ"ל, ואינו מובן שהרי כל עצמו של המשכן הוא חסד ה' שנתרצה לשכון כבודו בתחתונים וכולו אהבה ורצון כברש"י שיר השירים בפסוק חוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, ולמה יתיחס בריאת עולם לימין יותר מהמשכן, ואם כי כתיב עולם חסד יבנה, מ"מ הרי עלה במחשבה לבראות במה"ד אלא מפני שראה שאין העולם מתקיים הקדים למדה"ר ושתפה למדה"ד, משכן שהוא כולו חסד, מה גם אחר מעשה העגל שישראל עשו תשובה וימינו פשוטה לקבל שבים, וכתיב נמי והוכן בחסד כסא, עאכו"כ שהי' צריך להתייחס לימין ולמה אמר דמשכנא מסטרא דשמאלא הוה:
70
ע״אונראה דהנה כתיב כל איש אשר ידבנו לבו, ולא בא בחיוב, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעס משום דהשראת השכינה במשכן הוא דביקות ואי אפשר רק בהכנת אהבה, על כן לא הי' בחיוב, עכת"ד, ולי יש להוסיף בה דברים שהאהבה לאו להכנה לדביקות לבד נצרכה, אלא לכל ענין שריית השכינה במשכן נצרכה, עפ"י מה שהגדנו כבר שכמו שדיבוק הנשמה בגוף באשר זה גשמי וזה רוחני אי אפשר שיהי' התאחדות ביניהם אלא ע"י אמצעים רבים איד הדם ונפש הצומחת והחיונית והטבעית והשכלית שהורכבו זה על זה עד שיהי' כסא להשראת הנשמה, עאכו"כ שהשראת השכינה על חומר המשכן אי אפשר בלתי ע"י אמצעים רבים, ואמצעי הראשון הוא האהבה של ישראל ונדבת הלב שהיא איננה חומרית ויכול להיות אמצעי ונושא לרוחני עוד דק מזה, וכן עוד רוחני לרוחני עד שהוא כסא ומקום להשראת השכינה, ואילו יצוייר שיעשה המשכן בלתי נדבת ישראל אלא כעין הלוחות שהראה הקב"ה למשה מחצב של סנפירין בתוך אהלו, ואם הי' במשכן כה"ג לא הי' אפשר שישרה בו שכינה, וע"כ הי' צריך שיבוא דווקא מכל איש אשר ידבנו לבו באהבה ורצון ולא בחיוב:
71
ע״בוהנה אהבת ישראל להש"י כבר חקרו בזה חכמי הטבע, שאהבה לא יתכן אלא בין אנשים הדומים בטבעם וקרובים זה לזה נולד אהבה ביניהם, ע"כ הוקשה להם איך יתכן לבו"ד לבוא לאהבת ה' אחר גודל הריחוק, אך לא ידעו ולא הבינו שהאהבה זו לא ממקור הטבע מוצאה, וישנה בשני פנים, היינו כשנפתח למעלה ההיכל אהבה, מזה בא אהבה ללב ישראל והוא השפעת אהבה מלמעלה למטה, ויש ג"כ אהבה הנצמחת מפאת האדם שבורח מאהבות חיצוניות בא לעומתו לאהבה אלקות, וכמו שהגדנו כמה פעמים בשם הזוה"ק שמכל מה שהאדם בורח מחיצוניות בא לעומתו בקדושה, וזו האהבה מקור מוצאה ממטה למעלה, ובאמת כי אהבה באופן זה ע"י הבריחה מאהבות החיצוניות זהו המתבקשת מהאדם וכמ"ש ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ופירשו ז"ל בכל לבבך בשני יצריך, ואיך יתכן לאהוב את ה' ביצה"ר שהוא מושך להיפוך, אך הוא הדבר שבסיבתו שהוא מושך להיפוך והאדם בורח ממנו ומכסיפין דילי' באין לאהבת ה', וכן בכל נפשך שפירשו אפי' נוטל את נפשך ובכל מאדך בכל ממונך שטבע האדם לאהוב את נפשו וממונו, והוא בורח מאהבה זו בשביל אהבת ה', בא לעומתו לאהבת ה', וע"כ יתכן אהבת ה' אף בלי שבא מעשה לידו שיצטרך למסור נפשו ומאודו, אלא בזה לבד שגומר בלבו להשליך אהבות אלה בשביל אהבת ה' בא לעומתו לאהבת ה', אבל האהבה הבאה מצד פתיחת היכל האהבה אין זה רבותא כ"כ:
72
ע״גוהנה אהבה הבאה ע"י פתיחת היכל האהבה שהוא מלמעלה למטה מתיחסת לימין כי בכל מקום ימין הוא התפשטות ממעלה למטה, וזהו מדת חסד לאברהם שהמשיך חסד על כל באי עולם, ובמדרש פ' חיי שרה שכל חסד שמתגלגל בעולם הוא בשבילו, ובו נאמר נאום ה' לאדני שב לימיני, אבל אהבה הבאה מפאת הבריחה שהוא ממטה למעלה מתיחס לשמאל שהוא אור החוזר, וכמו הלוים שעבודתם בשיר ודביקות והם מתיחסים לסטרא דשמאלא כמבואר בזוה"ק וכמ"ש שמאלו תחת לראשי, וכן נמי האהבה הבאה מחמת הבריחה שממטה למעלה מתיחסת נמי לשמאל:
73
ע״דומעתה יובנו דברי הזוה"ק דמשכנא מסטרא דשמאלא הוה, שכל עצמו של השראת השכינה במשכן הי' בשביל האהבה המתיחסת לשמאל שהוא ממטה למעלה שהיא היתה האמצעי הראשון כנ"ל, כי אהבה מצד פתיחת ההיכל אין רבותא ושבח לישראל בזה שהרי היא ממעלה למטה:
74
ע״הולפי האמור יש לפרש מה שיסד האריז"ל בזמירות ימינא ושמאלא ובינייהו כלה בקישוטין אזלא ומאנין ולבושין, דהנה בהכנסת שבת שאדם משליך ממנו כל טרדות וחשבונות דהאי עלמא שיהי' כאילו כל מלאכתך עשוי' בא לעומתו לקדושת שבת, ולעומת שמשליך ממנו אהבות החיצוניות מתלהב באהבה של קדושה, וזה ענין קבלת שבת בשירות וחשבחות, וזה שאנו אומרים בקבלת שבת מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה, היינו שזוכין להיות מקדש מלך בשביל שיוצאין מתוך הפיכה ומשליכין את חשבונות הרבים, וכן התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי, שבשביל שמתנערין מעפר הוא טרדת מלאכה ובגדים צואים דהיינו מחשבות וכסופין דהאי עלמא זוכין לעומתם ללבוש בגדי תפארת, והנה כל אלה מתיחס לשמאל כנ"ל, אך אח"כ זוכין לביטושין דאהבה מלעילא, וזהו הנשמה יתירה וקידוש היום בתפילה ועל הכוס, שהוא תולדת היכל אהבה, ויש לומר שזה ענין מה שאנו אומרים שלום עליכם וכו' כי המלאכים הם שליחי ההשפעה ובאמצעותם מניעה האהבה לאדם, כי האהבה כמו שהיא יוצאת מהיכל אהבה אין בכחנו לסבול, ורק באמצעות המלאכים נצטנן מעט, והנה האהבה מתיחסת לימין וממוצא הדברים שבשבת זוכין לשני מיני האהבה, וזהו ימינא ושמאלא ובינייהו כלה, היינו שמשניהם הן מימין והן משמאל זוכין לבחי' כלה מלשון כלתה נפשי אל ה', בקשוטין אזלא ומאנין ולבושין הוא כענין לבשי בגדי תפארתך עמי הנ"ל:
75
ע״וולפי האמור נבוא בביאור דברי המדרש הנצב פתח דברינו, דהנה האהבה שהיא אמצעית להשראת השכינה היא האהבה שממטה למעלה שאהבה זו היא המתבקשת ונדרשת מישראל כמ"ש ואהבת וגו' בכל לבבך וגו' כנ"ל, דהאהבה הבאה מכח פתיחת היכל האהבה אין בה כ"כ רבותא ושבח על ישראל כנ"ל, אלא האהבה הבאה ע"י בריחה מאהבות חיצוניות, ולפי"ז מובן איש אשר נתן לו ה' עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לו מכל אשר יתאוה נפשו מתענוגי עוה"ז, ומ"מ הוא משליך את הכל אחר גיוו בעבור כבוד ה', בא לעומתו נמי לאהבה יותר גדולה מאיש אשר גם מבלעדי זה לא הי' סיפק בידו תענוגי עוה"ז ואהבתה, ואהבת ה' בא רק כפי מסת שמשליך מפני' אהבות חיצוניות, אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, וע"כ בימי שלמה המלך שהי' ברום הצלחה בכל תענוגי עוה"ז ונתן את הכסף כאבנים, וכל אלה השליכו מנגד פניהם בשביל כבוד ה', זכו לעומתם לאהבת ה' גדולה מאד, ובמדרש חזית איכן נאמרה שיר השירים בבית עולמים נאמרה, ומהאי טעמא הוא מפני שהבריחה היתה מאהבות חיצוניות יותר מאד באו נמי לאהבת ה' גדולה מאד, וזה הי' אמצעי להשראת השכינה בבהמ"ק:
76
ע״זוהנה ישראל במדבר שלא הי' להם שום שיח ושיג עם תענוגי עוה"ז אדרבה כתיב ויענך וירעבך וגו', ולא הי' להם כ"כ אהבות חיצוניות לברוח מהם, ע"כ היתה האהבה שזכו, מחמת הבריחה בלתי אפשר שיהי' כ"כ כמו בימי שלמה, זולת קודם החטא שהי' להם אהבה גדולה ונפשי יצאה בדברו, ולא הי' צריכין ליקח האהבה מפאת הבריחה, אבל אחר החטא שהיו צריכין ליקח האהבה מצד ההיפוך, מה גם להיות אמצעי להשראת השכינה במשכן הי' נדרש אהבה ממטה למעלה כנ"ל המתיחסת לשמאל, ואהבה כזו לא היתה אפשר להיות כ"כ גדולה כבימי שלמה, וזהו הפירוש מה שאמר משה מה בהמ"ק שהוא יותר ויותר מהמשכן היינו האהבה שהיא לאמצעי היא גדולה יותר ויותר בבהמ"ק מהאהבה שהיתה במשכן, שלמה אמר כן משכן עאכו"כ:
77
ע״חאך כבר אמרנו דבשמירת הברית דהוא מקור דכל שייפי גופא וכולל את המוח והלב וכל האברים מרגישים, זוכה לעומתו לקדושה ואהבה כללית, והיא שעמדה לישראל כמ"ש ועמך כולם צדיקים, ובזוה"ק משום דנטרי ברית נקראו צדוקים, וע"כ יש לומר דישראל במדבר אף שלא הי' להם כ"כ תענוני עוה"ז ולא הי' להם כ"כ ממה לברוח, מ"מ מחמת זה עצמו לבד שהיו שומרי ברית, ועיין תוס' שבת (פ"ו.) בהא דישראל קדושים הם, ע"כ זכו לעומתו לקדושה ואהבה כללית, והוא הי' האמצעי הראשון להשראת השכינה, ובזה יש לפרש דברי הזוה"ק (קכ"ח), אקרא מאת כל איש אשר ידבנו לבו מההוא דאיקרי איש דאתגבר על יצרי' וכל מאן דאתגבר על יצרי' אקרי איש, עכ"ל, ולפי דרכנו יובן היטב שהוא מטעם הפרשה דכל עצמו של המשכן הוא רק מחמת האהבה הנמשכת ע"י שמירת הברית, והתגברות על יצה"ר בסתמא הוא שמירת הברית כמו שהגיד היהודי הקדוש זצללה"ה מפרשיסחא שסתם מצוה שבדברי חכז"ל הוא צדקה וסתם עבירה הוא פגם ברית, ע"כ הא דכתיב מאת כל איש היינו דאתגבר על יצרי' הכוונה מאת שומרי ברית:
78
ע״טוהנה בפרשת מילה כתיב אני אל ש', ופרשנו במק"א למה הזכיר שם זה דווקא, שהוא לרמוז ענין וטעם המצוה, משום דאמרו ז"ל בפירוש שם זה אני שאמרתי לעולמי די שאלמלא כן הי' נמתחין והולכין ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דכל מה שהי' הבריאה מתרחקת מהשורש היתה מתגשמת ביותר ואם הי' עוד נמתחת הי' מעצרהו הגשם לכל הבא ליטהר, עכ"ד, ויש לומר שבדוגמא זו הוא טעם מצות מילה לבל יתפשטו כחות האדם יותר מכפי דרכי התורה ויתגשם ביותר, וע"כ שמירת הברית שנכלל במצות מילה כדאיתא בספה"ק מתיחס לשם זה דווקא, ולפי דרכנו שכל עצמו של השראת השכינה במשכן נסתעף משמירת הברית מובן ששם זה נאות גם להשראת השכינה במשכן, ע"כ בהאי קרא דיושב בסתר עליון דדורש על השראת השכינה במשכן הזכיר בצל ש':
79
פ׳והנה בזוה"ק (רכ"ה.) ותא חזי בזרעא דיוסף לא שלטא בי' עינא בישא בגין דאתי מסטרא דימינא ועל דא אתעביד משכנא על ידא דבצלאל דהא איהו ברזא דיוסף קאי דאיהי רזא דברית קדישא עכ"ל, ולפי דרכנו הנ"ל דכל עצמו של השראת השכינה במשכן הי' מפאת שמירת הברית, יובן שפיר צורך בצלאל לעשיית המשכן, שבאשר הוא רזא דיוסף שומר הברית קאי, על ידו נקבעה האהבה שנמשכת מפאת שמירת הברית בהמשכן, ולפי"ז יתפרשו דברי המדרש בצל אל וכו' אין כתיב כאן אלא בצל ש' בצל שעשה בצלאל, היינו דשמירת הברית מתיחס לשם שין דלת יוד כנ"ל והוא עצמו הוא הענין שעשה בצלאל את המשכן, ולאו משום צירוף תיבת בצל לתיבת ש' דרש אלא תיבת שם שין דלת יוד דרש, ואם הי' כתיב בצל אל, לא הי' אפשר לדרוש כך אלא ע"י צירוף תיבת בצל לתיבת אל, וכאלו הי' כתיב יושב בסתר עליון בצלאל, לא הי' שום משמעות להכתוב כי הי' חסר תיבת בצל, אלא שדורש את השם לבד שהוא כענין בצלאל והרי כאלו כתיב בצל בצלאל:
80
פ״אולפי האמור יש לומר שלרמז זו הוא נמי ט"ו דברים הוצרכו להיות בא בנדבה בצירוף אבני שוהם ואבני מלואים לבגדי כהונה, שמספר זה רומז לשם יוד הא שאותיות הללו נמצאים יוד באיש והא באשה והוא המעיד שישראל שמרו ברית במצרים וכפירש"י פ' פינחס ששם זה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם, ומפאת שהם היו שומרי ברית ולא שלטו המצרים בנשותיהם כבש"ס סוטה, ואולי יש לפרש נמי הקרא כי יעקב בחר לו י"ק שהביא הזוה"ק לפתיחת פרשתא דידן, ומפרש כאלו הי' כתיב כי יעקב בחר לו את י"ק, ומדלא כתיב את יש לדרוש הכי והכי, את יעקב בחר השם, ויעקב בחר את השם, ושקולים הם ויבואו שניהם, שבמה שישראל שמרו ברית, זכו לשם זה שישרה בין איש ואשה, והתעוררו באהבה להתנדב הט"ו דברים להיות אמצעי להשראת השכינה כנ"ל:
81
פ״בולפי האמור יש ליתן טעם למה אין בנין משכן ובהמ"ק דוחה שבת, דהנה שבת יש בו שני מיני אהבות כנ"ל בפי' ימינא ושמאלא, ובנין משכן ובהמ"ק הוא מסטרא דשמאלא לבד כנ"ל ע"כ אין בנינם דוחה שבת ודו"ק:
82
פ״גברש"י ג' תרומות אמורות כאן אחת תרומת בקע לגלגולת שנעשו מהם האדנים, ואחת תרומת המזבח בקע לגלגולת לקופות לקנית מהן קרבנות ציבור, ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד, נראה לפרש למה בנדבת המשכן לא היתה יד כולם שוה אלא כל אחד ואחד לפי הלך רוחו, כי נראה שהשלשה תרומות הם לעומת שלשה חלקי האדם נפש רוח ונשמה או גוף ונפש ושכל לפי לשון מהר"ל, כי האדנים שהם נושאים לקרשים ולמשכן הוא לכפרה על גוף האדם שהוא הנושא להנפש והשכל, והתרומה לקרבנות הוא כפרה על הנפש שהקרבנות מכפרים על הנפש כאמרם ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, התרומה להמשכן הוא לכפרה על השכל ולהיישירו שיהי' ראוי לדיבוק שכינה שבאמצעות המשכן ומשם היו שואבין רוה"ק שכל אלה הוא דבר הנוגע להנשמה ולהשכל, ולפי"ז יש לומר שהתרומות שהם לכפרה על הגופין ועל הנפשות יד כולם שוה כי הגופין של ישראל מתאחדים, וכאמרם ז"ל שאם לקה אדם באחד מאבריו כולם מרגישין, כן ישראל שאם לקה אחד מהם כולם מרגישין, וכן בנפשות נמי מתאחדין כל ישראל, כאמרם ז"ל יעקב שבעים נפשות הי' לו והכתוב קראן נפש, וזהו שישראל במ"ת היו כאיש אחד בלב אחד, כאיש אחד הוא בגוף ובלב אחד הוא בנפש, וע"כ בהנדבות המקבילים לשני אלה הי' יד כולן שוה, אבל בשכל אין דעתן של בני אדם שוות שכל אחד ואחד יש לו דיעה מיוחדת, וכן בזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד וחד כפי מה דמשער בלבי', וע"כ בשלש עולמות שאדם רואה היינו עולם הזה וגן עדן התחתון וג"ע העליון, בעוה"ז ובג"ע התחתון שהם מקבילים לגוף ונפש עוד חיבור להאנשים כמבואר הרבה מעשיות בש"ס ובזוה"ק, אבל בג"ע העליון שהוא מקביל להנשמה כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפ"ע, כמו היות כל חלק וחלק בעוה"ז כן יהי' בעת קיבול שכרו, והשכל והנשמה שהי' כל אחד ואחד לעצמו כן בג"ע העליון ששם מנוחת הנשמה, שם כל צדיק יש לו מדור בפ"ע, ע"כ התרומה שהיא לעומתה הי' נמי כל אחד ואחד לפי מה שנדבה לבו, [ומעין זה הוא בגור ארי' למהר"ל ע"ש] ף
83
פ״דולפי מה שאמרנו שהמשכן בכללו הוא לעומת השכל שבאדם יש לומר עוד דהנה ידוע שהשכל שבאדם מחולק נמי לשלשה ובזוה"ק נקרא תלת חללין דגלגלתא, והם מוח חכמה מוח בינה מוח דעת, וע"כ המשכן שמקביל לשכל נמי יש בו ג' חלקים כמ"ש הרמב"ם ששלשתם מעכבין בו, חצר, ואוהל מועד, וק"ק, והנה חכמה נמצאת גם באומות כאמרם ז"ל יש חכמה באומות תאמין, וע"כ החצר שהי' בו מזבח הנחושת הי' בו תועלת גם לאומות, כאמרם ז"ל שנודרין נדרים ונדבות כישראל, אבל אוהל מועד וק"ק שהם לעומת מוח בינה ודעת אין להאומות שום שייכות:
84
פ״הוכדוגמא זו הוא בזמנים המקודשים ר"ח ויו"ט ושבת נגד גוף ונפש ושכל, כמו שדברנו כבר מזה, ושבת שהוא נגד השכל יש בו נמי שלשה ענינים לעומת מוח חכמה מוח בינה מוח דעת, קידוש הוא בחכמה עונג שבת הוא בבינה, הבדלה הוא בדעת כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מניין, ואולי יש לפרש בזה מה שיסד האריז"ל בזמירות צרורא דלעילא דבי חיי כולא ויתרבי חילא ותסק עד רישא:
85
פ״ובמדרש א"ר חנינא לא הי' העולם ראוי להשתמש בארזים אלא לא נבראו אלא בשביל המשכן ובשביל בהמ"ק, והדברים צריכין פירוש שאין אילן הארז יקר כ"כ ואין בו כ"כ שבח, ונראה לפרש עפ"י מה שאמרו ז"ל לעולם יהא אדם רך כקנה ולא קשה כארז, וזה שרמזו שמדה זו לא הי' העולם ראוי להשתמש בה, ומה תועלת יש בה, ולא נבראה אלא בשביל המשכן ובהמ"ק, כבש"ס יומא עצי שטים עומדים שעומדים לעולמי עד, ולכאורה אינו מובן מה תועלת יש בזה שהם גנוזים ועומדים, אך שהם פועל דמיוני להעוז והתחזקות ישראל בעבודה שבל יתיאשו לרגלי שפלית מצבם בגשמיות וברוחניות, כי כל ענין משכן ובהמ"ק הוא ענין התחזקות לידע שהש"י רוצה בעמו ישראל ובא לשכון כבוד בתוכם, ולדוגמא זו נצרך אילן ארז למשכן ומקדש שהוא דבר קשה ויש לו קיום, מורה על התחזקות וכל רוחות שבעולם לא יזיזנו ממקומו, ומתנה זו הניתנה לישראל עד עכשיו מתקיימת, וזה שאמרו ז"ל שמא תאמר אבד סברם ובטל סכוים ת"ל עומדים שעומדים לעולמי עד:
86
פ״זתרומה שנת תרע"ו.
87
פ״חבמדרש וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת זהב זו בבל היא צלמא רישא די דהב טב, וכסף זו מדי שנאמר חדוהי ודרעוהי די כסף, נחושת זו יון שנאמר מעוהי וירכתי' די נחש, אבל ברזל אין כתיב כאן לא במקדש ולא במשכן למה שנמשל בו אדום הרשעה וכו', ובמדרש תנחומא ועורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום שנאמר ויצא הראשון אדמוני, וכבר אמרנו דלא פליגי, דהמדרש רבה מדבר מזה שנכנס בגוף המשכן שעל שמו נקרא משכן ותנחומא מיירי מכיסוי המשכן, וטעמא רבה איכא דשלש מלכיות הראשונות שכנגדן גמל שפן ארנבת שהסימן טהרה שבהם מעלה גרה שהוא בפנים מורה שיש בפנימיותן צד קדושה ע"כ המתכיות שדוגמתן נכנס בפנים המשכן, אבל אדום שכנגדו חזיר שפושט טלפיו ומראה שהוא טהור שסימן טהרה הוא רק בחיצוניות ע"כ דוגמתו נתקבל רק לחיצונית המשכן, אבל בגוף הדבר יש להתבונן מה שייטי דארבע מלכיות במשכן שהוא רק לישראל, שבמדרש מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה, וכמו התורה שהיא מורשה לישראל והיא כאשת איש לאומה"ע, ועוד במדרש אתם צאני ואני רועה עשו דיר לרועה שיבוא וירעה אתכם, אתם כרם ואני שומר, אתם בנים ואני אביכם עשו בית לאב שיבוא וישרה אצל בניו [ואין שום מקום במשכן שיהי' מותר לאומה"ע לכנוס, ואינו דומה למקדש שהיו רשאין לכנוס עד הסורג, וע"כ שלמה כשסידר את תפילתו התפלל וגם הנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה, אבל במשכן אין שום נגיעה להם] מה ענין לארבע מלכיות בו:
88
פ״טונראה דהנה ידוע שארבע יסודות הן אש רוח מים עפר, ולהם שורשים עליונים גבוה מעל גבוה שנקראים בשמות הללו, ושורשם הוא ד' אותיות הוי' כידוע ליודעים, ואדה"ר כדאיתא בזוה"ק דלא הוה בי' מהאי עלמא כלום, בהכרח שהי' בו ד' יסודות הרוחניים, עפרו הי' ממקום מזבח העליון ממקום כפרתו והמים הי' ממים העליונים, וברש"י בראשית שנברא אדם כגבל הזה שנותן מים ואח"כ לש את העיסה, ואף ששם כתיב ואיד יעלה מן הארץ מ"מ יכול להיות שהמים שבו הם ממים עליונים, ויסוד אש ורוח מהמלאכים כמ"ש עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, ומארבע יסודות אלו נבנה בנין גופו, והנה הרגשות שבאדם מתיחסים לארבע יסודות, חוש הראי' לאש כמו שידוע שניצוצי אש יוצאין מן העין ומכין על דבר הנראה, חוש השמיעה לרוח שהאויר מתנענע ומכה על תוף האוזן, חוש הטעם וריח מתיחסים למים שהם המגדלים כל צמח שמהם הטעם והריח, ובלתי הלחלותית אין שום טעם וריח, וחוש המישוש מתיחס ליסוד העפר, וידוע שבחטא עץ הדעת טו"ר נתפגמו ארבעה חושים, חוש הראי' במ"ש ותרא האשה וגו', חוש השמיעה במה ששמעה לדברי הנחש וכמ"ש כי שמעת לקול אשתך, וחוש המישוש וחוש הטעם, כמ"ש ותקח ותאכל, וע"כ גם ארבע יסודותיו ירדו פלאים ונתגשמו שנשתלשלו מהם ד' מלכיות מרכבה לד' כחות רעות עון משחית אף וחימה, שהם מתנגדים לכל המציאות שנמצא מאמיתת ד' אותיות הוי' ב"ה וב"ש, מהם נמשכו ד' אבות עבירות ע"ז ג"ע ושפ"ד, וכח רע הכולל שלשתן, וכבר דברנו בהם איך הם מקבילים אלה מול אלה ואין מהצורך לכפול הדברים, ומהם בא הקלקול בד' דורות, דור אנוש בע"ז, דור המבול בג"ע דור הפלגה בשפ"ד כמו שכבר ביארנו במק"א שענין דור הפלגה הוא כענין שפ"ד להפריד בין הנפש שמהעליונים ולבין הגוף שהוא מהתחתונים, סדום הי' כולל כולם יחד כבמדרש בפסוק ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד, והי' העולם מתמוטט עד שיצאו ישראל ממצרים וקבלו את התורה ומצות חקים ומשפטים ד' אלה היו תיקון לד' אלה כידוע למבינים, ובחטא העגל שהי' דומה לחטא עץ הדעת טו"ר כבמדרש בפסוק אכן כאדם תמותון כאדה"ר, הי' הקלקול בד' אלה, וירא העם כי בושש הוא קלקול בראי', ומה ששמעו להערב רב באמרם אלה אלהיך ישראל הוא קילקול בחוש השמיעה, וישב העם לאכול ושתו הוא קלקול בחוש הטעם, וישתחוו לו ויעלו עולות ויגישו שלמים הוא קילקול בחוש המישוש, ויקומו לצחק הוא כולל ע"ז ג"ע שפ"ד כברש"י שם, וכאשר נתרצה להם המקום צוה להם לעשות המשכן, לדעת רש"י והמדרש שמעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים, ולדעת רמב"ן והזוה"ק, שציווי מלאכת המשכן למשה קדום למעשה העגל מ"מ הוא כאמרם ז"ל שהקב"ה בורא לישראל רפואה קודם למכה, וכבר אמרנו שאידי ואידי דא"ח ולא פליגי ואין מהצורך לכפול הדברים, מ"מ יהי' איך שיהי' הכוונה שיהי' המשכן גשמי מקום להשראת השכינה הוא תיקון למעשה העגל, והוא בכלל לתקן מה שנפגם בחטא אדה"ר כל ארבע היסודות שירדו פלאים עד שנמשכו מהם ד' כחות רעות מקור מוצא לד' מלכיות המתנגדים למלכות שמים, והמשכן מקום השראת כבוד ה' בהתגלות:
89
צ׳והנה בזוה"ק דבריאת העולם הי' מסטרא דימינא והמשכן מסטרא דשמאלא וע"כ כתיב זהב ברישא, ואף דהמשכן כולו רצוף אהבה, הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהוא כעין הלוים שהם מסטרא דשמאלא ועיקר עבודתם הי' בשיר שהיא דביקות ברשפי אש שלהבתי' עכ"ד, ויש לבאר ולהוסיף בה דברים שכלפי שבבריאות העולם הי' השפעות והתפשטות חסדים טובים ממעלה למטה כמ"ש עולם חסד יבנה והוא אור ישר, ומפני חטא אדה"ר נאחזו בהם כחות חיצוניות ונתערב טוב ורע, הי' הרצון לפניו ית"ש שע"י המשכן יתתקן הפגם היינו שיתבררו חלקי הטוב ויתעלו ויתדבקו בשורשם בהקדושה, ואז ממילא חלקי הרע ישארו בלי חיות ויצללו וירדו לנוקבא דתהומא רבה, והיינו עפי"מ שכבר הגדנו כמה פעמים בשם הזוה"ק דלעומת מה שהאדם בורח מדבר חיצוני בא לעומתו בקדושה, ונראה דלאו דווקא הוא לבדו נתעלה ונדבק בקדושה, אלא גם כל חלקי הקדושה שהיו מפוזרין בדברים שהוא בורח מהם, וכעין דאיתא במדרש ר"פ חקת בפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד, העוה"ב מעוה"ז, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם רבו אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה שהפי' הוא כל כמה שמתרחק מעוה"ז זוכה לעומתו בעוה"ב, וגם כל חלקי הקדושה השייכים לשורש נשמתי המפוזרים בכל העולם נמשכין אחריו ועולין בהעלותו, וזה נרמז בדבריהם ז"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, ואפשר שזהו מאמרם ז"ל יחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו, היינו חלקי הקדושה השייכים לשורש נשמתו המפוזר בכל העולם כולו, דבפשיטות אינו מובן דהא כמה בעלי תשובה שלימה הי' בישראל ולא נמחלו עונות כל העולם בשבילם ולא הי' עדיין גמר התיקון, אלא ודאי על חלקי הקדושה השייכים לשורש נשמתו קאי אף שהם מפוזרין בכל העולם, ובאשר ישראל הם לעומת כל מין המדבר שבעולם כמ"ש יצב גבולות עמים למספר בנ"י, וכל חלקי הקדושה המפוזרים בכל העולם הכל שייך לשורש נשמת ישראל, אם כלל ישראל בורחים מחיצוניות ובאים לעומתם בקדושה אחריהם נמשכו כל חלקי הקדושה המפוזרין בכל העולם, והנה כל חמדת וסגולת העולם ותשוקתו ובחינת מדותיהם כולם נרמזים בט"ו דברים שהוצרכו למשכן בצירוף אבני שוהם ואבני מלואים, זהב רומז ליראה כסף לאהבה וכו', ונדבה זו היתה לפועל דמיוני לישראל שהסירו מהם כל בחינות החיצוניות וברחו מהם הכל בעבור כבוד שמו יתברך, ע"כ לעומת שברחו מהחיצוניות באו לעומתם לדבק בפנימית אהבת הש"י רשפי' רשפי אש שלהבתי', ואחריהם נמשכו כל חלקי הקדושה המפוזרים בכל העולם כנ"ל:
90
צ״אוהנה המשכן היא לעומת כלל העולם כמבואר במדרש שכל מה שכתוב בבריאת העולם כתיב נמי במשכן, ע"כ כלפי שבבריאת העולם הי' נמתחין והולכין ממעלה למטה ומחמת החטא נתערב טו"ר, נעשה במשכן היפוך מזה שכל חלקי הקדושה שהי' בתערובת טו"ר ובהגשמה נזדככו ונתעלו ממטה למעלה כנ"ל, והיא הנקרא אור חוזר, וזהו שבזוה"ק שבריאת העולם הי' מסטרא דימינא כי התפשטות החסדים ממעלה למטה מתיחס לימין, ומשכנא הי' מסטרא דשמאלא כי התעלות הקדושה באור חוזר מתיחס לשמאל, וכמ"ש שמאלו תחת לראשי היינו להגביה את ראשי:
91
צ״בולפי האמור מובן אשר לעומת שבבריאת העולם וחטא אדה"ר נתפגמו הארבע יסודות ונמשכו מהם ד' כחות רעות המושכין לכל רע שבעולם, ומרכבה להם הוא הד' מלכיות המתנגדים למלכות שמים, בהמשכן נתקן זה וכל חלקי הטוב הנמצאים ומתיחסים לד' אותיות הוי' נתעלו מתוך תערובת טו"ר, וממילא כל חלקי הרע אשר ד' מלכיות מרכבה להן צללו וירדו בנוקבא דתהומא כבמדרש פרשת נשא ביום כלות משה להקים את המשכן נתכלו המזיקים מן העולם, וע"כ זהב וכסף ונחושת וכו' שהם כלל חלקי הטוב שבכל ארבע מלכיות נרמזים פה במשכן, היינו שנתעלו ונדבקו בשורשם בבחי' אור חוזר:
92
צ״גבירושלמי איפלגי אי אדר ראשון תוספת או אדר שני תוספת, נראה לפרש דפלוגתא זו תלוי בהא דאפלגי במדרש פרשה א' ביום שהושלך משה רבינו ליאור ר' חנינא בר פפא אמר אותו יום כ"א בניסן הי' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה ילקה במים ביום זה א"ר אחא בר חנינא אותו יום ששה בסיון הי' אמרו מלה"ש לפני הקב"ה מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה ילקה ביום זה איתיבון בז' באדר נולד משה על דעתי' דמ"ד בששה בסיון נשלך ליאור ניחא שמז' באדר עד ששה בסיון יש שלשה חדשים שנטמן אלא למ"ד בכ"א בניסן לא ניחא ולית תברא אותה שנה מעוברת הי' רובו של ראשון ורובו של אחרון וחודש האמצעי שלם חשוב להו תלתא ירחי, עכ"ל:
93
צ״דויש לדקדק בלשון ולית תברא אותה שנה מעוברת היתה רובו של ראשון וכו' ולא קאמר דאותו מ"ד ס"ל דמעוברת הי' משמע דבזה לא פליגי כלל וכולם מודים דמעוברת היתה, אלא דזה ס"ל שנולד באדר ראשון וזה ס"ל דנולד באדר שני, וכן מסתבר דלא שייך בזה פלוגתא דשתא מעוברתא בחושבנא תליא מילתא, ועוד שטרם נמסר לישראל הי' הקב"ה מקדש חדשים ומעבר שנים ולא שייך לעבר מפני שלשה דברים שבש"ס סנהדרין שלא הי' אז עומר ולא ביכורים, אלא הכל הי' תלוי בתקופה יבודאי הי' הכל לפי החשבון שנמסר בידינו הלכה למשה מסיני, ובואו חשבון ונחשוב אם היתה השנה מעוברת או לא, ע"כ בודאי בהא לא פליגי:
94
צ״הוהנה בענין שנה מעוברת שישראל מוסיפין חודש י"ג איתא במהרש"א שמספר י"ב חדשים הוא בטבע, וישראל מוסיפין חודש י"ג שהוא על הטבע, והנה איתא בכוזרי שמהות משרע"ה איננו בסוג אחד עם מין מדבר אלא הוא מין חמישי, שדומם צומח חי מדבר אלו ארבעה הם בטבע ומהות משה הוא על הטבע, ולפי"ז יש לומר שאיש זה שהוא למעלה מהטבע נאות לתולדותו חודש שהוא על הטבע, וע"כ למ"ד שנולד באדר ראשון אד"ר הוא החודש י"ג שנתוסף והוא החודש שעל הטבע, ומ"ד שנולד באדר שני הוא הוא החודש שנתוסף:
95
צ״ותרומה שנת תרע"ז.
96
צ״זבמדרש ויקחו לי תרומה הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם עכ"ל, וכבר דקדקנו מה הוסיף המדרש על הא דמפורש בקרא, ונראה דהנה יש לדקדק מה דתורה נקראת לקח טוב על שם הלקיחה והקבלה, ולא מתן טוב על שם הנתינה, כמו שאנו אומרים נותן התורה, זמן מתן תורתינו, ויש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק זקיני אדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הא דזמן מתן תורתינו, דזמן מתן תורה הי' בעצרת, אבל זמן הקבלה הוא תמיד בכל זמן ובכל עת שאדם יושב ושונה הוא שואב לקרבו את התורה עכ"ד, ויש להוסיף ולומר עפ"מ שכתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, שפירש"י כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם, בדרך זה הי' מ"ת היינו הנתינה לפניהם, ומ"מ העצל ליקח המאכל לתוך פיו ימית ברעב ולא יועיל לו מאומה שלחן הערוך לפניו, כן לא יועיל נתינת התורה להעצל ללקיחה, וע"כ הנתינה לפני כל ישראל היא בעצרת אבל מה שכל יחיד ויחיד מקבל ושואב לתוכו לפי מה שהוא, היא בכל עת ובכל זמן, ואפי' באדם עצמו לאו כל העתים שוות, יש עתים שהלב פתוח ומתפעל ומתרגש ביותר וכל מעשיו הם ברעותא דליבא, ויש שהוא במוחין דקטנות, ולעומת שאדם יושב ושונה או שומע ד"ת כן באותו סגנון נכנס ג"כ לתוך עומק הלב ומתברך ד"ת במעיו, וכמ"ש כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו' כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו, כי פנימית התורה היא אלקות, ואם האדם זוכה לתורה הרי הוא שואב אלקות לתוכו, והיא מגדלתו ומרוממתו כמסת האלקות שבו, אך כ"ז הוא אם האדם לומד או שומע ד"ת בפנימית רצונו אז רוח אייתי רוח ואמשיך רוח ושואב בקרבו ג"כ פנימית התורה שהיא האלקות שבו, ואם איננו כ"כ ברעותא דליבא איננו מקבל ג"כ אלא שטחיית המאמר בלתי הפנימית שבו:
97
צ״חולפי האמור יובן מה שהתורה נקראת ע"ש הלקיחה ולא ע"ש הנתינה, באשר הוא רק לפי מסת הלקיחה, וזהו שביאר המדרש אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, ובמקום שבקרא כתיב תורתי ביאר המדרש יפרש שהכוונה המקח שנתתי לכם, היינו שבלתי מסת המקח שבה אף שלמד או שמע ד"ת אין בידו אלא חכמה רקנית בלתי אלקות, ועדיין נקרא שעזב את תורתי:
98
צ״טוהנה המדרש פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא, והיינו שבא לומר שכך היא נדבת המשכן שהי' י"ג דברים לעומת י"ג מכילין דרחמי, וכמו הרעותא דליבא שהי' בהנתינה, באותה מדה היתה מושכת ענין אלקי בהנדבה, וכבר אמרנו שהי' ענין אלקי בכל המשכן וכליו כמו נשמה בגוף עד שהי' נושא א"ע ולא הי' מכביד על הנושאים או על עגלות, כי איננו שום דרך הטבע שמשא כבידה שהי' שם יהי' ביכולת שנים עשר בקר למשוך, אלא שהי' נושא את עצמו, והיינו שענין אלקי שהי' בו הי' נושא אותו, וזה ענין אלקי הי' נמשך לתוכו באמצעות הרעותא דליבא שהי' בהנדבה וע"כ כתיב ויקחו לי תרומה דומה לתורה שנקראת ע"ש הלקיחה, כן הנדבה נקראת ע"ש הלקיחה דהיינו ההפרשה והעקירה ממנו הנדבה שפירש"י רצון טוב, ולא ע"ש הבאה ליד גבוה:
99
ק׳ובסגנון זה יש לומר בשבת, אף דקבוע וקיימא, וישראל זוכין להארות גדולות מאד, מ"מ לאו כל אפין שוין, ולעומת שאדם משליך ממנו טורח וטרדת המלאכה ושובת ממנה ברעותא דליבא, כן באותה מדה זוכה להארות שבת, וע"כ נקרא "שבת" ע"ש השביתה ולא נקרא "אורה" ע"ש אורות גדולות שבה, כי הכל תלוי לפי מסת השביתה, וכמו תורה שנקראת לקח, ונדבת המשכן ע"ש הלקיחה והעקירה ממנו כנ"ל:
100
ק״אוהנה ג' תרומות נאמרו בפרשה, תרומת האדנים, ותרומת הקרבנות, ותרומת המשכן, ובכולם כתיב הלשון קיחה, שהוא הרעותא דליבא, והם לעומת בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך שפי' מהר"ל שהם בגוף ונפש ושכל, וכמו שכתיב לשון "בכל" בכל אחד ואחד, ולא כתיב בכל לבבך נפשך ומאדך, להורות שכאו"א יש בו פנימית לבד חיצונות המעשה, היינו רעותא דליבא הוא הפנימית, ואפי' מסירת הנפש על קידוש השי"ת, נמי לאו כל אפין שוין, כן נמי בג' תרומות שהם לעומתם, כתיב קיחה בכל אחד, ועיין בזוה"ק (קס"ג.) ושבעים פנים לתורה:
101
ק״בוהנה תרומת האדנים הוא ליסוד המשכן, פי' מהר"ל שהוא לעומת הגוף שהוא יסוד האדם ועליו נבנה כל הבנין, תרומת הקרבנות היא לעומת הנפש כמ"ש לכפר על נפשותיכם, ותרומת המשכן הוא לעומת השכל [ומהר"ל כתב שהוא לעומת הממון, אבל הכל אחד כמו שפי' בס' הנתיבות אהא דבכל מאדך שפירש"י ז"ל בכל ממונך שזה תלוי בזה], והיינו שהוא דביקות שכלי שהוא השראת שכינה בישראל, ויש לומר שלכן נקרא יסוד המשכן בלשון אדנים לשון אדנות שהוא יראה כידוע עפ"י דברי הזוה"ק (כ"ו.) בפסוק גורו לכם מפני חרב מאי חרב דא חרב נוקמת נקם ברית מאן דמשקר בברית נוקמא דנקמין מיני' האי חרב הוא וכו' מנ"ל מהכא דכתיב וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם מאי מגוריהם כמד"א גורו לכם מפני חרב בגין דאיהו אתר דאשדי מגור בעלמא וע"ד גורו לכם מפני חרב אשר גרו בה מיומא דאתקריבו לגבי קב"ה דחילו בה דחילו ודחילא עלאה בה למיטר פקדוי, דאי בהאי לא ישדא דחילא על רישי' דב"נ לא דחיל לי' לקב"ה לעלמין בשאר פקדוי עכ"ל, הרי דשמירת הברית הוא יסוד הכל, יזה הי' יסוד המשכן וכל שלימות שע"י רעותא דליבא תלוי בהאי דבלא"ה א"א שיהי' כ"כ ברעותא בליבא, וכן בתורה שנדרש הרעותא דליבא דבלא"ה איננה נקראת לקח טוב תלוי מה"ט בשמירת הברית, וכן שבת שדבר זה להיות כל מלאכתך עשוי' שלא יהרהר אחר מלאכה איננו דבר נקל, וגם זה תלוי בשמירת הברית, וע"ז מיוסד התיקונים שביום ועש"ק מדת יסוד, ובר בי רב דיתבו בתעניתא בע"ש כידוע:
102
ק״גויש לומר עוד דכמו שהי' במשכן ג' תרומות כן הענין בשבת, שבת דמעלי שבתא, מקביל לתרומת האדנים שהי' כסף, והוא להשליך ממנו כסופין דהאי עלמא ולמסור כל תשוקותיו להשי"ת ובפרט בעניני ברית כנ"ל, כו הוא שבת דמעלי שבתא שהאדם משליך ממנו טורח מלאכה וטרדת הפרנסה שבו מונח רוב תשוקת האדם, זוכין לעומתו לתשוקות קדושה ומקבלין את השבת בתשוקה ובשירות ותשבחות וסעודתא דחקל תפוחין, שבת דיממא הוא לעומת תרומת המשכן, שהמשכן תוכו רצוף אהבה שהוא דביקות ישראל לאביהן שבשמים, וכן שבתא דיממא, ובזוה"ק (קל"ו:) כד נהיר יממא ביומא דשבתא סליקו דחדוה סליק בכלהו עלמין בנייחא בחדוה כדין השמים מספרים כבוד אל מנחה דשבתא מקביל לתרומת הקרבנות שהוא תכלית התקרבות הנשמות בשורשם, וזה שבזמירות קריבו לי חזי חילא וכו' והוא מקביל לגוף ונפש ושכל והדברים עתיקים:
103
ק״דבמדרש אמר הקב"ה לישראל אתם צאני ואני רועה שנאמר רועה ישראל האזינה עשו דיר לרועה שיבוא וירעה אתכם לכך נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, אתם כרם וכו' ואני שומר וכו' עשו סוכה שישמור אתכם, אתם בנים, וכו' כבוד לבנים כשהן אצל אביהם וכבוד לאב כשהוא אצל בניו וכו' עשו בית לאב שיבוא וישרה אצל בניו לכך נאמר ועשו לי מקדש:
104
ק״הונראה לפרש השלשה משלים, רועה צאן, שומר וכרם, אב ובנים, דהנה אמרו ז"ל אדם ובהמה תושיע ה' אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, ופירש"י דכאי רוח, ועוד אמרו ז"ל אעפ"י שאדם אנחנו כבהמה אנו נמשכים אחריך, והיינו שישראל מבטלים את דעתם לרצון השי"ת ואינם משגיחים על שכלם, שלפעמים מורה להם להיפוך, אלא מאמינים באמונת אומן שדרכי התורה הוא אחד ואין זולתו המוביל אל ההצלחה בזה ובבא וזהו בכלל דכאי רוח שפירש"י, היפוך גם הרוח שאינו מאמין לדבר שאינו מבין, וזהו הענין אני רועה ואתם צאני, היינו שהאמונה שבישראל באופן זה, מאת ה' היתה זאת, שמצד מהות האדם איננו כן, אלא שהשי"ת מכניס אמונה כזו בלב ישראל, וזה נקרא רועה כמ"ש שכן ארץ ורעה אמונה, יוצדק לשון רועה כנ"ל כבהמה אנו נמשכין אחריך, אך האדם צריך להתבונן בשכלו עד מקום שידו מגעת, וכמ"ש דע את אלקי אביך ועבדהו, והיינו אחר שכבר שבע בהאמונה יש לו להעמיק בשכלו ולחזור אל האמונה היינו לרגלי דעתי והבנתו ישכיל שעדיין לא ידע כלום והוא חוזר אל האמונה, וידוע דיין הוא כנוי להשגות וכמ"ש הביאני אל בית היין, ועד"ה ידוע שיין הוא בינה, אבל זה צריך שמירה יתירה שהבינה והדעת לא יטעהו להפוך את הענין, וכידוע מהארבעה שנכנסו לפרדס, וכמו שנראה בעין שרבים חללים הפילה רח"ל, ותחילה אמרו אני ארבה חכמה ולא אסור, ולבסוף נספח להם חכמות חיצוניות ובילדי נכרים הספיקו ומרעה אל רעה יצאו עד נפלו במהמורות בל יקומו רח"ל, אבל השי"ת שומר את עמו ישראל ומי שהוא שבע אמונה ובא להשכיל לידע לשם שמים, דבוק בו השמירה מהשי"ת וזה אתם כרם שהוא תוצאות היין כינוי לבינה, והיינו שבטבע נפש ישראל נמשך להסתכל בחכמה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה במצות הגבלה בסיני שהיתה מצוה היפוך טבעם, וכמו שלא תרצח לבני עשו שהי' היפוך טבעם ואמרו כל עצמו של איתי האיש שנתברך בחרב שנאמר ועל חרבך תחי' ובשביל זה מיאנו בתורה, כן נמי נאמר לישראל לנסיון מצות הגבלה שהיא היפוך טבעם ומ"מ קבלו עליהם עכת"ד, וכמו הגבלה בגשמיות שלא יכנסו מהגבול והלאה שהיא היפוך טבעם ורצונם, כן ברוחניות טבעם ורצונם נמשך לחכמה ולהסתכלות יותר ויותר, וע"כ נמשלו לכרם תוצאות היין כינוי לבינה והשי"ת הוא שומר את כרם הזה, וזהו אתם כרם וכו' ואני שומר:
105
ק״ואבל עדיין תכלית הכל הוא הדביקות ישראל באביהן שבשמים, ולשון אב הוא אהבה כמ"ש לא תאבה לו, וכן לשון אביון, פירשו תאב לכל דבר, וזהו שאמר אתם בנים ואני אביכם וכמים פנים אל פנים השי"ת מכניס אהבה זו בלב ישראל, וזהו שאמר עשו בית לאב שיביא וישרה אצל בניו, היינו שענין אהבת השי"ת לישראל, יבוא וישרה בלב ישראל שיהי' לבם בוער באהבת השי"ת:
106
ק״זוכל שלשה אלה רועה ושומר ואב הכל היא באמצעות המשכן, ויש לומר שלעומת שלשה אלה הי' שלשה כלים ארון, ושלחן, ומנורה, ארון הוא בחי' אב שהיא אהבה וכמ"ש תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים שפירש"י ארון וכפורת וכרובים ולוחות, שלחן הוא בחי' רועה שממנו השובע יוצא לעולם וברש"י כמו שלחן מלכים, דכמו השבע בגשמיות כן האמונה ברוחניות כמ"ש ורעה אמונה והוא שלחן מלכים והבן, מנורה היא בחי' שומר שכל הרוצה להחכים ידרים והוא השפעת חכמה אלקית בלב ישראל ולהאיר את עיניהם ולשמרם מכל חושך וטעות, ע"כ המשכן הוא דיר לרועה, סוכה לשומר, בית לאב:
107
ק״חתרומה שנת תרע"ח
108
ק״טבמדרש ויקחו לו תרומה הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף יש בו כסף ואין בו זהב אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף שנאמר אמרות ה' וגו' כסף צרוף, יש בו זהב שנאמר הנחמדים מזהב וגו' יש לך לוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים שנאמר שלחיך פרדס רמונים, יש לך אדם לוקח מקח ובנ"א אינם יודעים מהו אבל משכר הסרסור נתוודע מה לקח, כך התורה אין אדם יודע מהו אלא משכר שלקח משה שנא' ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו, ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה, וכבר דברנו בדבריו, וביותר יקשה ראשית דבריו אל תעזובו את המקח שנתתי לכם מה הוסיף לבאר את לשון המקרא, שלכאורה נראה שאין בו אלא שינוי לשון לבד, וכבר הגדנו בזה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו:
109
ק״יונראה דהנה לעיל במדרש פרשה כ"ח בפסוק עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, שבית שבי, יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם, ת"ל לקחת מתנות באדם בלקיחה נתנה לו, יכול יהא חייב ליתן לי דמים ת"ל מתנות במתנה ניתנה לו, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהלקיחה הוא למסור כל הנאות וכסופין דהאי עלמא עבור אהבת התורה, והיינו שבערך מציאות התורה לא יהי' נחשב מציאתם מציאות כלל ומאפס ותוהו נחשבו לו עכ"ד, ולדידי יש להוסיף על דבריו דהנה לגודל רוממות התורה עד דאורייתא וקוב"ה כולא חד, אי אפשר לאדם שבזכות מעשיו הטובים יזכה בתורה, ואף דיגעתי ומצאתי תאמין, זהו רק לבוש התורה וחכמתה אבל האלקית שבה רחוק מן האדם מאד מאד, אלא עפ"מ דאיתא בזוה"ק דלעומת שאדם בורח מן חיצוניות בא לעומתו בקדושה, והיינו שהקדושה לעולם חלה על מקום שראוי לחול כמ"ש הכוזרי, אלא שצריך שיהי' כלי ראוי לקבל, ומחמת הבריחה מדבר ההיפוך נעשה כלי לקבל האלקית שבתורה, ע"כ לעומת שאדם בורח מאהבות ותשוקות חיצוניות בא לעומתו לזכות בתורה, ואם בורח מחיצוניות ביותר הוא זוכה ביותר להאלקית שבה, וא"כ הוא דוגמת הלוקח חפץ בדמים שאינו קונה אלא לעומת וחילופת הדמים, כן התורה שאינו זוכה אלא לעומת בריחתו מדבר שהוא היפוך לה, וזהו שבמדרש יכול יהא חייב ליתן לו דמים שלכאורה בלתי מובן, אך הפירוש הוא שבמצוות ומעש"ט האדם מתקן את עולמות העליונים, ואי אמרת שבזכותם האדם זוכה לתורה, הי' זה נחשב נתינה לו כביכול שהמצות הם צורך גבוה, והי' נחשב כמו נתינת דמים לו בעד החפץ ת"ל במתנה נתנה לו שאין הנותן מקבל כלום, אלא מצד הבריחה מדבר שהיפוך לה נעשה כלי מקבל וזוכה לתורה:
110
קי״אוכבר פרשנו הא דהשיב מרע"ה למלאכי השרת שהיו רוצים בתורה, כלום מו"מ יש ביניכם כלום יצה"ר יש ביניכם כבש"ס שבת, אף דבוודאי גם הם לא רצו התורה בלבושה זה שהרי אין ביניהם דיני שומרים ומלוה ולוה וכדומה, אלא ודאי שרצו בפנימית התורה, וא"כ מה זה תשובה, אך הוא הדבר שאמר מאחר שאין לכם דבר שהוא היפוך התורה לברוח ממנו, שוב אי אפשר שתזכו בתורה לגודל רוממותה:
111
קי״בולפי האמור יובן מה שהתורה נקראת לקח טוב ולא מתן טוב, שמצד המתן עדיין אין להם כלום כנ"ל, אלא מצד הלקיחה שהוא הבריחה מדבר ההיפוך, ואיננו כמו שאר המתנות שדעת אחרת מקנה, שא"צ אפילו כוונה לקנות, שהקנין הוא מצד הנותן לבד, אבל תורה אינה כן, אלא הכל תלוי בבריחה מדבר ההיפוך:
112
קי״גויש להוסיף עוד עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה על מה שאנו מברכים נותן התורה בלשון הוה ולא נתן בלשון עבר, אף שכבר הי' נתינת התורה בסיני, עפ"י מאמרם ז"ל כל היושב ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו, שלפי ערך המקבלים הקב"ה משפיע תמיד בהתורה עכ"ד, ולפי דרכינו יובן עפי"מ שהגדנו כבר במק"א במצוות קדושים תהיו שהיא מצוה כוללת לכל עדת ישראל כקטן כגדול, וע"כ כתיב דבר אל כל עדת בנ"י ואמרת אליהם קדושים תהיו, והיינו דהמצוה הוא לכאו"א לפי מצבו שיבדיל עצמו ממה שהוא אף שעדיין המרחק רב בינו ובין איש המעלה מ"מ לזה הפחות גם זה נחשב קדושה, וכאשר יעמוד על דרך זה שוב עליו המצוה להתקדש ולהבדל גם מזה וכן לעולם, וע"כ מצוה זו נוהגת גם בגדול שבישראל אף שכבר נתקדש והוא מרוחק ומובדל מגשמיות נמי עדיין עליו להתקדש גם ממצבו זה, שיהי' רק צורך גבוה בלי עירוב כוונה לטובת עצמו כלל, והוא דבר שאין לו שיעור וקצבה, וע"ז מסיים הכתוב כי קדוש אני ה' אלקיכם כשם שקדושתי הוא למעלה מכל שיעור וגדר שהפה יכול לומר והלב לחשוב, כן קדושתכם אין לה גבול:
113
קי״דולפי האמור יובן מה שמברכים נותן התורה בלשון הוה, אחר שהקדמנו לעיל שאין אדם זוכה לתורה אלא מחמת הבריחה מדבר ההיפוך, א"כ לעולם יתמיד לפי מה שאדם מתקדש והולך ביותר הוא זוכה נמי לפנימית התורה ביותר, וכמו מצוות קדושים תהיו שהוא מצוות ההוה ולא לשעבר, כן לעומתו זוכין בתורה, וכפי מה שאדם זוכה כן נותנים לו, ע"כ מברכים בלשון הוה:
114
קי״הומעתה יתבארו דברי המדרש שהוסיף לומר אל תעזבו את המקח שנתתי לכם, היינו שלא פשטא דקרא שאל תעזבו את תורתי, אלא גם הלקיחה עצמה אל תעזובו, והיינו שאפי' איש שהוא כבר נבדל מגשמיות ומטנופי דהאי עלמא, מ"מ עליו להתקדש ולהבדל עוד יותר ויותר, עד לאין שיעור, כי לעומת הבדלו וקדושתו בכל עת יותר ויותר יזכה לעומתו לפנימית התורה בכל עת יותר ויותר, כמו שנראה בחוש שאינו דומה ההתפעלות ורגש האלקי לכל אדם בשוה בלמדו בתורה, כי האיש פחות המעלה איננו מתרגש ומתפעל כ"כ בלימוד התורה כמו גדול המעלה, וכל זה מפאת כי הפנימית והאלקית שבתורה אינם זוכין בשוה, אלא כל אחד לפי מסת קדושתו, ובריחתו, וגם אפי' באיש אחד לאו כל העתים שוות, והכל מטעם זה, וע"כ תמיד צריך להיות בבחי' לקיחה, ואת בחינת הלקיחה זו אל תעזובו אלא יהי' תמיד מוסיף קדושה על קדושה, ומעתה דבר גדול השמיענו המדרש:
115
קי״וולפי האמור י"ל שזה עצמו הוא פתיחה טובה לענין הפרשה דכתיב ויקחו לי תרומה, כי הלשון לקיחה ולשון קיחה אף שהם שתי גזירות פתרון אחד להם כברש"י לקמן כ"ט א', והיינו דהנה כבר הגדנו למה הוצרך לנדבת המשכן כל עיקר, ולמה לא הי' כמו בהלוחות שהראהו השי"ת למשה מחצב של סנפורין בתוך אהלו, והגדנו טעמים בזה, וי"ל עוד הטעם כי לעומת גדלות הענין שיהי' אלקית שורה על דברים גשמים לא הי' אפשר שיזכו ישראל לזה מצד זכותם, אלא כמו שזכו לתורה מצד הבריחה מדברים ההיפוך לתורה, כן הי' הענין בהמשכן שבטבע כל איש מונח האהבה שלו בהונו ורכושו, והנה ישראל הביאו כל הנדבה שהי' עולה להון עצום מאד מאד בשני בקרים, והי' מרבים עוד להביא מדי העבודה למלאכה עד שהוצרך להכריז איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, הרי שברחו מאהבת הונם ורכושם ומסרוהו לשמים, ע"כ זכו לעומתם לאהבה רבה מאד לאלקית גדול מאד, וזכו להמשכן שתוכו רצוף אהבה כברש"י שיר השירים, והוא דומיא דזכו לתורה, ושע"כ נקראת לקח טוב משום דזכו רק מפני הבריחה מדבר ההיפוך לו, והוא מדה הנוהגת תמיד ושע"כ הזהיר הכתוב שלא יעזבו את בחי' המקח דהיינו הבריחה מדבר ההיפוך כנ"ל, כן הוא ענין המשכן שזכו מפאת הבריחה מאהבת הונם ורכושם ומסרו את כל הון ביתם באהבת אלקית, עד שבערך אהבת אלקית, לא הי' תופס מקום כלל אהבת ההון והרכוש, ע"כ זכו לעומתם שישרה כבוד ה' אצלם תוכו רצוף אהבה ובין שדי ילין:
116
קי״זונראה שגם זה מדה הנוהגת תמיד, שבודאי לאו לכל אדם הי' המשכן בשוה, ואין ערך הרגש וההתפעלות אלקית שהי' לגדולי ישראל כערך שהי' לפשוטי ישראל, שגדולי ישראל משם היו שואבין רוה"ק והשגות גדולות מאד מה שלא זכו לזה כל ישראל הפשוטים, כי הכל הי' לפי מסת הבריחה מכל עניני עוה"ז, וע"כ כמו שהתורה נקראת לקח כן כתב בהמשכן לשון קיחה, שהיא לעולם כמסת הקיחה, היינו הבריחה מאהבה וקניני עוה"ז:
117
קי״חולפי האמור יתפרש לנו הכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, דלכאורה אינו מובן למה שינה מלקרותו משכן כמ"ש להלן ואת המשכן תעשה עשר יריעות, ועשית את הקרשים למשכן, דהנה בש"ס ריש עירובין משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן, ובמג"ע שהם שני ההין שבשם הוי' ב"ה וב"ש, ואימא אוזיפת לברתא מנהא, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דמקדש נקרא מצד ישראל שהם מתקדשים ונבדלים מהחומריות והיא דיבוק ישראל באביהן שבשמים ממטה למעלה, ומשכן נקרא מצד השי"ת ששוכן בתוך עמו ישראל, והוא הדיבוק ממעלה למטה, והי' מקום ההוא מקום חיבור ממטה למעלה וממעלה למטה, ע"כ נקרא בשני השמות ודפח"ח:
118
קי״טולפי דרכינו הנ"ל ימתקו הדברים עוד יותר, שכל עצמו של זכות ישראל שהי' להם בהמשכן לא הי' בשביל מצות ומעש"ט שלהן, אלא מה שהתקדשו וברחו מאהבת ההון והרכוש וכן לעולם מהנאות וכסופין דהאי עלמא, כי מחמת גדלות ענין נכבד הזה אי אפשר הי' לישראל לזכות בו מצד מעשיהם הטובים אלא מחמת הבריחה והקדושה, ע"כ מצד ישראל אי אפשר לקרותו אלא מקדש:
119
ק״כומעתה הכתוב מבואר ועשו לי מקדש, היינו שעשיית ישראל וחלקם בו הוא רק הענין מקדש, ואינו דומה לשאר מקומות המדברין מגוף עשיית האומנין שהם התכוונו שישכון כבוד ה' בישראל ואין בידם וברשותם כוונת ישראל שהתקדשו, ע"כ קרא אותם שם יי משכן, אבל כאן שמדבר מהנדבה אין לישראל חלק בו אלא הענין מקדש, וזהו ועשו לי מקדש שישראל יעשו בחי' המקדש שבו, ושכנתי בתוכם שאנכי אעשה בו בחינת המשכן, אבל ישראל אין בכח מעשיהם הטובים שימשכו את בחי' המשכן, אלא בחי' מקדש לבד:
120
קכ״אולפי האמור יתבארו יתר דברי המדרש הנצבים פתח דברינו, יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב ואין בו כסף וכו' ומונה והולך ארבעה דברים זהב וכסף שדות וכרמים וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד דזהב הוא יראה כסף הוא אהבה, ואף אנו נאמר דשדות הוא לתבואה הוא בחינת החכמה כאמרם ז"ל אין התינוק יכול לקרות אבא עד שיטעם טעם דגן, וכרמים ליין הוא בינה כידוע, והיינו דכל הנעשה בחיוב היינו מצוות ומעש"ט הם מושכין קדושה באותו ענין לבד, כי יש מצוות שסגולתם להמשיך אהבה, ויש מצוות שסגולתם להמשיך יראה, ויש חכמה ויש בינה כידוע, אבל מה שזוכה אדם ע"י שלילה היינו שבורח מחיצוניות, אם הוא בורח מהחיצוניות בכלל היינו באשר הוא חיצוניות ואינו מחשב על פרטות של דבר, בא לעומתו נמי בקדושה כלליות, היינו כל מה שהוא מסטרא דקדושה, ודומה לזה פרשנו הא דאמרו ז"ל כל המקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפילה עליו מעה"כ כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, היינו שבקרבן עולה ממשיכין אור העולה, ובמנחה ממשיכין אור המנחה, וזהו הפירוש שכר עולה בידו היינו שאין בידו אלא אור זה לבד, אבל מי שדעתו שפלה עליו שהוא אין לו בחיוב כלום, רק בשלילה שאינו יש ונפרד לעצמו בזה נקבצו באו כל האורות יחדיו וזוכה לקדושה כללית ומעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, כן נמי בתורה שאין זוכין לה מפאת זכות מעש"ט שהוא ממשיך אור האלקי בתורה אלא מחמת השלילה היינו הבריחה מחיצוניות זה זוכה בכל האורות יחדיו חכמה בינה אהבה יראה [ועדה"א ידוע שארבעת אלה הם ד' פרשיות שבשל ראש ותפארת ישראל מניח, וידוע שתורה היא מדת התפארתן:
121
קכ״בובדוגמא זו י"ל במשכן שישראל זוכין מצד הבריחה כנ"ל נכלל בו ארבעה אלה חכמה ובינה יראה ואהבה, חכמה כי באמצעות המנורה משפיע השי"ת חכמה בישראל כאמרם ז"ל הרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום, ובכלל משם היו שואבין רוה"ק, בינה כמ"ש הביאני אל בית היין וברש"י אוהל מועד ששם תנו פרטי' וביאורי' של תורה ויין הוא בחי' בינה כנ"ל ע"כ פרטי' ובאורי' של תורה נרמז ביין כידוע מההפרש שבין חכמה לבינה, יראה ידוע מענין פרשת הקהל דכתיב ויראו את ה' אלקיכם, וביהושע (כ"ב כ"ה) כתיב והשביתו בניכם את בנינו [שלא יניחום לעלות לשילה] לבלתי ירא את ה', ועי' בסידור הרב ז"ל בהערה לתיקון חצות, אהבה מפורש תוכו רצוף אהבה וכתיב הביאני אל בית היין שהביאנו לעיל פירש"י שקאי על אוהל מועד וסיומא דקרא ודגלו עלי אהבה, וכידוע מענין הכרובים שהיו מעורין זה בזה:
122
קכ״גועוד במדרש הנצב פתח דברינו יש לך אדם לוקח מקח ובנ"א אינם יודעים מהו אלא משכר הסרסור נתוודע מה לקח כך התורה אין אדם יודע מהו אלא משכר שלקח משה שנא' ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו, ומובן עם דברינו הנ"ל שהתורה שאנו משיגים הוא רק לבוש התורה, אבל פנימית התורה היא מרוממת מאד ואורייתא וקב"ה כולא חד, ולזכות לפנימית התורה שהיא אלקית א"א אלא ע"י הריחוק והבריחה מדבר שהיא להיפוך, והנה האלקית אינה נראה ולא נודע מהו כשם שא"א לידע מהו הקב"ה, אבל משכר הסרסור שלקח משה קירון עור פנים בפועל נודע שפנימית התורה היא אור פני מלך חיים:
123
קכ״דוזה עצמו הוא סיום דברי המדרש כביכול נמכרתי עמה היינו שבתוך תורה הנגלית שהיא לבוש התורה נטמן בה האלקית שא"א לזכות אלא בבחי' לקיחה כנ"ל, וזהו כביכול נמכרתי עמה ולא בתורת מתנה לבד אלא בבחי' לקיחה כמ"ש לקחתי מתנות באדם בלקיחה נתנה לו כנ"ל:
124
קכ״הונראה לפי מה שבארנו דברי המדרש הנ"ל יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב ואין בו כסף וכו' שיש הפרש בין מה שאדם זוכה וממשיך במעשיו הטובים שזה נקרא בחיוב שאין לו בו אלא ענין זה שהמשיך, אבל הזוכה בשביל הבריחה מחיצוניות ונקרא בשלילה, וכשם שהבריחה היא מכללית החיצוניות כן זוכין לעומתה בקדושה כללית, יובן ההפרש בין שבת ליו"ט, שיו"ט ממשיכין הקדושה בחיוב, היינו בפסח במצות שבפסח, פסח מצה מרור כבזוה"ק ח"ג (רפ"ו.) מצה בה מזמנים לשבעה יומין דפסח [ובודאי ליל ראשון מזמנין בפסח מצה ומרור] לשבעה יומין דסוכות מזמנים בשבעה מיני וכו', וכידוע פסח באהבת חסד דרגא דאברהם שבועות דרגא דיעקב ר"ה יומא דדינא דרגא דיצחק יוהכ"פ דרגא דמשה סוכות דרגא דאהרן, ר"ח דרגא דדוד, א"כ אין זוכין אלא דרגא זו שהמשיך אבל שבת פירושו שביתה והוא שם של שלילה ששובת ומבדיל עצמו מימי חול, דבאמת לפי רוממות שבת שהיא מעין עוה"ב א"א לזכות בו בחיוב היינו ע"י מצות ומעש"ט להמשיך את השבת אלא בשלילה היינו מחמת הבריחה מימי חול כמו שהגדנו זה כבר, שכמו עוה"ב לרגלי רוממותו א"א לזכות בו אלא ע"י שבורח מטנופי דהאי עלמא, וכבמדרש ריש פ' חקת העוה"ב מעוה"ז, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם רבו הקדוש הרי"ם זצללה"ה מגור שהפי' לעומת שמתרחק מעוה"ז, כן שבת שהיא מעין עוה"ב זוכין לה נמי רק ע"י השביתה והריחוק מימי חול ע"כ זוכין לקדושה כללית, וכבזוה"ק דשבת היא כללא דאורייתא, וכמו שאנו אומרים בזמירות זכרו תורת משה במצות שבת גרוסה, וזהו שאיתא במהר"ל ששבת לבדו היא כנגד כל המועדים כולם יחד, והטעם י"ל כנ"ל, ובודאי שאין כולם זוכין בשוה אלא כל אחד כפי מסת התרחקו מימי חול, וכמו שאין כולם זוכין בשוה לתורה וכן להמשכן, וכן לעוה"ב שכל צדיק יש לו מדור לפי כבודו, וכן בשבת לפי מסת שטרח בע"ש יש בכחו לפשוט א"ע מימי חול לגמרי עד שתהי' באמת כאלו כל מלאכתך עשוי', שלאו כל מוחא סביל דא, ולפי מסת שהוא מפשיט א"ע ובורח ממנו זוכין לאור של שבת, אבל מ"מ מה שזוכין הוא קדושה כללית כנ"ל:
125
קכ״וולפי האמור יתיישב לנו מה דקשה למה צריך להקדים שבת למלאכת המשכן לומר דאינו דוחה שבת, מה ס"ד דנדחה, והרי לקרבנות הקבוע להם זמן צריכין קרא דבמועדו לומר שדוחין, ממילא במלאכת המשכן דלא כתיב קרא להתירא, משמע ממילא דלא דחי, וליכא למימר אי לא כתיב קרא לאיסורא הוי ילפינן מקרבנות להתירא, דשאני מלאכת המשכן דלא קבוע להו זמן, ואפי' לאחר שנגמר הי' מונח מקופל שלשה חדשים מכ"ה בכסליו עד אחד בניסן, ועוד לדעת רש"י והרמב"ם דכל עצמו של המשכן הוא צורך לקרבנות, א"כ משכן בערך קרבנות הו"ל מכשירין דלעולם לא דחי, ועוד מדאיצטריך קרא לקרבנות הקבועים להם זמן דדחי ש"מ דמשכן לא דחי:
126
קכ״זאך לפי דרכינו הנ"ל יש לומר דשאני קרבנות שאין בהם אלא ענין פרטי כהנ"ל דהמקריב עולה שכר עולה בידו ותו לא, וע"כ אי לאו דכתיב במועדו, לא הי' דוחה ענין פרטי לשבת דהיא כללי כנ"ל, אבל משכן שבא מכח ההיפוך ובשלילה כנ"ל שזוכין לכל האורות יחד, הי' ס"ד דדחי, ע"כ הוצרך קרא דלא דחי:
127
קכ״חבזוה"ק (קכ"ו.) שלהי פרשת משפטים בפסוק ויגש משה לבדו אל ה' ובההוא שעתא אתבשרו למהוי בינייהו מקדשא כד"א ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ויש להבין דפסוק זה נאמר בפרשת ואל משה אמר עלה אל ה' וברש"י פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות בד' בחודש, ואפי' לדעת הרמב"ן שהי' באותו יום של מ"ת, מ"מ הי' קודם עלייתו להר לקבל הלוחות והרי לדברי כולם ציווי מלאכת המשכן לא הי' אלא בהר כמ"ש ככל אשר אתה מראה בהר:
128
קכ״טונראה דהנה בזוה"ק ריש פ' רקהל (קצ"ב.) ת"ח מה כתיב בקדמיתא (שמות כ״ה:ב׳) מאת כל איש אשר ידבנו לבו לאכללא כלא בגין דבעא קב"ה למעבד עובדא דמשכנא מכל סטרין במוחא וקליפה ובגין דהוו אינון ערב רב בגווייהו אתמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו לאכללא לון בינייהו דישראל דאינון מוחא וכלהו אתפקדו לבתר מטא לזיני' ואתו אינון ערב רב ועבדו ית עגלא ומטא אבתרייהו אינון דמיתו וגרמו לון לישראל מותא וקטולא אמר הקב"ה מכאן ולהלאה עובדא דמשכנא לא יהא אלא מסטרא דישראל בלחודייהו מיד ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' וכתיב בתרי' קחו מאתכם תרומה לה' מאתכם דייקא ולא כקדמייתא וכו' עכ"ל, ויש להבין מאחר דעובדא דמשכנא הי' מתבעי למעבד מכל סטרין במוחא וקליפה, ומשמע דכך צריך להיות, במה נתקן אח"כ שהי' מסטרא דישראל בלחודייהו, הלא לא הי' במוחא וקליפה, ומ"ש דבראשית הי' צ"ל במוחא וקליפה ואח"כ נשתנה שדי במוחא לבד, ואף כי אין לנו עסק בנסתרות, מ"מ כל פטפוטי דאורייתא טבין:
129
ק״לונראה דהנה במד"ר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת זהב זו בבל וכו' וכסף זו מדי וכו' נחושת זו יון, אבל ברזל אין כתיב כאן לא במקדש ולא במשכן למה שנמשל בו אדום הרשעה וכו', ויש להבין מה עבידתייהו דמלכיות הכא שהרי אין להאומות שום מקום בהמשכן, ואינו דומה למקדש שהי' רשאין ליקרב עד החיל, אבל במשכן כלל כלל לא, ונראה דהנה בתנחומא ועורות אלים מאדמים זו אדום, ואמרנו לפרש דלא פליגי הרבה והתנחומא, דהנה בויק"ר דגמל שפן ארנבת מקבילים לשלש מלכיות הראשונות והחזיר למלכות רביעית, והנה גמל שפן ארנבת סימן טהרה אחד שיש בהן הוא מבפנים שהן מעלה גרה מורה ששורשם בקדושה [כי כל דבר מוכרח שיהי' לו שורש בקדושה ואלמלא כן לא הי' חי] היא בפנימיותן, אבל חזיר סימן טהרה שלו הוא מבחוץ שהוא מפרים פרסה והיא גרה לא יגר מורה שבפנימיותו הוא כולו רע ושורשו בקדושה הוא רק בחיצוניותו, וע"כ לעתיד לא יהי' שריד לבית עשו, ויובן עפ"מ שהגיד הבעש"ט ז"ל שהא דאמרו ז"ל שעתיד הקב"ה להוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאים בה ורשעים נדונין בה, היינו משום דחמה היא מלך הנבראים וכשיוציא חמה מנרתיקה ותשאר ערום בלי לבוש כך יהיו כל הנבראים שתחתי', שישארו ערום בלי לבוש, ואז יתראה כל דבר כמו שהוא באמת בלי כחל ובלי שרק, וע"כ הצדיקים שבעצם הם טובים ואם יש בהם מעט רע הוא רק במקרה וכמו לבוש להם, ע"כ אז כשתסתלק הלבוש ושארו כולו טוב, אבל הרשעים הם בהיפוך שעצמם רע ומעט טוב שנמצא בהם הוא במקרה ולבוש להם, וע"כ כשיתערטלו מהלבוש יתראה שאין בהם אלא רק רע, וזהו צדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונים בה ודפח"ח, וע"כ שלש מלכיות הראשונות שמעט טוב ושורשם בקדושה הוא בפנימיותם, ואף שיתערטלו מ"מ ישאר שורשם בקדושה שהוא בפנימיותם, אבל עשו שבפנימיותו הוא כולו רע [ואף שהיו בו נשמות קדושות כידוע, מינן הוו אלא היו בשבי' אצלו, ובסוד כי ציד בפיו שהגיד הרה"ק המגיד ז"ל מראוונע שנשמות קדושות שהיו בו הי' רק בפיו עכ"ד, והכתוב קראם ציד, כי בצידה היו אצלו ונתבררו ממנו עד עת קץ] ושורשו בקדושה הי' רק בחיצוניותו, ע"כ כשיתערטל מחיצוניותו לא ישאר אצלו בפנימיותו שום שורש וענף, וע"כ לא יהי' שריד לבית עשו:
130
קל״אומעתה מיושב דלא פליגי הרבה ותנחומא, דודאי דוגמתם הנצרך למשכן הוא צד שורש הקדושה שבהם, וע"כ שלש הראשונות שצד הקדושה שבהם בפנימיותם וחלקם הפנימי שבהם נכנס לקדושה, וזהו זהב וכסף ונחושת שנצרך בפנימית המשכן, ובזה אין לעשו שום שייכות, שהרי אין לו בפנימיות קדושה של כלום, וזהו לא יהי' שריד לבית עשו היינו הפנימיות שבו שמכונה בשם בית, כי שדה הוא נגלה מורה על חיצוניות, ובית מורה על פנימיות, ומזה מיירי הרבה, אבל התנחומא מיירי מחיצוניות של עשו שרק לעתיד יתערטל מלבושו, אבל בזמה"ז שעודנו לבושו עליו ובלבושו יש לו שורש בקדושה זה נתקבל גם למשכן, ובודאי מעט קדושה שהי' לו בחיצוניות ישאר ממנו גם לעתיד אחר שיתלבן ויזדכך כמו קליפה שומר לפרי, וע"כ נעשה בו נמי לבוש וכיסוי למשכן בחיצוניות והיא המכסה עורות אלים מאדמים:
131
קל״בוממוצא דברים אלו שצד ושורש הקדושה שיש בהאומות נתקבל להמשכן, ובודאי הכוונה שבאמצעות שורש זה שנתקבל להמשכן יהי' מקום לכל האומות להמשך אחר הקדושה שיתקנו מעשיהם להתקיים בהם פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ ואמרו ז"ל כהנים לוים וישראלים לא כתיב אלא כל אפסי ארץ, ובזה מבואר מה עבידתייהו דמלכיות במשכן:
132
קל״גולפי האמור יתיישב לנו דברי זוה"ק ח"ג (רכ"א.) דכד נפקו ישראל ממצרים בעא קוב"ה למעבד לון בארעא כמלאכין קדישין לעילא בעא למבני לון ביתא קדישא ולנחתא לי' מגו שמי' רקיעין ולנטעא לון לישראל נציבא קדישא כגוונא דדיוקנא לעילא הה"ד תביאמו ותטעמו בהר נחלתך באן אתר במכון לשבתך פעלת ה' בההוא דפעלתא אנת ה' ולא אחרא מכון לשבתך פעלת ה' דא בית ראשון מקדש ה' כוננו ידיך דא בית שני ותרווייהו אמנותא דקב"ה אינון ומדארגיזו קמי' במדברא מיתו ואכנס לון קב"ה לבנייהו בארעא וביתא אתבני ע"י דב"נ ובגין כך לא אתקיים וכו' ועד כאן בניינא קדמאה דקב"ה לא הוה בעלמא ולזימנא דאתי כתיב בונה ירושלים ה' איהו ולא אחרא ובניינא דא אנן מחכאן ולא בניינא דב"נ דלית בי' קיומא כלל, בית ראשון ובית שני יחית לון קב"ה כחדא מלעילא כו' ועד כאן לא הוה בעלמא דאפי' קרתא דירושלים לא ליהוי אומנתא דב"נ דכתיב ואני אהי' לה חומת אש סביב וגו' אי לקרתא כתיב הכי כ"ש ביתא דאיהו דיורא דילי' ועובדא דא הוי אתחזי למיהוי ברישא כד נפקי ישראל ממצרים ואסתלק עד לסוף יומין בפורקנא בתראה עכ"ל:
133
קל״דויש בכאן שאלה ציווי מלאכת המשכן שהי' מקמי דארגיזו קמי' במדברא שלשיטת זוה"ק ציווי מלאכת המשכן הי' קודם חטא העגל, למה נצטוו כל עיקר על מלאכת המשכן ולא ירד להם משכן של אש מן השמים, ואין לומר מפני שהיו עתידין לחטוא, הלוא באשר הוא שם כתיב ואין דנין את האדם על חטא העתיד לעשות, ולא עוד אלא שזה הי' כעין גזירה שמוכרחים לחטוא, כי בלא"ה אין מקום להציווי כלל:
134
קל״האך לפי דרכינו הנ"ל י"ל עפ"י דברי הרח"ו דבנפשות אין לאוה"ע שום שייכות לישראל אלא בגופין באשר כולם טבועים בחותם של אדה"ר יש להם שייכות לישראל, ולפי"ז י"ל באשר הכוונה לקבל גם כל האומנת ולהמשיכם שיכנעו להקדושה, אם הי' יורד משכן של אש שהי' כולו רוחני לא הי' לאוה"ע שום שייכות אליו, ע"כ נתבקש שיהי' המשכן גשמי של זהב וכסף ונחושת, ובגשמית שוב יש גם לאוה"ע שייכות אליו, וכבמדרש הנ"ל זהב זה בבל וכו', והכוונה במקדש ה' כוננו ידיך הי' על בהמ"ק שיבנה בא"י, וכמ"ש מקודם תביאמו ותטעמו בהר נחלתך ברישא ואח"כ מכון לשבתך פעלת וגו', אבל במדבר גם מעיקרא לא היתה הכוונה אלא משכן גשמי:
135
קל״ווי"ל דהא דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ובש"ס ריש עירובין מקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש, מ"מ מדשני קרא בדיבורא וכתב בכאן מקדש מורה שרמז על בהמ"ק שיבנה בא"י שירד מן השמים, ובאם לא חטאו הי' נתקיים תיכף, ומחמת שגרם החטא, יתקיים זה הפסוק לעת"ל, ובזה מדוייק ושכנתי בתוכם שדקדקו המפרשים דהול"ל בתוכו דכתבו הכוונה, בתוך כל איש ואיש שיהי' בעצמו מעון לשכינה, וזה עדיין לא נתקיים אלא לעתיד א"כ קרא זה הוא לאו דווקא על תיכף אלא שהיא הבטחה לישראל שסוף כל סוף ישראל במעשיהם הטובים יזכו שיהי' מזה מקדש של אש שירד מן השמים, אבל אינו מדבר הכתוב מימי היותם במדבר שאז נתבקש דווקא משכן גשמי אפי' לא חטאו כנ"ל:
136
קל״זולפי האמור יעלה בידינו טעם נכון על מה שקיבל מרע"ה את הערב רב, שלא הי' רצון של הקב"ה בכך, ומ"מ לא נאמר לו מפי הגבורה שלא יקבלום, וגם אחר שהי' לישראל כספחת בעור וכמה וכמה צרות סבלנו מהם, ובזוה"ק שכל הצרות שבאחרית הימים מהם היא, למה לא הרגיש מרע"ה שיותר טוב שלא יקבלום, ולפי דרכינו י"ל היות דישראל אחר מ"ת היו כמלאכים וכמ"ש אני אמרתי אלקים אתם, וגם גופם הי' מזדכך מאד עד שאז לא הי' לאוה"ע שום השתוות לישראל, ולא הי' אפשר שיהי' להם שייכות לישראל שיתמשכו להקדושה, ע"כ היתה עצת מרע"ה שטוב לקבל הע"ר שיהיו אמצעים בין ישראל לאוה"ע, שהע"ר לא פסקו זוהמתן ומ"מ הי' להם קצת ענין ישראל, ובאמצעותם יהי' מקום לאוה"ע להתקרב, ובאמת הי' זה עצה נכונה ראוי' למרע"ה שעי"ז שיכנעו כל העולם להקדושה יהי' גמר התיקון, וזה תאוות כל נפש, אך לא הי' רצונו של הקב"ה בכך, כי הכל גלוי וידוע לפניו שישראל לא ישארו באותה מעלה ויחזור הרע להתפשט בעולם וישראל יחזרו להתגשם, ואז שוב יהי' לאומה"ע להתקרב באמצעות ישראל לבד, כי שוב יש להם השתוות בגופם, ולא יהיו צריכין לאמצעות הע"ר, ומ"מ לא הי' הקב"ה אומר למרע"ה, שא"כ הי' מורה שישראל לא ישארו במעלתם ושוב היו מוכרחים להחטא, ומרע"ה באשר לא שיער מראש בהחטא הי' בפניו קבלת הע"ר לעצה טובה מאד:
137
קל״חומעתה מיושבים דברי הזוה"ק שהקשינו, דמאחר שהיתה הכוונה דעובדא דמשכנא יהי' מכל סטרין במוחא וקליפה, ושע"כ כתיב וכל איש אשר ידבנו לבו לכלול גם הע"ר, במה נתקן אח"כ שהי' מסטרא דישראל בלחודייהו, ולהנ"ל י"ל דמה שהוצרך שיהי' במוחא וקליפה הכוונה כדי שיהי' מקום לאומה"ע שבאמצעות הע"ר יתקרבו גם הם, אך כ"ז קודם החטא שהיו ישראל במעלה גדולה כמה"ש הוצרך לממוצע, אבל אחר החטא שישראל נפלו ממדריגתם שוב איננו נצרך לאמצעות הע"ר כלל:
138
קל״טוממוצא הדברים יבואו על נכון דברי זוה"ק הנצב פתח דברינו שעוד במאמר ונגש משה לבדו אל ה' באותו פרק נתבשרו למיהוי בינייהו מקדש כמ"ש ועשו לי מקדש והיינו דאיננו מדבר ממשכנא שבמדבר וגם לא ממקדש ראשון ושני אלא ממקדש העתיד שירד מן השמים, כמו שהגדנו לעיל דהאי ועשו לי מקדש עלי' קאי:
139
ק״מולפי דברינו אלה יש לקיים גם דברי הספורנו דמפרש דאם לא חטאו ישראל בעגל לא היו צריכין למקדש ומשכן והי' נתקיים בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך בלי אמצעות משכן וכליו, וכבר דחינו דבריו ממה שמצינו לעתיד אחר גמר התיקון יהי' לישראל בהמ"ק כמפורש ביחזקאל צורת הבית, וכן בישעי' אל בית אלקי יעקב וכתב עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, ולדברינו הנ"ל י"ל שכוונתו על משכן וכלים גשמים, אבל המקדש של עתיד יהי' של אש ורוחני, זה איננו נחשב לממוצע אדרבה אז יתקיים ושכנתי בתוכם דייקא כנ"ל, כי הוא הולך בשיטת רש"י והמדרש שגם ציווי מלאכת המשכן הי' אחר מעשה העגל, אבל זולת מעשה העגל לא היו צריכין כלל למשכן עד בואם לארץ, ואז הי' נתקיים היעוד כמ"ש בזוה"ק שלהי משפטים כנ"ל שהכוונה על מקדש רוחני:
140
קמ״אפרשת תרומה שנת תר"פ.
141
קמ״בועשית קרנותיו על ארבע פנותיו, בתנחומא לכפר על אומה שרוממתי' בארבע קרנות, קרן ישראל שנאמר וירם קרן לעמו, קרן תורה קרנים מידו לו ושם חביון עוזו, קרן כהונה ותרם כראם קרני, וקרן מלכות שנא' ומשה לא ידע כי קרן עור פניו וכתיב ויהי בישרון מלך, ויש להבין שייכות הקרנות למזבח יותר מבכל הכלים:
142
קמ״גונראה דהנה מזבח הוא לשון זביחה וזבחי אלקים רוח נשברה, ובודאי כך הוא בפועל שמכנים בלב ישראל הכנעה ושברון רוח, וכך הוא נמי בפשיטות שהוא רואה את האברים נשרפים תמורת אבריו כמ"ש הרמב"ן ויקרא, וזה צריך שמירה שלא יפול לב אדם עליו כמתיאש ח"ו שהוא גרוע מהכל, ע"ז באין קרנות המזבח לרמוז על קרנות ישראל שמורין שיגבה לבו בדרכי ה', כי סוף כל סוף יתקיים וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, שקרני רשעים מסתעפים מעוונות ישראל ח"ו, ומחמת הכנעה ושברון לב בתשובה על הקרבן מתכפרים העוונות וגורם גדוע קרני רשעים, ואז תרוממנה קרנות צדיק, וע"כ לעומת שהמזבח מכניס בלב ישראל הכנעה כנ"ל מכניס אתה נמי הגבהת הלב בדרכי ה', ויש לומר שזה נמי מורה מקומו כבהמ"ק מכוון באמצע אורך העזרה, כ"ב אמה למזרח וכ"ב אמה למערב, שמשם למזרח הם ט"ו מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים מורים על ירידת הנפש והכנעה, ולמערב הם מעלות האולם וההיכל שמורה על עלי' והתרוממות הנפש, ובדקדוק נשנה במשנה אלו בלשון ירידה מעזרת ישראל לעזרת נשים ולא אשתמיט לומר עולות מעזרת נשים לעזרת ישראל, ובמעלות האולם נשנה בלשון עלי' לרמז על דברינו אלו, ויש לומר שזהו שנקרא מזבח העולה לרמוז בו שתי הענינים שמכנים בלב ישראל, ומ"מ גם מדה זו של הגבהת הלב בדרכי ה' צריך שמירה לבל יסתעף ממנו גאות ועזות לרהוב נער בזקן נקלה בנכבד, וזהו שברש"י וצפית אותו נחושת לכפר על עזות מצח שנאמר ומצחך נחושה:
143
קמ״דתרומה זכור שנת תרפ"ג.
144
קמ״השלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, וכבר דקדקנו למה מלך ברישא והדר להכרית זרעו של עמלק ואף דכתיב והי' בהניח, מ"מ אין הפירוש כיבוש כל הארץ, שהרי גם בימי דוד עוד נשאר לכבוש, ותפסו ז"ל על דוד על מלחמתו בסוריא סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך מכבש ארצות אחרות, הרי שאף בימי דוד עדיין לא נכבשה כל הארץ ומכ"ש בימי שאול, ומ"מ נצטוה במלחמת עמלק, אלא דכשארץ שקטה ממלחמה נקרא בהניח, וא"כ למה נצטוה למנות להם מלך ברישא, וכבר הגדנו בעזהי"ת הרבה טעמים בזה:
145
קמ״וונראה עוד לומר דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד דעמלק הי' בטומאה היפוך מיעקאע"ה בקדושה ושמו מורה עליו עמלק הוא מלשון עיקול ועקלקלות היפוך מיעק"א ע"ה הנקרא ישראל וישרון מלשון ישר עכ"ד, והוספנו לימר שיעק"א אמיתי הוא כמ"ש תתן אמת ליעקב, ולעומתו עמלק הוא תכלית השקר לכך הי' כל ענינו שקר כסות ולשון שינה, יעמד מחוץ לענן וקרא לישראל ואמר שבא לעשות עמם סחורה כבפדר"א, וע"כ אם שקרת במדות ובמשקלות ענשו מדה במדה כדכתיב בתרי' פרשת עמלק כברש"י:
146
קמ״זונראה עוד לומר דהנה שני שמות של יעקב וישראל מורים על מהותו יעקב מלשון עקב מורה על הכנעה, וישראל ע"ש כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל מורה על שררה והתרוממות, ולכאורה נראה כמדות הפכים, אבל אינו כן, שהכנעה היא לרצון השי"ת אבל השררה והתרוממות היא בעצם על כחות נפשו להיות מושל עליהם כמ"ש ומושל ברוחו מלוכד עיר, ועיין בכוזרי ריש ח"ג וכאמרם ז"ל צדיקים לבם ברשותם ואל כל אשר יחפוץ יטנו, ומחמת זה מסתעפת השררה על זולתו כי האדם עולם קטן, דוגמת עולם הגדול וזה מתדמה לזה:
147
קמ״חודוגמת שתי מדות הללו הכנעה והשררה שהי' ביעקב מצינו בעמלק, על צד הקילקול ורוע, לעומת מדת הכנעה הי' קליפת עמלק הכנעה רעה המפיל ליאוש והתקררות, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששניהם בחי' דעת, ודעת היא להיות מכיר את ערכו כמה הוא רחוק, וכמו שמצינו במרע"ה שהי' בבחי' דעת, ובמ"ר ויקרא שמרע"ה הי' ת"ח שיש בו דיעה שהוא עשה את המשכן ומ"מ עמד לו מן הצד ולא נכנס עד שקרא לו ולעומתו דעת שבקליפת עמלק הוא נמי להיות מכיר פחיתת ערכו, אבל זה כדי להפילו ביאוש הנורא והתקררות כמ"ש אשר קרך בדרך ופירשו ז"ל מלשון התקררות והעדר החיית היפוך המתחזק ומהדר לשלימות והתלהבות כמ"ש חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש, זהו מדת ההכנעה שבקליפת עמלק לרוע, ולעומת מדת השררה להיות לבו מוגבה בדרכי ה' ומושל ברוחו הי' קליפת עמלק כלבין דחציפין, כלב הוא הלהוט אחר התאוה כמ"ש והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, ואם זה מדתו העזות והחוצפה, וחוצפה מלכותא בלי תגא, וזה מדת השררה על עצמו ועל זולתו לרעה, ונראה דשני מדות הרעות אלו מרומזין באותיותיו עם לק עם הוא מלשון גחלים עוממות שפירושו כביות, וזהו הכנעה רעה המפילה ליאוש והעדר החיות, לק הוא מלשון כאשר ילוק הכלב, ובמדרש על בלק [שבזוה"ק שהי' בו שתי אותיות האחרונות של עמלק] שבא ללוק דמם של ישראל ככלב:
148
קמ״טויש לומר שדוגמת שתי מדות אלו הכנעה ושררה הי' ענין ביאתן של ישראל לארץ, ומלכות ישראל, דהנה כבר הגדנו עפ"י דברי המדרש למה נקרא ארץ מפני שרצתה לעשות רצון קונה, והוא מלשון רצון והשתוקקות להמשיך למעלה, ובסוד אלקים אל דמי לך, ובהכנעה כי ארץ היא תחתית היסודות, וכענין שכתוב ושפלת מארץ תדברי, וע"כ ביאתן של ישראל לארץ היא גרם להם מדת הכנעה לרצון ה', ומלך ישראל שהי' לבו כלב כל ישראל גרם להם מדת התרוממות הנפש וממשלה לכל איש על כל כחות נפשו ולהיות מושל ברוחו, ועם זה להיות נכנע לרצון ה' כענין במלך כיון שהי' כורע בתפלתו לא הי' זוקף עד גמר תפלה שמורה על הכנעה יתירה:
149
ק״נולפי האמור יובן שלהכניע ולמחות שמו של עמלק בעל שתי מדות הנ"ל לרעה, נתבקש ביאתן של ישראל לארץ ולמנות עליהם מלך למען יתחזקו ישראל מקודם בשתי מדות אלו שמורה עליהם שם יעקב וישראל בקדושה:
150
קנ״אולפי האמור יש לפרש הא דכתיב והי' בהניח ה"א לך מכל אויביך מסביב בארץ וגו', דעל מנוחת הנפש נמי קאי שאחר ביאתן של ישראל לארץ השיגו ישראל כח השררה על כחות נפשם ומושלים ברוחם, זה נקרא מנוחה שלימה אז הוא זמן מחיית עמלק, ויש לומר שמה שנצטוו להרוג גם הבהמות דהוא מלשון תמחה את זכר עמלק כברש"י, זה רק אחר בהניח, אבל כל עוד שלא נתקיים בהניח, אף שנצטוה לדורות להרוג את עמלק אפי' בעודנו דווים וסגופים בלתי מנוחה, מ"מ לא הזכירו הפוסקים שגם לדידן מצוה להרוג את בהמתם:
151
קנ״בובזה יש לפרש הכתוב ויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ה' למשחך למלך על עמו ועל ישראל וגו' עתה לך והכית את עמלק וגו', ולכאורה הלשון על עמו ועל ישראל נראה כפל לשון, דמי לא ידע דעם ה' הם ישראל, אך לפי דרכינו הנ"ל יומתקו הדברים, דעם ה' הוא מדת הכנעה לרצון ה', וישראל היא מדת השררה ומושל ברוחו, וא"כ שתי המדות האלו לך, ע"כ לך נאה לך יאה למחות את זכר עמלק:
152
קנ״גולפי דרכינו זה יתבאר לנו עוד כל הענין ומחשבת שאול, דהנה דהמע"ה מצינו בו שתי המדות יחדיו שהי' נכנע לרצון השי"ת עד מאד וכל ספר תהלים מלא מזה ואמר על עצמו ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם, ועם זה הי' בו מדת החוזק והשררה כאמרם ז"ל כשהי' עוסק בתורה הי' מעדן עצמו כתולעת, וכשהי' יוצא למלחמה הי' קשה כארז, והמלחמה היתה גם בעצמו להיות מושל ברוחו, וכן למלחמה על אומה"ע שונאי ישראל בחד מתקלא סלקא כנ"ל, ומחמת שהי' בו שתי המדות כאחד בשלימות נבחר למלך על ישראל, אך באשר עדיין לא הגיע העת למלכות ישראל, וישראל בקשו להם מלך נבחר לשעתו שאול, אף שלא הי' בו כח השררה כ"כ, מ"מ הי' עכ"פ מדת הכנעה בשלימות, כי הי' משבט בנימין קטנן של שבטים, וכמו שנראה מענינו שהי' נחבא אל הכלים, אך באשר חסר לו מדת השררה היתה עצת ה' לצוהו על מלחמת עמלק, אף שאיננו ראוי לכך כי חסר לו הענין שנצרך מינוי המלך ברישא כנ"ל, והוא בעצמו הי' ידע מזה, מ"מ שמחמת שיבטל את דעתו והבנתו לרצון ה' יזכה להתרוממות והתנשאות, כאמרם ז"ל במרע"ה בזכות ויסתר משה וגו' מהבט זכה לתמונת ה' יביט, ומחמת התרוממות והתנשאות הדעת הי' זוכה למדת השררה נוסף על מדת הכנעה שהיתה לו מאז, ע"כ הי' נעשה שוב ראוי למחות את זכר עמלק דעת דקליפה והכנעה הרעה, אך מחמת שהי' ירא את העם ולא עצר כח למשול על כחות נפשו ודן קו"ח לעצמו, שוב התגבר עליו כח קליפת עמלק והחי' את אגג שלזה לא הי' לו שום תירוץ, ובזה ניחא מה שלא שאל לו שמואל על אגג אלא מה קול הצאן הזה באזני וקול הבקר אשר אנכי שומע, שבאמת במה שהחי' את אגג לא הי' עליו כ"כ קושיא שלזה הי' כח קליפת עמלק תוקפתו ע"כ שלא בטובתי, וכל התפיסה עליו הי' במה שדן קו"ח לעצמו וכנ"ל, וזה שאמר לו שמואל אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, והיינו שענין הקטנות והכנעה הי' לך מקמי הכי, אבל באשר ראש שבטי ישראל אתה וימשחך למלך על ישראל הי' לך לאחוז גם במדת השררה כמו שמורה שם ישראל:
153
קנ״דולפי האמור יתפרש לנו הטעם שלא המית שמואל הבהמות, שמצוה זו הי' רק לשאול כשיתחזק וימשול ברוחו לנהוג שררה, אז הי' זמן מחיית עמלק, ונתקיים כמ"ש בקרא והי' בהניח כי בשררת המלכות היו כל ישראל מושלים ברוחם כנ"ל, וזה הי' המנוחה שלימה מכחות נפשם המושכים לצד אחר, והי' הציווי להרוג גם הבהמות כברש"י בפירוש תמחה את זכר עמלק, אבל כאשר טעה שאול כנ"ל, שוב לא נתקיים והי' בהניח, ע"כ לא הי' הציווי להרוג גם הבהמות ולא הרג אלא את אגג שזה מצוה לדורות גם היום, אבל לא הבהמות, וזה שעוררנו לעיל שלא מצינו להפוסקים שיהי' מצוה גם בזמה"ז להרוג את הבהמות:
154
קנ״הבמדרש הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, ואינו מובן מה הוסיף מפשטא דקרא, ונראה דהא דתורה נקראת לקח כבר דברנו בו, ויש עוד לפרש לשון הגבהה כמו שדייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דלעולם לשון לקיחה היא הגבהה, וכבר הזכרנו זה פעמים רבות, והבאנו כמה מדרשים ראי' לזה, וכאן הפירוש להרים את דברי התורה, וכמ"ש הרב דענין תורה לשמה היא לתועלת התורה ולא לתועלת עצמו לבד, ובפשיטות יש לפרש הדברים דהנה שרשי התורה הם אלקית וניתנה למטה בדברים דהאי עלמא דיני מלוה ולוה וכל סדר נזיקין וכה"ג, אך במה דאדם לומד ברעותא דלבא זהו אמצעי להרימה לשרשה, וע"כ נקראת לקח, וזהו הפירוש אל תעזבו את המקח היינו ענין הרמה שהיא ע"י רעותא דלבא, וזה עצמו הענין בנדבת המשכן י"ג דברים לעומת י"ג מכילין דרחמי, והי' בהן חיות ממש עד שנשאו א"ע, וכל זה מפאת רעותא דלבא דומה לתורה כנ"ל:
155