שם משמואל, תצוה י׳Shem MiShmuel, Tetzaveh 10
א׳תצוה וזכור שנת תר"פ
1
ב׳בפדר"א פ' מ"ד כתוב אחד אומר זכור את אשר עשה לך עמלק וכתוב אחד אומר זכור את יום השבת לקדשו האיך יתקיימו שניהם זה זכור וזה זכור אמר להם משה אינו דומה כוס של קנדיטין לכוס של חומץ, וכו' זה זכור לקדשו, וזה זכור להשמיד ולהכרית את זרעו של עמלק וכו', ובתנחומא פ' תצא מאריך יותר, ובפשיטות אינו מובן מה חידש לנו, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש שבא לומר שעמלק הוא היפוך שבת, היינו ששבת היא פנימית, יומא דנשמתא שהיא בפנימית, ועמלק איננו כשאר אומות שהם חיצונים אלא שהוא נמי פנימי, אבל פנימית רע, וזהו שמשל את שניהם לכוס של יין, שמהות היין שהוא פנימית הענבים, אלא שזה קנדיטון וזה חומץ שהוא נמי בא מפנימית הענבים אלא שנתקלקל עכ"ד, ומ"מ עדיין יש להבין למה פרט שבת מכל התורה כולה שהיא פנימית, כי לא ידע אנוש ערכה ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה, ועמלק שהוא תכלית הרע הרי הוא היפוך כל התורה כולה, וגם בעיקר מצוות מחיית עמלק למטה יש להתבונן בו, מאחר שכתיב כי מחה אמחה הרי אלוגין שלו נקרא ומפורש למה נצרך עוד שישראל ימחו את שמו, וכי לסייעתן של ישראל הוא נצרך, אתמהה, וכבר דברנו בזה, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה:
2
ג׳ונראה דהנה במהותו של עמלק הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא היפוך מיעק"א ע"ה שנקרא שמו ישראל וישרון מלשון ישר, ועמלק הוא לשון מעוקל ועקלקלות עכת"ד, ונראה להוסיף בה דברים דהנה במדרש פ' תולדות ויקראו שמו עשו הא שוא שבראתי בעולמי, ויש להבין דמשמע שעד אז עדיין לא נברא מדת השקר, והרי נחש הקדמוני אמר שקר על בוראו מן העץ אכל וברא את העולם, א"כ הרי כבר נברא מדת השקר, ונראה דיש הפרש בלשון שוא ובלשון שקר דענין שקר הוא כשבא להטעות את זולתו, אבל בעצמו הוא יודע שאיננו כן, אבל ענין שוא נכלל בו נמי כשהוא מטעה גם את עצמו, וע"כ נחש הקדמוני שהי' ס"ם רוכב על נחש, וסם הוא מלאך שמרד, והמלאכים נבראו בשני, א"כ הרי הי' רואה איך שנבראו כל האילנות ביום השלישי, והי' יודע שח"ו אין שום מקום לומר מן העץ אכל וברא את העולם, אלא שבא להטעות את חיה, וזהו מהות השקר שבעצמו יודע שאיננו כמו שאמר, אלא הוא מטעה את זולתו, אבל עשו היתה רעתו בכפלים, ונוסף על מהות השקר שהי' ירושה בידו מנחש הקדמוני, ואיש ציד מתרגם נחשירכן, וכתיב כי ציד בפיו שהי' מטעה את זולתו, הי' בו נמי מהות השוא שהי' מטעה גם א"ע, ויתבאר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפירש"י שהי' עשו כבן שנים הרבה, היינו שהי' צדיק בעיני עצמו כאיש בא בימים שהשלים את שנותיו לטובה, עכת"ד, וכן נראה ממ"ש וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב ושלח אותו פדנה ארם לקחת לו משם אשה בברכו אותו ויצו עליו לאמור לא תקח אשה מבנות כנען וגו' וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת וגו' על נשיו לו לאשה, וברש"י הוסיף רשעה על רשעתו שלא גירש את הראשונות, ויש להבין אחרי שכל מה שעשה הוא בשביל כי רעות וגו' מה הועיל בזה שלקח נמי בת ישמעאל בעוד שלא גרש את הראשונות, וגם יש להבין למה הזכיר בכאן כי ברך יצחק את יעקב שגם בלי זה בשביל כי רעות בנות כנען ע"כ הלך לישמעאל, אך הפירוש הוא שעשו לא תלה את זה שנלקחו ממנו הברכות, וגם ברכת אברהם שנמסרה ליעקב לבדו לא תלה בעוונותיו, אף כי כל התועבות האלה עשה, ע"ז וג"ע ושפ"ד כבמדרש, מ"מ הי' כשר בעיניו שיגיעו לו הברכות, אלא תלה שהכל בשביל שבניו יוצאין מבנות כנען ואינם מיוחסים שיחל עליהם ברכת אברהם, ע"כ עשה עצה לנפשי ליקח את בת ישמעאל, וכאשר יוליד ממנה עוד בנים שהם יהיו מיוחסים אז יתברך ג"כ בברכת אברהם, וקצת דברי מצאתי באוה"ח, וממוצא הדברים שלא הרגיש בעצמו אחר כל תועבותיו שהחסרון הוא ממנו בעצמו, והנה זה הסתר כפול ומכופל שנשתקע כ"כ בהשקר להטעות את אתרים עד ששב להטעות גם א"ע, ודרכו ישר בעיניו, וזהו לשון שוא כנ"ל:
3
ד׳והנה ידוע שיעקב ועשו הם שני הפכים, ולעומת שהי' עשו רע בכפלים מדת שקר ושוא כנ"ל, הי' יעק"א ע"ה בהיפוך בכפלים, לעומת שהי' עשו במדת שקר הי' יעק"א איש האמת כמ"ש תתן אמת ליעקב, ולעומת שהי' עשו במדת שוא להיות מעוקם ושם חושך לאור ואור לחושך ומטעה א"ע ומעקל את שלמעלה למטה ושלמטה למעלה, הי' יעקב איש ישר הולך כשמו ישראל וישרון, ויש לומר שזהו מדת צדיק וישר, צדיק הוא במדת האמת היפוך השקר, וכלשון צדיק הראשון בריבו שסבורין בו שאומר אמת, וישר הוא היפוך העיקול, וברש"י תענית שישרים עדיפי מצדיקים, ומובן נמי להיפוך ששוא גרוע עוד משקר, וע"כ תחילה כתיב ביעקב איש תם וברש"י תם איננו בקי בכל אלה, כלבו כן פיו מי שאינו חריף לרמות קרוי תם עכ"ל, והנה מדה זו היא ממדת האמת, ואח"כ לאחר זמן זכה למדת ישר כשנקרא שמו ישראל וישרון כי מדת ישר הוא מעלה ביותר כמ"ש אחר תיבת צדיק כנ"ל, ולהיפוך עשו תחילה הי' בו מדת השקר איש יודע ציד כי ציד בפיו, ואח"כ הרע לעשית עד שנפל במדת השוא ועיקול להטעות א"ע שהוא בעל מעלה ולו נאה ולו יאה גם הברכות וברכת אברהם לו ולזרעו אם אמותם לא יהיו מורע כנען:
4
ה׳והנה משורש נחש יצא צפע הוא עמלק הפסולת מכל זרע עשו, שהוא תכלית השקר והשוא שבעולם, הוא המטעה את אחרים וכבתנחומא שעמד לו חוץ לענן והי' קורא להם ראובן שמעון לוי פוקו דאנא אחיכון ובעינן למעבד עמכון פרקמטיא כיון שהיו יוצאין היו הורגין אותן, וכן כסות ולשון שינה להטעות ולרמות שיהיו סבורין בו שהוא כנעני, ונוסף על מה שהוא שקר וקליפה קשה להכניס בלב אנשים מדת השקר והצביעות, עוד הוא שוא ועיקול להשים חושך לאור ואור לחושך כמהות המעקל שחוזר מה שלמטה למעלה ושלמעלה למטה וחוזר וכופל ומעקל ומטעה גם א"ע להיות כל דרכו הרעה ישר בעיניו ומחזיק את עצמו עוד לבעל מעלה מזולתו ומכניס גם את מדה רעה זו בלב אנשים:
5
ו׳והנה בש"ס שבת (קי"ח:) אר"י אמר רב אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתרי' ויבא עמלק, ולפי דרכינו במהות עמלק שרעתו בכפלים שוא, ושקר, יובן איך הוא מדה במדה מקביל ביאת עמלק בשביל חילול שבת, דהנה שבת היא מקור הברכה כמ"ש ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, וכמו שאנו אומרים בקבלת שבת לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה, והנה אמרו ז"ל כל מה דשקרא כנס פחתא נסיב, ומובן נמי להיפוך אשר הברכה מסתעפת מהאמת היפוך מדת השקר, וברכו באורה רמז לאור השכל בהיר היפוך להטעות את עצמו, ולרמז זה באה מצות סעודות שבת, ומצות נר של שבת, וזהו אסדר לדרומא מנרתא דסתימא ושלחן עם נהמא בצפונא ארשין, וזהו ששבת נחלת יעקב, וכמו יעקב שהיתה מדתו כפלים לטובה, מדת האמת וישר היפוך שוא ושקר, כן היא שבת זכור ושמור, שמור הוא ממלאכה וטרדת ימי המעשה ותתבולות האדם המביאתו לידי שקר כמ"ש על פת לחם יפשע גבר, ובמה שהאדם עוזב את כל אלה זוכה לעומתו למדת האמת היפוך השקר, וזכור הוא הארה אלקי בלב ישראל המאיר את העינים וזוקפין את הקומה, היפוך מדת שוא, ונראה שזהו שאנו אומרים בקבלת שבת ימין ושמאל תפרוצי, ימין רמז לאור שנברא ביום ראשון שמדתו חסד קו הימין היפוך מדת השוא ושמאל רומז לשמאל דוחה את כל השקרים וזהו ימינא ושמאלא ובינייהו כלה, וע"כ אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה היו זוכין ישראל למדות הללו בשלימות, זה הי' ביטול לכחות עמלק לגמרי, וכבר הגדנו שכל מה שיש במציאות שהאומות ישתעבדו בישראל הוא רק ע"י אמצעות עמלק ראשית גוים, ושמהאי טעמא נשאר עדיין לעמלק שם ושארית, ויהושע לא הרג את כולם אלא חתך ראשי גבורים שלהם עפ"י הדיבור, כי מאחר שאברהם בירר לו את הגליות והמלכיות, אם ח"ו יחטאו ישראל, ע"כ נשאר עוד מציאות עמלק בעולם למען יהי' ביכולת שעבוד מלכיות להציל את ישראל מדינה של גיהנם, וע"כ אם שמרו שבת ראשונה היו ישראל זוכין למדות הללו בשלימות עד שלא היו מעותדין לבוא לכלל חטא, וממילא לא הי' צורך עוד למציאות שישתעבדו באומות, וע"כ הי' ביטול שעבוד מלכיות לגמרי ולא שלטה בהם אומה ולשון, אבל מחמת חילול שבת נתגבר כחו של עמלק ולא נהרגו כולם ע"י יהושע למען יהי' במציאות שעבוד מלכיות עד עת קץ, שאז נאמר שלח אורך ואמיתך המה ינחוני, ואמרו ז"ל אורך זה מלך המשיח, ואמתך זה אלי', שני אלו הם היפוך כחו של עמלק שהוא כפלים כנ"ל:
6
ז׳ולפי האמור יובן הא דכתיב כי מחה אמחה ותמחה את זכר עמלק, כי הנה ענין שקר שהאדם יודע בו שהוא שקר אלא שבא להטעות ולרמות את זולתו, זהו ביד האדם להבדל ממנו, אבל שוא היינו שכבר הגיע לידי מדה זו שנעשה בעצמו מוטעה כנ"ל, כמעט שאין עוד ביד האדם לדחות זה מעליו, וע"כ נגד מדת השקר שמסתעף מעמלק כתיב תמחה אתה בעצמך, שהרי הבחירה חפשית, אבל נגד מדת שוא שהוא בעצמו מוטעה שאין ביד האדם לדחותו כתיב מחה אמחה:
7
ח׳ועם דברינו הנ"ל יובן הטעם למה שלח משה את יהושע למלחמת עמלק ולא נלחם בעצמו, כי במ"ר שמות דרשו נמי בכתוב אורך זה משה ואמיתך זה אהרן וי"א להיפוך, ובודאי או"א דא"ח, כי ידוע שפעם מקדים משה לאהרן ופעם אהרן למשה לומר ששקולין הם ושניהם בכל אחד מהם, וע"כ אם הי' משה בעצמו אוסר המלחמה הי' ביטול לעמלק לגמרי כמו לעתיד ע"י אורך ואמיתך משיח ואלי', ומ"מ תפסו ז"ל על משה ואמרו בשביל שנתעצל במצוה נתייקרו ידיו, וכבר הגדנו הטעם, שבאמת לפי רוממות מעלת משה הי' צריך להכניס בלב ישראל ממדותיו עד שלא יהיו מעותדין לבוא לכלל חטא, אלא קליפת עמלק שמחשיכה את השכל ואוטמת את הלבבות הי' מפסיק בין מעלת מרע"ה ובינם, וע"כ אם הי' משה אוסר את המלחמה והי' מוחה את שמו לגמרי שוב לא הי' דבר החוצץ והיתה מעלת משה מכניסה בלב ישראל עד שלא היו מעותדין לחטא, ושוב לא היו צריכין להשאירו במציאות שיהי' מקום לשעבוד מלכיות כנ"ל, אבל מרע"ה בענותנותו היתירה לא הי' מצייר בנפשו שיהי' בכחו לעשות ככה, וכמו שפירש הרמב"ן בפסוק שלח נא ביד תשלח, היינו שכל מי שתשלח יהי' מי שיהי' טוב יותר ממני עכת"ד, וממילא מובן שלא הי' מצייר בנפשו שמבלעדי מציאות עמלק יהי' בכחו להכניס בלב ישראל מעלה זו שלא יהיו מעותדין לבוא לכלל חטא:
8
ט׳ולפי האמור יובן שהעונש הי' שנתייקרו ידיו, שכלפי שלא האמין בעצמו שיהי' בכחו להתפשט מקדושתו על ישראל, בא לו העונש שנתייקרו ידיו, שהידים הם רחוקים מגופו של אדם יותר מכל האברים כאמרם ז"ל מה ידיו מאבראי כו', אלא שחיות האדם מתפשטת גם בהידים, וע"כ בשביל שלא האמין בהתפשטות קדושתו על ישראל, נעצר לעומתו התפשטות חיותו בהידים:
9
י׳ולפי האמור יש לפרש דברי המכילתא ואהרן וחור תמכו בידיו אהרן בזכות הכהונה וחור בזכות המלכות, כהונה מימין דרגא דאברהם חסד אתה כהן לעולם והוא אור שנברא ביום ראשון, מלכות ידוע שהיא מרכבה למלכות שמים שבנינה מהגבורות שמאל דוחה את כל השקרים, והם תקנו את התפיסה שהי' על משה במה שלא נלחם בעצמו בעמלק שוא ושקר, ושני אלה הם כענין שבת ימין ושמאל תפרוצי שעומד לעומת כחו של עמלק:
10
י״אולפי האמור יובן דברי הפדר"א דשבת הוא היפוך עמלק יותר מכל מצות התורה, ששבת הוא היפוך עמלק שרעתו בכפלים, ושבת היא טובתה בכפלים זכור ושמור ימין ושמאל כנ"ל:
11
י״בואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן זית זך וגו', ויש להבין מ"ש מכל תרומת המשכן דכתיב ויקחו לי תרומה וכאן משמע שנזקקין לאמצעית משה, וכבר דברנו בו, ונראה עוד לומר עפ"י מה שהגדנו ששלשה כלים שבאוהל מועד באמצעותם זוכין ישראל להשפעת בני חיי ומזוני, מנורה בחי' החכמה וכאמרם מנורה בדרום הרוצה להחכים ידרים, וכתיב החכמה תחי' בעלי', ובודאי הכוונה חיים שהם חיים ממקור החיים, שלחן ממנו ברכת השובע יוצא לעולם כמ"ש הרמב"ן, מזבח הקטורת שרומז להא הראשונה [ששני המזבחות רומזים לשני ההין] ומשם השפעת הבנים, וסימנך לאה היתה רחושה בבנים, וכבר דברנו בזה:
12
י״גוהנה בדיבור הקדום הגדנו שענין ברכה תלוי' במדת האמת היפוך השקר, דכל מה דשיקרא כניס פאתא נסיב, ומאחר שכל ישראל נקראו זרע אמת, וכן כתיב ועמך כולם צדיקים, ואמרנו במאמר הקדום שמדת צדיק תלוי במדת האמת, וע"כ כל ישראל ראויין לברכת מזוני וברכת בני, זרע אמת, אך השפעת חיי שהוא ע"י אמצעות החכמה שנרמז באור המנורה זה עמוק עמוק מי ימצאנה, ואף שהמע"ה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, וזוכין בה בזכות מרע"ה כאמרם ז"ל בפסוק שלח אורך וגו' אורך זה משה, ולעתיד בזכות מלך המשיח כאמרם אורך זה משיח, וע"כ אור המנורה נזקק שיהי' באמצעות מרע"ה, וע"כ כתיב ויקחו אליך:
13
י״דענין יום הכניסה, יש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק הרבי ר' יצחק זצללה"ה מווארקא שי"א י"ב י"ג שלשה ימים אלו הם דוגמת שלשה ימי הגבלה למ"ת כן לפורים דהדור וקבלוה בימי אחשורוש עכ"ד, והנה ענין שלשה ימי הגבלה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היות משה אמר לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר, והיינו שצריכין להכנה שלשה ימים במדבר מקום בלתי טרדות, לנקות א"ע משלשה דברים קנאה תאוה וכבוד שהם בגוף ונפש ושכל, ורק אז נוכל לגשת לעבוד את ה', ופרעה אמר לכו זבחו לאלקיכם בארץ היינו עם כל הארציות והגשמיות [ואמרנו להוסיף בזה מאמר כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה בהא דעולות שהקריבו בני נח היו בלי הפשט וניתוח, מורה בלתי סילוק ונקיון מהפסולת עכ"ד, א"כ בזה ענין עצמו הי' תלוי הסכסוך שבין מרע"ה לפרעה, שמרע"ה הגיד שמעתה מתחילה הוי' חדשה לישראל, ונרמז בו כל ענין הגאולה שהוא כעין יציאת העובר לאויר העולם וקונה הוי' חדשה, ופרעה התנגד לזה] עד שהוצרך לשלחם בע"כ שלא בטובתו, וזהו הענין שאמר מרע"ה שנצרך להכנה שלשה ימים כנ"ל נתקיים בשלשה ימי הגבלה עכ"ד:
14
ט״ווהנה מאחר שי"א י"ב י"ג הם דוגמת שלשה ימי הגבלה כנ"ל, צריכין ג"כ להתנקות בהם מקנאה תאוה וכבוד, אך לא דבר נקל הוא כ"כ שיהי' באמת לאמיתו ולא על צד הדמיון לכל פרט ופרט, אבל יש סיוע לזה מפאת הציבור שהוא כלל ישראל שמופיע בימים ההם כמו אז כמ"ש ויקהלו היהודים, נקהלו היהודים, שמורה שכל כוחם אז מחמת התאחדות ישראל, ונשאר מזה לדורות שבימים ההם מופיעה מדת כנסת ישראל בכל פרט ופרט, וזה שמסייע לכל איש הבא ליטהר להתנקות מקנאה תאוה וכבוד לשעתו עכ"פ, וכפי מדת הנקיון כן זוכין לעומתו לקבלת התורה מחדש:
15
ט״זונראה שלעומת נקיון משלשה אלה נהגו רבותינו במערב להתענות שלשה תעניתים באדר כמו שהובא בטור, ובזה נתיישב למה התקינו באדר, והלוא הצום שלשת ימים של מרדכי ואסתר הי' בניסן עיי"ש בטור ומנהגינו להתענות רק יום אחד בתענית אסתר הוא מורה על מדת כנסת ישראל שמופיעה כנ"ל:
16
י״זכפרים מקדימין ליום הכניסה, וברש"י לפי שב"ד יושבין בעיירות בשני וחמישי וכו' וע"כ אמר ר' יהודה מקום שאין נכנסין וכו' אין קורין אותה אלא בזמנה, ונראה דהא דתלוי זמן הקריאה ביום המשפט [דבפשיטות אפי' בלא"ה נמי הוא קולא לגבייהו שלא יצטרכו לטרוח ביום השמחה לבוא העירה] יש בו ענין יובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם דקידוש החודש משפט קריא רחמנא, עפ"י דברי הזוה"ק דשעיר של ר"ח היא מעין שעיר המשתלח שבזה מרחיקין את הסט"א דלא לסאבא מקדשא, דהנה בזמן מיעוט הירח יש שליטה מכחות חיצונים, ובקה"ח נעשה משפט ודין על החיצונים שמעתה לא תהי' להם עוד שליטה, ואח"כ בהשעיר דוחין אותן בפועל עכ"ד:
17
י״חוכענין זה נראה לומר היות עדיין יש שליטה לעמלק עד לעתיד, ומ"מ בכל פורים בקריאת המגילה דוחין את כתות עמלק שלא יתפשטו יותר מכפי הרשות שניתן לו, ע"כ נאות הקריאה ביום המשפט, שבעשיית המשפט למטה מעוררין מדת המשפט למעלה כמו שדברנו בזה במק"א:
18
י״טבהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות. דסתם תורה היא דיני טומאה וטהרה ונסתייע מהכתוב שאל נא את הכהנים תורה שנצטוה חגי לשאול את הכהנים אם בקיאים הם בדיני טומאה וטהרה, ובטעמו של דבר נראה שלשון תורה הוא שמורה את האדם כדת מה לעשות, אך לאו כל אדם זוכה לאסוקי לי' שמעתא אליבא דהלכתא ועיניו לנוכח יביטו ושיזדמן לו ההלכה ברורה בעת שצריך לה, אלא כפי מסת הטהרה שיש בו, ומטעם זה אמרו ז"ל יש תורה באומות אל תאמין, כי הם באשר אין בהם ענין טומאה וטהרה מדאורייתא, שאינו נטמא ואינו מטמא, ובמדרש שנתן להם מצוות גולמות ולא הפריש להם בין טומאה לטהרה, ע"כ אין בהם ענין טומאה וטהרה לא בגשמית ולא ברוחנית, ע"כ אין בהם ענין תורה, וישראל אף שכולנו ט"מ, מ"מ עדיין נשאר לנו הלימוד מדינים אלו במקום מעשה בפועל, וטומאה וטהרה ברוחנית עכ"פ, ע"כ זוכין לתורה, ואפשר עוד לומר בלשון תורה שנכלל בו הוראה מי הוא הראוי לה, וע"כ סתם תורה הוא דינים אלו שמעידים על הראוי לתורה שהם ישראל ולא האומות שאין שייך בהם דינים אלו:
19