שם משמואל, תצוה ב׳Shem MiShmuel, Tetzaveh 2
א׳פרשת תצוה וזכור שנת תרע"ב
1
ב׳ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וגו', יש להתבונן שבפרשה שלמעלה אמר ויקחו לי תרומה, וכאן נאמר ויקחו אליך, ובפרה אדומה נאמר ויקחו אליך דרשו ז"ל לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר, וגם הלשון ואתה תצוה, ומורה שהרצון הי' שיהי' חשוב כאלו משה עשה הכל, שמאחר שהכל יהי' בשליחותו ושליח של אדם כמותו הרי הוא כאלו משה עשה, וע"כ כתיב ויקחו אליך שאין בהם מצות הבאה להש"י רק למשה, ומשה יהי' הנותן להש"י, אך צריך להבין מה נשתנה זה מכל נדבות המשכן:
2
ג׳ונראה דהנה אמרו ז"ל זך כתית למאור ולא זך כתית למנחות, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דמנחות באשר הם לכפרה ע"כ אינו מזיק המעט פסולת, כי הנצרך לכפרה בהכרח עדיין אינו מנוקה מהפסולת, וכמוהו כן קרבנו, ולי יש לפרש בלשון אחר דהנה שמן למאור רומז למאור תורה, וכבש"ס ברכות (נ"ז.) הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור וצריכין להשמר מזה, ולפי השערתי מסתעף זה מקליפת עמלק, והנה שבת היא נחלת יעקב שהוא ישר היפוך קליפת עמלק, ובשבת זוכין לשכל הנבדל, כי שבת נקרא קודש מקור החכמה כידוע בזוהר, והוא כעין שמן זית זך כנ"ל וישמח משה במתנת חלקו כמו השמן זית זך שהי' באמצעות משה, ע"כ מתחילין זכירת עמלק בשבת:
3
ד׳ולפי האמור יש ליתן טעם למה לא יצא משה בעצמו להלחם בעמלק אלא מינה את יהושע תחתיו, ורבותינו ז"ל אמרו בשביל שהתעצל במצוה נתיקרו ידיו, אבל יש להבין טעמו של מרע"ה, ונראה דהנה כתיב ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו וגו' פירש"י חתך ראשי גבורים שלהם ולא הרג כולם על פי הדיבור, והטעם נראה דכל עוד שלא נגמר התיקון היא נצרך כמו קליפה לפרי טרם שנתבשל, וכבר דברנו מזה, וע"כ משרע"ה שהי' מזוכך לגמרי עד שאינו שייך אצלו שום הטעאה ודמיון אלא הכל שכל נבדל, אם הי' הוא הלוחם הי' מוחה אותו לגמרי, כי נגד מרע"ה אין לעמלק שום מציאות, וכמו לעתיד אחר התיקון, וע"כ כתיב בחר לנו אנשים היינו שיהיו שלוחי שניהם, וחכז"ל דייקו מכאן שיהי' כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, ולהנ"ל יש עוד טעם שלא יהיו שלוחי משה לבדו כי שליח של אדם כמותו, והוא היפוך ממה דכתיב ואתה תצוה ויקחו אליך כנ"ל:
4
ה׳ענין בגדי כהונה הגיד כ"ק אבי אדמור זצללה"ה כי כל דבר פנימי צריך כיסוי ולבוש, וע"כ כהנים שהם פנימים צריכין לבגדים, ולא לוים שלוים הם לארמא קלא כמ"ש בזוה"ק, ע"כ אינם נצרכים ללבוש עכת"ד, והנה עמלק ימ"ש הוא נמי כח פנימי כמו שדקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מפדר"א שמשל את שבת לכוס יין ועמלק לכוס חומץ, כי יין הוא פנימי וחומץ מתחילתו יין אלא שנתקלקל, א"כ הוא נמי פנימי, אלא שהוא פנימית הרע, וע"כ שייך אצלו נמי ענין לבוש ובגדים, ובפדר"א דרכם של הרשעים לחשוב את הסוד בלבם ואינם מגלים בפיהם ויאמר עשו בלבי ויאמר המן בלבו, וזהו ענין לבוש וכיסוי שמסתיר הרע בלבו, וע"כ מצינו בעמלק שהי' מפתה אותם ואומר להם צאו אלי ועשו אתנו מסחר וקנין כי אחיכם אנחנו כדאיתא במדרשים, וכן כסות ולשון שינה, והנה בפורים כאשר נהפוך אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ובראשונה כתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, נהפוך ענין הכיסוי והבגדים שהי' להמן ברשעות, אל מרדכי בקדושה שנתוסף אצלו פנימית על פנימית, וע"כ כתיב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו':
5
ו׳וזהו ענין בגדי שבת, ששבת היא פנימית, ע"כ שייך בה ענין הלבושים, וכן ברות כתיב ורחצת וסכת ושמת שמלותיך, ודרשו ז"ל ורחצת מטנופת של ע"ז, וסכת אלו מצות ושמת שמלותיך אלו בגדי שבת, והיינו שאחר שרחצה מטנופת של ע"ז ומשכה כח פנימי ע"י מצות, שוב שייך ענין בגדי שבת, וזה טעם מנהגנו ללבוש בפורים בגדי שבת:
6
ז׳במד"ר לקח פר בן בקר לחטאת, הה"ד גדולים מעשה ה' דרושים לכל חפציהם כשהוא רוצה הוא קוראה לשון נקבה ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וכשהוא רוצה הוא קורא לשון זכר שנאמר לקח פר בן בקר, והמדרש משולל הבנה, ונראה דהנה המדרש מסיים שהיא לכפרה על מעשה העגל, ואינו מובן שאדרבה מבואר במדרש בפרשה הקודמת שנטל עלי' שכר מפני טוב כוונתו להציל את ישראל, ומביא משל לבן מלכים שזחה דעתו עליו ונטל את הצפורן לחתור בית אביו אמר לו פדגוגו אל תייגע עצמך תן לי ואני אחתיר הציץ המלך עליו ואמר לו יודע אני היאך היתה כוונתך חייך איני משליט ברי' על פלטין שלי אלא אתה כך וכו' אמר הקב"ה אהרן יודע אני היאך היתה כוונתך חייך אין אני משליט על קרבנותיהם של בני אלא אתה וכו', ולכאורה המדרשים סותרין זא"ז:
7
ח׳ונראה לפרש עפי"מ ששמעתי בשם רבינו ר' אברהם המלאך זצללה"ה לפרש דברי הש"ס ברכות שאמר ר' יוחנן בן זכאי אין אני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, והיתכן שלא הי' ר' יוחנן ב"ז ממארי דחושבנא, ואמר שיש שני מיני צדיקים, יש צדיק אשר תיכף כשהזדמן לידו דבר שאינו ראוי, לא זז משם עד שתיקן וחוזר לעבודתו, ויש צדיק גבוה יותר במעלה שאינו משגיח כלל לתקן את עצמו באמרו שבשעה שהוא מתקן את עצמו הרי הוא עובד את עצמו, אלא עובד את הש"י להלאה ואינו משהה אפי' רגע אחת ואינו פוסק מעבודתו, ומין צדיק כזה הי' ריב"ז שלא השגיח על עצמו כלל אלא הי' עובד והולך בלי הפסק, ומ"מ אף שמעלתו גבוהה אין מצוה מכבה עבירה ואם ח"ו הזדמן לידו דבר שאינו ראוי צריך מירוק עכ"פ, אף שעל זה עצמו שלא הפסיק מעבודתו מקבל עלי' שכר, מ"מ צריך ג"כ מירוק, וע"כ באמת לא ידע ריב"ז לאיזה דרך מוליכין אותו עכ"ד:
8
ט׳ובדוגמא זו יש לומר באהרן אף שעל טוב כוונתו מקבל שכר, מ"מ חיצוניות המעשה נראה כחטא צריך כפרה, בקיצור שהכפרה הי' על המעשה והשכר על המחשבה, ואין זה מכבה זה, ואין זה שוחד על זה, וע"כ על המחשבה שהיא בפנימיות קיבל שכר ונעשה כה"ג שהוא פנימית ישראל, ועל המעשה צריך קרבן חטאת, שחטאת באה על חטא שבשוגג שלא הי' חטא אלא במעשה בלבד, ובמ"ש יובן הלא אין חטאת מכפרת אלא על השוגג וזה הי' חטא במזיד, אבל להנ"ל ניחא, דהכא דעל המחשבה איננו צריך כפרה אדרבא הרי הוא מקבל עלי' שכר, אלא על המעשה והוי דומיא דשוגג:
9
י׳והנה המעשה מתיחס להחומר ונקרא בלשון נקבה ומחשבה לצורה שהיא נקרא לשון זכר, וע"כ חטאת הבאה על כפרת המעשה שהוא בחומר באה נקבה, ועולה שבאה על הרהור הלב הוא זכר, ולפי"ז אצל ישראל שהי' החטא גם במחשבה הי' צריך לכאורה שיהי' קרבנם זכר, ואצל אהרן יוצדק יותר שיהא קרבנו נקבה, אבל באמת הוא להיפוך אצל ישראל נאמר ויקחו אליך פרה אדימה לכפר על מעשה העגל, ואצל אהרן נאמר לקח פר בן בקר לחטאת, וזהו שהי' קשה לו להמדרש, והמדרש מתרץ זש"ה גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם, היינו דתשובת ישראל היתה כ"כ מעומקא דלבא, וכן אהרן עד שהגיעו בתשובתם למעלה מכל הפכים וזכו מפני זה לי"ג מדות של רחמים, וע"כ פרה מכפרת ומטהרת טומאת מת שהיא הגדולה שבטומאות שנעשה אבי אבות הטומאה ובוקעת ועולה עד לרקיע, והיינו מפני שעורר עצם הרצון שהוא למעלה מהכל, וזה פי' גדול שהוא מרישא דכל דרגין עד מטה מטה כדכתיב גדול ה' וגו', וזהו גדולים וגו' דרושים לכל חפציהם שלשון חפץ הוא רצון, שתשובתם היתה מרצון ומעומקא דליבא כ"כ עד שעוררו בחי' הרצון מלמעלה, ודו"ק:
10
י״אבהפטורה ויאמר לו שאול ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה' ויאמר שמואל ומה קול הצאן הזה באזני, ויש לדקדק למה לא הוכיחו על מה שהניח בחיים את אגג שזה הי' עיקר החטא, ומשורש נחש יצא צפע זה המן הרשע שנזדמנה לו שפחה באותה הלילה ונתעברה ממנו ומזה יצא המן כמו שהוא בדברי חכז"ל, וכן לקמן לא דיבר מאגג מאומה אלא ותעט אל השלל, אלא שאול בעצמו הוא שסיפר שהביא את אגג חי, ושמואל לא ענה ע"ז אלא על השלל שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים, ועוד יש להבין שאחר כל המעשים נהפוך הוא שהרג שמואל את אגג, ואת הצאן והבקר לא מצינו שהחרים:
11
י״בונראה דהנה כבר כתבנו טעם שבימי יהושע לא הרגם כולם מפני שטרם תיקון הכללי לא יתכן למחות את שמו לגמרי כמו שלא יתכן ליקח הקליפה מהפרי טרם שנתבשלה, וכן מפורש בכתוב מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ואמרו ז"ל מדורו של יהושע עד דורו של מלך המשיח, הרי מפורש שיהי' לעמלק שארית בארץ עד ימות המשיח שאז יהי' תיקון הכללי, ויש לומר עוד דהא דצריכין להרוג את הבהמות משום שנאמר תמחה את זכר עמלק, שלא יהי' שמו נזכר על הבהמה לומר בהמה זו משל עמלק היא רק כשמוחין את שמו לגמרי כגון לעתיד, אבל במלחמת יהושע לא הרגו כלל הבהמות, וכן בימי המן לא מצינו שהרגו כלל את הבהמות, והטעם שאין צורך להרוג את הבהמות שלא יהא נקרא שמו על הבהמות, רק היכי שמוחקין שמו לגמרי, אבל אם בלא"ה נשאר לו שם ושארית בארץ מה בצע בהרוג את הבהמות, וע"כ לא מצינו בכל הפוסקים שכתבו המצוה גם על יחיד מזרע עמלק שהמצוה להרוג גם הבהמות שלו:
12
י״גוהנה באלשיך, שעלה על דעת שאול במאמר שמואל אליו לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו כי עד כאן דברי הש"י ומכאן ואילך והמתה מאיש ועד אשה וכו' הם דברי שמואל עיי"ש, והדבר יפלא איך תתיחס דעה זו לשאול הצדיק שיעשה סכינא חריפא בדברי הנביא עד כאן הוא מדברי הנבואה והשאר הוא דברי עצמו, וכן לא יעשה אפי' בשליח הדיוט שיערב דברי עצמו עם דברי משלחו שיתראה הכל כאלו הוא דברי המשלח, מה גם נביא ה' כשמואל שנאמר עליו וידע כל ישראל וגו' כי נאמן שמואל לנביא ה', היתכן ששאול יחשדהו בדבר הזה:
13
י״דאך יש לומר על פי הנחה הנ"ל, שבעוד לא נגמר תיקון הכללי כעין לעתיד לא יתכן למחות את שמו לגמרי כקליפה לפרי טרם שנתבשלה, יש לומר שבאמת לגודל צדקת שאול שאמרו ז"ל שהי' כבן שנה שלא טעם טעם חטא, וגם כל הדור היו צדיקים הגיע עת תיקון הכללי, וע"כ צוה למחות שמו לגמרי, ואם הי' עושה כן הי' נעשה תיקון הכללי כמו שיהי' הענין לעתיד, אך שאול בענותנותו היתירה שהי' נחבא אל הכלים לא מצא בעצמו מעלה זו שיהי' ראוי לתיקון הנ"ל, א"כ לפי שיטתו שאיננו ראוי לתיקון הכללי, אין מהצורך ולא נכון למחות שמו לגמרי, וגם לא את הבהמות כנ"ל, וא"כ שפט שהש"י שהוא בוחן כליות ולב בודאי אי אפשר שיצוה למחות שמו לגמרי ולהרוג את הבהמות, וע"כ שפט שאול ששמואל באשר מחזיק אותו לצדיק גמור וראוי לתיקון הכללי תפס בפשיטות את דברי הש"י והחרמתם את כל אשר לו שימחה שמו לגמרי, ואז מדינא מחוייב להרוג גם את הבהמות, ושמואל דינא קאמר לי', אבל באמת הוא ידע נגע לבבו שעדיין לא הגיע למדה זו ובהכרח שציווי הש"י לא הי' למחות את שמו לגמרי, אלא והחרמתם את כל אשר לו פירושו כענין שנאמר החרמתי את עריהם, אבל לא שלא ישאר להם שום שם ושארית, וגם שם פירש"י אקדיש שללם לגבוה, ולפי שיטה זו לא יתכן שיהרוג את כולם לפי חרב כנ"ל שלא יתכן ליקח קליפת הפרי טרם שיתבשלה, וע"כ השאיר הבהמות לקרבנות ואת אגג לא הרג למען השאיר להם שארית מעט [כי אז לא נשאר מזרע עמלק אלא אגג לבדו] עד יבוא עת תיקון הכללי:
14
ט״וולפי"ז אם הי' שאול מקיים כפי הציווי ולא השאיר הבהמות והי' נעשה תיקון כללי, הי' באמת נצרך להרוג את אגג למען לא יהי' להם שם ושארית כמו לעתיד, אבל אחר שבענותנותו הגדולה כנ"ל השאיר הבהמות ולא שמר מצות הש"י ולא נעשה תיקון הכללי, שוב יפה עשה שלא המית את אגג כנ"ל למען ישאר שארית עד תיקון הכללי, וע"כ שמואל לא הוכיחו אלא על הבהמות אבל על אגג לא הוכיחו דמאחר שהשאיר הבהמות שוב אין עליו תפיסה על אגג, וזה שאמר לו שמואל אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, מזה נראה בעליל שכל החסרון הי' מחמת ענותנותו הגדולה, ובזה יובן נמי מאמר הש"ס יומא למה נענש שאול מפני שמחל על כבודו, והיינו שענותנותו יתירה שהיתה בו מאז היא היתה לו למוקש שהי' לו טעות בדברי שמואל כנ"ל:
15
ט״זומעתה יובן שאח"כ לא המית שמואל את הבהמות, שמאחר שנתקלקל הענין ולא יהי' מחיית עמלק אז לגמרי שוב אין צורך להמית הבהמות, אך אגג באשר כבר נתעברה ממנו השפחה וכבר יצא ממנו שארית לזרע עמלק שוב הרי הוא בכלל המצוה שנצטוינו להרוג את כל יחיד ויחיד מזרע עמלק כאשר יהי' לאל ידינו, אבל לא הבהמות כנ"ל:
16
י״זבש"ס מגילה אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו וכו', נראה לפרש דהנה אמרו ז"ל שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, למנות להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, והנה בית הבחירה הוא מקום התדבקות ישראל באביהן שבשמים כמ"ש ושכנתי בתוכם, הרי שהש"י שוכן בישראל באמצעות המקדש, וישראל נמי מתדבקין אל הש"י באמצעת המקדש, כי כל התפלות שישראל מתפללין הם דרך מקום המקדש כדכתיב וזה שער השמים מקום מוכן לעלות התפילות השמימה, והנה הוא מקום אמצעי ששם מתדבקין שני הצדדין, וע"כ נקרא בהמ"ק חדר המטות, והנה כמו שיש בעולם מקום הדיבוק כן יש בנפש ובזמן כי עולם שנה נפש הם בסיגנון אחד, ובנפש הוא לב האדם שכל הרגשות של כל האברים נמשכים ללב ולעומתם המוח משפיע ללב באופן שהלב הוא אמצעי בין המוח לכל האברים, וע"כ בהמ"ק נמי נקרא לב כבמדרש, ובזמן נראה שהוא חודש ניסן שהוא זמן מיוחד לדביקת ישראל באביהם שבשמים, וע"כ הוא זמן מיוחד לגאולה בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל, ובו קיבל יעקב הברכות מטל השמים ומשמני הארץ שהוא חיבור שמים וארץ, וע"כ התחלת קרבנות מתחילין מניסן כאמרם ז"ל חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, והיינו שישראל מזמינים לאביהם שבשמים שיבוא לשכון כבוד עמהם כדכתיב יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו ולעומתו קרבן פסח הקב"ה מזמין את ישראל לאכול על שלחנו כאמרו ז"ל אתכא דרחמנא קא סמיכנא, וע"כ משונה דין הפסח מכל קרבנות שכל קרבנות עיקר הוא חלק הגבוה ופסח עיקרו אינו בא אלא לאכילה, ואם אינו ראוי לאכילה בשעת זריקת דמים שוב אין עליו שם קרבן פסח, ובשאר קרבנות אם נשאר כזית חלב זורק את הדם, ולפי הנ"ל הטעם מבואר, ומ"מ שניהם הם ענין התדבקות ישראל באביהם שבשמים אלא שזה מלמעלה למטה, וזה ממטה למעלה, וע"כ תמידין ופסח למידין זה מזה לענין ביקור ד' ימים, ודחיית שבת וטומאה כמבואר בגמרא, והנה פסח נמי אף שהוא רק בי"ד לחודש מ"מ חודש ניסן הוא הגורם, וע"כ אמרו בסיפור יציאת מצרים יכול מר"ח:
17
י״חוהנה עמלק ימ"ש הוא החוצץ במלכות והוא המפריד אלוף כדכתיב כי יד על כסי' שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, אין השם שלם הוא מלמעלה למטה, ואין הכסא שלם הוא ממטה למעלה, וכתיב לא יכנף עוד את מוריך כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה הרי מלמעלה למטה, ממטה למעלה היא כאבן מונחת ומטמטם את לבות בני ישראל ובא והלחם עם ישראל ברפידים שלא יזכו לקבלת התורה, וע"כ קודם בנין בית הבחירה לעולם צריך להיות מחיית עמלק במשכן ע"י יהושע וקודם בית ראשון בימי שאול ואת"כ יואב, וקודם בית שני בימי מרדכי ואסתר, ולעתיד ע"י משיח בן יוסף, וכן בנפש קודם התפילה וק"ש, ואיתא בכתבי האריז"ל לכוין בשעת ברכת ק"ש וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול, לשמך הגדול הוא זכירת מחיית עמלק כי אין השם שלם וכו', וכן בזמן קודם ניסן הוא מצות זכור, ופרה היא צורך טהרה לפסח וענין אחד הוא עם הפסח, ובין פרה לפסח אין מפסיקין, ושבת זכור שמקודם ניסן הוא כעין מחיית עמלק קודם בנין בית הבחירה, ובדין הוא שתקדים זכור גם לשקלים שהרי שקלים הם נמי הכנה לניסן, וכמו שקודם הכנה לבית הבחירה וכן לצוואת מלאכת המשכן הי' מחיית עמלק מקודם, כן הי' בדין להקדים פרשת זכור קודם אדר שמתחילין להשמיע על השקלים, אלא מטעם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, והיינו שהמן בא עליהם באמרו מפוזר ומפורד בין העמים מפוזר הוא בין אדם לחבירו, מפורד הוא מאביהם שבשמים, ובשביל זה בא לקנותם להריגה באשר עוד אינם דבקים באביהם שבשמים, והם אינם אלא עמו של אחשורוש, אבל השקלים מורים בהיפוך מזה שהם מורים שישראל עושים אגודה אחת לעשות רצון אביהם בשמים בלב שלם, ואפי' בגלות קריאת הפרשה הוא כאלו משה עומד וזוקף את ראשם כבמדרש, והוא שעמדה להם בימי המן, וכן תמיד בכח זה מתגברים על עמלק, ויש לומר דזה הטעם דכאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, כי עשר כתות שבישראל כמפורש ריש פ' נצבים ראשיכם שבטיכם וכו' ולהם רמז בעשר אצבעיתיו כלפי מעלה שהם כולם מתאחדים באביהם שבשמים ובזה הכח גבר ישראל, ומטעם זה בא לעולם פרשת שקלים קודם זכור להורות שרק בכח זה יכולין לבוא לידי מחיית עמלק הגשמי והרוחני, וזה הקדים שקליהם לשקליו, ונראה דזה עצמו הוא הטעם דמינוי המלך קודם למחיית עמלק דהמלך הוא המאחד את העם, וכאשר הוא דבוק בהש"י ובתורתו כדכתיב והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו וגו' באמצעיתו כל ישראל מתאחדין ודבקים בהש"י, ובזוה"ק אי רישא דעמא זכאי כולם זכאין, בכח זה יכולין להתגבר על עמלק למחות את שמו:
18
י״טבש"ס מגילה כתוב זאת זכרון בספר, זאת מה שכתוב בתורה, זכרון מה שכתוב בנביאים, בספר מה שכתוב במגילה, נראה הטעם הזכרת מחיית עמלק בתורה ובנביאים ובכתובים, דהנה בזוהר פ' בלק דבלעם עם בלק התפארו דבלעם שתי אותיות אחרונות משמו הם הראשונות משם עמלק, ובלק שתי אותיות אחרונות משמו הם האחרונות מעמלק, ועוד שם בזוהר דבלעם כחו הי' במלולא ובלק בעובדא, ומוכח דכחו של עמלק הי' בשניהם במלולא ובעובדא, וע"כ בלעם דהי' בו שתי אותיות הראשונות שבשמו הי' כחו במלולא שכח הדיבור הוא נעלה ונכבד מכח המעשה, ומתיחס לשתי אותיות הראשונות משמו, ובלק דכחו הי' בעובדא הי' לו שתי אותיות האחרונות, והנה כתיב ראשית גוים עמלק, והראשית שבאדם הוא כח המחשבה, ובאשר עמלק הי' ראשית גוים מוכח שהי' לו גם כח המחשבה, והנה הי' שלם בכל שלש בחינות מחשבה דיבור ומעשה לרע, ולעומת זה כתוב והימים האלה נזכרים ונעשים ובזה מתישין את כחו שבמלולא ובעובדא במצות שבפורים, ובשבת שקודם פורים קורין פ' זכור, זכור הוא בפה, לא תשכח בלב, וזהו נגד כח המחשבה וכח הדיבור, ובאשר שבת היא יומא דנשמתא זוכין להתיש כח עמלק גם בכחו שבמחשבה, והנה נמחה שמו מכל ג' בחינות אלה מחשבה דיבור ומעשה, וע"כ מקדימין וקורין פרשת זכור קודם פורים, וע"כ בפורים כשנצחו את המן ומחו את שמו כתיב ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, ודרשו ז"ל אורה זו תורה, ושמחה זו יו"ט, וששון זה מילה, ויקר זה תפילין, כי כחו של עמלק במחשבה דיבור ומעשה נהפוך לישראל ונתחזקו במחשבה דיבור ומעשה, וזו תורה שעיקרה במחשבה והגיון הלב, שמחה זו יו"ט, כי שמחה היא התגלות הנעלם ע"י דיבור פה, וע"כ ביו"ט קורין את ההלל, מילה ותפילין הם שני אותות שבאדם בעובדא שצריך כל איש שלא יהי' בו פחות משני אותות האלה כבזוהר, והנה נתחזקו במחשבה דיבור ומעשה:
19
כ׳ובזה יש לפרש דברי המכילתא ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד, אהרן בזכות כהונה, וחור בזכות המלכות, והיינו שלעומת כחו של עמלק במחשבה דיבור ומעשה, הי' שלשה אלה משה אהרן וחור, משה כנגד כח המחשבה כי משה נקרא ראשית כדכתיב וירא ראשית לו, והתורה שהיא מחשבה כנ"ל נקראת על שמו, אהרן הוא בעובדא ע"י מעשה עבודתו בקרבנות, חור בזכות המלכות שהיא במלולא, וכחו של דוד הי' תמיד בשירות ותשבחות, ופה מלכות קרינן לה, ובסוד אלקים אל דמי לך, וע"כ משה שהוא כח מחשבה נתמך בשני כחות שהם מלולא ועובדא ע"י אהרן וחור, כהונה ומלכות, כהונה בעובדא ומלכות במלולא:
20
כ״אוהנה תורה נביאים וכתובים, יש לומר ג"כ שהם מחשבה דיבור ומעשה, תורה היא מחשבה כנ"ל נביאים הוא מלולא כי כל שם נביא הוא מלשון ניב שפתים, וכתיב אהרן אחיך יהי' נביאיך, וידוע מדת נביאים נצח והוד תרי שפתים, כתובים נקרא ע"ש שהוא כתוב והוא בעובדא, והם שורש מחשבה דיבור ומעשה, ובאה הציווי למחות שמו של עמלק בכל ג' בחי' הנ"ל שהם מחשבה דיבור ומעשה, ע"כ נזכר בתורה ובנביאים ובכתובים:
21